הקנצלרית וראש הממשלה והפרופסורית וכתבי קפקא

אתמול אמרו בחדשות שאנגלה מרקל תבוא היום לישראל להיפגש עם נתניהו ותקבל גם תואר ד"ר כבוד באוניברסיטת חיפה, וחשבתי אם האנשים שיעניקו לה את התואר באוניברסיטת חיפה הם האנשים שסילקו את אחי מהמרכז לתולדות גרמניה באוניברסיטה שהוא היה ממקימיו ומנהליו ותפסו את מקומו, כי הגרמנים לא שבעו נחת מהספר שלו "אשמה, סבל וזיכרון" שתיאר את הדרכים הרבות שבהן הם מגמדים את זיכרון השואה ומציגים את עצמם כקורבנות, והעדיפו שינהלו את המרכז אנשים שמחניפים להם ולא אנשים שמותחים עליהם ביקורת, והיום האנשים האלה, שתפסו את מקומו של אחי, שאחר כך חלה ומת, יחלו את פניה של אנגלה מרקל והם יחניפו לה והיא תחמיא להם ותיתן להם כסף כדי שימשיכו להחניף לגרמניה ולא לומר עליה את האמת, ולפני זה אנגלה מרקל תיפגש עם נתניהו והם ידברו על הצוללות שנתניהו קנה ממנה במיליארדים, ואני תוהה מה הוא קיבל מהגרמנים בתמורה לביטול המכרז הבינלאומי של משרד הביטחון למכירת צוללות לישראל לטובת הגרמנים, אבל אולי לעולם לא נדע, כי הגרמנים תמיד משלמים הרבה כסף כדי להשתיק אמיתות לא נעימות ולרוב זה די מצליח להם, כי רוב האנשים מעדיפים לקבל כסף מאשר לומר את האמת ולסבול מנחת זרועם של הגרמנים, וככה רוב האנשים מחניפים להם ובמיוחד היהודים שסבלו מהם הכי הרבה מחניפים להם. בן-גוריון היה הראשון שהתחיל בחנופה לגרמנים ואמר שהם גרמניה אחרת, ואחי אפילו הצדיק אותו שהוא קיבל מגרמניה כסף שמאד הועיל למדינת ישראל הצעירה והענייה, ומאז ישראל כבר השמינה והתעשרה, אבל החנופה עולה בקו ישר עם הכסף, רק שכבר לא לגמרי ברור מי משלם למי, הרי אזרחי ישראל משלמים מיליארדים על הצוללות הגרמניות, ובכל זאת כתבו בעיתונות הגרמנית שהם עושים לנו טובה, בגלל המחויבות הגרמנית לקיומה של מדינת ישראל, כאילו המיליארדים שישראל משלמת על צוללות אינם מפרנסים בגרמניה עיר שלמה. היוונים שהם עם גאה דוקא קראו למרקל גברת היטלר ואני לא חושבת שהזמינו אותה לקבל תואר ד"ר כבוד, אבל היהודים רק מתחנפים ומי שלא ירדפו אותו עד מות. אחי כבר יותר מארבע שנים מת והחנפנים מאריכים ימים.

לפני שהיא הגיעה אנגלה מרקל דאגה לפרסם שהיא לא מרשה לנתניהו להרוס את הכפר הבדואי חאן אל אחמר ועל כך החניפה לה עמירה הס בעיתון "הארץ". אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל שלמרות שהמפלגה שלה מלאה נאצים זקנים, שאחד מהם שבינתיים כבר מת קנה חלק נכבד ממניות עיתון "הארץ", ואז היא בירכה אותו על כך ואמרה שהוא איש נפלא, למרות שהוא היה זקן מרושע עם דיעות נאציות שאמר שחבל שלא שלחו אותנו למדגסקר, אנגלה מרקל תמיד דואגת שידעו בישראל ובעולם כמה היא דואגת לפלשתינים ובעצם כמעט שמאלנית, ועיתון "הארץ" שהחבר של אנגלה מרקל קנה את מניותיו בעשרים וששה מיליון אירו לגמרי מסכים, ולכן לפני כל מערכת בחירות גדעון לוי, שהוא כתב הארץ האהוב ביותר על הגרמנים, בגלל שהוא כותב שהיהודים הם כמו הנאצים, שזה הדבר שגרמנים הכי אוהבים לקרוא ולשמוע, ולפני כל מערכת בחירות גדעון לוי מסביר שעדיף שנתניהו ייבחר, כי השמאל לא מספיק טוב, ובאמת נתניהו נבחר כל הזמן מחדש וזה ממש מזל בשביל אנגלה מרקל, כי אם נתניהו לא ייבחר מה יהיה עם הצוללות. אמנם אם נתניהו ייבחר ושוב ייבחר ושוב ייבחר זה לא ממש יעזור לפלשתינים, אבל מכיוון שכולם כבר יודעים כמה אנגלה מרקל דואגת לפלשתינים זה כבר לא משנה, ואי אפשר להפחית בחשיבות עסקת הצוללות שמפרנסת עיר שלמה בגרמניה ואם נתניהו לא ייבחר זה עלול לסכן מאד את עסקת הצוללות, לכן עדיף שנתניהו ייבחר וגדעון לוי יכתוב שעדיף שנתניהו ייבחר כי השמאל לא מספיק טוב בשבילו ושישראל היא כמו גרמניה הנאצית. הקנייה של מניות הארץ היתה עיסקה מאד טובה לגרמנים, ולא סתם אנגלה מרקל היתה כל כך מאושרת ואמרה למו"ל אלפרד נוון-דומונט שקנה את מניות "הארץ" שהוא איש נפלא. ומכיוון שנתניהו, כך אומרים, מתכוון ללכת בתחילת 2019 לבחירות, ולהיבחר לעוד ארבע שנים, שבהן תסופקנה לישראל עוד צוללות, אנגלה מרקל הגיעה, לא סמוך מדי לבחירות, כדי שלא ילעיזו, אבל סמוך מספיק, ונתניהו בהחלט מעריך את גודל המחוה עד כדי כך שאולי במסיבת העיתונאים עם מרקל הוא אפילו יענה על שאלות של עיתונאים ישראלים. וזה מזכיר לי את מסיבת העיתונאים לפני כמה שנים שבה הודיע נתניהו שממשלת גרמניה תממן לספריה הלאומית פרויקטים, וזה היה באמצע המשפט שבו תבעה הספריה הלאומית לקבל את העזבון שמכס ברוד הוריש לה בצוואתו, שכלולים בו גם כתבי יד של פרנץ קפקא שהמאהבת של מכס ברוד טרם הספיקה להבריח מהארץ ולמכור לארכיון הספרות הגרמני כאילו במכירות פומביות חשאיות אבל בעצם בעסקאות סגורות מראש שנועדו לגזול ולשדוד את מדינת ישראל, שזה מה שבדרך כלל הגרמנים עושים בזמן שהם מסבירים כמה הם דואגים לישראל. ארכיון הספרות הגרמני התחיל בשוד הזה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה וממשיך בו עד היום, למרות שבית המשפט הישראלי קבע בשלוש ערכאות שהעזבון מגיע לספריה הלאומית כמו שכתוב במפורש בצוואה של מכס ברוד. אני בזמנו כתבתי ללשכת נתניהו שהמימון הגרמני לספריה הלאומית זה שוחד להטות משפט, אבל כמובן שלא קיבלתי שום תשובה, ובעצם לאורך כל עבודתי בהתנדבות עבור הספריה הלאומית בערכאה הראשונה של המשפט הזה וגם אחר כך הרגשתי שמישהו מאד מלמעלה תומך בעמדת הגרמנים ולא בעמדת הספריה, למרות שהוא לא יכול להודות בכך בפומבי, ומנהל הספריה בעצמו אמר לי שאין שום סיכוי לנצח במשפט, ואני שהכרתי את התיק יותר מכל אדם אחר וגם מצאתי בארכיונים בארץ ובחו"ל לא מעט מסמכים, אמרתי לו שלספריה יש תביעה מאד חזקה, שכך חשבו גם שלוש ערכאות של שופטים, אבל באופן קצת מפתיע דוקא מנהל הספריה לא ציפה ולדעתי גם לא רצה בנצחון הזה, שאולי מנע מהספריה קבלת בונוס נוסף של מיליונים מגרמניה, שזה כמובן לא שוחד להטות משפט אלא כפרת עוונות וכיו"ב. ולמה נזכרתי בכל זה? לא רק בגלל מסיבת העיתונאים שבה אולי נתניהו יסכים לענות גם לשאלות עיתונאים ישראלים ולא רק לשאלות מחניפות של עיתונאים אמריקאים, שבזה נתניהו לגמרי מתאים לחברתו הגרמנית: שניהם מחבבים חנופה ולא ביקורת, ואת זה כמובן לא קשה להבין. נזכרתי בזה בגלל שבדיוק אתמול, בצירוף מקרים מדהים לביקורה של אנגלה מרקל, הודיע השר  יריב לוין שהוא מציע למנות לוועדה המייעצת למינוי בכירים את הפרופ' טליה איינהורן, והיום בנה ישראל איינהורן התפטר מתפקידו כיועץ בכיר לניו מדיה של השר אביגדור ליברמן, כדי שלא להכשיל את מינויה של אמו עקב ניגוד עניינים לכאורה של השר ליברמן שצפוי להציג לוועדה את מועמדו לרמטכ"ל. פרופ' איינהורן היא חוקרת בכירה במחלקה לכלכלה ולמינהל עסקים באוניברסיטת אריאל, ועל פי כתבתו של יהונתן ליס הבוקר ב"הארץ", היא פירסמה בעבר מאמרים שבהם טענה כי שטחי יהודה ושומרון אינם שטח כבוש על פי המשפט הבינלאומי, ובשנת 2004 חתמה על גילוי דעת עליו היו חתומים גם אביו ואחיו של נתניהו, ובו קריאה לחיילי צה"ל ולשוטרים לא להשתתף בפינוי התנחלויות משום שגירוש ועקירה הם פשע לאומי ופשע נגד האנושות. הבן המתפטר אמר לחדשות ערוץ 2 שכל מי שמכיר את אמו יודע שדיעותיה הן מקצועיות בלבד ואף אחד איננו יכול להשפיע עליה, ואני כמובן לא אערער על דבריו ואשאיר את השיפוט לקוראים עד כמה דיעותיה של הפרופ' איינהורן הן דיעות מקצועיות טהורות. ואיך זה קשור להכרזה של נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית ולכתבי היד המבוקשים של פרנץ קפקא שהארכיון הפדרלי של ממשלת גרמניה שדד במשך עשרות שנים ממדינת ישראל? ובכן ממאמר שפירסם הכתב הילו גלזר במוסף "הארץ" מיום ה-17 בפברואר 2017, ובו ריאיין והביא את גרסתה של חוה הופה, בתה של אהובת מכס ברוד אסתר הופה, (שהלכה לא מזמן לעולמה), שטענה לבעלות על עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא, שאת חלקם מכרו היא ואמה לגרמנים במיליונים רבים והתכוונו למכור לארכיון הספרות הגרמני את כל הנותר במיליונים רבים נוספים, וכך הוא מספר במאמרו:

