האידיאליזציה של המטפל

 

לפני מספר שבועות פרסם אורין מוריס מאמר במוסף "גלריה" של סוף השבוע על מערכת היחסים שהיתה לו עם העיתונאית והסופרת המנוחה תמר גלבץ, שסבלה שנים ממחלת הסרטן ומתה ממנה, ולאחרונה התפרסם ספרה "האחרון" ובו תיאור שלילי ומבזה של מוריס, שעזב אותה לאחר שמחלתה חזרה באורח סופני, וסירב להישאר עמה כשגססה למות. התגובות למאמרו של מוריס היו כעוסות מאד, ורבים האשימו אותו בנרקיסיזם ובכך שהוא מנסה להתפרסם על חשבונה – האשמה מגוחכת בהתחשב בכך שמוריס כבר פרסם בזכות עצמו מאמרים, סיפורים ורומן - ואני אינני שופטת ואינני מאשימה אותו. היו כאלה שהעירו שהיה צעיר מגלבץ כמעט בעשרים שנה, ובכך התכוונו אולי לומר שקשר בין גבר צעיר לאשה מבוגרת ממנו בשנים רבות הוא בהכרח זמני, ואולי זה נכון. מכל מקום הם לא התגוררו יחד, ואולי נכון יותר לכנות את מוריס מאהב של תמר גלבץ ולאו דוקא בן-זוג. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות גדולה לאופי הקשר. שכנתי המנוחה זהבה ברש טיפלה במשך שנים בבעלה מחוסר ההכרה, יצאה לבית החולים עם בוקר ושבה אחרי חצות הלילה, ובמו ידיה הפכה את בעלה מצד לצד כדי שלא יהיו לו פצעי לחץ. הוא היה הגבר האחד ויחיד בחייה מאז שהכירו בגיל 15 כשהיה מדריך שלה בתנועת בית"ר ועד סוף ימיה, שנים אחרי שהלך לעולמו. שנים קודם לכן, בבוקר שבת אחד, ראיתי אותה אוספת בידיים חשופות שברי זכוכית מן המדרכה, כדי שבעלה קצר-הרואי לא ייכשל בהם בלכתו לבית הכנסת וייפצע חלילה. כשמצפים ממישהו לטפל בך עד המוות, יש חשיבות לאופי וטיב הקשר: האם מדובר בזוג נשוי, שיש להם ילדים ונכדים משותפים, שחיו תמיד יחד במשך נישואיהם הארוכים, הלכו לישון יחד והתעוררו יחד וגידלו ילדים יחד וטיפלו זה בזו כל חייהם בחולי, בשמירת הריון, בימים טובים ורעים. קשר רופף יותר שהוא פרק ב' או ג', ללא מגורים משותפים, ללא ילדים משותפים, ללא זכרונות של חסד נעורים ואהבת כלולות ולכת אחריך במדבר החיים, אולי אין לו הכוח הזה להשאיר את בן הזוג לצדך. ובכל מקרה לא כל אחד מסוגל לטפל באדם גוסס, וזה לא נכון מה שכתבו בתגובות שאם אוהבים באמת נשארים. הכי קשה לטפל באדם אהוב שגוסס למוות, ורוב האנשים בימינו אינם מטפלים בקרוביהם הגוססים בעצמם, אלא שוכרים עובד מקומי או זר שיעשה זאת, וכשמדברים על טיפול מסור, לרוב מדברים על מישהו שדואג לשלם לעובד המטפל ולטפל בבירוקרטיה הנלווית, בקניות ובסידורים הנדרשים, ולא על מישהו שמטפל במו ידיו בחולה הגוסס. אבל הכי הרבה אנו שומעים על טיפול מסור כשמישהו מבקש לרשת את רכושו של המנוח על חשבון יורשיו האחרים, ואז אנחנו שומעים ללא הרף על כמה שאנחנו היורשים של רכוש המנוח טיפלנו בו במסירות, בעוד שהיורשים האחרים, שאותם נישלנו מהירושה, לא התעניינו ולא טיפלו ולכן מגיע רק לנו לרשת את כל נכסי המנוח, בין אם אנו יורשים טבעיים ובין אם לאו, ובכל מקרה חלקנו בירושה צריך להיות גדול בהרבה מזה של היורשים האחרים, כך שנבוא על גמולנו תמורת טיפולנו המסור, והמיליונים שיפלו בחלקנו, אם עוד בחיי המוריש, ואם לאחר מותו, שייכים לנו בדין, גם אם נסחטו מהמוריש ונגזלו מיורשים אחרים, שכן אנחנו טיפלנו במנוח במסירות עד מותו וביקרנו אותו בכל יום וכל בקשתו ושאיפתו היו לגמול לנו על טיפולנו המסור בכך שיעדיף אותנו על פני יורשים אחרים ויוריש לנו את מרבית רכושו. ככל שרבים יותר המיליונים שנגזלו מהיורשים האחרים, כך נשמע יותר על הטיפול המסור של היורשים המועדפים, עד כדי כך שאתה תוהה מדוע נצרך בכלל המוריש לעובדים זרים שחיו בביתו ורחצו והלבישו אותו ודחפו אותו בכסא-גלגלים, אם יורשי המיליונים שלו היו מטפלים כל כך מסורים ולא משו מצדו.

ככל שהתמורה למטפלים גדולה יותר, והמיליונים והדירות ויתר הנכסים שנגזלו מיורשים אחרים רבים יותר, כך אנו שומעים יותר על מופלאות הטיפול, ובהכרח אתה שואל את עצמך האם טיפול זה, שרבים עוסקים בו תמורת שכר זעום ביותר, ואפילו כשהם רחוקים אלפי קילומטרים מארצם ומבני משפחתם, הוא אכן הקרבה כה גדולה, שיש בו כדי להצדיק קבלת ירושה של מיליונים רבים, ואף על חשבון יורשים טבעיים, או שבעצם, אם יש מטפלים רבים, שבפועל מטפלים במוריש, תמורת שכר מינימום, אולי אין זו הקרבה גדולה כל כך לטפל בו תמורת ירושה של מיליונים, שכוללת נדל"ן מניב וכספים רבים, אולי רבים יסכימו לטפל בקשיש אמיד ולרשת את נכסיו וכספו, שלא לדבר על אלה שמנכסים לעצמם את נכסיו וכספו עוד בחייו, שכן המוריש, או המורישה, הם לרוב קשיש או קשישה, שמצבם הגופני, או צלילות דעתם, אינם במיטבם, והם חשים תלות גדולה במטפלים, ומאחר שרגלם האחת כבר בקבר, וכוחם שוב אינו במתניהם, בעקבות לחץ קל הם מעבירים למטפל המסור את הונם ונכסיהם שלא נודע כי באו אל קרבו.

ובכן דוקא ראיתי לזכותו של אורין מוריס המושמץ את העובדה שהודה ביושר שלא היה מסוגל לטפל בתמר גלבץ הגוססת ולהתמודד עם הגוף שהמחלה האכזרית מכלה אותו ועם הנפש שכבר שולט בה המוות, וקם והלך לביתו, ולא ביקש לעצמו לא את דירתה של גלבץ, ולא את כספה, ולא את זכויות היוצרים שלה. ודי אם נזכור את בן-זוגה הצעיר של יונה וולך, שירש שותפות בזכויות היוצרים שלה, וחזר בתשובה ומנע את פרסום יצירתה, ואחותה נלחמה בו שנים בבתי משפט כדי להשיב את יצירתה של יונה לציבור, ואת כל שארי-הבשר שסוחרים בזכויות יוצרים ותובעים את כל מי שמבקש לפרסם בתום לב ולכבודו של היוצר, שרוחו ויצירתו נפרטות לפרוטות, ולא תמיד לטובתן.

