הזכות הלאומית להשתמש בשפתך

מצדדי חוק הלאום סברו שדי יהיה בהאשמת מבקריהם באנטי ציונות ושיתוף פעולה עם הערבים כדי להשתיקם, ושהם יוכלו גם לעגן בחוק את אפליית הציבור הערבי וגם למכור לציבור את אפליית הערבים כ"ציונות", תוך כדי שהם מעלימים מהציבור את תוכנו המדויק של החוק ואת משמעות התוכן הזה. בעיקר הם סומכים על כך שהציבור איננו מבין את משמעות המושג "זכויות לאומיות", והם מנסים לטעון שהכרה בזכויותיהם הלאומיות של הערבים, פירושה ביטול זהותה היהודית של מדינת ישראל. זו איננה אמת.

זכויות לאומיות של עמים כוללות מגוון של זכויות, שהחשובה בהן היא זכותו של המיעוט להשתמש בשפתו הלאומית, לא רק בחיי היומיום, אלא גם במסמכים רשמיים, בחינוך ובתרבות. במשך שבעים שנה הכירה מדינת ישראל בשפה הלאומית של ערביי ישראל כשפה רשמית, גם אם לא תמיד נתנה ביטוי מעשי להכרה זו, ובכך הכירה בעובדה שהם מיעוט לאומי שיש לו זכויות לאומיות, ובראשן הזכות הלאומית להשתמש בשפתו. להכרה בערבית כשפה רשמית היתה חשיבות ומשמעות עצומה: לצד מערכת החינוך היהודית התקיימה ומתקיימת בישראל מערכת חינוך ערבית לציבור הערבי, בשפה הערבית, והציבור הערבי יכול לחנך את ילדיו בשפתם ובתרבותם, לשמר ולטפח את שפתו ותרבותו. למרבה הצער מעולם לא הוקמה בישראל אוניברסיטה בשפה הערבית, שראוי היה שתקום גם אוניברסיטה כזו, אבל גני ילדים וחינוך יסודי ותיכון בשפה הערבית התקיימו כל העת. כעת ביטל חוק הלאום המרושע את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית. אמנם היא הוכרה בחוק כבעלת מעמד מיוחד והובטח שבפועל מעמד השפה הערבית לא ייפגע, אבל לביטול מעמדה של הערבית כשפה רשמית יש משמעות מדאיגה, שכבר התבטאה בפועל בסירובו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לחתום על מכתב התפטרות של חבר כנסת ערבי שנכתב בשפה הערבית. אם יו"ר הכנסת איננו שולט בערבית, יש למנות לו סגן מבין חברי הכנסת הערבים שיוכל לטפל במסמכים רשמיים בשפה הערבית. עצוב במיוחד שדוקא יולי אדלשטיין, שנרדף בברית המועצות בגלל עיסוקו בהוראת ולימוד עברית, פוגע בזכויותיהם הלאומיות של ערביי ישראל. היה עליו לדעת שלא זו הדרך. הערבים זכאים לשמר ולטפח את שפתם ותרבותם, שהיא גם שפה אחות לשפה העברית, ולא בכדי מתאר התנ"ך את הישראלים והישמעאלים כבני אותו אב, כאחים למחצה. התרבות הערבית מילאה תפקיד עצום בהסטוריה היהודית, וממנה שאבו חכמי ומדקדקי תור הזהב בספרד את הדקדוק העברי שלנו. ראוי שכל ילד יהודי במדינת ישראל ילמד את השפה הערבית על בוריה, ובכך יעמיק ויעשיר את לשונו העברית האחות לה, וגם יפתח לעצמו שער לעולם העשיר של השירה והספרות בלשון הערבית שאנו מכירים כה מעט, וחבל.

