וו.ה.אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

התרגום מוקדש לניצן וגיא ליום נישואיהם

 

וו.ה. אודן / כשיצאתי ערב אחד

 

כשיצאתי ערב אחד

וברחוב בריסטול צעדתי מטה

ההמונים על המדרכה

היו שדות קציר של חיטה.

 

ולמטה ליד הנהר הגואה

שמעתי שירת אוהב מזדמרת

תחת קמרון המסילה:

"האהבה איננה נגמרת.

 

"אוהבך, יקירה, ואמשיך לאהוב

עד שאפריקה לסין תתחבר,

ויקפוץ הנהר מעל ההר,

ודג האלתית ברחוב יזמר.

 

"אוהבך עד שהאוקינוס

יקופל ויתלה לייבוש ממים

ושבעה כוכבים יגעגעו

כמו אווזים בשמים.

 

"הַשָּׁנִים ירוצו כמו ארנבות

כי אוחז בזרועותי

את פרח הזמנים,

האהבה הראשונה בעולם."

 

אך כל השעונים בעיר

השמיעו את צלצולם:

"אל יוליך אותך הזמן שולל.

אינך יכול לכבוש את הזמן.

 

"במחילות הסיוטים

שם את הצדק מפשיטים

הזמן מביט מן הצל

וכשאתה מנשק הוא משתעל.

 

"בדאגה וכאב ראש

דולפים החיים כמטר

והזמן יקבל את מבוקשו

אם לא היום אז מחר.

 

"בתוך עמקים ירוקים

שלג נורא התעבה

הזמן שובר את מעגלי הריקוד

ואת קידת הטבלן המרהיבה.

 

"טבול את ידיך במים

טבול אותן עד פרקן,

הבט, הבט באגן

ותהה מה הפסדת כאן.

 

"הקרחון בארון קודח

הַמִּדְבָּר נאנח במיטה

והסדק בספל התה פותח

לארץ המתים סמטה.

 

"באשר קבצנים מגרילים שטרות

וג'ק מוקסם מן הענק

ונער השושן הצחור שואג

וג'יל נופלת על הגב.

 

"הו הבט בראי, אל תחדל,

הו, הבט ביגונך,

החיים נותרו ברכה

גם אם לברך לא תוכל.

 

"הו עמוד, עמוד בחלון,

כאשר בבכי תמרר:

את שכנך הסורר תאהב

עם לבך הסורר."

 

הנאהבים כבר חמקו

כבר היה מאוחר, מאד מאוחר,

השעונים לצלצל פסקו

והלאה זרם הנהר.

 

 

הערות המתרגמת:

 

אודן יוצר בשירו תחושה של שיר עם, וגם מזכיר שירי וסיפורי עם כמו סיפור ג'ק והאפון הענק, שיר הילדים Jack and Jill ושיר הילדים Green grow the rushes, הבנוי בדומה ל"אחד מי יודע", מהאחד ויחיד עד שנים-עשר השליחים, ובו מוזכרים Lily white boys, נערים צחורים כשושן, כלומר טהורים מחטא, כמו השושן הצחור המסמל את הבתולה מריה.

טבלן הוא עוף מים דומה לברווז.

 

השיר המקורי:

 https://poets.org/poem/i-walked-out-one-evening

 

 

האידיאליזציה של המטפל

 