דומים להם אותם מטפלים מסורים שמרוב תאוה לטפל במוריש, שגדלה והולכת ככל שהונו גדול יותר, הם מרחיקים את כל היורשים האחרים. זה תמיד קל יותר כאשר היורשים האחרים מתגוררים בעיר אחרת או בארץ אחרת, וקשה להם לעקוב מקרוב אחרי מה שמתחולל בין ה"מטפלים" לבין קרובי משפחתם, ורק שנים מאוחר יותר הם מגלים בדיעבד שמיליונים התעופפו מחשבונות הבנק של המטופל לחשבונותיהם של המטפלים המסורים, ואפילו אם כמו במקרה של אמי, הגניבה התגלתה בחייה ונדרש להשיב את הכסף, הכסף נשאר בידי המטפלים המסורים, שעיקר מסירותם וטיפולם נגעו, כפי שמתגלה באיחור של שנים, לחשבונות הבנק של המנוחה, שבביקוריהם המסורים בביתה הם דאגו לאסוף ולתעד את כל המסמכים הנדרשים אודות נכסיה וחשבונות הבנק שלה, והתנדבו בכל לב לסייע לה לטפל בכספים, ואף דאגו להחתים אותה על מסמכים כאלה ואחרים שיעניקו להם שליטה בחשבונות הבנק שבהם התנדבו ברוב חסדם לטפל, כמובן רק כדי להקל על הקשישה, ומאחר שכל מה שעומד לנגד עיניהם הוא להקל על הקשישה ולא להכביד עליה, הם מעבירים לחשבונותיהם את המיליונים שלה, רק כדי להקל את העומס בחשבונותיה. כל כך יפה ואצילי מצדם שהם מסכימים לטפל בכסף, וגם לדרוש את זכות הטיפול לעצמם בלבד, ולסלק את הקרובים האחרים, אלה שהמטפלים אינם חדלים לגנות באוזני כל ובפרט באוזני מטופליהם חסרי האונים, על חוסר העניין שלהם במטופלים, בניגוד כמובן למטפלים המסורים שאינם מחמיצים דבר: כל חשבון בנק וכל נכס של הקשיש זוכה לתשומת לבם המלאה, ומטופל בידיהם לא פחות ואף יותר מן הקשיש או החולה הסופני.

כמה מחמאות גורפת הנכדה המסורה שהתנחלה בבית סבתה, במקרה בדיוק הבית היחיד מבין שלל בתיה שהובטח ליורשות אחרות שכבר לא תקבלנה אותו, לאחר שקיבלה את חלקה בכל הבתים האחרים, רק מכיוון שכל כך התעניינה בסבתה ודאגה כל כך לבקר אותה ולהודיע לקרובים האחרים שדוקא עדיף שהם לא יגיעו, כי הסבתא איננה חשה בטוב. והאשה שעזבה את בעלה שלוש שנים בטרם חלה וניהלה מאבק גירושין עז, אבל לאחר ששמעה שמחלתו קטלנית וימיו ספורים, מיהרה למשוך את תביעת הגירושין ולשוב כדי לטפל בו, ומרוב שאיפתה לטפל בבעלה סילקה את בת זוגו החדשה ולא הניחה לה לבקרו עוד, ניסתה, בפחות הצלחה, להרחיק גם את אחותו, דאגה עוד בטרם מותו שבנותיה לבדן תירשנה את דירתה יקרת הערך של חמותה, ולאחר מותה התגלה כי כל הנדל"ן של חמותה נופל לידיה ולידי ילדיה. "היא אמרה שטיפלתי בה כמו צפור בגוזל", היא סיפרה בבית המשפט. "הבת שלה בכלל לא התעניינה בה." גם אחותה הצעירה של החמות שיבחה את הכלה המסורה. "מה יש לכם נגדה?" היא שאלה את היורשים המנושלים, וסיפרה להם שהכלה וילדיה "עזרו לסבתא למות, כי היא נורא סבלה." הסבתא אמנם לא היתה במצב סופני, אבל המטפלים המסורים ידעו שהיא רק רוצה למות, ואיננה רוצה בשום אופן החיאה, לכן הניחו לה לגסוס שעות רבות ללא החיאה וללא פינוי לבית חולים, ובייחוד הם ידעו שהיא רוצה להוריש רק להם את רכושה הרב, כי הם טיפלו בה כל כך במסירות, ועזרו לה לכתוב את צוואתה ואפילו עזרו לה למות, וברוב חסדם גם הסכימו לטפל בהונה ולרשת אותה.

אולי הגיע הזמן להפסיק להתפעם כל כך מהמטפלים המסורים שנדבקים לקשישים ולגוססים ומשתלטים עליהם ועל כל רכושם ומבודדים אותם ומכפישים באוזניהם את היורשים האחרים וכמובן אינם חדלים לשבח ולפאר את עצמם על הטיפול שלהם, שעליו סידרו לעצמם גמול נדיב במיוחד. אולי עדיף מהם בהרבה מי שמודה שאיננו מסוגל לטפל באהובתו הגוססת שהולכת ומאבדת שליטה על גופה, והולך לביתו בידיים ריקות ואיננו מבקש לעצמו דבר.           

אנדרו מושן / על השלחן

 

 

לניצן וגיא ליום נישואיכם השנים-עשר

 

אַנְדְרוּ מוֹשְׁן / עַל הַשֻּׁלְחָן

 

אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְהִיר שֶׁקָנִיתִי אֶת מַפַּת הַשֻּׁלְחָן הַזּוּ

עִם הַדֻּגְמָה הַפְּשׁוּטָה הַֹחוֹזֶרֶת שֶׁל פִּרְחֵי אַרְגָּמָן כֵּהִים

שֶׁשּׁוּם בּוֹטַנַּאי לֹא יֵידַע לִקְּרֹֹא בְּשֵׁם,

מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַזְכִּירָה לִי אֶת אוֹתָה שִׂמְלָה מֻדְפֶּסֶת

שֶׁלָבַשְׁתְּ בַּקַּיִץ בּוֹ נִפְגַּשְׁנוּ – שִׂמְלָה שֶׁתָּמִיד אָמַרְתְּ

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאָהַבְתִּי. דַּוְקָא אָהַבְתִּי,

אַתְּ יוֹדַעַת. אָהַבְתִּי. אָהַבְתִּי מְאֹד,

בֵּין אִם הָיִית בְּתוֹכָה וּבֵין אִם לָאו.

 

אֵיךְ נֶעֶלְמָה מֵחַיֵּינוּ כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט?

אֲנִי שׂוֹנֵא – אֲנִי בֶּאֱמֶת שׂוֹנֵא – לַחֲשֹֹׁב

עַל מִישֶׁהִי אַחֶרֶת, מְנַדְנֶדֶת אֶת

כּוֹתְרוֹת הַפְּרָחִים הַכְּבֵדוֹת הַלָּלוּ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין.

אֲנִי שָוֹנֵא אֲפִילוּ יוֹתֵר לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ מִתְפּוֹרֶרֶת

אוֹ קְרוּעָה לִגְּזָרִים – פֹּה חֲתִיכָה מְנַגֶּבֶת מוֹט מְדִידָה,

שָׁם חֲתִיכָה קְשׁוּרָה סְבִיב סֶדֶק בְּצִנּוֹר עוֹפֶרֶת.

 

כָּל זֶה מְאֹד רָחוֹק כָּעֵת, יַקִּירָה, מְאֹד רָחוֹק.

אַךְ הַלַּיְלָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ לֵילֵנוּ הָרִאשׁוֹן כָּאן

אֲנִי עִם רֹאשִֹי קַל בְּיָדַי וְכוֹסִי מְלֵאָה,

בּוֹהֶה בַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַגְּדוֹלִים הַמִּתְנַמְנְמִים

עַד שֶׁהֵם מַתְחִילִים לַצּוּף, אוֹהֵב אוֹתָם

אַךְ מְיַחֵל לְסַלְקָם הַצִּדָּה,

לִפְרוֹם אוֹתָם, אֲפִילוּ לִקְּרוֹעַ אוֹתָם,

אִם זֶה מַה שֶׁדָּרוּשׁ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל עוֹרֵךְ

הַיָּפֶה, הַבָּהִיר כַּלְּבָנָה, הֶחָמִים, הַמִּשְּׁתּוֹקֵק.