לא בכדי מתעלמים מצדדי החוק המנסים להגן עליו מסעיף החוק המבטל את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית, מפני שאינם יכולים להצדיק את הצעד הזה, שאין לו שום הצדקה. שבעים שנה הוכרה הערבית כשפה רשמית ובכך איפשרה מדינת ישראל לערבים לחוש שהמדינה מכבדת את זהותם הנבדלת, ואיננה כופה עליהם להתייהד ולזנוח את שפתם ותרבותם. לא רק שלא היתה בכך שום פגיעה בציונות, להיפך, המצב הזה איפשר לאזרחים הערבים להיות ישראלים מבלי לוותר על זהותם, ובכך הקל עליהם להיות ישראלים. את העברית הם למדו ממילא, מתוך רצון להשתלב בחיי היומיום של הרוב היהודי ולמצוא את מקומם במדינה שיש בה רוב יהודי. הצעד המרושע והפוגעני של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית בישראל, שהוא בעיני הסעיף הגרוע ביותר בחוק, שכן הוא מבטל זכויות קיימות, דבר שיש בו משום הרעת מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ללא כל סיבה, ולעניות דעתי די בו כדי להקים עילה לביטול החוק. לא זכינו לשום הסבר ממצדדי החוק מדוע נזקקו לצעד המרושע והמשפיל הזה של ביטול מעמדה הרשמי של השפה הערבית במדינת ישראל, ולא נותר לנו אלא לחשוב שהמטרה היחידה של צעד זה היא השפלת ואפליית המיעוט הלאומי הגדול של ערביי ישראל. השפלה ואפליה מולידות עלבון, זעם ומרי במקום שותפות, ובוודאי שאין בכך כדי לסייע לקידום הציונות, כפי שמתיימרים מצדדי חוק הלאום.

מדינה יכולה להתעמר במיעוט לאומי, אבל אין לשום מדינה ולשום עם סמכות לשלול זכויות לאומיות של עם אחר. מדינת ישראל יכולה להכריז מכאן ועד להודעה חדשה שזכויותיהם הלאומיות של תושביה הערבים בטלות ומבוטלות, כשם ששרת התרבות מכריזה שמופעי תרבות שאינם לטעמה הפוליטי אינם זכאים לתקצוב, אבל אלה פעולות רודניות ללא בסיס מוסרי וחוקתי, והן מתבססות על דיכוי בכוח הזרוע ולא על חוק ומשפט. לדיכוי בכוח הזרוע יש גבולות. אם תומכי חוק הלאום חושבים, למשל, שבעזרת החוק הם יוכלו לספח את השטחים הפלשתיניים, ובה בעת למנוע מתושביהם הפלשתיניים זכויות אזרח, הם טועים טעות מרה. אם יהיה בעתיד במדינת ישראל רוב ערבי, חוק הלאום לא יוכל למנוע ממנו להפוך את מדינת ישראל למדינה ערבית, ולדכא את המיעוט היהודי כשם שהימין מדכא כעת את אזרחי ישראל הערבים. חבל שבמקום כבוד הדדי מבקש הימין לבסס את יחסיו עם המיעוט הערבי על כיפוף ידיים הדדי. זה עלול לפעול כבומרנג, ואיש איננו מבטיח לנו, שתמיד תהיה דוקא ידנו על העליונה.  

חוק הלאום לשם מה?