לפני מספר שבועות פרסם אורין מוריס מאמר במוסף "גלריה" של סוף השבוע על מערכת היחסים שהיתה לו עם העיתונאית והסופרת המנוחה תמר גלבץ, שסבלה שנים ממחלת הסרטן ומתה ממנה, ולאחרונה התפרסם ספרה "האחרון" ובו תיאור שלילי ומבזה של מוריס, שעזב אותה לאחר שמחלתה חזרה באורח סופני, וסירב להישאר עמה כשגססה למות. התגובות למאמרו של מוריס היו כעוסות מאד, ורבים האשימו אותו בנרקיסיזם ובכך שהוא מנסה להתפרסם על חשבונה – האשמה מגוחכת בהתחשב בכך שמוריס כבר פרסם בזכות עצמו מאמרים, סיפורים ורומן - ואני אינני שופטת ואינני מאשימה אותו. היו כאלה שהעירו שהיה צעיר מגלבץ כמעט בעשרים שנה, ובכך התכוונו אולי לומר שקשר בין גבר צעיר לאשה מבוגרת ממנו בשנים רבות הוא בהכרח זמני, ואולי זה נכון. מכל מקום הם לא התגוררו יחד, ואולי נכון יותר לכנות את מוריס מאהב של תמר גלבץ ולאו דוקא בן-זוג. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות גדולה לאופי הקשר. שכנתי המנוחה זהבה ברש טיפלה במשך שנים בבעלה מחוסר ההכרה, יצאה לבית החולים עם בוקר ושבה אחרי חצות הלילה, ובמו ידיה הפכה את בעלה מצד לצד כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ. הוא היה הגבר האחד ויחיד בחייה מאז שהכירו בגיל 15 כשהיה מדריך שלה בתנועת בית"ר ועד סוף ימיה, שנים אחרי שהלך לעולמו. שנים קודם לכן, בבוקר שבת אחד, ראיתי אותה אוספת בידיים חשופות שברי זכוכית מן המדרכה, כדי שבעלה קצר-הרואי לא ייכשל בהם בלכתו לבית הכנסת וייפצע חלילה. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות לאופי וטיב הקשר: האם מדובר בזוג נשוי, שיש להם ילדים ונכדים משותפים, שחיו תמיד יחד במשך נישואיהם הארוכים, הלכו לישון יחד והתעוררו יחד וגידלו ילדים יחד וטיפלו זה בזו כל חייהם בחולי, בשמירת הריון, בימים טובים ורעים. קשר רופף יותר שהוא פרק ב' או ג', ללא מגורים משותפים, ללא ילדים משותפים, ללא זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות ולכת אחריך במדבר החיים, אולי אין לו הכוח הזה להשאיר את בן הזוג לצדך. ובכל מקרה לא כל אחד מסוגל לטפל באדם גוסס, וזה לא נכון מה שכתבו בתגובות שאם אוהבים באמת נשארים. הכי קשה לטפל באדם אהוב שגוסס למוות, ורוב האנשים בימינו אינם מטפלים בקרוביהם הגוססים בעצמם, אלא שוכרים עובד מקומי או זר שיעשה זאת, וכשמדברים על טיפול מסור, לרוב מדברים על מישהו שדואג לשלם לעובד המטפל ולטפל בבירוקרטיה הנלווית, בקניות ובסידורים הנדרשים, ולא על מישהו שמטפל במו ידיו בחולה הגוסס. אבל הכי הרבה אנו שומעים על טיפול מסור כשמישהו מבקש לרשת את רכושו של המנוח על חשבון יורשיו האחרים, ואז אנחנו שומעים ללא הרף על כמה שאנחנו היורשים של רכוש המנוח טיפלנו בו במסירות, בעוד שהיורשים האחרים, שאותם נישלנו מהירושה, לא התעניינו ולא טיפלו ולכן מגיע רק לנו לרשת את כל נכסי המנוח, בין אם אנו יורשים טבעיים ובין אם לאו, ובכל מקרה חלקנו בירושה צריך להיות גדול בהרבה מזה של היורשים האחרים, כך שנבוא על גמולנו תמורת טיפולנו המסור, והמיליונים שיפלו בחלקנו, אם עוד בחיי המוריש, ואם לאחר מותו, שייכים לנו בדין, גם אם נסחטו מהמוריש ונגזלו מיורשים אחרים, שכן אנחנו טיפלנו במנוח במסירות עד מותו וביקרנו אותו בכל יום וכל בקשתו ושאיפתו היו לגמול לנו על טיפולנו המסור בכך שיעדיף אותנו על פני יורשים אחרים ויוריש לנו את מרבית רכושו. ככל שרבים יותר המיליונים שנגזלו מהיורשים האחרים, כך נשמע יותר על הטיפול המסור של היורשים המועדפים, עד כדי כך שאתה תוהה מדוע נצרך בכלל המוריש לעובדים זרים שחיו בביתו ורחצו והלבישו אותו ודחפו אותו בכסא-גלגלים, אם יורשי המיליונים שלו היו מטפלים כל כך מסורים ולא משו מצדו.

ככל שהתמורה למטפלים גדולה יותר, והמיליונים והדירות ויתר הנכסים שנגזלו מיורשים אחרים רבים יותר, כך אנו שומעים יותר על מופלאות הטיפול, ובהכרח אתה שואל את עצמך האם טיפול זה, שרבים עוסקים בו תמורת שכר זעום ביותר, ואפילו כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מארצם ומבני משפחתם, הוא אכן הקרבה כה גדולה, שיש בו כדי להצדיק קבלת ירושה של מיליונים רבים, ואף על חשבון יורשים טבעיים, או שבעצם, אם יש מטפלים רבים, שבפועל מטפלים במוריש, תמורת שכר מינימום, אולי אין זו הקרבה גדולה כל כך לטפל בו תמורת ירושה של מיליונים, שכוללת נדל"ן מניב וכספים רבים, אולי רבים יסכימו לטפל בקשיש אמיד ולרשת את נכסיו וכספו, שלא לדבר על אלה שמנכסים לעצמם את נכסיו וכספו עוד בחייו, שכן המוריש, או המורישה, הם לרוב קשיש או קשישה, שמצבם הגופני, או צלילות דעתם, אינם במיטבם, והם חשים תלות גדולה במטפלים, ומאחר שרגלם האחת כבר בקבר, וכוחם שוב אינו במתניהם, בעקבות לחץ קל הם מעבירים למטפל המסור את הונם ונכסיהם שלא נודע כי באו אל קרבו.

ובכן דוקא ראיתי לזכותו של אורין מוריס המושמץ את העובדה שהודה ביושר שלא היה מסוגל לטפל בתמר גלבץ הגוססת ולהתמודד עם הגוף שהמחלה האכזרית מכלה אותו ועם הנפש שכבר שולט בה המוות, וקם והלך לביתו, ולא ביקש לעצמו לא את דירתה של גלבץ, ולא את כספה, ולא את זכויות היוצרים שלה. ודי אם נזכור את בן-זוגה הצעיר של יונה וולך, שירש שותפות בזכויות היוצרים שלה, וחזר בתשובה ומנע את פרסום יצירתה, ואחותה נלחמה בו שנים בבתי משפט כדי להשיב את יצירתה של יונה לציבור, ואת כל שארי-הבשר שסוחרים בזכויות יוצרים ותובעים את כל מי שמבקש לפרסם בתום לב ולכבודו של היוצר, שרוחו ויצירתו נפרטות לפרוטות, ולא תמיד לטובתן.

