מלחמת נתניהו

 

 כולם שמו לב למתקפה הפשיסטית בזירת הפיגוע של צמד רצח רבין, נתניהו את בן-גביר, על בית המשפט, אבל התעלמו מדבר נורא עוד יותר שנתניהו אמר, מפני שהוא נשמע כל כך מובן מאליו: "אנחנו במלחמה!" הוא הכריז, אותן שתי מלים שהכריז חגיגית כבר בשביעי באוקטובר ההוא: "אנחנו במלחמה!" ונשמעו לי מוזר באותו יום, מפני שהוכרזו מאד בחגיגיות, כאילו היה מדובר במשהו נפלא ולא באסון מחריד, ומפני שתמיד אמרו שנתניהו נרתע ממלחמות ומבקש שקט בכל מחיר. רק מאוחר יותר הבנתי שבכך הכריז על אסטרטגיית ההישרדות שלו – מלחמה אין-קץ, וכעת כשהכריז שוב "אנחנו במלחמה" התייחסו לכך כאילו ציין שכעת יום והשמש זורחת, כאילו מובן מאליו שאנחנו במלחמה ואי אפשר אחרת, אבל הוא לא אמר זאת כדי לתאר מצב קיים אלא כדי לתאר מצב רצוי מבחינתו: מלחמה אין-קץ. הוא אמר זאת כדי להודיע שהמלחמה לא תיפסק מבחינתו, בוודאי לא כל עוד הוא זקוק לתירוצים להתחמק מהחקירה הנגדית במשפטו, לא כל עוד הוא רוצה לכהן כראש ממשלה, והוא רוצה לכהן כראש ממשלה לנצח. הוא הכריז שאנחנו במלחמה כי אין לו שום כוונה לסיים את המלחמה בעתיד הנראה לעין. הוא רוצה מלחמת אין-קץ. והוא דואג לחרחר מלחמת אין-קץ. הפעם לא רק בעיצומו של משא ומתן לעסקה, אלא נגד האנשים שהתכנסו להכריע לגבי עסקה, בעודם דנים בעסקה. הפעם טרפדה הממשלה את העסקה מהמקפצה.

והיו אנשים שעוד לפני שיצא בית המשפט לפגרת קיץ, כבר ניבאו שכאשר תתחדש החקירה הנגדית יחרחר נתניהו עוד מלחמה, וידאג לחולל מצב חירום. והיו כאלה שחשבו שגם המלחמה באיראן נועדה לאותה מטרה, לבטל דיונים, וכך גם קרה וקורה גם עכשיו. וכבר אין יודעים האם לצורך סיכול המשפט או לשימור ממשלת הטירוף שפועלת כעת לגרש את תושבי העיר עזה ולהחריב אותה, כאילו לא הוחרבה מספיק. חוסר האונים של הציבור הוא נורא, ועליו נוסף הפחד להודות חלילה שאינך מעוניין בהריגת אנשי חמאס, אלא בסיום המלחמה והשבת החטופים. הכל פוחדים שיגונו אם לא יפגינו די פטריוטיות, כאילו הטירוף להרוג בכירי חמאס ופחות בכירים בכל מחיר, בלי להתחשב בתוצאות, הוא הפטריוטיות בהתגלמותה. כאילו לרצות בסיום המלחמה, בחיי שלווה, בשיקום ההריסות ושיקום קורבנות המלחמה על פני הרג מחבלים זו בגידה. וכל שכן לאחר שנתיים של מלחמה שוחקת ומשתקת, ולאחר הפיכת רצועת עזה לעיי חורבות.

מכל מקום הפיגוע בצומת רמות שבו נרצחו ששה אנשים ונפצעו רבים נוצל עד תום: נתניהו הופיע במהרה בזירת הפיגוע יחד עם בן-גביר, ומיד תהו הפרשנים האם כך הוא נוהג בדרך כלל, ובכן לא. כך נהג בימיו של רבין כדי לרקוד על הדם, וגם בימי ממשלת בנט-לפיד הסביר שהממשלה אשמה בפיגועים כי היא חלשה, וחולשתה מעודדת טרור, בניגוד אליו, שהוא כידוע חזק מול החמאס כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר, אבל בכך אשמים כולם חוץ ממנו, אותו לא הזהירו ולא העירו בזמן, למרות שכולנו שמענו את גלנט מזהיר מסכנה בטחונית אם תימשך המהפכה המשטרית, וכולנו ראינו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן רודפים בכנסת אחרי נתניהו שמתחמק מהם לפני ההצבעה על עילת הסבירות, וכולנו שמענו את נתניהו מסביר שההתרעות מפני מלחמה מוגזמות, כי הוא תיכנן את המהפכה המשטרית לצורך הימלטות מתוצאות משפטו ולא רצה לשמוע שום אזהרות, וגם כעת איננו רוצה לשמוע שום אזהרות מפני קריסת מעמדה המדיני של ישראל שאי אפשר שלא להבחין בו. גם את מעשיו של בן-גביר ועליותיו להר הבית, שלפי דברי בכירי החמאס בעצמם היו מניע מרכזי למתקפת שביעי באוקטובר, שלא במקרה כונתה מבול אל-אקצה, ומשפיעים מאד גם על היחס לחטופים, שמוכים ומורעבים באמתלה שכך נוהג בן-גביר באסירים הפלשתינים, גם מעשים ודיבורים אלה עוברים ללא כל התנגדות או ריסון מצד נתניהו, ההיפך מכך: הוא מחרה-מחזיק אחרי בן-גביר כאחרון נערי הגבעות. הפיגוע נוצל עד תום: גם שימש כביכול סיבה למתקפה הזדונית בדוחה, שנועדה לסכל השבת חטופים לזמן רב ואולי לגרום למותם, גם נוצל למתקפה על מערכת המשפט וליישור שורות עם בן-גביר, גם החניף לחרדים שנתניהו מייחל להשיב לממשלתו, בניגוד לתושבי ניר עוז שאסון גדול בהרבה לא גרם לנתניהו לבקרם בטרם חלפה שנה ומחצה, כי הרי אי אפשר להתנהג לקורבנות אסון שאינם מצביעים לנתניהו כמו לאלה שמצביעים לו ושלטונו נסמך עליהם, והכי חשוב: הדיון בבית המשפט, המשך חקירתו הנגדית של נתניהו, בוטל ביום הפיגוע, ואולי איפשר לבטל דיונים נוספים באמתלת החמרה במצב הביטחוני.

כמובן שהיום, אמרה אחת המגישות כשנתניהו הופיע בזירת הפיגוע, הוא היה חייב לבטל את דיון ולנהל את האירוע. זהו, שלא: הטיפול בזירת פיגוע מבודד כלל איננו דורש התערבות של ראש הממשלה: המשטרה, מג"ב והשב"כ אינם זקוקים לראש הממשלה כדי לטפל בצד הביטחוני של הפיגוע, גם כוחות ההצלה ובתי החולים יודעים להתמודד היטב עם הטיפול בנפגעים, וכך גם זק"א. לכולם יש למרבה הצער הרבה ידע וניסיון בטיפול בזירות פיגועים, ובמחוז ירושלים בפרט. ראש הממשלה יכול כמובן לבקר בזירה ובבתי החולים כדי לראות במו עיניו וכדי לעודד את הקורבנות וקרוביהם, אך את זה אפשר בהחלט לעשות כמה שעות אחרי הפיגוע, מבלי לבטל את הדיון המשפטי, אלא אם כן ביטול הדיון הוא המטרה האמיתית.   

הפיגוע שנדחק מהכותרות

 

הפיגוע הרצחני ברכבת הקלה ביפו הפחיד אותי יותר מכל הטילים האיראנים. בתי ונכדי גרים ביפו ונוסעים ברכבת הקלה דרך שגרה. השכנים סיפרו לי על הפיגוע ביפו כשישבנו במקלט שבגינת המשחקים. אילו הייתי בבית בזמן האזעקה לא הייתי רצה למקלט בגינה. הייתי יורדת שתי קומות ויושבת עם אושר על המדרגות, שזה המקום הכי בטוח בבניין הישן שלנו. אבל היינו בגינת המשחקים, ואחת המאבטחות של נתניהו באה עם פנים מבוהלות ואמרה לי מהר מהר למקלט יש צבע אדום, אז קמתי וירדנו למקלט, שהמוני אנשים זרמו אליו, חלקם שכנים וחלקם אנשים שלא הכרתי שנקלעו לסביבה. שני החדרים במקלט התמלאו במהרה והאוויר היה מחניק , ולרוב האנשים לא היה מקום לשבת והם פשוט עמדו או התיישבו על הרצפה. שמענו הרבה מאד פיצוצים, כנראה של יירוטים, ואז השכנים סיפרו לי שהיה פיגוע ביפו, ומרוב בהלה שכחתי שבעצם דיברתי עם בתי לפני שיצאתי עם הכלב ובעצם ידעתי שהיא כבר מזמן בבית, אבל כששמעתי על הפיגוע כל כך נבהלתי ששכחתי שהיא כבר מזמן בבית ולא ברכבת הקלה, ועבר הרבה זמן עד שנזכרתי שבעצם היא כבר מזמן בבית עם הילד והצלחתי להירגע. אחר כך היא גם כתבה לנו שהיא במקלט. השכנים שלי כל הזמן הסתמסו עם הילדים שלהם שגרים במקומות אחרים, והאלמנה של הבן שנפטר מסרטן שלחה להם תמונות של יירוטים, והשכנה שלי כתבה לה שתשמור על עצמה ולא תצלם יירוטים. הם היו מאד מודאגים מהטילים ואני רק חשבתי על הפיגוע ביפו, שאחר כך התברר שנרצחו בפיגוע שבעה אנשים, רובם צעירים, וגם צעירה אחת שהיא בת יחידה לאמה, ונזכרתי איך הד"ר חן קוגל מהמכון הפתולוגי סיפר על הפיגוע בדולפינריום, שהוא היה צריך להודיע לכל כך הרבה הורים שעלו מברית המועצות שילדם היחיד, שלמענו הם עלו לישראל, כבר איננו בחיים. איך אפשר בכלל לקום מאסון כזה. הבוקר שמעתי שאחד הפצועים בפיגוע שירו לו שני כדורים בגב סיפר שהוא היה ברכבת עם שתי הבנות הקטנות שלו ושכב עליהן ולכן ירו לו שני כדורים בגב, והבנות שלו ניצלו. אני לא מפסיקה לחשוב על הפיגוע הזה, והדיבורים האינסופיים על מתקפת הטילים האיראנית והתגובה המתוכננת של ישראל רק מעצבנים אותי. כל זה כל כך מאפיין את שלטון נתניהו, שדיבר כל הזמן גבוהה גבוהה על איראן, ואמר שהוא הוריד את הבעיה הפלשתינית מהשולחן, שאם זה לא היה כל כך נורא ועצוב זה היה יכול להיות נורא מצחיק. עכשיו הוא חזר לשמחתו להתעסק באיראן והוא מסרב לסיים את המלחמה בעזה ולשחרר את החטופים והשבויים בגלל המלחמה בצפון ובגלל שאיראן תקפה את ישראל בטילים, והוא מקווה שכולם יתלהבו מזה שהורגים את בכירי חיזבאללה וישכחו את השבויים והחטופים שמתים בגללו. קראתי שעמית סגל אפילו הרים כוסית וודקה באולפן לכבוד זה שהרגו את נסראללה ואמר כמה זה נפלא שלא הפסיקו את המלחמה ולא הצילו את חיי השבויים והחטופים ועל דמם נתניהו יכול לפרוח. הוא כמובן לא אמר את המשפט האחרון אבל זה כנראה מה שהוא חשב. אני כמובן לא צופה בתכנית שלו, אבל כתבו על הרמת הכוסית בעיתון. אני שמחה שלא צפיתי. בדרך כלל כשמשדרים תכנית עם עמית סגל אני מחליפה ערוץ, כי לא בא לי לשמוע תעמולה של נתניהו שמתחזה לפרשנות. אני מבינה שנתניהו חושב שכל הציבור בישראל הוא כמוהו, כל כך מתלהב מהריגת ערבים שלא אכפת לו שהחטופים והשבויים והמון חיילים ימותו. אני מעדיפה שהמלחמה תיגמר כבר, ושיצילו את החיים של השבויים והחטופים שמתים במנהרות חמאס, ושייפסק ההרג של חיילים צעירים שבתוך ימים ספורים כבר מתו תשעה מהם, והצטרפו לשבעת הנרצחים בפיגוע, אבל נראה שלנתניהו ולתומכיו יותר חשוב להמשיך את המלחמה ולהישאר בשלטון. לפעמים נדמה לי שאפילו האמהות המתנחלות מעדיפות שהילדים שלהם ימותו במלחמה ובלבד שנתניהו יישאר בשלטון, כי הן מדברות בצורה כל כך מוזרה. אני לא יכולה להבין אמא שמתנגדת לסיום המלחמה, ואני לא יכולה להבין אנשים שיודעים מה עברנו כדי במלחמות לבנון ועדיין רוצים שצה"ל שוב יילחם בלבנון, ושוב ייהרגו לנו המוני חיילים צעירים וישאירו אחריהם אלמנות ויתומים, ובסופו של דבר נצא משם בהסדר שיכולנו להשיג גם בלי לשפוך את כל הדם המיותר הזה, והיחיד שייהנה מכך הוא נתניהו שממשיך את המלחמה כדי להישאר בשלטון ולדכא את מתנגדיו ולהטיל כל מיני הגבלות על הפגנות ומחאות, כמו שהוא עשה גם בתקופת הקורונה, כשהוא הטיל גזירות דרקוניות בלי שום צורך והרס להרבה אנשים את הפרנסה כדי לדכא את המחאה נגדו ולהישאר בשלטון, ואיך אנשים יכולים להיות כל כך טיפשים ולא להבין שנתניהו שב ץכל פעם ממציא שקר אחר, פעם שאנחנו כפסע מניצחון וחייבים רק לכבוש את רפיח, ופעם שחייבים להישאר בציר פילדלפי, ועכשיו שחייבים להילחם בלבנון, ואולי האנשים רוצים שנתניהו ישקר להם ויוליך אותם שולל, כי הם מעדיפים שאנשים ימותו ובלבד להחזיק בשלטון, שאצל המתנחלים זו אידיאולוגיה להקריב חיי אדם למען השלטון, כי הם צריכים להחזיק בשלטון כדי להמשיך לשלוט בפלשתינים, והרבה יותר חשוב להם להרוג פלשתינים מלהציל חיים של אנשים, אפילו אם אלה הילדים שלהם. חוקר אחד כתב שמי שיש לו הרבה ילדים מוכן להקריב ילדים במלחמה. זה דבר נורא לומר אבל אולי לגבי המתנחלים זה נכון.

