הסרט :אופוריה" בפסטיבל הסרטים בירושלים

הלכנו לסרט האיטלקי "אופוריה" בפסטיבל הסרטים בירושלים שביימה ולריה גולינו ומספר על מתיאו, יזם בינלאומי עשיר שמתגורר בוילה מפוארת ברומא, ומארח בוילה שלו את אחיו הבכור אֶטוֹרֶה, שגוסס מסרטן במוח. רציתי ללכת לסרט הזה כי הוא נשמע כמו החלום שהיה לי כשאחי גסס מסרטן במוח, לקחת אותו לדירה יפה או מלון מפואר ולטפל בו בעצמי. זה היה חלום גם כי אני לא עשירה ואני גרה בדירה רגילה בקומה רביעית בלי מעלית בירושלים ואחי התגורר בחיפה ואין לי רכב שצריך בשביל לקחת חולה סופני לטיפולים, אבל בעיקר כי לא יכולתי לעשות כלום, כי אשתו של אחי והילדים שלו החזיקו בו, ואפילו ניסו בשלב מסוים לאסור עלי לבקר אותו. זה היה אחרי שאחי עבר המון הקרנות קשות שלא עזרו לו בכלל והוא התמוטט ואושפז. הם לא סיפרו לי כמובן שהוא התמוטט ואושפז, אבל כשהוא לא ענה לי לטלפון שאלתי את בת הזוג שלו מה שלומו, והיא אמרה לי שהילדים של אחי אמרו לה שהוא לא רוצה לראות אותה ושרק להם מותר לראות אותו ואני אמרתי לה שאני נוסעת לבקר אותו והיא התקשרה לילדים שלו וסיפרה להם, ואז שתיים מהבנות של אחי התקשרו אלי ואמרו לי שהוא במצב פסיכוטי ושהם החליטו שרק הם יבקרו אותו. לא רציתי להתעמת איתם, אבל התקשרתי לבית החולים רמב"ם ששם אחי היה מאושפז ושאלתי מה שלומו ואם אפשר לבקר אותו ואמרו לי שכמובן אני יכולה לבקר אותו והם לא ידעו שום דבר על מצב פסיכוטי, אז נסעתי לבית החולים רמב"ם ושם הבנתי למה אסרו עלי לבוא כשראיתי שם את אשתו של אחי, ששלוש שנים לפני שחלה עזבה אותו וניהלה נגדו מאבק גירושין די אכזרי, ואחרי שאחי התמוטט היא חזרה לחיות איתו, כדי להיחשב לאלמנתו, וביחד עם הילדים של אחי הם סילקו את בת הזוג שלו ושלחו לה הודעה מהנייד של אחי שהוא נפרד ממנה, ואחי כבר לא היה מסוגל אז לכתוב שום דבר, ומאז הם לא נתנו לאחי להיפגש עם בת הזוג שלו עד שהוא מת, והעמידו פנים שהיא מעולם לא היתה, וכשפעם הוא התקשר אליה מהנייד שלו הם לקחו לו את הנייד ולא נתנו לו להשתמש יותר בנייד. אני המשכתי לבקר את אחי כל שבוע, אבל לא הניחו לי לדבר איתו בפרטיות אלא תמיד מישהו מהילדים שלו השגיח עלי ואם אחי נרדם וישבתי ליד המיטה שלו, אז אחת הבנות שלו ישבה מהצד השני והשגיחה עלי. בכל זאת הצלחתי לדבר כמה פעמים עם אחי בפרטיות, בהתחלה בטלפון כשמצבו עוד היה סביר, ואחר כך במשפטים קטועים ברגעים שבהם הילדים שלו היו עסוקים ולא השגיחו עלינו, כמו לפני שהעבירו את אחי לדירת הפאר שאמי קנתה בסתר והבטיחה להוריש אותה רק לילדים של אחי, ובגלל זה אמרו להם להגיד לי שאמא שלהם קנתה את הדירה, כאילו לאמא שלהם יש כסף לדירת פאר כזאת, ולפני שהעבירו את אחי לדירה המפוארת – לגמרי במקרה קבעתי לבקר אותו באותו יום, כי שנינו לא ידענו שבדיוק באותו יום הם יעברו דירה, כי הסתירו את זה מאיתנו – כשהילדים היו עסוקים בהכנות הייתי לבדי עם אחי כמה דקות, והוא אמר לי שאמנו מתכוונת לתת לי את הדירה שהתגוררה בה שנים רבות, עד שקנתה את דירת הפאר, כביכול כדי לפצות אותנו על כך שאת דירת הפאר היא תוריש רק לילדים של אחי, ואני ידעתי שהיא לא מתכוונת לתת לי כלום, כי גם את מה שאבי הוריש לבנות שלי בצוואתו היא ניסתה למנוע מאיתנו, אבל אחי כבר היה במצב מאד קשה ולא אמרתי לו כלום. הילדים שלו כבר התייחסו אליו כאילו הוא לא מבין כלום והוא גם מיעט לדבר איתם, אבל אתי הוא עוד דיבר כשהיתה לנו הזדמנות וידעתי שהוא מבין טוב מאד את הכל, אבל חסר אונים לשנות את המצב, וכל הזמן חלמתי לקחת אותו ולטפל בו בעצמי, או לפחות לקחת אותו לימים ספורים לבית מלון או אפילו לכמה שעות, אבל שום דבר מזה לא יצא, כי בהתחלה לא הספיק לי הכסף ואחר כך כשהצלחתי לחסוך קצת המצב של אחי כבר היה מדי קשה. מתיאו דוקא הצליח לטפל באחיו וניסה כל הזמן להסתיר ממנו וגם מאמא שלהם שאטורה הולך למות מסרטן במוח, וזה היה די פאתטי, כי אטורה הבין שהוא הולך למות וגם אמא שלהם הבינה, ובסופו של דבר אטורה התפרץ על מתיאו ואמר לו שיפסיק את כל ההצגות. אטורה חשב שמתיאו מטפל בו רק בגלל שיש לו רגשי אשמה כלפי אמא שלהם על זה שהוא הומוסקסואל וחי חיים די פרועים, אבל אני חשבתי שמתיאו באמת רצה לעשות משהו טוב בשביל אחיו הגוסס, וזה לא כל כך הצליח לו, כי קשה לשמח בן אדם שהולך למות, וזה מרגיז כשמישהו מתנהג אליך כאילו אתה ילד קטן, וחוץ מזה הדמות של מתיאו בסרט היא דמות מאד אינפנטילית ומאד מכורה לתענוגות, ובשביל לטפל באדם גוסס צריך להיות קצת פחות אנוכי, אבל בכל זאת הדמות של מתיאו עוררה בי הרבה מאד אהדה, כי אני יודעת מה מרגישים כשמישהו קרוב גוסס, וגם אם אתה עשיר והמשפחה של אחיך משתפת איתך פעולה, קשה מאד לשמח אדם שנוטה למות, ומתיאו שיקר לכולם בכוונה טובה – לאשתו של אטורה שאטורה עזב למען מאהבת צעירה, ולמאהבת הצעירה, ולבן של אטורה שהיה עוד ילד די קטן, וכל השקרים התנפצו לו בסופו של דבר בפנים, ובכל זאת למרות הכל אטורה הכיר למתיאו תודה ומצא בעצמו משהו ששימח אותו, כי מה שהכי חשוב לזכור כשמישהו חולה מאד, זה שהוא לא מפסיק להיות הבן אדם שהוא היה, גם אם הוא משתנה מאד, ואסור לקחת ממנו את הזכות להחליט על גורלו בעצמו, שאת זה לקחו מאחי בכוח, ועל זה אני לא אסלח לעולם.

אופוריה יוצג שוב בפסטיבל הסרטים בירושלים ביום חמישי 2.8 בשעה 19:30 בסינמטק 3, וביום ששי 3.8 בשעה 11:30 בסינמטק 1.

לא נהיה הודו החדשה

חשבתי לפטור את מאמרה של ליאת אלקיים בזכות הפונדקאות כניסיון עצוב של אשה עקרה שהשתמשה בשירותי פונדקאות לכבס את מצפונה, אבל כשראיתי איך הפרופ' אייל גרוס מצטט את מאמרה כדברי אלהים חיים, הוא שתמיד מצא פגם והחמיץ פנים על כל הצלחה של הקהילה ההומוסקסואלית שלא התבססה על ניצול מחפיר של נשים, וכעת אין לו שום בעיה מצפונית עם ניצול של נשים עניות ומוחלשות כאינקובטור, אם נזקקנו לעוד הוכחה שמדובר במאבק מגזרי של הומוסקסואלים מבוססים ומקושרים על זכותם להחפצה וניצול של נשים לצרכיהם האנוכיים, הבנתי שבמאבק הזה, שהוא מלחמה על גופנו, נפשנו וכבוד האדם שלנו נגד החפצים לסחור ברחמנו, אין שום מקום לסלחנות, וליאת אלקיים היא לקוחה של סחר בנשים כשם שהפרופ' אייל גרוס הוא תועמלן של סחר בנשים, ואסור להשלים בשום אופן עם מסכת השקרים שהם מפיצים. ליאת אלקיים טוענת שפונדקאיות אינן פועלות מתוך מצוקה כלכלית, שלרוב אלו נשים נשואות שבן זוגן מסייע בתהליך. אין זו אמת. מחקרן של נופר ליפקין ואתי סממה, שהוא למיטב ידיעתי המחקר היסודי ביותר שנערך בישראל בנושא, הראה כי כ-75% מהפונדקאיות הן גרושות, ורק לעשרה אחוזים מתוכן היה בן זוג קבוע, ו-17% מתוכן התגרשו במהלך השנה שקדמה לפנייתן לפונדקאות, נתון שמראה עד כמה מזלזלים בהוראות חוק הפונדקאות, שאוסר לאשר פונדקאות לנשים במצב של משבר. כמה נשים טענו שהתגרשו כדי לעמוד בתנאי החוק ולשמש כפונדקאיות, נתון שמצביע על עומק מצוקתן הכלכלית. גם מחקרים אחרים מראים ששמונים אחוז מהפונדקאיות פעלו ממניעים כלכליים. עוד נמצא במחקרן של ליפקין וסממה שעשרים אחוז מהפונדקאיות הן עולות מחבר העמים, בעוד שאחוז העולים בכלל האוכלוסיה הוא פחות משמונה אחוזים, אינדיקציה נוספת לכך שהפונות לפונדקאות הן נשים עניות ומוחלשות. ליאת אלקיים וגם אייל גרוס יודעים בוודאי שחוק הפונדקאות שחוקק בישראל מראש ייעד לפונדקאות אמהות חד-הוריות בלבד, את המגזר החלש והעני ביותר בישראל, ובכך מדינת ישראל, ולא המתנגדים לסחר המחפיר הזה בנשים מוחלשות, היא שהכתימה את כל האמהות החד-הוריות כסחורה למכירה. את ה"סינון הרפואי והפסיכולוגי המחמיר" שליאת אלקיים מתארת, כבר ראינו בתכנית "עובדה" של אילנה דיין, שם הודרכה אם גרושה לילד אחד (החוק מתיר פונדקאות לאם לילד אחד ולא לשניים כפי שכותבת אלקיים) מה לומר לוועדה, שכמובן אישרה לה מיד להשכיר את רחמה ולהתחיל בטיפולים לצורך פונדקאות, שלשם כך נדרשו לה ששה מחזורי טיפולים, כמות טיפולים שבמדינות מתוקנות איננה מאושרת גם לנשים שהרות למען עצמן, מחשש לפגיעה בלתי הפיכה בבריאותן. כיצד בכלל מתירה מדינה לערוך לאשה בריאה טיפולי פוריות מסוכנים בזה אחר זה רק כדי לשתול ברחמה עובר זר כאילו היתה בהמה? מאחורי ההומוסקסואלים הנאבקים על הזכות להתייחס לנשים העניות והחלשות כמו לחיות משק להרביה, עומדת רפואת הפריון הישראלית, שמגלגלת הון עתק מניצול מצוקתן של נשים עקרות מצד אחד ונשים עניות ומוחלשות מן הצד השני. כעת מבקשים גם הגברים ההומוסקסואלים להעניק להם מעמד של אשה עקרה, כדי שיוכלו גם הם להחפיץ ולנצל נשים, תוך כדי שהם מבקשים לשלול מהן את הזכות להיחשב אמהות לילדים שגידלו ברחמן, ולא קשה לשער את גודל ההזדמנות העסקית לרפואת הפריון הישראלית שכבר כעת מגלגלת הון עתק. ובקיצור, כסף, כסף, כסף, ולא חסד, הוא המניע את העולם, ובפרט את הסחר בנשים הקרוי פונדקאות.

