פגיעה נוספת בהתיישבות החקלאית

 

לא כל כך רציתי להתייחס לרפורמת החלב של סמוטריץ', כי חשבתי שאני לא מכירה מספיק את הפרטים ולא יכולה לשפוט וזה לא תחום שאני עוסקת בו, ורק כשראיתי את הכתבה של ישראל רוזנר בערוץ כאן 11 הבנתי שכמו בהרבה דברים אחרים, זו איננה מחלוקת על שיטה כלכלית נכונה או בלתי נכונה, אלא כמו רוב הדברים שעושה ממשלת החורבן ובצלאל סמוטריץ' ומפלגתו בפרט, זו מחלוקת על אנושיות, שמטבעה היא איננה מושלמת, מול רשעות עם נימוקים מושלמים. אכן מחיר החלב ומוצריו בישראל גבוה בהרבה מהמחירים באירופה, ואכן משק החלב בישראל מאורגן בשיטה סוציאליסטית ריכוזית שהנהיגה מפא"י, עם מכסות ייצור ומחיר קבוע, ואכן במדינות אירופה הכל מאורגן אחרת, ולרוב זה טוב ללמוד מאחרים, אבל למרות זוועת המלחמה באוקראינה, ברוב מדינות אירופה אין מלחמה, ואין התקפות טילים ואין ארגון טרור אכזרי מעבר לגבול שפלש לעוטף עזה ורצח ילדים וקשישים וגברים ונשים ללא הבחנה והותיר את כל תושבי המדינה המומים וכואבים, אבל יותר מכולם את תושבי עוטף עזה, אנשי הקיבוצים והמושבים, חקלאים שהאכילו את מדינת ישראל כולה בחיטה שלהם, בתפוחי האדמה שלהם, בביצי התרנגולות שבלוליהם ובחלב הפרות שברפתותיהם, שעבדו קשה כל חייהם ושמרו על גבולות המדינה למרות שספגו אינספור טילים ופצצות מרגמה, ונאחזו בקרקע ככל יכולתם, ודווקא עכשיו, אחרי הטבח והמלחמה וההרס הנורא, כשהם פצועים וחבולים ונאבקים להשתקם, נזכר סמוטריץ' לערוך רפורמה שעלולה לפגוע בהם קשות. אם רצה סמוטריץ' לערוך רפורמה במשק החלב, מדוע חיכה יותר משלוש שנים, לשלהי הקדנציה של הממשלה? מדוע נזכר רק עכשיו? ודווקא אחרי שסופסוף נגמרה המלחמה, וישובי עוטף עזה וגבול הצפון מנסים להשתקם?

האם האיש הזה, שיש לו אשמה כה כבדה בטבח, כי הוא זה שדאג להעביר כוחות צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, ולהותיר את ישובי עוטף עזה חשופים לגמרי לחמאס, שאותו הגדיר כנכס, החליט להתנכל למי שהם קורבנות המדיניות שלו, לא פחות משהם קורבנות החמאס? ואין מדובר כאן רק בהתנכלות לקיבוצים הרחוקים מלבה של הממשלה. מושבים רבים בעוטף עזה תומכים בליכוד, ובין תושביהם רבים בעלי הרפתות הקטנות שעלולים להיפגע קשה מהרפורמה.

אכן השיטה שהנהיגה מפא"י היתה ריכוזית וסוציאליסטית ומיושנת, וגורמת למחירים גבוהים לחלב ומוצריו בישראל, אבל זו היתה שיטה שנועדה לאפשר למדינת ישראל הצעירה והענייה של ראשית ימי המדינה להתמודד עם מצב המלחמה והצורך להבטיח את פרנסתם של היושבים בגבולות ואת ייצור המזון במדינה. כן, מפא"י דאגה להתיישבות העובדת, לחוזקה וליציבותה, וכך נפגע חופש העיסוק והמחיה בישראל התייקרה, אבל גבולות המדינה נשמרו וההתיישבות בהם התקיימה ולעתים גם שגשגה. האם מצבנו הבטחוני השתנה מאד מאז קום המדינה? האם מישהו חושב כך אחרי השביעי באוקטובר? מדוע הממשלה האיומה הזו שהמיטה עלינו אסון נורא, חייבת גם להתעלל בקורבנותיו, במקום לחבק אותם ולתמוך בהם? לא זו בלבד שהיא מסרבת לחקור את האסון, לקבל עליו אחריות, שלא לדבר על להתפטר ולהניח את ניהול המדינה לטובים ממנה, במקום לדאוג ולשקם, במקום לחבק ולטפח את קרית-שמונה ומטולה, מנרה וכפר-יובל, בארי וכפר-עזה, אורים ויכיני ובטחה, היא עושה הכל לפגוע בהם. לו פעלה הממשלה לרפורמה כזו בראשית כהונתה, במקום לפעול להרס מערכת המשפט, אפשר היה אולי להצדיק זאת, אבל כעת, לאחר הטבח והמלחמה, זו הוספת חטא על פשע, ממי שהפקיר להרס וחורבן התיישבות של מאה שנה שהקימה מפא"י, כן מפא"י השנואה והמושמצת, שבוחרי הליכוד נלחמים כעת בכל מאודם לשמר את מכסות הביצים והחלב שלה, את השיטה המפא"יניקית הזו שפרנסה אותם עשרות שנים והפכה את ישוביהם לסיפור הצלחה, וכעת האיש שהרבה מתחת לאחוז החסימה רוצה להרוס, כאילו לא די במה שהרס עד כה, כמובן בתמיכתו המלאה של בנימין נתניהו, שהוא שורש כל רע.  

חוק צודק ולא מפלה

 

אני שמחה על החוק "ממדים ללימודים" שאושר הלילה, שעל פיו יקבלו לוחמים מלגות לימוד בגובה 75%, ואינני מסכימה כלל לטענות שהועלו שמדובר בחוק גזעני ומפלה.

כבר שנים שרק כמחצית מהיהודים משרתים בצבא, ואין מדובר רק בחרדים שאינם משרתים. ולא זו בלבד שרבים אינם משרתים, אלא שבין המשרתים דוקא כלוחמים, גבוה מספרם של בני השכבות החלשות. רק בסוף השבוע האחרון פרסם יגיל לוי במוסף "הארץ" (20 במאי 22) כתבה על בסיס מחקרו מאז שנת 2005, על ייצוג היתר של חיילים מהפריפריה בין החללים, שמבטא את ייצוג היתר שלהם בתפקידי לחימה ושיטור. אפשר לחלוק על סברתו של לוי שיש הסללה מכוונת, אבל אי אפשר לחלוק על העובדות שמוכרות לרבים, ואינן מיוחדות לישראל: גם בצבא ארצות הברית יש ייצוג יתר ללוחמים מהקהילה השחורה ומקהילות עניות בכלל, וכך גם במדינות אחרות, ובהתאם לכך גם בארצות הברית מוענקות ליוצאי צבא הטבות בלימודים ובתחומים אחרים, ובצדק רב. המניע העיקרי לייצוג היתר של השכבות החלשות בצבא הוא דוקא חיובי: הצבא הוא מנוע חשוב של מוביליות חברתית, ושירות צבאי ממושך מאפשר לחיילים מרקע עני לשדרג את מעמדם החברתי ולהגדיל את סיכוייהם לתעסוקה משתלמת. גם בישראל וגם בארצות הברית שירות צבאי ממושך מעניק יתרון גם בשוק התעסוקה וגם בחיים הפוליטיים, הן לגברים והן לנשים, שתופסות יותר ויותר מקום בין הלוחמים.

גם ההנחה שרק יהודים ייהנו מהמלגות איננה נכונה: בעדה הדרוזית אחוז הגברים המשרתים בצה"ל גבוה בהרבה מאשר בקרב היהודים, וסיוע במימון לימודים גבוהים הוא המינימום שהמדינה חייבת לעשות למענם. ביחידות הלוחמות משרתים גם רבים מזכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה, וגם הם, שרובם באים ממשפחות עולים מעוטות אמצעים, ראוי מאד שייהנו מתמיכה לאחר שירותם כלוחמים. אחי שכבר שנים איננו בין החיים סיפר לי בזמנו שנשלח להרצות על השואה ליחידת חיילים בלבנון, וגילה שכמעט כל הנוכחים היו דרוזים או עולים ממדינות ברית המועצות לשעבר, שרבים מהם אינם יהודים מצד אמם. זהו סיפור אחד, אבל הוא משקף מציאות שאי אפשר להתכחש לה. אם בתקופת שירותי בצבא לפני כמעט חמישים שנה היה ייצוג גבוה למושבניקים וקיבוצניקים, וליוצאי בתי הספר האליטיסטים בערים הגדולות, היום יש ייצוג גבוה בהרבה ביחידות הלוחמות לבני העדה האתיופית, לבני העדה הדרוזית, לבני עיירות הפיתוח וההתנחלויות. בהתאם לכך גם גדל בצבא אחוז החיילים הדתיים ואחוז הקצינים הדתיים, ונדרשים יותר שירותי דת, ולא במקרה יש גם יותר מעורבות של צה"ל בענייני הגיור וטוב שכך, כי זכאי חוק השבות שאינם יהודים על פי ההלכה חשים את עצמם לרוב כיהודים, ומגיעה להם כל העזרה האפשרית כדי להקל עליהם ולדאוג שלא יקופחו בגלל המונופול האורתודוקסי על שירותי הדת בישראל. בושה וחרפה היא שחיילים כאלה שסיכנו את חייהם למען המדינה, צריכים לנסוע לחו"ל כדי להתחתן, בגלל העדר נישואים אזרחיים בישראל, ואם הם נופלים במסגרת שירותם הצבאי, מתעוררת השאלה המבישה היכן לקוברם. למרבה הצער שלושים שנה אחרי העלייה הגדולה ממדינות ברית המועצות לשעבר לא חלה שום תזוזה בעניין זה. לטעמי צריכה המדינה לממן את נסיעתם לחו"ל לצורך נישואים של מי שעקב המונופול האורתודוקסי אינם יכולים להינשא בישראל. הייתי רוצה שכל מי שאיננו יכול להינשא בישראל יקבל מהמדינה מימון לנסיעה להתחתן בחו"ל, אבל אם יתחילו בכך שיועבר חוק שלוחמים, ובכלל זה המשרתים במשמר הגבול, שאינם יכולים להינשא בישראל, יקבלו מימון לנישואים בחו"ל, אתמוך בו בכל לבי. זו איננה גזענות אלא צדק בסיסי והכרת תודה מינימלית למי שסיכנו את חייהם למען כל אזרחי המדינה, שאיננה דואגת לספק להם את השירותים שמחובתה לספק לכל אזרח. וכמובן שאני מייחלת בכל לבי לביטולו של חוק הלאום הגזעני שנועד אך ורק להשפיל ולהפלות את מי שאינם יהודים, וגם אם המניע לתיקון כזה הוא הגינות בסיסית כלפי החיילים הדרוזים והלא יהודים האחרים המשרתים ומסכנים את חייהם למען המדינה, אברך על כל תיקון בחוק המביש הזה שישקף את ערכי השוויון, האחוה והכרת הטוב.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לצערי הבלוג נפרץ וכל העוקבים שלי נחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ובינתיים לא הצלחתי לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תדאג לתקן את החבלות. 

הרשימה שנקראה במיוחד לאחרונה היא יוזפינה הזמרת או קפקא עונה לווגנר ואני ממליצה למתעניינים לקרוא גם את רשימתי  תאודור אדורנו על ריכרד וגנר.