רק עכשיו אני מבינה מדוע נתניהו רצה לצרף בזמנו את גנץ ואייזנקוט לממשלה. זה היה כדי שיעזרו לו נגד גלנט, שרצה להילחם במקביל נגד החמאס ונגד חיזבאללה, בשתי החזיתות, כי הוא רצה שהמלחמה תהיה עוצמתית אבל קצרה ותסתיים בהחזרת השבויים והחטופים. אבל נתניהו רצה למשוך את המלחמה עד הבחירות הבאות, כי כך נראה לו שייקל עליו להישאר בשלטון עד הבחירות הבאות, ולכן צירף את גנץ ואייזנקוט שהתנגדו למלחמה בשתי חזיתות ואמרו שקודם צריך להילחם בעזה ואחר כך בצפון, ועזרו לנתניהו לסכל את הכוונה של גלנט להילחם במקביל בשתי חזיתות, שזו היתה אסטרטגיה נכונה וטובה יותר לסיום יעיל ומהיר של המלחמה. בסופו של דבר נתניהו משך שנה את המלחמה בעזה, שהיה אפשר לסיים בכמה שבועות, ועכשיו התחיל להילחם בצפון מבלי לסיים את המלחמה בעזה כפי שגנץ ואייזנקוט רצו, ולכן הם עזבו את הממשלה שלא היו צריכים להיכנס אליה מלכתחילה, ועכשיו נתניהו הכניס את צה"ל למלחמה בשתי חזיתות במקביל, שנראה שצה"ל בהחלט יכול לעמוד במלחמה בשתי חזיתות, אבל עכשיו נתניהו שולח את צה"ל להילחם בשתי חזיתות לא כדי לסיים את המלחמה מהר, אלא כדי לא לסיים את המלחמה, או יותר נכון כדי להמשיך את המלחמה עד הבחירות הבאות, שזו היתה התכנית שלו מלכתחילה, וכמו שגנץ עזר לו בקורונה להשליט משטר חירום נגד מתנגדיו, כך גנץ עזר לנתניהו עכשיו להאריך את המלחמה ולהמשיך אותה גם בעזה וגם בלבנון, כך שנראה שהבעיה האמיתית מבחינת נתניהו איננה להילחם במקביל בשתי חזיתות, אלא להבטיח את המשך המלחמה, ומכיוון שחיזבאללה הכריזו שהם נלחמים כדי לעזור לחמאס, ואם ישראל תסיים את המלחמה בעזה הם יפסיקו לירות, נתניהו מסרב לסיים את המלחמה בעזה, כי אז המלחמה בשתי החזיתות עלולה להסתיים באחת, וקשה לנתניהו ששנוא ומאוס על רוב הציבור להישאר בשלטון בלי לעשות מלחמות. בסוף אחרי הרבה אבידות יימאס גם לציבור מהמלחמה הבלתי נגמרת הזאת, ומהתגובה לתגובה האיראנית ומהתגובה לתגובה לתגובה, ומהביטחון האישי שלנו שרק מידרדר עם כל הצלחה שנתניהו מתגאה בה, שזה יותר להרוג אנשים מאשר להציל חיים של אנשים, ואם אנשים נהרגים הוא אומר שאלה החיים, כאילו זה קורה מעצמו ולא בגלל ההחלטות שלו, שעליהן הוא לוקח אחריות רק במקרה שהוא יכול להלל את עצמו.

כשיצאנו מהמקלט אחרי המתקפה האיראנית השכן שלי אמר כמה נעים לנשום אוויר צח, ואני חשבתי שכבר שכחנו מה זה לנשום אוויר צח, בלי עשן מלחמה, ושעשן המלחמה יכול לשכר אנשים יותר מוודקה, ורק שפיכות דמים בלתי נגמרת יכולה לגרום להם להתפכח מהשכרון, ואפשר רק להתפלל שמישהו יצליח לעצור את שפיכות הדמים במהרה, ולא נצטרך לחכות שנותש במלחמה, כדי לפוגג את מקסם השוא של המלחמה ולהיזכר בכוחו של השלום לאפשר לנו לנשום בבטחה.   

  

עמית סגל מתבכיין

 

 

על פני שלושה טורים במוסף "גלריה" של "הארץ" מתנה הבוקר עמית סגל את מר גורלו: עיתון "הארץ", לטענתו, נלחם בו ומכנה אותו בכינויים מעליבים כגון שופר ביביסטי, מתנחל פשיסט, ובן של טרוריסט, בעוד שהוא, כך הוא כותב, לעולם לא יעלה על דעתו לכנות את יריביו הפוליטיים בכינויים כגון אלה שבהם מכנים כתבי הארץ את יריביהם מימין. האמנם, עמית סגל? כי אני זוכרת אינספור פעמים שבהם כינית מפלגות ערביות "תומכי טרור", כולל את מנסור עבאס ומפלגתו, ואני זוכרת, ולא רק אני זוכרת, שלא רק שכינית, ואתה ממשיך לכנות את ממשלת בנט ולפיד "ממשלה של תומכי טרור", אלא שבחודש מאי 2022 גם דיווחת על סקר שערך הערוץ שבו אתה מועסק, שהוא הבמה הנצפית ביותר בישראל, והצגת שאלה שנוסחה כך: "האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור?", טענה שהעלה כמובן בנימין נתניהו בתעמולת הארס שלו נגד ממשלת בנט ולפיד, תעמולה שאתה, במעמדך כפרשן פוליטי מוביל, שימשת כחוד החנית שלה. על שאלת הסקר הזו, שלטענתך נוסחה במערכת החדשות ולא על ידיך, אבל שמחת מאד לדווח עליה – 47% השיבו בחיוב על השאלה ו-43% השיבו בשלילה. כשנמתחה ביקורת על השאלה המוטה והמסיתה, שמכתימה חברי כנסת ערבים כ"תומכי טרור", ואת הממשלה כולה כמוכתמת בתמיכה בטרור, תקף עמית סגל חזרה וכינה את מותחי הביקורת "כנופיה" וכיו"ב.

זה לא היה המקרה היחיד, כפי שפרסם שוקי טאוסיג ב"עין השביעית" ב-31.5.22: " סגל אף נאלץ בעבר להצהיר זאת בפומבי, בעקבות תביעת דיבה    שהגישה נגדו סיעת בל"ד, אותה כינה "ארגון טרור" ו"ארגון תומך טרור", בשידור בחדשות 12 ובטורו ב"ידיעות אחרונות". סגל פירסם בחשבון הטוויטר שלו הודעה בעקבות התביעה: "בל"ד אינה ארגון טרור או ארגון תומך טרור מבחינה משפטית וחוקית וכך קבע בית המשפט העליון". זאת למרות שבכתב ההגנה שהגיש טען שהוא עומד מאחורי הקביעה הפסקנית."

ה"התנצלות" שסגל פרסם אך ורק בחשבון הטוויטר שלו – הועלתה טענה שהפרסום בטוויטר נועד למנוע הטמעה של ההתנצלות המפוקפקת במנוע החיפוש של גוגל – איננה התנצלות כמובן, אלא התחכמות. אולי מבחינה משפטית וחוקית בל"ד איננה ארגון טרור, רומז סגל לעוקביו, וכך קבע בית המשפט העליון שהמחנה הפוליטי של סגל מקפיד לתאר כאויב המדינה, אבל בעצם בל"ד היא כן ארגון טרור, מפני שהיא מפלגה ערבית, ועל פי הטרמינולוגיה של סגל, כמו של בנימין נתניהו שהוא משרת בנאמנות, ערבים מתוארים כתומכי טרור, גם אם הם אנשים נעימי הליכות ורודפי שלום כמנסור עבאס, שפשעו הגדול מבחינת סגל ונתניהו, שאפשר את הקמתה של ממשלת בנט ולפיד, שלמשך קצת יותר משנה אפשרה לנו לנשום מעט אויר נקי, בטרם שבנו ונכלאנו בגיהנום של ממשלת האסון, שלעמית סגל יש לא מעט מניות בהקמתה, כמי שלא חדל להסית נגד ממשלת בנט-לפיד ולהאשים אותה שנשענה כביכול על תומכי טרור. אפילו לאמרה הידועה שמי שיושב בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים מסרב סגל לציית. כבנו של חגי סגל, חבר המחתרת היהודית שהניחה מטעני נפץ שהביאו לפציעתם הקשה של ראשי ערים ערביות וגם של חבלן משטרתי שאחד המטענים התפוצץ בידיו ופצע אותו קשה, ראוי היה שייזהר מלהדביק תווית של תומכי טרור ליריבים פוליטיים. אבל לא רק שעמית סגל איננו נזהר בלשונו, אלא שלעתים נדמה שהוא מופיע בעיקר כדי להסית נגד ערבים ולשכנע את הצופים שערבי ומחבל הינם היינו הך, ובכך איננו שונה בהרבה מאיתמר בן-גביר.

המגוחך ביותר הוא הרהב שבו מסכם סגל את נאום ההתקרבנות שלו: "ניסיון רצח האופי המתמשך נגדי הוא בעצם כעס על אופי המדינה, שסולדת ברובה מנסיגות, תומכת בהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל ומתנגדת להפיכת אויב לאוהב ואוהב לאויב."

ובכן עמית סגל, היית רוצה מאד שעמדותיך יהיו עמדות הרוב, אבל לא זה המצב. רוב הציבור דווקא לא מתלהב מהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל, ואיננו נוהר בהמוניו לחברון. לא כל מי שמתנגד למדינה פלשתינית, בגלל החשש המובן מטרור פלשתיני, תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון, בקרב אוכלוסיה פלשתינית עוינת, ורוב מכריע מהעם תמך גם בהתנתקות וגם בנסיגה מלבנון. רוב הישראלים ישמחו גם לסגת מעזה, במיוחד אלה שילדיהם מסכנים שם את חייהם כעת. רוב הישראלים אינם אוהבים את הפלשתינים, אבל לא כולם רוצים לדכא אותם ולשלוט בהם. רבים ישמחו להיפרד מהם. הרי גדר ההפרדה נבנתה בגלל שרוב הציבור רצה בה, בניגוד לעמדתו המקורית של אריאל שרון נגד הפרדה. ובכלל: עמדות הציבור הן דינמיות ומושפעות מהאירועים. כולם היו שמחים לסלק את החמאס מעזה, אבל מבינים שזה כנראה בלתי אפשרי, ושגם אם זה אפשרי, המחיר שנשלם עלול להיות כבד מדי. הציבור איננו חושב בפשטנות ובנחרצות כמו עמית סגל. הוא מתלבט ומשנה לפעמים את דעתו בהתאם למציאות המשתנה, ויחד עם אזרחיה, גם המדינה מתפתחת ומשתנה.

