בין הרווי ויינשטיין לדונלד טראמפ

כששערוריית התקיפות המיניות של המפיק ההוליוודי הרווי ויינשטיין הלכה והתעצמה,  סידרתי ערימת עיתונים ישנים ומצאתי מאמר בכותרת שכזאת: "המועמדות של דונלד טראמפ מתרסקת: עוד נשים מתלוננות שתקף אותן". טוב, את הסוף אתן כבר יודעות. עכשיו אני רואה כל הזמן כותרות שמכריזות כמה העולם השתנה, וצר לי, חברות, אם דונלד טראמפ נשיא, לא נראה לי שהעולם השתנה, בטח לא לטובה, בטח לא מבחינת הנשים. לכאורה אני צריכה לשמוח שאיש נורא כמו הרווי ויינשטיין מוחרם ומנודה ואפילו אשתו ואם ילדיו מתנערת ממנו, אבל אני כל הזמן מוטרדת מהאפשרות שזה לא בגלל מה שהוא עשה לנשים, אלא בגלל שהוא יהודי, וגם מכוער, ובגלל זה הוא לגמרי מתאים לתפקיד הערפד היהודי שתוקף בלונדיניות נוצריות ולכן צריך לחסל אותו, ואולי בעצם לא באמת אכפת לאנשים שהוא תקף המון נשים והתעלל בהן, כי לא היה אכפת לאנשים וגם לא לנשים שדונלד טראמפ עשה כאלה דברים, יותר ממחצית הנשים הלבנות שהצביעו, הצביעו לטראמפ, ורק אכפת לאנשים שהרווי ויינשטיין הוא יהודי מכוער ומגעיל שתוקף נשים נוצריות ועושה בהן מעשים מגונים, כמו בתעמולה האנטישמית של כל הזמנים, שבמקרה הזה היא גם אמיתית, אבל לא אכפת לאנשים שדונלד טראמפ, שהוא בן לאב גרמני ולאם סקוטית ולפני שהזדקן הוא היה גבר בלונדיני יפה ואיש חברה וכוכב טלויזיה, תקף נשים שלא ממש נחשבות בעיניהם, כי טראמפ נחשב בעיניהם למישהו שזכותו לתקוף נשים, כמו שהוא נחשב בעיניהם מתאים להיות נשיא. והם הרבה יותר האמינו לשקרים המפלצתיים שהמציאו על הילארי קלינטון, מאשר לדברים האמיתיים שסיפרו על טראמפ.

כשדומיניק שטראוס-קהאן, שהיה שר האוצר של צרפת ונשיא קרן המטבע הבינלאומית ורצה לרוץ לנשיאות צרפת, נאשם בתקיפת חדרנית מלון בניו-יורק, והרבה אנשים התגייסו להגן עליו ולהתנכל לחדרנית שהתלוננה עליו, ובסופו של דבר גם הצליחו לפטור אותו מכל עונש ולהכפיש את החדרנית, חשבתי שזה כל כך מגעיל שאנשים מגינים עליו ומתגוללים על מהגרת ענייה שעובדת בעבודה המחורבנת הזאת וחשופה לתקיפות של כאלה גברים, אבל מאמר של ההיסטוריון היהודי הגרמני יוליוס שפס מאד הטריד אותי. שפס הביע את חששו שהסיפור של שטראוס-קאהן ייתפס כסיפור של יהודי סוטה שתוקף נשים לא יהודיות, כמו בתעמולה הנאצית, ולמרות שחשבתי שלא צריך להגן על שטראוס-קאהן, הדברים של יוליוס שפס מאד הטרידו אותי. גם אז וגם עכשיו נזכרתי במקרה של מישל פרידמן, ממנהיגי הקהילה היהודית בגרמניה, שתמיד ביקר בחריפות את הפוליטיקאים האנטישמים בגרמניה, ולכן היה מאד שנוא. ביוני 2003 פירסמה משטרת גרמניה כי מישל פרידמן נתפס מבלה עם זונות אוקראיניות ומעשן עמהן סמים. לכאורה אוסר החוק בגרמניה פירסום שמות חשודים, אבל איסור זה נשכח כשהיה מדובר באיש הציבור היהודי. ב-23 ביוני 2003 פירסם השבועון הנפוץ והמשפיע ביותר בגרמניה "דר שפיגל" כתבה של 15 עמודים על תעשיית המין בגרמניה. לכתבה צורפו תמונותיו של מישל פרידמן, ושמו הוזכר בכתבה שוב ושוב במאמץ לקשור אותו לתעשיית המין והסחר בנשים ממזרח אירופה. השערורייה חיסלה את פרידמן שהתפטר מכל תפקידיו הציבוריים.