ומדוע דוקא עכשיו: זו שאלה שעיתונאים דוקא שאלו את מנהיגי המאבק לאספקת נשים כאינקובטורים להומוסקסואלים, ונענו כמובן בשקרים והתחסדויות. אבל הסיבה למסע התוקפנות ההומוסקסואלית לניצול נשים בישראל איננה נעוצה במה שמתרחש בישראל, אלא במה שהתרחש מאז שנת 2015 בבירות הפונדקאות העולמיות הודו ונפאל, שלא במקרה הן נמנות גם על בירות העוני העולמיות. מאז שנת 2015 מגבילה ממשלת הודו את ניצול אזרחיותיה כפונדקאיות לצורכי לקוחות מערביים אמידים, ונפאל שחוותה באותה שנה רעידת אדמה קשה, שחשפה לעין כל את הניצול של נשים פונדקאיות בתחומה על ידי זוגות מן המערב, הצטרפה אליה. התעשייה הנוראה הזו, שהתבססה על ניצול אנוכי וגזעני של הנשים העניות בעולם בידי מערביים בעלי ממון, הוגבלה, וההומוסקסואלים שסגרו בפניהם את הדרך לקניית רחמן של נשים הודיות ונפאליות, החליטו לנצל את כוחם והונם, כשמאחוריהם מסתתרים כוחה והונה העצומים של תעשיית הפריון בישראל, כדי להחליף את הנשים ההודיות בנשים ישראליות עניות ומוחלשות, תוך כדי שהם זועקים שמגיע להם, כי הם שירתו בצבא, לנצל נשים עניות בישראל, כאילו הן בהמות או מכונות הולדה ולא בני אדם. אני התוודעתי במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2016 לכך שהמצעד נחטף בידי מסרסרי הפונדקאות בישראל, ומאז אני חשה שבר ובגידה מצד הקהילה ההומוסקסואלית, ששנים כה רבות תמכתי בה בכל כוחי. לא אני השתניתי, אלא הקהילה השתנתה, והפכה מציבור הזועק את זכותו להיות שונה מבלי לסבול משנאה ואלימות, ללובי תוקפני ומרושע של סחר בנשים. כעת כבר אין דורשים את הזכות להיות שונים, אלא את הזכות לנצל נשים. אבל מי שאיננו רוצה לחיות עם אשה בחיים זוגיים, ואפילו איננו רוצה להגיע להסכם של הורות משותפת עם אשה, איננו זכאי להשתמש ברחמה של אשה, בין אם הוא הטרוסקסואל או הומוסקסואל. איננו חיות בימי אברהם אבינו, ואנו אזרחיות של מדינה דמוקרטית ולא שפחות שמכניסים להריון כדי שתלדנה ילדים לאב הבית ואשתו העקרה, (או לשני אבות), ואחר כך תיזרקנה למדבר.

כאמור חוק הפונדקאות בישראל היווה מלכתחילה הפקרה ומסחר ברחמן של נשים שאינן רכוש של גברים, ולפיכך הופקרו לשמש כרכוש הכלל, מתוך השקפת עולם מפלה ומלאת שנאה לנשים, שאילו היתה לאלקיים או לגרוס אפילו טיפה אחת של יושר אינטלקטואלי, היו מתביישים לצאת בזכותה, אבל כנראה שהכל כשיר כדי להכשיר סחר מתועב בנשים, או שמדובר פשוט באטימות טוטאלית של אנשים ששייכים למעמד חברתי שעבורו הסכומים של כמאה חמישים עד מאתיים אלף שמשולמים לפונדקאיות הם "סכום סמלי" כפי שכותבת ליאת אלקיים. אולי בשבילה זה סכום סמלי. עבור נשים גרושות שמגדלות לבדן ילדים, ונמכרות על ידי מדינת ישראל כרחם לשירות הציבור, זהו הון עתק שמשבש את דעתן. עם הזמן הוכנסו למעגל הפונדקאות גם נשים נשואות, אבל גם הן עניות ובתוכן כאמור אחוז גבוה מאד של עולות חדשות מחבר העמים, לא בדיוק אוכלוסיה שתכנה מאתיים אלף שקל "סכום סמלי".

יפה שליאת אלקיים קוראת לפונדקאית שלה "אחותי", מה שאפילו הטעה חלק מהקוראים לחשוב שמדובר באחותה הביולוגית – הם לא ידעו שהחוק בישראל אוסר פונדקאות של קרובות משפחה – אבל זו איננה אחותה וגם לא חברתה, אלא אשה שהיא מצאה בעזרת סוכנות שמספקת לזוגות נשים לצורך פונדקאות. זוהי התקשרות עסקית וכספית שללא סכום הכסף הגדול המעורב לא היתה באה לעולם, ואין לכך שום קשר למעשי חסד ונדיבות. לו פונדקאות היתה מעשה של חסד, היתה ליאת אלקיים מוצאת מן הסתם חברה שתהרה ותלד עבורה. אבל היא וחברותיה למערכת "הארץ" שייכות למעמד שקונה ילדים, לא למעמד שמוכר אותם, וגם ההומוסקסואלים שמבקשים לקנות ילדים בכסף מנשים עניות אינם מעניי ארצנו, וכל המאבק הוא מאבק מגזרי ואנוכי בלי גבול להרחבת הסחר בנשים בישראל, שלא היה אפשרי בשום מדינה מערב אירופית שוויונית ומתקדמת, שכולן אוסרות את הפונדקאות המסחרית, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים.

כמובן שהגברים ההומוסקסואלים, שבניגוד לצרכניות הפונדקאיות בישראל אינם עקרים, יכולים להביא ילד לעולם בדרך הטבע, אבל אז יצטרכו להגיע להסכמה עם נשים ולכבד אותן כאמהות של ילדיהם, ובכך אינם מעוניינים, והם חושבים שיבלבלו את מוחם של הישראלים, שממילא מתייחסים לרוב לנשים כמו לאינקובטור, בטענה שפונדקאות להומוסקסואלים היא ביטוי של נאורות וקידמה, וכך יחזירו אותנו מבלי שנרגיש לימי אברהם אבינו ויהפכו אותנו להגר כדי שנלד להם ילדים ולאחר מכן נישלח למדבר, אבל ישראל לא תהיה הודו החדשה, ואנחנו, אמהות חד-הוריות עניות ומוחלשות ככל שנהיה, לא נסכים לקבל על עצמנו את גורלה של הגר.

    

ישראל למען פונדקאות

הימים האחרונים הם ימי טלטלה קשה בשבילי, ולא רק בגלל היותם ימי בין המצרים, למרות שהביטוי "בין המצרים" מבטא היטב את תחושותי. כבר לפני שנים רבות הבנתי מה מעמדן של נשים כמוני בישראל ושל נשים בכלל, כאשר מדינת ישראל מכרה את האמהות החד-הוריות לניצול כאינקובטורים בשירות העשירים. במדינה שאי אפשר להנהיג בה נישואים אזרחיים, שנשים שבעלן נעלם נשארות בה עגונות לכל ימי חייהן, והמדינה נותנת תוקף לממסד הדתי הכופה מצב זה, מדינה שאלמנות נסחטות בה על ידי קרובי משפחתו של הבעל, שרצח נשים הוא שגרה בה, ואלימות כלפיהן עניין יומיומי שזוכה להתייחסות רק כשיש לו היבט מיני שגורם לזכר הישראלי להזיל ריר, לא היתה שום בעיה להעביר חקיקה שתפקיר את האמהות החד-הוריות, המגזר הזקוק ביותר להגנה, למכירת רחמן, צורה נתעבת במיוחד של סחר בנשים. מאוחר יותר הופקרו גם נשים עניות ומוחלשות אחרות, למשל עולות חדשות מחבר העמים, לניצול המחפיר הזה, שמדינות מערב אירופה אוסרות, כפי שהן אוסרות כל צורה של סחר בנשים, והמדינות שמתירות הן מדינות נחשלות או מדינות קפיטליסטיות קיצוניות, שמשרתות את ההון הגדול ומפקירות את העניים, כמו ארצות הברית ובריטניה, שלכן גם יש בהן פערים חברתיים עצומים ובעיות חברתיות קשות, ריבוי לידות של בנות-עשרה ממעמד נמוך והפקרת ילדים. לא במקרה מדובר גם במדינות גזעניות מאד, שכן כפי שאסביר, הפונדקאות כפופה גם למניעים גזעניים. בשנים האחרונות, בלחץ פעילות פמיניסטיות ופעילים חברתיים התחילו להגביל את הפונדקאות גם במדינות העולם השלישי העניות, שרווחות בהן כל צורות הסחר בנשים ופונדקאות בכלל זה.

אני קוראת עכשיו את ספרה של אנינדיטה מיומדאר: Transnational Commercial Surrogacy and the (Un)making of Kin in India שיצא בשנת 2017 בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד ומסכם מחקר עדכני ביותר. אני עדיין בפרק המבוא, וכבר ממנו התברר לי כי המפלצתיות של התופעה המכונה פונדקאות עוד גדולה בהרבה מכפי ששיערתי, עד כמה שהתופעה זעזעה אותי תמיד, והיא משלבת ניצול נשים, התעשרות מתרבות עוני וגזענות מובנית. הזוגות המשלמים, גבר ואשה או זוג הומוסקסואלים, מגיעים ממדינות כמו ארצות הברית ואוסטרליה, את הביציות להפריה מעדיפים לשאוב מנשים מזרח-אירופיות, צ'כיות או גיאורגיות, שאצלן מתקיים השילוב המושלם בין גנים בהירים לתרבות עוני, והרי ההורים המשלמים, הלבנים והעשירים, רוצים ילד לבן, לכן מוטסות הנשים העניות האלה ממזרח-אירופה להודו, שם נשאבות ביציותיהן, מופרות במעבדה בזרעו של הגבר המזמין, ומושתלות ברחמה של אשה הודית ענייה, שלעתים יש צורך להרחיק אותה ואת משפחתה לתקופת ההריון ממקום מגוריהם הקבוע, כדי להסתיר את היותה פונדקאית, פעולה שמזוהה בתרבות ההודית במידה רבה עם זנות, ואולי לא בטעות, ושבשנים האחרונות פעלה ממשלת הודו לצמצם אותה. אמנון לוי הציג בתכניתו פנים אמיתיות תחקיר על פעילותם של רופאים ישראלים בגיאורגיה (גרוזיה), תוך ניצול הנשים המקומיות העניות והמצב החוקי הפרוץ, לייצור המוני של תינוקות עבור זוגות ישראלים המשלמים הון עתק, שרובו מגיע כמובן לרופאים הישראלים ולא לאמהות הגרוזיניות העניות שמקבלות סכום מגוחך. רק עכשיו כשאני קוראת את ספרה של מיומדאר אני חושבת על ההיבט הזה, שלנשים הגרוזיניות יש מראה בהיר, אז הן מתאימות גם כיצרניות ביציות להפריה וגם כפונדקאיות, תשובה מושלמת לשילוב המשולש של דה-הומניזציה של נשים, גזענות ורדיפת בצע.   