מחבל בן 14

 

 

אתמול היו ארבעה פיגועים ונהרג החייל הבודד מקסים מולצ'נוב שעלה לבדו מאוקראינה כדי לשרת בצה"ל והיו גם לא מעט פצועים. הפיגוע בתחנת הרכבת הקלה בירושלים, שבו נדקר צעיר ונפצע בינוני, משך פחות תשומת לב מהפיגוע המורכב שבו נהרג החייל ועוד חיילים נפצעו, ופרטי התקרית הובאו מפי עדים שונים ללא התייחסות נוספת, ואלה היו פרטים מטרידים בעיניי. עובדה היא שהדוקר היה בן 14, על כך אין מחלוקת. עובדה היא שאיש ביטחון ירה בו והרגו, לדבריו "כדי שלא ידקור עוד אנשים". אבל אזרח שהיה בתחנה סיפר שבעט בפרצופו של הנער-המחבל והוא הפיל את הסכין, ואז הגיע איש הביטחון וירה בו למוות.

אם דברי האזרח נכונים, ובינתיים לא שמעתי שמישהו סתר אותם, הרי שדי היה בבעיטה בפרצופו של המחבל כדי שיפיל את הסכין, וכל מה שנדרש היה שמישהו ירים את הסכין וירחיק אותו מהמחבל, או יתפוס אותו בכוח, כדי לשים סוף לסכנת החיים שנשקפה ממנו. אם איש הביטחון ירה בו לאחר שהפיל את הסכין והיה המום מהבעיטה של האזרח בפניו, אין מדובר בהגנה עצמית אלא בהוצאה להורג של מחבל שהיה נער בן 14. יש אנשים שסוברים שיש להוציא להורג רוצחים, אבל ספק כמה אנשים היו תומכים בעונש מוות לרוצח בן 14, לולא היה ערבי ומחבל. במקרה זה גם אין מדובר ברצח אלא בניסיון רצח, שהעונש עליו, בצדק או שלא בצדק, קל יותר. אבל העובדה שאיש ביטחון ירה למוות במחבל בן 14, לאחר שאזרח שנכח במקום בעט בו וגרם לו להפיל את הסכין, לא עוררה שום תהיות. איש לא שאל שאלות מה קרה כאן ומדוע. כאילו אין דבר טבעי ומובן יותר מכך שאיש ביטחון יורה למוות במחבל בן 14 לאחר שכבר גרמו לו להפיל את הסכין, במקום לתפוס אותו בכוח ולמסור אותו לידי הצבא או המשטרה.

זה מזכיר כמובן את פרשת אלאור אזריה שירה למוות במחבל פצוע ששכב על הכביש וכבר לא היווה איום, וגם את הנערה-המחבלת שדקרה אדם בעזרת זוג מספריים שנשאה עמה. שני האירועים אירעו במהלך כהונתו כרמטכ"ל של גדי אייזנקוט, שאמר: "לא הייתי רוצה שחייל ירוקן מחסנית על נערה עם מספריים". כי לירות למוות מותר רק כשאין ברירה, ואם מצליחים לעצור את המחבל מבלי להרוג אותו, אין שום הצדקה לירות בו למוות, בוודאי כשמדובר בנער בן 14, שגברים חסונים יכולים לתפוס ולעצור בכוח מבלי לירות בו ולמסור אותו חי לרשויות הביטחון.

הימין הגזעני חיבק את אלאור אזריה ואיים על חייו של גדי אייזנקוט. "רבין מחכה לגדי" הם שרו לו. מאז עלה הימין הגזעני לשלטון ויושב בממשלה, ועוסק בהתרת דמם של הערבים, לא רק מחבלים ולא רק רוצחים, אלא גם חפים מפשע, ובהגנה על חבריהם שרצחו ערבים, שלהם לדברי איתמר בן-גביר, כל חייו בריון גזעני אלים וכעת גם השר לביטחון לאומי, מגיע צל"ש. אבל היכן העיתונאים? האם איש מהם לא חש שיש מקום לפחות לשאול שאלות, לתהות, על מה שכבר איננו מכונה הריגה אלא "חיסול", מונח שמשלים את הדה-הומניזציה של הערבי כאדם, שאיננו נהרג או נרצח אלא "מחוסל" כמובן מאליו, גם כשהוא בסך הכל נער מוסת בן 14 שנים בלבד, שאפשר וכנראה גם הצליחו לנטרל בבעיטה בפניו, או לכל היותר לירות ברגלו או בידו, אבל ירו בו למוות, ואיש בתקשורת לא תהה על כך ולא שאל שאלות.

 

נפגשות בהפגנות

 

בהפגנות ליד בית הנשיא נגד הרפורמה המשפטית פגשתי מכרה שאמרה שהיא ימנית. היא באה עם דגל ישראל גדול שחיברה בשדכן סיכות למקל של מטאטא. היא אמרה שהרפורמה הזאת היא ובמקום להגיד עוד משהו עיוותה את פניה. היא אמרה שנתניהו עושה את זה לא בגלל המשפט שלו, אלא בגלל שהוא אוהב כוח והוא רוצה לעצמו מה שיותר כוח. גם אני חושבת שזה לא בגלל המשפט אלא בגלל רצון בכוח בלתי מוגבל, ואני בכלל לא מסכימה עם האנשים שאומרים שאם יתנו לנתניהו חנינה הוא יוותר על הרפורמה המשפטית. אם יתנו לנתניהו חנינה הוא יסתער ביתר שאת על תפקיד ראש הממשלה ולא ירפה ממנו עד שהמוות יפריד ביניהם. אמרתי למכרה שלי שנתניהו נלחם גם באנשי ליכוד אם הם רוצים להחליף אותו ושהוא איננו נותן לאיש להחליף אותו, למרות שהיה כבר ראש ממשלה כל כך הרבה שנים. המכרה שלי אמרה שגם בגין היה ככה, שהוא לא טיפח יורשים, ואני אמרתי שבגין לא היה כל כך כוחני  כמו נתניהו והיא אמרה כן, זה נכון. בשבת האחרונה נפגשנו בהפגנה בפעם השלישית ולא ניגנו בהפגנה בכלי נגינה כמו קודם, רק שרו בשקט אין לי ארץ אחרת וזה נשמע כמו שיר אבל. כולם היו מדוכאים מהפיגוע בנוה-יעקב שנרצחו בו שבעה אנשים. אני אמרתי שמאז ששמעתי שנהרגו בג'נין עשרה אנשים בפעולה של צה"ל פחדתי מאד מפיגוע נקמה ושאולי היה עדיף אם לא היו עושים את הפעולה בג'נין, שנועדה למנוע פיגוע אבל אולי רק עודדה פיגועים, והמכרה שלי אמרה שהפלשתינים עושים פיגועים בכל מקרה, ושאסור לפחד מהם וצריך לפעול בכוח. אני דוקא חשבתי שיש קשר בין הפיגועים לפעולה בג'נין, ושהרג של פלשתינים, גם אם הם מחבלים, אולי דוקא אם הם מחבלים, מעודד פיגועים נוספים, וחשבתי שלולא הפעולה בג'נין וכל הפעולות של צה"ל שגרמו להרג של הרבה מאד פלשתינים בשנה האחרונה, לא היתה בשטחים כזאת שמחה על הרצח של תושבי נוה-יעקב, שכולם אזרחים לא חמושים ואחד מהם ילד. אני חושבת שישראל לא יכולה למנוע לגמרי פיגועים, אבל יכולה ליצור אווירה שלא תעודד פיגועים, או להיפך, ליצור מתיחות שמעודדת פיגועים, ואני חושבת שהצעדים שנוקט איתמר בן-גביר להרוס בתים במזרח ירושלים, מגבירים את המתיחות ואת המוטיבציה לפיגועים. אבל המכרה שלי חשבה שיהיו פיגועים בכל מקרה ושום דבר לא ישפיע על זה לטוב או לרע. גם בתי שרון אמרה שהמחבל שרצח את האנשים בנוה-יעקב בכלל כעס על הריגה של נער בשועפת כשצה"ל נכנס לשם, ושהוא בעצמו לא ציפה שתהיה לו כזו הצלחה ושהוא יהרוג כל כך הרבה אנשים. אני לא יודעת מה המחבל חשב כי המשטרה ירתה בו למוות כדי שלא יהרוג עוד אנשים, אבל גם אם הוא פעל בגלל קרוב משפחה שנהרג בטעות מאש צה"ל בשועפת, גם זו תגובה לפעולה  של צה"ל, והפעולות האלה ברוטאליות, וגם לא מאד מתוחכמות, אלא מבוססות על כוח עדיף. המכרה שלי חשבה שחייבים לעשות פעולות כאלה ואסור לפחד, אבל אני שמאלנית וחושבת שלא צריך לפעול בכוח אלא בתחכום, ושתמיד יש ברירה, ואני משוכנעת שהמעשים של בן-גביר מעודדים פיגועים ומהומות בשטחים ובמזרח ירושלים, ושאם היו בממשלה אנשים יותר טובים ויותר חכמים היה אפשר להרגיע את המרי הפלשתיני האלים. כמובן ייתכן שאני טועה אבל אני לא אוהבת שמניחים מראש שאי אפשר לשפר את המצב ואז ההנחה הזו הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. המכרה שלי אמרה שהיא ראתה אנשים עם שלטים שמאלנים בוגדים ואמרתי לה שאני גם ראיתי בשבוע שעבר איש עם שלט גדול שמאלנים בוגדים הולך לכיוון המפגינים ושזה לא יפה. המכרה שלי אמרה שהיא בכלל ימנית ובכל זאת היא באה שבוע אחרי שבוע להפגין ואני אמרתי שאני שמאלנית אבל אני לא בוגדת. אני חושבת שהמכרה שלי אמיצה כי בכל זאת רבים מהמפגינים הם אנשי שמאל, ובהתחלה חשבתי שכולם יהיו אנשי שמאל, אבל זה לא נכון. גם אנשי ימין באים להפגנה והם רוצים שלטון ימני והם חושבים שבטרור נלחמים בכוח ושאסור לפחד מהפלשתינים, אבל הם לא רוצים שיהיה לנתניהו כוח מוגזם והם לא רוצים להיות בריב ובשנאה ובמלחמה עם השמאלנים, כי אנחנו גרים ביחד וחיים ביחד ומטיילים ביחד עם הכלבים, ואפילו הכלב שלי והכלבה שלה חברים, וגם אנחנו נהיינו חברות, ולפני שנפגשנו בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית לא דיברנו אף פעם על פוליטיקה, רק על הכלבים שלנו ועל הנכדים שלנו, כי שתינו סבתות, ולמרות המחלוקות שיש בינינו בהרבה נושאים, אנחנו לא רוצות להילחם בינינו, ושתינו לא רוצות שחוץ מסכסוך יהודי-פלשתיני מדכא ומייאש יהיה לנו גם סכסוך בין יהודים.   

הפורמליזם והרגש

 

יש אנשים שהיה מאד חשוב להם לכתוב שנועה לזר לא נרצחה אלא נהרגה כחיילת בקרב, ומבחינה פורמלית הם צודקים. נכון שעל פי החוק הבינלאומי חייל חמוש הוא מטרה לגיטימית, בשונה מאזרחים לא חמושים שאסור לפגוע בהם בשום תנאי. אבל יש פורמליזם ויש רגשות, והם לא בהכרח מתחברים. לנועה לזר היו פנים של ילדה והיא נראתה כמו ילדה, אפילו במדים של חיילת. כשהסתכלתי בה חשבתי על הבנות שלי כשהיו בגילה, ונראו לי לגמרי ילדות. אפשר לשאול למה אנחנו שולחים אנשים כל כך צעירים, כמעט ילדים, להגן עלינו. האמת שלא רק אפשר אלא שאני שואלת את עצמי הרבה אם לא צריך להעלות את גיל הגיוס לצבא. כשאני התגייסתי לצבא הרבה בנות התחתנו כבר בגיל שמונה-עשרה - תשע-עשרה, והרבה בנות ילדו לפני גיל עשרים. במחזור המורות החיילות שלי מישהי התחתנה מיד בסיום הקורס ועוד מישהי בסוף שנת הלימודים הראשונה לשירותנו, פחות משנה אחרי שהתגייסנו. עוד כמה, ואני ביניהן, התחתנו בתוך שנה מהשחרור. אלה שלא התחתנו עד אז הרגישו בתולות זקנות. אילו דחו את שירותנו לגיל 20 או 21, מעטות מאיתנו היו עדיין חייבות גיוס. אבל היום, כשגיל הנישואים מאד עלה, אולי ראוי היה להעלות את גיל הגיוס ולא לגייס אנשים כל כך צעירים. זה נכון כמובן גם לגבי הבנים. צה"ל בוודאי לא יסכים. ככל שאנשים צעירים יותר, קל יותר לגייס אותם למשימות מסכנות חיים. העלאת גיל המתגייסים בהכרח תגרור ירידה בכמות המתגייסים ובנכונותם להתנדב למשימות קשות. לכן מגייסים צעירים, כמעט ילדים. וכולנו משלימים עם הגיוס הזה של בני שמונה-עשרה, ולכן דמם על ידי כולנו, וגם דמה של נועה לזר שנראית כמו ילדה ואולי באמת היתה רק ילדה, על ידינו. קשה לחיות עם המחשבה הזאת.