"מן הזווית המשפטית היתה זו פרופ' טליה איינהורן מהמחלקה לכלכלה ומינהל עסקים באוניברסיטת אריאל שמתחה ביקורת נוקבת על הכרעת הדין, במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת "הון משפחתי", המשתרע על פני 65 עמודים. מנתחת איינהורן בדקדקנות את מצבור הסוגיות שנידונו בכל אחת מן הערכאות. איינהורן... תמהה למשל מדוע לא ניתן משקל הוגן להסתייגות המופיעה בצוואתו של ברוד, שלפיה עזבונו יימסר לגנזך ציבורי "במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה בחייה לא הוציאה אותם מידיה בדרך אחרת" (איינהורן הסתמכה על תרגום שונה מזה שנידון בבית המשפט).... לסיכום כותבת איינהורן כי "ניכר עד כמה ביקשו השופטים לשמר את אוצרות התרבות של העם היהודי בספריה הלאומית בירושלים", וקובעת ש"כדי להגשים מטרה זו, הם היו מוכנים לכופף את סדרי הדין וגם את הדין המהותי". חוה הופה אמרה להילו גלזר שחשה שהפרופ' איינהורן ממש מדברת מגרונה, ואין ספק שכך הדבר.

אני שלא השתמשתי בתרגום (זה המצוטט אצל הילו גלזר מטעם הפרופ' איינהורן, לעניות דעתי כלל אינו אפשרי), אלא קראתי את המסמכים במקורם הגרמני, את חלקם איתרתי בעצמי בארכיונים בארץ ובחו"ל ואת חלקם תרגמתי עבור בית המשפט, כמו גם רבים אחרים, שאת חלקם פירסמתי ברשימות רבות בבלוג תחת התגיות פרנץ קפקא ומכס ברוד שהקוראים מוזמנים לעיין בהן, לא אחלוק כמובן על המקצועיות הטהורה של הפרופ' איינהורן בעניין עזבונו של מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו, שאינה נופלת כמובן מהמקצועיות הטהורה שבה הביעה את דעתה על מעמד השטחים וההתנחלויות, כמו שבנימין נתניהו הצהיר על המימון הגרמני לספריה הלאומית באופן לגמרי טהור ומקצועי, וקנה מגרמניה צוללות באופן לגמרי טהור ומקצועי, וכמובן שהמינוי של הפרופ' איינהורן בצמידות לביקורה של אנגלה מרקל, כמו מאמרה בזכות משפחת הופה ומכירת הנכסים לגרמנים, כמו ההכרזה בזמנו מפי בנימין נתניהו על המימון הגרמני לספריה הלאומית בעיצומו של המשפט שבו תבע ארכיון הספרות הפדרלי של גרמניה את עזבון מכס ברוד וכתבי היד של קפקא הכלולים בו לעצמו, כמובן שכל זה הוא מקריות טהורה, או מקצועיות טהורה, כמו קניית הצוללות מצמד התאגידים הנאצים תיסנקרופ כולו על טהרת המוסר והמקצועיות שמאפיינים הן את ראש ממשלת ישראל והן את הקנצלרית הגרמניה, שכעת מתענגים לא רחוק מביתי על ארוחת הערב, ומחר יצאו ליד ושם ואחר כך לאוניברסיטת חיפה לקבל תואר ד"ר כבוד, ואחי כבר מת יותר מארבע שנים ואולי הוא בכלל לא היה מרוצה ממה שכתבתי כאן, אבל כבר אין לי את מי לשאול, ולכן אני כותבת על דעת עצמי, ואולי אני היחידה בארץ והיחידה בעולם שמקשיבה לחדשות האלה וחשה בחילה עזה וגועל אינסופי מכל המעורבים, אבל עד שגם אני אמות, אשמור לעצמי את הזכות להתבונן בחיבוק הישראלי גרמני הזה ולהרגיש בחילה.  

איך שדדו מכס ברוד ואסתר הופה את האחייניות של קפקא

העילה לכתיבת רשימה זו היא ראיון שהעניקה חוה הופה, בתה הקשישה של אסתר הופה אהובת מכס ברוד, והטוענת לבעלות על עזבונו, לכתב "הארץ" הילו גלזר, במוסף "הארץ" מיום ו' האחרון (17 בפברואר 2017), ובמיוחד הכותרת שהעניק העורך (לא הכתב) לראיון זה במהדורת האינטרנט "היורשת של כתבי קפקא". חוה הופה מעולם לא היתה היורשת של כתבי קפקא, וטענתה לירושה זו איננה רק שקר, אלא המשך לגזל שגזלו מכס ברוד ואמה אסתר הופה את ארבע האחייניות של פרנץ קפקא שהצליחו לשרוד את השואה, לאחר ששלוש אחיותיו של קפקא ושאר בני משפחתו נרצחו בידי הגרמנים. ארבע האחייניות של קפקא וצאצאיהן, שהם יורשיו האמיתיים של פרנץ קפקא, לא הוזכרו כלל בכתבה, וגם לא בתגובתו לראיון של עופר אדרת, שהלין בצדק על כך שחברתו לחיים של קפקא, דורה דימנט, לא זכתה מעולם להינות מההכנסות העצומות שגרפה אסתר הופה ללא כל הצדקה, אך גם הוא לא ראה לנכון לציין שלפרנץ קפקא יש יורשים חוקיים, צאצאי שלוש אחיותיו גבריאלה, ולריה ואוטיליה, שכולן נרצחו בשואה: שתי האחיות הגדולות עם בעליהן וחלק מילדיהן במחנה ההשמדה חלמנו, והאחות הצעירה אוטיליה, שהתנדבה ללוות קבוצת ילדים יתומים לאושוויץ, כמו יאנוש קורצ'ק לפניה, הלכה עמהם לתאי הגזים. ארבע אחייניות של קפקא שרדו: גרטי קאופמן בת גבריאלה ומריאנה שטיינר בת ולריה שנמלטו לאנגליה, ושתי בנותיה של אוטיליה ורה והלנה, שעברו את המלחמה עם אביהן הצ'כי בפראג. האחייניות כבר אינן בחיים, אך לכולן ילדים ונכדים ואולי גם נינים. אלה הם יורשי קפקא ואין בלתם.