בין יולדות לילדים חולים

 

בין בית החולים ליולדות ליס באיכילוב לבין בית החולים לילדים דנה מפריד כביש צר ועולם ערכים שלם. אם בית החולים ליס מתהדר בחדרים פרטיים מרווחים עם שירותים ומקלחת פרטיים וגם מיטה נוחה לבן הזוג, בבית החולים דנה מאושפזים בכל חדר שני ילדים על בסיס מקום פנוי, וכך לצד פעוט אנרגטי שמטיח את צעצועיו ברצפה ומתרוצץ במסדרון בין רגלי הצוות, מוטלת ללא נוע על מיטתה ילדה במצב קשה שהצוות מוזעק שוב ושוב למיטתה. פרטיות אין שם לאיש: אי אפשר שלא לשמוע את שיחות הצוות עם הורי החולה השני בחדר, כשבין המיטות מפריד רק וילון. ההורים ששוהים לצד ילדיהם לילות כימים נאלצים להתרחץ ולהחליף בגדים בשירותים המשותפים, האמהות מיניקות בחדר שדלתו כמעט תמיד פתוחה, כי הצוות נכנס ויוצא וגם אם מתעקש מישהו לסגור את הדלת מישהו יפתח אותה במהרה ויותיר אותה פתוחה. ההורים השוהים לצד ילדיהם יכולים לישון על כורסה שנפתחת למיטה צרה, וקשה מאד לדמיין אדם מבוגר ישן היטב על הכורסה הנפתחת הזאת. כאשר האישפוז ממושך ניכרים אותות ההתשה בהורים, ואבוי לאם יחידנית שאין לה תומך ומחליף לצד ילדה החולה. הרכב החולים בבית החולים דנה משקף באופן אמין בהרבה את הרכב האוכלוסיה בישראל מזה של בית החולים ליס: אמהות מוסלמיות עוטות חיג'אב לצד גברים חרדים, אמהות בג'ינס לצד אמהות בחצאית וכיסוי ראש, לכאן לא מגיעים מבחירה וההורים שמחים שילדיהם מטופלים. מעטים מסיטים את וילונות התכלת התלויים בחלונות – החדרים לרוב מוחשכים ואיש איננו מתלונן על העדר חלון. הצוות יופתע אם מישהו יעיר על הנוף הנשקף מהחלון: מצד אחד מרפאות הילדים שממול, לשם יובלו הילדים לבדיקות וטיפולים בהרדמה ומשם יוחזרו באלונקות. אם הם קטנים מאד ישכבו על האלונקה האם או האב, ונושאים בזרועותיהם את הפעוט הרדום עדיין חזרה לחדר האישפוז, ומצד שני הנוף המלבב יותר לגינת המשחקים החביבה שמאחורי הבניין, שרק לעתים רחוקות משחקים בה ילד או שניים, לפעמים מנדנדים ההורים בנדנדה ילד חיוור וגלוח ראש מהמחלקה האונקולוגית הנמצאת בקומה אחרת באותו בניין. רוב הילדים נשארים במחלקת הילדים. יש במחלקה גם מרכז חינוכי ובו משחקים וספרים וגם מורים וגננות שמשתדלים להעסיק את הילדים, ללמדם וגם לשעשעם ולהסיח את דעתם. הילדים בכל הגילאים מאד אוהבים את המרכז החינוכי הזה, שאפשר גם לצפות בו בסרטים, לצייר ולשחק.

מדוע בית החולים ליס מפואר יותר ויש בו חדרים פרטיים מושקעים? כי יולדות הן עסק רווחי לבתי החולים, והם מנסים למשוך אותן ללדת בבית החולים בהצעת תנאים נדיבים, שהמחלקות המיועדות לחולים אינן מעלות על דעתן להציע, למרות שדוקא החולים, ובוודאי הילדים החולים הנזקקים לליווי ההורים, זקוקים להם יותר: מיטה נוחה לישון לצד הילד, פרטיות, מקום לאכסן בו מזון או בגדים במשך אישפוז ממושך. ודוקא לבית החולים איכילוב בכלל, כפי שמעידה חזית ההוקרה לעשירי ישראל הנפרשת לאורך רחוב ויצמן, לא חסרים תורמים, ובית החולים לילדים דנה נהנה אף הוא מתרומות, אבל אולי אין דחף להשקיע כאשר אין צורך למשוך לאיכילוב ילדים חולים, וגם אין רווחים גדולים מהטיפול בילדים חולים. אלה מגיעים לבית החולים מלווים בהוריהם המודאגים ומקווים לקבל טיפול מיטיב, ואת התנאים הקשים הם מקבלים כרע הכרחי. אבל אולי מה שהכרחי הוא מה שאיש איננו טורח לשנות, ולא מפני שהדבר איננו אפשרי.   

קרבנות האל-קורונה

 

שתי נשים נרצחו אתמול. אחת צעירה ויפהפיה, ואחת זקנה כמוני, אחת מחיפה ואחת מבאר-שבע, אחת ערביה ואחת מעולי חבר העמים, כי הערבים והעולים עניים יותר ונמצאים יותר במצוקה, ובפרט עכשיו כשיש מיליון מובטלים ועוד רבים שאינם במניין אבל פרנסתם התקפחה, והנשים הן שק החבטות של העולם ובשעת צרה מותקפות יותר ונרצחות יותר. את קרבנות הקורונה מונים וגם את הנרצחות מונים, אבל אין טבלה של קרבנות המדיניות נגד הקורונה שכופה נתניהו על הציבור, מדיניות כה מופרכת וכה מנותקת מצרכי הציבור, שהנשים הן הקרבן העיקרי שלה, אם כמפוטרות כמעט פי שתיים יותר מגברים, ואם כמטפלות העיקריות בבית ובילדים, ואם – בקצה הסקאלה – נשים מוכות ובמקרה הקיצון נרצחות. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לערער משפחות, ובפרט אלה שהיו מעורערות גם קודם לכן. אין כמו אבטלה ומצוקה כלכלית כדי לדחוף אנשים אל הקצה, ואין עוד מדינה בעולם שכה מתעללת בתושביה וכל כך מעט תומכת ומתחשבת בהם. טיפולה של ישראל בקורונה הוא תמונת ראי של אישיות נתניהו: חוסר יושר, חוסר שקיפות, אפליה וניצול לרעה ונקמנות, שימוש בקורונה כדי לדכא התנגדות פוליטית ולקדם עניינים אישיים תוך התעמרות במתנגדיו והעדר אכיפה על חסידיו. השיח שנכפה עלינו הוא כה מטורף, ומטורף עוד יותר שיתוף הפעולה והקבלה של השיח המטורף הזה. מדוע פתיחת המסחר, שרווחת הציבור ופרנסתם של רבים תלויה בו, תלוי במועד פתיחת הכיתות הנמוכות בבתי הספר? מה הקשר בין השניים, ומדוע האחד מוציא את השני? וכיצד יכול להיות שאחרי יותר מחודש של סגר טוען משרד החינוך שהוא זקוק לעוד חודש כדי להיערך ללימודים בקפסולות? האם מחודש מרס שבו נפלה עלינו מכת הקורונה ועד היום, שבעה חודשים מאוחר יותר, לא הוכנה תכנית ללימודים בקפסולות שתהיה מוכנה להפעלה מיידית? ומדוע לא חילקו את ילדי הגנים שכבר נפתחו לקפסולות? ומדוע מבלבלים את מוחנו בטענה שאסור לפתוח הכל בבת אחת במקום לבנות תכנית לימודים במקומות פתוחים או בפיצול כיתות שתוכל להבטיח גם חינוך לילדים וגם צמצום סכנת ההדבקה? ומדוע פתיחת בתי הספר צריכה למנוע את פתיחתן של החנויות ולגזול את פת לחמם של אנשים מפיהם, אחרי שכבר ספגו כל כך הרבה מכות, ורבים קרסו כלכלית ונותרו בחוסר כל, או גרוע מכך – שקועים בחובות? מדוע בכלל נסגרו החנויות הקטנות ואפילו העסקים שאינם מקבלים קהל? מדוע לא התבקשו חלף זאת להכניס בכל פעם לחנות או לעסק רק לקוח אחד שעוטה כמובן מסכה ולשמור על ריחוק של שני מטר בין האנשים? בכל מקום אני רואה תורים של אנשים מרוחקים זה מזה וממתינים בסבלנות לתורם. מדוע צריך היה להרוס את פרנסתם של אנשים ולדכא עד עפר את מי שמוכר ספרים או בגדים או צעצועים? הרי אין התקהלות בחנויות האלה, בוודאי לא בימי המצוקה האלה, כשאין לאנשים לא כסף ולא ביטחון כלכלי שיעודד אותם לקנות מעבר למה שחיוני. ומדוע סגרו את השווקים שמאפשרים לעניים לרכוש מצרכים טובים וטריים בזול, ומחייבים את הציבור לקנות ביוקר ברשתות או בחנויות הגדולות והיקרות? הרי התיירים והמבלים שגרמו להתקהלויות בשווקים אינם נמצאים כעת, והקונים המעטים הם ברובם נצרכים שהשוק הוא צינור החמצן שלהם והאפשרות היחידה להתמודד עם המצוקה הכלכלית.

הרעיון לסגור הכל לשבועות רבים ולפתוח בכל פעם רק דבר אחד משרת רק מטרה אחת: אחיזת עיניים. לא חיים בטוחים יותר לצד הקורונה, במגבלות ההכרחיות על התקהלות, אלא ניסיון מלאכותי להציג ירידה בתחלואה לצרכים פוליטיים. הסגר הראשון הקפיץ את נתניהו בסקרים, והוא סבר כנראה שסגר שני שיוריד את מספר הנדבקים באופן מלאכותי ישוב ויעלה את קרנו בעיני הציבור, ואכן נתניהו איננו חדל לשבח את עצמו בימים האחרונים ולהצהיר שהסגר הוא הצלחה אדירה. אבל הסגר רק העלה בחדות את מספר המובטלים והנואשים, והירידה שחולל במספר הנדבקים עלולה לקפוץ כעת מחדש, כי אין שום תכנית לחיים סבירים לצד המחלה: אין מחלקים את ילדי הגנים לקבוצות קטנות, ולא הכינו תכנית לחלק את תלמידי בתי הספר לקבוצות קטנות, או ללימודים במשמרות כפי שעשו בילדותי כדי להתגבר על מחסור בכיתות לימוד, וסגרו את כל העסקים במדינה במחיר נורא לציבור וללא צורך, רק כדי שאנשים יישבו ספונים בבתיהם ויפחיתו את ההידבקות במחלה לזמן מוגבל, שמיד עם הפתיחה תעלה בחזרה, וגם עכשיו קושרים את פתיחת בתי הספר בפתיחת העסקים, כדי לא לגרום בבת אחת לקפיצה בתחלואה, במקום לשנות לגמרי את צורת החשיבה, להביא בחשבון שנחיה עוד תקופה ארוכה לצד המחלה וחייבים לאפשר לאנשים לחיות ולהתפרנס, במתוה של מניעת התקהלות ועטיית מסכות והעברת פעילויות ציבוריות ככל האפשר למרחבים פתוחים, דבר שבמדינתנו החמה אפשרי ברוב חודשי השנה. אם מדינת ישראל האומללה תמשיך להתנהל על פי גחמותיו של נתניהו, יירד אולי מספר הנדבקים והמתים מקורונה, אבל יילך ויעלה מספרם של קרבנות האל-קורונה, בני הארבעים שלקו בהתקפי לב ושבץ בעקבות התמוטטות עסקיהם, משפחות שקרסו והתפרקו, עסקים ומפעלי חיים שנסגרו ואינם עוד, אזרחים עובדים מועילים וגאים שהפכו לפושטי יד ופושטי רגל, קשישים שנפטרו במצוקת בדידותם וריחוקם מילדיהם, מדוכאים ששלחו יד בנפשם, חולים שחששו לקבל טיפול עד שמצבם החמיר ללא תקנה, ונשים, המוני נשים שאיבדו את פרנסתן וגם כאלה שאיבדו ויאבדו את חייהן. הגיע הזמן שנספור גם את קרבנות האל-קורונה, כי הם הולכים ומתרבים.     

מחנה יהודה כמשל

אתמול הלכתי לא בלי התרגשות לשוק מחנה-יהודה, שכמעט חודשיים היה סגור. עשרות שנים אני פוקדת את השוק לפחות פעם בשבוע, הרבה מהמוכרים בו מוכרים לי מאז שהם וגם אני היינו צעירים וחשבתי עליהם הרבה בשבועות האלה, כיצד הם, שהאכילו אותנו שנים רבות, מאכילים עכשיו את משפחותיהם, ומה שלום הזקנה שמוכרת נעליים זולות וכפכפים בעשרים וחמישה שקלים בחנות שמתחת למפלס הרחוב, וסבא חיים שמוכר צרורות של פטרוזיליה וכוסברה ולפני שנה עבר ניתוח ונעדר זמן רב עד שחזר לשבת על כסא למול הדוכן שלו. אצלו הייתי בדיוק לפני שסגרו והוא אמר לי בצער עוד מעט יסגרו אותנו לגמרי, וזה קרה עוד לפני שהספקתי לעכל את הדברים. כמה חיכיתי שיפתחו כבר את השוק, ומיהרתי איפוא ללכת מיד כשפתחו.