דומים להם אותם מטפלים מסורים שמרוב תאוה לטפל במוריש, שגדלה והולכת ככל שהונו גדול יותר, הם מרחיקים את כל היורשים האחרים. זה תמיד קל יותר כאשר היורשים האחרים מתגוררים בעיר אחרת או בארץ אחרת, וקשה להם לעקוב מקרוב אחרי מה שמתחולל בין ה"מטפלים" לבין קרובי משפחתם, ורק שנים מאוחר יותר הם מגלים בדיעבד שמיליונים התעופפו מחשבונות הבנק של המטופל לחשבונותיהם של המטפלים המסורים, ואפילו אם כמו במקרה של אמי, הגניבה התגלתה בחייה ונדרש להשיב את הכסף, הכסף נשאר בידי המטפלים המסורים, שעיקר מסירותם וטיפולם נגעו, כפי שמתגלה באיחור של שנים, לחשבונות הבנק של המנוחה, שבביקוריהם המסורים בביתה הם דאגו לאסוף ולתעד את כל המסמכים הנדרשים אודות נכסיה וחשבונות הבנק שלה, והתנדבו בכל לב לסייע לה לטפל בכספים, ואף דאגו להחתים אותה על מסמכים כאלה ואחרים שיעניקו להם שליטה בחשבונות הבנק שבהם התנדבו ברוב חסדם לטפל, כמובן רק כדי להקל על הקשישה, ומאחר שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא להקל על הקשישה ולא להכביד עליה, הם מעבירים לחשבונותיהם את המיליונים שלה, רק כדי להקל את העומס בחשבונותיה. כל כך יפה ואצילי מצדם שהם מסכימים לטפל בכסף, וגם לדרוש את זכות הטיפול לעצמם בלבד, ולסלק את הקרובים האחרים, אלה שהמטפלים אינם חדלים לגנות באוזני כל ובפרט באוזני מטופליהם חסרי האונים, על חוסר העניין שלהם במטופלים, בניגוד כמובן למטפלים המסורים שאינם מחמיצים דבר: כל חשבון בנק וכל נכס של הקשיש זוכה לתשומת לבם המלאה, ומטופל בידיהם לא פחות ואף יותר מן הקשיש או החולה הסופני.

כמה מחמאות גורפת הנכדה המסורה שהתנחלה בבית סבתה, במקרה בדיוק הבית היחיד מבין שלל בתיה שהובטח ליורשות אחרות שכבר לא תקבלנה אותו, לאחר שקיבלה את חלקה בכל הבתים האחרים, רק מכיוון שכל כך התעניינה בסבתה ודאגה כל כך לבקר אותה ולהודיע לקרובים האחרים שדוקא עדיף שהם לא יגיעו, כי הסבתא איננה חשה בטוב. והאשה שעזבה את בעלה שלוש שנים בטרם חלה וניהלה מאבק גירושין עז, אבל לאחר ששמעה שמחלתו קטלנית וימיו ספורים, מיהרה למשוך את תביעת הגירושין ולשוב כדי לטפל בו, ומרוב שאיפתה לטפל בבעלה סילקה את בת זוגו החדשה ולא הניחה לה לבקרו עוד, ניסתה, בפחות הצלחה, להרחיק גם את אחותו, דאגה עוד בטרם מותו שבנותיה לבדן תירשנה את דירתה יקרת הערך של חמותה, ולאחר מותה התגלה כי כל הנדל"ן של חמותה נופל לידיה ולידי ילדיה. "היא אמרה שטיפלתי בה כמו צפור בגוזל", היא סיפרה בבית המשפט. "הבת שלה בכלל לא התעניינה בה." גם אחותה הצעירה של החמות שיבחה את הכלה המסורה. "מה יש לכם נגדה?" היא שאלה את היורשים המנושלים, וסיפרה להם שהכלה וילדיה "עזרו לסבתא למות, כי היא נורא סבלה." הסבתא אמנם לא היתה במצב סופני, אבל המטפלים המסורים ידעו שהיא רק רוצה למות, ואיננה רוצה בשום אופן החיאה, לכן הניחו לה לגסוס שעות רבות ללא החיאה וללא פינוי לבית חולים, ובייחוד הם ידעו שהיא רוצה להוריש רק להם את רכושה הרב, כי הם טיפלו בה כל כך במסירות, ועזרו לה לכתוב את צוואתה ואפילו עזרו לה למות, וברוב חסדם גם הסכימו לטפל בהונה ולרשת אותה.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתפעם כל כך מהמטפלים המסורים שנדבקים לקשישים ולגוססים ומשתלטים עליהם ועל כל רכושם ומבודדים אותם ומכפישים באוזניהם את היורשים האחרים וכמובן אינם חדלים לשבח ולפאר את עצמם על הטיפול שלהם, שעליו סידרו לעצמם גמול נדיב במיוחד. אולי עדיף מהם בהרבה מי שמודה שאיננו מסוגל לטפל באהובתו הגוססת שהולכת ומאבדת שליטה על גופה, והולך לביתו בידיים ריקות ואיננו מבקש לעצמו דבר.           

אנדרו מושן / על השלחן

 

 

לניצן וגיא ליום נישואיכם השנים-עשר

 

אַנְדְרוּ מוֹשְׁן / עַל הַשֻּׁלְחָן

 

אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְהִיר שֶׁקָנִיתִי אֶת מַפַּת הַשֻּׁלְחָן הַזּוּ

עִם הַדֻּגְמָה הַפְּשׁוּטָה הַֹחוֹזֶרֶת שֶׁל פִּרְחֵי אַרְגָּמָן כֵּהִים

שֶׁשּׁוּם בּוֹטַנַּאי לֹא יֵידַע לִקְּרֹֹא בְּשֵׁם,

מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַזְכִּירָה לִי אֶת אוֹתָה שִׂמְלָה מֻדְפֶּסֶת

שֶׁלָבַשְׁתְּ בַּקַּיִץ בּוֹ נִפְגַּשְׁנוּ – שִׂמְלָה שֶׁתָּמִיד אָמַרְתְּ

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאָהַבְתִּי. דַּוְקָא אָהַבְתִּי,

אַתְּ יוֹדַעַת. אָהַבְתִּי. אָהַבְתִּי מְאֹד,

בֵּין אִם הָיִית בְּתוֹכָה וּבֵין אִם לָאו.