ייחודו של הסחר בנשים למטרות הולדה הוא מעורבותם של רופאים וטכנולוגיות פריון מתקדמות, שיצרו תעשיית תינוקות שמגלגלת הון עתק, ולכן היא רבת כוח והשפעה, ומצד שני היא נגישה יותר להשפעה ממשלתית, מכיוון שהיא מתרחשת במרפאות, ולפיכך ממשלות שמעונינות למנוע את הסחר בנשים ולהגן על נשים עניות שנופלות טרף לתעשייה הנכלולית הזו, יכולות לעשות זאת ביתר קלות מאשר במקרים של זנות שיכולה להתנהל בדירות פרטיות, מה שהופך את מניעתה לכמעט בלתי אפשרית. שאיבת ביציות, הפריות מבחנה והשתלת ביציות מופרות קשה יותר לקיים בסתר, ולכן ממשלות שרוצות בכך יכולות ומצליחות לעצור את ניצול הנשים הזה, אבל ממשלת ישראל איננה רוצה לעצור אלא להרחיב, והחברה הישראלית, חברה גברית שוביניסטית שחושבת שהלחימה בצה"ל מעניקה לגברים זכות לנצל נשים לצרכיהם בכל צורה שהיא, נרתמת בכל כוחה לסייע גם להומוסקסואלים לנצל נשים, בטיעון השקרי שאם המדינה לא תספק להומוסקסואלים נשים מוחלשות שתשמשנה אותם כמכונות הולדה, יימנע מהם להיות הורים. זהו שקר גמור שנועד לסחוט ולהצדיק סחר מתועב בנשים וניצול ברברי שלהן. איש איננו מונע מהומוסקסואלים להביא לעולם ילדים, אלא שלשם כך הם צריכים להתקשר עם נשים ולכבד את זכויותיהן כאמהות. הסיבה היחידה לדרישתם המרושעת של הומוסקסואלים לספק להם נשים כמכונות הולדה, הוא רצונם להעלים את אמו של הילד מחייו ומחייהם, בטענה השקרית שלילדיהם יש רק אבות ואין אם. הם דומים להורים המאמצים בעבר, שנהגו להסתיר מילדם את דבר היותו מאומץ, דבר שהתגלה לו לרוב באיחור ובדרך טראומטית. להגיד שלילד יש שני אבות ואין לו אם, זה שקר שמחפה על פשע של סחר בנשים.

התעשייה המגלגלת הון של סחר בנשים ממציאה לה אידיאולוגיה ואפילו מדע שיתאימו לצרכיה. לכן מפמפמים לנו שהאשה ההרה והיולדת את התינוק איננה אמו, ואין לה שום קשר לילד, כי הוא לרוב איננו נושא את המטען הגנטי שלה. איש לא היה טוען לגבי אשה שקיבלה תרומת ביצית שהיא איננה אמו של הילד. להרות וללדת פירושו להיות אמו של הנולד. ביצית מופרית איננה יכולה לצמוח ולהפוך לתינוק אלא ברחמה של אשה, שבו היא שוהה בחום גופה וניזונה ממנה. לא רק המטען הגנטי יוצר את הילד, כל מה שמספקת לו האשה ההרה יוצר את הילד, ולכן האשה ההרה ויולדת ילד היא אמו, גם אם יש לו אם גנטית שבמקרה זה היא גם האם המאמצת. הקשר הרגשי בין אם לילד נוצר במהלך ההריון, והרך הנולד מזהה את יולדתו. בתכניתו של אמנון לוי היתה תינוקת אחת שבכתה כשאמה המאמצת נטלה אותה בזרועותיה ונרגעה רק כאשר הורתה ויולדתה לקחה אותה בזרועותיה. זה היה רגע קשה מאד לשתי האמהות, אבל זה היה רגע של אמת, שמנסים להעלים כדי לגלגל כספים מתעשיה בינלאומית של סחר בנשים.

את הפונדקאות צריך לבטל כליל, ולא להרחיב אותה לשימושים נוספים. נשים אינן חפץ ואינן צריכות לגדל בגופן ילדים שיימסרו לאחרים. אבל התמיכה שלה זוכים ההומוסקסואלים בישראל היא כמעט טוטאלית. במדינות אחרות אנשי שמאל ופעילות פמיניסטיות משתפים פעולה כדי להגביל סחר בנשים, כפי שקרה ממש בשנים האחרונות בהודו ובנפאל, אבל בישראל השמאל, כולל הנשים המתיימרות להיות פמיניסטיות, מתגייסים כולם לעודד ולהרחיב את הסחר ברחמיהן של נשים עניות וחד-הוריות. אם מעזה מישהי להשמיע את קולה נגד המערכה המתלהמת הזו לנצל נשים כאינקובטורים, היא סופגת תגובות תוקפניות ומאיימות. לא נשמע קולן של חברות כנסת שלחמו בסחר בנשים, ואם הוא נשמע הוא נשמע לטובת ניצול הנשים, כאילו מדובר במעשה תרומי, ולא בהפקרה מזעזעת של נשים עניות ומוחלשות, ולרוב גם מעוטות השכלה. מעולם לא התגייסה החברה הישראלית לתמוך בביטול המוסדות הברברים של עגינות וממזרות, או בהנהגת נישואים אזרחיים, מה שהיה מאפשר גם שיפור במעמדם של ההומוסקסואלים. יושב ראש ההסתדרות ניסנקורן לא מנע את הפיכתן של נשים משכילות בשירות הציבור, מורות ואחיות ועובדות סוציאליות, לעובדות קבלן מבוזות ועשוקות, אבל למען ניצול נשים כאינקובטורים הוא מתגייס בכל כוחו. ההסתדרות מתגייסת בכל כוחה למען סחר בנשים עניות ומוחלשות, ואולי לא צריך להתפלא שכך נוהג ארגון שעיקר פועלו לסייע לוועדים החזקים במשק, אלה שמייצגים גברים שמרוויחים משכורות מופקעות. לנשים עניות שמנוצלות כאינקובטור אין ארגון מייצג. לאינקובטורים מהלכים אין לובי ואין זכויות.

גם העיתונות התגייסה כולה לטובת הרחבת הניצול: נדב אייל הזדעזע מאפליית הגברים לכאורה. גם זה הוא שקר: הפונדקאות הותרה בישראל אך ורק לנשים עקרות, ולא לכל הנשים. הגברים שמבקשים לנצל נשים כאינקובטור אינם עקרים, הם רק אינם רוצים להכיר בנשים כאמהות של ילדיהם. יוסי ורטר כתב ב"הארץ" שמניעת זכותם של הומוסקסואלים לנצל נשים כפונדקאיות היא אכזרית. יוסי ורטר לא חשב שלהשתיל ברחמה של אשה ביצית מופרית שתיקלט, מה שדורש לרוב כמה מחזורים של טיפולי פוריות עתירי הורמונים מסוכנים לבריאותה, כדי לנתק ממנה בתום ההריון את הילד, לרוב ניתוק גמור לתמיד, היא מעשה אכזרי ולא אנושי שרק חברה ברברית, שלמרבה הצער כזו היא החברה הישראלית, מתירה אותו. כל מה שהציבור מקבל בתקשורת זו מניפולציה שקרית וזולה, כפי שבמשך שנים מכרו לנו סיפורים על הנשים העקרות המסכנות שכל כך סובלות, שחייבים להתיר ניצול של נשים חלשות ועניות כדי לאפשר להן להפוך לאמהות, אבל אז אירעה רעידת האדמה בנפאל והתגלתה לעינינו תעשיית הסחר בנשים כפי שהינה באמת: זוגות עשירים של גברים הומוסקסואלים לבנים שמנצלים את עושרם כדי לייצר לעצמם ילד מביצית של אשה ענייה ממזרח אירופה ורחם של אשה ענייה עוד יותר מנפאל או מהודו, וכל זאת כדי שיוכלו לומר שאין לילד שלהם אמא, יש לו רק שני אבות והם הביאוהו לעולם לבדם. ארורה החברה שזו המטרה שלמענה היא מתגייסת בכל כוחה.    

  

להטרדה פנים רבות

ההוגות הפמיניסטיות כבר חזרו והעירו על הקושי המיוחד במאבקן של נשים על זכויותיהן: בשונה מקבוצות מופלות אחרות, לנשים יש קשרי משפחה ואהבה עם מדכאיהן, שהינם נשים וגברים כאחת, וזה מצב שבו קשה במיוחד להיאבק על זכויות, כאשר יריביך הם לא פעם חבריך ובני משפחתך. ובכל זאת, מעיתונאית ותיקה כמו נרי ליבנה, שבעצמה מתמודדת עם תביעת השתקה של גבר שניצל את מעמדו לפגוע בנשים ונאלץ, באיחור רב, לשלם על כך, היה אפשר לצפות ליתר זהירות, כשכתבה על ידידה הסופר, שלדבריה שלא בצדק מורשה לשבת רק מחוץ לבית קפה מסוים בתל-אביב, בגלל שהמלצרית טוענת, לגירסת הסופר שליבנה מקבלת כעובדה, שהאיש מטריד אותה ויוצר עבורה אווירה בלתי נסבלת, וליבנה מאמינה לסופר, מבלי שטרחה לדבר עם המלצרית.

כמי שמאד מחבבת את כתיבתה של נרי ליבנה וגם מזדהה איתה לא פעם, שכן הננו בערך בנות אותו גיל, אמהות לילדים (בוגרים) בני בערך אותו גיל, וסבתות לנכד רך, ושתינו גדלנו בחיפה המאד אדומה ומאד פוריטאנית באותם ימים רחוקים שככל הזקנים אני נהנית להיזכר בהם, הרגשתי מוזר מאד למקרא הטור שלה על הסופר המסכן שהורחק אל מחוץ לבית הקפה. ראשית, היה ברור שבטור הובאה רק נקודת המבט של הסופר וחבריו, ולא ניתן פתחון פה לשום צד אחר בסיפור, לא המלצרית ולא בעלי בית הקפה, ושנית, לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, איזה אדם שנגרם לו כזה עוול ממשיך לבוא לאותו בית קפה שמנסה להרחיקו ואף שולח את חבריו להתחנן בעבורו, במקום לעשות את הדבר המובן מאליו וללכת לבית קפה אחר, שבו ירגיש רצוי יותר. הרי לא חסרים בתי קפה בתל-אביב ואין שום חובה לדבוק בבית קפה שפוגע בך שלא בצדק. דוקא ההתעקשות הזאת לבוא דוקא לבית הקפה הזה, וגרוע מכך, מה שנראה כניסיון לא מוסוה לנצל מעמד וקשרים כדי לפגוע במלצרית, שהיא צעירה מכדי שיהיו לה חברים בעיתונות שיכפישו בשמה את מי שאיננו רצוי לה, מבלי לשאול כלל את פיה, גרם לי לחשוד מאד בגירסה שהובא בטור. ואכן, לא התפלאתי כלל לקרוא את תגובתה של המלצרית, שאישרה את חשדותי: מדובר בלקוח שאיננו חלילה צובט בישבן או מציע הצעות מגונות מפורשות, אבל מציק בדרך שמתחזה ללגיטימית, כמו לשאול את המלצרית הצעירה ממנו בשנים רבות, שברור שהיא מאד מובכת מהשאלה, האם חברו סקסי לדעתה, ולהציק בלי הרף בשאלות מתחכמות כאלה. לשאול אדם שנותן לך שירות מה סקסי לדעתו או אם דבר מסוים או התנהגות מסוימת הם סקסיים לדעתו, זו בהחלט הטרדה מינית, גם אם נרי ליבנה איננה מבינה זאת למרבה הצער. השאלה מה סקסי בעיניך, או במלים אחרות, מה מגרה אותך מבחינה מינית, היא שאלה אינטימית, שאין לה מקום ביחסי לקוח ונותן שירות, וזה ממש לא מצחיק.   

