פשעי מלחמה, לא רצח עם

 

הטענה שישראל מבצעת רצח עם בפלשתינים, איננה טענה חדשה. כבר עשורים רבים מועלית הטענה ש"ישראל עושה לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים", כאשר שם התואר "בדיוק" מודגש לעתים או חוזר יותר מפעם אחת. בעת שהותי באוסטריה בשנות התשעים המוקדמות, נאמר לי בגרסאות שונות, שלאור מה שהיהודים עושים לפלשתינים, אין להם זכות להאשים את העמים הגרמנים על השואה, טענה שחושפת את המניע העיקרי להאשמת ישראל ברצח העם הפלשתיני: הרצון לגמד או למחוק את זכר השואה, שהוא מניע ראשון במעלה של האנטישמיות אחרי השואה, ואיננו מוגבל לעמים שהשתתפו ברצח היהודים, אלא נושא אופי כלל עולמי. באוסטריה אמר לי סטודנט באוניברסיטה של וינה בפגישה מקרית במסדרון, לאחר שאני שאלתי איך להגיע למכון להיסטוריה אוסטרית, והוא שאל מאין אני ומיד כשעניתי "מישראל", שאל אם אני נגד הממשלה בישראל, שמבצעת פשעים נגד הפלשתינים – באותם ימים היתה בשלטון ממשלת רבין – ואז הציע שעדיף שלא נאשים אלה את אלה, כי גם אצלם, לפני כמה שנים – אלה המלים שלו – כמה אנשים ביצעו כמה פשעים. אני בעיקר שתקתי. הגעתי אז לאוסטריה לצורך לימודים והייתי קצת בהלם מהתוקפנות כלפיי מצד עוברי אורח מקריים. בעצם כל הדברים שאנשים מספרים עליהם עכשיו כהוכחה להתגברות האנטישמיות, קרו לי בתחילת שנות התשעים: התעלמות במסעדה מסוימת ממני ומבנותיי במשך כחצי שעה, שאז נשברנו והלכנו משם – המלצריות עברו שוב ושוב לידינו כאילו היינו שקופות ולא נענו לפניותינו, טענות שישראל לאומנית ומבצעת פשעים נגד הפלשתינים שהועלו ללא כל פרובוקציה מצדי, רק מפני שהמבטא הזר הסגיר אותי, וכשנשאלתי מאין אני עניתי שמישראל. אבל מה ששבר אותי יותר מהכל לא היה יחסם הפוגעני של האנטישמים המרושעים יותר, אלא דווקא האמירה החוזרת של השוערת בבניין, אשה טובת לב שסייעה לנו רבות, בכל עת שפגשה אותי במדרגות: "כל אדם רוצה לחיות" או "לכל אדם מותר לחיות", מה שגרם לי להבין שגם זכותם של היהודים שלא להירצח נתונה בוויכוח.

מה ששונה כעת הוא שהאשמת ישראל ברצח-עם בעקבות טבח החמאס והמלחמה בעזה, האשמה שהועלתה עוד לפני שישראל הרגה עשרות אלפי אזרחים עזתיים, ובמקומות מסוימים מיד אחרי טבח השביעי באוקטובר, הפכה נפוצה מאד ונאמרת כמוסכמה כללית, ושותפים לה גם יהודים רבים וביניהם ישראלים, כולל היסטוריונים שחוקרים את השואה, עיתונאים ואנשי רוח.

כבר כתבתי על הצורך הנפשי של האומות הנוצריות להחזיר את היהודים למעמדם ההיסטורי בנצרות כרודפי ורוצחי האלהים, מעמד שרצח היהודים בשואה קעקע במידה רבה, לדאבון לבם של האנטישמים, ולכן היה ברור לי שטבח החמאס, ששוב הציג את היהודים כקורבנות של טבח בעל אופי דתי במידה רבה, יעורר צורך להפוך את הקערה על פיה, ולהציג דווקא את היהודים כרוצחים. גם לזכור את רצח היהודים בשואה, וגם להתייחס לטבח החמאס, זה הרבה יותר מדי קורבנוּת יהודית מכפי יכולתם של האנטישמים לשאת, ולכן, גם אם ישראל היתה מגיבה בצורה מתונה, ולא בהרג ברוטאלי, שיחד עם מחבלי החמאס, גרם למותם של הרבה מאד חפים מפשע, היינו מואשמים מן הסתם בהאשמות קשות. אבל ישראל פעלה בברוטאליות רבה, ואין כמעט מחלוקת על כך שנהרגו בעזה לפחות שבעים אלף נפש, כולל חפים מפשע רבים מאד, ויש הטוענים שהמספר גדול אף יותר ומתקרב למאה אלף הרוגים.

ב-6 במאי התראיין ההיסטוריון הישראלי-אמריקאי עומר ברטוב למוסף "גלריה" של "הארץ" וטען שישראל ביצעה בעזה רצח-עם, לדבריו הוא קובע זאת על פי אמנת האו"ם נגד רצח-עם משנת 1948. אני חוזרת וקוראת את הגדרת רצח העם באמנה זו, ובכל קריאה נוספת עולות בי יותר תמיהות ותהיות על הגדרה זו.

אמנת האו"ם נגד רצח עם מגדירה חמש פעולות, שביצוען במטרה להרוס קבוצה לאומית, דתית או גזעית מגדירות רצח-עם:

1.    הריגת חברים בקבוצה

2.    גרימת נזק גופני או מנטלי לחברים בקבוצה

3.    כפיית תנאי מחייה שנועדו לגרום להשמדתם הפיזית של בני הקבוצה.

4.    כפיית אמצעים למניעת ילודה בקבוצה.

5.    5. העברת ילדים מהקבוצה לקבוצה אחרת.

האמנה מדגישה שלא די במעשים אלה, אלא שכדי להרשיע ברצח עם צריכה להיות כוונה להשמדת הקבוצה, מה שכמובן לא קל להוכיח. לא שמענו מעומר ברטוב על מה מבוססת טענתו שישראל ביצעה בעזה רצח עם: ישראל אכן הרגה בעזה חפים מפשע רבים, כולל לא מעט חטופים ישראלים, שעל הקלות הבלתי נסבלת של רציחתם שמענו בתכנית המקור השבוע, ולכך עוד אחזור. אבל מדוע הוא חושב שבהריגת עשרות אלפי עזתים, ולו גם הריגה חסרת הבחנה של חפים מפשע תוך הפרה מחרידה של הוראות פתיחה באש, שהביאה גם לרצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם, התכוונה ישראל להשמיד את כל העזתים? האם כמו בית הדין הבינלאומי לצדק, שבו הואשמה ישראל ברצח עם, הוא מסתמך על התבטאויות של אישים כעמיחי אליהו או נסים ואטורי נוסח "צריך למחוק את עזה", ומעניק להן מעמד זהה לפחות לועידת ואנזה, שבה החליטו הנאצים על "הפתרון הסופי" של שאלת היהודים?

האופן שבו מגיע ברטוב לטענת רצח העם שלו פתלתל למדי. הוא מציין בצדק שישראל הרסה את עזה הרס שיטתי בתקוה שהעזתים יעברו למצרים, אך מצרים סירבה לקבל אותם. אומר ברטוב: "כמו במקרים רבים בעבר, כולל השואה, כשניסיון לסלק קבוצה אתנית משטח שבשליטתך נכשל כי אין לה לאן ללכת, הפתרון הופך להריגתה, זהו רצח עם".

הטענה המובלעת בדבריו של ברטוב, שהנאצים הרגו את היהודים מכיוון שלא הצליחו לסלק אותם מגרמניה, היא בעיני לא פחות מהכחשת השואה. מטרת הנאצים לא היתה לסלק את היהודים מגרמניה, אלא להשמיד את כל היהודים בעולם כולו, משימה שהם ביצעו באובססיביות, והם השקיעו מאמצים כבירים למנוע מהיהודים כל אפשרות להימלט. כדי ליצור הקבלה בין מעשי ישראל בעזה למעשי הנאצים בשואה, מעוות ברטוב את משמעות השואה והנאציזם לבלי הכר. בכלל הוא מאמץ את הטענה האנטישמית הנפוצה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח הפלשתינים, וכדי לבצע שואה נגד הפלשתינים. אבל אף אחד בישראל איננו מנמק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים בשואת היהודים, אלא בטבח של השביעי באוקטובר. האם הטבח של השביעי באוקטובר אכן מצדיק את הריגתם של שבעים אלף פלשתינים, או יותר מכך? לא בעיניי. אני חושבת שישראל נהגה באופן ברוטאלי והרגה בצורה אכזרית ולא פעם נפשעת פלשתינים חפים מפשע ללא הבחנה, כולל אנשי רפואה וסעד ועיתונאים זרים ופלשתינים, מה שהוביל גם להריגת חטופים ישראלים. אבל לשואה אין שום קשר לכך. האמירה ש"רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר" איננה מתייחסת לחשיבה בישראל, אלא לניסיון האנטישמי, שברטוב מצטרף אליו, להציג את הישראלים כמי שמשתמשים בשואה כדי להצדיק את רצח העם הפלשתיני שבו הם מואשמים, וכך להפליל את עצם קיומו של זיכרון השואה. אין לישראלים צורך לגייס את השואה כדי להצדיק הריגה חסרת הבחנה של פלשתינים בעזה, כי מבחינת אותם ישראלים שמצדיקים את הרג הפלשתינים, די בטבח השביעי באוקטובר כדי להצדיק את הריגת הפלשתינים או את גירושם מעזה, ואין צורך לגייס לצורך זה את השואה. טענתו של ברטוב שהשואה היא הדבק המלכד של החברה הישראלית נכונה הרבה יותר לגבי יהדות ארצות-הברית, וחושפת את חשיבתו היהודית-אמריקאית שהתרחקה מאד מהחברה הישראלית תחת שלטון נתניהו. נדמה שברטוב מעולם לא שמע את איציק זרקא מתגאה בהיטלר שרצח מיליוני יהודים אשכנזים (וגם יהודים ספרדים, דבר שחסידי נתניהו מעדיפים להתכחש לו), וגם לא שמע את המתנחלים שמזדהים עם מפלגות ניאו-נאציות באירופה. נתניהו עמל קשות דווקא לגמד את פשעי הנאצים, ואף טען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים", ואנגלה מרקל נאלצה ללמד אותו היסטוריה. כבר מזמן זכר השואה איננו מלכד את החברה הישראלית, התפתחות שבעיני היא מצערת ביותר, ומעידה עד כמה הטמיע שלטונו הממושך של נתניהו בחברה הישראלית סנטימנטים פשיסטים. למרבה הפלא ברטוב מתנגד לזהות את הימין הלאומני בישראל כפשיסטי, למרות המאפיינים הפשיסטים הברורים שלו: פולחן האישיות של "המנהיג" הנערץ, שלילת זכויות האדם והאזרח של המיעוט הלאומי והגדרתו כאויב מבפנים, פוליטיזציה של הדת, וניסיון ההשתלטות על מערכת המשפט ועל התקשורת, ומצד שני הוא מזהה את הציונות בישראל עם הימין הלאומני, כאילו אין בכלל בישראל ציונים שאינם לאומנים, שהרי הוא שולל את הציונות בכלל, ומתעלם מהציבור הציוני הגדול בישראל שמתנגד נחרצות לאופי הפשיסטי-דיקטטורי של משטר נתניהו. נדמה שקל יותר לעומר ברטוב להאשים את ישראל ברצח-עם מאשר באימוץ משטר פשיסטי, שאנו מקווים מאד לסילוקו בבחירות הקרובות. מאמציו לשלילה טוטאלית של הציונות מונעים ממנו לראות את ישראל כמדינה שמסוגלת להחליף את משטרו האוטוריטרי והמושחת של נתניהו במשטר דמוקרטי, ולהוביל לעתיד חיובי יותר.   