 

אֵיךְ נֶעֶלְמָה מֵחַיֵּינוּ כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט?

אֲנִי שׂוֹנֵא – אֲנִי בֶּאֱמֶת שׂוֹנֵא – לַחֲשֹֹׁב

עַל מִישֶׁהִי אַחֶרֶת, מְנַדְנֶדֶת אֶת

כּוֹתְרוֹת הַפְּרָחִים הַכְּבֵדוֹת הַלָּלוּ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין.

אֲנִי שָוֹנֵא אֲפִילוּ יוֹתֵר לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ מִתְפּוֹרֶרֶת

אוֹ קְרוּעָה לִגְּזָרִים – פֹּה חֲתִיכָה מְנַגֶּבֶת מוֹט מְדִידָה,

שָׁם חֲתִיכָה קְשׁוּרָה סְבִיב סֶדֶק בְּצִנּוֹר עוֹפֶרֶת.

 

כָּל זֶה מְאֹד רָחוֹק כָּעֵת, יַקִּירָה, מְאֹד רָחוֹק.

אַךְ הַלַּיְלָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ לֵילֵנוּ הָרִאשׁוֹן כָּאן

אֲנִי עִם רֹאשִֹי קַל בְּיָדַי וְכוֹסִי מְלֵאָה,

בּוֹהֶה בַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַגְּדוֹלִים הַמִּתְנַמְנְמִים

עַד שֶׁהֵם מַתְחִילִים לַצּוּף, אוֹהֵב אוֹתָם

אַךְ מְיַחֵל לְסַלְקָם הַצִּדָּה,

לִפְרוֹם אוֹתָם, אֲפִילוּ לִקְּרוֹעַ אוֹתָם,

אִם זֶה מַה שֶׁדָּרוּשׁ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל עוֹרֵךְ

הַיָּפֶה, הַבָּהִיר כַּלְּבָנָה, הֶחָמִים, הַמִּשְּׁתּוֹקֵק.

 

On the Table

I would like to make it clear that I have bought

This tablecloth with its simple repeating pattern

Of dark purple blooms not named by any botanist

Because it reminds me of that printed dress you had

The summer we met – a dress you have always said

I never told you I liked. Well I did, you know, I did.

I liked it a lot, whether you were inside it or not.

 

How did it slip so quietly out of our lives?

I hate – I really hate – to think of some other bum

Swinging those heavy flower-heads left to right.

I hate even more to think of it mouldering on a tip

Or torn to shreds – a piece here wiping a dipstick,

A piece there tied round a crack in a lead pipe.

 

It's all a long time ago now, darling, a long time,

But tonight just like our first night here I am

With my head light in my hands and my glass full,

Staring at the big drowsy petals until they start to swim,

Loving them but wishing to lift them aside, unbutton them,

Tear them, even, if that's what it takes to get through

To the beautiful, moon-white, warm, wanting skin of you.

 

אנדרו מושן הוא משורר בריטי החי בארצות-הברית.

השיר On the Table  מתוך:

Andrew Motion, Salt Water, Faber & Faber, 1997

 

היינריך היינה / יוליה

 

מתוך אסופת המסות של היינה "נערות ונשות שייקספיר"

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

 

היינריך היינה / יוליה

 

למעשה, לכל מחזה שייקספירי אקלימו המיוחד, עונת השנה המסוימת שלו ויחודו המקומי. כמו הדמויות בכל אחת מהדרמות, כך גם לארץ ולשמיים שנראים בכל אחת מהן פיסיוגנומיה מיוחדת. כאן ב"רומיאו ויוליה" טיפסנו מעל הרי האלפים, ואנו נמצאים לפתע בגן היפה הקרוי איטליה...

"התדע את הארץ בה לימונים מלבלבים

ובחיק עלוה אפלה תפוזים מזהיבים?"

זוהי ורונה שטופת השמש ששייקספיר בחר כזירת עלילות האהבה שרצה להאדיר ב"רומיאו ויוליה". כן, לא הזוג המוכר אלא האהבה עצמה היא גיבורת המחזה. אנו רואים כאן את אהבת הנעורים מופיעה במלוא הדרה, כנגד כל הנסיבות העוינות ומנצחת הכל... כי אין בה פחד, בקרב הגדול, להימלט אל בן הברית הנורא מכל או הבטוח מכל, אל המוות. אהבה בברית עם המוות היא בלתי מנוצחת. אהבה! היא התשוקה העליונה והמנצחת. אבל כוחה החובק עולם הוא בנדיבותה הבלתי מוגבלת, בהעדר האנוכיות הכמעט על-טבעי שלה, בבוז לחיים השואף להקרבה עצמית. מבחינתה אין אתמול והיא איננה חושבת על מחר כלשהו... היא מתאווה רק ליום הנוכחי, אבל אליו היא שואפת במלואו, בשלמותו, ללא הפרעה... היא איננה רוצה לשמור מאומה לעתיד ובזה לשאריות המחוממות של העבר... "לילה לְפָנַי, לילה אַחֲרַי", היא להבה נודדת בין חשכה לחשכה... מאין היא נובעת? מניצוץ זעיר באופן בלתי נתפס! איך היא מסתיימת? היא דועכת ללא עקבות, גם כן באופן בלתי נתפס... ככל שתבער ביתר עוז, כך תמהר לדעוך... אך אין זה מונע ממנה להתמסר כולה ליצרה הלוהט, כאילו תתקיים אש זו לנצח...