 

On the Table

I would like to make it clear that I have bought

This tablecloth with its simple repeating pattern

Of dark purple blooms not named by any botanist

Because it reminds me of that printed dress you had

The summer we met – a dress you have always said

I never told you I liked. Well I did, you know, I did.

I liked it a lot, whether you were inside it or not.

 

How did it slip so quietly out of our lives?

I hate – I really hate – to think of some other bum

Swinging those heavy flower-heads left to right.

I hate even more to think of it mouldering on a tip

Or torn to shreds – a piece here wiping a dipstick,

A piece there tied round a crack in a lead pipe.

 

It's all a long time ago now, darling, a long time,

But tonight just like our first night here I am

With my head light in my hands and my glass full,

Staring at the big drowsy petals until they start to swim,

Loving them but wishing to lift them aside, unbutton them,

Tear them, even, if that's what it takes to get through

To the beautiful, moon-white, warm, wanting skin of you.

 

אנדרו מושן הוא משורר בריטי החי בארצות-הברית.

השיר On the Table  מתוך:

Andrew Motion, Salt Water, Faber & Faber, 1997

 

היינריך היינה / יוליה

 

מתוך אסופת המסות של היינה "נערות ונשות שייקספיר"

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

 

היינריך היינה / יוליה

 

למעשה, לכל מחזה שייקספירי אקלימו המיוחד, עונת השנה המסוימת שלו ויחודו המקומי. כמו הדמויות בכל אחת מהדרמות, כך גם לארץ ולשמיים שנראים בכל אחת מהן פיסיוגנומיה מיוחדת. כאן ב"רומיאו ויוליה" טיפסנו מעל הרי האלפים, ואנו נמצאים לפתע בגן היפה הקרוי איטליה...

"התדע את הארץ בה לימונים מלבלבים

ובחיק עלוה אפלה תפוזים מזהיבים?"

זוהי ורונה שטופת השמש ששייקספיר בחר כזירת עלילות האהבה שרצה להאדיר ב"רומיאו ויוליה". כן, לא הזוג המוכר אלא האהבה עצמה היא גיבורת המחזה. אנו רואים כאן את אהבת הנעורים מופיעה במלוא הדרה, כנגד כל הנסיבות העוינות ומנצחת הכל... כי אין בה פחד, בקרב הגדול, להימלט אל בן הברית הנורא מכל או הבטוח מכל, אל המוות. אהבה בברית עם המוות היא בלתי מנוצחת. אהבה! היא התשוקה העליונה והמנצחת. אבל כוחה החובק עולם הוא בנדיבותה הבלתי מוגבלת, בהעדר האנוכיות הכמעט על-טבעי שלה, בבוז לחיים השואף להקרבה עצמית. מבחינתה אין אתמול והיא איננה חושבת על מחר כלשהו... היא מתאווה רק ליום הנוכחי, אבל אליו היא שואפת במלואו, בשלמותו, ללא הפרעה... היא איננה רוצה לשמור מאומה לעתיד ובזה לשאריות המחוממות של העבר... "לילה לְפָנַי, לילה אַחֲרַי", היא להבה נודדת בין חשכה לחשכה... מאין היא נובעת? מניצוץ זעיר באופן בלתי נתפס! איך היא מסתיימת? היא דועכת ללא עקבות, גם כן באופן בלתי נתפס... ככל שתבער ביתר עוז, כך תמהר לדעוך... אך אין זה מונע ממנה להתמסר כולה ליצרה הלוהט, כאילו תתקיים אש זו לנצח...

אבוי, כאשר אדם נאחז בפעם השנייה בחייו בבעירה הגדולה, חסרה למרבה הצער האמונה הזו בנצחיותה, והזיכרון המצער ביותר אומר לנו, שבסופו של דבר היא תכלה מעצמה... מכאן ההבדל במלנכוליה בין האהבה הראשונה לבין השנייה... באהבה הראשונה אנו חושבים שתשוקתנו אנוסה להסתיים רק במוות טרגי, ובעצם, אם אין דרך אחרת להתגבר על הקשיים המאיימים, אנו מחליטים בקלות לטפס עם שאהבה נפשנו לקבר... לעומת זאת באהבה השנייה עולה בלבנו המחשבה, שרגשותינו העזים והנפלאים ביותר יהפכו עם הזמן לפושרים ומבויתים, שבעיניים, בשפתיים, בחמוקיים, שכעת מלהיבים אותנו באופן כה מצמרר, נתבונן פעם בשוויון-נפש... אבוי! המחשבה הזו מלנכולית יותר מכל מחשבת מוות! ...זו תחושה ללא ניחומים כאשר בשכרון הלוהט ביותר אנו חושבים על ההתפכחות והקרירות העתידיות, ויודעים מן הניסיון, שלתשוקות ההרואיות הפיוטיות ביותר צפוי סוף פרוזאי ועלוב כל כך!

תשוקות הרואיות פיוטיות שכאלה! איך נסיכות התיאטרון מתנהגות ומתאפרות באדום עז, מתלבשות בהידור, עם תכשיטים מנצנצים, מתהלכות בגאווה ומדקלמות חרוזים שקולים... אך כאשר המסך יורד, שוב לובשת הנסיכה המסכנה את בגדי היומיום, מוחה מלחייה את האיפור, את התכשיטים היא אנוסה להשיב לאחראי המלתחה, ורועדת היא נתלית על זרועו של המתמחה הראשון בבית המשפט העירוני, מדברת גרמנית ברלינאית גרועה, עולה איתו לאיזו עליית גג ומפהקת ושוכבת ונוחרת באוזן ואיננה שומעת עוד את נדרי הרגליים: "הן משחקות, מתוך כבוד"...

אינני מעז לגנות את שייקספיר, ולו כשמץ, וברצוני רק לבטא את פליאתי על כך, שהוא מניח לרומיאו לחוש תחילה תשוקה לרוזלינד, לפני שהוא מפנה אותה ליוליה. למרות שהתמסר כולו לאהבה שנייה, בכל זאת מקננת בנפשו ספקנות מסוימת, שמתבטאת באופני דיבור אירוניים ולא פעם מזכירה את המלט. או שאולי אצל גברים האהבה השנייה היא החזקה ביותר, משום שככזאת מתלווה אליה מודעות עצמית ברורה? אצל האשה אין אהבה שנייה, טבעה ענוג מדי לכך, שתוכל לעמוד שנית ברעידת האדמה המחרידה של הרגש. התבוננו ביוליה: האם היתה במצב לשאת שנית באושר הכה נלהב ובבעתה, למרות האימה, לרוקן את הגביע המעורר חלחלה? אני סבור שדי היה לה בפעם הראשונה, לאותה מאושרת אומללה, אותו קורבן טהור של התשוקה הגדולה.

יוליה אוהבת לראשונה ואוהבת במלוא בריאות הגוף והנשמה. היא בת ארבע-עשרה, מה שבאיטליה שווה ערך לשבע עשרה שנים בצפון. היא ניצן ורד, ששפתי רומיאו נושקות לנגד עינינו ונפתח בהדר נעוריו. היא לא למדה מספרי מעשה או מספרים רוחניים מהי אהבה: השמש סיפרה לה זאת, והירח חזר על כך, וכמו הד הדהד זאת לבה, כאשר האמינה בלילה שאין מאזין לה. אבל רומיאו עמד מתחת למרפסת ושמע את דבריה וקיבל אותם כלשונם. אופי אהבתה הוא אמת ובריאות. הנערה נושמת בריאות ואמת, ונוגע ללב לשמוע אותה אומרת:

 

דַּע שֶׁמַסֵכַת הַלַּיְלָה עַל פָּנַי,

אַחֶרֶת סֹמֶק הַבְּתוּלִים יִצְבַּע אֶת לְחָיַי,  

כִּי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ כָּאן מִפִּי בַּלֵּיל,

הָיִיתִי מַכְחִישָׁה בְּלַהַט כְּבָטֵל.