בגרמניה האנטישמיות היא בוטה מאד וממשיכה את המוטיבים של האנטישמיות הנאצית, ולכן קל יותר להבחין בה. בארצות-הברית מקפידים הרבה יותר על תקינות פוליטית, והיהדות של הרווי ויינשטיין ידועה לכולם, אבל לכאורה איננה ממלאת שום תפקיד בהוקעה שלו ובהתנערות ממנו, ואי אפשר להוכיח שהתגובות הכל כך שונות לפירסומים על שערוריות המין של דונלד טראמפ, ושל ביל קלינטון ואחרים לפניו, לבין התגובות למעשיו של הרווי ויינשטיין, נובעות מכך שהוא יהודי והם נוצרים, ולהם מותר לתפוס נשים יפות באיבר מינן ולו אסור, כי הוא יהודי מכוער וערפדי והם כוכבים נוצריים בהירי שיער ועיניים. אי אפשר להוכיח שום דבר, אבל אפשר לתהות, ובכל מקרה כדאי להמתין קצת עם ההכרזות על תחילתו של עידן חדש ביחס לנשים.

אז מה אכפת לך, נתניהו?

אז מה אכפת לך, נתניהו, שיש אנשים חמוצים, בטח שמאלנים רדיקלים, שמחמיצים פנים מול השלטון המצוין שלך, שנמשך כבר שמונה שנים ברציפות ועשר שנים במצטבר, וכפי שהבטחת יימשך עוד שנים רבות, ומחמיצים פנים למול ההישגים הנפלאים שלך, ואומרים שהכל קורס כאן, בזמן שהחיים בישראל כל כך טובים, וכל מה שנשאר לחמוצים האלה להחליט זה אם לטוס לברלין או ללונדון, כי הם טובעים בכסף, החמוצים האלה שמתלוננים, בזמן שישראל משגשגת, ואין להם שום סיבה להתלונן, לאלה שיש להם כסף. גם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מסכימה שלאלה שיש להם כסף יש חיים טובים בישראל. הבעיה היא רק עם אלה שאין להם כסף. הנכים למשל, שביטלת לפני שנים את ההצמדה של קצבותיהם למדד, וכעת הן כל כך נמוכות שהם אינם יכולים להתקיים, ולהם יש הוצאות גבוהות, כי ככה זה אצל נכים, צריך טיפול רפואי ותרופות וכסא גלגלים ורכב והמון דברים שאדם בריא יכול להסתדר בלעדיהם. גם למי שבריא ואף פעם לא נזקק לטיפול בבית חולים יש חיים טובים בישראל. למי שחולה ואין לו כסף החיים קצת פחות טובים. וגם למי שיש לו מכונית עם חלונות מואפלים, כמוך וכמו אשתך, שאף פעם לא הולך ברגל בין ערימות האשפה ברחובות ירושלים, בין פחי הזבל העולים על גדותיהם והחתולים המחטטים בהם, יש חיים טובים בישראל. למי שהעיניים שלו עצומות יש חיים מצוינים בישראל. לאמהות החד-הוריות שאם היית טורח יכולת לראות הערב בתכנית המזעזעת של אמנון לוי, אין חיים כל כך טובים בישראל. הן צריכות לשכנע זו את זו שלא כדאי להתאבד. כן, המצב של הדיור הציבורי בישראל הוא אחד ההישגים שלך, חסכת למדינה המון כסף על דיור ציבורי לנזקקים, וככה זה נראה. אני מנחשת שאת האמהות החד-הוריות לא הזמנת לארוחת שף במעון ראש הממשלה, ובוודאי שלא ביקרת אותן בביתן. אתה מעדיף לבלות עם מילצ'ן ותשובה ולבייב, כאלה שיכולים לתת לך מתנות, ואתה מאד אוהב לקבל מתנות מחברים. אמנם חז"ל אמרו ששונא מתנות יחיה, אבל אתה יודע יותר טוב, ואתה בטוח שמותר לקבל מתנות מחברים, ואלה רק החמוצים שנטפלים אליך בגלל הסיגרים שקיבלת במתנה מחברים, כאלה שיש להם חיים טובים בישראל וגם יש להם חיים טובים באמריקה ואולי בעוד כמה מקומות, שבכולם מאד נעים לך ולבני משפחתך להתארח. אתה כל כך אוהב אנשים עם כסף, כאלה שנותנים לך המון מתנות ולא מבקשים ממך כל מיני דברים כמו דירת עמידר או שכר מינימום, ואתה פשוט לא יודע מה הם רוצים כי בחיים שלך לא ראית כאלה דברים, כמו דירת עמידר או שכר מינימום או אנשים שחיים משכר מינימום. ולא יאומן, אבל יש בישראל גם אנשים כאלה, ולא מעט, כאלה שאין להם כסף, ומכיוון שאתה וממשלתך דורכים עליהם ורומסים אותם, גם אנשים אחרים מרשים לעצמם לרמוס אותם, כי זה המסר העיקרי שלך, שמי שיכול לתת מתנות לראש הממשלה הוא בן אדם שמגיע לו, ומי שרוצה לעומת זאת מראש הממשלה עזרה, לא מגיע לו כלום, כי אתה אוהב לחסוך למדינה כסף. אתה חוסך על בתי חולים וחוסך על רופאים ואחיות, וחוסך על מורות ועובדות סוציאליות, שתחת שלטונך הפכו לעובדות קבלן מבוזות שעובדות בשכר מחפיר ומפוטרות כל הזמן מחדש כדי למנוע מהן זכויות, ולעת זקנה הן תהיינה תלויות בילדים שלהן כי אתה חוסך למדינה כסף על הפנסיות של עובדי הציבור ובכלל אתה חוסך למדינה הוצאות על הקשישים, במיוחד על אלה שאין להם פנסיה, על כל מי שאין לו כסף אתה חוסך, וככה אתה יכול לתת יותר ולקחת פחות מהחברים שלך, שדוקא יש להם הרבה מאד כסף, ורק במקרה הם אלה שאתה מעדיף בתור חברים שלך, אלה שמגיעים עם ארגזים של שמפניה וסיגרים. אלה שיש להם חור בכיס במקום ארנק תפוח, ולא יכולים לחלק ברחוב שטרות, הם לא חברים שלך. מה לך ולהם.

