אסון קריסת החניון

מאז שקרס החניון ברמת-החייל על פועליו, אינני מצליחה לחשוב על משהו אחר, חוץ מהפועלים שמוטלים מתחת לערימות הבטון והעפר. ביום שבו קרה האסון צפיתי ללא הרף בניסיונות ההצלה, וראיתי שעוד הצליחו להציל ניצולים חיים, אבל מאז מצאו רק שלושה הרוגים, ועדיין ישנם בוודאות מתחת להריסות שלושה אנשים, שכולם מקווים שעוד יקרה להם נס. בדרך כלל אני לא שומעת הרבה חדשות בשעות הבוקר, אבל מאז האסון אני שומעת חדשות כל הזמן, ומחכה לאיזה דיווח דרמטי על אדם שנכלא בחלל אוויר והוצא חי מבין ההריסות, אבל אני מבינה שכבר אין כמעט סיכוי שזה יקרה והזמן שחולף נראה לי בלתי נסבל. אני חושבת מה עובר על המשפחות של האנשים הלכודים, אבל בייחוד אני חושבת על האנשים שנלכדו מתחת לבטון ולעפר ואולי מתו מיד אבל אולי גססו במשך שעות. לכל אחד יש צורת מות שהוא מפחד ממנה במיוחד, וזאת צורת המות שהכי מפחידה אותי, והמחשבה עליה נראית לי מוחשית עד כדי תחושת חנק. נדמה לי שרק ביום הראשון דיברו על האסון הרבה, ומאז מדברים פחות ופחות, ובראש אתרי התקשורת ישנן ידיעות אחרות, על פרשיות שחיתות שונות ומשונות שבוודאי הן חשובות, אבל כרגע הן לא מצליחות לעניין אותי בכלל, כל עוד אני יודעת שיש אנשים מתחת להריסות החניון, ואני מבינה בין השורות שכנראה לא צפו מראש את גודל הקושי לפנות את הכמויות האדירות של העפר וההריסות, וקולות הלכודים שנשמעו בתחילה ועוררו במחלצים כל כך הרבה תקוה נדמו, ואולי הם חשים כישלון, למרות שהם אינם אשמים בכך שקשה כל כך לפנות את הבטון והעפר, ודרכם אל הלכודים שהיו כנראה בתחתית החניון מתארכת ומתארכת, וכמה זה מייאש לדעת שיש אנשים מתחת ואתה פשוט לא מצליח להגיע אליהם בזמן. בכל פעם שיש רעידת אדמה, כמו באיטליה רק לאחרונה, אנשים מדברים על תחושת האפסות שלהם מול כוחות הטבע, אבל גם עם הטיפשות האנושית שמפילה עלינו אסונות לא קל להתמודד, והיה מרגיז לשמוע את נציג החברה אומר שזה כשל הנדסי ולא בטיחותי, כאילו כשל שגורם לקריסת בניין על יושביו איננו כשל בטיחותי בכל מקרה, כאילו כל הבעיה היא במיתוג, והיום כשקורה אסון מנסים קודם כל לתאר אותו במלים שיישמעו פחות הרות-אסון, מלים מגמדות ככל האפשר, שמקוות שהזמן יעשה את שלו, שלאנשים יימאס לצפות בדחפורים שחופרים ומוציאים מגל ההריסות ערימות עפר וגושי בטון שמתוכם מזדקרים מוטות ברזל עקומים שהופכים את השם חניון הברזל לבדיחה גרועה במיוחד, ובעצם הכל נראה כאילו חופרים בקבר, כאילו מפרקים מצבות ועפר שמכסים על גויות וזאת למרבה הצער כנראה האמת, וכל מה שמצפים למצוא הוא גויות של אנשים שהלכו לעבוד ולהרויח את פת לחמם ונקברו חיים, ואולי חבל שאי אפשר כמו בים להשאיר את הגויות בקרקעית ולהשאיר במקום רק גל של הריסות שיעמוד כמו מצבה ועליו יתקעו שלט: פה נקבר חניון שקרס ותחתיו נקברו פועלים שיצאו להרוויח את פת יומם והותירו אלמנות ויתומים, לפחות לא היו דורשים מהאלמנה של אולג יעקובוב המת ארבעים אלף שקל כדי לקבור אותו באדמה אחרת. האם זה המחיר שחברה קדישא דורשת כיום ממשפחות נפטרים? ארבעים אלף שקל לחלקת קבר? באמת אנשים משלמים סכומים כאלה? או שמישהו חשב שיש הזדמנות נפלאה לעשוק אלמנה ברגע שעולמה חרב עליה? לפחות לבן הגדול שלה שהגיע מחו"ל הירשו כעת להישאר, אחרי שהראו בערוץ 2 מה עוברת אלמנה שחרב עליה עולמה ברגע שעולמה חרב עליה - יגרשו לך את הבן ותשלמי ארבעים אלף שקל לחלקת קבר לבעלך. גם מאיר סחיווסחודרר, שהוריו ושלושה מאחיו נרצחו בפיגוע במסעדת סברה, סיפר בזמנו כיצד דרשו ממנו בחברה קדישא תשלום מופקע על חמשת הקברים למשפחתו הנרצחת, ואחר כך נסוגו מכך. מה קורה בחברה קדישא? שיטת מצליח? מדוע המדינה איננה מודיעה רישמית, שתדאג בינתיים לצרכיהן המיידיים של משפחות ההרוגים באסון, עד שיתברר מי בדיוק אחראי לפצות אותם ולטפל בהם? האין זה תפקידה של המדינה לטפל בנפגעי אסון שהיה עליה למנוע, והיא לא מנעה? מי בכלל אישר את מיבנה החניון הזה? האין זה תפקידה של העירייה לבדוק שהמיבנים המאושרים לבנייה תוכננו כהלכה, ואינם מועדים לאסון?