כן, להטרדה יש אינספור פנים, וכל הצקה שאיננה נפסקת יכולה להפוך לגורם מטריד ביותר, גם אם לכשעצמה היא תמימה ביותר, וגם אם אין בה שום איזכור מיני. אני למשל הפסקתי לקנות אצל ירקן מסוים בשוק שנהגתי לקנות אצלו בעבר, והסיפור הוא כזה: הוא שאל אותי פעם אם אני רוצה לקנות חצילים, ועניתי לו שאני אלרגית לחצילים, מה שנכון לצערי. זה הצחיק אותו בלי גבול, ומאז בכל פעם שהגעתי לקנות אצלו, שאל אותי כשהוא מצחקק: רוצה חצילים? הרופא לא מרשה? תחילה עניתי בפשטות לא, מה שגרם לו לגעות בצחוק פרוע, ואחר כך ניסיתי פשוט להתעלם מהשאלה, אבל הוא לא הירפה ממני, ובכל פעם שהגעתי אליו פתח: רוצה חצילים? גברת, רוצה חצילים? חה חה חה, רוצה חצילים? זה אולי נשמע תמים להפליא, אבל לי הלעג הזה היה מאד לא נעים, ועוד כשהוא בא מצד בחור שיכול פחות או יותר להיות נכדי, אז הפסקתי לקנות אצלו, ולמרות שלא היה בכך שום עניין מיני, היה לי ברור שלא היה מעז ללעוג לי כך אילו הייתי גבר. הרבה מהדברים שהופכים את חייהן של נשים לבלתי נעימים נראים תמימים להפליא, ובכל זאת אינם תמימים באמת, אלא משקפים את מעמדן הנחות של נשים, ואת החוצפה שאנשים מרשים לעצמם כלפיהן רק מפני שהן נשים.

למשל הצעקה הזו שמופנית כלפי תדיר כשאני מטיילת עם הכלב שלי ברחוב, תמיד מצד גברים שהולכים ברחוב או מוציאים את ראשם מחלון המכונית, ואם להיות כנה לגמרי, תמיד במבטא מזרחי: מוכרת? מוכרת? ואל תגידו לי שמישהו חושב ברצינות שאשה שמטיילת עם כלבה מציעה אותו למכירה. לי נראה שמדובר במשהו אחר לגמרי, ושלא בכדי השאלה מתמצה במלה היחידה הזו: מוכרת? לדעתי זו צורה מתחכמת לרמוז לדברים אחרים שאשה יכולה למכור לגברים, מבלי לשאת באחריות להתבטאות פוגענית מפורשת יותר. כן, אני אשה זקנה ומסורתית שלבושה בבגדים כהים וארוכים, וכמו שאיש איננו חושב שאני מוכרת את כלבי, איש איננו חושב שאני מוכרת משהו אחר, אבל גברים מסוימים אוהבים להזכיר בדרך זו לאשה שמסתובבת לבדה ברחוב, ועוד עם כלב גדול, מה מעמדם ומה מעמדה, כדי שלא תחשוב חלילה שמותר לה פשוט להסתובב לבדה ברחוב, ממש כמו לגברים. אינני יודעת מה היו פוסקים בתי המשפט אילו נדרשו לחוות את דעתם בשאלה האם מותר לגבר להוציא את ראשו מחלון המכונית ולצעוק אחרי אשה שמטיילת עם כלב: מוכרת? הנאשם היה טוען בוודאי שהוא רק התלהב מהכלב היפה, וסתם נטפלים אליו, אבל כל אשה שצועקים אחריה ברחוב יודעת: זאת הטרדה, וזה אכן מאד מאד מטריד, וגם מבזה ומשפיל, והופך את היציאה לרחוב לחוויה בלתי נעימה. כן, יש הטרדות הרבה יותר קשות והרבה יותר מאיימות, וגם כאלה חוויתי לא מעט, אבל אני מביאה בכוונה דווקא את הדוגמאות הכביכול קלות-ערך האלה, שבכל זאת גרמו וגורמות לי עוגמת נפש ומשפיעות על הרגשתי ועל חיי, כי כמו שכתבה יפה המלצרית המוטרדת בתגובתה, הטרדה איננה רק כאשר נוגעים באיבר אינטימי או מציעים הצעה מינית מפורשת. גם הצקות מילוליות מיתממות מהסוג שתיארתי, כביכול "רק שאלתי שאלה", הופכות את חייה ואת עבודתה של אשה לבלתי נסבלים, וההיתממות לגבי טיבן המטריד והמבזה של התנהגויות כאלה, ולפגיעה שהן גורמות, היא עוול נוסף שנגרם לנשים. 

חוק הלאום לשם מה?

הדבר הכי מוזר בחוק הלאום הוא לשם מה בכלל מחוקקים אותו. מדוע כשמדינת ישראל מציינת שבעים שנה לקיומה מחוקקים חוק שאומר ששם המדינה הוא ישראל ושההמנון שלה הוא התקוה, ושבת יום המנוחה שלה? שיום הזיכרון ויום השואה (בסדר זה) הם ימי הזיכרון שלה? זה הרי המצב הקיים. אפילו הסעיף האומר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל, כבר נקבע בחוק בשנת 1980, ולא שינה דבר, כי ירושלים נמצאת תחת שלטון מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל שום מדינה, כולל ארצות-הברית, איננה מכירה בשלטון ישראל במזרח ירושלים, ומלבד הישראלים עצמם, כל שאר העולם רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. השאיפה היהודית לשלוט במזרח ירושלים היא המכשול הגדול ביותר להסדר עם הפלשתינים והעולם הערבי, שרואה במזרח ירושלים את בירתו הקדושה, וגם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ללא ספק ידיד נאמן של מדינת ישראל, הציע בתכנית השלום שלו, שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלשתין שתקום לצד ישראל, כפי שכל שאר העולם מלבד מדינת ישראל מצפה. לכן החוק הזה איננו יכול להתקבל בעולם אלא כהתרסה לשמה, שגם זה מטופש להפליא. הרי מצבה הבינלאומי של ישראל היום איננו רע, יחסינו עם ארצות הברית מצוינים, ולמרות הכעס האירופי על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועל ההכרה בירושלים כבירת ישראל (בחלקה המערבי בלבד), יחסינו עם האירופים סבירים בהחלט. גם רוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, וגם יחסינו עם רוסיה, למרות המצב המתוח בינינו לסוריה, טובים. מדוע סתם להתגרות ולהרגיז ולקומם עלינו מדינות אחרות? קשה להבין. מה מקוה נתניהו להשיג בחוק הזה? אנשי הבית היהודי וכמה מחבריהם בליכוד קיוו אולי שהחוק ייתן לגיטימציה לאפליה מפורשת של הציבור הערבי בישראל, אבל בסופו של דבר הסעיפים המפלים הוצאו או רוככו, אז לשם מה החוק בכלל?

גם הטענה של מתנגדי החוק שהוא סותר את עקרון השוויון איננה נכונה. העובדה שהזכות לשוויון איננה מוזכרת בחוק, איננה מבטלת בשום אופן את הזכות לשוויון, כפי שהעובדה שאין מוזכר בחוק שישראל היא מדינה דמוקרטית, איננה מבטלת את הדמוקרטיה בישראל. המשטר הדמוקרטי בישראל מתקיים מכוח חוקים רבים, שמאפשרים לכל אזרח להצביע בבחירות חופשיות וחשאיות על פי מצפונו, לכהן בכנסת ולבקש סעד משפטי. משטר מתקיים מכוח הנוהג והמסורת ולא רק מכוח החוק. באנגליה, שישראל כוננה את משטרה על פי דגם המשטר שלה, הגורם החשוב ביותר בהתנהלות השלטון הוא המסורת, וכולם מכבדים את המסורת. אין לאנגליה חוקה ובכל זאת איש איננו חושב להפר את העקרונות שעל פיהם מתנהלת המדינה כמאתיים שנה. ובכל זאת ההתייחסות בחוק הלאום רק לזכויותיו של העם היהודי, וההדחה של השפה הערבית ממעמד שפה רשמית שהיה לה עד כה ואסור היה לשנות, פגעו קשה בתחושתו של הציבור הערבי, ואולי בצדק, מפני שכולנו נעלבים לא רק כשפוגעים בנו פגיעה ממשית, אלא די בהבעת רצון של הזולת להשפילנו ולפגוע בנו, כדי שנרגיש פגועים. התחושה שסיבת חקיקת החוק היא לפגוע באזרחיה הערביים של מדינת ישראל, די בה כדי שהם יחושו נפגעים, ויש להם סיבות טובות לחוש שכל מטרת החוק היא להשפילם ולפגוע בהם, כי אין שום מטרה סבירה או נראית לעין לחוק הזה מלבד ההתרסה שלו נגד אמונתם של האזרחים והתושבים הערבים, שגם הם כפלשתינים זכאים להגדרה עצמית שישראל מונעת מהם, לא רק בשטח המדינה אלא גם בשטחים הכבושים, כמו גם ההתנכרות בחוק לחשיבותה של מזרח ירושלים לציבור הערבי, ולמשמעות העמוקה שנודעת לה בתרבות ובהסטוריה של הערבים. גם אם העילה הראשונית לקידוש ירושלים היתה תחרות עם היהודים, אין זה משנה את החשיבות שקיבלה ירושלים במהלך ההיסטוריה במסורת הערבית, ואת הרגש העמוק שיש לערבים כלפי מזרח ירושלים הקרויה בערבית "הקדושה", שם שמדבר בעד עצמו.

מדוע אפוא להרגיז ולקומם הן את מדינות המערב והן את אזרחי ישראל הערבים ומדינות ערב הידידותיות לנו, כדי לחקוק חוק שאיננו משנה דבר במציאות? מאותה סיבה שראש הממשלה ושריו מתנכלים לציבור הערבי ולאנשי השמאל ללא הפסקה, תוך הענשתם הבלתי פוסקת על הבעת דיעות לגיטימית שאיננה לטעמם, מכפישים אותם ועולבים בהם, פוגעים בהם ורודפים אותם: הסיבה היחידה להתנהגות זו היא שנתניהו ושריו הם שפלים וגזענים, ולאנשים מסוג זה יש הנאה עמוקה מהשפלת מושא הגזענות והשנאה שלהם, גם אם אינם מרוויחים מכך דבר, ואפילו אם הם משלמים על כך מחיר.  