אבוי, כאשר אדם נאחז בפעם השנייה בחייו בבעירה הגדולה, חסרה למרבה הצער האמונה הזו בנצחיותה, והזיכרון המצער ביותר אומר לנו, שבסופו של דבר היא תכלה מעצמה... מכאן ההבדל במלנכוליה בין האהבה הראשונה לבין השנייה... באהבה הראשונה אנו חושבים שתשוקתנו אנוסה להסתיים רק במוות טרגי, ובעצם, אם אין דרך אחרת להתגבר על הקשיים המאיימים, אנו מחליטים בקלות לטפס עם שאהבה נפשנו לקבר... לעומת זאת באהבה השנייה עולה בלבנו המחשבה, שרגשותינו העזים והנפלאים ביותר יהפכו עם הזמן לפושרים ומבויתים, שבעיניים, בשפתיים, בחמוקיים, שכעת מלהיבים אותנו באופן כה מצמרר, נתבונן פעם בשוויון-נפש... אבוי! המחשבה הזו מלנכולית יותר מכל מחשבת מוות! ...זו תחושה ללא ניחומים כאשר בשכרון הלוהט ביותר אנו חושבים על ההתפכחות והקרירות העתידיות, ויודעים מן הניסיון, שלתשוקות ההרואיות הפיוטיות ביותר צפוי סוף פרוזאי ועלוב כל כך!

תשוקות הרואיות פיוטיות שכאלה! איך נסיכות התיאטרון מתנהגות ומתאפרות באדום עז, מתלבשות בהידור, עם תכשיטים מנצנצים, מתהלכות בגאווה ומדקלמות חרוזים שקולים... אך כאשר המסך יורד, שוב לובשת הנסיכה המסכנה את בגדי היומיום, מוחה מלחייה את האיפור, את התכשיטים היא אנוסה להשיב לאחראי המלתחה, ורועדת היא נתלית על זרועו של המתמחה הראשון בבית המשפט העירוני, מדברת גרמנית ברלינאית גרועה, עולה איתו לאיזו עליית גג ומפהקת ושוכבת ונוחרת באוזן ואיננה שומעת עוד את נדרי הרגליים: "הן משחקות, מתוך כבוד"...

אינני מעז לגנות את שייקספיר, ולו כשמץ, וברצוני רק לבטא את פליאתי על כך, שהוא מניח לרומיאו לחוש תחילה תשוקה לרוזלינד, לפני שהוא מפנה אותה ליוליה. למרות שהתמסר כולו לאהבה שנייה, בכל זאת מקננת בנפשו ספקנות מסוימת, שמתבטאת באופני דיבור אירוניים ולא פעם מזכירה את המלט. או שאולי אצל גברים האהבה השנייה היא החזקה ביותר, משום שככזאת מתלווה אליה מודעות עצמית ברורה? אצל האשה אין אהבה שנייה, טבעה ענוג מדי לכך, שתוכל לעמוד שנית ברעידת האדמה המחרידה של הרגש. התבוננו ביוליה: האם היתה במצב לשאת שנית באושר הכה נלהב ובבעתה, למרות האימה, לרוקן את הגביע המעורר חלחלה? אני סבור שדי היה לה בפעם הראשונה, לאותה מאושרת אומללה, אותו קורבן טהור של התשוקה הגדולה.

יוליה אוהבת לראשונה ואוהבת במלוא בריאות הגוף והנשמה. היא בת ארבע-עשרה, מה שבאיטליה שווה ערך לשבע עשרה שנים בצפון. היא ניצן ורד, ששפתי רומיאו נושקות לנגד עינינו ונפתח בהדר נעוריו. היא לא למדה מספרי מעשה או מספרים רוחניים מהי אהבה: השמש סיפרה לה זאת, והירח חזר על כך, וכמו הד הדהד זאת לבה, כאשר האמינה בלילה שאין מאזין לה. אבל רומיאו עמד מתחת למרפסת ושמע את דבריה וקיבל אותם כלשונם. אופי אהבתה הוא אמת ובריאות. הנערה נושמת בריאות ואמת, ונוגע ללב לשמוע אותה אומרת:

 

דַּע שֶׁמַסֵכַת הַלַּיְלָה עַל פָּנַי,

אַחֶרֶת סֹמֶק הַבְּתוּלִים יִצְבַּע אֶת לְחָיַי,  

כִּי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ כָּאן מִפִּי בַּלֵּיל,

הָיִיתִי מַכְחִישָׁה בְּלַהַט כְּבָטֵל.

כִּי רַק שָׁלוֹם לְךָ אָמַרְתִּי לִפְרֵידָה!

הַאִם תֹּאהַב אוֹתִי? תֹּאמַר כֵּן, זֹאת אֵדַע:

וְאֶת דְּבָרֶיךָ אֲקַבֵּל. אַךְ אִם תַּרְבֵּה לְהִשָּׁבַע

אֶפְשָׁר שֶׁתְּכַזֵּב, כְּזָבִים שֶׁל אַהֲבָה.

הָאֵל יִצְחַק. אַךְ אִם אַהֲבָתְךָ כֵּנָה,

הוֹ רוֹמֵיאוֹ אָצִיל, הַצְהֵר עַל כָּךְ נֶאֱמָנָה:

אוֹ אִם תַּחֲשֹׁב שֶׁהַזְּכִיָּה בִּי כֹּה קַלָּה,

אֶזְעַף וְאֶתְנַכֵּר, אָשִׁיב גַּם בִּשְּׁלִילָה.