חשבתי שיראו את אתר החפירות יום ולילה במשך ימים ולילות, לפחות עד שיימצאו כל הנעדרים, ושאתרי החדשות לא יפסיקו לרגע לדווח על מה שקורה באתר ולא יתנו לשכוח לרגע מה שקרה, כדי שגם הממשלה והעירייה לא תוכלנה להסב עיניים ולהטות את הדעת, אבל זה לא מה שקורה, מדווחים רק אם יש איזה אירוע חדש, מעצר או דיון בכנסת, שזה כמובן חשוב מאד, אבל מה שקורה באתר כבר נדחק לשולי החדשות, לפעמים אני עוברת מאתר חדשות אחד למשנהו ומתקשה לברר מה קורה, האם מצאו עוד נעדר, או שהכל עוד עומד בעינו, ואני חושבת שאילו מצאו מישהו חי היו בוודאי משדרים בשידור חי, אבל כשמוציאים בטון ועפר וחשים שבבוא הרגע ימצאו רק גופות, כבר לא רוצים לראות ולהראות, כבר מרגישים כישלון, ובתקשורת אוהבים להראות הצלחות ולא כישלונות, ואולי אפילו בצדק, כי המראות הם קשים, וחוששים שהצופים יבחינו בגופה יחד עם המחלצים, מעדיפים להסב עיניים, אבל אולי אסור להסב עיניים, אולי צריך להסתכל במות של אנשים שהלכו להביא לחם הביתה ונקברו בחיים, ואולי היה ראוי, מה שמן הסתם איננו אפשרי, להשאיר את תלי חורבותיו של החניון ההרוס כפי שהינן, כמו אנדרטה או מצבה.   

בית הכנסת בליבק וחזיתו הנאצית

רולנד קירבאך כותב ב"די צייט" (גיליון 33, 4 באוגוסט 2016), על בית הכנסת הישן בליבק, שהיה בין הבודדים בגרמניה שלא נהרס בליל הבדולח, ובכל זאת לא שפר גורלו: יופיו והדרו של בית הכנסת המפואר שנחנך בשנת 1880, חזיתו הרומנסקית עם חלונותיה היפהפיים וכיפתו הרמה היו לצנינים בעיני הנאצים, ובין שנת 1939 לשנת 1941, הסירו הנאצים את כיפת בית הכנסת ובנו לו חזית חדשה מלבנים אדומות עם חלונות מרובעים, כך שהבניין קיבל מראה של בית ספר או בית חרושת. את פנים הבניין הסבו הנאצים לאולם ספורט.

יהודי ליבק היגרו ממנה או נרצחו בשואה. בית הכנסת המוסב לאולם ספורט נשאר על עומדו והתפורר לאטו במהלך השנים. לאחר נפילת ברית המועצות החלו להגיע לליבק יהודים מברית המועצות, שמהווים כיום את עיקר הקהילה, 730 איש. הם החלו שוב להשתמש בבניין בית הכנסת, אבל ממון לשפץ את המיבנה המתפורר לא היה להם. פעילויות הקהילה מתקיימות בבניין סמוך והתפילות מתקיימות במרתף הצר והמחניק של בית הכנסת, שאת חלונותיו אסור לפתוח בשעת התפילה מטעמי ביטחון. בשנים 1994 ו-1995 נזרקו על בית הכנסת בקבוקי תבערה שלא גרמו נזק ממשי. כנראה ישנם בליבק מי שאינם אוהבים את התיישבותם החדשה של יהודים בעיר. ראש הקהילה, אלכסנדר אולשנסקי, סיפר לכתב שבשעת תפילות הפסח אשה אחת התמוטטה ואיבדה את הכרתה.