איציק שמולי, איננו האינקובטור שלך

לפני עשרים ושתיים שנה הפכה אותי מדינת ישראל מאדם לרחם להשכרה. הייתי אם גרושה לשתי ילדות, והתבשרתי שנשים כמוני תשמשנה לפי החוק כרחם להשכיר. הנשים הכי חלשות כלכלית וחברתית במדינת ישראל הוכרזו על ידיה כחפץ להשכרה לצורך יצירת תינוקות. היה לחץ על המחוקק לספק נשים לצורך שימוש בהן כאינקובטור, והמחוקק שירא רק מחברי כנסת דתיים ומן האיסור הדתי על נשים נשואות להרות למי שאינו בעלן, חשב שאת האמהות הלא נשואות, העניות ביותר, הפגיעות ביותר, אלה שילדיהן תלויים בהורה יחיד, אפשר להפקיר למטרה זו, ששום מדינה הגונה ומתוקנת איננה מתירה. בכך הוסיפה מדינת ישראל על שעבוד הנשים לבעליהן על פי ההלכה שאיננה מאפשרת לנשים לקבל גט אלא ברצון בעליהן, ולשעבוד החליצה של האלמנות, גם את השימוש המסחרי בנשים כרחם להשכיר. עם הזמן הורחב ניצול הנשים כאינקובטור בשירות זולתן גם לנשים נשואות עניות ונזקקות, וכעת הרחיב החוק את האפשרות לניצול נשים כאינקובטור לצרכי ציבורים נוספים. כעת זועקים הגברים ההומוסקסואלים מדוע אין מתירים גם להם להשתמש בנשים כאינקובטור לצורך יצירת ילדים לעצמם, שכן לטענתם הם מופלים לרעה לעומת זוגות נשואים שבהם האשה עקרה.

בניגוד לטענתם של ההומוסקסואלים הדורשים את חופש השימוש בנשים כאינקובטור, המאבק בחוק המתועב המתיר להשתמש בגופן של נשים ליצירת ילדי אחרים איננו קשור כלל לזכויות הומוסקסואלים, אלא לזכויות נשים, שלמרות שאין להם עניין בהן, גם הן בנות אדם, ממש כמוהם. שנית, הדרישה של ההומוסקסואלים לספק להם נשים כאינקובטורים היא דרישה מקוממת במיוחד, מפני שמדובר בגברים בריאים שאין להם כל מניעה, לא גופנית ולא חוקית,  להביא ילד לעולם יחד עם אשה, בהסכמה על הורות משותפת ותוך כיבוד זכויותיה כאדם וכאם, כפי שעשו הומוסקסואלים לא מעטים במדינתנו, ויפה עשו. לאיש אין זכות לנצל נשים עניות ומוחלשות כדי שתהרנה את ילדיו בתהליך ממושך ועתיר סכנות של הזרקת הורמונים, השתלת ביציות, הריון בסיכון גבוה מרובה עוברים ופרידה מהילדים אחרי הלידה, לרוב פרידה לתמיד. הגשמת חלומותיהם של הומוסקסואלים איננה יכולה להתבצע על גבן של נשים, שמעמדן החוקי והחברתי בישראל נמוך מאד לעומת מעמד הגברים, ולו גם הומוסקסואלים. הרבה מהקידמה כביכול של מדינת ישראל בנושא ההומוסקסואלים, נובע מכך שמדובר בגברים בעלי עוצמה חברתית שהנשים חסרות אותה, וחוק השימוש בנשים כאינקובטורים, תוך הפקרת הנשים העניות לניצולן כרחם להשכיר, מקובל גם על הציבור הדתי, שמקדם את היחס לנשים כאל חפץ וכלי ואת הדה-הומניזציה שלהן, הן בקרב הציונות הדתית-מתנחלית והן בקרב ציבורים חרדים כמו חסידות גור, שעליה נמנה שר הבריאות. פעילי הקהילה ההומוסקסואלית מודעים לכך היטב, ולכן בישראל הלחץ לאפשר להומוסקסואלים שימוש בנשים כאינקובטור הרבה יותר חזק מהלחץ להנהיג נישואים אזרחיים, שיכלו להיטיב גם עם הומוסקסואלים, אבל בעיקר עם נשים, ובדיוק מסיבה זו אין להם לובי בכנסת. גם כאשר אנשי מר"ץ דורשים להרחיב את השימוש בנשים כאינקובטורים עבור הומוסקסואלים, הם מודעים לכוח החברתי של הגברים ההומוסקסואלים, שחזק פי כמה מזה של קהילת הנשים המנוצלות כאינקובטור, שספק אם נמצא ביניהן אפילו מצביעה אחת של מר"ץ, או אפילו של מפלגת העבודה.

כאשר הומוסקסואלים נלחמו על ביטול ההפללה שלהם ועל זכותם לחיות על פי נטייתם, הם כפרו  בטענה הדתית שזוגיות של גבר ואשה היא מקודשת, ודרשו בצדק לכבד את נטיות לבם. כעת מנסים דוקא ההומוסקסואלים ליחס קדושה לזוגיות ההומוסקסואלית, כאילו הדרישה מהם ליצור קשר מכבד ושוויוני של הורות משותפת עם נשים לצורך הבאת ילדים לעולם היא דרישה בלתי מוסרית, שפוגעת בקדושת הזוגיות ההומוסקסואלית. בעבר הבינו הומוסקסואלים שאם הם רוצים בילדים, עליהם להתחתן עם נשים, וכך עשו רבים מהם, שניהלו חיים כפולים. איש איננו דורש כיום מהומוסקסואלים להינשא לאשה ולחיות כהומוסקסואלים בסתר, אבל לא ייתכן שהם ידרשו לספק להם נשים לצורך הבאת ילדים לעולם, רק כדי שיוכלו להעמיד פנים, ששני גברים יכולים להביא ילדים לעולם, על ידי שימוש באשה לא במעמד של אם, אלא במעמד של מכונת הולדה. אשה איננה מכונה ואיננה אינקובטור, והריון עתיר סיכונים לצורך מסירת הילד לאחרים איננו דבר שיש למישהו זכות לקנות בכסף. רק תחושת הכוח של גברים, שהם מעמד מאד מאד חזק בישראל, גם אם הם הומוסקסואלים שהמימסד הדתי מתעב, ושהנשים הן מאד מאד חלשות וחסרות מעמד, מאפשר להעלות דרישה כזאת, להשתמש באשה כדי לייצר לעצמם ילדים, ואז להשליך אותה ככלי אין חפץ בו. בהצטרפו לדרישה הזאת איציק שמולי איננו נוהג כח"כ חברתי, אלא כבן למגזר פריוילגי באוכלוסיה, שחושב שהוא זכאי לשעבד מגזר חלש בהרבה כדי לשרת את ענייניו.

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים

בימים האחרונים ניסיתי ללא הצלחה להשיג את הנוסח האנגלי שאמור להיות הנוסח המקורי של ההצהרה שעליה חתמו ראשי הממשלות של פולין וישראל. בידי שני נוסחים עבריים, זה שהפיץ משרד ראש הממשלה, וזה שפורסם בעיתון "הארץ" (ובעיתונים עבריים נוספים) בידי גורמי מימשל פולנים. אין כמעט הבדל בין שני הנוסחים העבריים בתוכן, בעיקר הבדלי סגנון בין מתרגמים, ושניהם הם הכתבה מובהקת של שיח הכחשת השואה הפולני, שמעוות את האמת על השואה בצורה כה קשה, עד שהגורמים הישראלים המעורבים אפילו לא הבינו באיזו חומרה של הכחשת שואה מדובר כאן. כל הביקורות המוצדקות של היסטוריונים על המסמך המביש הזה, אפילו לא התייחסו לעניין החמור ביותר בו, תיאור השואה כ"פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי וכל הפולנים ממוצא יהודי".

על פי המסמך היו איפוא שתי קטגוריות של נרצחים: "העם היהודי" וכן "פולנים ממוצא יהודי". נראה שהחותמים מצד ישראל לא הבינו, בגלל גודל המופרכות, ש"פולנים ממוצא יהודי" הם יהודי פולין, שלמעלה משלושה מיליון מתוכם נרצחו בשואה. כבר כתבתי ברשימתי "השקר היותר גרוע של פולין" על כך שהפולנים מנכסים לעצמם את שואת היהודים וטוענים שנרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מונים את הנרצחים היהודים בשואה שהתגוררו בזמן המלחמה בשטח פולין הכבושה, וכן שלושה מיליון פולנים שנרצחו לטענתם, מספר כפול מההערכות המבוססות וניסיון ליצור שוויון כפול ומכופל בין גורל היהודים לגורל הפולנים: לטעון שמספר הפולנים שנרצחו זהה למספר היהודים שנרצחו, דבר שגם אינו נכון עובדתית וגם יוצר שוויון מדומה בין יהודים שנרצחו במפעל ההשמדה הנאצי לבין פולנים שמיעוטם נרצחו ורובם נהרגו במלחמה מתוך אוכלוסיה גדולה פי עשרה מן האוכלוסיה היהודית בפולין, שנרצחה כמעט כולה. כעת חתום ראש ממשלת ישראל על הצהרה שטוענת שהשואה איננה רק רצח של יהודים בשל יהדותם. השואה על פי המסמך היא גם רצח של פולנים. אמנם פולנים ממוצא יהודי, אבל פולנים. כנראה בגלל התופעה הלא מוכרת להיסטוריונים, אך קורמת במסמך הזה עור וגידים: "אנטיפולוניזם". מפעל ההשמדה הנאצי כולל איפוא רצח של העם היהודי, וגם רצח של פולנים.

אבל הנאצים, שאמנם בזו לעמים הסלאבים, הרוסים, הפולנים והסרבים, וראו בהם גזע נחות, אך לא אויב קיומי כפי שראו ביהודים, לא רצחו את יהודי פולין מפני שהיו פולנים, אלא מפני שהיו יהודים. בני משפחתי שנרצחו בפולין לא היו פולנים משום בחינה: מחוז גליציה שבו נולדו וגדלו וחיו השתייך עד מלחמת העולם הראשונה לממלכת אוסטרו-הונגריה, שקיבלה אותו מאתיים שנה קודם לכן, בעקבות חלוקת פולין בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחזר המחוז לידי פולין, לאחר מלחמת העולם השנייה סופח לברית-המועצות, ולאחר התפרקות ברית-המועצות הועבר לאוקראינה. סטניסלבוב, העיר שבה נולדה אמי, נמצאת כיום באוקראינה ונקראת איוונו-פרנקונסק, אבל בני משפחת אמי ואבי שנרצחו בשואה בגליציה לא היו לא אוסטרים ולא רוסים, לא גרמנים ולא פולנים ואף לא אוקראינים. הם היו יהודים שמחוזות מגוריהם עברו מיד ליד, איש מעולם לא ראה בהם דבר אחר מלבד יהודים, את אזרחותם הפולנית, במידה שהיתה להם כזאת, איבדו עם הכיבוש הנאצי, ורק לאחר הירצחם בשואה הועלו לדרגת פולנים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את מותם ולהציב את עצמה כקורבן הנאצים בדומה ליהודים, וכעת חתם גם ראש ממשלת ישראל על השקר הפולני הזה שאיננו אלא הכחשת השואה.