כִּי רַק שָׁלוֹם לְךָ אָמַרְתִּי לִפְרֵידָה!

הַאִם תֹּאהַב אוֹתִי? תֹּאמַר כֵּן, זֹאת אֵדַע:

וְאֶת דְּבָרֶיךָ אֲקַבֵּל. אַךְ אִם תַּרְבֵּה לְהִשָּׁבַע

אֶפְשָׁר שֶׁתְּכַזֵּב, כְּזָבִים שֶׁל אַהֲבָה.

הָאֵל יִצְחַק. אַךְ אִם אַהֲבָתְךָ כֵּנָה,

הוֹ רוֹמֵיאוֹ אָצִיל, הַצְהֵר עַל כָּךְ נֶאֱמָנָה:

אוֹ אִם תַּחֲשֹׁב שֶׁהַזְּכִיָּה בִּי כֹּה קַלָּה,

אֶזְעַף וְאֶתְנַכֵּר, אָשִׁיב גַּם בִּשְּׁלִילָה.

כָּךְ תְּחַזֵּר, אֲבָל מִלְּבַד זֹאת – לֹא דָּבָר.

הָאֱמֶת, מוֹנְטֶגְיוּ אָצִיל, אַהֲבָתִי תִּגְבַּר -

לָכֵן תוּכַל לַחֲשֹׁב שֶׁפּוֹחֲזוֹת הֲלִיכוֹתַי

אַךְ בְּטַח בִּי, אֲדוֹנִי, אֲנִי כֵּנָה בְּלִי דַּי,

יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמִּתְנַכְּרוֹת בְּעָרְמָתָן

יֵשׁ לְהוֹדוֹת, עָדִיף הָיָה לִנְּהֹג כְּמוֹתָן.

אֲבָל מִבְּלִי שׁשַּׂמְתִּי לֵב שָׁמַעְתָּ כָּךְ

אֶת תְּשׁוּקַת אַהֲבָתִי הָאֲמִיתִית, לָכֵן תִּסְלַח  

וְאַל תַּחֲשֹׁב לְאַהֲבָה קְלִילָה

אֶת אֲשֶׁר הַלַּיְלָה הָאָפֵל לְךָ גִּלָּה.

 

הערה: את דבריו של היינה תירגמתי מהמקור הגרמני, אך את הציטוט מהמחזה חרזתי על פי שייקספיר – המקור שקול ואיננו חרוז וכמנהג האנגלית השורות ארוכות והמשקל כבד מעט יותר. תרגומו של היינה לגרמנית מדויק, פשוט ויפה, אך אם אינכם קוראים גרמנית האמינו לי בבקשה, ואל תחשבו את אהבתי לקלילה, בטחו בי שאני כנה, ואין חפצי להתנכר, באמונה.

ומלבד זאת שייקספיר לא שם בפי יוליה את המלים "יצחק האל" אלא "יצחק יופיטר". כנראה חשב שבאיטליה עדיין אוחזים במיתוס הפגני. ע.פ.

 

פרנץ קפקא מתאהב בשחקנית

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן מתוך יומניו. ידוע שקפקא התעניין בתיאטרון יידיש. אבל במה בדיוק התעניין בתיאטרון?

 

5 בנובמבר [2011]...

הצגת "בר-כוכבא"    מאת גולדפאדן. שיפוט מוטעה של המחזה בכל האולם ועל הבמה.

הבאתי איתי זר פרחים לגברת צ'יסיק שעליו תלוי כרטיס ביקור עם הכתובת "מתוך הכרת-תודה", וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיש לה אותו. מכיוון שההצגה התחילה מאוחר, והסצינה הראשית של הגברת צ'יסיק הובטחה לי רק במערכה הרביעית, מרוב קוצר-רוח וחשש שהפרחים עלולים לנבול, הנחתי למלצר כבר במשך המערכה השלישית (השעה היתה אחת-עשרה) להוציא את הפרחים מהעטיפה, כעת הם נחו בצד על אחד השולחנות, צוות המטבח וכמה אורחי קבע מלוכלכים הושיטו אותם זה לזה והריחו אותם, יכולתי רק לצפות בכך מודאג וזועם, לא מעבר לכך. במשך הסצינה הראשית שלה בבית הכלא אהבתי את הגברת צ'יסיק, אבל בלבי האצתי בה לסיים. לבסוף הגיעה המערכה לסופה מבלי ששמתי לב לכך בגלל פיזור הנפש שלי, המלצר הראשי הגיש את הפרחים, הגברת צ'יסיק לקחה אותם בין המסכים היורדים, היא קדה בקפל קטן של המסך ולא שבה עוד. איש לא הבחין באהבתי, ואני רציתי להראותה לכולם ובכך להפוך אותה לבעלת ערך עבור הגברת צ'יסיק. בקושי הבחין מישהו בזר. בינתיים כבר חלפה השעה שתיים, כולם היו עייפים, כמה צופים הסתלקו כבר קודם. היה לי חשק להשליך עליהם את כוסי.

היה איתי המפקח פ. מהחברה שלנו, נוצרי. הוא, שבדרך כלל חיבבתי, עצבן אותי. דאגתי היתה נתונה לפרחים, לא לענייניו. אמנם ידעתי שהוא התקשה להבין את המחזה, בעוד שלי לא היו לא זמן, לא חשק ולא יכולת להושיט לו עזרה, שהוא חשב שאיננו זקוק לה. בסופו של דבר התביישתי ממנו, שבעצמי בקושי עקבתי. הוא גם עצבן אותי בשיחה עם מכס [ברוד] ואפילו כשנזכרתי שלפני זה חיבבתי אותו ואחר כך שוב חיבבתי אותו ושהוא לא היה צריך לחשוב לרעה את התנהגותי באותו יום.

אבל לא רק אני הייתי כל כך מעוצבן. מכס חש את עצמו אחראי בגלל מאמר השבח שלו בעיתון. ליהודים שליוו את ברגמן [לימים הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן] זה היה מאוחר מדי. חברי אגודת בר-כוכבא באו בגלל שמו של המחזה ובהכרח התאכזבו. לו הכרתי את בר-כוכבא רק מהמחזה הזה, לא הייתי קורא לשום חברה על שמו. מאחור באולם היו שתי זבניות בשמלות הערב הזנותיות שלהן עם המאהבים שלהן ובמהלך סצינות המוות היה צריך להשתיק אותן בקריאות רמות. לבסוף אנשים ברחוב היכו על השמשות הגדולות מרוב כעס שהם ראו כל כך מעט מהבמה.

על הבמה היה מחסור בשכל. סטטיסטים מגוחכים, "יהודים גסים" כפי שלוי [השחקן יצחק לוי, ידידו  של קפקא] קורא להם. סוכנים נוסעים, שמלבד זאת לא קיבלו שכר. הם עסקו בעיקר בלכבוש את צחוקם או להנות ממנו, אם היתה להם כוונה טובה. עגול לחיים אחד עם זקן בלונדיני, שלמולו בקושי אפשר היה לכבוש את הצחוק, צחק על המלאכותיות של הזקָנים המודבקים, מניד את זקנו המלא, שלא הגביל את לחייו בצחוקו הבלתי צפוי אמנם. מאד קוֹמי. אחר צחק רק כשהוא רצה, אבל אז צחק הרבה. כשלוי מת תוך כדי שירה, הסתובב בזרועותיהם של שני הזקנים האלה, והיה אמור לגלוש אט אט ארצה כשהשירה גוועת, הם דחפו את ראשיהם יחד מאחורי גבו, כדי שיוכלו סופסוף, מוסתרים מהקהל (כפי שחשבו) לצחוק דיים. עוד אתמול, כשנזכרתי בכך בארוחת הצהרים, הייתי חייב לצחוק.