לפני שלוש שנים כבר איים המיבנה להתמוטט, ואז הבטיחה ממשלת גרמניה, שאם הקהילה תשיג את מחצית סכום המימון של תכנית שיפוץ שהיתווה האדריכל תומס שרדר-ברקנטין לבית הכנסת, תשלים הממשלה את המחצית השנייה לסך יותר מששה מיליון אירו שנדרשים לשיפוץ. הקהילה השיגה הבטחה למימון משתי קרנות, שכבר העבירו כמחצית הסכום, ולפני שנתיים החלו העבודות, אך כעת החליטה אחת הקרנות להפסיק את המימון, העבודות נעצרו, הפיגומים פורקו.

במשך כל העת עמד שיפוץ בית הכנסת בצל מחלוקת: בין בני הקהילה ואזרחי ליבק האחרים היו מי שחשבו שצריך לפרק את חזית הלבנים האדומות שבנו הנאצים ולשפץ את חזיתו המקורית של בית הכנסת עם הכיפה. אבל בשנת 1991, הוכרזה החזית הנאצית כמיבנה לשימור ונאסר להרוס אותה, בטענה שזו "עדות יחידה במינה להיסטוריה היהודית-גרמנית". אבל אגודת האדריכלים הגרמנית טענה שזו "אדריכלות פשע נאצית" שיש להרוס. מתכנני השיפוץ נאלצו לוותר על שיחזור החזית המקורית של בית הכנסת. בינתיים גם המשך השיפוץ איננו אפשרי.

הרבה שאלות ומחשבות עורר בי הסיפור הזה של בית הכנסת הישן בליבק. מדוע דוקא בשנת 1991 הוכרזה החזית הנאצית של בית הכנסת כמיבנה לשימור? דוקא לאחר נפילת ברית-המועצות, כאשר יהודים מברית-המועצות החלו להגיע לליבק? האם ניסה מישהו בעיריית ליבק להעביר מסר כלשהו לתושבים היהודים החדשים? ומתי בכלל קיבלה הקהילה החדשה של ליבק, של יוצאי ברית-המועצות, זכות להשתמש בבית הכנסת? האם לא עדיף היה במקום השיפוץ היומרני שעולה הון תועפות לבנות בית כנסת חדש, או לשכור למטרה זו בניין קיים אחר, שאין לו היסטוריה מכאיבה של התנכלות נאצית?

מצאתי באינטרנט את החלטת עיריית ליבק על שיפוץ בית הכנסת, שמבהירה שהמטרה היא לשמר את כל התקופות ההיסטוריות, כולל התקופה הנאצית. נו טוב. הניסוחים נמלצים מאד:

" 80 שנה לאחר עליית הנאצים לשלטון, ו-71 שנה לאחר גירושם ורציחתם של בנות ובני ליבק בני הדת היהודית, אנו חווים את פריחתם מחדש של חיים יהודיים בעירנו כרגע מאושר בהיסטוריה.

הדור הנוכחי הנושא באחריות פוליטית לעיר ההאנזה ליבק רואה כחובתו לקיים ולשמר חיים יהודיים בליבק ולכבד את משאלותיה של הקהילה היהודית.

על רקע זה אנו תומכים בהחלטת הקהילה היהודית להבטיח את תפקודו של בית הכנסת למען חיי קהילה בעתיד ולבצע כעת את עבודות השיפוץ הנדרשות בדחיפות. ההחלטה נוגעת לקהילה היהודית ולה בלבד.

עיר ההאנזה ליבק עומדת לעזר במסגרת יכולותיה. אזרחי ליבק תומכים במתן חסות של ראש העיר לשיפוץ בית הכנסת ותומכים בעבודת המועצה לשמירת המסורת הגדולה של החיים היהודיים בעירנו." כולם הצביעו בעד, איש לא התנגד.

