החברה הישראלית, ההומוסקסואלים והנשים

זו איננה הפעם הראשונה שבה אני חווה ניכור ממסרים שמקדם הבית הפתוח בירושלים, שמארגן – בהצלחה מרובה – את מצעד הגאוה, אבל נדמה לי שהשנה היה לי קשה במיוחד. הנושא הרשמי של מצעד הגאוה השנה היה הלהט"בים והדת, נושא חשוב ביותר, שהתמקד בשאיפתם של הומוסקסואלים דתיים להישאר בקהילתם הדתית ולהתקבל בה כחברים שווים, למרות שונותם ולמרות ההסתייגות הדתית מזוגיות חד-מינית. אבל בפועל הקולות שנשמעו התייחסו לנושאים אחרים שהסעירו את ציבור ההומוסקסואלים, בעיקר את הגברים שביניהם, לאחרונה, מתוקף הדיונים המשפטיים והחוקתיים בנושאים אלה – זכותם של הומוסקסואלים לאמץ ילדים, ורצונם לקבל את הזכות שמעניקה מדינת ישראל לאזרחיה הנשואים כדת משה וישראל, לנצל נשים חלשות ולהשתמש בהן כרחם להשכיר, כאינקובטור חי, תוך התנכרות גמורה לרגשותיהן ולזכויותיהן כבני אדם וכאמהות.

לא מזמן שודר בתכניתו של אמנון לוי "פנים אמיתיות" תחקיר שובר-לב על מה שאפשר לכנות אך ורק "מפעל לייצור ילדים" בגרוזיה עבור זוגות ישראלים, תוך ניצולן של נשים גרוזיניות כפריות ועניות, ושל החוק בגרוזיה שמתיר את הניצול הזה, שכבר נחסם במדינות אחרות. נציג החברה המארגנת שמגלגלת מיליונים זעם על התחקירן ששאל את אחת הנשים הישראליות אם היא היתה מוכנה להרות וללדת כדי למסור את הילד, והיא ענתה ספונטנית "כמובן שלא". הנשים הגרוזיניות מקבלות עבור הילד עשרת אלפים או חמישה-עשר אלף דולר. הזוגות הישראלים משלמים לחברה מאתיים וחמישים אלף שקל. כמה משתלם להיות מתווך בעיסקות מפוקפקות שכאלה, ולגרוף רווחי ענק מיאושן של נשים ישראליות עקרות שכבר ניסו הכל ומן העוני והחולשה של כפריות גרוזיניות, שצריכות להתמודד לבדן עם הדיכאון שבמסירת ילד שהרית וילדת, ושלפחות בחלק מן המקרים את גם אמו הביולוגית. הבעיה העיקרית היא, כפי שתיאר פרופסור גרוזיני שעומד בראש ועדה לבדיקת הנושא, היא ההתקשרות של הנשים לפרי בטנן, והתוצאות הנפשיות הקשות של מסירת הילד לאחר לידתו. מה לעשות שהטבע יצר אותנו כך שההריון שלנו איננו רק תהליך טכני, שבזמן ההריון אנחנו מתקשרות נפשית בקשר עמוק לעובר הקטן ששוחה בבטננו, ומצפות לרגע שבו נחבק אותו בזרועותינו ולא ניפרד ממנו לעולם. אבל על הבמה במצעד הגאוה, כמו בכל מקום אחר, כינו את הנשים האלה "פונדקאיות", מלה שחותכת בלב כמו חרב. פונדקאי, מגדיר מילון אבן-שושן, הוא "כינוי לצמח ירוק או לבעל-חיים המשמש פונדק לטפיל הנטפל אליו". זה המונח שבחרו לכנות בו נשים שמנוצלות כדי להרות וללדת ילדים לאחרים.

כעת גם שינו חברות התיווך המגלגלות מיליונים ממצוקת העקרות והעניות גם יחד את הטקטיקה. "אל תעשי את זה בגלל הכסף", הם אומרים לנשים, "אלא בגלל האושר שתגרמי להורים חשוכי הילדים". אבל שום אשה איננה עושה זאת כדי לגרום אושר. הנשים שהרות ויולדות לאחרים עושות זאת קודם כל עבור הכסף, שלו הן נזקקות נואשות. שום אשה משכילה ואמידה איננה מתנדבת להרות וללדת ילד, ולמסור אותו לאחר הלידה לאשה זרה מארץ רחוקה.