מכס ברוד עצמו הכיר בכך, ולהלן תרגום מכתבו לידידו הסופר פרידריך תורברג, ששאל אותו על אדם בשם הנס קפקא שהציג את עצמו כיורשו של קפקא:

ד"ר מכס ברוד

רחוב הירדן 16

תל אביב

תל אביב, 17 במאי 1957

פריץ היקר,

את הקטע על האחיות קיבלתי. אין זו אמת שאחת האחיות מחתה נגד פירסום כתבי היד. זה פשוט מצוץ מהאצבע.

הנס קפקא למיטב ידיעתי איננו קרוב משפחה של קפקא. לפחות אני מעולם לא שמעתי מהמשפחה רמז כלשהו בכיוון הזה. בשום אופן אין הוא היורש. היורשות הן (לאחר מות הורי קפקא) שלוש אחיותיו של קפקא שנרצחו בידי הנאצים, שמהן שרדו 4 בנות (כלומר 4 יורשות).

מכס שלך.

(המכתב המקורי נמצא בעזבונו של פרידריך תורברג השמור בארכיון העיר והמחוז וינה וקיבלתי את רשות מנהל העיזבון לפרסמו.)

במשך שנים רבות נאבקה אחיינית קפקא מריאנה שטיינר במכס ברוד, כדי לקבל חזרה לידיה את כתבי קפקא. היא היתה מעוניינת להפקידם בספריה הבודליאנית באוניברסיטת אוקספורד, ולאפשר הכנת מהדורה ביקורתית של כתבי קפקא, בראשותו של חוקר קפקא וידידם של מריאנה ובנה עו"ד מיכאל שטיינר, הפרופסור לספרות מלקולם פייזלי, אך מאבקה התנהל בחשאי. היא חששה לצאת פומבית נגד הסופר הנערץ, רב הקשרים והעוצמה, שבניגוד לאופן שבו מתארת אותו חוה הופה בכתבה, היה הכל חוץ ממסכן ואומלל. האומללות היא נחלתה של חוה הופה, ובשל כך היא אכן ראויה לרחמים, אך אומללותה איננה פוטרת אותה מאחריות למעשי ההונאה והגזל שהיא היתה שותפה להם ועדיין שותפה להם, שכן ברשותה של חוה הופה עדיין מצויים מסמכים מעזבונו של מכס ברוד, ועשר הכספות של פריטי העיזבון שאותרו הן רק חלק מן הכספות הקיימות בפועל, שחוה הופה עדיין מסתירה את קיומן ממדינת ישראל.

כל עוד התאפשר לו הדבר, החזיק מכס ברוד בעזבונו של קפקא ובמסמכים נוספים של משפחת קפקא שהופקדו בידיו כדי למלטם מהנאצים, כאילו היה זה רכושו. ממכתב של תומס מאן שניסה לסייע לו, ידוע לנו שברוד הציע את עזבונו של קפקא כנדוניה לאוניברסיטה באמריקה תמורת קתדרה באוניברסיטה עבורו. הדבר לא נסתייע, וערב כניסת הנאצים לפראג ברוד נמלט עם העיזבון לארץ ישראל, בהסכמת אחיותיו של קפקא שחששו לגורל הכתבים תחת כיבוש נאצי, ולא ידעו שהן עצמן בסכנת מות. משנודע לברוד אחרי המלחמה ששלוש אחיותיו של קפקא נרצחו, נהג תחילה כאילו הוא בעלי העיזבון, ורק לאחר מותו של זלמן שוקן בשנת 1959, הושגה הסכמה בין מכס ברוד, משפחת שוקן וצאצאי אחיותיו של קפקא, שבעקבותיה הועברו בשנת 1961 לספרייה הבודליאנית מרבית כתבי היד של קפקא, לבד משלושה כתבי יד חשובים ביותר שמכס ברוד טען לבעלות עליהם: "תיאור של מאבק", ה"מכתב לאבא", וגולת הכותרת: כתב היד של "המשפט".

וכך כתב מכס ברוד לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר בשנת 1952:

                                             2 באפריל 1952

גברת שטיינר היקרה,

אני מקוה שקיבלת את מכתבי מן ה-10 במרס ושלחת להוצאת שוקן הוראות כרצונך בנוגע לשאלה של Csl. Div. a Lit. Jednatelstvi.

כעת, בנוכחות פקיד של ההוצאה, פתחתי את ארכיון קפקא בספריית שוקן ומצאתי הכל מסודר למופת. כאן אני מוסר לך כעת את רשימת המצאי שביקשת מזמן.

1   יומנים וכו' (מצ"ב רשימה).

כתבתי לך מחדש על האופרה על המשפט של קפקא. ההוצאה נתנה היתר תוך הפרת חוזה. אין לי בכלל זמן, לכן אני משאיר את זה בינתיים תלוי ועומד.

בבקשה התקשרי לזנהאוס בעניין אריך הלר.

מהמספרים הנזכרים 2, 4 ו9ב הם בבעלותי, 13, 14, 27-22 אינם שייכים לעזבון קפקא, אלא אני עצמי הפקדתי אותם שם זמנית. כל השאר שייך ליורשי קפקא.

שלך, מכס ברוד

      

העתק של ארכיון קפקא בספריית שוקן, ירושלים

1.    יומנים בקווארטו, 13 פריטים

2.    מכתב לאבא

3.    אמריקה

4.    המשפט

5.    הטירה

6.    יומני מסע, ויומן על פי ימי ויימאר

7.    שומר הקבר (מערכה אחת)

8.    בלומנפלד (סיפור)

9.    הבנין

תיאור של מאבק (טיוטה והעתק לנקי של קפקא)

10.           ראשית סיפור הכלב

11.           אפוריזמים "הוא"

12.           תרגילים בעברית

13.           זכרונותי הפרטיים מקפקא

14.           מכתבי קפקא לברוד

15.           אפוריזמים

יוזפינה, סיפור

הגברת הקטנה, סיפור

אותו הדבר בצילום

16.           פרגמנטים (מסודרים)

17.           פרגמנטים (שסידרתי מאוחר יותר)

18.           פרגמנטים משנת 1920

19.           שלוש מחברות חומות עם פרגמנטים ונובלות (ביניהן "אמן רעב" ו"מחקריו של כלב")

20.           פרגמנטים, מחברת קווארטו שחורה

21.           מחברת כחולה עם רשימות

22.           -27 מזכרות פרטיות של ברוד מקפקא, ביקורות שלי על קפקא, התכתבויות בנוגע להוצאה לאור עם הוצאות ומבקרים וכיו"ב.

28. 8 מחברות אוקטבו כחולות

ד"ר מכס ברוד

במכתבו זה אין מכס ברוד מספק כל בסיס לטענת הבעלות שלו על שלושה כתבי יד מרכזיים של פרנץ קפקא, ואילו במה שמכונה "מכתב המתנה" שכתב באותו יום לאהובתו אסתר הופה הוא כותב:

העובדה שקפקא נתן לי במתנה את "משפט" ו"תיאור של מאבק", עולה ללא ספק מן האפילוג ל"תיאור של מאבק" (עמ' 306), קופירייט להיינץ מרצי הבן, פראג, 1936. אפילוג זה חזר בכל המהדורות הבאות של הספר.