המשפט על ההחלטה שנוגעת לקהילה היהודית בלבד נשמע לי מוזר. הרי להחלטה זו אין קיום ללא תמיכת העיריה. מה באמת עמד מאחורי ההחלטה על שיפוץ בית הכנסת? ומה עמד מאחורי ההחלטה להפסיק את המימון? האם חילופי גברי היטו את הכף כנגד המשך מימון השיפוץ?

והקהילה היהודית הזו של יוצאי ברית-המועצות שאינם אנשים דתיים, מדוע חשוב להם לשפץ בית כנסת של קהילה שלא הכירו? ואם בחיים יהודיים חפצם, מדוע דוקא בגרמניה מצאו את מקומם?

או שגם בליבק חוזר אותו סיפור שכבר היכרתי במקומות אחרים: המדינה מעדיפה להעניק את הנכסים רבי הערך של הקהילה היהודית שנשמדה ומי ששרד ממנה היגר מגרמניה, לקהילת מהגרים זעירה מברית-המועצות שחיה במקום, כדי למנוע תביעות של יהודים מארצות אחרות לפיצוי על הנכסים שיביאו לזרימת כספי ממשלה אל מחוץ לגרמניה? והיהודים המקומיים מצדם, צריכים בתמורה לנכסים היקרים להשלים עם ההשפלה של תפילה בבית כנסת שחזיתו עוצבה בידי הנאצים לפי טעמם?

ואולי בית הכנסת בליבק איננו אלא משל ל"פריחתם מחדש של חיים יהודיים בגרמניה": יהודים שאינם יודעים עברית ולא חונכו להתפלל, מתפללים במרתפו המחניק של בניין בעל חזית נאצית שהוכרזה כאתר היסטורי לשימור, והוא עצמו מאיים להתמוטט.

אפשר להתעלף רק מהמחשבה על כך.

אתגר קרת בפולין

די צייט, 31 באוקטובר 2012, גיליון 45

הָאִישׁ שֶׁבָּחוֹר

אמו שרדה את גטו ורשה, כעת שב לשם הסופר הישראלי אתגר קרת: הוא קיבל את הבית הצר בעולם.

מאת אַלִיס בּוֹטָה

תל-אביב, ורשה

ביום שבו אתגר קרת יוצא לוורשה, העיר שבה נרצחו סביו וסבותיו, יושבת אמו אורנה במטבחה בפרברי תל-אביב ואומרת: "אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע לבית-משוגעים. או שאני אתאבד." הרבה מחבריה התאבדו. "לא, לא, זה נעול פה חזק", היא אומרת ומכה על חזה. "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא קורע אותי."

אורנה קרת מדברת פולנית, בלשון מתנגנת וללא מבטא זר. היא למדה פולנית כילדה ושימרה את ידיעת השפה: אחרי המלחמה היא עלתה לישראל, מעולם לא היתה בפולין שוב. אבל כשהיא נזכרת בניחוחות ילדותה, המלים פורצות ממנה ללא מאמץ. "הניחוח של פעמונית-מאי", היא אומרת, "ושל זכריני! הם לא צומחים כאן. הם חסרים לי." היא מדברת ושותקת ומדברת, ועם כל משפט היא מתקרבת לגבולותיו של גטו ורשה.

"רחוב כלודנה? בוודאי שאני מכירה אותו". היא מונה בזה אחר זה את הרחובות שבהם התרוצצה כילדה בגטו. היא שותקת. אז היא אומרת: "אני היחידה ששרדתי. הייתי חייבת להבטיח לאבי, שאקים את הדור הבא וששמנו יישאר בחיים." שתיקה. "הייתי צריכה לשאת עשרה הריונות, שבעה ילדים איבדתי, שלושה ילדתי. קיימתי את הבטחתי."

כעת נוסע צעיר בניה אתגר לורשה, שבה לפני 72 שנים משפחתה כמעט נמחקה, ושבה נמכרים כיום סיפוריו הקצרים יותר מבכל מקום מלבד ישראל. הפולנים אוהבים את סיפוריו השחורים. אולי מפני שלעולם איננו מטיף: גיבוריו הם ילדים, נשים וגברים שבחייהם מתרחש מיפנה אבסורדי, שקרת מספר כבדרך אגב, כאילו היה העולם באמת כזה: מטורף ומעוות. כמו בסיפורו של הנער, שפוגש בהתבגרו את הדמויות שבדה בסיפוריו ונאלץ להתנצל בפניהן על כל ההשמצות שטפל עליהן.