גברת צ'יסיק, שביקרה בכלא את הנציב הרומי השיכור (פיפס הצעיר), היתה צריכה להסיר את הקסדה שלו ולחבוש אותה בעצמה, כשהיא הסירה אותה נפלה ממנה מטפחת מקומטת, שפיפס כנראה דחף פנימה, כי הקסדה לחצה לו מדי. למרות שהוא היה חייב לדעת שעל הבמה יסירו ממנו את הקסדה, הוא שכח את שכרונו והביט בגברת צ'יסיק במבט נוזף.

דבר יפה: כשהגברת צ'יסיק הסתובבה תחת ידיהם של החיילים הרומים (שאמנם קודם לכן היא נאלצה למשוך אותם אליה, כי נראה שהם פחדו לגעת בה), כאשר תנועותיהם של שלושת האנשים עקבו בהקפדה ובמיומנות כמעט, רק כמעט, אחר קצב השירה, בשיר, שבו הם מבשרים על בוא המשיח, מבלי להפריע, רק מכוח עוצמתן, תנועות של קשת הכינור דימו נגינת נבל, בכלא, שם היא מפסיקה תכופות את שירת האבל שלה עקב צעדים קרֵבים, ממהרת אל גלגל הטחנה ומסובבת אותו בשיר עבודה, אז שוב חוזרת לשירתה ושוב לטחנה, כאילו היא שרה בחלום, כאשר פאפוס מבקר אותה, והפה שלה נפתח כמו עין ממצמצת, כמו שבכלל זווית הפה שלה כשהוא נפתח מזכירה את זווית העין. – ברדיד לבן, כמו ברדיד שחור, היא היתה יפה.

תנועות חדשות שלמדתי להכיר אצלה: לחיצת יד בעומק המחוך שאיננו באיכות טובה במיוחד, פרפור קצר של הכתפיים והמותניים מתוך בוז, במיוחד כאשר היא מפנה את גבה למבוזים.

היא הובילה את כל ההצגה כמו אם בית. היא לחשה לכולם, אבל מעולם לא דחפה את עצמה, היא הדריכה את הניצבים, ביקשה מהם, לבסוף דחפה אותם, כשזה היה הכרחי, כשלא היתה על הבמה התערבב קולה הבהיר בשירת המקהלה החלשה על הבמה, היא החזיקה את מחיצת הנייר (שבמערכה האחרונה היתה אמורה לייצג מצודה) שהניצבים הפילו עשר פעמים.

באמצעות זר הפרחים קיוויתי לספק את אהבתי אליה. זה היה לגמרי חסר תועלת. זה אפשרי רק באמצעות ספרות או משכב. אינני כותב זאת מפני שלא ידעתי את זה, אלא מפני שאולי זה טוב, לכתוב לעתים קרובות אזהרות.   

 

7 בנובמבר. יום שלישי. אתמול נסעו לבסוף השחקנים עם הגברת צ'יסיק לדרכם. ליוויתי את לוי בערב לבית הקפה, אבל חיכיתי בחוץ. לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את הגברת צ'יסיק. אבל כשהלכתי מעלה מטה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי החוצה. הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. הגברת צ'יסיק הודתה לי במלים הגדולות, אך הטבעיות בהגוי שלה, על הזר. רק כעת נודע לה שהוא היה ממני. השקרן הזה לוי לא אמר לה דבר. חששתי לה, כי היא לבשה רק חולצה כהה קצרה עם שרוולים קצרים. כמעט נגעתי בה כדי להניע אותה להיכנס לבית הקפה, כדי שלא תתקרר. לא, היא אמרה, היא לא מתקררת, יש לה צעיף, והיא הרימה אותו מעט כדי להראותו והידקה אותו סביב החזה. לא יכולתי לומר לה, שלא בדיוק חששתי לה, אלא רק שמחתי למצוא רגש שבו יכולתי לבטא את אהבתי, ולכן אמרתי לה שוב שאני חושש.

בינתיים יצאו החוצה גם בעלה, ילדיה ומר פיפס. והתברר שבכלל לא הוחלט שעליהם לנסוע לברין, כפי שלוי אמר לי. פיפס היה אפילו נחוש לנסוע לנירנברג. זה יכול להיות הכי טוב, קל יותר למצוא שם אולם, הקהילה היהודית גדולה, והנסיעה הלאה ללייפציג וברלין נוחה מאד. מלבד זאת הם התייעצו כל היום, ולוי שיָשן עד ארבע, הניח להם פשוט לחכות ולאחר את הרכבת של שבע וחצי לברין. בנימוקים האלה נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו לשולחן, אני מול הגברת צ'יסיק. כל כך רציתי להבריק, לכשעצמו זה לא נראה קשה, הייתי צריך רק להכיר כמה קווי רכבת, להבדיל בין התחנות, להוביל החלטה בין נירנברג לבין ברין, אבל לפני הכל להסות את פיפס, שהתנהל כמו בר-כוכבא שלו ושעם צעקותיו התמודד לוי מאד בחכמה, גם אם שלא במתכוון, באמצעות פטפוט מאד מהיר ובלתי פוסק, שלפחות באותה עת היה במידה רבה בלתי מובן לי. במקום להבריק ישבתי שקוע בכורסתי, העברתי את מבטי בין פיפס לבין לוי, ורק פה ושם בדרך זו פגשתי את עיניה של הגברת צ'יסיק, אך כאשר השיבה לי מבט (היא יכלה רק לחייך אלי, עקב התרגשותו של פיפס) הסתכלתי הצדה. זה לא היה חסר טעם, בינינו לא יכול היה להיות שום חיוך על התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני מדי למול פניה ומרוב רצינות הייתי לגמרי מותש. אם רציתי לצחוק על משהו, יכולתי להסתכל מעבר לכתפה בגברת השמנה, ששיחקה בבר-כוכבא את הנציבה. אבל בעצם גם להסתכל עליה ברצינות לא יכולתי, כי זה היה אומר שאני אוהב אותה. אפילו פיפס הצעיר מאחורי בכל תמימותו היה חייב להבחין בכך. וזה היה באמת בלתי מתקבל על הדעת. אני, איש צעיר, שחושבים לבן שמונה-עשרה, מצהיר לפני יושבי בית הקפה סבוי, בחוג המלצרים העומדים סביב, לפני שולחן השחקנים, על אהבתו לאשה בשנות השלושים לחייה, שבקושי מישהו חושב ליפה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב לידה, שהיא מופת למכובדות ולהסתפקות במועט, והוא לגמרי מכור לה, וכעת בא מה שבעצם ראוי יותר לציון, שאמנם איש לא הבחין עוד בכך – הוא מוותר מיד על הגברת, כפי שהיה מוותר עליה לו היתה צעירה ופנויה. האם עלי להיות אסיר-תודה או לקלל, שלמרות כל האומללות אני יכול עדיין לחוש אהבה, אהבה שאיננה ארצית, אמנם ליצורים ארציים?

גברת צ'יסיק היתה יפה אתמול. היופי הנורמלי של הידיים הקטנות, האצבעות הקלות, אמות הידיים המעוגלות, הכה מושלמות לכשעצמן, שאפילו המבט הבלתי מורגל בעירום זה איננו מניח לחשוב על שאר הגוף. השיער המחולק לשני גלים, שמנורת הגז מאירה באור בהיר, העור המעט מלוכלך בזווית הפה. פיה נפתח כמו לתלונה של ילד, נמשך מעלה ומטה במפרצים מעוצבים בעדינות. חושבים שעיצוב מלה יפה זה, שאורו של הצליל מפיץ במלים ובקצה הלשון שומר על המתוה הטהור של המלה, יכול להצליח רק פעם אחת, ומדהים כאשר הוא מתמיד. מצח לבן נמוך. הפודרה, שאת השימוש בה ראיתי עד כה, שנאתי, אבל אם הצבע הלבן הזה, רדיד זה המרחף נמוך מעל העור של צבע חלב דהוי מעט, מקורו בפודרה, הרי כולם צריכים להתפדר. היא הניחה שתי אצבעות בזווית פיה הימנית, אולי אפילו דחפה לפיה את קצות האצבעות, אולי אפילו הכניסה לפיה קיסם שיניים. לא ראיתי בדיוק את האצבעות האלה, אבל זה נראה כאילו הובילה קיסם שיניים לשן חלולה והניחה לו לנוח שם רבע שעה.          