ברטוב מבקש מהמראיין שיאמין לו שהוא מזהה רצח עם כאשר הוא רואה אותו. זו טענה יהירה שאין לה בכלל מקום בשיח מדעי. ברטוב לא היה בעזה והוא יודע מה נעשה בה רק מהתקשורת. אם הוא משתמש בהגדרה של האו"ם לרצח-עם, עליו להשתמש בפועל בהגדרה זו. ולהסביר מה במעשי ישראל תואם את סעיפי ההגדרה.

וגם ניסיון רציני לאבחן רצח עם על פי הגדרת האו"ם איננו משימה פשוטה. כאן אני חוזרת לתמיהותי שלי על הגדרת רצח העם של האו"ם: הריגת אנשים קורית בכל מלחמה, וגם גרימת נזקים גופניים. בהגדרת רצח העם של האו"ם חסר המאפיין הכי מובהק של רצח העם – ההיקף, הממדים של הרצח. בשואה נרצחו מיליונים, וזה מה שהפך אותה לרצח עם. לו הרג היטלר מאה אלף יהודים, היינו מזועזעים ומתאבלים עליהם, אבל לא היינו מגדירים את ההרג כרצח עם. למותר לציין שכמעט בכל מלחמה בשנים האחרונות מספר ההרוגים גבוה בהרבה ממספר ההרוגים בעזה, ואיש איננו טוען שנעשה רצח עם: לא בכיבוש האמריקני בעיראק, שבה נהרגו לפי ההערכות בין מאתיים אלף ליותר משש מאות אלף איש, לא באוקראינה שבה נהרגו גם כן כשש מאות אלף איש (מספר הרוסים שנהרגו מוערך בלמעלה ממיליון). רצח עם הוא רצח של מיליונים. ללא העניין המספרי אין משמעות לייחודו של רצח העם מכל מלחמה או טבח. לפי הגדרת האו"ם טבח החמאס הוא רצח עם הרבה יותר מובהק מהרג הפלשתינים בעזה בידי ישראל בתגובה עליו. במקרה של טבח החמאס לא קשה להוכיח כוונת השמדה: אנשי החמאס התבטאו במפורש שמטרתם היא השמדת ישראל, בדומה לפטרוניתם איראן, ושטבח אזרחים יהודים משמח אותם מאד. ללא הבחנה בין הרג במלחמה לטבח אזרחים לא חמושים, ובין הרג ברוטאלי של עשרות אלפים לרצח שיטתי של מיליונים, הגדרת רצח העם מאבדת את משמעותה, וזכר השואה מאבד את משמעותו, וייתכן שזו בדיוק הכוונה.

 

האחו הקטן

 

עד כמה אפשר להאמין לסיפוריהם של נאצים קשישים, ובפרט כאשר אינם מסתפקים בעובדות, שאותן אפשר לעתים להצליב ולבדוק, אלא משרטטים מניעים נפשיים וכוונות, שרק בוחן כליות ולב יכול לעמוד על אמיתותם? מבחינה זו סרטם של אבנר פיינגלרנט והגר סעד-שלום "האחו הקטן" הוא אתגר רציני לצופה היהודי, ובפרט אם כבר רכש ידע מסוים על השואה ומחולליה.

במרכז הסרט עומדת דמותה של ונדלגרד פון-שטאדן, שהתפרסמה בגרמניה בסוף שנות השבעים, כאשר ספרה האוטוביוגרפי "לילה על העמק: נעורים מוקדמים בגרמניה", הפך לרב-מכר. (הספר תורגם לעברית והתפרסם בשנת 1986 בהוצאת מסדה בשם "אפלה על העמק"). בספר היא מגוללת סיפור על מחנה ריכוז קטן, מחנה Wiesengrund, (בגרמנית "אדמת אחו", או "כר-מרעה"), שהוקם ליד החווה המשפחתית במחוז באדן-וירטמברג, על אדמות שהופקעו מהמשפחה, והכיל אסירים רוסים, פולנים ויהודים. לדבריה מצבם של האסירים היהודים המורעבים זיעזע את אמה, אירמגרד פון נויראט, והאם ביקשה מאנשי האס-אס להקצות כמה עשרות מהאסירים לעבודה בחווה המשפחתית, שם העסיקה אותם בעבודות קלות יחסית וסיפקה להם מזון וכך הצילה את חייהם. ניצולים יהודים ששרדו אכן אישרו את אמיתות הסיפור: אירמגרד פון נויראת, אמה של ונדלגרד, אכן העסיקה אותם בחווה בעבודות לא קשות, וסיפקה להם מזון, ואף הגנה עליהם מאנשי האס-אס.

ונדלגרד טוענת בסרט בכנות רבה, שאמה והיא יכלו לסייע לאסירים יהודים ולהצילם מהשמדה, מפני שאביה, הברון ארנסט פון-נויראט, היה אחיו של קונסטנטין פון-נויראט. קונסטנטין פון-נויראט התמנה לשר החוץ של גרמניה על ידי פרנץ פון-פאפן בשנת 1932, אך לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, המשיך להחזיק בתפקיד, ושירת בנאמנות את ניסיונו של היטלר להעניק מכובדות מסוימת לשלטונו, בכך ששר החוץ שלו לא היה חבר המפלגה הנאצית. בינואר 1937 החליט היטלר לצרף את כל השרים למפלגה הנאצית, ופון-נויראט לא התנגד לכך ולא התפטר, ואף קיבל דרגת ייצוג באס-אס. באותו זמן ביטא פון-נויראט התנגדות להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל (לצד מדינה ערבית-פלשתינית) על פי הצעת ועדת פיל, מאחר שהיא עשויה לחזק את "היהדות העולמית", וסבר שיש לתמוך בערבים, כמשקל נגד ליהודים. להצעת החלוקה וגם להתנגדות הגרמנית לא היו באותם ימים תוצאות מעשיות.

בוועידה בנובמבר 1937 שבה הציג היטלר את תכניות המלחמה שלו, היה קונסטנטין פון-נויראט בין המתנגדים למלחמה, ומאוחר יותר פוטר מתפקיד שר-החוץ והוחלף ביואכים פון-ריבנטרופ, אך המשיך לכהן כשר בלי תיק בממשלתו של היטלר.

לאורך כל הסרט מוצג פון-נויראט כ"שר החוץ הראשון של היטלר", ולא נאמרת מלה על תפקידו לאחר פרוץ המלחמה, התפקיד שלגביו הואשם במשפטי נירנברג בפשעי מלחמה: במרץ 1939, לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה, וההפרדה בין סלובקיה בראשות משתף הפעולה יוזף טיסו לבין צ'כיה, שכונתה על פי המינוח הנאצי "הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה", מונה פון-נויראט למושל הפרוטקטורט, והחל בדיכוי ההתנגדות הצ'כית לשלטון. בספטמבר 1940 הועברו רוב סמכויותיו לריינהרד היידריך המפלצתי, שהציף את צ'כיה בדם עד שנרצח בידי המחתרת הצ'כית ביוני 1942 והוחלף בקורט דליגֶה, שהורה על טבח תושבי לידיצה, כל זאת כאשר פון-נויראט ממשיך לכהן כפרוטקטור עד שנת 1943. במשפטי נירנברג התגונן פון-נויראט בטענה שרוב סמכויותיו הועברו להיידריך ואחר כך לדליגה, ולכן יש לו אחריות מופחתת לפשעי הנאצים בצ'כיה. לכן נידון לחמש-עשרה שנים בכלא בלבד ולאחר שמונה שנים בכלא שוחרר בשנת 1954 בשל מצבו הבריאותי, פרש לאחוזה המשפחתית ונפטר שם שנתיים אחר כך. הסרט מטשטש את העובדה שהחווה שוונדלגרד חיה בה כיום, היא זו שהדוד קונסטנטין פון-נויראט חי בה עד מותו. לא ברור האם דודה רכש את החווה שהוריה מכרו בשנות החמישים, לאחר שוונדלגרד פיתחה קריירה מצליחה במשרד החוץ הגרמני, שבמהלכה שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון והכירה שם את בעלה ברנט פון שטאדן, שלו נישאה בשנת 1961, ואחיה היחיד שב מן המלחמה עם פגיעת ראש קשה, או מה שהגיוני יותר, שמדובר בחווה בקרבת מקום שהיתה שייכת לו עוד בימי המלחמה, כי ונדלגרד מספרת בסרט שרצה אל הדוד כדי לבקש את עזרתו בעניין האסירים, מכאן שהתגורר בקרבת מקום לאחוזה של הוריה. אבל בסרט היא מראה חצר מסוימת שלא ברור היכן היא ממוקמת ואומרת שבדיוק שם אמה בישלה תפוחי אדמה לאסירים היהודים שהתנפלו על תפוחי האדמה וזללו אותם כמו חיות.  

ונדלגרד מתייחסת בסרט לישיבתו של פון-נויראט בכלא שפנדאו לפשעי מלחמה, אך לא לפשעים שבהם הואשם ובכלל אין שום התייחסות בסרט לימיו של פון-נויראט בצ'כיה, אף לא ברמז. בסרט טוענת ונדלגרד שדודה בכלל לא היה נאצי, אלא רק "טיפש ושמרן". הוא אכן לא היה מראשוני המפלגה הנאצית, אבל אין שום ספק לגבי כהונתו רבת השנים בשירותו של היטלר, ולגבי הצטרפותו והשתלבותו הן במפלגה הנאצית והן במימשל הנאצי, כולל מעורבותו בפשעי המשטר הנאצי בצ'כיה.

הפער בין פון-נויראט הידוע לנו מההיסטוריה המתועדת היטב, לבין תיאוריו של פון-נויראט בסרטם של פיינגלרנט וסעד-שלום מפיה של ונדלגרד, מעורר לפחות אי-נוחות. הסרט עוקב אחר ונדלגרד כאשר היא באמצע שנות התשעים שלה, עדיין חזקה גופנית – היא מתוארת לרוב כשהיא עובדת בחווה המשפחתית: גוזמת עצים, חוטבת עצים להסקה, וכמובן צלולה וחדה, אם וסבתא סמכותית אבל ידידותית ומרשימה. יותר מאי-נוחות: יחסה של ונדלגרד לדודה מעורר שאלה קשה לגבי אמינות עדותה על המתרחש בחווה בתקופת השואה: האם אמה אכן ביקשה לשלוח אליה אסירים לעבודה כדי להצילם, או כדי לנצלם, כפי שעשו גרמנים רבים בעלי מעמד, ובקשותיהם נענו. הרי היא עצמה העידה שגם אסירים פולנים ורוסים עבדו בחווה וסירבו לעבוד יחד עם היהודים. דברים אלה אינם סותרים את העובדה שהעבודות הקלות בחווה והמזון שקיבלו שם הצילו את חיי האסירים היהודים, שהוקירו את אירמגרד פון-נויראט על מחוות של אנושיות שעמדו בהחלט בניגוד ליחס שהורגלו אליו מהנאצים. אי אפשר להקל ראש במחוות של אנושיות על רקע ההשמדה הנאצית, אבל האם המשפחה אכן ראויה להוקרה מיוחדת? הרי אירמגרד לא היתה מתנגדת למשטר הנאצי: היא היתה חברה בארגון הנשים הנאצי, הרצתה לנערות מ"אחוות הנערות הגרמניות", המקבילה של ההיטלר יוגנד, והקצתה בביתה מקום למטה ההיטלר יוגנד באיזור. למרות זאת תיארה אותה ונדלגרד בספרה כמרקסיסטית – כבר בגיליון "קומנטרי" מינואר 1982, הביעה סוזן זיידנר אדלר את ספקותיה לגבי תיאור זה של האם. על עצמה מעידה ונדלגרד שהתפעלה מהיטלר כשפגשה אותו כילדה, והיא גם מציגה בהתלהבות את תמונותיה בחברתו. לזכותה יש לומר שהיא מציגה באותה התלהבות את תמונותיה עם נשיאים אמריקאים, כאשר שירתה בשגרירות הגרמנית בוושינגטון.