ואז כשהגעתי ראיתי תור ארוך וצפוף של אנשים ממתינים ברחוב אגריפס להיכנס, והמשכתי הלאה וראיתי שסגרו את פתחי השוק במחסומים והעמידו עליהם שוטרים ופקחים והלכתי לכניסה השנייה שהתור בה נראה קצר יותר, אך זו היתה אשליה, ובמהרה מצאתי את עצמי בתוך נחש ארוך וצפוף של אנשים, רובם זקנים כמוני ויותר, שעמדו בתור שהגיע לדברי אחת הממתינות עד התחנה המרכזית והמתינו שהשוטרים והפקחים והחיילים ימדדו את חומם ויתירו להם להיכנס לתחומי השוק. היו אולי כאלה שהתייאשו והלכו, אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר, אחרי חודשיים שבהם התרוצצתי במרכולים לקושש מזון במחיר מופקע ועם הרבה חוסרים. ניסיתי לשמור מרחק מאחרים אבל זה היה קשה, כי אנשים טיפסו ועלו מכל הצדדים ולכמה מהם היו פנים נחושות של שועלי תורים מנוסים ללא מעצורים. ואז הגיע יהודי אחד גדל גוף וגדל קול וזעק זעקה גדולה: תראו אנשים מבוגרים עומדים שעה בשמש, זה קורונה! והצביע על התור שסופו לא נראה וחזר וזעק: זה קורונה! זה קורונה! אבל השוטרים והפקחים והחיילים לא זזו ממקומם והמשיכו לעצור את הבאים במחסומים ולבדוק את חומם, ונחש האנשים הלך והתעבה והשמש במרום התלהטה יותר ויותר והתור עמד במקומו ולא זז, ועברה שעה ארוכה עד שנכנסתי לשוק, שהתנועה בתוכו היתה דלילה בהרבה מאשר מחוצה לו, ועברתי בין החנויות והדוכנים שאני מחבבת, וראיתי שבחלקם חסרה סחורה ובחלקם מוכרים דברים אחרים מהרגיל, לעתים יותר ביוקר ולעתים הרבה יותר בזול, ובאוויר עמד עצב ויאוש קל למרות שכולם היו מאד מנומסים וחייכו אליי ושאלו לשלומי ואמרו שעוד לא ממש התארגנו ומה שחשבתי שיהיה מאד שמח היה די עצוב, וקניתי מהר מה שיכולתי, כי הרבה דברים היו חסרים ואת חלקם מצאתי בדוכנים אחרים ואת חלקם לא מצאתי בשום דוכנים ואז עליתי לאוטובוס ורציתי לשלם לנהג במזומן והוא אמר לי שלא משלמים באוטובוס במזומן ושאסור לי להתקרב אליו, ובינתיים מעט האנשים שהיו שם כבר התיישבו אז כבר עמדתי על יד הסלים כדי לא להתיישב קרוב מדי למישהו, וכשבאתי הביתה הרגשתי רע וכאבו לי מאד הרגליים ושמעתי בטלויזיה שמנכ"ל העירייה בא מאוחר יותר ופתח את כל המחסומים והניח לאנשים שבאו להיכנס אל השוק מבלי לעמוד בתורים צפופים ולנשום נגיפים, וחשבתי כמה אופייני כל זה לאופן שבו התנהל כל מה שקראו לו משבר הקורונה, כשאפילו לרגע לא הניחו לאזרחים לדאוג לעצמם, אלא כל הזמן רדו בהם והטילו עליהם גזירות ואיסורים ופיקוח חמור ומעקבים וקנסות דרקוניים, וכלאו אותם בבתיהם או בחדריהם במוסדות והפרידו אותם בכוח מקרוביהם, והפחידו אותם באיומי מות המוני, ואפילו לרגע לא נהגו בהם כמו באנשים מבוגרים שיש לכבד אותם ולא לרדות בהם. הרי תיירים אין ואין זרם של אוכלי כנאפה ובקלאווה בצלחות פלסטיק ונייר שגדשו את השוק בימי ששי בזמנים הטובים, ויש בעיקר מוכרים זקנים ולקוחות זקנים ללא כרטיסי אשראי שבאים לקנות במזומן בשר וביצים וירקות טריים כמה שבכוחם לסחוב באוטובוס הביתה, ולמה אי אפשר לשחרר את השוטרים והפקחים והחיילים לעיסוקים אחרים ולהניח לזקני ירושלים שהגיעו ברגליהם הדוויות ופניהם העוטים מסכות לקנות קצת יותר בזול ולהיזכר בימים יותר טובים ולשמור בעצמם שלא להתקרב לאחרים, שהרי כמעט כולם בקבוצות סיכון כאלה או אחרות, ובערב אמר משה בר סימנטוב בראיון ליונית לוי שהציבור הישראלי איננו רגיל לציית. באמת? אולי הציבור הישראלי איננו מקפיד על חוקי התנועה ועל נימוסים כלפי זולתו, אבל אין כמוהו צייתן כשהממשלה גוזרת עליו גזירות ואיסורים. כמה פעמים ראיתי את פרצופיהם הנדהמים של אורחים מחו"ל למראה הישראלים הפותחים את תיקיהם ומניחים לזרים לחטט בהם, וכיצד התכנסנו כולנו במשך חודשיים בחדרים אטומים עוטי מסכות גז וישבנו כך שעות, כי אמרו שיהיה נשק כימי. והיו  טילים רגילים, וכיצד מניפים כולם דגלים ביום העצמאות, ונזכרתי בג'יפ שנסע ברחובות בתום מלחמת ששת הימים והורה לכולם להניף דגלים במרפסות ובאמי תולה את הדגל הגדול מתחת לתריסול שכולם התקינו במרפסות, והייתי אז ילדה  וזקנתי וכבר אין קוראים לאנשים לתלות דגלים, הם תולים אותם בעצמם, וכולם צופים מדי ערב בראש הממשלה שנואם בכל הערוצים ובגללו דוחים את השידורים של חתונה ממבט ראשון והישרדות המפורסמים שאינני מכירה איש מהם. האם יש מדינה קונפורמית יותר, צייתנית יותר? אפילו במצריים הרודנית מתמרדים כשעולה מחיר הבצל ומחיר הלחם, ואצלנו מנופפים בדגלים. אבל במדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית הממשלה איננה יכולה ולו לרגע להניח לנו: היא תעקוב אחרינו, ותציב לנו מחסומים וגדרות, ותשלח שוטרים לעצור אותנו, ופקחים לקנוס אותנו, וחיילים למדוד את חומנו, ותספור כמה מאיתנו רשאים להיכנס לתוך השוק, ותשאיר את רובנו מחוץ לגדר, צפופים, סובלים ובסכנת הידבקות מוגברת שכביכול ביקשו למנוע אותה. הכל תעשה הממשלה, הכל מלבד להניח לנו לנפשנו ולסמוך עלינו שנדע לשמור על עצמנו ועל בריאותנו, כי אנחנו אנשים מבוגרים ואיננו חסרי דעת, ואנחנו מסוגלים לשקול את צעדינו גם ללא גדר ושוטר ומושל.

אין אנושיות ואין רחמים

כאילו אין די בכל הגזירות והאיומים שנופלים עלינו בימים אלה, עוד שופכים עלינו קיתונות של צביעות והתחסדות: כמה אנחנו נפלאים בעיתות משבר, ואיזה גילויים נפלאים של אנושיות ורחמים וטוב לב ומסירות וגבורה מתגלים אצלנו. לפחות מהצביעות וההתחסדות תנו לנו מנוחה. לו היו רחמים ואנושיות, לא היו שלושת מאות וחמישים אלף מובטלים, ימים ספורים בלבד לאחר ההשבתה החלקית של המשק. לו היתה טיפת רחמים ואנושיות, מעסיקים היו מחכים שבועיים שלושה לפני שהיו משליכים את עובדיהם לרחוב. הרי איננו יודעים מה באמת יהיה, לטוב או לרע, ובוודאי רוב המעסיקים במשק מסוגלים להחזיק מעמד שבועיים שלושה ולשלם לעובדיהם משכורת גם בלי הכנסות או עם הכנסות מעטות. כמה הכל היה שונה לו המתינו המעסיקים עם הפיטורים והחופשות ללא תשלום עד אחרי חג הפסח. אבל לא, מיד השליכו את עובדיהם לרחוב והתנערו מכל אחריות כלפיהם, והממשלה אפילו לא ביקשה מהם להמתין מעט, להיפך: מדי ערב מפזרים תחזיות אימה ומפחידים את הציבור עד מוות על סמך חישובים שאפילו בתיאוריה אינם מבוססים, ולמה לראש הממשלה לקחת אחריות ולבקש מהמעסיקים להמתין עם הפיטורים עד אחרי הפסח? הרי הוא איננו רוצה שאנשים יבואו אחר כך בדרישות לממשלה לסייע להם. כדי לעצור את האסון הכלכלי המתהווה צריך להרגיע את הציבור, אבל ראש הממשלה איננו מעוניין להרגיע את הציבור אלא להפחיד אותו עד מוות, כי בשונה מכל מנהיגי העולם האחרים, בין אם טובים ובין אם רעים, נתניהו הוא המנהיג היחיד בעולם שיש לו אינטרס להעצים את אימת המחלה והמוות כדי לאחוז בכוח במשרת ראש הממשלה ולמנוע את העמדתו למשפט. וכשראש הממשלה מנצל את המצב בציניות לטובתו, כך נוהגים גם האזרחים. בקצביה הקבועה שלי מכרו לי חזה עוף קפוא במחיר של בשר טרי. המוכר אמר שזה לא בשר קפוא, הוא רק היה במקרר. אבל הוא היה קפוא והבנתי מיד ששילמתי על הרבה קרח ואחר כך סחבתי את הקרח עם העוף הביתה ברגל כי ביטלו את התחבורה הציבורית. כשחיכיתי שיביאו לי את העוף הקפוא במחיר של טרי אל מעבר לדוכן שחסמו בו את הכניסה כדי שלא נדביק את הקצבים, ראיתי שמישהו נכנס אל מעבר למחסום והקצב התחבק והתנשק איתו כי יש נהלים נגד קורונה ויש נהלים לחברים, שזה נורא דומה להתנהלות של ראש הממשלה שמרשה לעצמו לעשות מה שבא לו אבל אוסר על המתנגדים שלו לעשות דברים שלא נוחים לו בטענה שהם פוגעים בבריאות הציבור. כבר בקנייה הקודמת הודיע לי הקצב שהמחירים עלו בגלל הקורונה. כמובן שלא כולם העלו מחירים. בפאטיסרי האהובה שלנו מול הגימנסיה, שעכשיו אפשר רק לקנות בה וללכת ואסור לשבת לא העלו מחירים, אבל כנראה שהם במיעוט. יהיה לנו הרבה פחות כסף ונצטרך לשלם הרבה יותר על הקניות, כי לביטוח לאומי ייגמרו העודפים, וגם מי שכבר יצא לגימלאות וחי מקצבאות יסבול, כי לא יוכלו להעלות את הקצבאות, ואולי אפילו יקצצו בהן, למרות שגם עכשיו בלתי אפשרי להתקיים מהקצבאות. ואנשים יהיו חולים יותר וימותו יותר, כי זה מה שקורה כשיש משבר כלכלי קשה, ואת זה כבר יודעים מניסיון העבר, מה שלא יודעים לגבי נגיף הקורונה החדש, כמה אנשים באמת יחלו וימותו ממנו. את ההערכות הפסימיות עשו על סמך ההנחה שכל אדם שיידבק ידביק לפחות שני אנשים. זאת הערכה סבירה אם מניחים שכל אדם שנדבק יפגוש אנשים שטרם נדבקו. אבל מכיוון שרובנו פוגשים חוג מוגבל של אנשים, אחרי זמן די קצר האנשים שנדבקו יפגשו אנשים אחרים שכבר נדבקו וכבר לא ידביקו אנשים חדשים. לכן מאד חשוב למנוע התכנסויות המוניות של עשרות ומאות אנשים שבהן עלולים להדביק אנשים חדשים, אבל פחות הגיוני למנוע מאנשים להיפגש עם בני המשפחה שלהם, שזה הדבר שנותן לאנשים הכי הרבה כוח להתמודד עם צרות ולרוב האנשים זה צורך קיומי. בניגוד לתסריט שנתניהו אוהב להציג בנאומי ההפחדה שלו כאילו התפשטות הנגיף היא אינסופית, האנשים שעוסקים בהתפשטות מגיפות מלמדים שהמגפה מתפשטת עד לשיא מסוים ואז דועכת, וכמובן שצריך לנסות להפחית את ההדבקה כדי למנוע חולי ומוות של אנשים, אבל ממש לא צריך כל הזמן לזרוע תחזיות אימה שמבוססות על תרחישים משוערים שחלקם מאד שטחיים ולא על דברים ידועים. זה משהו אחר להגיד לאנשים להיזהר ומשהו אחר להגיד להם כל ערב שאלפים ימותו ולראות איך הם מצטמררים, שעל זה אין סליחה, ולשמוע כל הזמן איומים נוראים על הציבור כאילו כולנו הפכנו לפושעים, ולשאול את עצמך מה כבר עשיתי רע שהלכתי לשוק או למכולת לקנות מצרכים וטיילתי עם הכלב והלכתי לבית המרקחת לקנות לי סטרפסילס שבתי נוזפת בי שאני מכורה להם, ואני חושבת שטוב שאני לא מתמכרת לפאניקה כמו הרבה אנשים שאני רואה מסביבי, ואני לא מפחדת מהמחלה, למרות שכמו כולם אני עלולה לחלות ואפילו למות, אבל נראה לי שבאותה המידה אני עלולה להידרס בטיולים עם הכלב. אבא שלי כל החיים שלו פחד ממחלות ושמר מכל משמר על הבריאות, אבל הוא נדרס למוות בגיל שבעים בדרכו לסופרמרקט, במקום לחיות בריא עד גיל תשעים כמו שהוא קיווה תמיד. אני הרבה יותר מפחדת מהגזירות שנתניהו מטיל ויטיל עלינו כדי להחזיק בכוח בשלטון ולהימנע ממשפט, ואני מפחדת מהפגיעה בחיים הצנועים שלי, שלא שואפים למותרות, רק לשגרה משפחתית צנועה, שגם אותה מאיימים לקחת מאיתנו, ואני יודעת שלמרות כל הקשקושים שמקשקשים על תקופה נוראה שלא היתה כמוה, היה הרבה יותר גרוע במלחמת יום הכיפורים כשבכל יום נהרגו חיילים בני עשרים, והיה הרבה יותר גרוע באינתיפאדה השנייה, כשבכל יום כמעט התפוצצו בתי קפה או אוטובוסים ונהרגו המון אנשים, ועכשיו אני לא יודעת מה יקרה, אבל בינתיים הדברים הגרועים שקרו לנו קרו בגלל העדר רחמים והעדר אנושיות אצל בני אדם, ולא בגלל חיידקים ונגיפים.  