ובכל מקרה היו מגייסים אנשים צעירים, בתחילת שנות העשרים לחייהם, אנשים צעירים שעוד לא הספיקו דבר בחייהם. ימים ספורים אחרי מותה של נועה לזר נהרג החייל עדו ברוך שפלשתיני ירה בו, ושוב היו מי שהרגישו שהוא נרצח ומי שהיה להם חשוב להגיד שהוא מת בקרב, למרות ששתי הסיטואציות שבהן נהרגו החיילת והחייל לא היו בדיוק סיטואציות של קרב. חיילת שבודקת במחסום היא אולי לוחמת בהגדרה, אבל עד כמה מחסום הוא קרב, והאם בכל סיטואציה שבה פלשתיני הורג יהודי הפלשתיני הוא בתפקיד הקורבן שתמיד צודק? האם בכל סיטואציה מותר להרוג חייל או חיילת? מפני שהם חלק מהכוח הלוחם, הכוח הכובש? פורמלית אולי כן, אבל הרגש אומר לי שלא. אם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיפה שיהודים לא יגורו בשומרון ובוודאי שלא יערכו שם צעדה, שעדו ברוך נהרג כשהוא איבטח את הצעדה. אבל האם אני יכולה לקבל את המוות שלו כמוות בקרב? לא ממש.

המוסריות של לחימת טרור תמיד מוטלת בספק. האם היא באמת מועילה למישהו? ראיתי סרט על פרטיזן שנלחם ב"ארמיה קריובה", יחידה פולנית שנלחמה בנאצים. הוא אמר: עשינו טעות. חיבלנו ברכבת והגרמנים בנקמה הרגו כפר שלם. ישראל לא הורגת כפר שלם, אבל מטילה סגרים ופוגעת מאד בפרנסה של הפלשתינים. מה פעל הטרור הפלשתיני, במה הועיל לעמו לבד מכך שריסק את השמאל בישראל, ולא הותיר כמעט מי שמאמינים בפתרון לסכסוך. כמובן שחוקית ומוסרית מותר להתנגד לכיבוש, וכמובן שזה עניינם של הפלשתינים להחליט כיצד הם מתנגדים ומה הם עושים. אני יודעת שישראל גזלה מהפלשתינים את אדמתם וממשיכה לצערי לגזול מהם אדמות ללא הרף. אני מצטערת על כך. אבל האם אני מסוגלת להזדהות איתם עד כדי כך שאצדיק טרור שמכוון נגדי? לכך אינני מסוגלת. אפילו לבקש מהפלשתינים סליחה כפי שעושים יהודים מסוימים אינני מסוגלת. בין לדעת שגזלו את אדמתם ונוהגים בהם בצורה מחפירה, לבין להצדיק את הטרור הפלשתיני מפני שהוא פועל נגד כיבוש אדמתם יש מרחק גדול. עכשיו הם חלשים מאיתנו, אבל במלחמת השחרור הם לא היו כל כך חלשים ומדינות ערב באו לעזרתם ונלחמו בישראל. היהודים ניצחו במלחמת השחרור, במחיר מות של אחד מכל מאה יהודים שחיו פה לפני המלחמה. מחיר נורא. מלחמת השחרור לא היתה מלחמה של חזקים בחלשים. היא היתה מלחמה בין שווים, והיהודים ניצחו כי לא היתה להם ברירה.

ויש עוד משהו שקשור למוות של נועה לזר ומטלטל אותי בכל פעם מחדש: התחושה שהטרור הפלשתיני פוגע במיוחד בנשים, כי זה הרבה יותר קל. בנשים ובזקנים. כך היה לפני כמה חודשים בבאר-שבע, כשנרצחו נשים ואיש מבוגר, ולאחרונה ברצח של רחל עובדיה הקשישה בחולון, ואני חושבת גם על הרצח של האחות דפנה מאיר, שאני מכירה שנים רבות את חמותה רחל שהיא שכנתי מעבר לרחוב. מאז הרצח של דפנה אני לא יכולה לפגוש את רחל הקשישה מבלי לחשוב על דפנה שנרצחה והשאירה אחריה ששה יתומים. יש אנשים שחשוב להם מאד להיות בעד הפלשתינים כשהנרצחים הם מתנחלים. אני מתנגדת להתנחלויות, אבל כשמתנחלים נרצחים אני בצד שלהם, כי אני בצד של היהודים. אני לא אובייקטיבית, ואני לא יכולה להיות אובייקטיבית. אינני רוצה לפגוע בפלשתינים בשום צורה, אבל כשהם רוצחים יהודים, אני בצד של היהודים, כי זה הצד שלי, וזה הצד שאני מזדהה איתו, גם כשהוא מתנהג מאד לא בסדר לדעתי. בחג הסוכות שמצווה לשמוח בו חשבתי על נועה לזר עם פני הילדה שמתה במחסום, וראיתי למול עיני את העיניים הגדולות שלה, וראיתי את אמא שלה העצובה, וחשבתי איך בכלל ממשיכים לחיות אחרי שמאבדים ילדה, וחשבתי על ההורים של החייל עדו ברוך שנהרג בגיל 21 ועל החברה שלו רוני שרצתה לחיות איתו כל החיים אבל איבדה אותו בעודה נערה, וחשבתי שחג הסוכות הזה הוא חג עצוב. בשבילי הוא היה חג עצוב, וכמובן גם להרבה אנשים אחרים. אפשר כמובן לחשוב שלולא שלטה ישראל בגדה המערבית החיילים לא היו מתים. אולי זה נכון, אבל אי אפשר לדעת בוודאות אם כשישראל תיסוג מהגדה המערבית, שאני מאד מקווה שזה יקרה, אי אפשר לדעת אם באמת יהיה שלום ואם לא ימותו עוד חיילים צעירים, כי בכל מקרה תמיד יגייסו חיילים צעירים. אני חושבת שמי שחשוב לו להבחין בין מוות של חייל למוות של אזרח, הוא לגמרי צודק ולגמרי בלתי נסבל, כי אי אפשר באמת להיות אובייקטיבי ולהרגיש תמיד את הדבר הנכון, ומי שתמיד אובייקטיבי, הרבה פעמים אין לו רגשות בכלל, ולא באמת אכפת לו משום בן-אדם.  

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות. לצערי הרשימה הקודמת הועתקה והופצה ברבים ללא רשות, ואני מבקשת ממי שקיבל את ההעתקה הפיראטית לא להפיץ אותה הלאה, שכן היא איננה חוקית.

פטריוטים

 

 אתמול ביקשתי מהבעלים של החנות לחומרי בניין שיחליף לי שני שקעים שהתפרקו. הוא אמר שהוא כבר לא עושה כאלה דברים, אבל בגלל שהוא מכיר אותי הוא יבוא בערב ויתקן. חשבתי שזאת עבודה של חמש דקות בשבילו, אבל כשהוא בא הוא אמר אוי, צריך לקדוח חורים. הוא הביא איתו מקדחה קטנה וקדח וקדח ולא הצליח והלך להביא מקדחה גדולה וקדח וקדח וקדח והראש כבר התפוצץ לי ובינתיים עברה כבר שעה והלכתי לראות חדשות, כי בבוקר תפסו את המחבלים שרצחו שלושה אנשים באלעד עם גרזנים ורציתי לראות שבאמת תפסו אותם כי נורא הפחיד אותי שהם מסתובבים חופשי, אבל כשהדלקתי את הטלויזיה אמרו שלפני עשר דקות דקרו מישהו בשער שכם והוא פצוע בינוני. בינתיים הוא סיים להתקין את השקע במטבח והתחיל לקדוח בחדר שהיה פעם של הבנות ובאתי ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ודקרו בחור צעיר והשוטרים של משמר הגבול ירו במחבל, ואז הוא אמר לי: הבן שלי במשמר הגבול. לרגע הייתי בהלם כי לא חשבתי שיש לו בן כזה גדול שהוא כבר חייל. אני מכירה אותו המון שנים מאז שהוא היה נער ולא חשבתי שהשנים עברו ועכשיו הוא כבר לא נער והוא כבר אבא לבן חייל, והצטערתי שהבהלתי אותו ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ועכשיו הוא דואג לבן שלו. אמרתי לו שלא ידעתי שיש לו בן במשמר הגבול ושאני מצטערת שסיפרתי לו על הפיגוע והוא אמר לא, טוב שאמרת לי. אמרתי לו שלא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול והוא אמר: אנחנו פטריוטים. הוא הראה לי תמונה של הבן במדים. בחור יפה. התפללתי שהבן שלו בסדר כי אם לא הייתי מרגישה אשמה, אני לא יודעת למה הייתי מרגישה אשמה, אבל ברגשות אף פעם אין היגיון. קצת הצחיק אותי שהוא אמר שהם פטריוטים, כי לא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול לא בגלל שחשבתי שהם לא פטריוטים, אלא בגלל שחשבתי שהוא צעיר מכדי שיהיה לו בן חייל, וממילא השירות בצבא הוא חובה ולא צריך להיות בשביל זה פטריוטים, רק לציית לחוק, אבל אולי בשביל לשרת במשמר הגבול כן צריך להיות פטריוטים כי מתנדבים לשרת שם. אני הייתי מורה חיילת כי אהבתי לעבוד עם ילדים. אני לא חושבת שאני פטריוטית. יש המון דברים בישראל שאני ממש לא אוהבת, אבל אולי אני כן קצת פטריוטית. למשל קראתי בסופ"ש מאמר של עפרי אילני, שכתב במוסף הארץ שישראל הארץ הכי מכוערת וזה די עצבן אותי, קודם כל כי זה לא נכון וגם כי תמיד יש למאמרים שלו ניחוח של חנופה לגרמנים וחשוב לו להגיד שישראל יותר מכוערת מגרמניה, וגם כי בעיני הדבר הכי פרובינציאלי זה להתפעל מארצות אחרות ולבוז לארץ שלך. פעם כשנסעתי לאוסטריה, זה היה לפני שנים כשהייתי צריכה לנסוע לשם כל הזמן, פגשתי במטוס תיירת אוסטרית שחזרה מישראל ומאד נהנתה בישראל. אמרתי לה שישראל לא יפה כמו אוסטריה, אבל היא מאד מגוונת, כי יש בה גם ים וגם אגמים וגם מדבר, והיא אמרה לי זה לא נכון שישראל פחות יפה מאוסטריה, היא לא פחות יפה, היא פשוט שונה, וזה כמובן נכון. למשל הכנרת היא אחד האגמים היפים בעולם, ולא רק מפני שישו הלך בה על המים, שבגלל זה הצליינים באים לשם ונורא מתרגשים. אבל לחשוב שישראל ארץ יפה זה אולי לא ממש פטריוטיות, כי לא צריך להקריב בשביל זה שום דבר. אולי כשיש בן במשמר הגבול צריך להיות פטריוטים, כי כל הזמן דואגים לו. היום פגשתי אותו שוב והוא סיפר לי שהבן ענה לו רק אחרי שעה וחצי, כי הקפיצו אותם והוא השאיר את הנייד בבסיס וצלצל מטלפון של חבר, והוא ואשתו ראו מספר זר ונבהלו מאד, כי הם חשבו שהבן נפצע ומישהו אחר מצלצל להודיע להם, אבל זה היה הבן שאמר שהוא בסדר גמור והוא לא יכול לדבר. חשבתי על זה שהכרתי את הבעלים של החנות מאז שהיה נער ועכשיו הוא כבר אבא לחייל עם הרבה שערות לבנות, כי להיות הורים של חייל זה לפעמים יותר קשה מלהיות חייל בעצמך, ובאמת צריך להיות פטריוטים בכדי לקבל את זה באהבה.