וכך כתב מכס ברוד באותו אפילוג:

האמנתי שאיבדתי את הנובלה "תיאור של מאבק", כי ידעתי, שזמן ארוך למדי החזקתי בה למשמרת אצלי, אבל אז השבתיה לידידי חלף כתב היד של הרומן "המשפט". חילוף זה לבדו מנע באותה עת את השמדת כתב-היד של "המשפט" שקפקא התכוון [לבצע], וכך יכולתי לאחר מותו של קפקא לפרסם את "המשפט" כדוגמה ראשונה מעזבונו הכה עשיר. הצטערתי על הסיפור "תיאור של מאבק" כעל סיפור אבוד, אבל כעת התגלה הדבר כתעתוע זיכרון.

ובכן אין כאן שום הוכחה ללא ספק, או הוכחה בכלל, לבעלותו הנטענת של מכס ברוד על כתבי היד האמורים. יש כאן רק סיפור מבולבל על כך שברוד השיב לקפקא את "תיאור של מאבק" וקיבל בתמורה את "המשפט", תיאור שאין לו שום אסמכתא חיצונית לבד מטענתו של ברוד הנוגע בדבר, שבסופו מופיע כתב היד של "תיאור של מאבק" שכביכול הוחזר באורח פלא באחד מארונותיו של מכס ברוד. כדי לחזק את הטענה המפוקפקת חוזר ברוד על הסיפור שבאמצעותו קנה את עולמו: שקפקא רצה כביכול להשמיד את כתב-היד של "המשפט", והוא הציל אותו מהשמדה, ובסיפור מובלע זה מוצנעת טענה אחרת שלו לבעלות ולזכויות בכתבי קפקא ובפירסומם, משום שקפקא רצה להשמידם והוא כביכול הצילם מהשמדה. טענה זו איננה עולה בקנה אחד עם התנהגותו של קפקא עצמו, שפירסם בחייו כמה מסיפוריו החשובים, "הגלגול" ו"מושבת העונשין", ובימיו האחרונים הגיה לדפוס את הקובץ "אמן רעב", סיפורים שבניגוד לדברי הילו גלזר בכתבה, עשו הרבה מאד רושם וקנו לקפקא אוהדים מושבעים כתומס והיינריך מאן, קלאוס מאן, מרטין בובר, ולטר בנימין וגרשום שלום. מרטין בובר עצמו פירסם בכתב העת שלו "דר יודה" את סיפוריו של קפקא "תנים וערבים" ו"דו"ח לאקדמיה", שמאוחר יותר פירסם אותם קפקא בקובץ "רופא כפרי". נכון שאת כתב היד של המשפט סירב קפקא לפרסם, וברוד כתב על חיבור זה עוד בחייו של קפקא, שקפקא טוען שחיבור זה איננו גמור ולא ניתן להשלימו. כפי שכתבתי ברשימתי על תביעת הבעלות של מכס ברוד לכמה מכתבי היד של קפקא, כל הטיעון של מכס ברוד באפילוג משנת 1936 הוא אנכרוניסטי: בחייו של קפקא לא נודע ערך כספי לכתבי היד שלו, וגם אם קפקא מסר אותם לברוד לקריאה, קשה לראות בכך העברת בעלות רשמית שעל פיה יש לחרוץ את גורל כתבי היד יקרי הערך לאחר מותו של קפקא.

יתרה מכך: כפי שתיארתי באותה רשימה, הסיפור באפילוג משנת 1936 הוא רק אחד משלוש גירסאות שונות שמסר מכס ברוד לגבי האופן שבו הגיע כתב-היד של "המשפט" לידיו. באפילוג למהדורה הראשונה של "המשפט" כתב מכס ברוד שבשנים 1920 ו-1923 לקח אליו את כתבי היד של "המשפט" ושל "הטירה". "לקח אליו", ולא "קיבל מקפקא במתנה", או "החליף בתמורה לכתב-יד אחר". והרי הוא מעולם לא טען לבעלות על כתב היד של "הטירה". ואילו באפילוג לחיבורו משנת 1959 "יאוש וגאולה ביצירת קפקא" (שלא תורגם לעברית), כותב ברוד: "בסידור הפרקים [של המשפט] התבססתי בראש וראשונה על הסדר שבו נמצאו הדפים בעיזבון", כלומר שבכלל לא קיבל את כתב-היד מקפקא בחייו, אלא מצאו בעיזבונו של קפקא המת, וזאת לדעתי האמת. הדבר תואם גם את הדברים שכתב ברוד באפילוג למהדורה הראשונה של המשפט, שסידר את פרקי הספר לפי האופן שבו זכר שקפקא הקריא לו אותם, והרי אילו היה החיבור בבעלותו עוד בחייו של קפקא, יכול היה לשאול אותו מה סדר הפרקים, ולא היה צריך להסתמך על הזיכרון. כמובן שנטילת כתב-יד מעזבונו של הסופר, ולו גם ברשות משפחתו, איננה מקנה בעלות וזכות הורשה בלתי מוגבלת.

קפקא גם לא השאיר שום צוואה, למרות שברוד כינה שני פתקים שבהם ביקש ממנו קפקא לאסוף את כתביו ולשורפם "צוואתו של קפקא". לו היתה זו צוואה בעלת תוקף, היה מכס ברוד פונה לבית המשפט ומבקש להכיר בה ככזו, אבל אלה פתקים שנכתבו, כפי שקפקא מעיד באחד מהם, כשסבל מהתקפים קשים של מחלת השחפת וחשש שחייו עומדים להסתיים, ובשום אופן אין בהם כדי להעניק בעלות על כתבי יד יקרי ערך, ששייכים על פי חוק הירושה לבני משפחתו הקרובים של פרנץ קפקא, שהם, לאחר מות הוריו ורצח שלוש אחיותיו, ארבע האחייניות ששרדו את השואה.

הסיבה האמיתית לדעתי לטענת הבעלות של מכס ברוד לגבי כתבי יד מסוימים של קפקא, ובפרט לגבי כתב-היד של "המשפט", היא הפולמוס שהתנהל בשנות החמישים על האופן שבו ערך ברוד את הסיפור, כמו גם על עריכתו של ברוד את כתבי קפקא בכלל, ופירסום הצעות חילופיות לעריכת הטקסט, והדרישה לעריכת מהדורה ביקורתית של כתבי היד של קפקא על פי עקרונות מדעיים ולא אינטואיטיביים ובלתי מנומקים כפי שערך אותם מכס ברוד, שבכך דנתי בהרחבה ברשימתי "הפולמוס על כתבי קפקא בשנות החמישים". מכס ברוד ראה בעריכת מהדורה מדעית איום על מפעל חייו, והיה נחוש למנוע עריכה מדעית של "המשפט" בטענה שכתב-היד שייך לו אישית. באותו יום שבו כתב לאחיינית קפקא מריאנה שטיינר, כתב לאהובתו אסתר הופה את "מכתב המתנה", שבו טען שכתבי קפקא "שנמצאים בבעלותו", כלולים בעזבונו, ויעברו אחרי מותו לידיה של אסתר הופה. דרך אגב, טענתה של חוה הופה שמכתב זה העניק לה את הזכות לרשת את כתבי קפקא נסתרת מתוכן המכתב עצמו, שבו מציין מכס ברוד בפירוש שכתבי קפקא שבבעלותו כלולים בעזבונו ודינם כדין עזבונו. בדיוק מסיבה זו קבעו השופטים שגם כתבי קפקא הכלולים בעיזבון יעברו לספריה הלאומית, למרות שאינם מוזכרים במפורש בצוואה האחרונה של ברוד משנת 1961. הדבר נכון גם לגבי פסק דינו של השופט יצחק שילה בשנת 1973, שאסתר הופה רשאית בחייה לעשות בעיזבון כבתוך שלה, שאותו אוהבת חוה הופה לצטט בהשמטה קטנה: עורך דינה של אסתר הופה באותו משפט, עו"ד עקיבא הופמן, ציין בפירוש בפני השופט שאחרי מותה של אסתר הופה ייכנס העיזבון לגנזך, והדבר מופיע במפורש בפרוטוקול המשפט, ומהוה למעשה התחייבות של אסתר הופה למלא את צוואת ברוד, ולדאוג שלאחר מותה יעבור העיזבון למשמרת בספריה הלאומית או במוסד דומה, ולא להורישו לבנותיה, דבר שלא היתה רשאית לעשותו, ושברוד אף אסר עליה במפורש, במכתב שכתב לה בתאריך ה-20 בינואר 1957, שם הוא קובע: "לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי". כמובן שמכס ברוד לא חלם שאסתר הופה תמכור את כתב היד של "המשפט" במכירה פומבית תמורת מיליון לירות שטרלינג. הוא רק רצה שאסתר הופה תשמור אצלה את כתב-היד עד שמריאנה שטיינר תמות.