אלזה לסקר שילר / שיר אהבה אחד

 

                                             לניצן וגיא ליום הנישואים

 

אֶלְזֶה לַסְקֶר-שִׁילֶר  / שִׁיר אַהֲבָה אֶחָד

 

מִנִּשְׁמַַַת זָהָב

בְּרָאוּנוּ הַשָּׁמַיִם.

הוֹ, כַּמָּה אָנוּ מְאֹהָבִים...

 

צִפֳּרִים נִהְיוֹֹת נִצָּנִים עַל הָעֲנָפִים,

וְשׁוֹשַׁנִּים מְעוֹפְפוֹת.

 

תָּמִיד אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אֶת שְׂפָתֶיךָ

מֵאֲחוֹרֵי אֶלֶף נְשִׁיקוֹת.

 

לַיְלָה מִזָּהָב,

כּוֹכָבִים מִלַּיְלָה...

אִיש לֹא יִרְאֵנוּ.

 

הָאוֹר בָּא עִם הַיָּרוֹק.

אָנוּ נָמִים:

רַק כְּתֵפֵינוּ עוֹד מְשַׂחֲקוֹת כְּפַרְפָּר.

 

Ein Liebeslied

 

Aus goldenem Odem

Erschufen uns Himmel.

O, wie wir uns lieben.

 

Voegel werden knospen an den Aesten,

Und Rosen flattern auf.

 

Immer suche ich nach deinen Lippen

Hinter tausend Kuessen.

 

Eine Nacht aus Gold,

Sterne aus Nacht…

Niemand sieht uns.

 

Kommt das Licht mit dem Gruen,

Schlummern wir;

Nur unsere Schultern spielen noch wie Falter.

  

 

האבולוציה של האהבה

 

על ספסלי הגינה ששופצה לאחרונה ישבו שלושה זוגות. אושר התמקם בדיוק באמצע מגרש המשחקים, בין הנדנדה למגלשה ובין עץ היקרנדה לבין קיר הטיפוס לפרחי הנינג'ה שצומחים בגינתנו, כך שהזוגות על הספסלים הקיפו אותנו מכל עבר. הזוג שישב על ספסל מעט מרוחק מאיתנו היה שקוע בעיקר באכילה. הם קנו להם ארוחה באחת המזללות הסמוכות וישבו לאכול בגינה על הספסל מתחת לעצים. הם היו מאד ענייניים ולא נגעו זה בזו וגם לא הרבו לשוחח ביניהם, רק התמקדו באכילה, וכשסיימו לאכול קמו והלכו. הסתכלתי בהם הולכים לכיוון תחנת האוטובוס והיה נדמה לי שהנער לקח את יד הנערה בידו, אבל לא הייתי בטוחה בכך. אולי ידיהם רק נגעו זו בזו במקרה כי הם הלכו במהירות, כאילו איחרו לאיזה מקום.

הזוג השני שישב על הספסל מימיני התלחש חרישית. תחילה חבק הגבר את כתפי האשה, ואחר כך חיבק אותה בשתי ידיו ונשק לה והיא התכנסה לתוך זרועותיו וכך הם ישבו חבוקים והתלחשו חרישית ורק צליל קולם נשמע כמו אוושת הרוח בענפים.

הזוג השלישי ישבו מרוחקים מעט זה מזו. הבחור ישב על הספסל כשרגליו פשוטות קדימה. הוא חלץ את סנדליו והם נחו לצדו על הקרקע. חולצתו המשובצת פתוחת הצווארון מעל מכנסי החקי הקצרים והסנדלים התנ"כיים שיוו לו מראה של מדריך בצופים. הבחורה לבשה מכנסיים וחולצה מהודרים יותר. היא הניחה את כפות רגליה על הספסל וחבקה בזרועותיה את רגליה המקופלות. היא כמעט לא זזה ודיברה בלחש. אולי לא ממש דיברה אלא ענתה לפעמים לדברי הבחור שדיבר כל הזמן ובקול רם למדי, כך שיכולתי לשמוע קטעי משפטים. היה נדמה לי שהוא נואם לה על משהו, והיא נראתה עצובה, כאילו לא באמת הקשיבה לדבריו אלא היתה מוטרדת ממשהו אחר.

ואז הגיע לגינה מישהו עם כלב שאושר מיד התחיל לנבוח עליו וגררתי אותו משם לסיבוב קצר. לא התרחקנו הרבה כי אושר ביקש במהרה לשוב לגינה. מאז שהשיפוץ הסתיים הוא מרבה לשהות בה כפיצוי על חודשי השיפוץ הממושך שמנע מאיתנו להיכנס אליה.

כששבנו לגינה הזוג המחובק כבר לא היה שם, ורק המדריך בצופים וחברתו היו שם. היא ישבה עדיין באותה תנוחה קפואה, זרועותיה חובקות את רגליה המקופלות, והוא ישב כעת מולה על קרקעו הספוגית של מגרש המשחקים ועישן בעצבנות. ראיתי את הסיגריה מהבהבת ואת העשן שהפריח מפיו, והוא כבר לא נראה כמו מדריך בצופים, אבל עדיין נראה ילד טוב, כאילו אמו כיבסה את בגדיו וקיפלה אותם ובעצם גם קנתה לו אותם בעצמה. הוא דיבר עדיין בקול רם, אבל כעת לא נאם אלא תינה את צערו:

"אני לא מבין למה באת אליי. מה רצית ממני בכלל? אחרי שאמרת שאני לא מעניין ואני לא זה ולא זה. המייל שלך זה היה הביזיון של חיי."

היא לחשה משהו אבל לא שמעתי את דבריה. היא נראתה עצובה וגם נזופה, אבל המשיכה לשבת על הספסל מבלי לזוז, עדיין זרועותיה חובקות את רגליה. הם בכלל לא נראו לי מתאימים. הוא נמוך למדי והיא די גבוהה. אולי בעצם הם היו באותו הגובה. השיער שלה היה ארוך וחלק או אולי מוחלק. השיער שלו היה מעט מתולתל, והיו לו פני ילד ותנועות של מבוגר, כאילו עישן כבר שנים רבות. היא נראתה צעירה ממנו, עדיין נערה. אבל מראה יכול להטעות. הוא המשיך לדבר. היא המשיכה להקשיב מבלי נוע ומדי פעם לחשה כמה מלים. נדמה היה שהם מסוגלים לשבת ככה שעות. איש מהם לא היה מסוגל לקום וללכת כנראה, ואולי איש מהם לא רצה ללכת, למרות שהם נראו אומללים, ובדרך מוזרה הם גם נראו רגילים איש לחברת רעהו, כאילו מדי ערב בערבו בילו יחדיו את אומללותם.

ואז אושר פשוט קם והתחיל ללכת הביתה, ולא ידעתי מה קרה בסוף. כמה עוד המשיכו לדבר. האם התפייסו או נפרדו בכעס, ואם אפשר לתקן אהבה שהתקלקלה. האם היא אהבה להקשיב לו, כשהוא דיבר ודיבר, כי נדמה היה שהוא בן הזוג שמדבר, והיא זאת ששותקת. אולי קשה לה לדבר בפניו, ובגלל זה כשכעסה עליו היא לא דיברה איתו, רק שלחה לו מייל.

אבל באותו ערב היא באה לדבר איתו, והם יצאו לדבר בגינה, כי אולי הוא גר בדירת שותפים, ואין להם פרטיות אלא ברשות הרבים. אולי לכל הזוגות שישבו בגינה אין דירה משלהם. אולי אהבה צריכה שתהיה לה דירה, ולא רק ספסל בגן.

ואולי אהבה צריכה דברים אחרים.