אין זה ביקורו הראשון של קרת בורשה, אבל עבור אמו זה הביקור החשוב ביותר: יחנכו בית ויקראו לו על שמו. הוא עומד בפינת הרחובות כלודנה וז'לזנה, שם מחבר גשר בין הגטו הקטן לגדול, כילדה התגנבה כאן האמא אל מחוץ לגטו והבריחה אוכל למשפחה. רק מטרים אחדים מן העמדה, שממנה ירה איש אס-אס על היהודים ללא הבחנה, ייקרא כעת מקום על שם משפחתה. הבית שבו חיה פעם אורנה קרת, איננו קיים עוד. במקום שבו עמד יש כעת גן. "אין לי אפילו קברים שיכולתי לעלות אליהם", היא אומרת.

אתגר קרת יושב כל העת לצד אמו ומאזין לה, אבל כעת הוא חש בעייפות הזוחלת, שתמיד תוקפת כאשר היא מספרת על הזמנים ההם. כאילו גופו מתקומם נגד סיפורים אלה. הוא קם, נושק לצוארה והולך.

שעות לאחר מכן הוא מניף את מזוודתו על מסלול המטענים בנמל התעופה בן-גוריון.

אתגר, 18 קילו? לחמישה ימים?

"זה בשביל הבית! הספרים שלי ותמונות המשפחה שאמא שלי בחרה בשבילי." באחת התמונות אפשר לראות את אמו כילדה יושבת על סוס בורשה. אחרת מראה את אביו זמן קצר לפני מותו בחורף האחרון. "אני רוצה שזה ייראה כמו מקום שגרים בו."

הבית, ששייך לקרן הפולנית לאמנות בת-זמננו ושיגורו בו אמנים, יכול היה לצאת מאחד מסיפוריו הקצרים: הוא מטריד, הוא כבש לו מקום זעיר בין שני בתים, שבעצם איננו שייך לכלום. הוא איננו רחב במיוחד: במקום הצר ביותר הוא איננו מגיע ל-92 סנטימטר, במקום הרחב ביותר הוא מגיע ל-152 סנטימטר. בסך הכל 14 מטר מרובע. שני מפלסים. הרעיון עלה במוחו של האדריכל הורשאי יַקוּב סֶצֶ'נִי כאשר גילה לפני מספר שנים את החלל הזה. אז עלו בדעתו סיפוריו של קרת. הוא נסע לתל-אביב לשכנע את הסופר, שהוא חייב להיות בעליו של הבית הזה. זה פשוט מתאים לו.

זה יכול היה להיות המקום שבו מתגורר הצערי מאחד מסיפוריו, שהוריו הולכים וקטנים ככל שהוא גדל, עד שלבסוף הוא מפסיק לגדול, כדי שלא ייעלמו לגמר, ומכאן ואילך נושא את אביו ואמו בכיס חולצתו. בית זה מתאים גם לאדם באמצע שנות הארבעים שלו, ששמח, משום שהוא יכול להשיב באופן סמלי את משפחתו, למקום שבו הושמדה.

אבל זה איננו מקום של פאר או סגידה: הוא צר. הבית הצר בעולם. ואולי איש זה חש יותר אי-נוחות על מה שקורה לו משהוא יכול לבטא. אתגר קרת יודע שצר בבית. הוא לא אמור לחיות שם, אלא להתגורר בו סמלית. הוא חושש שהבית יהיה אפלולי, שזה יעיק על החזה, כי התחושה היא כה קלסטרופובית כמו מקומות המיסתור שבהם ניצלו הוריו. הוא פולט בדיחה אחר בדיחה. הבדיחות מרגיעות אותו.

כעת עומד אתגר קרת לראשונה לפני הדבר הזה, שעד כה הכיר רק כתרשים. יש לזה שלד נראה לעין ממתכת, שמזכיר פיגום. הוא מכוסה בקירות מחומר פלסטי, כאילו עיבדו בקבוקים ממוחזרים. קרת הודף פנימה את הדלת התלויה. היא נראית כמו כניסה למחבוא. אז הוא עומד במרכז המפלס התחתון, שאורכו עשרה צעדים. שם נמצאים בית שימוש ומקלחת בגודל של שירותים במטוס, לידם כיריים ושולחן עם שני כסאות מוברגים. ממול יש פוף.

"מואר פה", אומר קרת, "זה טוב. זה לא מרגיש צר." מדריך מוביל למפלס השני, עם מיטה ושולחן כתיבה. במקור תוכנן גם מפלס שלישי בלתי נגיש עבור מיכל מים. כשנודע לאדריכל שאפשר להשתמש בצנרת המים של הבניין הסמוך, הוא ויתר עליו. "אבל איפה אנחנו צריכים להתחבא עכשיו, אם הגרמנים יבואו?" שואל קרת וצוחק.