ונדלגרד מספרת גם על הרומן שלה עם אחד האסירים היהודים שרצה לשאתה לאשה, אך הוריה שכנעו אותה שזה לא ראוי, ואהובה היהודי היגר לארצות הברית. דווקא אחד היהודים שאמה של ונדלגרד סייעה להם, מספר על הרומן בין ונדלגרד לאסיר היהודי כהוכחה לרוחה החופשית של ונדלגרד, אבל היו נאצים לא מעטים שנישאו ליהודיות לפני שהדבר נאסר רשמית, והיו קצינים נאצים שהתאהבו באסירות יהודיות או ניהלו איתן רומן, והדבר אינו מעיד בהכרח על התנגדות לנאציזם, או על העדר אנטישמיות. אינגה, בתה העצובה של ונדלגרד, שבשום אופן איננה מוכנה להתגורר בחווה שאמה רוצה להוריש לה, ושרוחו של הדוד הנאצי עדיין שורה עליה, סבורה שסבתה היא זו ששילחה את האהוב היהודי לאמריקה, ושבדיוק באותה צורה שילחה אמה את אהובתה הישראלית של אינגה ללונדון בעוד שאינגה נשארה בגרמניה, פרשה שהסרט איננו מרחיב בה – בכלל החלק הישראלי בחייה של אינגה נותר מעורפל למדי, והסרט גם איננו עוסק בעבודתה כקולנוענית ומרצה לתקשורת מוערכת בגרמניה, מה שהופך את שאיפת אמה להופכה לחוואית למגוחכת למדי. אינגה רואה את עצמה כדור שני לנאצים, כמקבילה לדור השני לשואה. למרות העצב האמיתי של אינגה, שיש בה הרבה יותר כנות ולדעתי גם הרבה יותר עומק רגשי מאשר בוונדלגרד, נראית לי ההשוואה לדור השני לשואה מקוממת. ונדלגרד אולי הזדעזעה ממראה האסירים היהודים וממות רבים מהם בסמוך לבית ילדותה, אבל היו לה חיים נוחים וטובים במשך מאה שנותיה, ואינגה כנראה סבלה לא מעט מאמה הסמכותית, שהתאמצה כל חייה להשאיר אותה בקרבתה, אבל טראומת שואה זה לא.

יום השואה לאחר הטבח

 

יום השואה. מזג האוויר קודר. שלושה לוחמים צעירים נהרגו אתמול במלחמה חסרת התוחלת שהיום מתרחבת לרפיח ותמשיך את מסע המוות. גשם שוטף. בראשי מתרוצצות השורות של עמיחי: גשם יורד על פני רעי החיים אשר מכסים ראשיהם בשמיכה ועל פני רעי המתים שאינם מכסים עוד. ברחוב הרטוב מגשם פרושים מחסומים וגדרות. שוב חסמו את רחוב עזה סביב ביתו של נתניהו. גם ביום השואה נתניהו מסתגר מפני אזרחיו. בשבוע שעבר הסתננו שמועות על עסקת חטופים והוא מיהר להכריז שבכל מקרה ניכנס לרפיח ולא נפסיק את המלחמה, ומאחר שחשש שלא יהיה די בכך כדי לסכל את העסקה, דאג גם לסגור את משרדי רשת אל-ג'זירה הקטארית, בתקוה שקטאר תפרוש מהתיווך לעסקה. כעת הוא חושש מפני משפחות החטופים שבהן הוא מתעלל מאז הטבח. מיד סימן את משפחות החטופים כאויב שמסכן את שרידותו בשלטון. לא רק בגלל הצורך לסיים את המלחמה כדי להשיב את החטופים, אלא קודם כל מפני שהם מנכיחים את המחדל, את הכישלון, את ההפקרה הבלתי נתפסת. הם מראה פני עליבותו של הדיקטטור המגלומן, ולכן אין גבול לרשעות כלפיהם. חמאס מצדו דאג לירות פצצות מרגמה שהרגו את שלושת החיילים הצעירים ופצעו עוד רבים. יותר ויותר מצטיירים נתניהו וסינוואר כשותפים, שדואגים בצוותא לשפוך את דם עמיהם כדי לשרוד בשלטון בכל מחיר. גם אלימות המשטרה גוברת מיום ליום, מיום ליום מתעצמת הדיקטטורה. כשהחליטו שהמחסומים אינם חוסמים די הצורך הגביהו את הגדרות וקיבעו אותן. החיים בין מחסומים וגדרות משפיעים על הנפש במידה שקשה לתאר. לפעמים קשה לנשום. מה חשים השבויים בעזה. כמה מהם עוד חיים. כמה מהם מעונים, מורעבים, אינם רואים אור שמש. איילת נחמיאס-ורבין מזכירה את משפחת ביבס מסלוניקי. האם משפחת ביבס החטופה עוד בחיים והאם יזכו עוד לשוב ולהתאחד. האם נחזור להיות מי שהיינו לפני הטבח. כל מי שמדבר על השואה מדבר על הטבח וכל מי שמדבר על הטבח מדבר על השואה. האנשים מעוטף עזה שמרגישים שעברה עליהם שואה מדברים מלבם. מה יכול היסטוריון לומר לאנשים שמדברים מלבם, שמרגישים שעברו שואה. אחת מהם אפילו אמרה שהטבח כואב לה יותר כי זה קרה במדינת ישראל, ובמדינת ישראל אסור שיהודים יופקרו בצורה כזו. ניצול שואה אחר שניצל גם מן הטבח אמר שבשואה שעבר בצרפת לא נכנסו אליו הביתה כמו בטבח. כמובן שהנאצים בשואה פרצו להרבה בתים וירו באנשים מיד או לקחו אותם להשמדה. השופט אהרון ברק סיפר אתמול איך אנשי הגסטאפו פרצו לבתים בקובנה וחטפו את הילדים להשמדה, והוא ניצל בנס, ובנס הוברח אל מחוץ לגטו, לבתי אכרים צדיקים שהסתירו את משפחתו והצילו את חייהם. מאז מציקה לו השאלה אם במצב דומה היה מסכן את חיי משפחתו כדי להציל אנשים אחרים. האם הייתי מסכנת את חיי משפחתי כדי להציל אנשים אחרים? האם אני אמיצה די הצורך? האם יש בכלל ערך למה שאדם חושב על עצמו בזמנים כתיקונם? כשמחבלים חדרו לביתה של סמדר הרן ולקחו עמהם את בעלה ובתה ורצחו אותם היא התחבאה עם בתה הקטנה בבוידם וחנקה אותה למוות. הוריה היו ניצולי שואה והיא אמרה שהיא הרגישה בשואה כמו הוריה. אני שפטתי אותה לחומרה, אבל היו אנשים שהצדיקו אותה. בשואה היו מקרים של אנשים שחנקו את ילדיהם כדי שבכיים של הילדים לא יסגיר אותם לידי הנאצים. אני מקוה שלא היו הרבה מקרים כאלה, אבל אני יודעת שהיו. בעוטף עזה אנשים לא חנקו את הילדים שלהם, רק הרגיעו אותם. אולי היום האנשים טובים יותר משהיו, ההורים מסורים יותר לילדיהם מכפי שהיו פעם. אבל היו משפחות שנשרפו ונחנקו למוות בממ"ד. האם אפשר להטיף להם שלא להשוות לשואה? אם הקרבנות מרגישים שיש דימיון, מי יכול לערער על תחושותיהם? והרי החמאס ככל הפונדמנטליזם האיסלמי מעריץ את הנאצים וקורא בהתלהבות את הספרות הנאצית. את היסודות הנוצריים בנאציזם אין המוסלמים יכולים לחקות, אבל דווקא את האכזריות חסרת המעצורים כלפי יהודים, ואת הדמוניזציה של היהודים, את התאווה להשמדת יהודים הם מאמצים בקלות. האם אפשר להבחין בבירור בין האכזריות הנאצית לבין האכזריות החמאסית? אהרון ברק ביקש שלא נשווה את הטבח לשואה, שלא נאמר שכל טבח באנשים הוא שואה, כדי שלא נגמד את רצח המיליונים. אבל לא בטוח שאפשר. אולי עוד צריך לחכות, לקבל פרספקטיבה. קשה לשפוט את ההיסטוריה בזמן אמת. את השואה אנחנו לומדים ולומדים ועדיין מתקשים להכיל, גם אחרי שמונים שנה. את החריצים שחרץ בנו הטבח עדיין איננו מבינים. האם אני מסוגלת להפריד בין המועקות שאני חשה, בין השבר מהמחדל וההפקרה, בין הזעזוע מיחס הממשלה ותומכי נתניהו לחטופים ולמשפחותיהם, בין המצוקה והמועקה שגורמים לי המגורים מול ביתו של נתניהו, בין הגדרות, המחסומים, השוטרים, מכוניות השרד האימתניות, הנוכחות המבעיתה של בני הזוג מול המקום שהוא ביתי כבר ארבעים שנה, שהם משתלטים עליו ונוהגים בו כצבא כובש, בוודאי לא כמו שלטון דמוקרטי. והאכזבה והבעתה גם מהשלטון וגם מהאנשים שאינם יוצאים לרחובות, שאינם נלחמים בכל כוחם בדיקטטורה המתהדקת, שאפילו מגינים עליה ותומכים בה, ואובדן האמונה במין האנושי, באחוות אדם, בשותפות. האם רק הכלב הוא ידידו של האדם, ומלבדו אין איש ואין דבר?

 

טבח שמחת תורה והכחשת השואה

 

יהודים רבים מגיבים בפליאה להתעצמות האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, ומנסים להסביר אותה בהסברים חיצוניים לתופעה האנטישמית עצמה, כמו המימון הסעודי והקטארי לאוניברסיטאות בארצות הברית או פעילותן של קהילות פלשתיניות במדינות השונות, גורמים שבוודאי יש להם השפעה על התרבות התופעות האנטישמיות. אבל כדי להבין את פרץ האנטישמיות בעקבות טבח שמחת-תורה, חייבים להתייחס לרטוריקה של האנטישמים, רטוריקה שבמידה רבה מסבירה את המניעים שלה: הכחשת השואה והצדקתה.

בחלק מהמקרים הדיבור האנטישמי הוא גלוי וחשוף: שמחה לאידם של היהודים שנרצחו, נחטפו ועונו, תוך כדי אמירות כגון "מה שהיטלר עשה לכם הוא קייטנה לעומת מה שעוד ייעשה לכם". התבטאויות כאלה רווחות יותר בקרב ערבים ומוסלמים, לאו דוקא פלשתינים, מאשר בקרב אירופים. לסוג זה של התבטאויות שייכות גם הקריאות להשמדת העם היהודי, שאף הן אינן מנותקות משיח הכחשת השואה. הדיבור על השמדת היהודים לעולם איננו מנותק מההשמדה שכבר קרתה. כאשר קוראים להשמדת היהודים, מצדיקים את השואה ומייחלים לשואה נוספת, וזאת בדיוק הסיבה שהקריאה הזו פופולארית בחוגים מסוימים. זו גם טעותן הגדולה של נשיאות האוניברסיטאות שענו תשובות מבישות לשאלה אם קריאה לרצח העם היהודי היא לגיטימית. קריאה להשמדת יהודים, חלקם או כולם, לעולם איננה תיאורטית. היא תמיד מבוססת על זכרון השואה, הצדקתה וייחול לשואה נוספת. לכן קריאה להשמדת העם היהודי או לרצח יהודים לעולם איננה ביטוי בלבד אלא הסתה לאלימות, שסכנתה מיידית ומוחשית, ובארצות הברית היא כבר גרמה לרצח אכזרי של יהודי שנקלע להפגנה פרו-פלשתינית אלימה.