וכאן אנו מגיעים להומוסקסואלים המבקשים להיות הורים. בניגוד לנשים העקרות שכבר ניסו כל דרך ולעתים סיכנו את חייהן כדי ללדת ילד ונכשלו בכך, לגברים ההומוסקסואלים ברובם אין שום בעיה גופנית להוליד ילדים עם אשה. הם אינם נזקקים לאימוץ או לניצול נשים שמכונות פונדקאיות בגלל עקרות. הם פשוט אינם רוצים להכיר באם ילדם כאם בעלת זכויות אמהות. הם רוצים להעמיד פנים שלא רק שהם הורים לילדיהם, שזה רצון מבורך, אלא שהם הורים בלעדיים לילד. הם רוצים להעלים את קיומה של אשה שהרתה וילדה אותו, ושהעניקה לו מחצית מהמטען הגנטי שלו, להעמיד פנים שהאשה הזאת איננה קיימת, ושאין לה זכויות לגדל את פרי בטנה ולהיות לו לאם, וגם הילד איננו זכאי להכירה ולגדול לצדה, כי הוא צריך להעמיד פנים שהולידו אותו שני אבות, כי כך נוח להם. טענת האפליה שלהם מבוססת על כך שאם מרשים לזוגות חשוכי-ילדים לנצל נשים כאילו היו אינקובטור ולא בן-אדם, גם להם מגיעה הזכות הזאת, למרות שהם יכולים, כפי שרבים מההומוסקסואלים גם עושים בלב חפץ – להתקשר בהסכם עם אשה שמעוניינת בילד, ובכך הם אולי מקשים על עצמם, אבל הם מעניקים לילדם את הזכות שיש לכל ילד להכיר גם את אמו ולחוות אהבת אם, ולהיות בן לאם ולשני אבות – כל מי שגידל ילדים יודע כמה טוב לילד שיש לו הורה נוסף על הוריו הביולוגיים, וכל מי שחושב ביושר על היולדת ועל הילד, מבלי לשים את רצונו האנוכי לפני הכל, מבין שילד כזה יגדל שלם יותר ומאושר יותר, וגם אם בילדותם ילדים מקבלים כמובן מאליו מצב של שני אבות או שתי אמהות, או הורה יחיד, או הורים שאינם הוריהם הביולוגיים, ואינם חשים מופלים או חסרים, הרי בבגרותם רוצים רבים מהילדים להכיר את הוריהם הביולוגיים, ומוכנים לחצות את העולם למטרה זו, שהרי זו זכותו הטבעית ביותר של כל אדם, לדעת מי הרה וילד אותו, מאין בא ולאן הוא שייך.

באימוץ ילדים הבעיה היא שונה ומשותפת לכל האימוצים בישראל, שהם לרוב אינם אימוצים פתוחים, והם מנתקים את הילד ממשפחתו הביולוגית לתמיד, דבר שאיננו הוגן לא כלפי הילד ולא כלפי הוריו הביולוגיים, גם אם אינם הורים ראויים, מה גם שרוב הילדים שנלקחים לאימוץ מגיעים גם כן ממשפחות עניות, מאמהות יחידניות ומקבוצות מוחלשות ומופלות, וקשה להתעלם בהקשר זה מההיסטוריה הישראלית המחרידה של חטיפת ילדים מהוריהם ומסירתם לאימוץ, מסיבות גזעניות ואולי גם פליליות, שמטילה את צלה הארוך על המדינה, למרות המאמץ הנרחב להעלים ולהסתיר ולהשכיח ולטאטא מתחת לשטיח את הדברים שאינם נעלמים ואינם נשכחים. לכאורה אימוץ ופונדקאות הם דברים שונים בתכלית, אבל בפועל שני הדברים מבוססים על ניצול שמנצלים בעלי הכוח והממון את העניים והחלשים, תוך כדי שהם שוללים מהם את הזכות להיקרא הורים ולממש את הורותם.