מריאנה שטיינר לא חלקה על טענתו של ברוד לבעלות על כתבי יד מסוימים. היא סיפרה שקיוותה שאחרי מותו תוכל להסתדר עם אסתר הופה, ולא ידעה שבאותו יום עצמו שבו הכיר מכס ברוד בבעלות האחייניות על מרבית כתבי קפקא, העניק לאסתר הופה את הזכות לשלוט בכתבי היד שטען לבעלותו עליהם. זו גם התשובה לתהייתה של הפרופ' טליה איינהורן במאמרה התומך בחוה הופה, מדוע לא העניק מכס ברוד את עזבונו ישירות לספריה הלאומית: כדי שאחרי מותו תמשיך אהובתו אסתר הופה להתעלל ביורשי קפקא, ותמנע מן האחייניות לקבל את כתב-היד של "המשפט" לצורך עריכת מהדורה ביקורתית שלו, כפי שאסתר הופה היטיבה לעשות במשך שנים רבות אחרי מותו של מכס ברוד. על צערה של אחיינית קפקא העיד ידיד נעוריו של קפקא רוברט וולטש במכתבו לפרופ' קורט וורמן מיום ה-20 בינואר 1972, שלהלן תרגומי לקטע ממנו:

"גורלו של עזבון ברוד אינו סימפטי ביותר, אבל כמובן שאדם מבחוץ אינו יכול כלל לשפוט את המניעים שם. כבר מאז נובמבר נאלצתי לדון לעתים קרובות במכירה הפומבית של חלק מהעיזבון בהמבורג. במיוחד גברת מריאנה שטיינר, אחייניתו של קפקא, היתה מאד אומללה בשל כך ומיררה אצלי בבכי. את הקטלוג של האוסוודל ראיתי אצל ד"ר רוזנבאום. אולי רשעות מסוימת מילאה תפקיד אצל ברוד, כאשר העניק לגברת הופה כאלה זכויות מרחיקות לכת."

ובמכתב נוסף לאחותו ליזה קצנלסון, אף היא ידידת נעורים של פרנץ קפקא, מספר לה רוברט וולטש:

"...שב23 בנובמבר 1971 נמכר בהמבורג כל העיזבון של ברוד, כלומר כל ההתכתבות אליו. בקטלוג שהוציא ד"ר ארנסט האוסוודל, מצוינים מחירים מזעזעים: למשל 14 מכתבים ו-8 גלויות בכתב ידו של קפקא לברוד מוצעים ב-90,000 מארק, כלומר יותר ממאה אלף ל"י, 2 מכתבים מקפקא לאלזה ברוד עבור 8,000 מארק גרמני, מכתב מקפקא ליצחק לוי עבור 2000 מארק גרמני, כתב היד של קפקא על קלייסט 4,000 מארק, 3 מכתבים מאיינשטיין עבור 1,500 מארק, מכתב מברוד ל[פרנץ] ורפל שלא נשלח עבור 3,500 מארק, מחברת הערות של קפקא על וימאר מ-1912 עבור 12,000 מארק גרמני וכן הלאה. גם מכתבים אחרים לברוד מתומס מאן, [הרמן] הסה וכן הלאה מוצעים.

(המכתב מתאריך 12.11.71)

למרות שלאורך השנים מכרה אסתר הופה ללא הפסקה פריטים חשובים מעזבון מכס ברוד, אין חוה הופה מתביישת לטעון שהן לא התכוונו למכור את עזבונו. לאחר שהיא ואמה ניכסו לעצמן את כתבי היד יקרי הערך של קפקא, ומכרו אותם במכירות פומביות לטובת כיסן הפרטי, היא מנסה לתבוע לעצמה את עזבונו של מכס ברוד, כנראה כדי למכור לגרמנים את יומני ברוד משנות יצירתו של קפקא שהיא עדיין מסתירה, בטענה שהספריה הלאומית היתה מלכתחילה מעוניינת רק בכתבי היד של קפקא, אבל מסמכי הארכיון חושפים גם את שקריה אלה. במשך שנים רבות ניהלה אסתר הופה, כדי להסוות את הברחת כתבי היד ומכירתם לגרמנים, משא ומתן שקרי עם הספרייה הלאומית, שבו התחייבה כביכול למסור לספריה את עזבונו של מכס ברוד, אבל היא הבהירה מראש ששום כתב יד של קפקא או שנוגע אליו לא יימסר לספריה. וכך כתבה אסתר הופה במכתב מיום 4 במאי 1982 למנהל מחלקת הארכיונים בספריה הד"ר מרדכי נדב:

Ich bin bereit, die in Max Brod Archiv befindlichen Manuskripte und Notizen, sowie Briefe von und an Max Brod, der Jewish National and University Library zu schenken, zur Gaenze und nicht nur einen Teil wie urspruenglich besprochen, und dies gemaess folgenden Bedingungen:

a.   Die Schenkung bezieht sich nur auf Manuskripte und Notizen und Briefen, die sich in Max Brod Archiv und anderwaerts befinden.

b.   Alle Manuskripte, Notizen, Briefe, Fotokopien, Tagebuecher u.s.w., die an Kafka gerichtet sind, oder von Kafka stammen, oder ueber Kafka handeln, sind von der Schenkung ausgenommen.

   תרגום הדברים:

"אני מוכנה לתרום לספריה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית את כתבי היד, הרשימות, כמו גם המכתבים ממכס ברוד ואליו, שנמצאים בארכיון מכס ברוד, במלואם ולא רק בחלקם כפי שדובר תחילה, וזאת בתנאים הבאים:

התרומה כוללת אך ורק כתבי יד, רשימות ומכתבים, שנמצאים בארכיון מכס ברוד ובמקומות אחרים.

כל כתבי היד, הרשימות, המכתבים, התצלומים, היומנים וכן הלאה, שממוענים לקפקא, או שקפקא הוא המקור להם, או שעוסקים בקפקא, אינם כלולים בתרומה."

למרות שאסתר הופה סירבה למסור לספריה כל כתב-יד של קפקא ואפילו מכתבים אליו או כאלה שמזכירים אותו, בכל זאת שמחה הספריה לקבל את עזבונו של מכס ברוד והתחייבה לערוך לכבודו סימפוזיון ולמלא עוד דרישות מדרישות שונות שהעלתה אסתר הופה, שהעדיפה לבסוף להותיר את עזבונו של ברוד בכספות לעוד עשרות שנים, וכעת יש לבתה חוצפה להעליל על הספריה הלאומית שהיתה מעוניינת רק בכתבי קפקא, אבל מי שניכס ועדיין מנכס לעצמו את כתבי קפקא, וגזל את יורשיו האמיתיים, צאצאי אחיותיו שנרצחו, אלה מכס ברוד ומשפחת הופה: מכס ברוד שלקח לעצמו ללא כל זכות כתבי יד של קפקא, בתירוץ מפוקפק שקפקא נתן לו אותם במתנה, והוריש לאסתר הופה את הזכות להמשיך ולגזול את משפחת קפקא, והיא מצדה חפצה שבנותיה ימשיכו את הגזל. גם אם פסקי הדין של בתי המשפט בישראל, ששיטת המשפט בה היא אדוורסרית, לא יכלו להשיב את הגזל לצאצאי אחיותיו של קפקא, שסירבו ומסרבים עדיין מסיבותיהם לתבוע את זכותם, טוב שלפחות מנעו את המשך הגזל בדורות הבאים של משפחת הופה, והורו להוציא את הכתבים מן הכספות ולהעבירם לספריה הלאומית, כדי שיהיו נגישים סופסוף לציבור הקוראים והחוקרים.   