הסיבה העיקרית לעלייה במופעים האנטישמיים דווקא אחרי אירועים שבהם היהודים הם קורבנות של אלימות פלשתינית או ערבית, קשורה קשר הדוק לתפקידו של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה. סכסוך זה ממלא תפקיד מרכזי בהתנערות הגרמנית והאירופית מאשמה באמצעות התבטאויות כגון "היהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים ואין להם זכות להאשים אותנו", וכינוים של הפלשתינים "הקורבנות האמיתיים של השואה", כינוי ששולל מהיהודים את ההכרה בהיותם קורבנות השואה. גורמים ממשלתיים גרמנים מקפידים לרוב שכל שיח על השואה יכלול משתתפים פלשתיניים, כדי למצב את היהודים לא כקורבנות אלא כמי שהפכו מקורבנות לתוקפים, כך שבמקום להתמודד עם פשעיהם נגד העם היהודי, יוכלו הגרמנים להטיף ליהודים מוסר על פשעיהם נגד הפלשתינים. המחשבה שהשואה איננה נוגעת לפלשתינים בשום צורה, ושהשואה איננה הסיבה והמניע לציונות שקדמה בהרבה לשואה, קשה לעמים שחוללו את השואה. הם מעדיפים לראות את מדינת ישראל כפיצוי ליהודים על השואה על חשבון הפלשתינים. כך הם יכולים בו זמנית גם לשלול את זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, בהציגם אותם כמי שקיבלו מדינה בחסד ולא בזכות, וגם להפחית מאשמת הגרמנים כלפי קורבנותיהם היהודים, בכך שהם מציגים אותם כמי שעשו עוול בעצמם וכמי שקיבלו כביכול פיצוי שלא הגיע להם על חשבון זולתם. רוב השיח הגרמני והאירופי שעוסק כביכול בשואה עוסק למעשה בהכחשת השואה, כאשר הסכסוך הישראלי-פלשתיני ממלא תפקיד מרכזי בגלגול אשמה על הקורבנות היהודים ובהפחתת אשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה האירופים.

עקב תפקידו המרכזי של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשיח הכחשת השואה הגרמני והאירופי בכלל, חשוב מאד למכחישי השואה שהצד הישראלי ימלא את תפקיד התוקף ולא את תפקיד הקורבן. הרי כל הרעיון של שימוש בסכסוך הישראלי-פלשתיני לצורך הכחשת השואה מבוסס על כך שהוא מאפשר להפוך את היהודים מקורבנות לתוקפים, ובכך להפחית כביכול מאשמת הגרמנים ומשתפי הפעולה עמם. לכן אירועים שבהם היהודים נופלים קורבן למתקפה אכזרית, ערבית או פלשתינית, אינם נוחים לעמים האירופים, ודוקא אירועים כאלה גורמים לפרץ של התכחשות לסבל היהודי וליהודי כקורבן, ובמאמץ לצייר את היהודים כנאצים שעושים רצח עם לפלשתינים, כפי שאנו שומעים שוב ושוב בהקשר של התקיפה הישראלית בעזה. ההתכחשות לאירועי טבח שמחת-תורה והטענות הנפוצות שישראל מבצעת בעזה רצח עם, אינן נובעות מבורות, אלא מסירוב מכוון להכיר ביהודי כקורבן וממאמץ לחזור ולצייר את היהודי כנאצי, כי אם היהודי ממלא בסכסוך עם הפלשתינים תפקיד של קורבן, אי אפשר להשתמש בסכסוך כדי לגלגל את אשמת הנאציזם על היהודים ולהפחית את אשמת הגרמנים ועוזריהם. פרץ דומה וארוך יותר של אנטישמיות ומאותן סיבות פרץ בעקבות מלחמת יום הכיפורים, והוא הביא בשנת 1976 להחלטת עצרת האו"ם שהציונות היא גזענות, החלטה ששללה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ככל העמים. הרבה ממה שקורה היום קרה גם לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך בחמישים השנים שחלפו מאז הדברים נשכחו. דווקא כיום קשה לתאר החלטה דומה של עצרת האו"ם. בניגוד למה שנדמה לעתים, מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית התחזק מאז, והסתלקותו של הדור שחולל את השואה מהעולם פעלה לטובתנו. גם אינני מקבלת את הטענה שרגישותו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן לטראומת השואה היהודית נובעת מכך שהוא זקן ומייצג דור שעומד לחלוף מן העולם. המודעות לסכנות האנטישמיות, והתובנה שיחס רצחני ליהודים הוא אמת-מידה לתופעות שמהוות איום על האנושות כולה, אינן נחלת העבר, אלא דוקא תובנה שהתפתחה בעשורים האחרונים, ודווקא בקרב מי שאינם נושאים באשמה לשואה, ואין להם צורך נפשי לדמוניזציה של היהודים לצורך התנערות מאשמה.

מאד קשה ליהודים לקבל את העובדה שאין בעולם צדק ושדווקא השואה ומעשי טבח נוראים אחרים הם מניע לאנטישמיות, אבל זוהי המציאות, ראשית בגלל הצורך, גם של מחוללי השואה וגם של עמים אחרים, נוצרים ומוסלמים, ששנאת היהודים מושרשת באמונותיהם הדתיות, להתנער מאשמת השואה, ושנית בגלל שתודעת השואה שמציגה את היהודי כקורבן האולטימטיבי, סותרת את דמות היהודי באמונה הנוצרית כרודף, כרוצח האלהים, ולא כקורבן. מאז השואה מתמקדת האנטישמיות במאמץ להתכחש ליהודי כקורבן ולצייר אותו כרודף וכנאצי בעצמו. ושוב, לא הבורות דוחפת לכך, אלא הצורך הנפשי להתנער מכל אשמה לפשעים נגד העם היהודי, לשלול את ההכרה ביהודי כקורבן ולהשיב לו את דמות הרודף. האנטישמיות הנפוצה ביותר מאז השואה היא זו שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה. גם ההתכחשות לטבח שמחת תורה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, וגם האשמת היהודים שהם מחוללים רצח עם ברצועת עזה היא אנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה, והיא פרצה לא בעקבות תקיפות ישראל בעזה, אלא בעקבות טבח שמחת תורה, ולפני כניסת צה"ל לעזה. חשוב מאד להבין את אופיה ומניעיה של האנטישמיות הזו שקשה מאד להילחם בה, מאחר שהיא עונה על צורך נפשי מאד עמוק ומאששת את הדימוי העצמי של האנטישמים כטובים וצודקים ואת תפיסתם את היהודי כהתגלמות הרוע, אבל ככל שהיא מרושעת ובלתי צודקת, האנטישמיות לצורך התגוננות מאשמה היא חלק בלתי נפרד ממציאות חייו של העם היהודי, ולמציאות אסור להתכחש.   

כמו מטח אבנים

 

כמו מטח אבנים אינסופי נופלות על ראשינו הצעות החוק הגזעניות להחריד, המרושעות עד אין קץ, הנוטפות שנאה לנשים, לערבים, לעובדים זרים, לכל מי שאיננו נמנה על תומכי קואליציית האסון. לנציגי החרדים עוד יש חוצפה לשאול במה קשור בית הדין הרבני לרפורמה המשפטית, כאילו החזרת הסמכות על מזונות ילדים מבית הדין למשפחה, שמסייע רבות לנשים שהבעל נוטש אותן ואת ילדיהן לאנחות, אל בית הדין הרבני, איננה חלק ממאמצי הקואליציה להחזיר את מעמד הנשים בישראל שנות דור אחורנית. לא רק שהקואליציה דוחקת את הנשים מעמדות בכירות במנהל הממשלתי, אפילו הוצאת מכרזים הפונים לבני שני המינים היא בלתי נסבלת בעיניה: מי שרוצה לשלוח את הנשים הביתה ללדת עשרה ילדים, איננו יכול לשאת מכרזים הפונים שיוויונית לרופא/ה או כלכלן/נית. אפילו סממן סמלי של שיוויון בין המינים חייבת קואליציית החושך למחוק. כמו אחיהם הרוחניים באיראן ואפגניסטאן הם חייבים לדכא נשים עד עפר כדי לכונן את דיקטטורת האבות.

ואמנם ינון אזולאי מש"ס דיבר נגד הפגיעה בערבים, אבל לא נשמעה מכיוון הקואליציה התנגדות גורפת להצעת הזדון של סמוטריץ' להעביר לחרדים כספים שיועדו לקידום המגזר הערבי, וכבר היו אמורים לעבור לרשויות הערביות, וכעת מנסה מפלגת עוצמה יהודית לבטל כליל את העברתם לערבים. ובנוסף מנסה כעת לימור סון הרמלך מעוצמה יהודית לקדם חוק שיאסור על סטודנטים להניף את דגלי פלשתין באוניברסיטאות באיום של עונשים דרקוניים. מיום כניסתם לממשלה פועלים גזעני הציונות הדתית והעוצמה היהודית לפגוע בציבור הערבי בכל דרך אפשרית, ולהעביר מסר שלערבים אין זכויות אדם. כמובן שהבריון הגזען שקיבל מנתניהו את משרד המשטרה, ותאומו הרוחני סמוטריץ', מנסים להעביר את המסר, שפרעות בישובים ערבים, שריפת בתים ומכוניות ושדות ואף רצח ערבים, כל אלה הם מעשים רצויים, ואילו הפגנות נגד ממשלת הפוגרום והגזענות הן מעשה אסור ואפילו פלילי. לא פלא שהדמות שהקואליציה השטנית מתחברת אליה נפשית הוא אדולף היטלר. גם אצלו פשעים מחרידים נגד יהודים נחשבו למעשים שיש לעודד, וגילויי אנושיות כלפי יהודים נחשבו לפשע. זה לא רק איציק זרקא, לא רק עובד חוגי. גם בדרכנו להפגנה מול הכנסת שמעתי, גם כן במבטא מזרחי: "הלואי שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה". איציק זרקא רק ביטא את הסנטימנט הליכודי, זה שרואה בהיטלר ידיד ומורה דרך. ההזדהות עם השנאה והרצחנות גוברת על כל רגש אחר. ולא, אל תחפשו סיבות רציונליות בעוולות מפא"י או בעוולות אחרות. מי ששונא כמו הנאצים ורואה בנאצים דגם לחיקוי איננו צריך סיבות אמיתיות לשנאה. די בכך שהשנאה מפעילה ומחזקת אותו, ממלאת אותו בדלק של רוע חסר-מעצורים, שמתפרץ על כל סביבותיו. זוהי שנאה של מי שיודע עד עמקי נפשו שהוא נחות ממושא שנאתו, שהוא זוהמה וחלאה, ולכן הוא חייב לשנוא עד מוות, כדי לשחרר את השנאה והרוע האינסופיים, להתחרות בעצמו עד כמה הוא יכול לסלק מליבו כל רגש אנושי וכל טיפה של חמלה, ולהפוך למכונת שנאה חסרת מעצורים וחסרת אבחנה. כמו כל הרעות החולות במדינתנו בשלושת העשורים האחרונים, גם הלגיטימציה להיטלר ומעשיו החלה בבנימין נתניהו, שהסביר שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי נתן לו את הרעיון. הוא ואנשיו מרוממים ומקלסים את כל מכחישי השואה באירופה: ויקטור אורבן רודן הונגריה, שכמו הנאצים מתאר את היהודים כבולשביקים שדיכאו את העם ההונגרי, וכך מצדיק את השמדת יהודי הונגריה, הנהגת פולין מכחישת השואה שמנכסת לעצמה את המספר ששה מיליון וטוענת ש"ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו, שלושה מיליון יהודים ושלושה מיליון פולנים", וגוזרת גזרה שווה בין הפולנים והיהודים, למרות שהעובדות המוכרות להיסטוריונים הן שכמיליון וחצי פולנים נוצרים נהרגו במלחמת העולם השנייה, ויותר משלושה מיליון יהודים פולנים, כפול ממספר הפולנים הנוצרים שנרצחו ובאופן מאורגן ושיטתי, שנרצחו כמובן בשל היותם יהודים ולא משום שהיו כביכול אזרחים פולנים, אזרחות שנלקחה מהם מיד עם הכיבוש הנאצי והפיכת פולין לשטח כבוש. כל אלה הם חבריו של נתניהו, וכך הוא מנסה במשך שנים להכשיר את הנאציזם ואת היטלר עצמו יחד עם מאמציו לדה לגיטימציה של השמאל והערבים ולשלילת זכויותיהם הדמוקרטיות, כמו מאמציו השיטתיים להוציא מחוץ לחוק הפגנות נגדו ונגד מדיניותה הגזענית הדיקטטורית של ממשלתו, בתירוץ של סכנת קורונה וכעת בטענה השקרית שהימין לא חסם כבישים, כאילו שכחנו כיצד נחסמה ירושלים וכמה צמיגים הובערו בדרכים בידי המתנחלים המתנגדים להתנתקות שהגיעו להפגין באוטובוסים של מועצת יש"ע במימון המדינה, והפגינו נגד ממשלת הליכוד של אריק שרון ושר האוצר שלו בנימין נתניהו, שמנסים כעת בדרך השקר האופיינית להם להאשים את השמאל בהתנתקות, באופן דומה להאשמות המוטחות באשכנזים כדי להחמיא להיטלר על השמדתם ולקוות להשמיד את הנותרים. תקשיבו לאיציק זרקא ותאמינו לו, כי בניגוד לכל מחבקיו ומטפחיו בליכוד שמתנכרים לו כעת, הוא אומר את האמת וחושף את הסנטימנט האמיתי של הליכוד בראשות נתניהו: היטלר כאידיאל וכמשאת נפש. אם אתם מתחלחלים וחשים מחנק כאילו דחפו אתכם לתאי הגזים של אושוויץ, יש לכם סיבה טובה.    