כָּךְ תְּחַזֵּר, אֲבָל מִלְּבַד זֹאת – לֹא דָּבָר.

הָאֱמֶת, מוֹנְטֶגְיוּ אָצִיל, אַהֲבָתִי תִּגְבַּר -

לָכֵן תוּכַל לַחֲשֹׁב שֶׁפּוֹחֲזוֹת הֲלִיכוֹתַי

אַךְ בְּטַח בִּי, אֲדוֹנִי, אֲנִי כֵּנָה בְּלִי דַּי,

יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמִּתְנַכְּרוֹת בְּעָרְמָתָן

יֵשׁ לְהוֹדוֹת, עָדִיף הָיָה לִנְּהֹג כְּמוֹתָן.

אֲבָל מִבְּלִי שׁשַּׂמְתִּי לֵב שָׁמַעְתָּ כָּךְ

אֶת תְּשׁוּקַת אַהֲבָתִי הָאֲמִיתִית, לָכֵן תִּסְלַח  

וְאַל תַּחֲשֹׁב לְאַהֲבָה קְלִילָה

אֶת אֲשֶׁר הַלַּיְלָה הָאָפֵל לְךָ גִּלָּה.

 

הערה: את דבריו של היינה תירגמתי מהמקור הגרמני, אך את הציטוט מהמחזה חרזתי על פי שייקספיר – המקור שקול ואיננו חרוז וכמנהג האנגלית השורות ארוכות והמשקל כבד מעט יותר. תרגומו של היינה לגרמנית מדויק, פשוט ויפה, אך אם אינכם קוראים גרמנית האמינו לי בבקשה, ואל תחשבו את אהבתי לקלילה, בטחו בי שאני כנה, ואין חפצי להתנכר, באמונה.

ומלבד זאת שייקספיר לא שם בפי יוליה את המלים "יצחק האל" אלא "יצחק יופיטר". כנראה חשב שבאיטליה עדיין אוחזים במיתוס הפגני. ע.פ.

 

פרנץ קפקא מתאהב בשחקנית

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן מתוך יומניו. ידוע שקפקא התעניין בתיאטרון יידיש. אבל במה בדיוק התעניין בתיאטרון?

 

5 בנובמבר [2011]...

הצגת "בר-כוכבא"    מאת גולדפאדן. שיפוט מוטעה של המחזה בכל האולם ועל הבמה.

הבאתי איתי זר פרחים לגברת צ'יסיק שעליו תלוי כרטיס ביקור עם הכתובת "מתוך הכרת-תודה", וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיש לה אותו. מכיוון שההצגה התחילה מאוחר, והסצינה הראשית של הגברת צ'יסיק הובטחה לי רק במערכה הרביעית, מרוב קוצר-רוח וחשש שהפרחים עלולים לנבול, הנחתי למלצר כבר במשך המערכה השלישית (השעה היתה אחת-עשרה) להוציא את הפרחים מהעטיפה, כעת הם נחו בצד על אחד השולחנות, צוות המטבח וכמה אורחי קבע מלוכלכים הושיטו אותם זה לזה והריחו אותם, יכולתי רק לצפות בכך מודאג וזועם, לא מעבר לכך. במשך הסצינה הראשית שלה בבית הכלא אהבתי את הגברת צ'יסיק, אבל בלבי האצתי בה לסיים. לבסוף הגיעה המערכה לסופה מבלי ששמתי לב לכך בגלל פיזור הנפש שלי, המלצר הראשי הגיש את הפרחים, הגברת צ'יסיק לקחה אותם בין המסכים היורדים, היא קדה בקפל קטן של המסך ולא שבה עוד. איש לא הבחין באהבתי, ואני רציתי להראותה לכולם ובכך להפוך אותה לבעלת ערך עבור הגברת צ'יסיק. בקושי הבחין מישהו בזר. בינתיים כבר חלפה השעה שתיים, כולם היו עייפים, כמה צופים הסתלקו כבר קודם. היה לי חשק להשליך עליהם את כוסי.

היה איתי המפקח פ. מהחברה שלנו, נוצרי. הוא, שבדרך כלל חיבבתי, עצבן אותי. דאגתי היתה נתונה לפרחים, לא לענייניו. אמנם ידעתי שהוא התקשה להבין את המחזה, בעוד שלי לא היו לא זמן, לא חשק ולא יכולת להושיט לו עזרה, שהוא חשב שאיננו זקוק לה. בסופו של דבר התביישתי ממנו, שבעצמי בקושי עקבתי. הוא גם עצבן אותי בשיחה עם מכס [ברוד] ואפילו כשנזכרתי שלפני זה חיבבתי אותו ואחר כך שוב חיבבתי אותו ושהוא לא היה צריך לחשוב לרעה את התנהגותי באותו יום.

אבל לא רק אני הייתי כל כך מעוצבן. מכס חש את עצמו אחראי בגלל מאמר השבח שלו בעיתון. ליהודים שליוו את ברגמן [לימים הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן] זה היה מאוחר מדי. חברי אגודת בר-כוכבא באו בגלל שמו של המחזה ובהכרח התאכזבו. לו הכרתי את בר-כוכבא רק מהמחזה הזה, לא הייתי קורא לשום חברה על שמו. מאחור באולם היו שתי זבניות בשמלות הערב הזנותיות שלהן עם המאהבים שלהן ובמהלך סצינות המוות היה צריך להשתיק אותן בקריאות רמות. לבסוף אנשים ברחוב היכו על השמשות הגדולות מרוב כעס שהם ראו כל כך מעט מהבמה.