קיבוץ רשפים כמשל

אתמול קראתי במוסף "הארץ" במדור טיסות נכנסות טיסות יוצאות שאני מאד אוהבת על הזוג משה בן חור וחיותה עזגד שחיו עשרות שנים בקיבוץ רשפים, והוא ביים שם הצגות והיא אירגנה את הריקודים, אבל אף פעם לא שילמו להם, ולעת זיקנה הם עזבו את הקיבוץ למושבים ואין להם גימלה ולא כלום, למרות שעבדו כל החיים. חיותה סיפרה גם שרשמו לה רק שליש מהשעות שעבדה בפועל ושמישהי עם ותק בקיבוץ נרשמה כמנהלת, למרות שהיא ניהלה בפועל. הם לא אמרו שזרקו אותם מהקיבוץ לעת זיקנה, רק שהם עזבו ושבעצם הם מרוצים, ונדמה לי שזאת איננה כל האמת, כי בדיוק השבוע, בצירוף מקרים מדהים או אולי לא, ראיתי בתכנית "המקור" כתבה מזעזעת של גלי גינת על ההפרטה בקיבוץ רשפים. במרכז התכנית עמד סיפורו של איתי קריגר הקשיש שירה במנהל ההפרטה איתן בלינקוב. הקשיש סירב לשלם על שירותים בקיבוץ ולכן מנעו ממנו שירותים כולל טיפולים רפואיים, ובסופו של דבר ניתקו לו את החשמל, ואז הוא לקח אקדח וירה במנהל ההפרטה שנפצע ברגלו ובידו, ועכשיו הוא עומד למשפט וצפוי לעונש מאסר ארוך.

מנהל ההפרטה בלינקוב הסכיר שאם מישהו לא משלם, התשלום נופל על כל החברים האחרים וזה לא צודק, וזאת אמירה צבועה ושקרית, כי לאנשים בגימלאות, בלי קשר היכן הם גרים, יש הנחות. אני למשל משלמת באוטובוס רק שלושה שקלים לנסיעה במקום חמישה שקל ותשעים אגורות ששילמתי לפני שהפכתי לאזרחית ותיקה, ומגיעות לי עוד הנחות בתשלומי מסים וארנונה, כי ההנחה היא שאזרח ותיק כבר תרם למדינה הרבה, וכעת לעת זיקנה, הוא זקוק ליותר עזרה ויש לו יותר הוצאות, למשל על טיפולים רפואיים ותרופות שלמזלי אינני זקוקה להם, אבל רבים מהקשישים כן זקוקים, ואולי גם אני אזדקק בעתיד. האמת היא שגם אני מוותרת לפעמים על טיפולי שיניים יקרים או על קניית רהיטים חדשים, כדי שיהיה לי למשל כסף לנסוע לבקר את הבת והנכד שלי באנגליה, ואפשר לומר שאני בוחרת בין מותרות, ומצד שני אפשר להתווכח אם טיפולי שיניים ומיטה טובה הם מותרות, ולדעתי גם אפשר להתווכח אם להיפגש פעם בכמה חודשים עם הבת והנכד אלה מותרות, כי בשבילי זה יותר סם חיים ממותרות. אבל אני כמובן במצב טוב בהרבה יחסית להרבה גימלאים אחרים, בוודאי יחסית לגימלאים בקיבוץ רשפים, שהפסיקו להם טיפולי שיניים ואפילו אספקת חשמל, ובעצם מתברר שהיה לפחות עוד אדם אחד שרצה לירות במנהל ההפרטה ואפילו כבר לקח אקדח ויצא לכיוון משרדו, אבל למרבה המזל חזר בו, ומאז הוא ואשתו עזבו את הקיבוץ. אשתו עובדת עם ילדים במושב הסמוך למקום מגוריהם החדש, ובקיבוץ מנהל ההפרטה מנע ממנה לעבוד עם ילדים בטענה שיש לה בעיות נפשיות. הזוג הזה איננו זוג הקשישים היחיד שעזב את הקיבוץ. היו עוד כמה קשישים מותיקי הקיבוץ שעזבו אחרי חמישים וששים שנות עבודה בקיבוץ שלו נתנו את כל חייהם. איתן בלינקוב אומר לזכות עצמו שהקיבוץ היה בפשיטת רגל ולא היו בו כמעט צעירים וילדים, ועכשיו הקיבוץ משגשג ופותחים גני ילדים חדשים, וזה נשמע לי הגיוני שהקיבוץ משגשג אחרי שהוא זרק לכלבים את חבריו הקשישים, שעבדו למען הקיבוץ כל החיים, אבל לעת זיקנה הם עובדים פחות וזקוקים ליותר עזרה, אבל אני למשל לא הייתי רוצה לגור ולעבוד במקום שאולי יזרקו אותי לכלבים כשאהיה זקנה וחולה, ועוד במקום כמו קיבוץ, שאנשים וויתרו בו על כל כך הרבה חירויות, כדי לגור בקהילה שהתיימרה לתמוך בחלשים ולתת לכולם בלי אפליה. אבל בעצם היומרות הקיבוציות תמיד היו סוג של שקר, תמיד היתה בקיבוצים כוחנות ואפליה. אני זוכרת כשעוד הייתי ילדה שאשה שהורי הכירו דרשה מהקיבוץ שגרו בו לתת לה ולבעלה את דירתה של אלמנה שהיתה גדולה משלהם, כי אחרי שבעלה נפטר היא גרה בה לבד והם היו זוג. אני לא זוכרת אם הם קיבלו את הדירה הגדולה יותר, אבל בסוף הבעל של האשה שדרשה את דירת האלמנה התאבד, וגם היא נהייתה אלמנה, ואולי גם את הדירה שלה לקחו. אולי דוקא במקומות שהיומרות המוסריות מרחיקות לכת, הרשעות האנושית מתפרצת דוקא ביתר שאת. אני זוכרת גם שחברים של הורי מקיבוץ גדול ועשיר למדי אמרו להורי שזה טוב שיש לך בקיבוץ משפחה גדולה, כדי שתהיה לך תמיכה בקיבוץ אם תרצה לשלוח ילד ללימודים, כי בסופו של דבר בהצבעות בקיבוץ מי שיש לו יותר כוח מקבל דברים, ולאו דוקא מי שמגיע לו יותר מסיבה עניינית. גם אחד מזוגות הקשישים מרשפים שעזבו את הקיבוץ סיפרו שדרשו מהם לוותר על חלק מדירתם לטובת מישהו אחר, והאשה בקושי הצליחה לדבר על זה והרגישו שהם מפחדים לומר את זה, אבל בכל זאת היא אמרה בחשש גדול שמי שלטובתו נדרשו לוותר על חלק מדירתם היה קרוב של חבר הנהלת הקיבוץ, והם, שילדיהם עזבו את הקיבוץ, אין להם כבר מהלכים בקיבוץ, למרות שהם חיו בו ועבדו למענו כמעט ששים שנה. גם האיש שירה במנהל ההפרטה הוא איש שארבעת ילדיו עזבו את הקיבוץ ואשתו נפטרה, וכבר לא היה לו איש בקיבוץ שיתמוך בו וייאבק למענו, לכן דרשו ממנו לשלם על שירותים שאדם בגילו כבר שילם עליהם בעשרות שנות עבודה בקיבוץ, ובגילו הקיבוץ כבר היה צריך לספק לו את השירותים בחינם או במחיר סמלי, ולא להטיף לו מוסר שהוא נופל לעול על כתפי החברים האחרים. כל זקן נופל במידה כזו או אחרת לעול על משפחתו, וחברה אנושית צריכה לטפל בזקנים שלה באנושיות ולתמוך בהם, ולא להשליך אותם לעת זקנה בגלל שהם כבר לא ריווחיים. הרי כולם יהיו בסוף זקנים, לפחות אלה שהתמזל מזלם לא למות צעירים מדי, וכל מי שמגדל ילדים מקוה שהם יטפלו בו לעת זיקנה ולא יעזבו אותו לאנחות, כי למען האמת זאת אחת הסיבות שאנשים מגדלים ומטפחים ילדים, כדי לא להיות בודדים ועזובים לעת זיקנה, אלא לשמוח בילדים ובנכדים, ולהרגיש שחייהם עוד נמשכים ויימשכו אפילו אחרי מותם בילדיהם ונכדיהם וניניהם וכל הדורות הבאים. וזה גם מה שרציתי להגיד על למה התאבדות זה דבר רע, כי יש אנשים שחושבים שאם מישהו רע לו זכותו להתאבד. כמובן שאי אפשר לשפוט אנשים שמתאבדים בגלל חולי נפשי קשה שמשבש להם את המחשבה, אבל החברה כחברה צריכה להתנגד בכל תוקף להתאבדויות, מפני שהתאבדות לא רק הורגת את המתאבד, אלא פוצעת קשה את כל המשפחה, ולפעמים גורמת לבני המשפחה הקרובים למאוס בחייהם ולהתאבד גם כן, מרוב צער או רגשי אשמה, וכמו שאמר המשורר האנגלי הגדול ג'ון דאן שום אדם איננו אי, כולנו קשורים ותלויים זה בזה, ואסור לנו להתנכר איש לרעהו בעת צרה כי כולנו נהיה שם פעם אם לא כבר היינו שם בעבר. במובן הזה קיבוץ רשפים הוא גם משל על החברה הישראלית כולה בעידן נתניהו, שקיצץ בקצבאות הרווחה והפך את המורות והאחיות והעובדות הסוציאליות – אני כותבת בלשון נקבה כי בפועל רוב העוסקים במקצועות אלה הן נשים, לעובדות קבלן מנוצלות, מושפלות ועשוקות שנזרקות לכלבים כשגומרים לנצל אותן, וכל החברה שלנו נהייתה חברה שאיש את רעהו חיים בלעו ובמקום אחוה משגשגים בה הפיצול והשנאה, ונתניהו אוהב להגיד שהוא מגן ישראל ועכשיו הוא בכלל התאהב בתפקיד שר הביטחון ולא רוצה להיפרד מתפקיד שר הביטחון, אבל ביטחון זה לא רק מטוסים וצוללות ונשק, ביטחון זה קודם כל סולידריות חברתית, אנשים שמוכנים אפילו למות כדי להגן על הכלל, ומי שמפורר את הסולידריות החברתית כדי לנצל יותר ולשלם פחות ולהרוויח מגזל של הזולת, מפורר את הביטחון הלאומי יותר מכל אלה שהוא אוהב להוקיע כבוגדים. כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי.  