ההומוסקסואלים בישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, וכמו כל החברה הישראלית הם מקדשים את ערכי השמרנות, המיליטריזם, העדפת הגברים, אפליית הנשים וניצולן והדה-הומניזציה שלהן. כמו כל הישראלים, כשהם דורשים זכויות אזרחיות הם מתפארים בשירותם הצבאי, כאילו לאזרח שלא שירת ביחידה קרבית אין זכויות אזרח, כאילו רק השירות הצבאי מעניק זכויות אדם ואזרח, כאילו חיינו באיזו חברה עתיקה שנשלטת בידי מעמד הלוחמים, ואולי זה בדיוק מה שאנחנו וכך אנו נראים ומתקיימים. אם זוגות חשוכי-ילדים מנצלים נשים כאינקובטור, כאילו היו מכונה ולא אדם, גם ההומוסקסואלים רוצים לעצמם את הזכות הזאת, למרות שדבר איננו מונע מהם להוליד ילדים עם נשים, והם אומרים "אין מקום לאשה בקשר בינינו", כאילו הזוגיות ההומוסקסואלית היא קדושה ואסור להפר אותה בהכנסת אשה לקשר, ובכך הם בדיוק מזכירים את הרבנים שאומרים שנישואים הם ברית קדושה בין גבר לאשה בלבד, ונישואים של בני אותו מין מערערים את המצב הקוסמי וגורמים רעידות אדמה. דוקא ההומוסקסואלים צריכים לזכור שזוגיות ונישואים הם בסך הכל הסדרים חברתיים, שבהם מכירות המדינות בקשר שנרקם בין אנשים שרוצים לחיות כמשפחה, והם צריכים להיות רחבים וגמישים מספיק כדי להכיל את כל הצרכים האנושיים, ובלבד שלא יתקיימו תוך רמיסת אנושיותו וזכויותיו של אדם אחר, ליתר דיוק אשה.     