אז מה אכפת לך אם כל מיני חמוצים וממורמרים כאלה אומרים שעדיף להם להתאבד מהחיים האלה? לך עצמך יש חיים נפלאים, ורק החמוצים עם הפרצוף החמוץ שלהם מקלקלים לך את התיאבון. למה שלא תתעלם מהם ותתרכז באנשים השווים באמת, מילצ'ן ותשובה ואלוביץ' ולבייב, ובני ציפר עם הפפיון הורוד והעדשות הורודות שרואות רק ורוד? כל מה שצריך בשביל להינות מהחיים זה להגביה את החומות, להאפיל את החלונות בוילונות כהים, ולנגן את סימפוניית הקיסר, כשעוצמים את העיניים ואוטמים את האוזניים, זעקת העניים והעשוקים נשמעת מאד מאד רחוקה ומאד מאד חלשה.     

לא למכירה

כבר מזמן לא קרה לי שקראתי מאמר שלם של גדעון לוי מההתחלה עד הסוף וגם הזדהיתי, כמו המאמר שלו "טהרני השמאל". גם לי כל כך נמאס לשמוע את כל העצות איך השמאל צריך להתנהג ולדבר כדי לפתות מצביעים, שאף פעם לא שואלות את השאלה הפשוטה: במה השמאל מאמין בכלל? במה הוא מאמין ולאן הוא חותר? ולמה הוא חושב שהמצביעים מטומטמים ויצביעו לו אם הוא ינסה לעבוד עליהם שהוא לא מה שהם חושבים? כל כך נמאס לי מכל העצות מה השמאל צריך לעשות כדי להיבחר, שתמיד רוחשות כל כך הרבה בוז למצביעים הפוטנציאלים, שאי אפשר לדמיין  איך מישהו ירצה בכלל להצביע למפלגה כזאת, שכל כך מזלזלת באינטליגנציה שלו. אולי מי שבחר לראשות המפלגה שלו בן אדם שהרקע שלו הוא לנהל את בזק תמורת משכורת של מיליונים, חושב שמפלגה צריך למכור כמו שמוכרים טלפונים, ואם המנויים לא מרוצים, לעשות להם קצת הנחה במחיר: לא נחזיר התנחלויות כדי להגיע להסדר עם הערבים, שוה לכם להצביע לנו. זה כל כך עלוב ומבייש. גם אני חושבת שצריך לנסות לשכנע את הפלשתינים להשאיר חלק מההתנחלויות, אבל אני גם חושבת שבתמורה ישראל צריכה להסכים לקלוט כמה מאות אלפי פלשתינים במסגרת הכרה בזכות השיבה, וגם להחזיר לפלשתינים את כל האדמות שהופקעו מהם סתם, לא רק בגדה אלא גם בגליל ובנגב בלי שעשו איתן כלום, סתם הפקיעו אדמות בשקר ומחזיקים אותן בגזל ולא מחזירים, ומי שמתנהג ככה לא יעשו איתו שלום. אני בשונה מגדעון לוי חושבת שהבעיה העיקרית היא גזל אדמות הפלשתינים ולא הכיבוש לכשעצמו, ולכן גם סיום הכיבוש לא יפתור את הבעיה, כי מדינת ישראל עשתה לפלשתינים יותר מדי עוולות, שחלק היו אולי בלתי נמנעות, אבל חלק היו עוולות בזדון ובלי שום סיבה. מה שאני רוצה להגיד זה שלא נורא לומר שלא מוכרחים