אין קשר לשואה

 

האירוויזיון הוא קרקע נוחה לקלישאות: הוא אירוע בינלאומי שלהקות זמרים מיוצגות בו על פי לאומיותן, וחבר שופטים שיושב בבירת כל אחת מהמדינות מעניק בו ניקוד לשירים שהציגו מדינות אחרות, ובכל עת שאנשים מיוצגים על פי לאומיותם, ההתייחסות אליהם מתקשה להתנער מסטריאוטיפים לאומיים, אלו שיש לעמים על עצמם, ואלו שיש לעמים אחרים עליהם. זהו גם אירוע תקשורתי ממדרגה ראשונה, שבו מוסיקאים וזמרים, לרוב צעירים, מוקפים עיתונאים וכלי תקשורת ונדרשים לספק תגובות לעניינים שונים ומשונים כאילו היו מנהיגים או פוליטיקאים מדופלמים, הרבה מעבר ליכולתם של מי שמתמחים בשירה ובריקוד להנאת ההמונים ולא בייצוג מדינה באו"ם.

ההצבעה המקצועית באירוויזיון, של השופטים בכל מדינה, מכיוון שהיא נעשית על ידי נציגי לאום כלפי נציגי לאום, מקבלת איפוא לא פעם אופי פוליטי, וכבר התבשרנו על קרע עמוק וזועם בין הקפריסאים לבין בני עמם היוונים, עקב ארבע הנקודות בלבד שהעניקו היוונים לשיר הקפריסאי, במקום הנוהג המסורתי ההדדי להעניק שתים עשרה נקודות זו לזו, מה שהחמיר עוד יותר את העלבון של אי עלייתו של השיר היווני לגמר, והזכייה השוודית עוררה מיד דיבור על הצבעתן של המדינות הסקנדינביות זו לזו. כל אלה אינם זוכים ליותר מהרמת גבה מחויכת, למרות שהם בהחלט פוגעים בקיומה של תחרות הוגנת שבה רק המוסיקה מדברת. אבל יותר קשה להתייחס לדברים בביטול כשגם זכרון השואה נגרר לעניין.

יחסי ישראל עם פולין הורעו מאד בעשור האחרון עקב עלייתה לשלטון בשנת 2015 של מפלגת "חוק וצדק" הימנית לאומנית, שפגעה קשות באופיה הדמוקרטי של פולין ובחירויות האזרח, ובמיוחד יצאה למלחמה נגד חוקרי השואה, שחשפו את מה שהיה ידוע היטב מזה שנים רבות: שהפולנים, שבעצמם נמצאו תחת כיבוש גרמני אכזרי ומדכא, הירבו להסגיר יהודים לשלטון הנאצי, ובמקרים מסוימים גם רצחו יהודים בעצמם, ושמצילי היהודים שפולין מרבה להתפאר בהם היו מעטים, ונאלצו בעצמם להיזהר ממלשינים בני עמם. ממשלת חוק וצדק העבירה חוקים שמענישים חוקרי שואה על חשיפת מעורבות של פולנים ברצח יהודים כמי שמכפישים את העם הפולני. כמו כן הועברו חוקים שמקשים על ישראלים לתבוע רכוש יהודי שהוחרם בשואה. כל אלה העכירו את היחסים בין ישראל לפולין ועוררו דיון ער בדבר התנהגותם של הפולנים בשואה, וככל דיון היסטורי שהופך המוני, במהרה הוצף הדיון בקלישאות שמטשטשות את המציאות ההיסטורית בהקשרים חסרי השחר שהן יוצרות.

כזו היתה התבטאותה של נועה קירל לגבי 12 הנקודות שהעניק לה חבר השופטים הפולני. הפולנים נתנו לנו 12 נקודות, היא אמרה, ואם חושבים על זה שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה... יותר מאוחר הזכיר גם גיא פינס את פולין, שלדבריו "אנחנו מקשרים יותר עם השואה".

חבר השופטים הפולני, שמורכב מן הסתם ממביני דבר במוסיקה, אמנם מייצג רשמית את פולין, אבל לא את ממשלת פולין ולא בהכרח את טעמו המוסיקלי של העם הפולני, כפי שחבר השופטים הישראלי איננו מייצג את ממשלת ישראל וגם לא את טעמו המוסיקלי של הציבור הישראלי: חבר השופטים הישראלי העניק 12 נקודות לשוודיה, ואילו הציבור הישראלי העניק לשוודיה רק ארבע נקודות ו-12 נקודות לפינלנד. לכן העובדה שחבר השופטים הפולני העניק לישראל 12 נקודות היא חסרת כל משמעות במישור היחסים הפוליטיים בין שתי המדינות או בין שני העמים. ייתכן שהמוסיקאים בחבר השופטים בכלל מתנגדים לממשלתם השמרנית והדכאנית ולמדיניותה הנוצרית המתנגדת להפלות וללהט"בים.

אבל מה שצורם עוד יותר הוא הקישור של פולין לשואה, כאילו פולין אחראית לשואת היהודים. את השואה הגו, תיכננו וביצעו הגרמנים, ומחנות השמדה גרמנים קיימים בכל אירופה וכמובן בגרמניה עצמה למשל בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן, אם להזכיר כמה מהנוראים שבהם. עם זאת, עקב גודל האוכלוסיה היהודית בפולין הכבושה בידי הנאצים, כשלושה וחצי מיליון יהודים, בנו הגרמנים בפולין כמה ממחנות הריכוז הגדולים ביותר כמו בלזץ, חלמנו וטרבלינקה, ובראש כולם אושוויץ-בירקנאו, צבר מחנות ריכוז מפלצתיים שהפך לסמלה המובהק של השמדת היהודים הקרויה בפינו השואה. פולנים הלשינו, פולנים עשקו ואפילו רצחו יהודים, אבל את מיזם ההשמדה הגו ויצרו הגרמנים והם אלה שנושאים באחריות העליונה לו. אם צריך לקשר מדינה כלשהי לשואה, הרי זו גרמניה ולא פולין, בעצמה קורבן הנאצים שכמיליון וחצי מבניה נרצחו בידיהם – הפולנים אוהבים כמובן לנפח את המספר אפילו לששה מיליון מטעמים מובנים ומקוממים ביותר, אבל אין הדבר מפחית מסבלם הקשה מהכיבוש הנאצי.

לעובדה העצובה שבני משפחת קירל, כמו רבים מבני משפחתי הפולנית וכמו יהודי פולין בכללם נרצחו בשואה בהמוניהם על זקניהם, נשותיהם וטפם, יש מעט קשר לפולין, והרבה קשר לגרמניה. ל-12 הנקודות שהעניק חבר השופטים הפולני לישראל עבור שירה של נועה קירל, ומן הסתם עבור הביצוע המעולה, אין, ממש אין, שום קשר לשואה, ועדיף להשאיר את השואה מחוץ לעניין.

וכן, גרמניה ואוסטריה לא העניקו לישראל אפילו נקודה אחת. האם זה קשור לשואה? אינני יודעת. אני מעדיפה לדון בשואה בהקשרים אחרים. 12 נקודות העניקו לישראל איטליה, אזרביג'ן, ארמניה, פולין וצרפת. האם אלו בהכרח מדינות שאוהבות יהודים? בואו לא נרחיק לכת.  

הסבתא של חיים אתגר

 

השנה חיכיתי בהתרגשות למשדר "זיכרון בסלון" בערוץ 12 שהתקיים בבית הנשיא והשתתף בו גם חיים אתגר, שסיפר על סבתו לאה אמיליה יודקובסקי, שהתגוררה עשרות שנים בדירה מתחתיי. כל השכנים בבניין ידעו שהיא ניצולת שואה, אבל רובם לא ידעו מה בדיוק עבר עליה. שכנה אחת אמרה לי שהיא חושבת  שמיכאל, אביו של חיים, הוא ילד מאומץ, והשכנה שהתגוררה דלת לידה והכירה אותה טוב מאחרים, זהבה ברש, סיפרה לי שגברת יודקובסקי – כך קראנו לה תמיד - עמדה יחד עם אמה – לא הבנתי בדיוק האם זה היה בכניסה למחנה השמדה או במקום אחר, והחזיקה ילד שהיא ניסתה להסתיר מהנאצים, אבל שוטר אחד – זהבה ברש אמרה שוטר, אבל אולי זה היה איש גסטאפו, סוג של שוטר – שלף את הילד ולקח אותו ממנה אל מותו. באותה הזדמנות שאלתי את זהבה ברש אם מיכאל, הבן של גברת יודקובסקי, הוא ילד מאומץ, והיא אמרה שלא, שהוא בן ביולוגי שלה, ואז חשבתי שאולי הוא נולד כבר אחרי המלחמה. רציתי מאד לדעת מה עבר על גברת יודקובסקי במלחמה, כי מעולם לא העזתי לשאול אותה על המלחמה. עכשיו אני מצטערת כמובן שלא שאלתי אותה אף פעם, ולא כתבתי את הסיפור שלה, אבל זה כבר מאוחר מדי, ורק חיכיתי לשמוע מה חיים אתגר, הנכד שלה, יספר.

חיים סיפר שלסבתו היו שני ילדים, סטפן ומיכאל, שהיו איתם יחד בגטו, וכשלקחו אותם מהגטו היא ובעלה החליטו להתפצל, בתקוה שכך יגדלו סיכוייהם להישאר בחיים, אבל בעלה, הסבא שלו, נרצח, וסבתו ואמה לקחו את סטפן והשאירו את מיכאל בדירה מתחת לשמיכות, כי הוא היה חלש, והן לא האמינו שישרוד, כי חשבו שהם יוצאים למסע. חיים אמר שכולם מתו, הסבתא רבתא שלו וסטפן הקטן, אבל סבתו אמיליה הצליחה לברוח והגיעה לידידים, וביקשה שהם יחפשו את מיכאל שנשאר בגטו. חבר אחד הלך ולא מצא דבר ואמר שהכל הרוס בגטו ואין איש, אבל חבר נוסף מצא את מיכאל מייבב מתחת לשמיכות, והוא נראה כמו שלד, והביא אותו לאמיליה. חיים סיפר גם שסבתו החליטה לחיות ונישאה מחדש. אני לא ידעתי שבעלה הראשון נרצח בידי הנאצים, ושאדון יודקובסקי היה בעלה השני. הוא היה אדם מאד שקט ונוח לבריות. אני זוכרת את יום מותו. הם הלכו לסידורים בעיר והוא חש ברע ואז הם חזרו הביתה והוא התמוטט ומת, וכשבאתי לנחם אותה היא אמרה שהוא מת כל כך מהר והיא לא הספיקה לומר לו מלה, להיפרד ממנו, זה מאד הציק לה, ועכשיו כששמעתי את הסיפור של חיים הבנתי שגם מבעלה הראשון היא לא הספיקה להיפרד – היא חשבה שהוא יינצל, אבל הוא נרצח, וחוץ ממיכאל לא נותר לה איש בעולם, כי אמה ובעלה וסטפן הקטן נרצחו בידי הנאצים, ורק מיכאל נשאר, דווקא בגלל שזנחו אותו בגטו הנטוש, ומצאו אותו יותר מאוחר, ובעצם זה נס שהוא בכלל נשאר בחיים.