ביום שלמחרת מונח לפני הבית שטיח אדום. לפניו ניצבים מיקרופונים ומאבטחים. שכנים, דיירים, פוליטיקאים ואנשי הסצינה התרבותית נאספים. כולם מדברים פולנית: האדריכל, האוצרים, ראש-העיר. קרת איננו מבין אותם. איש איננו מתרגם.

הוא מדבר לסיום. בלילה הוא חלה, לחייו אדומות, עיניו קודחות. אתגר קרת עומד בגבו לבית ומודה. הוא אומר כמה כל זה משמעותי עבורו וכמה זה חשוב לאמו. הוא מספר את סיפורו של סבו, שהצליח להינצל מהגטו עם בתו, ושנתיים אחר כך נהרג כלוחם מחתרת פולני במרד של ורשה [כאשר הסובייטים התקרבו לורשה מרדו הפולנים נגד הכיבוש הנאצי, שדיכא את המרד באכזריות רבה ורצח כמאתיים אלף פולנים, ע.פ.]. "הם רצו למחוק את שמנו", אומר קרת, "כעת הוא שוב כאן. על רקע דבריו מתקתקות המצלמות. קרת, מוכה תימהון, מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ומצלם את העיתונאים. נראה לו מטורף שכולם נמצאים כאן.

לקראת הערב הוא מתקשר לאמו: הוא מדבר איתה לעתים קרובות בימים אלה: הוא הקשר שלה לארץ זו, שאליה היא מתגעגעת ובכל זאת איננה מעזה לדרוך בה. "אמרתי להם שסבא נהרג כפטריוט פולני ולא בגטו." "טוב שהזכרת את זה", אומרת אמו, "האנשים צריכים לדעת את זה, זה חשוב".

במהלך ביקורו בורשה ניכרת בקרת ההצטננות. הוא מתמודד עם קדחתנות היום בעליזות מיומנת. הוא משוחח עם דיירים ושכנים, שמתבוננים בבית בסקרנות, הוא מנהל את מבול הראיונות שמציפים אותו, הוא מקפיד לספר את סיפורה של אמו, ואיננו שוכח לקנח בבדיחה, שמקלה מעט על הכבדות. מאוחר יותר, כאשר הלילה מתעבה, הוא יושב לו לראשונה בבית. הוא עיכב בכמה שעות את הרגע, אבל כעת יש זמן להתגורר בבית. זמן להדליק אור לראשונה, לפנות את גופי החימום החשמליים ולקפל את השמיכה. לעתים הוא שאל את עצמו בימים אלה , מה הוא בעצם עושה כאן. הוא בא למקום, ואז קורים לו הדברים הכי בלתי סבירים, כמו בסיפוריו.

אתגר?

כן?  

האדריכל דיבר רק על ורשה ההרוסה של אחרי המלחמה. הוא לא אמר אף מלה על הגטו ועל אמך. כלומר על כל מה שחשוב לך.

"אני יודע. עבורו זה לא ממלא תפקיד. עבורו זה מקרה שמשפחתי נרצחה בעיר הזו.

זה לא פוגע בך?

"לא. לכל אחד יש הסיפור שלו על הבית הזה." עבור אמו, אומר קרת, משימתה התמלאה כעת, כי היא יודעת ששם המשפחה ממשיך לחיות. "לו עמד בית זה בבריסל, כנראה לא הייתי נותן יד לזה."

אבל סיפורו של קרת הוא יותר מעברה של אמו. הוא, הסופר, אוהב את העובדה שהבית הזה סותר את כל הדימויים כיצד צריך בית להיות. לאדריכל חשובה ורשה העירונית, ועוד יותר ורשה הפגועה. "הוא אמר מדוע הוא בנה זאת, ואני אמרתי מדוע באתי."

מה היה אומר אביך על הבית הצר?

האב הצליח לשרוד את השואה רק משום שהתגורר עם הוריו במשך שנתיים בבור באדמה. הוא לא היה אמיד, אבל כאשר חיפש דירה בתל-אביב, היה לו הכי חשוב שתהיה מספיק גדולה, כך שלכל אחד מילדיו יהיה חדר משלו.

"הוא היה אוהב את זה. הוא אהב כל מה שקשור לבתים ונדל"ן, כל חייו." אז מכבה אתגר קרת את האור.