על הבמה היה מחסור בשכל. סטטיסטים מגוחכים, "יהודים גסים" כפי שלוי [השחקן יצחק לוי, ידידו  של קפקא] קורא להם. סוכנים נוסעים, שמלבד זאת לא קיבלו שכר. הם עסקו בעיקר בלכבוש את צחוקם או להנות ממנו, אם היתה להם כוונה טובה. עגול לחיים אחד עם זקן בלונדיני, שלמולו בקושי אפשר היה לכבוש את הצחוק, צחק על המלאכותיות של הזקָנים המודבקים, מניד את זקנו המלא, שלא הגביל את לחייו בצחוקו הבלתי צפוי אמנם. מאד קוֹמי. אחר צחק רק כשהוא רצה, אבל אז צחק הרבה. כשלוי מת תוך כדי שירה, הסתובב בזרועותיהם של שני הזקנים האלה, והיה אמור לגלוש אט אט ארצה כשהשירה גוועת, הם דחפו את ראשיהם יחד מאחורי גבו, כדי שיוכלו סופסוף, מוסתרים מהקהל (כפי שחשבו) לצחוק דיים. עוד אתמול, כשנזכרתי בכך בארוחת הצהרים, הייתי חייב לצחוק.

גברת צ'יסיק, שביקרה בכלא את הנציב הרומי השיכור (פיפס הצעיר), היתה צריכה להסיר את הקסדה שלו ולחבוש אותה בעצמה, כשהיא הסירה אותה נפלה ממנה מטפחת מקומטת, שפיפס כנראה דחף פנימה, כי הקסדה לחצה לו מדי. למרות שהוא היה חייב לדעת שעל הבמה יסירו ממנו את הקסדה, הוא שכח את שכרונו והביט בגברת צ'יסיק במבט נוזף.

דבר יפה: כשהגברת צ'יסיק הסתובבה תחת ידיהם של החיילים הרומים (שאמנם קודם לכן היא נאלצה למשוך אותם אליה, כי נראה שהם פחדו לגעת בה), כאשר תנועותיהם של שלושת האנשים עקבו בהקפדה ובמיומנות כמעט, רק כמעט, אחר קצב השירה, בשיר, שבו הם מבשרים על בוא המשיח, מבלי להפריע, רק מכוח עוצמתן, תנועות של קשת הכינור דימו נגינת נבל, בכלא, שם היא מפסיקה תכופות את שירת האבל שלה עקב צעדים קרֵבים, ממהרת אל גלגל הטחנה ומסובבת אותו בשיר עבודה, אז שוב חוזרת לשירתה ושוב לטחנה, כאילו היא שרה בחלום, כאשר פאפוס מבקר אותה, והפה שלה נפתח כמו עין ממצמצת, כמו שבכלל זווית הפה שלה כשהוא נפתח מזכירה את זווית העין. – ברדיד לבן, כמו ברדיד שחור, היא היתה יפה.

תנועות חדשות שלמדתי להכיר אצלה: לחיצת יד בעומק המחוך שאיננו באיכות טובה במיוחד, פרפור קצר של הכתפיים והמותניים מתוך בוז, במיוחד כאשר היא מפנה את גבה למבוזים.

היא הובילה את כל ההצגה כמו אם בית. היא לחשה לכולם, אבל מעולם לא דחפה את עצמה, היא הדריכה את הניצבים, ביקשה מהם, לבסוף דחפה אותם, כשזה היה הכרחי, כשלא היתה על הבמה התערבב קולה הבהיר בשירת המקהלה החלשה על הבמה, היא החזיקה את מחיצת הנייר (שבמערכה האחרונה היתה אמורה לייצג מצודה) שהניצבים הפילו עשר פעמים.

באמצעות זר הפרחים קיוויתי לספק את אהבתי אליה. זה היה לגמרי חסר תועלת. זה אפשרי רק באמצעות ספרות או משכב. אינני כותב זאת מפני שלא ידעתי את זה, אלא מפני שאולי זה טוב, לכתוב לעתים קרובות אזהרות.   

 

7 בנובמבר. יום שלישי. אתמול נסעו לבסוף השחקנים עם הגברת צ'יסיק לדרכם. ליוויתי את לוי בערב לבית הקפה, אבל חיכיתי בחוץ. לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את הגברת צ'יסיק. אבל כשהלכתי מעלה מטה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי החוצה. הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. הגברת צ'יסיק הודתה לי במלים הגדולות, אך הטבעיות בהגוי שלה, על הזר. רק כעת נודע לה שהוא היה ממני. השקרן הזה לוי לא אמר לה דבר. חששתי לה, כי היא לבשה רק חולצה כהה קצרה עם שרוולים קצרים. כמעט נגעתי בה כדי להניע אותה להיכנס לבית הקפה, כדי שלא תתקרר. לא, היא אמרה, היא לא מתקררת, יש לה צעיף, והיא הרימה אותו מעט כדי להראותו והידקה אותו סביב החזה. לא יכולתי לומר לה, שלא בדיוק חששתי לה, אלא רק שמחתי למצוא רגש שבו יכולתי לבטא את אהבתי, ולכן אמרתי לה שוב שאני חושש.