מנהל ארכיון מרבאך על דחיית העירעור בתיק עזבון מכס ברוד

בעקבות דחיית עירעורן של בנות משפחת הוֹפֶה, בתה ונכדותיה של אסתר הופה, המזכירה והמאהבת של הסופר מכס ברוד, על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה משנת 2012, פסק דין שהורה להן לקיים את צוואת מכס ברוד ולהעביר את עזבונו הספרותי, כולל כתבי יד של קפקא המצויים בו, למשמרת בספרייה הלאומית בירושלים, וכעת אושר גם בבית המשפט המחוזי, ראיין שטפן קולדהוף, עיתונאי שתומך בלהט במכירת העיזבון לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, את מנהל ארכיון מרבאך אולריך ראולף. ארכיון מרבאך ניסה למנוע מן הספרייה הלאומית לקבל את העיזבון כדי לרכוש אותו בעצמו, לאחר שבמשך שנים רבות רכש מאסתר הופה פריטים מן העיזבון כולל כתב היד של "המשפט". ראולף טוען שנוסח פסק הדין טרם הגיע אליו, אבל ממשיך להפיץ את טענותיו של ארכיון מרבאך נגד מדינת ישראל, כאילו פסק-הדין עוסק בהלאמה של עיזבון ברוד, בעוד האמת היא שבתי המשפט בישראל פשוט הורו לקיים את צוואתו של מכס ברוד כלשונה, שעיזבונו יימסר לאחר מות אהובתו למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים. פסיקות אלה מאירות באור לא מחמיא את פעילותו של ארכיון מרבאך במשך השנים לרכישת חלקים מהעיזבון, למרות מודעות אנשי הארכיון לכך שהעיזבון מיועד לספרייה הלאומית בירושלים, שעל כך ארחיב בהמשך. ארכיון מרבאך היה צד להליך בערכאה ראשונה אך לא נטל חלק בעירעור.

להלן תרגום הראיון שהתקיים ברדיו הגרמני כפי שפורסם באתר Deutschlandfunk (רדיו גרמניה) ב-1 ביולי האחרון:

שטפן קולדהוף: בתל אביב הסתיים בערכאה השנייה הליך שנוגע לסופר מכס ברוד, חברו ומנהל עזבונו של פרנץ קפקא. הוא העניק את עזבונו למזכירתו במשך שנים רבות אסתר הופה – בתעודות מתנה שבית המשפט בישראל הכיר בהן כבר לפני עשרות שנים. אבל מאז שאסתר הופה ואחר כך בתה חוה הופה רצו לתת חלקים מהעיזבון לארכיון הספרות הגרמנית במרבאך, מתנהל בישראל משפט נגד זה. בנימוק שמכס ברוד הורה שספריו והתכתבויותיו, וגם כתבי יד של קפקא שעדיין נמצאים בעזבונו, צריכים לעבור לספריה הלאומית בירושלים. ממסמכים שנמצאים לפני רדיו גרמניה, עולה שמדובר לכל היותר בהצעה בלתי מחייבת, בשום אופן לא הוראה מחייבת. כעת בית המשפט המחוזי בתל-אביב בערכאה שנייה ראה זאת שוב אחרת, והבהיר שהמסמכים חייבים להישאר בישראל. ציטוט מפסק-הדין: "קפקא לא הכיר את הוֹפֶה, מעולם לא דיבר עמה או פגש אותה, היא לא היתה קרובה ללבו, היא גם איננה קרובת משפחתו." שאלתי את אולריך ראולף, מנהל ארכיון הספרות הגרמנית, מה דעתו על החלטה זו.

ראולף: צריך לומר תחילה, שנוסח פסק-הדין עדיין איננו מונח לפנינו. לכן עלינו להיזהר בשיפוטנו, למשל כלל איננו יודעים, אם רק היכולת של אסתר הופה, סליחה, של חוה הופה, להורות על גורל העיזבון הוגבלה, או גם הבעלות החומרית נשללה ממנה. אלה החלטות שקשורות זו לזו. עם זאת נראה על פי כל מה שידוע כעת, שעזבון מכס ברוד צריך להישאר בישראל וצריך כנראה לעבור לספריה הלאומית. בכך הולך פסק הדין בעירעור בעקבות פסק-הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב. זו עמדה שאין לי קושי לקבל. צריך רק לתאר לעצמנו מקרה דומה בגרמניה. גם אנחנו מכירים הגנה על נכסי תרבות והסדרים דומים שדואגים לכך, שחפצים בעלי משמעות לאומית לא יצאו מן הארץ. דבר דומה אני רואה כעת גם בישראל.

"נחשבים על ידי הישראלים לקולגות"

קולדהוף: האם היית אומר אז, שלמשל כתבי יד, מכתבים, אולי רישומים של פרנץ קפקא, אבל בהחלט גם העיזבון של מכס ברוד, ספרים עם הקדשות, התכתבויות וכן הלאה, האם היית אומר שאלה נכסי תרבות ישראלים? אותה שאלה עולה בגרמניה לגבי תמונות של רמבראנדט או ון-גוך. האם יש הגדרה ברורה לנכסי תרבות לאומית?

ראולף: לא! גם זה קשור לשאלתך. למשל מכס ברוד. את ירושת מכס ברוד יכלה לדרוש גם צ'כיה. יש כמה ארצות שבאות בחשבון. ולגבי קפקא זה בדיוק אותו הדבר. כעת אני מניח, שבעזבון מכס ברוד נמצאים עדיין חלקים גדולים מכתבי יד של קפקא,  כתבי יד של יצירות וכיו"ב או רישומים, הם יהיו פזורים מאד מאד בדלילות. אבל בוודאי אפשר יהיה לקרוא ביומנים של מכס ברוד דברים מעניינים על קפקא הצעיר, וזו כמובן הסיבה שהמחקר מתעניין במיוחד.

קולדהוף: אתה מנהל הארכיון לספרות גרמנית במרבאך על הנקאר. שם נמצאים הרבה כתבי יד, הרבה עזבונות. עד כמה זה חשוב בעידן האינטרנט, עוד בשנת 2015, לאסוף כאלה יצירות מקור בגופן במקום אחד? האם לא היית אומר כמדען שאפשר לסרוק הכל, ואז זה בכל מקרה יעמוד לרשות כל העולם?

ראולף: יכולים היום להיעזר מאד מאד בשיטות כמו בעלות משותפת, כלומר החזקה מפוצלת של כתבי יד מקוריים מצד אחד, ומצד שני חילופי חומר סרוק. ובהתאם לכך אפשר גם לעזור ולשתף פעולה בהנגשה ובמחקר. זה גם מה שאנו עושים מזה מספר שנים עם הצד הישראלי. והצד הישראלי איננו רואה בנו יותר מתחרים, אלא עמיתים.

"זה נתון אך ורק לשיקול-דעתה של חוה הופה"

קולדהוף: כלומר מנקודת המבט של המדען, הפילולוג, זה בעצם לא חשוב יותר היכן נמצאים כתבי היד המקוריים?

ראולף: למרות זאת, תמיד מאד חשוב לדעת היכן נמצא המקור, כי למקור יש עדיין חשיבות רבה מאד מאד גם בעידן הדיגיטלי. כי הם לכשעצמם מייצגים ערובות למשהו. לכן חשוב לדעת היכן המקור. אבל אין צורך שכל כתבי היד המקוריים יהיו מרוכזים במקום אחד.

קולדהוף: האם היית מייחל שתהיה עוד הבהרה של הערכאה הגבוהה ביותר,האחרונה, או היית אומר, כעת יש שני פסקי דין בעניין, אז גם זה טוב?