פיגוע באלעד

 

כל השבוע היתה לי הרגשה רעה שיהיה פיגוע ביום העצמאות, בגלל כל השבועות האחרונים שכל הזמן יש פיגועים קשים, וחשבתי שבטח ירצו לפגוע בנו דווקא ביום העצמאות. אבל חשבתי שהפיגוע יהיה בתל אביב או בירושלים. בכלל לא דימיינתי פיגוע באלעד. בכלל לא ידעתי איפה זה אלעד. חשבתי שזה בשטחים, וזה דוקא בתוך ישראל ליד ראש העין. הייתי עצבנית בגלל זה שכל הזמן חשבתי שבטח יהיה פיגוע. שיגעו אותי המטוסים שטסו מעלינו כל הזמן והתכוננו למטס של יום העצמאות. הם טסו נמוך והרעש שלהם הרעיד את הבתים. חשבתי שהלוואי שלא היה מטס והלוואי שהיה שקט. בערב יום הזיכרון הלכתי לבקר את שולה וישבנו כרגיל בחצר שלה. שולה ישבה בכסא הגלגלים ונראתה לי עייפה מהרגיל. המטוסים המשיכו לטוס מעלינו. לא ראיתי אותם, רק שמעתי את הרעש. אמרתי שעוד מעט יתחיל יום הזיכרון ואז יהיה שקט. ממש חיכיתי שיתחיל יום הזיכרון והכל ישתתק. שולה אמרה שעדיף שיהיה רעש. היא התכוונה שעדיף שלא תהיה לנו סיבה לימי זיכרון, ואני אמרתי שיום הזיכרון זה על מה שכבר קרה, ואני מפחדת ממה שעלול לקרות, שאני נורא מפחדת ממה שיקרה ביום הזיכרון הזה וביום העצמאות הזה ואני רוצה כבר לעבור את הימים האלה ולהיות אחרי זה והלוואי שלא יקרה שום דבר רע כי אני מאד מפחדת שכן יקרה, ושולה אמרה: גם אני מפחדת. אחר כך שתקנו וחשבנו בשקט על הדברים הרעים שיכולים לקרות  שלא יודעים מראש מה הם אבל מנחשים. ביום הזיכרון לא קרו דברים רעים ואז הגיע יום העצמאות ועד הערב הכל היה שקט וחשבתי אולי סתם פחדתי, אולי הכל יעבור בשלום ואני אצפה בארץ נהדרת ואצחק או משהו טפשי כזה, שמשחרר, כי כבר ראיתי מספיק כתבות מדכאות שהפחידו אותי ורק העצימו את הפחד שעינה אותי כל הזמן, ואז באמצע החדשות אמרו שהיה פיגוע קשה באלעד, והלכתי להסתכל במפה איפה זה אלעד. אף פעם לא הייתי שם ואני לא מכירה שם אף אחד, אבל בעצם זה לא מאד רחוק מירושלים, ובכלל ישראל היא מאד קטנה וכמעט הכל קרוב. גם כשכל הזמן מפחדים שיקרה משהו רע עדיין כשזה באמת קורה מרגישים הלם כזה, והפיגוע הזה היה אכזרי ומפחיד במיוחד. אחר כך כמו תמיד כשיש פיגוע אני רוצה לצאת עם הכלב מוקדם ולהפסיק לצפות כל הזמן בשידורים על הפיגוע אבל אני לא מסוגלת להפסיק לצפות בשידורים על הפיגוע ואני ממשיכה לצפות ולצפות למרות שעוד לא יודעים הרבה פרטים ואומרים שוב ושוב את אותו הדבר. בעצם נורא קיוויתי שיגידו שתפסו את המחבלים, אבל המחבלים ברחו, ולא הצליחו לתפוס אותם, וחשבתי איפה הם עכשיו, והמחשבה הזאת מאד הפחידה אותי. ואז נהיה מאוחר מדי והייתי מוכרחה כבר להוציא את הכלב, אז כיביתי סופסוף את הטלויזיה ויצאנו. הכלב היה שמח להיות בחוץ כי היה די קר והוא מאד אוהב שקר כי יש לו פרווה עבה ויותר  נעים לו כשקר. לא היו כל כך הרבה אנשים ברחוב, וחשבתי שאם לא היה פיגוע בטח כל בתי הקפה והברים ברחוב היו מלאים אנשים והרחוב היה הומה אדם למרות שהיה כבר די מאוחר ודי קר, אבל אחרי שיש פיגוע לאנשים כבר אין כל כך חשק לצאת ואולי הם גם מפחדים. גם אני חשבתי שאולי יש מחבלים שיבואו פתאם לגינה וירצו להרוג אותי ואת הכלב, אבל לכלב לא היו שום מחשבות כאלה - הוא התמתח ועצם עיניים ונראה מאד מרוצה לנמנם בגינה כאילו שום דבר רע לא יכול לקרות לנו לעולם. הוא ממש לא רצה ללכת הביתה, ואני ניסיתי להיות רגועה ולשבת בשקט ולהסתכל על העצים והשמיים אבל אחרי כמה דקות כבר לא יכולתי יותר לשבת בשקט ומשכתי אותו הביתה ונעלתי מאחורי את הדלת אבל עוד הרבה זמן לא הצלחתי להירגע ולא הצלחתי להירדם, וחשבתי כמה סבתות כמוני שוכבות בחושך ודואגות עכשיו ממה שיקרה ושעוד עלול לקרות, וחשבתי שחגים הם חשובים לאנשים ואנשים נהנים לחגוג, אבל שלפעמים אני מתפללת לימי שגרה, שהכל יהיה רגיל, שאנשים ילכו לעבודה וילדים ילכו לבית הספר ושלא יהיו משדרים מיוחדים, שיהיה כמו בשיר סתם יום של חול שלא קורה בו שום דבר שצריך להודיע בחדשות, שיהיה יום כל כך רגיל ודומה לאחרים שאחרי שבוע לא נזכור אותו כמעט, וחשבתי איזה דבר משמח זה שהכל לגמרי רגיל ולא קורה שום דבר.

ודגלם עלינו שנאה

 

לו כתב מישהו תסריט דימיוני שבו בעיצומה של מלחמה שבה רוסיה מחריבה את אוקראינה יוצא מחבל פלשתיני למסע הרג בבני ברק והורג שני יהודים ושני אוקראינים ואז מסתער עליו שוטר ערבי שגם הוא נהרג וארוסתו היהודיה מקוננת עליו בזרועות אביו, הייתי חושבת שזה סיפור מופרך וקיטשי. אבל המציאות כותבת את הסיפורים הבלתי אפשריים ביותר. בישראל חיים אנשים רבים שאינם יהודים, כמובן ערבים ודרוזים אבל גם בני עמים אחרים שהתגלגלו לכאן ואהבו את הים והשמש ונשארו לחיות פה. הרצל הגה מדינת מקלט ליהודים והציונות ראתה בעלייה לישראל אתגר ומחויבות, ולא העלתה על הדעת שאנשים יבואו לכאן בשמחה ובאהבה. אבל ישראל הפכה למדינה שרבים מעוניינים לחיות בה כי נעים להם לחיות פה, לפחות נעים להם לחיות פה יותר מאשר בארצותיהם, ואי אפשר לדבוק במחשבה שרק יהודים יבואו לכאן, כי כיום בכל העולם האוכלוסיה משתנה ומתגוונת, וכפי שתושבי מערב אירופה צריכים להתרגל לכך שבארצם חיים גם מהגרים מאסיה ומאפריקה וממזרח אירופה, ושאין בכך כל רע, כי מהגרים עובדים בכל עבודה ותורמים לשגשוגה של המדינה ולא הגיוני לראות בכולם איום. גם אי אפשר לחשוב על הציבור הערבי כעל איום בזמן שרוב בניו מעוניינים לעבוד ולחיות בשלוה, ללמוד ולעבוד בכל עבודה ולגדל ילדים, וגם מוכנים כמו אמיר חורי ז"ל לסכן את חייהם כדי להציל יהודים. למרבה הצער זה לא הפריע לאיתמר בן-גביר לנצח על מקהלת קריאות מות לערבים, וזה לא הפריע לחיית הפיגועים בנימין נתניהו, מי שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין שנגדו הסית הסתה נוראה בימי הפיגועים של שנות התשעים, להכריז שהממשלה איננה מסוגלת לטפל בפיגועים, כי חברה בה מפלגה איסלמית. הלואי שהיה לנתניהו קמצוץ מהמתינות והאחריות שמגלה מנסור עבאס, שכל אדם הגון מבין שדוקא חברותו בממשלה מעודדת מתינות ושילוב בין יהודים לערבים, וגם פועלת נגד הבִּצה העכורה שבה צומח הטרור, בִּצת הניכור והשנאה. אבל נתניהו, שמכיר רק תעלול אחד, הסתה נגד ערבים ונגד כל מי שפועל למען חיי שותפות ושלום, הוא אותו נתניהו שצעד בראש הפגנה שבה נישא ארון ועליו השם רבין, שעמד על המרפסת מול שלטי רבין בכאפיה, ומאז לא חדל אפילו יום אחד להסית נגד השמאל ולכונן במפלגתו פולחן אישיות בעל מאפיינים פשיסטיים, שסוגד לו סגידה מוחלטת, וכעת מקוה לחזור לשלטון על גלי הסתה ושנאה, ואני חושבת בחלחלה מה יעשה עכשיו? האם שוב יצעד בראש הפגנה שיינשא בה ארון, הפעם עם שמו של נפתלי בנט? האם ישוב ויסית מהמרפסת? כמה קטן, כמעט בלתי קיים, הפער בינו לאיתמר בן-גביר, שעקר אז את הסמל ממכוניתו של רבין, והבטיח ש"אנחנו נגיע אליו כמו שהגענו לסמל", ואכן הם הגיעו, נישאים על גלי ההסתה, ודגלם עלינו שנאה, שנאה ושנאה, ואינני יודעת ממי אני חרדה יותר, משנאתם של אותם הפלשתינים שרוצים להרוג ביהודים הרג חסר הבחנה, ובשנאתם הורגים גם בבני עמם, או מבני הברית האלה, איתמר בן-גביר ובנימין נתניהו, שכמו קרציות שמוצצות דם ומתנפחות למימדי ענק, ניזונים משפיכות הדמים ומרססים לכל עבר שנאה, שתוצאותיה מי ישורן.

ההתעלמות מהפלשתינים לא השתלמה

 

אם בנט ולפיד קיוו לחגוג השבוע קבל עם ועולם את מדיניות ההתעלמות מהפלשתינים, הרי שהתכנית לא עלתה יפה. אזרחי ישראל יזכרו את הפיגועים הרצחניים בבאר-שבע ובחדרה יותר מאשר את "פסגת הנגב", שחיברה יחדיו את כל מי שיחסיו עם הפלשתינים בעייתיים: ישראל כמובן, איחוד האמירויות ובחריין שיחסיהן, כמו של כל מדינות המפרץ, עם הפלשתינים, נעכרו מאז תמיכתם של האחרונים בסדאם חוסיין שכבש את המדינה-האחות כוויית, ומרוקו, שכועסת על תמיכת הפלשתינים באלג'יריה בסכסוך ביניהן על סהרה המערבית. גם יחסיה של ארצות הברית עם הפלשתינים טרם נרפאו מנזקי העידן הטראמפי ליחסים אלה, שתמיד היו בעייתיים. כמובן שכל המדינות המשתתפות גם חוששות מאיראן ומהקבוצות הנתמכות על ידיה כמו החות'ים שפוגעים במדינות המפרץ, אבל ישראל בעיקר מנצלת את העוינות בין מדינות אלה לפלשתינים כדי לקדם את ענייניה, וככל שיחסינו עם מדינות האיזור חשובים, ואין חולק על כך, יש משהו לא נעים בניסיון להשתמש במדינות שיחסיהן עם הפלשתינים נעכרו כדי להתחמק מהצורך להתחשב בזכויותיהם של שכנינו הפלשתינים.  

חבל מאד שבנט ולפיד לא האזינו לעצתו הטובה של המלך עבדאללה מירדן לשתף גם את הפלשתינים בפסגה, שלכן גם ירדן סירבה להשתתף בה. הפעם צדק בני גנץ שרצה להיפגש עם אבן-מאזן והמלך עבדאללה, וטעו בנט ולפיד שמנעו ממנו פגישה משולשת כזו. הם חשבו כנראה שהעדרות הפלשתינים מהפסגה תעלים אותם מהתודעה, וקיבלו את התזכורת הגרועה ביותר לקיומם של הנעדרים.