כל ההצהרה כולה נועדה למטרה זו: לגזור גזירה שוה בין יהודים ופולנים. היהודים סבלו מאנטישמיות? ובכן, גם הפולנים סובלים מ"אנטיפולוניזם". שזו לדברי המכון לזיכרון לאומי בפולין תופעה חדשה יותר מאנטישמיות, אבל לא פחות חשובה. כנראה שאנטיפולוניזם הוא תופעה מאד משמעותית, אם בגללה רצחו הנאצים שלושה מיליון "פולנים ממוצא יהודי".

לצד הכחשת השואה המהותית הזאת, נמצאות בהצהרה כל הטענות הפולניות המתכחשות לאנטישמיות הקשה בפולין, שהקלה על שיתוף פעולה של פולנים עם הנאצים ברמות שונות, עד כדי רצח יהודים בודדים שניסו להימלט מידי הנאצים בידי פולנים, ואף מעשי טבח מאורגנים של קהילות יהודיות בידי קהילות כפריות פולניות. מנגד מוצגים הפולנים בהצהרה כמי שבעיקר פעלו לסייע ליהודים ולהצילם, כשבפועל מצילי היהודים היו מעטים ויחידים במינם, גם בגלל האיום הנאצי הכבד לרצוח את כל בני משפחתם של פולנים שסייעו ליהודים. אינני באה לפולנים בטענה על כך שרק למעטים מהם היה האומץ האדיר שנדרש כדי להציל יהודים, אבל עדיף שלא ינופפו בגבורתם, אם אינם רוצים שיזכירו להם כמה רבים היו הפולנים שהלשינו על יהודים והסגירום לידי הגסטאפו, גם אם לא הרגו אותם בעצמם, שגם זה קרה לא מעט.

רבים מיהודי פולין, כפי שקרה גם בארצות אחרות, התקשו לקבל את מעשי השנאה מצד שכניהם הפולנים שלצדם חיו, ולעתים קרובות היו ביחסים טובים וידידותיים עמהם לפני הכיבוש הנאצי, עוד יותר מכפי שהתקשו לקבל את רצחנות הגרמנים, שהיו זרים להם. לכאב היהודי על בגידת השכנים והידידים הפולנים, אין הפולנים מוכנים להתייחס כלל. את הפולנים המעטים שהצילו יהודים הם הופכים לנכס לאומי כאילו פעלו מטעם האומה הפולנית ולא בזכות עצמם. על הפולנים הרבים שרדפו, גזלו, הלשינו ואפילו רצחו, הם אומרים שאין לכך שום קשר למוצאם.

לפי הפתיח להצהרה הכל נפלא ביחסי ישראל ופולין, ויש זהות גמורה ביחס כלפי השואה, אין שקר גדול מכך. הפולנים תמיד ניסו לנכס לעצמם את הקורבן היהודי. באושוויץ הם ביקשו להקים כנסיה ולהציב צלבים, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי ולא באתר טבח המוני ביהודים. במשך שנים התריעו יהודים בפולין כנגד ההסתה האנטישמית של רדיו מריה. אבל רדיו מריה מקורב מאד למפלגה השלטת כעת בפולין. אין שום דבר משותף במבט ההיסטורי היהודי ובמבט ההיסטורי הפולני, שמלא בתכנים אנטישמיים, לעתים אפילו תכנים נאצים. אני זוכרת בזעזוע מיפגש עם היסטוריונים פולנים באוניברסיטה העברית בשנות התשעים, שבו למדתי מושג חדש "יודאקומונה", המקבילה הפולנית למושג הנאצי "יודובולשביקים". תחת הכותרת הזו מאשימים פולנים, כולל היסטוריונים רשמיים, את היהודים באחריות לדיכוי הקומוניסטי של פולין, ובנוכחות היהודים הם לא העזו לומר זאת במלים מפורשות, אך רמזו לכך, שבעצם היהודים אשמים בעוינות הפולנית כלפיהם ובתוצאותיה הרצחניות, בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הסובייטים. במקרה זה הפולנים אינם מחילים על היהודים את הזהירות שהם דורשים לגבי עצמם, ומאשימים את כל היהודים בשיתוף פעולה של יהודים עם הקומוניסטים. כמובן שזו בעצמה האשמה אנטישמית-נאצית, שמזהה יהודים עם קומוניסטים. השנאה הפולנית ליהודים היא תופעה עתיקה בפולין, ואחראית לה הכנסיה הקתולית הפולנית והמסדר הישועי שפעל בפולין. עלילות דם הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית, וגם הפוגרום בעיירה קיילצה ביולי 1946, שבו נרצחו 42 ניצולי שואה יהודים, התבסס על עלילת דם. גם כיום יש בפולין אנשים שמאמינים כי היהודים רוצחים ילדים ושותים את דמם, וזה מאד קשור למוצאם ולדתם. וכמובן, מאד מקובל בפולין של מפלגת החוק והצדק להאשים את היהודים בקומוניזם, ולהתעלם כליל מהעובדה שהמשטר הקומוניסטי בפולין רדף את היהודים עוד בשנות החמישים, ולאחר מלחמת ששת הימים בעצם גירש אותם מפולין. לאירועים אלה, שצרובים עמוק בלבם של יהודי פולין, אין זכר בהצהרה. רק מודגש בה שהיהודים מסכימים לכל מה שהפולנים טוענים על השואה. הם לא.

הזיכרון המשמעותי ביותר של אמי מפולין הוא שלקראת ביקורו של ראש ממשלת פולין באותם ימים, הגנרל פילסודסקי, בבית ספרם, בחרה בה המורה לדקלם שיר לכבודו, והזמינה אותה לביתה לערוך חזרות על הדקלום. בעלה של המורה שאל אותה אם לא מצאה מישהו אחר מלבד הז'ידובקה לדקלם לכבוד ראש הממשלה. אמי לדבריה סיפרה זאת לסבי והוא כעס מאד ואמר מספיק, עכשיו עולים לארץ ישראל. למרבה המזל הם עלו לארץ בשנת 1936. מאז שעלו סבי וסבתי לארץ, מעולם לא יצאו עוד ממנה. את פולין מעולם לא שבו לראות, ואני, שהייתי קשורה אליהם במיוחד, מעולם לא רציתי לנסוע לפולין, גם כאשר בני משפחתי האחרים נסעו לשם. איני חשה שום שותפות וחברות עם הפולנים, רק כעס וצער. איני מוצאת ביחסם אלינו שום כבוד ושום רגישות. רגישות יש להם רק לעצמם. כאשר מישהו אומר "מחנות ריכוז פולניים", למשל נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הפולנים משתוללים מזעם, אבל אובמה, וגם אחרים האומרים זאת, מתכוונים אך ורק לכך שמחנות הריכוז הגדולים כמו אושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, וגם חלמנו ובלז'ץ, המחנה שבו נרצחו בני משפחתי, הוקמו בשטחה של פולין. אנחנו יודעים שאת המחנות הקימו והפעילו הנאצים, ושאת בני משפחתי רצחו הנאצים. את משפחת אחי סבתי רובין מרפלד, שהיה עורך דין פלילי, את אשתו פאני ובנו הרך רישק,  הציל פושע פולני שרובין ייצג. הוא סיכן את חייו כדי להציל משפחה יהודית, אולי דוקא מפני שהיה פושע. במשפחתי סיפרו שאחרי המלחמה רצחו אותו האוקראינים מפני שהציל יהודים. אני מספרת כל מה ששמעתי כלשונו. פעם חשבתי שיכולה להיות קרבת נפש בין קורבנות הנאצים היהודים והפולנים, אבל היום אני מבינה שזה איננו אפשרי. לא רק בגלל שהיו פולנים רבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם, אלא מפני שהתרבות הפולנית היא תרבות אנטישמית מאד, והיא איננה מאפשרת שום דיאלוג אמיתי, ומפני שהפולנים רוצים לנכס לעצמם את גורל היהודים בשואה, ולשם כך הם משתמשים גם באנטישמיות וגם בסתם שקרים. ההצהרה הזאת שחתומים עליה ראשי ממשלות פולין וישראל היא אחת מהשקרים האלה. הפולנים מנפנפים בה כמו פושע שקיבל זיכוי. אולי הם, שאינם יודעים דמוקרטיה מהי, חושבים שאם יבהירו לתושבי ישראל על איזה מסמך מביש חתם ראש ממשלתם, יעברו כל תושבי ישראל לדום וידקלמו את ההצהרה המבישה והשקרית הזו כאילו היתה תורה מסיני. אבל להצהרה הזו אין יותר ערך מהצהרה אווילית אחרת של מכחיש השואה בנימין נתניהו, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון. האמת, אמרה לי תמיד לוחמת הגיטאות המנוחה ברוניה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, והיא תחזור ותתנוסס מעל ההטעיות והשקרים.

אורלי וגיא ונתן יונתן וחדר עבודתו

כתבי יד של המשורר נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה בהם, הכריזה אורלי וילנאי בדרמטיות, בתכנית הערב החדשה של אורלי וגיא ביום שלישי בערב. מן הכתבה המבולבלת בקושי אפשר היה להבין את מה שכבר פורסם בכתבה ארוכה של יעקב בר-און במעריב (ב-6 במארס 2016), שבתו החורגת של נתן יונתן, נטע רז, בתה של רעייתו השנייה נילי כרמל, מבקשת לתרום את חדר עבודתו כדי שיישמר כמוזיאון, ועיריית פתח-תקוה, שבה נולד וגדל המשורר נתן יונתן, אף היתה מוכנה לתקצב את היוזמה, המאד ראויה לכשעצמה, אך על פי תגובת עיריית פתח-תקוה הם שלחו לנטע רז חוזה שהיא לא חתמה עליו. ממשרד התרבות נמסר בתגובה לכתבה שעוד בחייו מסר נתן יונתן מחצית מכתביו למכון "גנזים", הארכיון של אגודת הסופרים, שמקבל ומטפל במסירות בכתבי הסופרים והמשוררים בישראל, וקשור כיום לספריה הלאומית, שאף היא שמחה לקבל ולאצור כתבי יד של כל יוצר ישראלי. אבל מה עם החצי השני, שאלה אורלי וילנאי. ובכן, מאחר שהיא לא טרחה להרים טלפון לארכיון "גנזים" ולהתעניין, הרמתי טלפון בעצמי ונאמר לי שכתבי היד של נתן יונתן נמסרו ל"גנזים" ושמורים שם היטב, דבר לא נזרק ולא ייזרק, ואם יש בידי המשפחה כתבי יד נוספים ישמחו כמובן לקבלם ולשומרם. אלא שמכון "גנזים" הצנוע מתקיים בקושי רב, ואיננו יכול לתקצב הנצחת חדרי עבודה של משוררים וסופרים, אלא את שימור כתבי היד שלהם בלבד והעמדתם לעיון החוקרים והמעוניינים, שזה טעם קיומם. כמו כן נאמר לי ב"גנזים" שיו"ר אגודת הסופרים תשלח לאורלי וגיא תגובה.