מעמד אחד, דעות שונות

פרופ' שלמה אבינרי חוזר  במאמרו המתפרסם היום ב"הארץ" לאבחנתו של גדי טאוב בין "ניידים", בעלי מקצועות ניידים והון זמין למעבר מארץ לארץ, שלפיכך תומכים לטענתו בגבולות פתוחים ובהגירה, ו"נייחים" הקשורים לארצות מוצאם, שלפיכך לטענתו הם מתנגדים לגבולות פתוחים והגירה, שרבים כבר הגיבו עליה, ואני מסכימה עם אבחנתו של דימיטרי שומסקי שזהו גלגול של האבחנה האנטישמית המסורתית בין "קוסמופוליטים", כלומר יהודים, לבין "אזרחים נטועים בקרקע", כלומר בני עם הרוב. הפרופ' אבינרי, מפריך את טענותיו של טאוב על פי ההצבעות לטראמפ ולברקסיט בארצות הברית ובריטניה, שדפוסי הצבעתם אינם תואמים לתיאורו של טאוב, אבל אולי מחמת קוצר היריעה, איננו מתייחס דוקא לישראל, שהקשר בין רקע סוציואקונומי לאידיאולוגיה בה הוא מעניין, מפני שהוא דו-ראשי: מפני שדוקא בישראל, ההנהגה האידיאולוגית של הימין והשמאל גם יחד מגיעה מאותו מגזר ומאותו מעמד חברתי: גם האליטה השמאלית וגם ראשי המתנחלים הגיעו מרקע אשכנזי מבוסס, והנהגת המתנחלים בראשיתה היתה בחלקה הגדול חילונית והגיעה בחלקה מן ההתישבות העובדת, ואליהם חברו אנשי גוש אמונים יוצאי בני עקיבא, שנבדלו מהם בדתיותם, אך לא במעמדם החברתי הבורגני. הנהגת הימין והשמאל גם יחד בארצנו מגיעה מרקע דומה, וההבדלים הם באידיאולוגיה ולא במעמד ובאינטרסים. לא הנהגת הימין ולא הנהגת השמאל ייצגו אי פעם את השכבות החלשות או את עדות המזרח, גם אם הנהגת הימין קרצה למזרחיים יותר, בגלל יחסה החיובי למסורת (שאיננה שומרת) ולדת (שאיננה מאמינה בה), ובגלל שנאתה לערבים שאיפשרה  לממש את מה שמורי עמנואל סיון כינה "העיקרון החנוך לויני", כלומר שכל אחד צריך מישהו לדרוך עליו, בתקוה שהדריכה על גוו של הזולת תרומם אותו מעלה. זה כמובן איננו שונה מאד מנסיבות בחירתו של טראמפ, ששילב הסתה גזענית, רטוריקה לאומנית, שוביניזם גברי, אינטרסים של ההון הגדול והזמנה לאדם הקטן לגזור רווחים מגזענות ולאומנות, במקום מהשקעה בתקציבי רווחה וחינוך.

השמאל בישראל כבר מזמן איננו מאפיין את האליטות השלטוניות, וגם בית המשפט העליון, כמו האקדמיה  וההון הגדול, כבר מזמן אינם מייצגים אליטה חילונית שמאלנית, אם אי פעם ייצגו כזו. ההתקפות על בית המשפט מצד הימין הלאומני נובעות מכך שהימין הלאומני מתנגד לכל חוק ומשפט, ובפרט לשיוויון בפני החוק, ולא מכיוון שמוסדות אלה מייצגים כביכול שמאלנות. כבר קודם לכן התפלאתי שאיש מהמתנגדים לטאוב לא ציין את העובדה הפשוטה שדוקא מנהיגי הימין הלאומני בישראל, הדוגלים בארץ ישראל השלמה ובשנאת ערבים ופליטים, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם אנשי הייטק בולטים, כלומר נציגיו של אותו מעמד "ניידים" לכאורה, שלטענת טאוב מעוניין בקוסמופוליטיות ובהגירה, שלא לדבר על נתניהו, שמעדיף להתראיין לעיתונות האמריקאית מאשר לעיתונות הישראלית, וכל הוויתו, החל מסגנון הנאום סוחט מחיאות הכפיים וכלה בחיבה היתרה לסיגרים קובנים ושמפניות צרפתיות, מדיפה ניחוח זר וסולד מהישראליות השורשית שכמותה אפשר למצוא הרבה יותר במר"ץ מאשר בקרב שרי הממשלה המאד ימניים, ובקיבוצים שמתגייסים לקלוט מבקשי מקלט אפריקנים, החיבור לאדמה ולישראליות הוא עז פי כמה מאשר בקרב בכירי הליכוד הנהנתנים שמתחברים הרבה יותר למסעדת פירות ים מאשר לברז הלֶבֶּן בחדר האוכל. גם הליכוד וגם הבית היהודי – כן, ישנו גם אורי אריאל בג'ינס וסנדלים, אבל הוא דוקא יוצא הדופן, מונהגים בידי אנשים שמחוברים לאמריקה לא פחות משהם מחוברים לישראל, ובכך גם חלק גדול מסוד קסמם לבוחריהם, ועובדה זו איננה מפחיתה מאומה מהגזענות והלאומנות שלהם, ואולי ההיפך מכך: הם מייבאים לישראל את הגזענות הרפובליקנית הלבנה והעשירה שלבה גס בשחורים ובעניים, ואת הדתיות האוונגלית הפונדמנטליסטית, עם ההתנגדות הנוצרית שלה לתורת האבולוציה – ביהדות סיפור הבריאה או כל סיפור אחר, כולל סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, הרבה פחות חשובים מקיום המצוות, כי בניגוד לנצרות שמבוססת על אמונה בסיפור צליבת האלהים, היהדות מחשיבה קיום מצוות ולא אמונה בסיפורים. האמריקניזציה של הימין הישראלי היא חלק בלתי נפרד מהרדיקליזציה שלו, והיא מתרחשת מתוך זיקה עמוקה למדינה הנוצרית הכל כך שונה מאיתנו, למעט זיקתה לכתבי הקודש, שגם במקרה זה מדובר בכתבי הקודש הנוצריים לעומת התנ"ך והתלמוד והמדרשים שלנו, שהשקפת עולמם כה שונה מזו האמריקנית והאוונגליסטית. כעת אנו למדים מאנשי הבית היהודי שסיפור ההבטחה האלוהית לאברהם חשוב יותר למשל מהלקח שאפשר ללמוד מסיפור מערת המכפלה או סדום. אנושיות ויושר הליכות כלפי זולתנו כבר אינם עוברים לסוחר בקרב מפלגות השלטון שלנו, והאופוזיציה לכאורה, שגם עליה השתלטו אנשי ליכוד כמו אבי גבאי וציפי לבני, איננה טובה מהם, כאשר ציפי לבני מכריזה שצריך לייבש את תקוות הפלשתינים לשיבה לאדמותיהם. מדוע היא חושבת שהם ישכחו את מה שאנחנו היהודים, הרחק מכאן ובמשך אלפיים שנות גלות ויסורים, מעולם לא שכחנו – הכמיהה לציון, אל ארץ חמדת אבות, תקוה שהונחלה מדור לדור וברבות הימים הביאתנו מכל קצווי תבל לכאן? רק את קול מרירתה של שרה אמנו "לא יירש בן האמה עם בני" אנו שומעים בדבריה.

גם כאשר משווים את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מהשוני ביניהם לא רק בהיקפים הגיאוגרפיים וההיסטוריים: המתיישבים הלבנים בארצות הברית בזו לאינדיאנים בוז גמור. החלוצים הישראלים היו מאד אמביוולנטיים: הם הביאו עמהם גזענות אירופית כלפי הערבים – וכלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, אבל בה בעת גם העריצו את הערבי הילידי הגאה, ואנשי ארגון "השומר" ראו דגם רומנטי לחיקוי גם בערבי הרוכב על סוסו מצויד ברובה ושבריה, סכין דמוית פגיון, וגם באיכר הערבי היושב על אדמתו, ואפילו התגאו בשליטה בשפה הערבית המדוברת, שהיום מבזה אותה הימין שהרכבו הדמוגרפי והאידיאולוגי מאד השתנה מאז, וכאמור הופך היום להעתק דהוי של הימין האמריקני הגזעני, שאיננו חש שום כבוד והערצה ליליד הדבק באדמתו, אלא רק גזענות והתנשאות כלפיו. בניגוד לאופן שבו מצייר טאוב את הדברים, גזענות ולאומנות אינן פחות אוניברסאליות מהומניזם וסובלנות, ובימים אלה הן הולכות ומתחזקות בכל העולם כולו, וישראל הקטנה היא בבואה עצובה לכך.   

פרופ' נחום גרוס ז"ל

 הפרופ' לכלכלה נחום גרוס נפטר בשבוע שעבר ולא הלכתי להלויה שלו, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי ההלויה ורק אז נודע לי שהוא נפטר. הוא לא היה ממש מורה שלי, כי לא שמעתי אצלו שיעורים, רק אחרי שהחלטתי לכתוב על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, אחרי שאוסטריה כבשה אותה מהתורכים, אמרו לי ללכת לדבר איתו, ובאמת דיברתי איתו והוא שמח שמישהו רוצה לעסוק בהסטוריה כלכלית ולחקור את יהודי קיסרות הבסבורג, ונתן לי הרבה עצות. לא כל מה שהוא הסביר לי אני זוכרת, אבל אני זוכרת ששאלתי אותו פעם על מושג שהופיע הרבה במסמכים שאספתי, Wechselbrief, כלומר מכתב חליפין, שזה היה מכתב התחייבות לשלם סכום מסוים, למשל אלף או אלפיים פלורינים, שכתב בדרך כלל אחד האצילים, והיו משתמשים בזה לתשלום כמו בהמחאה בנקאית, כי אז בכלל לא היו במזרח אירופה בנקים. שאלתי את הפרופ' גרוס איך יודעים אם המסמך הזה תקף, והוא ענה לי, תמיד הוא דיבר כאילו הוא קצת כועס, שאם הבן אדם שחתום על המכתב ידוע בתור מישהו שמשלם ולא עושה בעיות, זה תקף, ואם הוא אחד שלא אוהב לשלם וצריך לגרור אותו לבית משפט בשביל לראות את הכסף, זה לא תקף. נחום גרוס, יותר מכל מורה אחר שהיה לי, גרם לי להבין שכלכלה איננה עוסקת במשוואות מתמטיות, אלא בהתנהגות של בני אדם. 

נחום גרוס בעצמו היה יליד וינה ולמד בבית הספר של יהודי וינה על שם צבי פרץ חיות – לפני כמה עשורים יהודי וינה חידשו את בית הספר, אבל נחום גרוס למד בו עוד לפני המלחמה. הוא לא סיפר לי הרבה על ילדותו, רק שהיה צריך לדבר גרמנית טובה ולא יידיש. הוא גם לא סיפר איך עזב את אוסטריה והגיע לארץ, ורק פעם אחת כשחוקר צעיר הרצה על הנאציזם בוינה ואמר שרק מעט אנשים היו מנויים על דר שטירמר, שכאילו לא היתה לזה הרבה השפעה, אז נחום גרוס התרגז ואמר שדר שטירמר היה תלוי לראוה על כל קיוסק בוינה, ולא היה צריך להיות מנוי עליו בשביל להיות מושפע ממנו, כי אנשים ראו אותו תלוי על הקיוסקים וקראו אותו ברחוב. מזה הבנתי שהוא עדיין היה בוינה אחרי האנשלוס, אבל אינני יודעת מתי עזב ואיך עלה לישראל. אני ידעתי שהנאצים קיבצו את היהודים בוינה בבניין של צבי פרץ חיות לפני ששלחו אותם לטרזינשטאדט ולאושוויץ, אבל את זה אמרו לי בוינה כשגרתי שם והבנות שלי למדו שם בבית הספר תקופה קצרה. היה לי די קל לדמיין את דר שטירמר תלוי לראוה על כל הקיוסקים בוינה. לא היה לי קל לדמיין את נחום גרוס מסתובב שם בתור נער וקורא את דר שטירמר על הקיוסקים.