למחרת, כשהבית עוד שרוי בערפל, חודרות דרך הקירות צווחות העגורים, שחולפים בדרכם דרומה. האויר קר ולח. אם פוקחים את העיניים, נדמה כאילו הקירות הגבוהים האלה, שביניהם מפריד בקושי מטר, מובילים לנקודה כלשהי והולכים ונהיים יותר ויותר צרים, עד שהם סוגרים עליך.

שנתו של אתגר קרת לא היתה רגועה. לעתים קרובות התעורר, רצה להסתובב, אבל הבית קטן מדי לכך. בלילה היה רעש, כאילו משהו בחוץ נשבר. הרעש חדר ללא הגנה דרך הקירות כמו דרך אוהל. זה היה מפחיד. מה לא בסדר כאן? מי צועק כאן? האם אנו בטוחים כאן?

פתאם נשמעו קולות גברים כבושים, צווחות שיכור, שוב ושוב. הרעש הלך והתקרב. כמה הם? מה הם רוצים?

נשמע קול כמו זכוכית נשברת. אז צווחה, מאד מקרוב, אותם קולות גברים: "קרררררת... אנחנו אוהבים אותך!"

סוף הכתבה

כשקראתי את הכתבה הזו הידהד בראשי דוקא סיפורה של אידה פינק "המחבוא", שבו פוגשת המספרת זוג יהודים מזועזעים שבזמן המלחמה הסתתרו אצל זוג איכרים, והבטיחו להם שאם יינצלו יממנו לאיכרים בניית בית חדש. הם אכן ניצלו ושיקמו את חייהם וקיימו את הבטחתם לממן לאיכרים בניית בית חדש. כשהוזמנו לראות את הבית הבנוי, הציג להם האיכר בגאוה את המחבוא שהכין להם, למקרה שיזדקקו לו שוב, ואפילו ריהט בכל מה שנדרש.

וחשבתי גם על הלעג של הכתבת הגרמניה לפולנים, וגם על הצדקנות של הכתבת הגרמניה שמבקרת את הפולנים על כך שלא התייחסו מספיק לסבלם של היהודים בשואה, אבל חוזרת שוב ושוב על כך שמשפחתו של אתגר קרת נרצחה בורשה, כאילו הפולנים אחראים לכך ולא הגרמנים.

וחשבתי הרבה על אמו של אתגר קרת, וגם על טור שכתב ל"ניו יורק טיימס" ובו סיפר שבנו ביקש ממנו לגדל שפם, וגם סיפר כבדרך אגב על מחלת הסרטן חשוכת המרפא של אביו וההפלה שעברה אשתו – חשבתי על כך כשקראתי את סיפורה של אמו. יש דברים שקשה לומר אם הם עצובים או מצחיקים. הם גם וגם, כמו הכתבה הזאת.