הדבר הכי מוזר בחוק הלאום הוא לשם מה בכלל מחוקקים אותו. מדוע כשמדינת ישראל מציינת שבעים שנה לקיומה מחוקקים חוק שאומר ששם המדינה הוא ישראל ושההמנון שלה הוא התקוה, ושבת יום המנוחה שלה? שיום הזיכרון ויום השואה (בסדר זה) הם ימי הזיכרון שלה? זה הרי המצב הקיים. אפילו הסעיף האומר שירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל, כבר נקבע בחוק בשנת 1980, ולא שינה דבר, כי ירושלים נמצאת תחת שלטון מדינת ישראל מאז מלחמת ששת הימים, אבל שום מדינה, כולל ארצות-הברית, איננה מכירה בשלטון ישראל במזרח ירושלים, ומלבד הישראלים עצמם, כל שאר העולם רואה במזרח ירושלים שטח כבוש. השאיפה היהודית לשלוט במזרח ירושלים היא המכשול הגדול ביותר להסדר עם הפלשתינים והעולם הערבי, שרואה במזרח ירושלים את בירתו הקדושה, וגם נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, ללא ספק ידיד נאמן של מדינת ישראל, הציע בתכנית השלום שלו, שמזרח ירושלים תהיה בירתה של מדינת פלשתין שתקום לצד ישראל, כפי שכל שאר העולם מלבד מדינת ישראל מצפה. לכן החוק הזה איננו יכול להתקבל בעולם אלא כהתרסה לשמה, שגם זה מטופש להפליא. הרי מצבה הבינלאומי של ישראל היום איננו רע, יחסינו עם ארצות הברית מצוינים, ולמרות הכעס האירופי על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, ועל ההכרה בירושלים כבירת ישראל (בחלקה המערבי בלבד), יחסינו עם האירופים סבירים בהחלט. גם רוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, וגם יחסינו עם רוסיה, למרות המצב המתוח בינינו לסוריה, טובים. מדוע סתם להתגרות ולהרגיז ולקומם עלינו מדינות אחרות? קשה להבין. מה מקוה נתניהו להשיג בחוק הזה? אנשי הבית היהודי וכמה מחבריהם בליכוד קיוו אולי שהחוק ייתן לגיטימציה לאפליה מפורשת של הציבור הערבי בישראל, אבל בסופו של דבר הסעיפים המפלים הוצאו או רוככו, אז לשם מה החוק בכלל?

גם הטענה של מתנגדי החוק שהוא סותר את עקרון השוויון איננה נכונה. העובדה שהזכות לשוויון איננה מוזכרת בחוק, איננה מבטלת בשום אופן את הזכות לשוויון, כפי שהעובדה שאין מוזכר בחוק שישראל היא מדינה דמוקרטית, איננה מבטלת את הדמוקרטיה בישראל. המשטר הדמוקרטי בישראל מתקיים מכוח חוקים רבים, שמאפשרים לכל אזרח להצביע בבחירות חופשיות וחשאיות על פי מצפונו, לכהן בכנסת ולבקש סעד משפטי. משטר מתקיים מכוח הנוהג והמסורת ולא רק מכוח החוק. באנגליה, שישראל כוננה את משטרה על פי דגם המשטר שלה, הגורם החשוב ביותר בהתנהלות השלטון הוא המסורת, וכולם מכבדים את המסורת. אין לאנגליה חוקה ובכל זאת איש איננו חושב להפר את העקרונות שעל פיהם מתנהלת המדינה כמאתיים שנה. ובכל זאת ההתייחסות בחוק הלאום רק לזכויותיו של העם היהודי, וההדחה של השפה הערבית ממעמד שפה רשמית שהיה לה עד כה ואסור היה לשנות, פגעו קשה בתחושתו של הציבור הערבי, ואולי בצדק, מפני שכולנו נעלבים לא רק כשפוגעים בנו פגיעה ממשית, אלא די בהבעת רצון של הזולת להשפילנו ולפגוע בנו, כדי שנרגיש פגועים. התחושה שסיבת חקיקת החוק היא לפגוע באזרחיה הערביים של מדינת ישראל, די בה כדי שהם יחושו נפגעים, ויש להם סיבות טובות לחוש שכל מטרת החוק היא להשפילם ולפגוע בהם, כי אין שום מטרה סבירה או נראית לעין לחוק הזה מלבד ההתרסה שלו נגד אמונתם של האזרחים והתושבים הערבים, שגם הם כפלשתינים זכאים להגדרה עצמית שישראל מונעת מהם, לא רק בשטח המדינה אלא גם בשטחים הכבושים, כמו גם ההתנכרות בחוק לחשיבותה של מזרח ירושלים לציבור הערבי, ולמשמעות העמוקה שנודעת לה בתרבות ובהסטוריה של הערבים. גם אם העילה הראשונית לקידוש ירושלים היתה תחרות עם היהודים, אין זה משנה את החשיבות שקיבלה ירושלים במהלך ההיסטוריה במסורת הערבית, ואת הרגש העמוק שיש לערבים כלפי מזרח ירושלים הקרויה בערבית "הקדושה", שם שמדבר בעד עצמו.