בכל זאת, למרות שידעתי כל הזמן שנחום גרוס היה וינאי, הוא היה מאד שונה מכל הוינאים האחרים שהיכרתי בארץ, כי הוא היה הרבה יותר ישראלי. הוא דיבר עברית בלי שום מבטא גרמני, ואף פעם הוא לא אמר משהו נוסטלגי על וינה, בניגוד למשל לשאול באומן שנפטר לא מזמן ותמיד סיפר לי על בתי הקפה בוינה ועל האופרות של וגנר שהוא הלך לשמוע עם אמא שלו שנרצחה אחר כך בשואה. באומן היה ונשאר וינאי עד עמקי נפשו, ולמרות שהיה ציוני נלהב התגעגע כל ימיו לילדות הוינאית שלו. נחום גרוס לא התגעגע לוינה. הוא מאד אהב את ישראל ולא התגעגע לשום דבר באוסטריה. כשסיפרתי לו על היהודים בוינה שכל הזמן תקועים זה עם זה ודוחפים את האף אחד לעסקי השני, כאילו הם חיים בעיירה יהודית קטנה במזרח אירופה, ולא בכרך של שני מיליון אנשים, נחום גרוס אמר לי שככה זה בכל מקום, גם בארצות הברית. הוא התכוון בכל מקום בגולה. הוא לא אהב את האווירה של קהילות יהודיות בגולה, והעדיף את מדינת ישראל, לטוב ולרע.

פעם הוא סיפר לי בדיחה שהוא שמע מוינאים כשהוא חזר לבקר שם: מה ההבדל בין יהודים לפשפשים? שפשפשים שהודברו לא חוזרים. הוא סיפר לי את זה כמעט בלחש, למרות שישבנו בחדר עבודתו בדירתו בירושלים ורק אשתו היתה שם ולא היו שם שום אוסטרים.

בכל זאת נחום גרוס היה אדם אופטימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי גרמניה. אפילו בימים הקשים של האינתיפאדה, כשכולם בישראל היו הכי מיואשים, הוא חשב שיהיה טוב, והוא חשב שהצעירים בגרמניה נהדרים. אני חשבתי שבישראל לא יהיה כל כך טוב, ושהצעירים בגרמניה הם בחלקם הגדול נאצים. במשך הזמן היה לי יותר ויותר קשה לדבר איתו על כל הדברים, כי אני עסקתי יותר ויותר באנטישמיות ופחות ופחות בכלכלה, וזה מאד הרגיז ואכזב אותו. יותר ויותר עסקתי באנטישמיות, כי אלפי המסמכים שאספתי על כלכלת היהודים בהונגריה, עסקו בעיקר באנטישמיות, למשל בזה שאסרו על היהודים להיכנס לערי המכרות של זהב וכסף, כי יהודים הם גם חמדנים וגם גנבים, ופחדו שהם יגנבו כסף וזהב, או שאיימו להוציא להורג יהודי שבא ליריד בעיר טירנא, שאסור היה ליהודים להיכנס אליה, בגלל שאנשי טירנא טענו שהיהודים רצחו ילד נוצרי ושתו את דמו, או שהפכו ליהודי שהוביל צמר למכירה את העגלה ופיזרו את כל הסחורה וגנבו והרביצו לו מכות, ובאינדקסים הגדולים בארכיון של לשכת החצר החומר היה מחולק לפי נושאים, למשל אדמיניסטרציה, מסים, צבא, והיתה גם קטגוריה "יהודים ומחלות", ואחר כך הקטגוריה התרחבה ל"יהודים, מחלות ומגפות". עם הזמן התעסקתי לא רק באנטישמיות של פעם אלא גם באנטישמיות של עכשיו, שחוויתי אותה בוינה כל הזמן, כי כל הזמן אמרו לי את לא נראית יהודיה וחקרו אם אני יהודיה אמיתית וכאלה דברים, והשוערת תמיד חיבקה אותי ואמרה לי שלכל בן-אדם מותר לחיות, וזה היה ממש יפה מצדה. סיפרתי על כל זה לנחום גרוס והוא סיפר לי על יהודי שנמלט בזמן המלחמה לסין ובליל כל נדרי נפשו יצאה לשמוע תפילה ומרוב המצוקה והגעגועים הוא שוטט ברחובות והגיע לרובע לא מוכר לו, ושם הוא שמע לפתע קול תפילה עולה מבניין. הוא נכנס וראה אנשים מלוכסני-עינים עטופים בטליתות ומתפללים, וגם הוא לקח טלית וסידור והתחיל להתפלל, והמתפללים שאלו אותו מה הוא עושה שם, והוא אמר להם שגם הוא יהודי, והם אמרו לו: אתה לא נראה ככה. צחקנו, אבל אני לא חושבת שנחום גרוס באמת הבין כמה המפגש עם האנטישמיות האוסטרית השפיע עלי, אולי מפני שהוא גדל בוינה ואז עלה לישראל, אז אנטישמיות היתה בשבילו משהו רגיל, ואני גדלתי בישראל ובאתי לוינה, ולא יכולתי להכיל את מה שראיתי ושמעתי. יותר ויותר רציתי לדעת על אנטישמיות ופחות ופחות על כלכלה, ופרופ' גרוס מאד התאכזב מזה ודי עקץ אותי וזה עצבן אותי, אז דיברתי איתו פחות ופחות. וגם קרו דברים אחרים. היה באוניברסיטה העברית פיגוע והחליטו באוניברסיטה שהקמפוס בהר הצופים הוא שטח סגור ומותר להיכנס רק לסטודנטים ועובדים, או כמו שאמר הדיקן מנחם מגידור, מי שלא סטודנט ולא עובד אין לו מה לחפש פה. חשבתי על זה קצת והבנתי שהוא צודק. לא איבדתי כלום באוניברסיטה העברית ואין לי שום דבר לחפש שם ויותר כף רגלי לא דרכה שם. את פרופ' גרוס זה מאד ציער, והוא ניסה לסדר לי תעודה של חוקרת כדי שאוכל להיכנס לשם, ואני אמרתי לו שאני בחיים לא אלך יותר לאוניברסיטה העברית, לכן אין צורך לסדר לי שום תעודה. אבל כן נגע ללבי שהוא היה הפרופסור היחיד מכל אלה שלמדתי אצלם, ושעבדתי איתם, ושהכירו אותי, שחשב עלי וטרח לנסות לסדר לי תעודת חוקרת, למרות שכבר אכזבתי אותו בזה שיותר התעניינתי באנטישמיות מאשר בכלכלה. לפעמים הוא גם שאל אם נותנים לי כסף למחקר, ואמרתי לו שהמשפחה שלי נותנת לי כסף, והוא אמר אוי, ואמרתי לו שהמשפחה זה הכי טוב, כי בניגוד לאחרים שנותנים כסף לחוקרים, למשפחה שלי ממש לא אכפת שאני כותבת כמה הגרמנים נאצים, מה גם שרוב המשפחה שלי חוותה את זה מבשרה ולא כל כך צריכה בשביל זה מחקרים. זה היה כבר אחרי שאבי נהרג, ופרופ' גרוס התקשר לנחם אותי, ואמרתי לו תודה שהוא התקשר, והוא אמר שזה מובן מאליו. הוא הכיר את אבי  בצעירותו, כי הם למדו יחד באוניברסיטה העברית בתקופת מלחמת השחרור, ואבא שלי היה אז מאד פעיל ב"קומוניסטים העבריים", בהנהגתו של מי שיהיה לימים הפרופ' שמואל אטינגר, שדוקא היה מורה שלי הרבה זמן, אבל אז לא ידעתי על הקשר בינו לבין אבי, וכשנודע לי הוא כבר לא היה בחיים. נחום גרוס סיפר לי שאבא שלי ניסה לגייס אותו מטעם אטינגר לקומוניסטים העבריים, אבל הוא לא היה מעוניין. הוא אמר שאז כל בחור טוב היה בקומוניסטים, וזה היה מצחיק שהוא אמר את זה, כי הוא בעצמו לא התלהב מהקומוניזם. בניגוד לאבי שנולד בחיפה וגדל בזיכרון ובבנימינה, ורק אחרי קום המדינה נסע לחו"ל לטיול קצר, נחום גרוס הכיר כבר בוינה גם קומוניסטים וגם נאצים והיה הרבה יותר מפוכח מאבי, שלא האמין באלהים אבל האמין בסטלין הרבה שנים. נדמה לי שפרופ' גרוס היה הראשון שסיפר לי שאבי היה בקומוניסטים העבריים עם שמואל אטינגר. אבי אף פעם לא דיבר על זה אתי, כי זה היה סוד כמוס. זאת היתה הרגשה מוזרה לדבר עם מישהו שהכיר את אבא שלי וידע עליו מלפני שנולדתי הרבה דברים שאני לא ידעתי. אבל הוא לא היה ממש חבר של אבי, כי הם היו יותר מדי שונים זה מזה.

נחום גרוס מאד התאכזב שהתרחקתי מהעיסוק בהסטוריה כלכלית, גם בגלל שמעט אנשים רוצים לעסוק בזה בכלל. פעם רציתי ספר נדיר בגרמנית על כלכלת יהודי פולין ושאלתי אותו אם אולי הוא יוכל לרכוש את הספר הזה לספריה הלאומית, והוא אמר לי שאיש מלבדי לא יקרא אותו שם, ואמרתי לו שזה ספר חשוב, והוא אמר שהוא יכול לתת לי מכתב שזה ספר מאד חשוב וגם שאף אחד לא יקרא אותו שם. בסוף השגתי צילום של הספר הזה והוא אצלי, אבל אני כבר לא עוסקת בהסטוריה כלכלית. מבחינתו של נחום גרוס הייתי ממש החמצה, אבל מבחינתי לא ממש. הייתי צריכה להתעניין בהסטוריה כלכלית בכדי להבין שהסטוריה של יהודים תמיד עוסקת באנטישמיות, וקודם כל באנטישמיות, גם אם החוקרים אינם אוהבים להודות בכך, לא אלה שטעמו את טעם האנטישמיות בגולה, ולא אלה שלא ממש יודעים מה זה. אני יודעת, בעיקר בגלל שחייתי בוינה. זה היה הדבר העיקרי שלמדתי שם ושחזרתי איתו משם, למרות שנחום גרוס קיוה שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית וגם אני חשבתי שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית, מה שלא קרה. אבל בגלל שחשבתי לכתוב דוקטורט על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, פגשתי את נחום גרוס. אחרת כנראה לא הייתי מכירה אותו בכלל, ואני מאד שמחה שהיכרתי אותו.     