ראולף: אין לי שום ייחולים בעניין. זה נתון אך ורק לשיקול דעתה של חוה הופה. אנחנו נדברנו עם העמיתים הישראלים כך: מה שלא ייצא בסוף אנו נקבל, ואז נשב יחד ונחשוב על הנגשה משותפת, מחקר משותף, אולי גם רכישה משותפת, אם לא צומצמה זכות הקניין של חוה הופה.

קולדהוף: כלומר אתם יוצאים מכך – הדיון בנכסי תרבות לאומית טומן בחובו במידת מה סכנת הפקעתם מסיבות נעלות – שיהיו מוכנים לשלם עבורם משהו?

ראולף: אם בית המשפט לא שלל את זכות הקניין החומרית של חוה הופה, תהיה מכירה, ואז אני יכול לתאר לעצמי, שנפעל יחד עם הספריה הלאומית. אלה היו העמיתים הישראלים, שכבר לפני שנתיים, כשהייתי שם פעם ושוחחתי איתם, שהוציאו מפיהם את המלים בעלות משותפת.

סוף הראיון

כאשר אני מנסה להתייחס לתוכן הראיון, אני מתקשה לדעת היכן להתחיל, אבל אנסה, כמו בית המשפט, לדבוק במסמכים. ראשית, אסתר הופה קיבלה את העיזבון לא על פי מכתבי מתנה אלא על פי צוואת ברוד משנת 1961 שהיא עצמה הגישה לבית המשפט לאחר מותו בדצמבר 1968.

הסעיף הרלוונטי לעניין העיזבון הספרותי בצוואת ברוד הוא סעיף 11 בצוואה שאומר כך על פי תרגום שלי (התרגום שהשתמש בו בית המשפט אחר, אך איננו שונה בעיקרי הדברים):

בנוגע לכתבי יד, מכתבים ממוענים אליי, ויתר עזבון יצירותי הספרותיות והמוסיקליות, כמו גם עזבונו הספרותי של אחי אוטו, שיימצאו בשעת פטירתי, הריני קובע כדלקמן:

גם חלק זה של עזבוני צריך לעבור לגברת אילזה אסתר הופה. אבל היא תהיה מחויבת לדאוג לכך, שלאחר מותה, יורשי עזבונה בכללו (Erben) או יורשיה לחלק מוגדר בעיזבון(Vermaechtnisnehmer) , אמנם ימשיכו להיות זכאים לזכויות ולתביעות החומריות (תמלוגים, רווחים וכיו"ב), אבל כתבי יד ומכתבים, ומסמכים ותעודות אחרים שהוזכרו בפיסקה הראשונה של סעיף 11 זה, צריכים להימסר למשמרת לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל-אביב או לארכיון ציבורי  אחר בארץ או בחו"ל, במקרה שאינם נמצאים כבר למשמרת באחד או יותר מן המוסדות שהוזכרו, או במקרה שהגברת אילזה אסתר הופה לא הורתה לגביהם אחרת בימי חייה.

על הגברת הופה לקבוע, איזה מן המוסדות הנזכרים כאן ייבחר, ובאלו תנאים תתנהל משמרת כתבי היד.

מאין הגיע קולדהוף למסקנה שהעברת העיזבון לספריה הלאומית "הוא רק הצעה", כאשר בצוואה נאמר בפירוש שאסתר הופה "תהיה מחויבת לדאוג לכך", ובמקור: Sie soll aber verpflichtet sein, שלאחר מותה יימסר העיזבון הספרותי והמוסיקלי למשמרת הספרייה הלאומית, שבאותם ימים שימשה גם כספריית האוניברסיטה בירושלים? ארכיון מרבאך אכן ניסה לטעון שצוואתה של אסתר הופה, שהורתה לבנותיה להחליט אם ברצונן להפקיד את עזבון ברוד בספריה הלאומית או למוכרו לארכיון מרבאך, הינה בגדר "הורתה לגביהם אחרת בימי חייה." אבל החוק איננו מאפשר לפרש את החיוב שהטיל מכס ברוד על אסתר הופה לקבוע בימי חייה את המוסד המקבל ותנאי הקבלה, כחיוב שניתן להעבירו בצוואה ליורשים. אסתר הופה היתה חייבת כחלק מתנאי קבלת עזבונו של ברוד לקבוע במפורש מה ייעשה בו לאחר מותה. לו הורתה בחייה שיש למסור את העיזבון למשמרת לא בספריה הלאומית בירושלים אלא בארכיון מרבאך, היה הדבר בגדר סמכותה ואיש לא היה שולל ממנה את הסמכות להורות ולעשות כך, כי הדבר תואם את צוואתו של מכס ברוד. אבל מכיוון שלא דאגה להסדיר בימי חייה לאן ובאלו תנאים יימסר העיזבון למשמרת, בנותיה אינן רשאיות לעשות כן במקומה, בוודאי ובוודאי שיש בעיה עם מכירת העיזבון לכל המרבה בכסף, כי מכס ברוד הורה בפירוש שיש למסור למשמרת ולא למכור, וזאת מהסיבה הפשוטה שרק מי שמוסר למשמרת יכול לקבוע את תנאי ההפקדה כפי שביקש מאסתר הופה לעשות – מי שמוכר עיזבון למרבה במחיר מאבד את זכותו על העיזבון, ואיננו רשאי להכתיב לקונה תנאים.

יתרה מכך: במכתב ממכס ברוד לאמה אסתר הופה, שחוה הופה מסרה לבית המשפט בעצמה, ואת תרגומו אני מביאה כאן שוב: כבר ציטטתי אותו בעבר – שלל ברוד חד משמעית מעורבות של בנותיה של אסתר הופה בניהול עזבונו הספרותי:

20.1.1957

לאסתר הופה,

בצוואתי [כתם דיו מסתיר מלה או שתיים] למרות הקודיציל [תוספת לצוואה], משהו לא בסדר, כי הקודיציל תקף, רק אם תמותי לפניי. אבל אני רוצה, שגם אם תמותי אחריי (זמן רב אחריי, כפי שאני מקוה), לבנותייך ויורשייך לא צריך להיות שום עסק עם העיזבון הספרותי שלי. –

את עצמך צריכה לעשות צוואה, שמישהו אחר צריך להיות המוּרְשֶׁה בעיזבון זה, ד"ר פליכס ולטש או, במקרה שהוא לא יהיה עוד בחיים, מישהו אחר (למשל בן-חורין) {נכתב ואגנבאך ואז נמחק ונכתב מעל בן חורין}. הרווח הנקי, לאחר ניכוי כל ההוצאות והעלויות [גם פיצוי הולם, למי שיעשה את המאמץ] צריך לעבור לבנותייך, אבל הזכות להיות מוּרְשֶׁה צריכה להיות של מישהו, שיש לי בעיניו משמעות כלשהי.

חתום בעצם ידי, מכס ברוד

(בית המשפט השתמש בתרגומה של ד"ר אינגריד ולן ששונה משלי רק בבחירת מלים נרדפות שאינן משנות את התוכן).

מכתב זה מחזק מאד את הנאמר בצוואה, שרק אסתר הופה בחייה יכלה לקבוע מה ייעשה בעיזבון, ושמכס ברוד אסר עליה להוריש את הטיפול בעיזבון לבנותיה, שעל כך הסתמך ארכיון מרבאך בכל ניסיונותיו לרכישת העיזבון.