חיים לא סיפר איך היא שרדה את המלחמה ועוד עם ילד קטן. כנראה אנשים טובים החביאו אותם, ואולי היא השתמשה בזהות בדויה. מה שכן זכרתי שהיא תמיד דיברה עם זהבה ברש בפולנית. היא דיברה פולנית טובה והעדיפה לדבר פולנית בניגוד ליהודים הגליצאים כמו זהבה ברש וכמו סבי וסבתי, שהעדיפו לדבר יידיש ושלטו בגרמנית ואפילו באוקראינית הרבה יותר טוב מאשר בפולנית. גברת יודקובסקי היתה גם אשה משכילה, עורכת דין, אבל אינני יודעת אם למדה משפטים עוד בפולניה, או כאן בישראל. נדמה לי שהיא היתה עורכת-דין כבר בפולניה, ואולי ההשכלה שלה והשליטה שלה בפולנית עזרו לה לשרוד את המלחמה עם מיכאל הקטן ולעלות לישראל.

מי שאהבה מאד לדבר על אמיליה יודקובסקי היתה הספרית נינט, שהיתה לה מספרה קטנה ברחוב עזה 34. זה היה בניין ישן ויפה אבל הרסו אותו ובנו במקומו בניין חדש וגדול בן שבע קומות ועדיין לא סיימו לבנות. נינט תמיד סיפרה על חיים אתגר שסבתא אמיליה הביאה אותו להסתפר בתור ילד קטן והוא היה מאד קטן, אז נינט הניחה קרש על הכסא והושיבה אותו על הקרש, וכך היא סיפרה אותו. נינט סיפרה לי שגברת יודקובסקי היתה עורכת דין של בנק הפועלים. נינט אמרה שלא היה לגברת יודקובסקי מזל, שפעם היא נסעה עם בעלה לנופש במלון, ובלילה ההסקה התקלקלה ורצפת החדר התמלאה בשמן רותח שנזל מהרדיאטור, וגברת יודקובסקי ירדה מהמיטה בחושך ונכוותה קשה ברגליים. נינט אמרה שהיא היתה הרבה זמן רתוקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה, כי גברת יודקובסקי תמיד הקפידה לסדר ולצבוע את השיער אפילו כשהיתה רתוקה למיטה. נינט ריחמה על גברת יודקובסקי שסופסוף יצאה עם בעלה לנופש ובמקום להנות נכוותה, אבל היא אמרה שאחר כך היא תבעה את המלון חבל על הזמן, והם שילמו לה פיצויים. בכל פעם שגברת יודקובסקי היתה רתוקה למיטה ולא יכלה להגיע למספרה, נינט באה אליה הביתה עם כל הציוד שלה וטיפלה לה בשיער בבית, והיא מאד העריצה אותה וגם את חיים אתגר. נינט המשיכה לעבוד במספרה עד שלקתה בשבץ ולא יכלה להמשיך לעבוד, ואז הגברת יודקובסקי כבר לא היתה בחיים, למרות שהאריכה ימים עד גיל מאה ושתיים.

אבל על מה שקרה לגברת יודקובסקי בשואה נינט לא ידעה דבר. היא דיברה רק על השנים שבהן גברת יודקובסקי כבר היתה סבתא לשלושה נכדים. חיים סיפר הכל מאד בקצרה ותהיתי אם הוא היה צריך לקצר בגלל השידור, או שחלק מהסיפור שלו חתכו בשידור, או אולי הוא לא יודע יותר. האם הוא יודע את הסיפור על סטפן, שהוציאו אותו בכוח מידי אמו, והיא התאבלה עליו כל החיים. ואיך דווקא הבן מיכאל שנועד למות, הוא זה שנשאר בחיים, דווקא מפני שננטש, וסטפן החזק יותר, שאמו וסבתו לקחו אותו איתן, כי חשבו שהוא חזק יותר וישרוד, הוא זה שנרצח בסופו של דבר.

ומה חשב אביו של חיים על כך שננטש למות, ורק כשאמו הבינה שאיבדה את כל משפחתה ואין לה עוד איש בעולם, ביקשה מהחברים שיביאו לה אותו. אולי שאלות כאלה אסור לשאול. איזה בחירות אנשים עשו בזמנים ההם, ואיך הכל קרה הפוך בסופו של דבר.

אולי אני צריכה לשאול את חיים מה עוד הוא יודע, אם הוא יודע מעבר למה שסיפר. ואולי הוא לא יודע. אמיליה יודקובסקי כבר לא בחיים וגם בנה מיכאל שניצל בסופו של דבר ועלה איתה לישראל כבר איננו בחיים, והרבה דברים על מה שקרה בשואה כבר לא נדע לעולם.                                                                                                                                

האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

 

יום השואה תשפ"ג

את המכתב שאני מתרגמת כאן, שלח האזרח הוינאי אוטו קונץ למפקד הנאצי של וינה, ששבועות ספורים קודם לכן נכנס אליה הצבא הגרמני וסיפח את אוסטריה לגרמניה. אינני יודעת פרטים נוספים על האיש, למעט מה שהוא מספר על עצמו במכתבו.

 

וינה, 27.4.1938

 

מפקד האזור הנכבד מאד!

 

כנאציונלסוציאליסט, שבמשך שנים פעלתי במחתרת  - מאחר שהייתי ועודני מועסק בחברת ייצור יהודית, ולכן בהכרח הייתי צפוי שוב ושוב לפיטורים – ברצוני להסב את תשומת לבך, מפקד אזור נכבד, להתרחשויות בעירנו, שבלתי אפשרי שהן תואמות את רגישותך הנאציונלסוציאליסטית.

באחד הערבים האחרונים הלכתי עם המעסיק שלי דרך רחוב טאבור [רחוב ארוך ברובע השני של וינה, שבו התגוררו יהודים רבים, ע.פ.]. שם, לפני עסקים יהודים בבירור, עמדו יהודים עם שלטים בידיהם שעליהם הכתובת "ארים אינם קונים אצל יהודים". אחד מנושאי השלטים, שבלט לעיני בגילו המבוגר ובזקנו הלבן, צוין על ידי מעסיקי ללא כל ספק כד"ר טגליכט, הרב הראשי של וינה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם? האמן לי, מפקד אזור מאד נכבד, שלמשמע הערתו זו של מעסיקי לא יכולתי להימנע מרגש פנימי של בושה.

בהמשך פגשתי יחידה של אנשי פלוגות הסער [הכותב מבלבל כנראה בין הגסטאפו לפלוגות הסער], שהובילו כמה יהודים אזוקים יחדיו. על שאלתי קיבלתי את התשובה, שיהודים אלה מנוצלים לעבודות קרצוף. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביום ראשון נאסרו יהודים ללא הבחנה בשדרה הראשית של הפראטר (אתר טיולים ובילוי). הובלו לכר דשא ואולצו לערוך שם תרגילי צבא. לאחר שאלה הסתיימו, הם אולצו לפשוט את ידיהם ולקבל, כל אחד ואחד, כמה מכות במקלות הגומי שהמפלגה הנאציונלסוציאליסטית כה גינתה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

סיפרתי לך, מפקד אזור מאד נכבד, רק כמה מקרים קיצוניים מבין הרבים שדווחו לי משורות עמיתי שהתרברבו בהם. מכיוון שאני כעת, יחד עם אלפים רבים של נאציונלסוציאליסטים הגונים, דוחה בתוקף גמור מעשים כאלה, אני רואה מחובתי, מיד לאחר שנתקלתי בהם בוינה, ליידע אותך, מפקד אזור נכבד מאד, על המצבים שהתהוו כאן. אם תרצה לעשות דבר מה נוסף, אבקש ממך לנסוע במכוניתך דרך רחוב ולנשטיין, הרחוב הראשי של הרובע ה-20, ולהתבונן שם בחלונות הראווה. אני חוסך מעצמי למתוח ביקורת על ההליכים האלה, ורק רוצה לציין במפורש, שהסוחרים הנוגעים בדבר נאלצו לשלם עד מאה שילינג עבור צביעת החלונות. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביכולתי להבטיחך, מפקד אזור נכבד מאד, שמעשים חסרי רסן כאלה של תנועתנו לא יביאו מצטרפים חדשים, אלא לגמרי להיפך, יזיקו נזק משמעותי.

כאשר קראתי בעיתון על המינוי שלך, היתה לי תחושה משמחת, לדעת שבידיך התנועה תזכה לארגון קפדני, ולכן אני מבקש ממך, להביא קץ מהיר למעשים חסרי רסן אלה של הזמן האחרון, למען כבודה של התנועה הנאציונלסוציאליסטית.

בברכה גרמנית,

אוטו קונץ.

 

המכתב נמצא ב Algemeines Verwaltungsarchiv בוינה (AVA ) ופורסם בקובץ התעודות של הנס ספריאן והנס ויטק "ואיש לא עמד לצדנו", תיעוד לאנטישמיות יומיומית בוינה, 1938, הוצאת פיקוס, 1988.

ns Safrian, Hans Witek. Und Keiner War Dabei, Dokumente des alltaglichen Antisemitismus in Wien 1938, Picus Verlag, 1988

 

 

לזכור ולשכוח

 