 

 

חתונה ממבט ראשון

הבוקר כשקמתי ראיתי שסופסוף נפתחו ניצני הרקפות ושתי רקפות פורחות בעציץ, וגם רקפת אחת סגולה הפתיעה ופרחה בעציץ הגדול, ומיד היה לי מצב רוח רומנטי, אז ראיתי בפעם המי יודע כמה בגרסה המי יודע כמה את גאווה ודעה קדומה, עם קירה נייטלי בתור אליזבת בנט יפהפיה וברנדה בלתין בתור האמא הבלתי נסבלת שזה כמעט התפקיד הקבוע שלה ודונלד סאתרלנד הנהדר בתור מר בנט וג'ודי דנץ בתור הרוזנת המכשפה – אני יותר אוהבת אותה כשהיא נחמדה – ומתיו מקפאדן בתור מיסטר דארסי קצת עצי מדי – טוב, קולין פירת' היה יותר מוצלח וגם יותר שמנמן ואהבתי את זה, וחשבתי איזה עונג לראות סרט שיודעים בדיוק מה יקרה ומה יגידו ובכל זאת כל כך נהנים לשמוע את השחקנים אומרים את הטקסט, כמובן גם מפני שאין שנינות כשנינותה של ג'יין אוסטין, שתיעבה נשים פתיות אפילו יותר משתיעבה גברים מרושעים, אבל זה לא רק זה. הקסם הזה שמאז היותנו ילדים אנחנו אוהבים לשמוע את הסיפורים שאנחנו מכירים בעל פה ויודעים לדקלם אותם מלה במלה, אי אפשר להסביר אותו. אז צפיתי מרותקת בפעם המי יודע כמה באליזבת בנט מתאהבת במר דארסי ולהיפך ואחר כך ראיתי את חתונה ממבט ראשון, ששם הקסם אמור להיות הפוך, כלומר שאין לאף אחד מושג מה יקרה, וזה מה שאמור להדביק אותנו למסך. ובאמת הייתי מרותקת לזוג המאד נוגע ללב שמחפש פרק ב' אבל עוד לא ראינו אותם נפגשים, כי קשת צריכה להרוויח וחתונה ממבט ראשון היא משאבת צופים וכסף וצריך למתוח את הסיפור ולהכניס הרבה פרסומות והרבה מריחות זמן. כל זה לא ממש מפריע לי, כי באמצע אני מבשלת חזה עוף לאושר, אוכלת בננה ושוטפת כמה צלחות ואפילו כותבת קצת. מה שכן מפריע לי שהחליטו למלא את הזמן שהתפנה בגלל שהפסיקו להראות לנו את הזוג המאושר בהסברים איך משדכים את בני הזוג בתכנית, והיה לזה ריח לא נעים. זאת אומרת, חוץ מזה שהסבירו שעושים לזוגות בדיקות דנ"א בציריך כדי למצוא התאמה לפיהן, שזה באמת דבר טפשי במיוחד להגיד, כי אפשר למצוא בבדיקות דנ"א המון דברים אבל לא התאמה. אני מנחשת שעושים בדיקות כאלה כדי לוודא שלא ישדכו זוג שיוולדו לו ילדים חולים וקשת תקבל תביעת פיצויים ענקית שתקזז את כל הכסף שעושים מפרסומות בין סצינה לסצינה של חתונה ממבט ראשון, כי לא נראה לי שמישהו יעשה בדיקות כאלה יקרות רק בשביל לראות שמשה ודניאלה ששניהם נורא אוהבים לקום בחמש בבוקר ולרכב על אופניים במכנסי טייץ מבריקים יכולים אולי להתאים. כמובן יחסית לאחוז הזוגות שנשארים ביחד לא היו צריכים לפחד במיוחד בקשת מתביעה כזאת, אבל לכל חברת הפקה יש עורך דין כריש שלא לוקח שום סיכונים, אז עושים לזוגות בדיקות דנ"א, שזה דבר שתמיד רציתי לעשות כדי לגלות אם אני באמת שייכת למשפחת המוצא שלי, אבל חיכיתי יותר מדי ועכשיו כולם כבר מתים ואני לעולם לא אדע אם בעצם אני מאומצת. אבל בחתונה ממבט ראשון לא מסתפקים בזה ועושים גם בדיקות ריח. אומרים לאנשים לא להתרחץ ולא להחליף בגדים שלושה ימים ואז להביא את הבגד למעבדה ששם בני הזוג הפוטנציאלים מריחים אותו, מה שגרם לאחת המועמדות לתכנית לומר במבט מהורהר שבעצם אנחנו חיות. אני כבר לא מדברת על הבסיס המדעי המאד מפוקפק של השיטה הזאת, אני מדברת על הריח, שלמרות שאי אפשר להרגיש ריחות בטלויזיה השאירה לי ריח מאד לא נעים. בכלל הקטעים של "אנשי המדע" בתכנית, כמו הפרסומות, נראים לי כמו עונש שנותנים למי שמתמכר כמוני לתכניות ריאליטי אויליות ולא מסוגל להפסיק לצפות בהן למרות שהוא יודע שעובדים עליו, שהשידוכים האלה הרבה יותר עלובים ומופרכים מאלה שאנשים בלי יומרות מסדרים לחברים שלהם שנדמה להם שהם מתאימים ויש להם בטח אחוזי הצלחה הרבה יותר גבוהים, ואולי בעצם הפסיכולוגים שם בשביל שאנשים לא יברחו מהתכנית אחרי יומיים וקשת תפסיד את כל ההוצאות של ההפקה ותישאר עם גירושין ממבט ראשון שזה דוקא רעיון. בכל אופן המחשבה שאנשים הסכימו בשביל התכנית ללבוש שלוש יממות את אותו בגד בלי להתרחץ ולהביא אותו למעבדה שמישהו יריח אותו, איך להגיד, הייתי מעדיפה שאת זה לא יספרו לי, למרות שנורא חשוב להם לספר את הדברים האלה, כי זה עושה אותם כביכול מדעיים, למרות שאין שקר גדול יותר מלומר שאפשר למצוא אהבה בשיטה מדעית, שאם מישהו היה מגלה דבר כזה הוא היה מקבל פרס נובל מזמן. וחשבתי שבטח האנשים שבאים לתכנית הזאת באים בגלל הפחד. זאת אומרת הם רוצים שמישהו יבדוק בשבילם עם מי הם עומדים לצאת ואת מי הם מכניסים הביתה, ומה שהתכנית בעצם מבטיחה להם זה שזה לא יהיה רוצח סדרתי או נוכל שירוקן להם את חשבון הבנק, שגם לקשת זה חשוב כי הם לא רוצים שמישהו יגיש נגדם תביעה ענקית וכו'. אנשים כאילו באים לתכנית הזאת מתוך תקוה, אבל אולי בעצם הם באים מפחד, כי הם רוצים איזו תעודת ביטוח שהרצון שלהם באהבה לא יפיל אותם לזרועותיהם של סוטים או פושעים כי החיים הם דבר נורא מפחיד. אולי היה עדיף במקום לא להתרחץ שלושה ימים ולעשות בדיקות גנטיות אם אנשים היו חוזרים לשיטות הישנות, יוצאים עם מישהו שמכירים כבר, מישהו מהעבודה או חבר של חברים, במקום לחפש אהבה באינטרנט או במועדונים. ממילא בשביל להתקבל לתכנית טלויזיה צריך להיות רזה ומטופח כמו האנשים שנבחרים להשתתף בתכנית, כי ההתאמה האמיתית שמחפשים זה מי מתאים להופיע בטלויזיה, ולכן לא רואים בתכנית הזאת אנשים שמנים או לא כל כך יפים. כולם שם רזים וספורטיבים ועושים ג'וגינג או רוכבים על אופניים או שוחים. לכן אני רואה את התכנית הזאת מהספה ובכל פעם שהאנשים הרזים והיפים בתכנית מספרים על בן הזוג האנרגטי שהם מחפשים ועל הנפש הצעירה שלהם שמחפשת עוד נפש צעירה ועל כמה שהם בעצם עוד ילדים, אני נאנחת וחושבת לעצמי שאם הייתי מחפשת בעל הייתי מעדיפה אחד שמן ועצלן שאוהב לנמנם על הספה, כי רק זה חסר לי בעל שקם בחמש בבוקר לרכב על אופניים או חולם לטפס על האוורסט. אני כבר זקנה וגם הנפש שלי לגמרי זקנה ואני יודעת שסוד האושר בחיים הוא לעשות בעצמך מעט ככל האפשר ולהתמקם יפה על הספה כדי לצפות בנחת באלה שמתאמצים.    