בניגוד לטענת קולדהוף, הספרייה הלאומית תבעה את העיזבון לא מפני שאסתר הופה או בתה חוה הופה רצו למכור את העיזבון לארכיון מרבאך, שלו כבר מכרו חלקים מהעיזבון במשך שנים רבות, אלא מפני שאסתר הופה הלכה בשנת 2007 לעולמה ובנותיה ביקשו בעקבות זאת צו ירושה לכל עזבונה ובכללו גם עזבונו של מכס ברוד עם כתבי קפקא שעדיין כלולים בו, ורק אז, לאחר מותה של אסתר הופה, יכלה הספרייה הלאומית לתבוע לממש את צוואתו של מכס ברוד כלשונה, שלאחר מותה של אסתר הופה יעבור עזבונו הספרותי והמוסיקלי של מכס ברוד למשמרתה. העובדה שארכיון מרבאך ידע שהעיסקה בינו לבין חוה הופה איננה כשרה וכי הזוכה החוקית בעזבון ברוד היא הספריה הלאומית עולה ממכתב ששיגר מי שטיפל מטעם מרבאך ברכישת העיזבון, הפרופסור הנס-גרד קוך, לגב' מרגוט כהן בספריה הלאומית, בתאריך ה-7 באפריל 1997, ובו ביקש לברר אם הספריה הלאומית מודעת לזכויותיה לעזבון ברוד:

גברת כהן היקרה,

שוב בגרמניה, עדיין אני חייב לדווח לך על תוצאת המחקרים בתל-אביב: עם הגברת הופה אמנם דיברתי לעתים קרובות בטלפון, אבל לא נפגשנו – כפי שכבר צפית מראש. עקב המצב הכללי ובמיוחד הפיגוע – זה קרה דוקא בבית הקפה שבו היא אוהבת להיפגש עם מבקרים – היא היתה כה נסערת, שהיא לא יכלה לדבר אתי. אבל נשארנו כל העת ביחסי ידידות, כך שנרצה להיפגש עוד במהלך השנה. הבה נמתין לכך.

בהקשר זה רציתי להפנות אותך גם לכך, שברוד כתב בשנת 1963 או 64 מכתב לפליקס וולטש, שמינה את וולטש (שאז למרבה הצער נפטר לפניו) למנהל צוואתו, והורה, שעזבונו הספרותי יימסר לספריה הלאומית. אולי פרט זה בהיסטוריה הנודעת לשמצה של העיזבון כבר היה ידוע לך.

מכתב זה מדגיש את האופי הנכלולי וחוסר היושרה שבהם פעל ארכיון מרבאך כל השנים לרכישת העיזבון מאחורי גבם של אנשי הספריה הלאומית, תוך ידיעה מפורשת שמכס ברוד ייעד את עזבונו לספרייה הלאומית בירושלים, ולא למכירה לגרמנים.

גם צוואתו המוקדמת של מכס ברוד, שכתב בחודש מרס 1948, עוד לפני הקמת מדינת ישראל, מורה בסעיף 9 שלה, הדומה מאד לסעיף 11 בצוואתו משנת 1961 שציטטתי לעיל, על רצונו שעזבונו יישאר בארץ ישראל:

רצוני הוא, שלאחר פטירתי תוכן רשימה מדויקת של ספריי, כתבי היד שלי וכו', כמו גם של העיזבון הספרותי הנמצא ברשותי של אחי אוטו, ותימסר לספריה או ארכיון יהודיים ציבוריים בפלשתינה. לאחר פטירתה של גברת אסתר הופה צריכים כל הספרים, כתבי היד, התוים וכו' הנזכרים ברשימה הנ"ל לעבור לבעלות הספרייה או הארכיון כנ"ל, להוציא היצירות, כתבי היד וכו' שלגביהן תצוה גברת אסתר הופה בימי חייה אחרת.

כיצד בכלל יכול היה מישהו להאמין, שמי שהבריח את כתבי קפקא בסכנת חיים מפני הנאצים, יבקש למסור את עזבונו, שחלקו הגדול נוצר במשך שלושים שנות חייו בארץ ישראל, לידי הגרמנים? בית המשפט אכן התייחס לעניין זה, אבל לא כדי להלאים את עזבון ברוד, אלא כדי להבין בצורה המיטבית מה היו רצונו וכוונתו של מכס ברוד, ולממש אותם. לא את אינטרס הלאום ייצג בית המשפט, אלא את מימוש רצונו האחרון של היחיד, שאהובתו והארכיון הגרמני שפיתה אותה בהון תועפות למכור לו את העיזבון רמסו ברגל גסה.

איזכור "מסמכים שמונחים לפני רדיו גרמניה" בראיון הזכיר לי כתבה שפירסם שטפן קולדהוף יחד עם עיתונאי נוסף בעיתון "די צייט" בחודש נובמבר 2009, ובה גם כן טען שמונחים בפניו מסמכים שעל פיהם אין בסיס לתביעת הספרייה הלאומית. אני מעתיקה כאן את תחילת אותה כתבה שנשאה ניחוחות אנטישמיים בוטים:

די צייט, גיליון 48, עמ' 47-48

19 בנובמבר 2009

למי שייך קפקא?

בכספת בנק בציריך מונחים עדיין כתבי יד רבי ערך של פרנץ קפקא. הספריה הלאומית של ישראל מגלה התנגדות מרה למכירתם לארכיון הספרות הגרמנית. מסמכים שנמצאים בידי "די צייט" מציעים, שלתביעות אלה אין כל בסיס משפטי.

מאת פלוריאן אילייס ושטפן קולדהוף

המרחק מכספת הבנק ברחוב תחנת הרכבת Bahnhofstrasse בציריך לארכיון הספרות הגרמנית במעלה שילר 6-8 במרבאך על הנֶקַאר הוא 246 ק"מ. אם הכל עובר למישרין, מגיעים לשם בשעתיים וחצי. אבל במקרה של כתבי קפקא המופלאים, שמאז 1956 נמצאים בכספת הבנק 6588 בציריך, נמשך המעבר כבר 53 שנים. ובשנייה שבה בעלות כתבי קפקא הנוכחיות, האחיות אוה ורות הוֹפֶה בתל-אביב, החליטו כעת לבסוף, לאחר השתהות, גישושים, בירורים וחרטות של עשרות שנים, שברצונן למוכרם כחלק אחד למרבאך, העלתה לפתע פתאם מדינת ישראל תביעה לכתבי היד ומכנה אותן "נכס תרבות לאומי".

בית המשפט למשפחה בתל אביב דחה בקיץ את "זכות הירושה" של האחיות אוה ורות הופה לאמם אילזה אסתר הופה שנפטרה בגיל 101, שקיבלה את כתבי היד כבר בשנת 1945 כמתנה שמקס ברוד העביר אליה. למרות זאת הספריה הלאומית בירושלים דורשת בהליך זה לא רק את השבתם של כתבי היד מן הכספת השויצרית לישראל. היא רוצה בנוסף לכך לאלץ את ארכיון הספרות הגרמני להשיב לישראל את כתב היד של "המשפט" מאת קפקא, שאילזה אסתר הופה הניחה לפני עשרים שנה להוציא מהכספת ולמכור במכירה פומבית באמצעות סות'בי בלונדון עבור 3.5 מיליון מארק למרבאך [ניסיון לטעון שכתב היד של "המשפט" לא הוברח מישראל אלא הוצא מהכספת בשוויץ, ע.פ.]. לראשונה מאז 1945 ניצבים זה מול זה מוסד תרבות ממלכתי ישראלי ומוסד תרבות ממלכתי גרמני כצדדים יריבים בהליך משפטי. נקודת המחלוקת: עזבונו של הסופר היהודי המשמעותי ביותר בשפה הגרמנית. על כך היורשת אוה הופה בשיחה עם "די צייט" (ראה בעמוד הבא): "מרבאך הגונים מדי, וישראל ערמומית מדי".

עד כאן הקטע מן הכתבה.

המסמכים שפירסם "די צייט" בצמוד לאותו כתבה היו העמודים הראשון והרביעי של מכתב בן ארבעה עמודים, שמנהלי עזבון הופה הגישו מאוחר יותר גם לבית המשפט את אותו צילום ממנו של העמודים הראשון והרביעי בלבד וטענו שזהו המכתב כולו. רק לאחר שהספרייה הלאומית חשפה את העתק המכתב על ארבעת עמודיו, נאלצו מנהלי עזבון הופה להתנצל ולהסכים שהמכתב בן ארבעה עמודים. מכתב זה התייחס לצוואת ברוד משנת 1948 שבטלה עם אישור צוואתו משנת 1961 ומכתב זה בטל עמה, אבל גם לו היה תקף, אין הוא אומר אלא שכתבי קפקא שייכים לעזבון מכס ברוד, ודינם כדין עזבונו, כלומר לאחר מותו של ברוד הם יעברו לידי אסתר הופה, אבל לאחר מותה של אסתר הופה, עליהם לעבור למשמרת הספרייה הלאומית בירושלים. קולדהוף כנראה טרם שמע על כך, ועודנו דבק במחצית המכתב שבידו.