התפוח והעץ

האם אפשר שלא לכתוב על יאיר נתניהו? אפילו כשאב לששה ילדים נרצח ומזכיר לנו כמה עובדות יסוד על מציאות חיינו, עדיין חוזרות וקופצות בראש האמירות האלה מהקלטת, שהינן עוד רובד במציאות חיינו במשטר נתניהו, רובד שהחזקים בכוחות מנסים להשאירו סמוי מן העין, שרוי במעטה סודיות ואפלה, אבל כמו אותם צינורות נפט בערבה שנסדקים ומגירים נוזל שחור ורעיל שמצמית את כל סביבתו, מתפרצים הנוזלים הרעילים האלה ומציפים אותנו עד חנק. ומה שמיוחד בהם הוא שאין בהם ייחוד, אלא דוקא הדפוס החוזר שחוזר ומתגלה, זה שמסרסר לא רק בנשים יפות אלא במשאבי המדינה, והכל תמורת בצע כסף ומנעמי החיים על חשבון הברון. צריך להיטיב עם העשירים, הסביר לנו העץ, כי הם הקטר שמושך את המשק, אבל שוב ושוב אנו למדים שצריך להיטיב עם העשירים על חשבון הציבור, כי הם הכספומטים הצמודים של משפחת המלוכה. ומה לנו לתמוה שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארדים במתוה הגז, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל לשלם לזונה? אבא שלי מסדר – מסדר לאלוביץ', ומקבל סיקור אוהד באתר וואלה, מסדר למילצ'ן, ומקבל סיגרים ושמפניה ותכשיטי זהב ומעילים ועוד ועוד, מסדר לקובי מימון, ונסיך הכתר מגיע לגבות את החשבון: אבא שלי סידר לאבא שלך עשרים מיליארד, אז אתה לא מפרגן לי ארבע מאות שקל? זה הדפוס שהעץ קורא לו "חברות" – הקיסר מעניק לברון זיכיון לעשוק את הנתינים, הברון מתעשר בחסדי הקיסר עוד ועוד על חשבון הנתינים, ובתמורה מממן הברון את תענוגות הקיסר ונסיך הכתר, ונסיך הכתר כמו הקיסר והקיסרית אינם יודעים שובעה. ולא זזה יד הקיסר מיד הברון, הקיסר מבלה והברון משלם, הקיסר מבלה והברון משלם, אף פעם לא להיפך. הקיסר והנסיך לעולם אינם משלמים בעצמם, אלא במתן זיכיון לברון לעושק נתיניהם, והברון צריך להכיר טובה על הזיכיון הזה ולממן את תענוגות הקיסר והקיסרית והנסיך. הדבר שהעץ קורא לו "חברות", הוא מערכת אכזרית של קח ותן שבו הקיסר מוכר לברון את נתיניו כאילו היו סחורה עוברת לסוחר, והברון גומל לו במימון הנאותיו וגם הנאות התפוח שלא נפל רחוק מהעץ, ושלא במפתיע הנאותיו אף הן מבוססות על סחר בנשים, על סרסרות בגופן וביופיין, שאף הוא נמדד רק על פי הממון שאפשר להפיק ממנו, שישמש בתורו לבילויים נוספים. כי בעולמו של העץ, כמו בעולמו של התפוח, יש רק כוח וממון ותענוגות, תענוגות וממון וכוח, והכל סחיר: הנתינים וצרורם הנקוב, משאבי המדינה ואוצרותיה, העוצמה השלטונית והכוח הפוליטי, הנאות ותענוגות ותענוגות והנאות. והרי זה בדיוק מה שחזה התפוח אצל העץ: אין חברות, אלא קח ותן, בעיקר תן וקח, אין אהבה, אלא יחסי ממון וסרסרות בגוף האשה, אין חמלה ואנושיות ואין כבוד לאדם באשר הוא אדם: את העניים והנכים והמשרתים אפשר לדרוס עד עפר, כי ערך האדם כערך ממונו וכערך עוצמתו, ערך האשה כערך גופה וערך המישרה כערך טובות ההנאה שאפשר להפיק ממנה. כשחושבים על כך עד הסוף, ולמרות שאנו אלה שמשלמים את החשבון הסופי, קשה לדעת אם לכעוס על האנשים האלה או לרחם על מי שכוחם רב וממונם רב אבל אין בחייהם לא רחמים ולא אהבה ולא ידידות אמת שאינה תלויה בדבר ולא שמחת אמת של נתינה לזולת ולא סיפוק של עשיית הטוב ללא תמורה ולא התעלות הנפש שבעשיית חסד של אמת. כל אלה זרים לעולמם המנוכר שהכל בו סחיר ואין בו דבר שאיננו סחיר, וגם כשהם לכאורה בגבוהה שבמעלות, אין שפל כשפלותם.

עברו של מיקי גנור

רק אתמול מצאתי סופסוף זמן לקרוא את כתבתם של רונן ברגמן והולגר שטארק ב"די צייט" מן ה-12 באוקטובר 2017, (גיליון 42), על פרשת הצוללות, ואז שמעתי על חקירתם של עו"ד שימרון והנחקר הנוסף שאסור לפרסם את שמו. את רוב הדברים שמובאים בכתבה כבר היכרתי מהתחקיר של רביב דרוקר, אבל מה שמשך את תשומת לבי היתה דוקא תחילת דרכו של מיקי גנור, שהכותבים רק דילגו עליה בחטף. זה כמעט בלתי נתפס שאדם שהיה מהנדס אלקטרוניקה בתדיראן הופך למיליונר מעסקאות נדל"ן, וזה בפני עצמו מעורר הרבה שאלות, אם הכל היה כשר בהתעשרות שלו. בכלל קצת מוזר לי שמהנדס אלקטרוניקה בתדיראן נהיה הנציג בישראל של Oesterreichische Volksbanken-Aktiengesellschaft שזאת חברת אשראי שקיימה גם פעילות בנקאית ומאז 1991, כלומר לאחר נפילת ברית המועצות, הרחיבה מאד את פעילותה למזרח אירופה והקימה שם הרבה סניפים, אבל לאחר המשבר הכלכלי של 2008 נחלה הפסדים עצומים, הולאמה על ידי ממשלת אוסטריה ובעצם פורקה וחלקיה נמכרו לבנקים וחברות שונים. אמנם גנור היה רק סוכן של החברה הזאת שנוהלה בצורה מופקרת, ועזב אותה בשנת 2006 להקים חברה עצמאית משלו, שנתיים שלוש לפני שקרסה, ובכל זאת הטריד אותי איך הוא הגיע לעבוד בחברה הזאת ואם הוא היה איכשהו מעורב במה שקרה שם. מה גם שהשותף שלו בחברה החדשה היה מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. כלומר מי שהיה אחראי להשקעות הכושלות שהביאו בסופו של דבר לחיסול החברה כולה. ואלה הדברים שגנור סיפר בראיון ב-9 בפברואר 2009, כשהבנק שייצג כבר היה שקוע בחובות של מיליארדים, לכתב דה מארקר רותם שטרקמן:

"גנור החל את דרכו בשוק הנדל"ן האירופי ב-1996, כאשר היה נציגו בישראל של הבנק האוסטרי פולקסבנק (עם רותי פלד - אשת נדל"ן ובנקאית לשעבר). התפקיד של גנור היה לתווך בין הבנק לבין יזמים ישראלים שביקשו לרכוש נכסים ולהקים פרויקטים במזרח אירופה ובמרכזה והיו זקוקים לאשראי.

"זו היתה תקופת הזהב", הוא אומר. "היזמים היו מביאים הון עצמי, ואנחנו - את המינוף. מוטי זיסר, לב לבייב, קבוצת בסר, אליעזר פישמן, קבוצת שרם-פודים, משפחת דנקנר, יעקב אנגל - כל היזמים הישראלים שפעלו באירופה עברו דרכנו".

באילו היקפים פעלתם?

"עד 2003-2004 סיפקנו אשראי בהיקף של 2.5 מיליארד יורו - כולו נון-ריקורס (הלוואות שבהן הנכסים הנרכשים הם הבטוחה היחידה להלוואה). לאט לאט שיכללנו את המודל של ההלוואות והכנסנו את הבנק לשותפות עם היזמים בחברות הבנות של הבנק. כך, הבנק נכנס לעסקה בשני כובעים - כמשקיע שמשלים את ההון העצמי וכמלווה. זה הגדיל את הרווחיות עבורם".

כיצד הם הגיעו אליך?

"כולם הכירו את כולם, לא היה צורך בשיווק, בסוף היו מגיעים אלינו".

מה היה סוד ההצלחה בפעילות האשראי?

"לא היה סוד. הצלחנו כי לא היו לנו מתחרים, פעלנו לבד".

מדוע הבנק הפסיק לתת כאן הלוואות?

"בתחילת שנות ה-2000 עסקי הנדל"ן במרכז ומזרח אירופה התפתחו, והבנקים המקומיים בכל המדינות שבהן פעלנו הבינו את הפוטנציאל והחלו להתחרות בנו - ואז העסק התחיל לדעוך. ברגע שהם העניקו הלוואות, כבר לא היה היגיון בנציגות שלנו. ואולם במקביל לדעיכה בעסקי פולקסבנק התחלנו להשקיע באופן עצמאי בנדל"ן.

"ב-2006 הצטרף אלי גם מנכ"ל חברת ההשקעות של הבנק, הלמוט תומנק. יחד הקמנו חברת ניהול לנדל"ן בשם הולמרק פרופרטיס שבה אנחנו שותפים. יש לנו משרדים בווינה, בוורשה ובבודפשט וצוות שפועל בגרמניה, בשווייץ ובישראל".

גנור העניק לשטרקמן את הראיון במטרה לגייס משקיעים ישראלים לחברתו החדשה, זו שהקים יחד עם מנכ"ל ההשקעות של האסטרייכישה פולקסבנקן הקורס. הוא אמנם מדבר על דעיכה בעסקי הבנק, אבל לא מדווח לשטרקמן על תמונת המצב האמיתית, שהבנק שייצג הוא ספינה טובעת, ובשנים הבאות הוא יימכר בחלקים לחברות גרמניות ואוסטריות שונות. לא בדיוק דיווח אמת למשקיעים העתידיים על משרתו הקודמת.

מה שמדהים עוד יותר הוא שגנור מספר לשטרקמן שיש להם, כלומר לחברת הולמרק פרופרטיס, 500 מיליון שקל. מהיכן? הרי הוא היה רק נציג של הבנק הכושל בישראל. הדברים מטרידים גם אם אמת הם וגם אם שקר. ומטריד מאד לשמוע את רשימת המשקיעים הישראלים שלו, שבשנת 2009 עוד התגאה לציין את שמותיהם, ביניהם מוטי זיסר, לב לבייב, אליעזר פישמן, משפחת דנקנר. למיטב ידיעתי איש מהם לא עשה עסקים מוצלחים במזרח אירופה.

ומטרידה גם תכנית הפעולה של גנור לחברתו החדשה:"מרכז הכובד יהיה רכישות נדל"ן ממוסדות פיננסיים שעיקלו נכסים". מעולם לא פגשתי אדם הגון שעסק ברכישת נכסים שבנקים עיקלו מפושטי רגל, ונמכרים במחיר מציאה, לרוב ליודעי דבר. וזה הזכיר לי משהו שסיפר לי חבר ישראלי שלמד בוינה באותו זמן שלמדתי שם: שיש חבורה של סוחרים יהודים שעוקבים אחרי מכירות נכסים מעוקלים וקונים אותם בפרוטות, וגם דואגים לסלק את כל מי שמפריע להם בעסקיהם המלוכלכים – משלמים לו כדי שיסתלק ולא בוחלים גם באיומים. האם כך החל מיקי גנור את עסקי הנדל"ן שלו בוינה? האם כך צבר את הונו? וכיצד לא בירר איש, לא בישראל וגם לא בגרמניה, את מצב העסקים של Volksbanken_AG בזמן אמיתי?

האם שם, באוסטריה, הכיר גנור גם את אביגדור ליברמן, שמרבה לבקר שם את ידידו המיליארדר מרטין שלאף? ואיזה תפקיד מילא אביגדור ליברמן במינויו של גנור לקונסול כבוד של קפריסין? או שסתם נכח בטקס כשר החוץ באותם ימים? האם אכן מונה אביגדור ליברמן לשר ביטחון, כפי שאפשר להבין מדברי השר המודח משה יעלון, כדי לשמן את עסקיו של גנור? כיצד נוצר הקשר הגורדי הזה בין עסקים פרטיים מלוכלכים באוסטריה לעסקים מלוכלכים בגרמניה, אבל הפעם על חשבון כולנו? ואיך לא טרח תאגיד הענק תיסנקרופ לבדוק היטב את עברו של נציגם בישראל מאז שנת 2009? האם גם הם התפעמו מהבטחתו, שאמנם התגשמה, להגדיל ולהעצים את המכירות לישראל, ואף להוציא מידי מספנות חיל הים את הטיפול בצוללות ולהעבירו לידי תיסנקרופ, כדי לייצר עבורם הכנסות שוטפות בישראל?

הרבה הרבה שאלות מטרידות, ועוד לא הגענו לראש הממשלה ולמקורביו.  

אז מה אכפת לך, נתניהו?