לפנות מתנחלים, אבל צריך להגיד שזה אומר שהם יישארו בשטח של מדינה פלשתינית שחייבת לקום. אם רק אומרים שיהיה שלום וההתנחלויות יישארו זה נשמע כמו שלום נתניהו שנתניהו כל הזמן רוצה לנהל עליו משא ומתן בלי תנאים מוקדמים, אבל רק בתנאי שהפלשתינים יסכימו לתנאים המוקדמים שלו, ואם לא הוא לא ינהל איתם את המשא ומתן שהוא מעולם לא התכוון לנהל איתם. וזאת עוד סיבה שיש לי צורך נפשי דחוף לשמוע אמירות כאלה שלא מביאות מצביעים, אמירות על נסיגה מהשטחים הכבושים ופינוי התנחלויות והכרה בזכות השיבה והחזרת קרקעות שהופקעו לתושבים ערבים, דוקא מפני שיש לי צורך נפשי דחוף שראש מפלגת העבודה יהיה הכי לא דומה לנתניהו, הכי לא תחמן ולא מתחכם ולא שקרן ולא מתעתע, מישהו כמו יצחק רבין שיגיד שלא אכפת לו לנסוע לגוש עציון עם דרכון ולא טוחן את השכל עם דיבורים על גושי התישבות שיישארו בשטח ישראל, כאילו זה אפשרי בכלל. אולי גם רבין לא התכוון לדבריו וגם הוא הפקיע המון אדמות של ערבים, ובגלל זה הם קבעו את יום האדמה, שהיהודים אוהבים להעמיד פנים שאין להם מושג על מה מדברים כשהם מדברים על זה. גם רבין אמר דברים נוראים כמו שעזה תטבע בים והתחלחלתי מזה, ובכל זאת אני מאד מתגעגעת אליו, כי הוא היה בן אדם אמיתי, לא מוצר שעיצבו יחצ"נים. אני מתגעגעת למישהו שאומר דברים בכלל לא מחושבים, למישהו שרק אומר מה שהוא באמת חושב ולא מנסה כל הזמן למצוא חן, למישהו שיאמר מה הוא רוצה לעשות כי הוא מאמין בזה, ולא מה שהוא חושב שאנשים שאולי יצביעו למפלגת העבודה וכנראה לא יצביעו למפלגת העבודה רוצים לשמוע. מפלגת העבודה צריכה להתעסק פחות בפיתוי מצביעים ויותר באמירה ברורה מה הדרך שלה ומה היא רוצה לעשות אם היא תגיע לשלטון, וחבל שהיא לא מקבלת את העצה מהמנהיג המיתולוגי שלה בן-גוריון שמנהיג צריך להגיד מה שלדעתו טוב לעם ולא מה שלדעתו העם רוצה, וזה אולי לא יגרום לעם להצביע לו, אבל לפחות העם לא יבוז לו ויתבייש בו, שקצת קשה להצביע למישהו שאתה בז לו ומתבייש בו, כי אין לו אומץ לומר מה הוא חושב, או שגרוע מכך, אין לו בכלל מחשבות חוץ מהמחשבות איך לפתות מצביעים, שזה יותר דומה לאיש מכירות מאשר למנהיג שצריך להרים דגל ולצעוק אחרי אפילו אם הוא יישאר לבד, והוא לא יישאר לבד, כי אנשים מחפשים מישהו עם דגל לצעוד אחריו, הרבה יותר ממה שהם מחפשים מישהו עם טלפונים למכירה.  