מדוע אפוא להרגיז ולקומם הן את מדינות המערב והן את אזרחי ישראל הערבים ומדינות ערב הידידותיות לנו, כדי לחקוק חוק שאיננו משנה דבר במציאות? מאותה סיבה שראש הממשלה ושריו מתנכלים לציבור הערבי ולאנשי השמאל ללא הפסקה, תוך הענשתם הבלתי פוסקת על הבעת דיעות לגיטימית שאיננה לטעמם, מכפישים אותם ועולבים בהם, פוגעים בהם ורודפים אותם: הסיבה היחידה להתנהגות זו היא שנתניהו ושריו הם שפלים וגזענים, ולאנשים מסוג זה יש הנאה עמוקה מהשפלת מושא הגזענות והשנאה שלהם, גם אם אינם מרוויחים מכך דבר, ואפילו אם הם משלמים על כך מחיר.  

נאום ריבלין ועקרון ההגדרה העצמית

כמובן שנאומו של יו"ר הכנסת רובי ריבלין בטקס הזיכרון ליצחק רבין לא היה נאום הולם לטקס זיכרון. כמובן שהוא היה מאד לא הוגן כלפיי יצחק רבין ומאד לא מנומס כלפיי בני משפחתו. כמובן שניסיונו לתאר את רבין, ובאמצעותו את השמאל, כמי שמתנגד לדו-קיום של יהודים וערבים, ואת הימין הפונדמנטליסטי כמאמין בדו-קיום יהודי-ערבי במדינה יהודית אחת גדולה, הוא ניסיון צבוע ומקומם. ובכל זאת מאד שמחתי על הנאום הזה, קודם כל כי הוא לא היה משעמם כמו רוב הנאומים ברוב הטקסים, ושנית כי הוא גרם לכך שבטקס פרשו הדוברים ביתר בהירות את קשת הדיעות מקצה לקצה, וזה מה שיפה בדמוקרטיה, שאפשר לפרוש את קשת הדיעות ולחדד את הדיעות בפולמוס בלי להרוג אחד את השני. ויחד עם זאת אפשר היה לראות גם את מגבלות השיח הפוליטי הישראלי, שמתקשה להיות אידיאולוגי במוצהר, אלא בורח תמיד אל הניסיון להיות פרגמטי. אפילו ריבלין עצמו ניסה להציג את עצמו כפרגמטי, כאשר טען שפיתרון שתי המדינות – שבעצם לא נוסה מעולם – נכשל כביכול, כאילו הכיבוש הישראלי של יהודה ושומרון ועזה הוא כזאת הצלחה גדולה ומוכחת. אבל גם אהוד ברק ושלי יחימוביץ' כשהתפלמסו איתו, התייחסו יותר לסכנה שבאובדן הרוב היהודי ולעמדות המקובלות על רוב הציבור, שאלה אכן עניינים פרגמטיים, ולא לעניין האידיאולוגי, ואני רוצה למלא כאן את החסר.