חמותי מדי כבר בת תשעים ושבע. היא כבר מבולבלת. תמיד רציתי לראיין אותה על הזוועות שעברה בשואה, במחנה טרנסניסטריה ברומניה ובצעדת המוות למוגילב (מוהילוב), שם הצליחה לשרוד אצל אוקראינית שהעסיקה אותה בניקיון והרשתה לה, ולאחיה ואחותה הקטנים ממנה, לישון אצלה במרתף, וגם נתנה למדי אוכל לה ולאחיה. מדי היתה אובססיבית לניקיון, וביתה היה תמיד מסודר ומבהיק בניקיונו. מיד כשסיימנו לשתות מהכוסות, היתה לוקחת אותן לכיור וממרקת אותן עד שהבריקו. היא לא סבלה שום דבר שנוטה להתפזר. למשל את האגורות זרקה לזבל, והתפלאה כשאמרנו לה שאסור לזרוק לזבל כסף, אפילו קל ערך, אבל אפשר לאסוף אותו בשקית ולהביא אותו לבנק כדי להמיר אותו במטבעות גדולים יותר. היא רק הגיבה בתנועת יד מבטלת, ואם אמרנו לה שלא תזרוק משהו לזבל, אמרה: אז תקחו את זה בשבילכם. גם כשהבאתי לה במתנה כלי או עציץ פורח, אמרה: מה אני צריכה את זה? קחי את זה לעצמך. גם אוכל היא זרקה לפח, אוכל טוב. רוב ניצולי השואה שהכרתי אגרו אוכל ולא זרקו פירור. גם סבי וסבתי שעלו מפולין בשנת 1936 ולא חוו את השואה על בשרם, לא זרקו אף פעם אוכל. כשסבתא שפרה עברה ליד פח זבל וראתה כיכר לחם, או אפילו פרוסת לחם זרוקה, היא כעסה ואמרה לי שכשגוי בפולניה היה רואה לחם זרוק הוא היה מרים אותו ומנשק אותו. אז עוד הייתי ילדה ולא ידעתי שהלחם הוא בשרו של ישו והוא קדוש. תמיד האשימו יהודים בגניבת לחם קודש מהכנסיה ובחילול גופו של ישו. היו מוציאים אותם להורג על העבירה הזו, של גניבת לחם הקודש, אלא אם כן הסכימו להתנצר. סבתא שפרה אף פעם לא זרקה לחם ישן, אלא ריככה אותו במים עד שהפך לעיסה, הוסיפה ביצים וחלב והכינה פשטידה, שבאמצעה מרחה ריבת שזיפים. זו היתה פשטידה טעימה. עד שבגרנו חשבנו שפשטידה זה שם למזון ממוחזר. סבתא ואמא תמיד הכינו פשטידות מאוכל ישן שלא רצו לזרוק, ואחי ואני היינו מאד מופתעים בבגרותנו כשגילינו שיש אנשים שקונים את מיטב הירקות והגבינות כדי להכין מהם פשטידה טרייה. סבתא ציפורה לא הכינה פשטידות כי את הלחם הישן נתנה לאכול לברבורים שגידלה בלול בחצר, אבל את השאריות מחלות השבת ייבשה וטחנה לפירורים, שבהם מילאה את הדגים הממולאים שלה, ששמעם יצא לתהילה. אפילו את גולדברג מהמסעדה של בנימינה -אז היתה רק אחת כזו, ליד תחנת הרכבת, שמעתי אומר לסבתא ציפורה, כשהזמין אותה לאכול את הטשולענט שלו, שהיא לא מכינה טשולענט, היא מכינה דגים, והוא אמר את זה בהרבה הערכה. אבא שלי, שסבתא ציפורה הכריחה אותו בכל בוקר לאכול שמנת, שאותה היה מקיא כשיצא מחצר הבית, היה פשוט אוכל את הלחם הישן עד שנגמר, גם אם היה בבית לחם טרי, ואחי היה אומר שאנחנו תמיד אוכלים לחם או ישן או עתיק. כל בני משפחתי שהצליחו לחמוק מן השואה לא זרקו לחם, אבל חמותי מדי ששרדה את טרנסניסטריה ואת מסע המוות למוגילב והסתתרה שם עד לשחרור, זרקה לחם ואוכל בלי שום בעיה, ובקושי מנעתי ממנה לזרוק עוגות טעימות ויפות שאפתה. אז תאכלי אותן את, היא אמרה, או שאמרה תקחי אותן, אני לא רוצה לאכול. היא כל כך פחדה להתפתות לאכול ולהשמין חלילה. היא לא היתה רזה מדי, אבל גם לא שמנה. ואני לא הבנתי איך היא יכולה לזרוק עוגות טעימות שאפתה בעצמה. היא אהבה לאפות, וגם בבית האבות המשיכה לאפות כשעוד הרגישה טוב, ותמיד כשבתי שרון באה לבקר אותה, ציידה אותה בעוגות ועוגיות ששרון היתה מביאה אחר כך למשרד, ועמיתיה היו אוכלים מהן ברצון.

תמיד רציתי לראיין את מדי על הזוועות שעברה בשואה אבל אף פעם לא ממש הצלחתי, וכנראה כבר לא אצליח. מדי אף פעם לא רצתה לזכור ולא רצתה לדבר על הזכרונות. הרבה פעמים כששאלתי אותה על המלחמה היא אמרה שהיא משתדלת לשכוח, אם לא מזכירים לה. היא לא רצתה לדבר על השואה ולא רצתה שיזכירו לה. היא הניחה לחמי אמיל לספר שוב ושוב על מחנה העבודה שהיה בו תשעה חודשים, על מרק השעועית שהשומרים הרומנים גנבו ממנו את השעועית ושמו במקומה אבנים שחורות קטנות שאותן הגישו לאסירים לאכול, ובלילה היכו אותם מכות רצח, סתם ככה, להנאה. אמיל אמר שמדי סבלה הרבה יותר ממנו, אבל היא שרדה הכל. מדי אף פעם לא הבינה איך היא שרדה ואיך היא כל כך האריכה ימים, אחרי שאחיה ואחותה הצעירים מתו ממחלות בשנות החמישים לחייהם, והם סבלו הרבה פחות ממני, היא אמרה.

קראתי היום שוב בספרה של יוליה שקודובה "שלוש שנים ללא שם" שכתבתי עליו כאן. יוליה הצליחה לשרוד שלוש שנים באושוויץ, ועבדה במחלקה הפוליטית באושוויץ, שעסקה בתיעוד המתים. רק חלק מהמתים תיעדו, כי המתים היו רבים מכדי שיספיקו לתעד את כולם וגם לא היה בכך טעם. בעצם תיעדו לצרכי רמאות, אם אני מבינה נכון. כשהיו עוד לאסירים קרובי משפחה שאלו עליהם, שלחו להם הודעות שהם הועברו למחנה אחר, או מתו ממחלה כזו או אחרת, אבל בעצם כולם נרצחו. היתה לנאצים המון בירוקרטיה של מוות, וכולה היתה כתובה בשפה נאצית. לרצח של יהודים הם קראו "טיפול מיוחד", שזה בגרמנית sonder behandlung. האותיות SB הופיעו על המסמכים ופירושן היה השמדה בגז. ולימדו אותן צופן מיוחד כדי להסתיר את מספרי המתים המרובים. באביב 1944 הגז אוזל ואת האסירים שורפים חיים. משליכים ילדים אל הלהבות. פעם בשובן מן העבודה במשרד הן רואות משאית עמוסה ילדים קטנים, ויודעות שזה יומם האחרון. מראה הילדים הקטנים שובר את האסירות היהודיות. למותם של אנשים בוגרים, אפילו למחשבה על מותן שלהן, כבר התרגלו. אבל ממראה הילדים הקטנים המובלים אל מותם הן מתקשות להתאושש.

גם יוליה שקודובה מספרת על מכות: "ידו של קריסטן מוכנה תמיד להנחתת מכה. בצעידה רגילה נמשכת ההליכה לבניין המטה בין עשר לחמש-עשרה דקות, אך בנוכחותו של קריסטן עלינו לעשותה בחמש דקות. אם במקרה באה מולנו שיירת גברים, קריסטן חובט בנו על ימין ועל שמאל, ללא כל סיבה. קריסטן הוא תוצר נאמן של ההיטלריוגנד [תנועת הנוער הנאצית, ע.פ.]: צמא דם, גס רוח, מאמין באלוהותו של הפיהרר ובשלטונו של הרייך השלישי באירופה כולה, ולא פחות מכך בחשיבותו שלו בבריאה העולמית הזאת. הוא מפעיל את כוחו על בני אדם חסרי מגן שאיבדו צלם אנוש. הם נתונים בידיו לשבט או לחסד."

כשמעבירים את העובדות לבלוק חדש היא פוגשת טיפוסים אחרים של אנשי אס-אס:

"בחדר הראשון יושב איש אס-אס שמראהו תמים. בהביטי עליו, אני שואלת את עצמי: מה לו ולאס-אס? הוא בחור טוב, לבטח לא יזיק הרבה. זהו איש האס-אס פלורשיץ, אשר על אף פניו החפות מרוע הורג מדי יום בירי לפחות עשרים אסירים בעוון בגידה במולדת או עבירה אחרת. הוא עושה זאת במלוא השלווה. הבחורות מכבסות את כפפותיו המוכתמות בדם טרי. עליהן לעשות זאת לפני שהדם יתייבש. הוא אדם מנומס, ובקבלו את כפפותיו הנקיות אומר יפה תודה".

(יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, יד ושם וידיעות אחרונות, 2022, תרגם מסלובקית אברי פישר)

מדי סיפרה לי מעט על האוקראינית שהסתירה אותה ואת אחיה. אף פעם לא סיפרה על הנאצים, לא תיארה איש מהם. איזה מין נאצים פגשה בטרנסניסטריה, במסע המוות? האם מישהו מהם היה אי פעם חביב אל היהודיה הצעירה, היפה, הבהירה וכחולת העיניים, רק בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה, או שרק רדו בה והיכו אותה? מדי לא רוצה לזכור ולא מספרת. האם באושוויץ היו אנשי האס-אס המרושעים ביותר, או שכאלה היו בכל מקום?

אני מנסה להבין את השותקים מתוך דבריהם של המדברים והכותבים. אבל את הרוב הדברים איננו יודעים וגם לא נדע. אולי מדי כבר ממילא איננה זוכרת את מה שכל כך רצתה לשכוח. אולי בסופו של דבר היא הצליחה לשכוח, כדי למצוא לנפשה מנוחה.   

יום השואה הבינלאומי, 27 בינואר 2023

יוליה שקודובה / שלוש שנים ללא שם

 

במרס 1942, בהיותה בת 27 שנים, נקרעה יוליה פלדי, מורה לשפות בתיכון, מחייה השלווים בעיירה לבוצ'ה בסלובקיה, ונשלחה לאושוויץ. המשלוח כלל אלף נשים צעירות, ומחנה אושוויץ היה עדיין בשלבי הקמה. מיד עם הגעתן הן נדרשו להתפשט מכל בגדיהן, ראשן גולח והן הולבשו במדים רוסיים ישנים וקבקבים. כל אחת סומנה במספר שהוצמד למדים, ומעתה ואילך זוהתה במספר זה. כמה חודשים אחר כך יקעקעו את המספר על זרוען, בנוהל שיהפוך לנוהל קבוע מיד עם הגעת האסירים, אבל תהליך הדה-הומניזציה של היהודים החל כבר מן הטרנספורטים הראשונים, עם הפשטת האסירים מבגדיהם וגילוח ראשם, במאמץ לגזול מהם צלם אנוש, השלב הראשון בדרך להשמדה.  

את זכרונותיה כתבה יוליה בשנות החמישים, אבל עוצמתו של ספרה, שקשה להניחו מהיד, היא ביכולתה לשמר את תחושות התדהמה והאימה שחשו היא וחברותיה בזמן אמיתי, כאשר טיבו של המקום שאליו הגיעו הולך ונחשף לפניהן בהדרגה. הן מגלות ש"היציאה לעבודה" איננה לשם עבודה אלא לשם התעללות: מצעידים אותן בקור, בבוץ, בגשם, בשלג, כדי להעביר לבנים מיד ליד מפה לשם ומשם לפה, מעמידים אותן שעות על רגליהן במסדרים, מכים אותן ללא הרף ובלי שום סיבה, ומרעיבים אותן. הלכלוך שאינן יכולות להסיר מגופן הופך במהרה לעינוי בפני עצמו. עם הזמן מגיעה לאוזניהן השמועה על המתה בגז, שהופכת מוחשית יותר ויותר, כשריח הקרמטוריום עולה באפן.

יוליה יכלה בקלות לסיים את חייה בעבודות הפרך בשדות שמחוץ למחנה, בצעדות הארוכות ברגליים יחפות ופצועות שהביאו לקריסתן ומותן של הנשים, אבל היא היתה בת מזל. בת עירה סידרה לה עבודה משרדית. בתחילה העבודה הזו מטילה עליה אימה: היא מחייבת להימצא כל היום בהשגחה צמודה של אנשי אס-אס, אבל במהרה היא מבינה שהעבודה המשרדית הזו הצילה את חייה.

העובדות במשרדי האס-אס זוכות למקלחת ולמיטה נקייה, מאחר שאנשי האס-אס חוששים שאם תהיינה מלוכלכות כמו האסירות האחרות במחנה, תדבקנה אותן בכינים. הפחד הזה של אנשי האס-אס להידבק בכינים ובמחלות יציל את עובדות המשרדים פעם נוספת, כאשר הן תישלחנה לתופת של בירקנאו, ותגלנה שיש מקום גרוע מאושוויץ. האסירות משכנעות את הממונים עליהן שאם תישארנה בבירקנאו תידבקנה בכינים ובמחלות שיסכנו את אנשי האס-אס, ואלה משתכנעים ומסדרים להן מקומות לינה במטה האס-אס במחנה. הימים הספורים שבילו בבירקנאו מבהירים להן כמה בנות מזל הן, ומצד שני ממלאים אותן ברגשי אשמה כלפי חברות וקרובות שנמצאות בגיהנום של בירקנאו, ורובן אינן שורדות.