צפיתי אתמול שוב בתכנית של אורלי וגיא בציפיה לתגובה ולהבהרה, אבל התגובה היחידה היתה שוב של נטע רז, שאמרה שהיא שומרת היטב את כתבי היד של נתן יונתן ואיננה משליכה ולא תשליך דבר, אבל חבל שמדינת ישראל איננה מנציחה אותו כראוי לו. אורלי וילנאי לא חשבה שכעיתונאית תפקידה לשאול את נטע רז מדוע לא חתמה על החוזה עם עיריית פתח-תקוה שדוקא כן הסכימה לתקצב את שימור חדרו של נתן יונתן, ומה בדיוק הבעיה. גם לא הבנתי מדוע הכריזה וילנאי שכתבי יד של נתן יונתן עומדים להיזרק לזבל כי איש איננו רוצה לקבל ולשמר אותם, דבר שהוא פשוט שקר, ועיתונאים אינם אמורים לשקר ולדבר דברים חסרי שחר. עיתונאים גם אינם אמורים לשרת אינטרסים ושאיפות פרטיות של מי שבמקרה פנה אליהם, אלא לברר מה בדיוק קורה ומהו האינטרס הציבורי בעניין. לו טרחו לפחות לקרוא את כתבתו של יעקב בר-און, יכלו להבין שהוצע לגברת רז למקם את החדר בתיכון ביהוד שבו היא מתגוררת, אבל הדבר לא היה לטעמה, וכאשר אמרו לה שכך תוכלנה כיתות תלמידים לבקר בחדר, שאלה לדבריה אם היא צריכה לחלק להם שוקו ולחמניה. יותר מכך, הוצע לה להעתיק את החדר לאוניברסיטת בן-גוריון, אבל היא "לא הסכימה שכל כך ירחיקו אותו ממנה". הגברת רז גם איננה מסכימה שיקימו לנתן יונתן מוזיאון בקיבוץ שריד, כי שם חי נתן יונתן עם אשתו הראשונה צפירה יונתן, שאותה עזב כדי לחיות עם אמה של נטע רז, חוקרת הספרות נילי כרמל. לקיבוץ שריד שבו חי וכתב נתן יונתן שנים רבות, יש אתר אינטרנט שבו מוקדש מקום גם לביוגרפיה של המשורר המנוח. כתוב שם שהוא היה אב לליאור שנפל במלחמת יום הכיפורים ולזיו, אבל אמם צפירה, שחיה בקיבוץ שריד עד עצם היום הזה, איננה מוזכרת באתר הזה. לעומת זאת נכתב שם שלפני מותו החל יונתן לעבוד על תרגומי שיריו לאנגלית וספרדית, וש"את המלאכה השלימה במקומו רעייתו נילי", שמי שלא נאלץ להתוודע לסכסוך הגירושים המתוקשר בזמן אמת, עלול לחשוב שנילי היא אמם של ליאור וזיו. הנצחה ציבורית ולאומית היא דבר חשוב, והיא איננה צריכה להתנהל כמו אינציקלופדיה סובייטית ולשכתב את עצמה לטובת מי שרוצים למחוק חלק מחייו של אדם או לפאר את עצמם. אבל את אורלי וגיא קל מאד לגייס לטובת אינטרס פרטי, גם כשהוא נוגד את האינטרס הציבורי ואת האמת, כפי שהעמידו את עצמם בזמנו לרשות עורכי הדין של משה קצב והכינו תכנית שהיתה תשדיר שירות לטובת קצב שבו הועלו כל טענות עורכי הדין שלו שבית המשפט דחה בגלל שסתרו את דיני הראיות או הוכחו כשקריות, שעל כך כתבתי כאן. המקרה ההוא היה חמור ופסול במיוחד, כי היתה בו פגיעה קשה בקרבנותיו של משה קצב שהוצגו בכתבה כשקרניות, והמקרה הנוכחי אמנם פחות חמור, רק מתן הזדמנות נוספת לבתו החורגת של נתן יונתן, להציג את עצמה שוב כבתו האמיתית וכמי שחרדה לשמירת מפעלו וזיכרו. ואכן הכתבה ששודרה ביום שלישי אצל אורלי וגיא עסקה בעיקר בתיאור הקשר העמוק שהיה בין נטע רז ובנה, ששניהם גדלו ללא אב, לבין נתן יונתן, שלדבריה היה האב היחיד שהכירה וסב מסור לבנה. בראיון שערך עמה יעקב בר-און היא אף טענה שבנה היה כמו הילד המשותף שמעולם לא נולד לאמה ולנתן יונתן ומילא את החסר עקב נפילת בנו ליאור והעובדה שבנו השני, זיו יונתן, לא היה כל כך בקשר איתו. ביקשתי איפוא לדבר עם זיו יונתן ולשמוע את הצד שלו לדברים. לשאלתי הוא ענה שאביו ציווה את עזבונו לנילי כרמל ומשפחתה והוא מעדיף שלא להתערב בכך, אבל שאנשים התקשרו אליו וסיפרו לו שראו ספרים של אביו שהיו במקור בחדר העבודה, ספרים שכוללים סימונים ורשימות של אביו, בחנויות ספרים, והוא הלך לאותן חנויות ורכש מכספו את הספרים של אביו שנמכרו לדבריו על ידי נטע רז בעבור כסף לחנויות. הוא חזר על הדברים כמה פעמים ואמר שאני יכולה לצטט אותם.

אני מודה שלמרות שלא התרשמתי לטובה מדבריה של נטע רז בכתבה, דבריו של זיו יונתן הפתיעו ואפילו הדהימו אותי. מה באמת רוצה הגברת רז, שטוענת כי היא רוצה לתרום את חדר העבודה של נתן יונתן, אבל איננה מסכימה לשום הצעה מעשית לקבל את החדר, ולדברי בנו של נתן יונתן מכרה ספרים שהיו בחדר, ספרים שהיו בהם רשימות שלו, והיה ראוי להעבירם לספריה הלאומית, בוודאי ובוודאי שלא היו צריכים להימכר לחנויות. ואם ממילא כבר נמכרו ספרים מספרייתו הפרטית של נתן יונתן, מה רוצה הגברת רז כעת, ומה בדיוק היא מתכוונת לתרום, אם ממילא לא שמרה את תכולת החדר כפי שהיה? מה בכלל נשאר מחדר העבודה המקורי? אני הייתי שמחה כמובן אם משרד התרבות או גוף ממלכתי אחר היה מממן מוזיאון לשירתו של נתן יונתן שהוא כה ראוי לכך, אבל מי שיעשה זאת יצטרך גם לדאוג לכך שהמוזיאון יהיה לכבודו של המשורר ולכבודה של האמת, כי כפי שאמר לי בנו זיו, "היו לו חיים גם לפני שעבר ליהוד (לביתה של נילי כרמל)". המקום הראוי להקים מוזיאון או חדר זיכרון לנתן יונתן הוא לדעתי בקיבוץ שריד, והחדר הזה צריך לשקף את האמת על חייו ויצירתו כפי שהיו, ולא כפי שבעלי עניין כאלה ואחרים מעוניינים לצייר אותם. אולי סיפור עזבונו של נתן יונתן ראוי באמת לכתבת תחקיר רצינית ולא לסיקור השטחי והמתלהם של אורלי וגיא, שמוטב שיתעסקו בדברים שהם מבינים בהם, וימשכו את ידם מעניינים שאינם לפי הבנתם.  

כנס הפוריות של רפרוסוק

חזרתי הביתה ועכשיו המחשב שלי מחובר לחשמל ואני יכולה לכתוב ולגלוש. באנגליה לא יכולתי, כי לא מצאנו ממיר משקע אירופי לשקע בריטי, רק ההיפך, משקע בריטי לשקע אירופי, ואמרתי שאולי זה בגלל הברקסיט, שהאנגלים עוד נוסעים לאירופה, אבל האירופים כבר לא כל כך רוצים לבוא לבריטניה. או אולי זה בגלל שהבריטים חושבים שמי שאין לו כבל בריטי זאת בעיה שלו, כמו הכותרת המפורסמת בעיתון בריטי כשהתעלה סערה ועלתה על גדותיה: "אירופה התנתקה מבריטניה". בגלל הברקסיט שעירער את יחסי בריטניה עם אירופה, בריטניה מנסה עכשיו לשקם ולחזק את הקשרים עם המדינות שבעבר שלטה בהם, כולל מדינת ישראל, וזה אולי טוב לכשעצמו.

חזרתי עם ניצן לקיימברידג', ששלוש שנים היא חיתה ועבדה בה, ועזבה אותה רק לפני שנה, אבל זה נראה נורא מזמן, כי בינתיים דין נולד, ואחרי שנולד ילד נדמה שאף פעם לא היו חיים בלעדיו. חזרנו לקיימברידג' עם דין, וזה כמו שאמר רוברט פרוסט has made all the difference. כל מקום נראה שונה לגמרי כשמטיילים בו עם תינוק, ובכלל ניצן אמרה שקיימברידג' נראית לה שונה, למרות שעזבה אותה רק לפני שנה, ואמרתי לה שכל מקום שחוזרים אליו אחרי שעוזבים אותו נראה פתאם שונה. גם חיפה שנולדתי וגדלתי בה נראתה לי מאד שונה כשחזרתי אליה אפילו אחרי היעדרות קצרה, שלא לדבר על חיפה של היום אחרי יותר מארבעים שנה, שנראית לי מאד שונה וזרה. אפילו הבית שמתגוררים בו כשעוזבים אותו וחוזרים אליו נראה פתאם אחרת, כאילו הגענו לבית של מישהו אחר, ורק האוויר של ירושלים הוא אותו האוויר של ירושלים, שמרחיב את הריאות. כמעט שבוע הייינו בבית של מישהו אחר, בית מאד יפה, אבל עם שתי קומות שמדרגות מחברות ביניהן, כמו שמקובל בבית אנגלי, שניצן כבר לגמרי רגילה לזה, אבל בשבילי המדרגות האלה הן עינוי, ובכל פעם שהייתי למטה נזכרתי שמשהו שאני צריכה נמצא למעלה ובכל פעם שהייתי למעלה נזכרתי שאני צריכה משהו שהשארתי למטה, וכל הזמן עליתי וירדתי וכאבו לי הרגליים מאד. אבל בטיסה לארץ נרדמתי וחלמתי שאני חוזרת לבית הזה ורוצה להיכנס ולא מוצאת את המפתח. אני לא יודעת מה החלום הזה אומר, אולי שאני רוצה לחזור לבית הזה שביליתי בו כמעט שבוע עם ניצן ודין, אבל כבר אי אפשר, או שסתם מרוב שחשבתי כל הזמן שהיינו שם על הבית ואם לצאת ממנו או לחזור אליו, הוא פשוט חדר לי לתת-מודע ולחלומות.