ברור שהמחבלים שחוללו את הפיגוע בחדרה אגרו נשק ותחמושת במשך זמן רב וזממו מזימות רצחניות במשך תקופה ארוכה, ובכל זאת אי אפשר להתעלם מכך שבחרו לבצע את זממם דוקא ביום קיום "פסגת הנגב". קשה לדעת אם השתתפותו של אבו-מאזן בפסגה היתה מונעת את הפיגוע, אבל השאלה בכל זאת מטרידה: האם ההתעלמות מאבו-מאזן ותחושת ההשפלה מן ההתעלמות הזו מילאו אף הן תפקיד בפיגוע? וגם אם הפיגוע היה מתקיים בכל מקרה, עדיף היה לישראל שאבו-מאזן יישב בפסגה ברגע שבו נודע הדבר. השתתפותו היתה מוכיחה שהפיגועים בישראל אינם הייצוג הבלעדי של העם הפלשתיני. אבל ההתנכרות של בנט ולפיד לאבו-מאזן, שלפיד אף הבטיח שתימשך כשיחליף את בנט כראש הממשלה, מביאה לכך שקולם של הפלשתינים נשמע רק כאשר הם רוצחים יהודים, ואז קל לומר למי שמעוניין לומר זאת, שאין עם מי לדבר.

לא יכול להיות שבכירי ממשלת ישראל יתעלמו מהפלשתינים וינהגו כאילו אם נקיים יחסים טובים עם מדינות ערביות רחוקות מאיתנו, נוכל להעמיד פנים שהפלשתינים אינם קיימים ולהמשיך כרגיל. הפלשתינים קיימים והם חולקים איתנו את ארץ אבותינו, שהיא גם ארץ אבותיהם - גם הם בני אברהם, ומי שהעניק להסכמים בין ישראל למדינות המפרץ את השם רב המשמעות "הסכמי אברהם", כדאי שיזכור שבני אברהם יושבים קודם כל בארץ הקודש, והם אינם רק יהודים, וגם אם קשה ומתסכל להגיע איתם להסדר, הצורך הקיומי של ישראל מחייב לכבד אותם ואת זכויותיהם, והם זכאים להגדרה עצמית ולמדינה משלהם כפי שהיהודים זכאים לכך. מי שעומדים בראש ממשלת ישראל חייבים להכיר בפלשתינים ולקיים איתם קשר רצוף והדוק גם אם הדבר איננו נוח להם, ואם יתכחשו לחובתם זו, יקבלו לכך שוב ושוב תזכורת בדרך הנוראה ביותר.

 

 

 

 

 

 

 

 

אפגניסטאן

 

אני יודעת כל כך מעט על אפגניסטאן. רק תמונות מצפייה בטלויזיה. כמעט כולן תמונות זוועה. האנשים שנאחזו במטוסים הממריאים ואז נפלו מהם אל מותם הזכירו לי תמונת אדם שקפץ אל מותו ממגדלי התאומים כדי לא להישרף באש. אולי קיוה בכל זאת שיינצל בדרך פלא. הוא לא ניצל. גם הנאחזים במטוסים נהרגו כולם. מראה הנפילה הוא מראה אדם צונח אל מותו. מראה שלא נותן מנוח, כי תמונת ההתרסקות אל הקרקע צפונה בתמונת הנפילה. אין צורך לראות אותה במציאות כדי לחוש אותה בעצמות, כדי לשמוע באזנינו את החבטה שתבוא.

מה ידענו כל השנים על מה שקורה באפגניסטאן? כמעט לא כלום. אחרי שהאמריקאים השתלטו עליה היתה מין אוופוריה. ראינו את הנערות שהלכו לבית הספר, את הנשים שהשתחררו מן הבורקה ויצאו לעבוד ולחיות. האם ידענו כמה הטאליבן חזק, כמה הוא שומר על כוחו? לא ממש. בניגוד לעיראק שנשארה בתודעה ,אפגניסטאן נותרה רחוקה ובלתי ידועה. פעמיים ראיתי את סרטו של מוחמד מחמלבאף "ליקוי חמה בקנדהאר". חשבתי שהסרט נעשה אחרי פיגועי האחד עשר בספטמבר, אבל בעצם הוא נעשה לפניהם. הוא איננו מסרטיו הטובים של מחמלבאף – כמוהו כאוסף של תמונות חולפות מחלון רכבת שמותירות זיכרון עמום, שהתבלבל בתודעתי עם סרטה של בתו סמירה מחמלבאף "בחמש אחר הצהריים"  על נערה אפגנית שאפתנית, שאף הוא מבולבל משהו, ומותיר בזיכרון בעיקר דמות נערה עטופת בורקה תכולה משוטטת בבורקה ובנעלי עקב. מדוע נמשכו בני משפחת מחמלבאף לתעד את אפגניסטאן שאיננה ארצם? אני יודעת רק שגם עבור האיראנים אפגניסטאן היא ארץ אויב. ניכר בסרטים האלה שנעשו במבט מבחוץ ולא במבט מבפנים. אני מזכירה אותם מפני שרבים מאיתנו מכירים ארצות, את ארצות הברית למשל, דרך סרטי הקולנוע שנעשים בהן. את אפגניסטאן איננו מכירים אפילו מהקולנוע. רב המכר "רודף העפיפונים" נכתב על ידי אפגני שהיגר לארצות הברית והסרט שנעשה על פיו בוים על ידי במאי אמריקני וצולם בסין. עיתונאים מארצות אחרות מיעטו לבקר באפגניסטאן, ומי שביקרו בה וחזרו בשלום לא ששו לשוב לשם. סכנת החיים היתה גדולה מדי.

אפילו על חיי החיילים האמריקנים באפגניסטאן בקושי שמענו. הנסיגה האמריקנית החזירה אותה פתאם לתודעה מבלי שהיינו כמעט מודעים לנוכחותם שם במשך עשרים שנה. אפילו כיצד נראית קאבול אין לי מושג. כשאני מפשפשת בזיכרון אני מצליחה להיזכר רק בנוף מדברי, בבקתות ובאנשים עטופים שכבות בגדים שמצביעות מן הסתם על אקלים קר. רק התמונות העכשוויות של שדה התעופה בקאבול והאנשים המצטופפים שם כדי לעלות על המטוסים מרחפות לי לפני העיניים.

כיצד השתלט הטאליבן שנית על אפגניסטאן? האם האמריקאים רצו בכך כדי להחזיר את חייליהם משם? מדוע חשב ביידן שאם יוציא את הכוחות יבוא קץ לטרור? מבלי לדעת דבר על אפגניסטאן שמעתי את דבריו כשהפינוי החל, וחשבתי לעצמי, מבלי לדעת דבר על אפגניסטאן: הטרור לא יפסיק, הוא רק יתעצם. זה קרה מהר יותר משיכולתי לשער.

בעצם חשבתי על לבנון, שצה"ל פינה בן לילה כנמלט, ועל אינתיפאדת אל אקצה שבאה בעקבותיה. לא שרציתי שצה"ל יישאר בלבנון, אבל חשבתי שהיו צריכים להתפנות אחרת, בצורה יותר מסודרת, לאחר חתימת הסכם. כמובן אינני יודעת אם זה היה עוזר. אם הטרור לא היה מתגבר ורודף אותנו בכל מקרה, ומעצים את השנאה בין יהודים לערבים בישראל כפי שלא היתה מעולם.

חשבתי על היאוש של מי שאיננו רוצה במלחמה, ואיננו רוצה בכיבוש, ורוצה לפנות את החיילים ממדינות זרות וכבושות, וחולם על שלום, ורוצה להאמין שאם לא יהיה כיבוש לא יהיה טרור, אבל החיילים מתפנים והטרור רודף אחריהם לארצם, ואולי עוד לפני שהגיעו לארצם.

ואולי יש מי שמבינים ויודעים ויש להם תשובה, אבל לרובנו ישנם רק הרחמים למי שנשארו שם ואינם יכולים להימלט משם, לנשים שנהפכו בן לילה לאסירות בבתיהן, למי שיעונו ויירצחו באכזריות באין מציל, וגם לחיילים האמריקנים שרצו לכונן שם מדינה טובה יותר ולא עלה בידם, ואולי ייאלצו בלית ברירה להישאר שם או לשוב לשם, כי הטרור ירדוף אחריהם גם שם ואולי גם בארצם.

רק רחמים ופחד על אנשים ונשים כמונו בארץ שאת פניה איננו מכירים, וחוסר האונים שאוחז בנו מול רוע בלתי מובן.

בין טוקיו לבין מינכן

 

מדליית הזהב של לינוי אשראם שימחה אותי מהרבה בחינות. רציתי מאד שהיא תנצח בכלל, ובפרט אחרי הדברים המכוערים שאמרה עליה המאמנת אירה ויגדורצ'יק, שקידמה מאד את ההתעמלות האמנותית בארץ, אבל למרבה הצער קידמה גם גסות-רוח ויחס מחפיר למתעמלות שמנוגדים לכל ערך ספורטיבי. לינוי ריחפה על המזרון כמו פרפר יפהפה שאי אפשר להתיק ממנו את העיניים, וגם הופעתה של ניקול זליקמן היתה מרהיבה, ושתי המתעמלות המופלאות האלה, במקומות הראשון והשביעי באולימפיאדה, הן הישג עצום לישראל, גם אם בניגוד למה שנאמר ההישג הזה איננו "ללא כל קשר לרוסיה", כי שתי המאמנות המצוינות, איילת זוסמן ואלה סמופלוב, הן יוצאות ברית-המועצות, והביאו איתן לישראל ידע רוסי בספורט שאין לזלזל בו. אבל העובדה שיוצאי ברית-המועצות הקפיצו את הספורט הישראלי בכמה וכמה דרגות איננה צריכה להשכיח את העובדה שלמדינת ישראל, גם לפני העלייה הרוסית הגדולה, היו ספורטאים נהדרים, וכל הקלישאות האנטישמיות שגם יהודים אוהבים לדקלם, על היהודים הרופסים שאין להם כישרון בספורט, וגם הקלישאות על מדינת ישראל כנטולת יכולות ספורטיביות עצמאיות, הן דברי הבל מרושעים ותו לא.

וזה מוביל למה שסופסוף קיבל איזכור ראוי באולימפיאדה: טבח הספורטאים הישראלים במינכן. הטבח הזה טבח את נבחרת הגברים והמאמנים הישראלים, אבל בנוסף לכך הוא טבח גם את הספורט הישראלי הצעיר. ישראל הצעירה והענייה שלחה לאולימפיאדת מינכן את אסתר שחמורוב המופלאה, שבלי תשתית ובלי תקציב שמרבים לקונן עליהם היום, כאשר המצב בארץ טוב פי כמה מכפי שהיה אז, היתה אחת מהספורטאיות הטובות בעולם בענפים מאד מרכזיים באולימפיאדה, ריצת מאה מטר וריצת מאה מטר משוכות. באולימפיאדת מונטריאול בשנת 1976 היא הגיעה למקום הששי בגמר ריצת מאה מטר משוכות. האם יכלה לקבוע תוצאה טובה יותר באולימפיאדת מינכן איננו יודעים, כי לאחר רצח מאמנה עמיצור שפירא יחד עם עוד עשרה ספורטאים ישראלים היא פרשה מהמשחקים. בטבח נרצחו מרימי משקולות, מתאבקים , קלעים וסייפים. התאבקות ואגרוף היו שני ענפים שיהודים רבים הצטיינו בהם במאה העשרים הארורה. גם בענף השחייה היו שחיינים ושחייניות יהודים בארצות רבות. לספורט הישראלי הצעיר לא היו תקציבים גדולים, אבל היו לו כישרונות טבעיים והיו לו ערכים.

הטבח במינכן טבח בספורטאים הישראלים ובספורט הישראלי. עם השנים התפרסם מידע על שיתופי פעולה בארגון וביצוע הטבח בין נאצים מזרח-גרמנים לארגוני הטרור הפלשתינים, וגם על הסכמים בין מערב גרמניה לארגוני טרור פלשתינים שלא יבצעו פעולות טרור בגרמניה תמורת תמיכה גרמנית באש"ף וטיוח חקירת הטבח. אם ביקשה גרמניה להראות בקיום האולימפיאדה שהיא שונה לגמרי מגרמניה הנאצית, התחושה היתה הפוכה. נראה כי עשרים ושבע שנים לאחר השואה היו זמן מועט מדי כדי לאפשר לגרמניה לקיים אולימפיאדה, כאשר כה רבים מהפושעים הנאצים היו עדיין בחיים ושמחו לשתף פעולה עם רצח יהודים.