התמיכה בעקרון שתי המדינות לשני עמים איננה נובעת מכך שיהודים וערבים אינם מסתדרים אלה עם אלה, אלא מהכרה בעקרון ההגדרה העצמית של העמים, שבשמו תבעה גם התנועה הציונית לעצמה את הזכות להקים מדינה לעם היהודי במולדתו ההיסטורית. עקרון ההגדרה העצמית מכיר בזכותו של עם לבטא את מאוויו הלאומיים בהקמת ישות פוליטית עצמאית, לפחות אוטונומיה, אבל עדיף מדינה. מדינה מאפשרת לעם לממש את לאומיותו, תרבותו, דתו, שפתו, מסורתו וכל מאפייניו הלאומיים בחיי היומיום שלו, כפי שמדינת ישראל מאפשרת לעם היהודי למשל לחיות בשפה העברית ועל פי לוח השנה היהודי, לשבות ביום השבת, לחגוג את החגים היהודיים ולצום ביום הכיפורים מבלי שיצטרך להסביר למישהו שמתקשה מאד להבין, מדוע איננו יכול להופיע ביום הכיפורים לבחינה או לסעודה חגיגית לרגל פתיחת שנת המסחר או שנת הלימודים, חוויה מביכה שכמעט כל יהודי שחי מחוץ לישראל עבר בחייו. אחד הדברים שיפים בעיניי במיוחד במדינת ישראל הוא שהכנסת שלנו איננה פועלת בשלושת ימי המנוחה של הדתות הגדולות, והבחירות שלנו אינן מתקיימות בימים אלה, אפילו לא ביום ראשון שבאירופה נוהגים לערוך בו בחירות, כי לכל ימי המנוחה יש מעמד שוה. כשחייתי במדינה אחרת והוזמנתי בקביעות לאירועים שלא יכולתי להשתתף בהם ביום השבת, למדתי להעריך את זה.

כולנו יודעים שלקיומה של מדינת ישראל יש חשיבות עצומה לא רק ליהודים שחיים בה, אלא גם ליהודים שבוחרים לחיות מחוץ לגבולותיה. קיום המדינה העניק להם ביטחון שלא היה ליהודים מעולם קודם לכן, ומעמד שונה בארצותיהם, כמו גם מרכז תרבותי יהודי שהם יכולים לינוק ממנו גם בחיותם בגולה.

לכל הדברים האלה שואף גם העם הפלשתיני, וגם אם נכנה אותם ערביי ישראל זה לא ישנה דבר. זהו ציבור לאומי שונה שרוצה לממש את לאומיותו בישות מדינית משלו, ומי שמכיר בזכות ההגדרה העצמית חייב להכיר בזכות הזו שיש לעם הפלשתיני להגדיר את עצמו במדינה משלו. ההכרה הזו איננה קשורה כלל בשאלה האם הערבים והיהודים יכולים לחיות במדינה אחת או לא. ישנם ערבים שחיים במדינה יהודית וישנם יהודים שחיים במדינות ערב. אין ויכוח שהדבר אפשרי, אבל אין לכך כל קשר לשאיפה הלאומית של הפלשתינים לזכות בישות לאומית משלהם, בין אם קיומה נוח לישראל ובין אם לאו.

פיתרון של שתי מדינות לא נועד לפתור את בעיית היחסים בין יהודים וערבים בארץ-ישראל, אלא לאפשר לכל אחד משני העמים החיים בארץ-ישראל לממש את מאוויו הלאומיים ברמה היומיומית, כך שהפלשתיני יוכל לטפל בענייניו לפני רשויות פלשתיניות הדוברות את שפת אמו ולחנך את ילדיו על פי אמונותיו, שרובן למרבה הצער אינן נעימות כלל לשכניו היהודים, אבל הן זכותו כציבור לאומי הזכאי להגדרה עצמית.

רעיון המדינה האחת, בין אם הוא מגיע מצדה הימני של המפה הפוליטית ובין אם הוא מגיע מצדה השמאלי, שולל מאחד העמים או משני העמים החיים בארץ-ישראל את האפשרות לממש את זכות ההגדרה העצמית שלהם, ולכן הוא פיתרון פסול. הוא פסול קודם כל מבחינה אידיאולוגית, ורק אחר כך מבחינה מעשית.

הייתי רוצה שמנהיגי השמאל בישראל לא יפחדו לדבר על זכות ההגדרה העצמית של העמים והחובה לכבד אותה, כמו גם הזכות לדרוש ולממש אותה. הייתי רוצה שהשיח הפוליטי בישראל יהיה גם שיח של זכויות ועקרונות, ולא רק שיח ששואל, דבר שאיננו בהכרח מכבד אותנו, מה נעשה עם מיליוני אזרחים ערבים.