בינתיים יצאו החוצה גם בעלה, ילדיה ומר פיפס. והתברר שבכלל לא הוחלט שעליהם לנסוע לברין, כפי שלוי אמר לי. פיפס היה אפילו נחוש לנסוע לנירנברג. זה יכול להיות הכי טוב, קל יותר למצוא שם אולם, הקהילה היהודית גדולה, והנסיעה הלאה ללייפציג וברלין נוחה מאד. מלבד זאת הם התייעצו כל היום, ולוי שיָשן עד ארבע, הניח להם פשוט לחכות ולאחר את הרכבת של שבע וחצי לברין. בנימוקים האלה נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו לשולחן, אני מול הגברת צ'יסיק. כל כך רציתי להבריק, לכשעצמו זה לא נראה קשה, הייתי צריך רק להכיר כמה קווי רכבת, להבדיל בין התחנות, להוביל החלטה בין נירנברג לבין ברין, אבל לפני הכל להסות את פיפס, שהתנהל כמו בר-כוכבא שלו ושעם צעקותיו התמודד לוי מאד בחכמה, גם אם שלא במתכוון, באמצעות פטפוט מאד מהיר ובלתי פוסק, שלפחות באותה עת היה במידה רבה בלתי מובן לי. במקום להבריק ישבתי שקוע בכורסתי, העברתי את מבטי בין פיפס לבין לוי, ורק פה ושם בדרך זו פגשתי את עיניה של הגברת צ'יסיק, אך כאשר השיבה לי מבט (היא יכלה רק לחייך אלי, עקב התרגשותו של פיפס) הסתכלתי הצדה. זה לא היה חסר טעם, בינינו לא יכול היה להיות שום חיוך על התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני מדי למול פניה ומרוב רצינות הייתי לגמרי מותש. אם רציתי לצחוק על משהו, יכולתי להסתכל מעבר לכתפה בגברת השמנה, ששיחקה בבר-כוכבא את הנציבה. אבל בעצם גם להסתכל עליה ברצינות לא יכולתי, כי זה היה אומר שאני אוהב אותה. אפילו פיפס הצעיר מאחורי בכל תמימותו היה חייב להבחין בכך. וזה היה באמת בלתי מתקבל על הדעת. אני, איש צעיר, שחושבים לבן שמונה-עשרה, מצהיר לפני יושבי בית הקפה סבוי, בחוג המלצרים העומדים סביב, לפני שולחן השחקנים, על אהבתו לאשה בשנות השלושים לחייה, שבקושי מישהו חושב ליפה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב לידה, שהיא מופת למכובדות ולהסתפקות במועט, והוא לגמרי מכור לה, וכעת בא מה שבעצם ראוי יותר לציון, שאמנם איש לא הבחין עוד בכך – הוא מוותר מיד על הגברת, כפי שהיה מוותר עליה לו היתה צעירה ופנויה. האם עלי להיות אסיר-תודה או לקלל, שלמרות כל האומללות אני יכול עדיין לחוש אהבה, אהבה שאיננה ארצית, אמנם ליצורים ארציים?

גברת צ'יסיק היתה יפה אתמול. היופי הנורמלי של הידיים הקטנות, האצבעות הקלות, אמות הידיים המעוגלות, הכה מושלמות לכשעצמן, שאפילו המבט הבלתי מורגל בעירום זה איננו מניח לחשוב על שאר הגוף. השיער המחולק לשני גלים, שמנורת הגז מאירה באור בהיר, העור המעט מלוכלך בזווית הפה. פיה נפתח כמו לתלונה של ילד, נמשך מעלה ומטה במפרצים מעוצבים בעדינות. חושבים שעיצוב מלה יפה זה, שאורו של הצליל מפיץ במלים ובקצה הלשון שומר על המתוה הטהור של המלה, יכול להצליח רק פעם אחת, ומדהים כאשר הוא מתמיד. מצח לבן נמוך. הפודרה, שאת השימוש בה ראיתי עד כה, שנאתי, אבל אם הצבע הלבן הזה, רדיד זה המרחף נמוך מעל העור של צבע חלב דהוי מעט, מקורו בפודרה, הרי כולם צריכים להתפדר. היא הניחה שתי אצבעות בזווית פיה הימנית, אולי אפילו דחפה לפיה את קצות האצבעות, אולי אפילו הכניסה לפיה קיסם שיניים. לא ראיתי בדיוק את האצבעות האלה, אבל זה נראה כאילו הובילה קיסם שיניים לשן חלולה והניחה לו לנוח שם רבע שעה.          

אלזה לסקר שילר / שיר אהבה אחד

 

                                             לניצן וגיא ליום הנישואים

 

אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר  / שִׁיר אַהֲבָה אֶחָד

 

מִנִּשְׁמַַַת זָהָב

בְּרָאוּנוּ הַשָּׁמַיִם.

הוֹ, כַּמָּה אָנוּ מְאֹהָבִים...

 

צִפֳּרִים נִהְיוֹֹת נִצָּנִים עַל הָעֲנָפִים,

וְשׁוֹשַׁנִּים מְעוֹפְפוֹת.

 

תָּמִיד אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת שְׂפָתֶיךָ

מֵאֲחוֹרֵי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת.

 

לַיְלָה מִזָּהָב,

כּוֹכָבִים מִלַּיְלָה...

אִיש לֹא יִרְאֵנוּ.

 

הָאוֹר בָּא עִם הַיָּרוֹק.

אָנוּ נָמִים:

רַק כְּתֵפֵינוּ עוֹד מְשַׂחֲקוֹת כְּפַרְפָּר.

 

Ein Liebeslied

 

Aus goldenem Odem

Erschufen uns Himmel.

O, wie wir uns lieben.

 

Voegel werden knospen an den Aesten,

Und Rosen flattern auf.

 

Immer suche ich nach deinen Lippen

Hinter tausend Kuessen.

 

Eine Nacht aus Gold,

Sterne aus Nacht…

Niemand sieht uns.

 

Kommt das Licht mit dem Gruen,

Schlummern wir;

Nur unsere Schultern spielen noch wie Falter.