אמנות ההגשה

אמנות ההגשה איננה נכללת בין האמנויות. בהיותה אמנות שימושית, אנשים נוטים להקל בערכה. אנשים נוטים להגדיר כאמנות אך ורק דברים שקיימים לשם היופי בלבד, ואינם משמשים לדבר מלבד להרבות יופי בעולם, ואילו אמנות ההגשה היא אמנות תכליתית לגמרי, והיופי שבה אינו אלא ערך נלוה. אפילו האדריכלות, שדוקא נכללת בין האמנויות, אינה זוכה לתהלה כאשר היא מייצרת בתים מרובעים עם חלונות מרובעים, ארבעה כיווני אויר וגגות אטומים היטב נגד שלג וגשם, אלא כאשר היא בונה מגדלים שראשם בשמיים, גרמי מדרגות שמתפתלים לשום מקום, חלונות בלתי נפתחים, עמודי תמך שאינם תומכים דבר וגגות מרובי מפלסים שהגשם דולף דרכם ישר למרכזו של אולם הכניסה המחופה שיש קרארה שעליו מחליקות הגברות בנעלי העקב ושוברות את קרסוליהן. השימושיות אין בה שום תהלה, והימים שבהם מגלפי חרבות, שענים אומנים וצורפים מיומנים זכו לכבוד ולממון רב עברו מן העולם, והרי גם באותם ימים אמנות ההגשה לא זכתה לתהלה יתרה. ישנם אמנם בתי קפה ישנים בוינה שמכשירים את מלצריהם לשאת בו זמנית כמה וכמה מגשים של ספלי קפה ריחניים בשמנת קפה שלידם כוס מים זעירה מלאה כדי שני שליש בלבד, ובפסטיבל הבירה שבמינכן הנאוה נושאות נערות נאות בריצה קלה מגשים עמוסי כוסות בירה ענקיות שאסור להן להפיל או לשפוך מהן, אבל אלה יוצאים מן הכלל. אמנות ההגשה אינה זוכה להערכה למרות המיומנות שהיא דורשת, והסיכון הממשי שהיא נושאת בו בכל רגע ורגע, שכן שוו בנפשכם סיר מרק רותח המוטח אל הרצפה וקילוח לוהט ניתז ממנו אל פרצופה של עקרת הבית, הסיר נופל על גבו של הכלב שנמלט בבהלה וביללה כווי וחבול, נתחי עוף וגזר בפטרוזיליה ושיני שום קלופות מתפזרים סביבו, והרי לכם ארוחה ביתית נינוחה ומשובבת נפש שהפכה בן רגע לאסון גמור שאין לו תקנה. או שוו בנפשכם דג יפהפה שנצלה בתנור ברוטב יין לבן, ובמקום להינשא אחר כבוד אל השולחן הוא מוטח אל הרצפה, ורוטב יין לוהט מציף את ידה הלבנה של עקרת הבית שהרופא ייאלץ לחבוש למחרת בעודו נאנח במבטא צרפתי כבד: קודם נשך אותך הכלב, עכשיו זה דג מת! ושוו בנפשכם לעומת זאת איזה מראה מרהיב הוא מגש עמוס בשני עופות צלויים היטב, ממולאים שזיפים, משמשים וצימוקים, מזוגגים יפה בדבש ונחים על תלוליות של תפוחי אדמה מתוקים, תפוחי עץ ואגסים, שמוגשים אל השולחן בהליכה קלילה, ביד בטוחה, ובשריקה קלה של קטע מ"מפצח האגוזים", או מ"נישואי פיגארו"? האם יש אמנות שתשוה לכך, בעונג שהיא מסבה לאנשים הגונים? או אפילו מחבת שקשוקה עממית צנועה של עגבניות בשלות ופלפלים אדומים מפולפלים היטב, ששתיים שלוש ביצים זהובות חלמון שוברו לתוכו ונקרשו קלות ולצדו תבנית של לחם טרי שיצאה זה עתה מן התנור, שמגיעות אל השולחן בשלום עם ערימת צלחות, מזלגות וסכינים, כוסות מים קרים, מלחיה ופלפליה, וזמרת "לתת, את הנשמה ואת הלב"? וכמובן כוסות התה משלל עשבי ופרחי הבר שתרקודנה אל השולחן בתום הארוחה, עם קעריות הריבה הקטנטנות בשלל צבעים וכפיות הכסף ארוכות הידית, שלריקודן תעלה מאליה שירת "מה טוב ומה נעים"? ראויה היא אמנות ההגשה שתזכה לכבוד הראוי לה ולתשומת הלב של הבריות שנוטים לראות בה עניין מובן מאליו, והרי דבר איננו מובן מאליו בעולמנו, והדיעה השגורה כאילו דברים שביומיום הינם מובנים מאליהם ואינם מעשה אמנות ראוי לתשואות ולמחיאות כפיים, מקורה בטעות הבנה נפוצה שיש לעוקרה מן השורש.

סופגניות יין:

ארבע-חמש כוסות קמח

קורט מלח

מעט מים פושרים

50 גרם שמרים

ארבע כפות סוכר

קליפת לימון מגוררת

כף יי"ש (ברנדי)

כוס יין (אפשר להחליף בכוס חלב פושר)

שלוש ביצים ועוד שני חלמונים

להתסיס את השמרים כמה דקות עם כף סוכר ומעט מים פושרים.

לערבב את הקמח, המלח, שלוש כפות סוכר, הביצים והחלמונים, השמרים המותססים, הברנדי והיין וגרידת הלימון, ללוש היטב לבצק רך וגמיש, לכסות ולהניח שעה וחצי להתפחה.

לרדד על משטח מקומח לבצק בעובי שני סנטימטר בערך ולחתוך עיגולים בעזרת כוס או קערית. את הבצק הנותר לרדד שוב ולחתוך לעיגולים. להניח לסופגניות לתפוח 20 עד 30 דקות.

לחמם בקבוק שמן בסיר לחום בינוני. לטגן כשתי דקות מכל צד עד שהסופגניות משחימות. להניח במסננת. כשהסופגניות מתיבשות מעט לחרוץ חור קטן בסכין חד ולמלא בריבה. לטבול באבקת סוכר.

חג חנוכה שמח ובתיאבון