חזרנו לקיימברידג' לכנס הגדול  

Remaking Reproduction: The Global Politics of Reproductive Technologies

של רפרוסוק, קיצור של Reproduction Sociology, שזאת קבוצת מחקר באוניברסיטת קיימברידג' בראשות הפרופסורית שרה פרנקלין, שבתי ניצן פרי-רותם השתייכה אליה כשעבדה בקיימברידג', ואני בעצם באתי לשמור על דין הקטן כשניצן היתה בכנס, אבל בסופו של דבר גם שמעתי כמה הרצאות, שלא נוגעות לתחומי המחקר שלי אבל מאד נוגעות לתחומי העניין שלי שנדונו בכנס הזה, שהתבסס על התפיסה הבין תחומית שמאפיינת את שרה פרנקלין, שרואה קשר הדוק בין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של צמחים, לבין ההתפתחויות בגנטיקה ובטכנולוגיות הפריה של בני אדם, ובהשפעה העמוקה של ההתפתחויות האלה על החברה והעולם שלנו, כולל הביטויים האמנותיים שלהן, ולכן הכנס הזה התייחס גם לפרוייקט גידול התירס הדרום-אמריקני בגן הבוטני של קולג' Murray Eduards  שבו התקיים הכנס, וגם להשפעות של הפריות מבחנה ופונדקאות וההיבטים הסוציולוגיים שלהן. זה היה כנס מאד מיוחד, גם בגלל תחומי המחקר המגוונים שהוצגו בו, וגם בגלל שהוא היה בעיקרו כנס של נשים והומוסקסואלים וטרנסג'נדרים. גם בגלל שטכנולוגיות הפיריון החדשות, או החדשות-ישנות, כמו פונדקאות, נוגעות במיוחד לציבורים האלה, אבל אולי גם בגלל שהגברים, שעדיין שולטים באקדמיות בצורה די בולטת, מעדיפים לתחום וגם לסמן תחומי מחקר מסוימים כנשיים, וכך יש היום הרבה יותר נשים באקדמיה, אבל הן בעצם נמצאות בסוג של עזרת נשים אקדמית, שתחומה בתחומים שמסומנים כנשיים, גם אם במציאות הם שייכים לשני המינים, כמו שעקרות מסומנת כבעיה נשית, למרות שהיא בעיה שקיימת אצל שני המינים, גם אם מסיבות שונות. ניצן דיברה בכנס על הסיכוי שאנשים שסובלים מבעיות פיריון ידווחו עליהן והסיכוי שהם יבקשו סיוע של רפואת פיריון, שזה חלק ממחקר שהיא עסוקה בו עכשיו. נשים מדווחות יותר מגברים על בעיות פיריון ומבקשות יותר עזרה, אבל מה שדי מפתיע זה שבאנגליה יותר אנשים ששייכים למיעוטים אתניים מדווחים על בעיות פוריות מאשר אנגלים. אולי מפני שלאנגלים פחות בוער להביא לעולם ילדים. גם יותר אנשים דתיים מדווחים על בעיות פוריות, אבל הם יותר מסויגים משימוש בטכנולוגיות פיריון, בגלל איסורים או שיקולים דתיים שמטרידים אותם מאד.

אני בעצם באתי לקיימברידג' בשביל לשמור על דין הקטן בזמן שניצן היתה בהרצאות, אבל יכולתי לשמוע חלק מההרצאות כי אירגנו מטעם הכנס פעוטון יפהפה עם המוני צעצועים לילדי המשתתפים שהיו כאמור בעיקר משתתפות, ועבדו שם ארבע גננות מקסימות, ודין היה קצת בפעוטון, וקצת שיחק שם אבל בעיקר נרדם וישן שם על הדשא של הקולג', ולמרות שהגננות היו נפלאות ניצן מאד דאגה לו כל הזמן כי הוא עדיין יונק ומאד קשור אליה, ובגלל זה היא ויתרה על חלק מההרצאות והאירועים של הכנס, כי ככה זה כשיש ילדים, הנפש של האמא נקרעת בין הילד לבין העיסוקים האחרים, ואין באמת שוויון בין גברים לנשים, כי גם אם האבות מתמסרים לילדים יותר מאי פעם, הילדים עדיין מאד מחוברים לאמהות שלהם, לא רק בגלל שהם יונקים אלא בגלל שהם רגילים אליהן עוד מהרחם, וניצן כבר רוצה לגמול את דין מההנקה כי כבר מלאה לו שנה, אבל הוא לא מוותר ומבקש כל הזמן לינוק, כי לינוק זה לא רק מזין אלא גם מאד מנחם לתינוקות, ובעולם הקשה שלנו קשה לתינוקות מאד לוותר על הנחמה הזאת, ולכן אמהות תמיד מתלבטות אם לתת למישהו אחר לטפל בילד כדי לעשות דברים שחשובים להן ומעניינים אותן, והרבה פעמים גם חיוניים לפרנסת המשפחה, או להתמסר לילד ולוותר על הרבה דברים שמעניינים אותן, ותמיד אמהות עושות ויתורים, שזה בלתי נמנע כשמגדלים ילדים, וגם אני שעכשיו סבתא גם התלבטתי אם להשאיר את דין הקטן יותר זמן בפעוטון וללכת להרצאות או להישאר איתו, שבעצם למטרה הזאת באתי, אבל הייתי אסירת תודה שיכולתי לשמוע כמה הרצאות, את ההרצאה של ניצן ואת שתי ההרצאות הנוספות באותו מושב, שאחת עסקה בהשפעה של טכנולוגיות פיריון כמו הקפאת ביציות והפריית מבחנה על הציפיות החברתיות מנשים, שלדברי המרצה רק גדלו בעקבות הטכנולוגיות החדשות, שמגבירות עוד יותר את הלחץ החברתי על נשים, שהחברה מטילה עליהן את האחריות לדאוג להשתמש בטכנולוגיות החדשות להולדת ילדים, בעוד שפעם אם אשה היתה עקרה, אי אפשר היה להאשים אותה בכך, ולרוב האשימו בעקרות את אלהים. ההרצאה הנוספת עסקה באמת במקום של אלהים במרפאת פיריון בגאנה, שהצוות שלה תמיד הדגיש בפני המטופלות שרק אלהים נותן ילדים (ושלא תאשימו את צוות המרפאה!), ונערכו שם גם תפילות, כחלק מן הטיפולים. אבל הדבר שהכי זיעזע אותי מקטעי הראיונות של החוקרת עם הנשים שטופלו במרפאה הזו אלה דברים של אשה ששימשה כפונדקאית, ופחדה שאם יש כישוף בביצית המופרית שהושתלה ברחמה, כי היה כישוף בביצית או בזרע קודם להפריה, הכישוף יעבור אליה ויחדור לדמה, אבל היא שכנעה את עצמה שהביצית לא שלה וככה הרגיעה את עצמה. זו היתה הצצה עקיפה לנפשן של פונדקאיות, שבעיני זה הניצול הכי מחפיר של נשים, ולא שונה במאומה מזנות אם לא גרוע ממנה, כי אפילו לזונות מותר לגדל את הילדים שהן הרות ויולדות אם הן מסוגלות לכך, ומפונדקאיות לוקחים את הילדים כאילו הן רק אינקובטור, מכונה לגידול ילדים, וכאילו הן בכלל לא בן אדם. וההומוסקסואלים דורשים לספק להן פונדקאיות כמו שגברים דרשו פעם לספק להן זונות, כי הם לא רוצים להכיר באמהות של ילדיהם כאמהות, הם רוצים להשתמש בנשים כאילו הן אינקובטור ואז לקחת את הילד ולשכוח אותן, ושום כסף לא יכול לפצות על דה-הומניזציה כזאת. ובאמת שמעתי גם הרצאה של ד"ר מרצ'ין סמיאטנה בכנס על השפעת המודעות החדשה של הומוסקסואלים לכך שהם יכולים להיות אבות באמצעות פונדקאיות, שבארצות-הברית משווקים אותה בתור שירות פשוט ונחמד, "הדרך הקלה להורות", ואי אפשר לא לחשוב על זה שתמיד גברים הם יותר חזקים מנשים, גם אם הם הומוסקסואלים שבעצמם נרדפים, והם רוצים שירותי אינקובציה מנשים בתשלום כמו שפעם גברים דרשו שירותי זנות משבויות מלחמה ואולי עדיין דורשים או כופים נשים לספק שירותי מין לחיילים, וכל הניסיונות המסחריים לתאר פונדקאות בתור מעשה חסד: "ספקי אושר לזוג אומלל, הגשימי להם את החלום", יכלו להתאים גם לשירותי זנות, והופכים את ניצול הנשים העניות לפונדקאות לנאלח ושפל עוד יותר מהגישה המסחרית הקפיטליסטית שגם היא חסרת-אנושיות ואכזרית. דיברו בכנס הרבה על פונדקאות, אבל שמעתי רק מעט מזה, ובכלל היו הרבה מושבים מקבילים אז היה צריך כל הזמן לבחור, חוץ מזה שרציתי גם להיות עם דין שבשביל זה בעצם באתי, אז הייתי קצת בהרצאות ואז הלכתי לפעוטון לראות מה שלום דין ולהיות איתו, או לקחת אותו הביתה, כלומר לבית השכור ששהינו בו, ואז דיברתי עם הגננות בפעוטון וסיפרתי להן על דברים ששמעתי בכנס. ביום הראשון שהייתי שם, שהיה בעצם היום השני של הכנס, דיברתי עם גננת אחת שסיפרה לי שיש לה תאומים מהפריית מבחנה, ושהיא ניסתה שבע שנים להיכנס להריון וכל הזמן היו לה הפלות, כי היתה לה בעיה בדם שלא בדקו ולא איבחנו, ורק אחרי שבע שנים איבחנו סופסוף את הבעיה שלה והיא הצליחה ללדת את התאומים שלה, ונזכרתי בתוכנית על טיפולי פוריות בישראל שראיתי בטלויזיה שגם שם היתה אשה שהיתה לה בעיה עם הביציות ולא בדקו אותה, רק כשהיא כבר נואשה והתחילה לחפש פונדקאית בהודו, הרופאה בהודו שאלה אם עשו לה בישראל את הבדיקה הזאת שהם בכלל לא ידעו עליה. לפעמים רופאים מעדיפים לא לבדוק יותר מדי ורק לעשות עוד ועוד מחזורי טיפולים לנשים שלא יכולות להחזיק הריון, כי הם מתעשרים מזה, ועל זה גם כתבה שרית מגן בספר המצוין שלה "ילד משלך" שכתבתי עליו כאן והלואי שיתרגמו אותו גם לשפות אחרות. אחרי ששמעתי את ההרצאה של ניצן דיברתי עם עוד גננת בפעוטון שסיפרה לי שהיא אשה דתיה, אנגליקנית, ושגם לה יש תאומים מהפריית מבחנה, ושמהטיפולים שהיא עברה היו חמישה עוברים, ששניים מהם החזירו לה לרחם ומהם היא ילדה את הבנים התאומים שלה, ושלושה השמידו, וכאשה דתיה זה מטריד אותה, כי היא מרגישה שזה לא היה בסדר להשמיד שלושה עוברים. אני חשבתי שזה מדהים שמתוך ארבע הגננות שעבדו שם שדיברתי עם שלוש מהן שיחה די אקראית כשבאתי להשגיח על דין והוא עוד ישן בשלווה בעגלה שלו, שתיים מתוך ארבע עברו הפריית מבחנה וילדו תאומים, וזה ממש לא מדגם מייצג אבל יש בזה כדי להראות משהו על ממדי השינוי שהפריות המבחנה וכל טכנולוגיות הפיריון החדשות הביאו לחיינו, וגם על כך שהן לא בהכרח שינו לטובה את מצב הנשים, ואולי לפעמים דוקא הרעו אותו. בכל זאת היתה לי הרגשה מאד טובה מהכנס הזה שאירגנו נשים והשתתפו בו בעיקר נשים, שאולי הגברים באקדמיה מרשים לעצמם מידה של זילזול במחקרים שלהן, אבל אולי צריך לראות דוקא את הצד האופטימי של המדע והמחקר שנשים מקדמות, שעומד בלב הקיום האנושי, ואולי לפני שהיו נשים באקדמיה, לא קיבל את העדיפות והביטוי שראוי לתת לו, או אולי טופל רק מהצד הטכני שלו, של טכנולוגיות ההפריה, אבל לא מהצד האנושי והמוסרי והרגשי והפילוסופי שלו, כמו שקרה בכנס הזה שאירגנו והשתתפו בו בעיקר נשים, ותמיד צריך לנסות לראות את הצד האופטימי של הדברים.