יוליה שמועסקת במשרד ברישום האספקה למחסן המרכזי של האס-אס, מתוודעת לנשים המועסקות במחלקה הפוליטית, זו שמתעדת את השמדת היהודים, ומכינה רשימות של אסירים שהושמדו. ההיכרות הזו תציל את חייה של יוליה פעם נוספת. כאשר יחליטו לקצץ בכוח האדם במשרדים ולשלוח אותה וחברות נוספות שוב לבירקנאו למות בטוח, היא מצליחה למצוא עבודה משרדית חדשה במחלקה הפוליטית, וכעת גם היא מכינה רשימות של נרצחים, ושוב במזל היא מתמנה לתעד את הלידות במחנה, תפקיד שמזכה אותה ביחס חביב אפילו מאיש האס-אס הנורא ביותר.

ההישרדות במחנה מצטיירת לא רק כפרי הגורל. הדבר האחרון שאפשר לומר על הנשים הסובבות את יוליה הוא שהן פסיביות. ההיפך הגמור מכך: הן עסוקות כל הזמן במאמץ להציל את עצמן ואת חברותיהן, לנחם אותן ולעודד אותן. לא תמיד זה מצליח. הן מתמודדות כל העת עם מותן הנורא של חברות וקרובות שגורלן לא שפר עליהן, ועם רגש האשמה שהדבר מעורר בהן. בין השורות אנו מבינים שיוליה חולמת כל העת לפגוש את אהובה אחרי המלחמה. אבל היא עתידה לגלות שהוא לא שרד.

מאבק ההישרדות הוא בלתי פוסק, ההשמדה אורבת כל העת. גם התקרבות הרוסים איננה פוטרת מחרדת המוות. מחנה אושוויץ מפונה והנשים נשלחות בצעדת מוות למחנה זכסנהאוזן, ומשם ברכבת למחנה ראוונסבריק. יוליה מותשת ואיננה מאמינה שתשרוד. כמו שורדי שואה רבים, החודשים שלפני השחרור הם הנוראים ביותר עבורה. אבל החברות אינן מניחות לה למות ונושאות אותה עימן למלכוב. גרמניה קורסת ויוליה ניצלת. חוזרת לשאת שם ולהיות שוב אדם.

יוליה פלדי התישבה בברטיסלבה ונישאה ליוליוס שקודה. היא לימדה שפות באוניברסיטה של ברטיסלבה ותרגמה ספרים לסלובקית. ילדים לא נולדו לה. באפריל 1971 שמה קץ לחייה. מה הכריע את יוליה ששרדה זוועות כה רבות? סיוטי הזכרונות, או רגשי האשמה על כך שהיתה אחת מבנות המזל הבודדות ששרדו את התופת?  

פרופ' חנה יבלונקה, שאמה, הרופאה רבת-הפעלים ד"ר ויולה טורק, היתה חברת ילדות של יוליה, יזמה את התרגום וכתבה מבוא לספר. גם מי שהרבה לקרוא על השואה ימצא את עצמו מרותק לסיפורה עתיר התהפוכות של יוליה, לדמויות שמקיפות אותה, החברות רבות התושיה שמצליחות להציל זו את זו, האסיר הפולני שמתידד איתה ומסייע לה ולחברותיה, ואפילו אנשי האס-אס שמתגלים לעתים ברשעותם ורצחנותם המפלצתית, ולעתים דוקא כבני אדם עלובים, עצלים ופחדנים, שמעדיפים לשרת במחנה המוות כדי לפטור את עצמם משירות בחזית. גם בגיהנום שיצרו בני אדם משחקת הקומדיה האנושית.

 

יוליה שקודובה, שלוש שנים ללא שם, אושוויץ 1945-1942, תרגם מסלובקית אברי פישר,

יד ושם, ידיעות אחרונות, 2022

 

84 שנים לליל הבדולח  

 

 

דימויים נאצים בדוקומנטה 15

 

בציור הענק על פני קיר שלם זוהו שתי דמויות שזיעזעו את יהודי גרמניה: חייל בעל אף חזיר, על מטפחת צוארו מגן דוד והכתובת "מוסד" על קסדתו, ודמות נוספת עם מגבעת שחורה ופאות, שיניים מחודדות ולשון נחש המעשנת סיגר, דמות יהודי בסגנון "דר שטירמר", אך על המגבעת סמל ה-אס-אס, כלומר היהודים הם גם מה שהנאצים ראו בהם וגם נאצים בעצמם, והגרמנים אינם אשמים בדבר. הדמויות הופיעו בציור ענק של הקבוצה האינדונזית "תארינג פאדי" שנתלה בתערוכת הדוקומנטה ה-15 בקאסל, שהוקדשה לנושא "הדרום הגלובלי", ונאצרה בידי הקבוצה האינדונזית "רואנגרופה", שכמו המדינה שממנה באה, איננה ידועה באהדה לישראל. אבל הגרמנים שניהלו את הדוקומנטה, מנהלת הדוקומנטה סבינה שוֹרמן, ראש העיר קאסל כריסטיאן גֶזֶלֶה, שרת התרבות של מדינת המחוז הסן שבה מתקיימת התערוכה אנגלה דורן, וגם שרת התרבות של גרמניה קלודיה רוט ממפלגת הירוקים, חשבו שיש להם כיסוי מושלם: הם בסך הכל נתנו במה לאמנים מהעולם השלישי, שלא צריך לפסול אותם רק מפני שהם עוינים את ישראל ולעולם לא יזמינו אמן יהודי להציג איתם. קלודיה רוט תיארה את התערוכה במלים אלה: "זאת תהיה צורה חדשה של אמנות ותרבות, מאד פרובוקטיבית", והביעה את שמחתה על הוויכוח והעימות הצפויים. הרעיון היה שאפשר להציג דימויים נאצים בוטים בתערוכה ולנרמל אותם כביטוי אמנותי, ואם היהודים מוחים על כך, לומר שזאת דעתם ואפשר גם לחשוב אחרת. במלים אחרות, להפוך ביטויים נאצים מפשע פלילי לעניין של טעם וריח.

כבר בינואר התריעה קבוצה שפועלת נגד אנטישמיות שרואנגרופה נגועה באנטישמיות, ובסוף אפריל פנה ראש המועצה המרכזית של יהודי גרמניה יוסף שוסטר במכתב לשרת התרבות קלודיה רוט וביקש ממנה לפעול בצורה ברורה נגד אנטישמיות בתערוכה, ולא להסתתר מאחורי טענות לחופש האמנות, אבל רוט אמרה שאיננה רוצה להיות שוטרת של האמנות. הנהלת הדוקומנטה הציעה לנהל לצד התערוכה דיונים בשיתוף נציגים יהודיים ומומחים לאנטישמיות. מאוחר יותר מינו את מרון מנדל מקרן אנה פרנק לבדוק אם יש אנטישמיות בתערוכה, אבל כל היהודים שהוזמנו פרשו כשהתברר להם שהם נדרשים בעצם לשמש עלי תאנה להסתה אנטישמית שהיא הכל חוץ מחדשה, שהיא דוקא ישנה למדי, ומזוהה מאד עם תקופה שבגרמניה מעדיפים לקרוא לה "העבר", במקום לקרוא לה בשמה המפורש.

התערוכה נפתחה ביוני והמחאות והזעזוע רק גברו. תחילה כוסה הציור האנטישמי בבד שחור, ולאחר מכן הוסר כליל, לקול קריאות בוז ושריקות של קהל הצופים. באמצע יולי "הותר החוזה" של מנהלת תערוכת הדוקומנטה ה-15, סבינה שורמן, לאחר כמה שבועות שבהם הצהירה שלא תתפטר. שרת התרבות קלודיה רוט הביעה את שביעות רצונה מכך וקיוותה שבכך יבוא סוף לשערוריה, אבל העיתון "יידישע אלגמיינען" דרש גם את פיטוריה של השרה, שבמשך חודשים הגנה על התערוכה ועל רואנגרופה. מן הסתם חשבה שזהותם האינדונזית של האוצרים, כנציגי העולם השלישי המקופח, קורבן הקולוניאליזם שאף ישראל מואשמת בו, תגן על הגרמנים מאחריות למיצגים האנטישמים – היו יצירות נוספות בתערוכה שהציגו חיילים ישראלים כנאצים, ותנועת ה-BDS שחברי רואנגרופה נמנים על תומכיה הורגשה היטב בתערוכה כפי שהתריעו רבים מראש. אמני רואנגרופה הסבירו שהציור הוא נגד הרודנות של סוהארטו שנעזרה לטענתם בחיילים ישראלים. יש עדויות לקשרים ביטחוניים בין סוהארטו לישראל, אבל מי שמצייר חייל ישראלי עם הכתובת "מוסד" על קסדתו, איננו מסתמך על מראה עיניים או ידיעה כלשהי, ומי שמצייר יהודי עם פאות ומגבעת שעליה סמל האס-אס, שיני חיה טורפת, לשון נחש ועיניים מוצפות דם, ופה מעשן סיגר, ממשיך את מורשת הציור הנאצי שמשגשגת במגוון עיתונים שמתפרסמים בגרמניה ובאוסטריה, והשפיעה מאד על אחמדינג'אד, שבילה שנים באוסטריה בקשר הדוק עם גורמים נאצים, ואת שלמד מהם יישם בתערוכת קריקטורות השואה בטהרן.  

העיתון היהודי שאל עד כמה חושבת קלודיה רוט שהיהודים תמימים, אך אולי דרושה מידה של תמימות כדי לחיות כיהודי בגרמניה ולהאמין שהמדינה הגרמנית תדאג להילחם באנטישמיות ותימנע מניסיונות לנרמל השוואות בין יהודים לנאצים ודימויים נאצים מובהקים שמעוררים חלחלה בלב יהודים, ראשית מעצם הצבתם בראש חוצות בתערוכת האמנות החשובה ביותר בגרמניה שמסוקרת בעולם כולו, ושנית מההתעלמות השחצנית מכל מחאותיהם של גורמים יהודים במשך חודשים, תוך הסתתרות מאחורי קבוצת אמנים אינדונזית, כאילו אין מדובר בתערוכה שגרמנים מנהלים ומממנים מכספי ציבור, מתכננים ומעצבים שנים מראש, וכאילו קיים בגרמניה חופש דיעה אמיתי. הרי איש בגרמניה לא היה מציג יצירה שמתארת דמות ייצוגית של גרמני עכשווי עם סמל האס-אס לראשה, ומה שעובר על יהודים שמבקרים את גרמניה על גילויי אנטישמיות והמשכיות של דפוסי חשיבה ודימויים נאצים אני יכולה לספר גם מניסיוני האישי. האמינו לי – הגרמנים נזכרים בחופש הדיעה והאמנות רק כאשר הם נותנים ביטוי לאנטישמיות העמוקה המושרשת בתרבותם, זו שגורמת לכך שגם כאשר הם מציגים יצירה אינדונזית שלכאורה אין לה שם קשר לגרמניה, נראות בה דמויות שכאילו יצאו מגיליונות "דר שטירמר", ולאיש בהנהלת הדוקומנטה אין זה מפריע. כאשר מדובר בביקורת על גרמניה – גם, ואולי במיוחד, כאשר זו מגיעה מחוקרי אנטישמיות, ובפרט חוקרי אנטישמיות יהודים, קשה לגלות אצל גורמים רשמיים בגרמניה סובלנות או כבוד לחופש הדיבור. יפה שיהודי גרמניה מנסים לחנך את הגרמנים וללמדם להתרחק מאנטישמיות, אבל עדיף היה לולא בחרו לגור במדינה שרצחה מיליוני יהודים, ושבדיוק מסיבה זו, שהם מזכירים לה את פשעיה, תשנא את היהודים לעולם.

 וראו גם: האנטישמיות של הגרמנים ועוד רשימות רבות תחת התגית "אנטישמיות" 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.