דורותי פורטר / כוכבי ים ועוד

בתי שרון נסעה לכנס באוסטרליה, ואני שולחת לה ד"ש עם שירתה של המשוררת האוסטרלית האהובה מאד בארצה דורותי פורטר (2008-1954) ופחות מוכרת מחוצה לה. שירתה של דורותי פורטר, שמתה לפני כעשור ממחלת הסרטן, מגוונת מאד, מרבה לעסוק באהבה, בתשוקה, ברגש, רגישה מאד לחי, לטבע, לנוף, עשירה באיזכורים תרבותיים מן הספרות וההיסטוריה, תובענית, סגנונה בוטה, לא מהסס לחבוט בתודעת הקורא, לעתים מתחכם, עשיר בדו- משמעויות, ותמיד רגיש מאד לסבלם של היצורים החיים, לרגשות הזולת וליופיו של הטבע.

צרות

"ג'יל",

אני מתגרה במראה,

"כמה אומץ יש לך?"

אני אוהבת את האומץ שלי גופני

אני אוהבת את האומץ שלי עם קמצוץ של סכנה.

בין משרות בענף הביטוח

התבוננתי במטפסי צוקים

כמו עכבישי משחק זעירים

על הצוק המקומי שלי.

אין לי ראש לגבהים

אבל יש לי תיאבון לצרות

צרות

צרות עמוקות של אנשים אחרים

כדי להדליק את המנוע שלי

ולשלם את המשכנתא שלי

וצרות פרטיות, הו, צרות יפות

להַגְאוֹת כַּגַּל את מיטתי

אני ממתינה

אני אשתה אתכן, צרות

עם הרבה קרח.

TROUBLE

‘Jill’
I challenge the mirror
‘how much guts have you got?’

I like my courage
    physical
I like my courage
    with a dash of danger

In between insurance jobs
I’ve been watching
    rock climbers
        like game little spiders
            on my local cliff

I’ve got no head for heights
    but plenty of stomach
        for trouble

trouble
    deep other-folks trouble
        to spark my engine
           and pay my mortgage

and private trouble
    oh, pretty trouble

to tidal-wave my bed

I’m waiting

I want you, trouble,
    on the rocks.

© 2000, Dorothy Porter
From: the monkey's mask
Publisher: Picador, Sydney, 2000

כוכבי ים

גֶבֶּלס צדק.

אפשר לומר לך

לשנוא מישהו.

אתמול

כוכבי הים

כה רבים, כה לבנים

כה קרובים למזח

באור הירוק של הוֹבַּרט

שבו את לבי

כשם שהמלח הזקן של קולרידג'

אימץ אל לבו

פקעות של פְּתָנֵי ים.

היום המוזיאון אמר לי

שכוכבי הים הם זרים

שהם מתרבים כמו חולדות

שהם זוללים את אלה

ששייכים לכאן.

הם עומדים לקבץ אתכם, כוכבי ים

ולהיפטר מכם –

אין מפלט

אין צאצאים

הגֶּנִּים שלכם יתפזרו להתאבל

וינסו להרבות אתכם שוב.

יהיו מים צלולים

ורק האשפה הרגילה.

הערות: הוברט היא בירת האי טסמניה שמדרום ליבשת אוסטרליה

המלח הזקן של קולרידג' – הכוונה לדמות המלח בשירתו של המשורר הבריטי סמואל טיילור קולרידג' (1834-1772) The Rime of the ancient Mariner, שכל חבריו להפלגה מתו, והוא צופה בהתרגשות בפתני הים (נחשי ים) המתפתלים סביב האניה, ושמח לראות יצורים חיים.

STARFISH

Goebbels was right.

You can be told
   to hate anything.

Yesterday
   the starfish
     so many, so white,
     so close to the dock
in the green light
       off Hobart
sent me rapt
   like Coleridge’s old mariner
     taking coils of sea snake
       to his bosom.

Today
   the Museum told me
the starfish
   are foreigners
   are breeding like rats
   are gobbling them
       who belong here.  

They’re going to round you up, starfish,
   and get rid of you –

no escape
no descendants
   with a  scatter of your genes
     to mourn
       and try and breed
         you back

there’ll be clear water
       and just the usual
         rubbish.