אי אפשר לדון בהתפתחות הספורט הישראלי ולהעביר עליו ביקורת מבלי להזכיר את הטבח הנורא הזה שבשנה הבאה תמלאנה לו יובל שנים. נדרשו שנים כדי להתאושש מאובדן בכירי הספורטאים והמאמנים הישראלים בטבח הזה. לפעמים שוכחים שגם במינכן היו לנו שייטים, אבל הם הפסיקו את התחרות כששמעו על הפיגוע והטבח. ענף השיט הישראלי התאושש והביא לנו את מדליית הזהב הישראלית הראשונה של גל פרידמן. אבל השייט הישראלי לא התחיל עם גל פרידמן.

ספורט צריך להתפתח מדור לדור ובספורט צריך להשקיע. לא רק בספורט תחרותי ובזכייה במדליות. ראוי להשקיע לא פחות בספורט העממי שגם הוא מתפתח. מרתון ירושלים ומרתון תל-אביב מושכים רצים חובבים רבים, וגם צופים נלהבים. ספורט הוא לא רק שכלול היכולות האנושיות. הוא גם אורח חיים בריא, ומעל הכל הוא מקדם משחר ימיו ביוון העתיקה ערכים אנושיים של תחרות הוגנת ושל ידידות וכבוד הדדי בין יריבים. הידידות היפה בין הג'ודאי הישראלי שגיא מוקי לעמיתו האיראני סעיד מולאי שנאלץ להימלט ממולדתו היא הישג ספורטיבי לא פחות ממדליה. כי ספורט לא נועד רק להשיג מדליות. הוא נועד לחנך לחתירה למצוינות תוך שמירה על ערכים אנושיים. הוא נועד לשפר את נפש האדם ואת בני האדם.

ועל כן אנו צריכים להוקיר את הספורטאים: על המאמץ האינסופי ועל ההתמדה, על המשמעת, על הויתורים למען המטרה, על השאיפה להשתפר תמיד, ולא פחות על ההגינות וההוגנות, על הידידות ועל היכולת להפסיד בכבוד, על הסולידריות והושטת היד לחבר בצרה.

כל אלה נעדרו ממינכן ולכן טכס הזיכרון בפתח אולימפיאדת טוקיו היה חשוב כל כך. הוא לא רק הזכיר את קרבנות הטבח במינכן, הוא הזכיר שלספורט יש עוד ערכים מלבד הצטיינות והשגת מדליות, וכששוכחים או מוותרים על הערכים האלה, הספורט הופך להצגה ריקה מתוכן.

במינכן נרצח הספורט הישראלי ונרצח הספורט בכלל. בטוקיו 2020 חזר הספורט לאיתנו, ונתפלל שכך הוא יישאר.  

 

פיגוע בוינה

 

לא נתנו הרבה את הדעת על הפיגוע של תומכי דאע"ש בוינה. המירוץ מורט העצבים לנשיאות ארצות הברית משך את כל תשומת הלב. לא ידוע מי הם ארבעת ההרוגים ועשרים ושניים הפצועים, והחקירה עוד נמשכת. ביום רביעי התברר שמשטרת סלובקיה דיווחה ב-23 ביולי למשטרת וינה על ניסיון כושל של המחבל לרכוש נשק בסלובקיה, אך משום מה המידע לא הביא למעצרו של המחבל, אסיר משוחרר, על פעילות טרוריסטית. היו אנשים שהטילו ספק בכך שהמחבל התכוון לפגוע ביהודים, אבל אין לי ספק שכך הדבר, כי הוא במיוחד נכנס מהכיכר המרכזית, כיכר השוודים, שממנה הגיע, לסמטה הקטנה והמתעקלת Seitenstettengasse שבה ממוקמים בית הכנסת הגדול של יהודי וינה ומשרדי הקהילה היהודית ומסעדת אלף הכשרה. מי שנכנס ממקום מרכזי כמו שוודנפלאץ לסמטה קטנה ומעוקלת כזו שכל המקומות בה הם של יהודים וגרים בה יהודים, אין ספק שהתכוון לפגוע ביהודים. אולי הוא הצליח פחות ממה שהתכוון כי אין עכשיו בוינה תיירים ישראלים והמסעדה ובית הכנסת היו סגורים. הבוקר קראתי שמשטרת גרמניה ערכה במסגרת חקירת הפיגוע בוינה חיפושים בדירות באוסנבריק שבסכסוניה תחתית ובקאסל שבמדינת הסן ובפינברג שבמדינת שלזוויג הולשטיין, מקומות מאד רחוקים זה מזה ורחוקים מוינה. כל המידע מאד מועט ומוגבל אבל מוזר לי שלא מדווחים עליו בחדשות בארץ. אולי גם בישראל וגם בקהילת וינה מפחדים לעשות עניין מזה שמחבל של דאע"ש – מוסלמי מצפון-מקדוניה, לא ערבי ככל הנראה, לא מישהו שאפשר לחבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, רצה לרצוח יהודים בוינה. אולי חוששים שזה יעודד חקיינים. תומכי דאע"ש רוצחים גם אנשי דת נוצרים, בצרפת היו כמה וכמה פיגועים מחרידים בכנסיות ובמקומות אחרים, אבל היו גם פיגועים באתרים יהודיים כמו בפיגוע במכולת כשרה מיד אחרי הטבח במערכת "שרלי הבדו" וכמובן הפיגוע המחריד ב-13 בנובמבר 2015 בתיאטרון בטקלאן בפריס שהיה אז בבעלות יהודית. גם אז התווכחו אם היתה כוונה לפגוע דווקא ביהודים אבל אני מניחה שכן. בכל אופן בעליו היהודים של התיאטרון מכרו אותו. מה שנורא במקרים כאלה, שלמרות שהיהודים הם קרבנות, הפיגועים נגדם גורמים להם להיראות כאילו הם הבעיה, כי בכל מקום שהם נמצאים בו יש יותר סבירות שינסו לרצוח אותם מאשר אנשים אחרים. לכן בניגוד לטענה המרושעת שיהודים תמיד רוצים להציג את עצמם כקרבנות, יהודים דוקא מעדיפים הרבה פעמים להדחיק מידע על פיגועי טרור נגדם ואפילו להתכחש לכך שהם היו המטרה. בכל פעם שאני נמצאת בנמל תעופה גדול כמו הית'רו או פרנקפורט – פעם, לפני הקורונה וכל מיני דברים אחרים שקרו הייתי טסה הרבה, שמוזר לחשוב על זה עכשיו – מרגיז אותי שתמיד המטוסים של אלעל בקצה הכי רחוק של שדה התעופה, כאילו אומרים לנו שאם נתפוצץ או שיירו בנו, שלא ייפגעו בגללנו אנשים אחרים, שהם לא יהודים או ישראלים. גם בשדה התעופה של וינה היו מעבירים את נוסעי אלעל בדיקות מיוחדות ומורידים אותם לאולם מיוחד רק שלהם ששם היינו מחכים הרבה זמן לפני הטיסה ותמיד הרגשתי שם קצת במעצר, כי היה מסובך לעלות משם חזרה לשדה – היינו אמורים לשבת שם בשקט ולא ללכת משם לשום מקום עד הטיסה שתמיד מאד התעכבה. בעולם המטורף שלנו שבו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע נופלים קרבן לאכזריות בלתי נתפסת, עדיין מסוכן יותר להיות יהודי, וגם אנשי דאע"ש שפוגעים במיוחד במי שלתפיסתם חילל את שמו של הנביא מוחמד או העליב את האיסלם, כמו אנשי "שרלי הבדו" שפרסמו קריקטורות של הנביא מוחמד, עדיין פוגעים ביהודים פשוט מפני שהם יהודים. בשביל להירצח כיהודי לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלהיות יהודי, וזה עדיין נכון, ואי אפשר בימים אלה שלא לחשוב גם על הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסברג לפני שנתיים שנרצחו בו אחד עשר יהודים זקנים שלא עשו רע לאיש, וכל חטאם שהיו יהודים ובאו להתפלל בבוקר שבת.

פיגוע בהר אדר

את הרשימה הזו אינני יכולה לכתוב בלי לפגוע באנשים, כי אני כותבת אותה כשמוטלות לפנינו שלוש גופות של אנשים צעירים מאד, שאיבדו את חייהם לפני שהספיקו לחיות אותם בגלל שעבדו בעבודה שהיא אולי הכי נוראה בישראל – להיות מאבטח, וקוראים עלולים לחשוב שאני מצדיקה את הרצח שלהם, שזו בוודאי איננה כוונתי, ולמרות החשש הזה החלטתי לכתוב את הרשימה הזו ולפרסם אותה בגלל התחושה הקשה שחשתי כששמעתי את אנשי הר אדר, שהם אנשים עשירים וחלקם גם מפורסמים, מספרים כמה נפלאים היו יחסיהם עם המחבל שרצח הבוקר שלושה אנשים, איך – לפני שהוא ניקה להם את הבית – הם שתו איתו קפה ודיברו אתו על המשפחה, איך הם – כך הם אמרו בטון נעלב – "פתחו לפניו את בתיהם" כדי שיעשה אצלם ספונג'ה, בבתים היפים והמרווחים שלהם ביישוב הר אדר שהוא בעצם התנחלות, אבל מין התנחלות כזאת, שמרוב שהתושבים שלה מצליחים ועשירים, נדמה להם שהם לא התנחלות, ואפילו אנשים שמצביעים למר"ץ גרים שם, כאילו אין שום בעיה עם זה שהם גרים בהתנחלות שבנויה על אדמות שנגזלו מהכפרים שסביבם, בית צוריק שמשם הגיע המחבל ובידו וקטנה, שלפני כיבושם בידי ישראל התושבים שלהם היו - כמו רוב הפלשתינים לפני שיד הציונות הגיעה אליהם – חקלאים שיושבים על אדמתם ועובדים את אדמתם, ומוציאים ממנה לחם, בזיעת אפיהם אבל בכבוד. אבל כדי להקים את הר אדר הפקיעו להם אדמות, ובתי שרון שהיא עורכת דין סיפרה לי שהפקיעו לכפר של המחבל בית-צוריק אדמות גם כדי לסלול את כביש 443, שלמדינת ישראל היתה החוצפה לטעון שההפקעה היא לטובת התושבים, למרות שהכביש היה אמור להיות סגור לתושבים הפלשתינים. בפועל זה מה שהתנועה הציונית ומדינת ישראל עושות כבר מאה שנה: גוזלות אדמות מחקלאים פלשתינים לטובת יהודים שפעם לפחות עיבדו את האדמות האלה, ועכשיו בעיקר משתמשים בהן כדי להתעשר מנדל"ן ולחיות עליהן כמו מלכים, ולערבים שאדמתם ומקור לחמם נגזלו מהם אין שום ברירה חוץ מלעבוד בתור פועלים שחורים אצל היהודים שגזלו את אדמותיהם ומקור-לחמם. כל זה לא מצדיק רצח, אבל לבוא ולהתחסד איזה יחסים נפלאים היו לך עם פועלים ערבים שפעם היו חקלאים עצמאיים שיושבים על אדמתם והיום נאלצים לעשות אצל היהודים ספונג'ה או לעבוד אצלם בבניין ולבנות את הוילות המטופחות של יהודים עשירים על האדמה שנגזלה מהם, ולהתפלא שהערבים האלה מלאים שנאה ומוכנים להרוג את היהודים שגזלו את אדמתם ומקור-לחמם ובנו עליה בתי פאר ועכשיו "פותחים את בתיהם" לפני הערבים שהם נישלו וגזלו כדי שיעשו אצלם ספונג'ה, שזה מה שנשאר להם לעשות בלית ברירה כדי להביא הביתה לחם, ומתפלאים שבמקום לנשק להם בתחת רוצחים אותם, זאת התחסדות בלתי נסבלת. אולי כשמדינת  ישראל נלחמה על חייה בסכנה קיומית ואיבדה במלחמת השיחרור 6000 איש מתוך אוכלוסיה יהודית של 600 אלף איש בלבד, אפשר היה להתייחס במידה של סלחנות לגזל הזה. אבל איזו הצדקה יש בשנת 2017 לגרש בדואים מאום-אל-חיראן כדי להקים שם ישוב יהודי שמהבדואים נמנע לגור בו? ואיך אפשר להצדיק בימים אלה גזל אדמות בסכנין ובישובים ערביים נוספים בגליל, וזה עוד לפני שהגענו בכלל לגדה המערבית, שבה ניצלה מדינת ישראל באופן מחפיר ומזעזע סעיף בחוק הירדני כדי לגזול את אדמות המדינה הירדניות, ונישלה מאדמתם אינספור פלשתינים כדי להקים התנחלויות והפכה אותם מחקלאים היושבים על אדמתם ומתפרנסים מאדמתם לפועלים, שלא לומר עבדים, של המפעל הציוני, שלפחות בהר אדר האופי הקולוניאלי הדוחה שלו איננו ניתן להסתרה. והאנשים האלה בהר אדר שכל כך משוכנעים שהתפקיד של ערבים בחיים זה לעשות אצלם ספונג'ה או עבודות שחורות, בטוחים שאם הם מציעים לערבי שעובד אצלם כוס קפה ולא צועקים עליו, זה נקרא דו-קיום, שלזה קרא מישהו דו-קיום של סוס ורוכבו, ושהערבי הזה צריך להיות אסיר תודה להם שהם מרשים לו לנקות להם את הבתים שניבנו על האדמה שפעם פירנסה את הערבים האלה אבל נגזלה מהם כדי להקים את הבתים המפוארים של תושבי הר אדר שחושבים שהם הרבה יותר טובים מתושבי גוש קטיף, אבל הם לא, הם רק יותר עשירים, וגם זה בעיקר מפני שהיה להם יותר מזל מלאנשים אחרים, שזו הסיבה העיקרית בארצנו לעבודה טובה, לעושר ולחיים טובים – מזל וקהות-חושים. אבל לא, אנשים שעושים אצל מישהו ספונג'ה לא בהכרח אוהבים אותו, גם אם הוא מציע להם קפה וגם אם הוא לא גר בבית שנבנה על אדמותיהם הגזולות. לעבוד בעבודות קשות ומשפילות אצל אנשים שלרגע לא חושבים שיש לך פחות מזל מלהם, אלא משוכנעים שהם נועדו להעביד אותך ואתה נועדת לעבוד אצלם ולנשק להם בתחת, זו איננה סיטואציה שמעוררת אהבה, ולמרבה הצער לא כולם מסוגלים לפרוק את זעמם ושנאתם בכתיבה.