פגישה ראשונה

הפעם אושר לא רצה לרדת לגן הפעמון, ופנה לחצות את הכביש אל טחנת הרוח של מונטיפיורי וגן בלומפילד הירוק, שבחורף אנחנו ממעטים לבקר בו, כי כשיורד גשם הדשא הופך בוצי, וקר מדי לאושר להתרחץ במזרקה, כמו שהוא אוהב לעשות בימי הקיץ. עברנו את המזרקה והמשכנו בשביל העובר על פני מערות הקבורה העתיקות, וממולנו בא בחור צעיר עם תרמיל ושיער ג'ינג'י מתולתל, ושאל בעברית טובה למדי ובמבטא אמריקאי אם יש כאן שער צהוב, ואמרתי לו שאני לא מכירה כאן  שער צהוב, והוא שאל לאן מוביל השביל, ואמרתי לו שמתחתינו טחנת הרוח ומצד שני, מעבר לכביש, גן הפעמון, והוא אמר מה, לא פה גן הפעמון? ואמרתי לו שלא, שיבוא איתנו ואראה לו איפה גן הפעמון, ונזכרתי שלגן הפעמון באמת יש שערים צהובים, רק שלרוב אני לא חושבת על זה, והתחלתי לחזור אחורה בשביל ואושר הושיט לו את האיצטרובל שהחזיק בפיו והוא אמר איזה כלב חמוד, ואז התקשרה אליו בחורה והוא אמר לה כן, כבר הבנתי שאני לא בגן הנכון, עכשיו מראים לי את הדרך, ושאלתי אותו מאין הגיע והוא אמר שממרכז העיר, ותהיתי איך הוא נקלע דוקא לכאן, במקום ללכת בדרך המלך, ואמרתי לו בחרת בדרך הכי יפה עם הנוף הכי יפה על העיר העתיקה, כי משמאלנו השתרעו החומות ומנזר הדורמיציון שבו עצמה את עיניה מרים אם-ישו ומשם עלתה כמובן לשמים, ואז הגענו למזרקה ואמרתי לו שפה מצטלמים חתנים וכלות, והוא אמר זאת הפגישה הראשונה שלי איתה, אולי זה לא מקום טוב, ואז כבר הגענו לשביל היורד מהמזרקה ואמרתי לו שילך ישר וימינה וגן הפעמון יהיה מולו, והוא ירד בשביל ופנה שמאלה, וצעקתי לא, בכיוון ההפוך, אבל הוא כבר לא שמע, ואמרתי טוב, יש אנשים שתמיד יבחרו בכיוון הלא נכון, אבל מישהו כנראה תיקן אותו, כי אחרי דקה או שתיים ראיתי אותו חוזר והולך לכיוון הנכון, וחשבתי טוב, בכל זאת הם ייפגשו, מזל שיש היום טלפונים ניידים ואפשר להתקשר ולתאם, ורציתי כבר לחזור הביתה, אבל אושר התגלגל והתגלגל בדשא וזרק ותפס איצטרובלים שהתגלגלו בגן בשפע, ואז ראיתי בשביל העולה אל המזרקה את הג'ינג'י והפגישה שלו, הם היו די רחוקים ממני ורק ראיתי שהיא לובשת חצאית ומעיל ויש לה תלתלים שחורים אסופים לזנב-סוס, וחייכתי לעצמי שכנראה הרשמתי אותו בדברים שלי על הנוף הכי יפה, ולכן הוא לוקח אותה לשם, כי סתם ספסלים לשבת עליהם יש בגן הפעמון די הצורך, ואז הסתכלתי אל המזרקה וראיתי שם חתן וכלה מצטלמים, ונזכרתי שזה יום שלישי של החתונות, ואושר הבחין מיד שאני לא נחושה די הצורך ללכת הביתה, ומשך אותי שוב אל המזרקה, וראיתי את החתן נושק לכלה שהשתעלה ומחטה את אפה בממחטת נייר, והיו שם שני צלמים שביימו אותם, ואמרו להם להחזיק ידיים ולכרוע ולהתרומם ולהסתובב וכל מיני כאלה דברים, אבל מדי פעם היו צריכים להפסיק את הצילומים כדי שהכלה תשתעל ותמחוט את אפה, ובכל פעם שזה קרה החתן הגניב לה נשיקה ליד האוזן. לא נעים להיות מצוננת בחתונה שלך, אבל ככה זה בחורף, צריך לשים על כל שולחן ליד סלט הוולדורף חבילת ממחטות, וגם אחת מתחת לחופה, ובכלל זה לא כל כך הוגן שהחתן בחליפה והכלה רק בשמלת תחרה לבנה שמאד קר ללבוש רק את זה בקור של ירושלים, אבל לפעמים דוקא אלה שמתחילים קצת ברגל שמאל מאושרים יותר מאלה שהחתונות שלהם מושלמות ואחרי שנה הם מתגרשים, ואושר משך אותי הלאה לתוך הגן אל מדרונות הדשא התלולים שהוא אוהב להתגלגל בהם, ואז ראיתי את הג'ינג'י והשחרחורת יושבים שם על ספסל מתחת לעצים. הוא ישב כשגבו אליי ופניו אליה ודיבר אליה, ואני ראיתי את פניה מחייכים אליו חיוך רחב, ואושר רצה ללכת אל הג'ינג'י, כי הוא הרגיש שהם כבר חברים, ואני התביישתי להיראות כאילו אני עוקבת אחריו, ואולי באמת עקבתי אחריו, בכל אופן לא ממש התנגדתי לראות מה קורה, אבל הבושה גברה, ואמרתי לעצמי תלכי כבר הביתה קופידונת מציצונת עם כלב הסוואה, ומשכתי את אושר דרך השער הגדול של גן בלומפילד שנמצא בדיוק מול הירידה לעיר העתיקה שתמיד רציתי לרדת בה ומעולם לא ירדתי. עד מלחמת ששת הימים כל זה היה שטח הפקר בשליטה ירדנית, ורק במלחמת ששת הימים כשהייתי בת אחת-עשרה ואחי בן שמונה, אבי לקח אותנו במכונית הפיאט החדשה שקנה והיתה מתחממת כל הזמן יותר מדי והצטרכנו לעצור ולחכות שהיא תתקרר, אבל נסענו בה לראות את כל הכיבושים החדשים לפני שיחזירו, ככה אבי אמר, וקודם כל נסענו לטחנת הרוח של מונטיפיורי והתפעלנו מהמרכבה שאחר כך שרפו ואחר כך גם שיחזרו בשביל התיירים, ובאיזה אלבום נשכח יש אפילו תמונה שלנו שם במכנסיים קצרים. מאז עברו חמישים שנה וטיילתי כל כך הרבה בשטח ההפקר, ועדיין בכל פעם יש לי תחושה מוזרה של חציית גבול, ומין כיווץ בבטן של סכנה, ובכל זאת אני באה לכאן עם אושר וחוצה איתו את הגן ומציצה באחוריו של מלון המלך דוד ובכניסה לעובדים שלו שממנה נכנסים העובדים שבאים מהעיר העתיקה, כי אולי זה יפגע במוניטין של המלון אם הם יכנסו מהכניסה הראשית, אבל הפעם יצאנו מהשער הראשי מצדו השני של המלון, ואמרתי לעצמי בלב תזמינו אותי לחתונה שלכם, כי אין עוד דבר שמרומם את הנפש כמו אהבה צעירה.