הקרפדה מהמפסטד הית'

היה זה אחד מאותם

לילות קיץ אנגליים יפהפיים

כאשר ריחוף על אור ירח

של עולם מואר ירח

היה גורלך הקסום בר המזל.

נצנוץ הלילך של אגמים שקטים

לחישת שועל רפאים דרך פעימת לבך.

אבל הקרפדה על ידך

הסריחה באמת.

הסריחה דרך עורה הרוטט

הסריחה מפחד.

האם מגען ההלוצינוגני האגדי

של הקרפדות,

בדיוק כפי שמַקְבֵּת חוה,

מלכודת מהפנטת

של התגלות רעילה?

אלו דלתות בינה מצמררות נפתחות

לנתזי המוֹשְׁק

של אימה משותקת נושמת?

כמובן באותו ליל משי משכר

רצית

ותמיד תרצי

שהקרפדה תירגע

שתדיף ריח נעים

ותחלוק בנדיבות

את סודותיה המתעתעים.

אבל הקרפדה על ידך

התגוננה.

הקרפדה על ידך

הסריחה באמת.

הַמְפְּסְטֶד הִית' – איזור גנים ואגמים בלונדון, אנגליה

THE HAMPSTEAD HEATH TOAD

It was one of those
beautiful
English summer nights
when levitating
on the moonshine
of a moonlit  world
was your entranced lucky
fate.

The lilac shimmer of silent
lakes.
The whisper of ghost fox
through your heartbeat.

But the toad in the hand
stank real.

Stank through his palpitating
skin.
Stank of  fear.


Is the fabled hallucinogenic
touch of toads
just as Macbeth
witnessed
a  hypnotising snare
of toxic apparition?

What thrilling doors of perception
open
to the musky ooze
of panting paralysed
terror?

Of course
on that silky intoxicating
night
you wanted
and will always want
the toad
to calm down
smell sweet
and give up his phantasmagorical
secrets
generously.

But the toad in the hand
protected himself.

The toad in the hand
stank real.

שני השירים הבאים לקוחים מספרה של דורותי פורטר "אחנתון" שבו היא מדברת מפי המלך המצרי שלדמותו נמשכה מאז נסעה לברלין לצפות בדיוקן אשתו היפהפיה נפרטיטי, שם התלהבה דוקא מדיוקנו של אחנתון, ומאוחר יותר נסעה למצרים לצפות בפסלו ובשרידי עירו. נראה שפורטר נמשכה במיוחד לצד נשי שהיא מצאה באחנתון, ובמשיכתו ליצירה אמנותית. מפיו היא מדברת על יצירה, אמנות, זוגיות, יופי וחושניות.

מַאעַת (אלת האמת, הצדק והסדר במיתולוגיה המצרית)

אמא,

בְּרִיאָה תמיד מתחילה

במשאלה,

במעשה של אל.

אפילו בסיפור הכהן

האל פְּתַח

צריך היה להתחיל איפשהו.

זכרי, הסדר הראשון היה כאוס!

הביטי בעירי!

האם הינה בית מטבחיים וחילול שמים?

היא מקדש אמיתי

שצָרוּ שמים ועמק

תוכלי לנשום אותה

כפי שתוכלי

לשתות את הנילוס.

יצורים חיים, אמא,

אני יוצר יצורים חיים.

מאעת שלך היא ארון מתים

מאעת שלי היא חיים!

Ma'at

Mother,

Creation always begins

With the wish

With the act

Of a god.

Even in the priest's yarn

Old Ptah

Had to start

Somewhere.

Remember

The first Ma'at

Was chaos!

Look at my city.

Is it a blasphemous shambles?

Shaped by the sky

And the valley

It is a true temple,

You can breathe it

Like you can drink

The Nile.

Living things, Mother

Imake living things.

Your Ma'at is a sarcophagus

My Ma'at is life!

שושנים

שושנה כהה צפה

בקערת מים קלים.

נִחוֹחָה זוחל

כעכביש אִטִּי

על פָּנַי.

והוא דוקר בעיניים.

אז אני בוכה מעונג

בלי סיבה

בחדר השושנה של נפרטיטי.

Roses

A dark rose

Floats

In a bowl

Of light water

Its scent creeps

Like a slow spider

Up my face

And it stings

 in the eyes

So I cry

For pleasure

For no reason

In Nefertiti's rose room.