אל תלעגו לאיום המנהרות

מה שיותר מרגיז אותי מההתקפות של נתניהו ויעלון על מבקר המדינה ועל דו"ח המבקר על מבצע "צוק איתן", התקפות שהן בעיקר מביכות, אלה הלגלוגים של חכמולוגים למיניהם על מה שלדעתם הוא עיסוק מוגזם באיום המנהרות מרצועת עזה החודרות לשטח ישראל ובעלות הטיפול בהם, כי לדעתם זה איום שולי, ויש הרבה איומים יותר קיומיים.

יש לאנשים נטייה כזו תמיד להשוות דבר לדבר: כשהם רוצים לשבח משהו, הם תמיד צריכים לשבח אותו ביחס לדבר אחר שהם מגנים, במקום לשבח אותו בזכות עצמו, כשהם רוצים לגנות משהו, במקום לגנות אותו בגנות עצמו, הם תמיד מגנים אותו ביחס לדבר אחר שהם משבחים, ושלא קשור אליו בכלל, וכשהם רוצים לייחס חשיבות למשהו, הם חייבים לזלזל במשהו אחר, ולהגיד שיש איומים יותר גדולים על מדינת ישראל מזה שכמה לוחמי חמאס יגיחו ממנהרה ויבצעו פיגוע או יחטפו חייל.

מעבר לכך שלאוזנַי הזילזול הזה בכך שלוחמי חמאס יגיחו ממנהרה כדי לרצוח או לחטוף נשמע תמיד כאילו מאחוריו יש הנחה סמויה שלי, לדובר המזלזל, זה לא יקרה, כי אני לא גר בעוטף עזה ולא שוכב במארבים, שזה בפני עצמו מקומם לזלזל באיום רצחני על מישהו אחר, בהשוואות האלה שתמיד יש בהן רק שני מרכיבים – אחד שמציינים כחשוב ואחד שמזלזלים בו, יש בעצם הטעיה לוגית. כי תקציב הביטחון העצום של ישראל מורכב מהרבה מאד מרכיבים שמתייחסים להרבה מאד עניינים והרבה מאד איומים, והאיזון ביניהם אף פעם איננו בחירה בין שתי אלטרנטיבות בלבד אלא בחירה הרבה יותר מורכבת שיש בה משתנים רבים, כשם שתקציב המדינה בכללו צריך לתת מענה לא רק לצרכים הביטחוניים המוגדרים ככאלה, אלא להרבה מאד צרכים חיוניים, שלחלקם יש בהחלט גם משמעות ביטחונית, כמו בנייה ותיפעול בתי חולים איכותיים, או אחזקת מערך כבאות ארצי שיכול לתת מענה ראוי לסכנת שריפות. לכן העובדה שיש איומים רבים נוספים, איננה אומרת שצריך לזלזל באיום המנהרות.

הזילזול הזה בא בדרך כלל יחד עם זילזול באופן שבו האזרח מעריך את גודל האיומים עליו. לכאורה האזרחים הפשוטים חסרים את אמצעי ההערכה המתקדמים שיש למומחים ולרשויות המדינה המוסמכות, אבל הניתוח שעושה האזרח הפשוט בהערכת האיום עליו, למשל איום המנהרות, איננו רק תגובה רגשית בלתי רציונלית כפי שמציגים אותה המלגלגים: גם האזרח בוחן את מידת הסכנה שמציב האיום, למול הסיכון בהתממשות שלו לגביו: פיגועי טרור פוגעים בפועל במספר מוגבל של אזרחים או חיילים, אבל הם מפחידים מאד, מפני שהסיכון בהתממשותם לגבי אדם כלשהו הוא גבוה מאד: בשונה מאיומים על חיילים בחזית, שהעורף מוגן מהם, כל אדם שמסתובב במרחב כלשהו חשוף לפיגועי טרור, ולכן הם מכונים טרור: האימה שהם מטילים עלינו משבשת את תפקודנו בחיי היומיום, ולכן משמעותם לתפקודן של החברה והמדינה גדולה בהרבה מהנזק הממשי שלהם. הטרור הראוותני של האיסלם הרדיקלי, מהרס מגדלי התאומים ועד הירי במועדון הבטאקלן בפריס, רחוק מלאיים איום קיומי על מדינות בגודלן של צרפת וגרמניה, שלא לדבר על רוסיה וארצות-הברית, אבל פגיעתו של הטרור הזה במוקדים של חיים אזרחיים במרכזי כרכים ענקיים הופך אותו לאיום שכל אדם חשוף לו ודי חסר-אונים כלפיו, ולכן ארצות-הברית של אחרי האחד-עשר בספטמבר היא מדינה שונה לגמרי, לאו דוקא בממדים המוחשיים שלה, אלא במימד בלתי מוחשי שאין משמעותי ממנו: תודעתם של תושביה. לכן גם בצרפת הוכרז מצב חירום כללי אחרי פיגועי השלושה-עשר בנובמבר, דבר שיש לו השלכות מרחיקות לכת על מירקם החיים, מקיום אירועים המוניים ועד התנהלות זרועות המימשל ומימוש זכויות האדם. וההשפעות התודעתיות הללו אינן מוגבלות למדינות הענקיות שבהן התרחשו אלא מפעפעות לכל העולם. שנה לאחר מתקפת האחד-עשר בספטמבר הגיע ז'אן מארי לה-פן למקום השני בבחירות לנשיאות צרפת, ורק התגייסות השמאל לתמוך במועמד הימין נגדו חסמה את דרכו לארמון האליזה. גם את ריצתו של דונלד טראמפ לנשיאות ארצות-הברית, שלא לדבר על בחירתו, קשה לדמיין ללא ההשפעות מרחיקות הלכת של מתקפת האחד-עשר בספטמבר, וכיום מאיימת בתו של ז'אן מארי, מארין לה-פן, לשחזר את הישגו של אביה ואולי גם לעלות עליו ולהיבחר לנשיאות צרפת. מאז מתקפת האחד-עשר בספטמבר נאסר על נערות מוסלמיות לחבוש חיג'אב בבתי הספר בצרפת, ועל יהודים לחבוש כיפה, ואחרי פיגוע הטרור בניס הפכה ההתנכלות לנשים מוסלמיות בצרפת לאלימה ופולשנית. מאז ניסתה גם ממשלת גרמניה לאסור על ברית-מילה אצל יהודים ומוסלמים, היו מספר ניסיונות לאסור וגם איסורים ממשיים על שחיטה כשרה, ומאז בחירתו של דונלד טראמפ התרבו ההתנכלויות האנטישמיות ליהודי ארצות-הברית שמופעיהן דומים לאלה של הטרור הנאצי באירופה, שפעל באירופה לפני הטרור האיסלמי וממשיך לפעול לצדו. כמה וכמה פעמים התרעתי ברשימותי כאן על כך שעליית הטרור המוסלמי תגביר את ההתנכלות ליהודים – ולא תחליש אותה כפי שסברו התמימים - הן בגלל ההאשמה האנטישמית הרווחת שישראל אשמה בטרור המוסלמי, הן בגלל השילוב המושרש בעולם הנוצרי בין אנטישמיות לקסנופוביה, שעומד ביסוד ההשקפה הנפוצה כל כך באירופה עד כי היא שקופה לאוחזים בה, כי יש לאזן כל פגיעה בזכויות המוסלמים בפגיעה מקבילה בקהילות היהודיות. בינתיים קשה לפענח עד הסוף את מופעי האנטישמיות בארצות-הברית מאז בחירתו של דונלד טראמפ, אבל הם מאד מאד מפחידים.

השורה התחתונה של בחינת השפעתם של פיגועי טרור בישראל ובעולם היא שמה שהופך איום לקיומי איננו רק מידת יכולתו לאיים בפועל על קיומן של מדינות, אלא מידת יכולתו לגרום לאזרחי אותן מדינות לחוש מאוימים ונטולי מגן בחיי היומיום שלהם. לכן גם אין לדעתי שום מקום ללעג על עוצמתו של איום המנהרות עבור האזרח הישראלי: מומחי ביטחון מלומדים מעדיפים אולי להתייחס לאיומים נשגבים יותר כמו איום הגרעין האיראני, אבל לדידו של האזרח הישראלי האיום האיראני הוא איום תיאורטי שספק רב אם יתממש, ואילו איום המנהרות, כמו איומי הסכינאים, הוא איום ממשי וקרוב ומוחשי מאד, ואי אפשר להסתתר מפניו במקלטים וחדרי ביטחון, כי הוא יכול לתקוף אותך בעודך מנהל את חיי היומיום שלך מחוץ למקלטים אלה, ומה שנורא במיוחד לגבי איום המנהרות הוא, שאפילו בתוך ביתם אין האזרחים מוגנים ממנו. ההיפך מכך: עיקרו של איום המנהרות הוא ביכולתם של מחבלי חמאס להגיח מן האדמה לתוך ביתך בעוד אתה, הוריך וילדיך ישנים במיטתם. זהו איום שאנשים אינם מסוגלים לחיות ולתפקד איתו. טענת המזלזלים שרק מעטים עשויים להיפגע ממנו בפועל, גם איננה ודאית – בהחלט עלולים להיות גם נפגעים רבים, וגם איננה מפחיתה במאומה את תחושת האיום של כל מי שעלול להיות אחד מן המעטים לכאורה שייפגעו, שמבחינתם האיום הוא לגמרי קיומי, ומדובר באיום שכבר התממש, ולא באיום פוטנציאלי מרוחק של מלחמה גרעינית שיכולה להרוס את העולם אבל לא מאד סביר שבאמת תתרחש. מבחינתו של הפרט סכנה ממשית שהוא וילדיו ייהרגו היא הסכנה הקיומית ביותר, וככל שסכנה זו קרובה ומוחשית, כך גדול יותר האיום הקיומי.   

לפעמים מומחיות, שנועדה לסייע להבין טוב יותר את המציאות, דוקא מנתקת את המומחה מן המציאות, כאשר הוא מדרג את האיומים מבלי להבין בחשבון את משמעותם לבני האדם הנתונים להם: עשרות שנים חיה האנושות עם איום תיאורטי של מלחמה גרעינית, אך השפעת האיום המדובר הזה על החברות המאוימות היתה שולית ביותר. לא כך איום הטרור. האיום הזה מערער את החברות המושפעות ממנו חברתית ופוליטית, חותר תחת קיומן של חברות דמוקרטיות ומחזק גורמים אנטי-דמוקרטיים וקסנופוביים יותר מכל איום מלחמה גרעינית או קונבנציונלית. מי שרוצה להבין באמת את העולם שאנו חיים בו, וגם להישאר מחובר לבני האדם החיים סביבו, אסור לו לזלזל באיומים מסוגו של איום המנהרות, וראוי לו לכבד את המאמצים וההוצאות שמוקדשים להילחם בו.