אז מה אכפת לך, נתניהו, שיש אנשים חמוצים, בטח שמאלנים רדיקלים, שמחמיצים פנים מול השלטון המצוין שלך, שנמשך כבר שמונה שנים ברציפות ועשר שנים במצטבר, וכפי שהבטחת יימשך עוד שנים רבות, ומחמיצים פנים למול ההישגים הנפלאים שלך, ואומרים שהכל קורס כאן, בזמן שהחיים בישראל כל כך טובים, וכל מה שנשאר לחמוצים האלה להחליט זה אם לטוס לברלין או ללונדון, כי הם טובעים בכסף, החמוצים האלה שמתלוננים, בזמן שישראל משגשגת, ואין להם שום סיבה להתלונן, לאלה שיש להם כסף. גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסכימה שלאלה שיש להם כסף יש חיים טובים בישראל. הבעיה היא רק עם אלה שאין להם כסף. הנכים למשל, שביטלת לפני שנים את ההצמדה של קצבותיהם למדד, וכעת הן כל כך נמוכות שהם אינם יכולים להתקיים, ולהם יש הוצאות גבוהות, כי ככה זה אצל נכים, צריך טיפול רפואי ותרופות וכסא גלגלים ורכב והמון דברים שאדם בריא יכול להסתדר בלעדיהם. גם למי שבריא ואף פעם לא נזקק לטיפול בבית חולים יש חיים טובים בישראל. למי שחולה ואין לו כסף החיים קצת פחות טובים. וגם למי שיש לו מכונית עם חלונות מואפלים, כמוך וכמו אשתך, שאף פעם לא הולך ברגל בין ערימות האשפה ברחובות ירושלים, בין פחי הזבל העולים על גדותיהם והחתולים המחטטים בהם, יש חיים טובים בישראל. למי שהעיניים שלו עצומות יש חיים מצוינים בישראל. לאמהות החד-הוריות שאם היית טורח יכולת לראות הערב בתכנית המזעזעת של אמנון לוי, אין חיים כל כך טובים בישראל. הן צריכות לשכנע זו את זו שלא כדאי להתאבד. כן, המצב של הדיור הציבורי בישראל הוא אחד ההישגים שלך, חסכת למדינה המון כסף על דיור ציבורי לנזקקים, וככה זה נראה. אני מנחשת שאת האמהות החד-הוריות לא הזמנת לארוחת שף במעון ראש הממשלה, ובוודאי שלא ביקרת אותן בביתן. אתה מעדיף לבלות עם מילצ'ן ותשובה ולבייב, כאלה שיכולים לתת לך מתנות, ואתה מאד אוהב לקבל מתנות מחברים. אמנם חז"ל אמרו ששונא מתנות יחיה, אבל אתה יודע יותר טוב, ואתה בטוח שמותר לקבל מתנות מחברים, ואלה רק החמוצים שנטפלים אליך בגלל הסיגרים שקיבלת במתנה מחברים, כאלה שיש להם חיים טובים בישראל וגם יש להם חיים טובים באמריקה ואולי בעוד כמה מקומות, שבכולם מאד נעים לך ולבני משפחתך להתארח. אתה כל כך אוהב אנשים עם כסף, כאלה שנותנים לך המון מתנות ולא מבקשים ממך כל מיני דברים כמו דירת עמידר או שכר מינימום, ואתה פשוט לא יודע מה הם רוצים כי בחיים שלך לא ראית כאלה דברים, כמו דירת עמידר או שכר מינימום או אנשים שחיים משכר מינימום. ולא יאומן, אבל יש בישראל גם אנשים כאלה, ולא מעט, כאלה שאין להם כסף, ומכיוון שאתה וממשלתך דורכים עליהם ורומסים אותם, גם אנשים אחרים מרשים לעצמם לרמוס אותם, כי זה המסר העיקרי שלך, שמי שיכול לתת מתנות לראש הממשלה הוא בן אדם שמגיע לו, ומי שרוצה לעומת זאת מראש הממשלה עזרה, לא מגיע לו כלום, כי אתה אוהב לחסוך למדינה כסף. אתה חוסך על בתי חולים וחוסך על רופאים ואחיות, וחוסך על מורות ועובדות סוציאליות, שתחת שלטונך הפכו לעובדות קבלן מבוזות שעובדות בשכר מחפיר ומפוטרות כל הזמן מחדש כדי למנוע מהן זכויות, ולעת זקנה הן תהיינה תלויות בילדים שלהן כי אתה חוסך למדינה כסף על הפנסיות של עובדי הציבור ובכלל אתה חוסך למדינה הוצאות על הקשישים, במיוחד על אלה שאין להם פנסיה, על כל מי שאין לו כסף אתה חוסך, וככה אתה יכול לתת יותר ולקחת פחות מהחברים שלך, שדוקא יש להם הרבה מאד כסף, ורק במקרה הם אלה שאתה מעדיף בתור חברים שלך, אלה שמגיעים עם ארגזים של שמפניה וסיגרים. אלה שיש להם חור בכיס במקום ארנק תפוח, ולא יכולים לחלק ברחוב שטרות, הם לא חברים שלך. מה לך ולהם.

אז מה אכפת לך אם כל מיני חמוצים וממורמרים כאלה אומרים שעדיף להם להתאבד מהחיים האלה? לך עצמך יש חיים נפלאים, ורק החמוצים עם הפרצוף החמוץ שלהם מקלקלים לך את התיאבון. למה שלא תתעלם מהם ותתרכז באנשים השווים באמת, מילצ'ן ותשובה ואלוביץ' ולבייב, ובני ציפר עם הפפיון הורוד והעדשות הורודות שרואות רק ורוד? כל מה שצריך בשביל להינות מהחיים זה להגביה את החומות, להאפיל את החלונות בוילונות כהים, ולנגן את סימפוניית הקיסר, כשעוצמים את העיניים ואוטמים את האוזניים, זעקת העניים והעשוקים נשמעת מאד מאד רחוקה ומאד מאד חלשה.     

התחנה המרכזית וירושת סבי

הרבה פעמים קורה שאני קוראת משהו בעיתון שבכלל לא קשור ופתאם מתבהר לי איזה עניין שנוגע לירושת אבי כאילו האיר עליו זרקור, ונוספת לי עוד משבצת לחידת הירושה הזו, שאולי תתבהר לי בתכלית אי פעם אבל אולי גם תישאר סתומה לעד. עכשיו כשקראתי את כתבותיו של חגי עמית ב"דה מרקר" על פסק הדין של השופט בנימין ארנון בעניינה של התחנה המרכזית בתל-אביב, שקובי מיימון, בעל השליטה בחברות שפעלו לרכישת התחנה וחובותיה, דירדר את מצבה בכוונה, כדי לרכוש אותה בזול, לטובת עצמו ולרעת הציבור, נזכרתי בירושת סבי, אבי אבי, במגרש שלו בבנימינה בפינת הרחובות הכרמל והזית, שבימי חייו של סבי היה פינת חמד. הבית היפהפה שנבנה בשנת 1933 עם המרצפות הצבעוניות והמרפסת הקדמית הפתוחה שאבי בנעוריו אהב לשבת בה בלילות הקיץ ולקרוא, וסביבה גידל סבי גינת פרחים שתמיד פרחו לפחות חלקם, והוא היה קוטף מהם לקשט את הבית והם היו צומחים מחדש, והמאפיה של סבי, שלפניה עמד עץ תות מניב שאחי אהב לטפס על ענפיו ולאכול תותים בלי סוף, והשטח שבין המאפיה והבית שבו גידל סבי עצי פרי וגינת ירקות, כל המקום הפורח הזה בפינת הרחובות הכרמל והזית, כשבאתי עם בתי ניצן לראות אותו אחרי שקרובי המשפחה תבעו אותנו, כי למרות כל איומיהם סירבנו לתת להם מכתב ויתור על חלקו של אבי בנכס שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ראיתי שכל הצמחיה שסבי טיפח נעלמה כולה, וכל החצר הענקית היתה שוממת, רק אדמה וחול, לא פרחים ולא עצים ולא פירות ולא ירקות, אפילו עץ התות שלפני המאפיה נעלם, ושבילי האבנים היפים שהניח סבי שקעו בקרקע החולית ונעלמו, ומעליהם הניחו קרשים מכוערים כדי שאפשר יהיה להיכנס לבית בימות הגשמים, ואפילו חיבורי החשמל בקיר המאפיה נראו קרועים ומסוכנים, הכל נראה מוזנח עד כאב, וחשבתי מיד איך הנאמנים הלא נאמנים של ירושת סבי ואבי לא השקיעו כלום ולא שימרו כלום, רק מצצו מהמקום הזה כסף ונתנו לו להיהרס – בנותי שהיו אמורות לקבל את שכר הדירה מהבית והמאפיה שגם היא הושכרה למגורים מעולם לא קיבלו סכומים של ממש. רק לפעמים היתה אמי מניחה לכל אחת מהן בידה מאה שקל ואומרת בקול נוטף נופת צופים: "זה השכר דירה שלכן, תשימו אותו בבנק", ואמרתי לה שסכום כזה אפשר לשים בכיס, לא צריך חשבון בבנק בשביל זה. ואז כשהם תבעו אותנו והציעו את הנכסים במין מכירה פומבית שבה כביכול הוצעו להם סכומים נמוכים באופן משמעותי מהערכת השמאי, הבנו שהם מנסים לקנות את הנכס לעצמם, ומאחר שלא הצליחו להביא אותנו באיומיהם לוותר על חלקן של בנותי בנכס, הם מנסים להוריד את ערך הנכס כולו כדי לרכוש את חלקנו במחיר הנמוך ביותר, ולהרוויח ממון רב מבנייה עליו. כבר בזמן אמיתי היינו משוכנעות שהקונים כביכול הם אנשי קש של קרובי המשפחה המאיימים עלינו, אבל לא יכולנו להוכיח שמדובר ברמאות, ורק התעקשנו בבית המשפט להתנגד לעיסקה עד שנאלצו להעלות את המחיר לסכום קרוב הרבה יותר להערכת השמאי, אבל כעת דוקא כשקראתי על קובי מיימון שדירדר את מצב התחנה המרכזית והניח לה להפוך למבוך אפלולי של זוהמה וסמים ופשע שפחד לעבור בו, כדי לרכוש אותה בזול, פתאום הצטיירה למולי החצר המוזנחת עד בכי בפינת הרחובות הכרמל והזית בבנימינה, בין שפעת הוילות עם המדשאות והפסלים שצמחו שם בעשרות השנים האחרונות במקום בתי המושבה הצנועים עם הלולים והאורוות. מגרש של דונם וחצי שיכול היה להיות פינת חמד והוזנח כל כך על ידי הקרובים הכל כך עשירים שרצו לגזול את ירושת בנותי שנתן להן אבי, כי גידלתי אותן לבדי ומאביהן לא יכולנו לצפות לדבר. פתאם ראיתי לנגד עיני את השבילים השקועים בחול, את הקרשים המכוערים שהונחו עליהם, את חוטי החשמל הקרועים המשתלשלים החשופים מקיר המאפיה שהושכרה למגורים, ופתאם הכל הצטייר בדמיוני כמו כתב אשמה, כמו הרשעה מפורשת, שלא סתם הזניחו מתוך קמצנות וחמדנות כפי שחשבתי, אלא בזדון, בכוונה הזניחו, כדי להוריד את ערך הנכס למינימום, כדי לקנות אותו לעצמם במחיר מינימום ולקפח את חלקן של בנותי. מאז עבר כמעט עשור וקרו דברים כה רבים. בנותי זכו לקבל בסופו של דבר את חלקן, ובתי הבכורה שרון שנאלצה לייצג אותנו בעצמה אחרי שפיטרנו את עורכת הדין שלנו, כי היו לנו די סיבות לחשוד בה שקרובינו שיחדו אותה לסייע להם נגדנו, כבר הפכה בעצמה לעורכת דין, ומייצגת אנשים אחרים שהעשירים מנסים לעשוק, כמנהג העשירים. באותו ביקור עצוב והכרחי, שבסופו של דבר לא עשינו בו שימוש מיטבי, לא הצגנו את ההזנחה הפושעת בפני בית המשפט ולא טענו שהנכס דורדר בכוונה כדי לרכוש אותו מאיתנו במחיר רצפה, רק התנגדנו והתנגדנו עד שנאלצו להעלות את המחיר ולקרבו להערכת השמאי, ואולי ממילא לא היינו מצליחות להגיע ליותר מזה, כבר באותו ביקור אמרתי לבתי ניצן שלא אשוב יותר לבנימינה בחיים, ולכן אינני יודעת מה עשו הקרובים באותו מגרש שאני משוכנעת שקנו באמצעות אנשי קש עבור עצמם. מן הסתם בנו בו בניין מפואר או כמה בניינים ושלשלו לכיסם ממון רב, שאותו יקחו איתם מן הסתם אל הקבר. אילו הייתי עשירה הייתי משמרת את הבית שסבי בנה לדורות הבאים, ומשכירה אותו לאנשים הגונים שאוהבים ומעריכים בתים ישנים, אבל אינני עשירה כמו קרובי החמדנים, שעשו מן הסתם הרבה כסף מאותו המגרש, הרבה כסף שלא קנה להם לא אהבה ולא שמחת חיים.