רואים ורוד

זה מאד מסוכן, אמרה יעל דיין בפנים חמורות. הדבר המאד מסוכן לדידה הוא שיש אנשי ימין שמגלים סובלנות כלפי הומוסקסואלים, ולדבריה משתמשים בזה כדי להצדיק את מדיניות הימין, וזה מאד מסוכן. אני חושבת שמסוכן זה שיש אנשים שמסוגלים לרצוח הומוסקסואלים, בסכין או ברובה. מבחינתי זה מה שמסוכן, ורק לפני שנה נרצחה נערה, שירה בנקי בת שש עשרה שנים בלבד, במצעד הגאוה. זה שבליכוד יש ח"כ הומוסקסואל – שאנשי שמאל אינם חדלים לתקוף אותו, וזה שמירי רגב באה למצעד הגאוה ותומכת בקהילה ההומוסקסואלית, זה דוקא דבר מאד שמח מבחינתי, מאד מאד שמח. רק בשנים האחרונות תמיכה בהומוסקסואלים בימין הפוליטי היא דבר שעולה בכלל על הדעת. רק לפני כמה שנים איימו המתנחלים להצטרף לאנשי כ"ך בירושלים כדי לסכל את מצעד הגאוה. לפני פחות מעשור עוד הלכו בשורות המצעד רק אנשי מר"ץ וחד"ש, אפילו למפלגת העבודה לא היתה נוכחות. שלי יחימוביץ' היתה הראשונה ממפלגת העבודה שבאה למצעד כשנבחרה לראשות מפלגת העבודה. ועדיין לא היו אנשי ימין במצעד, עד לרצח בבר-נוער, שעד היום, שבע שנים מאוחר יותר, הרוצח שם טרם נתפס, והמשטרה כפי שהדברים נראים לי לצערי מעולם לא רצתה לתפוס את הרוצח. כל מה שעניין את המשטרה זה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. יותר משטרחה המשטרה לחפש את הרוצח, היא טרחה להפיץ באמצעות כתבי המשטרה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, שלא ייתכן אחרת. כשלא הצליחה לטפול את אשמת הרצח על הומוסקסואל, ניסתה המשטרה תסריט אחר: להפליל את מנהל הבר-נוער, לטעון בעזרת עד מדינה מפוקפק שהרצח היה נקמה על אונס קטין בידי מנהל הבר-נוער, עדות שקר שלדעתי אף לא מלה אחת בה היתה רעיון של עד המדינה, אלא כולה עדות שהותאמה לשאיפה שהביעו אנשי המשטרה להאשים את ההומוסקסואלים ברצח בבר-נוער, להראות שזה בכלל לא פשע שנאה, שההומוסקסואלים הם סוטים מסוכנים לציבור שקיבלו את מה שהגיע להם. עדי מדינה מתמחים בהתאמת עדויות שקר למה שרוצים השוטרים לשמוע. גם השבוע אנשי המשטרה, אלה שלא מנעו מישי שליסל להגיע למצעד הגאוה, לרצוח את שירה בנקי ולפצוע אנשים נוספים, עשור לאחר ניסיון הרצח הראשון שלו, רדפו  אחרי חגי פליסיאן שהופלל בעדות שקר ברצח, אבל הם לא עושים זאת בגללו, אלא בגלל שאול גנון, מנהל הבר-נוער. הם עדיין לא ויתרו על שאיפתם להפליל את ההומוסקסואלים ברצח עצמם. היו להם עדויות של הנוכחים, נמצא להם כלי הרצח, אבל את הרוצח הם לא תפסו כי לא חיפשו את הרוצח. הם חיפשו לרצוח את תדמיתם של ההומוסקסואלים ולהשלים בכך את מלאכתו של הרוצח. עם כל זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד עדיין. עם משטרה הומופובית שלא רק שאיננה מגינה כראוי על ההומוסקסואלים, אלא מוכנה לכל מעשה שיפלות כדי לפגוע בהם, ועם שליסלים וחבריהם לדיעה. גם במצעדים שהסתיימו בשלום היו מי שזרקו פצצות סירחון ותלו שלטים עם פסוקים מהתורה הקוראים להמית על משכב זכר. זה היה מפחיד, וזה מה שנראה לי מסוכן, ועדיין מסוכן. אבל בכל זאת יש שינוי בתודעה שאי אפשר לטעות בו, ויש חבר כנסת בליכוד שהוא הומוסקסואל מוצהר ושרה מהליכוד שתומכת בהומוסקסואלים, ואפילו במגזר החרדי היחס משתנה, אנשים מגלים יותר הבנה וסובלנות, וזה דבר מאד שמח בשבילי. מסוכן בשבילי אלה אנשים שבאים לבית הדין הצבאי כדי לתמוך בחייל שירה למות במחבל פצוע, ושרים "מדינה של קוקסינלים", ואיתם נמצא גם מי שאולי לא שר איתם אבל התמנה זמן קצר לאחר מכן לשר הביטחון, ואני לא יכולה לתת לו שום יום של חסד, כי יש דברים שאינני יכולה לגלות כלפיהם סלחנות. הוא בחר לבוא לשם ולחבור לאנשים ששרו "מדינה של קוקסינלים", אולי הוא לא שר איתם אבל הוא בחר להזדהות עם האנשים שמושגי הגבריות שלהם זה להרוג מחבלים גם כשהם שוכבים על הרצפה ירויים ופצועים קשה ולא נשקפת מהם סכנה, שזה מנוגד גם להלכה, כי על פי דין רודף, שלמרבה הצער לא חילונים ולא דתיים מכירים די הצורך, צריך לעצור רודף רק באיבר מאיבריו ולא בנפש, ובכל מקרה אסור להרוג אפילו רודף אלא לשם הצלת חיים, כי המצוה היא להציל נרדף ובשום אופן לא להרוג רודף, שאם אין בכך כורח זו שפיכות דמים, אבל האנשים שצעקו "מדינה של קוקסינלים" אינם מתעניינים במיוחד בהלכה או במוסר. גם עם זה צריכים ההומוסקסואלים להתמודד, עם אנשים שאלה מושגי הגבריות שלהם, וההומוסקסואלים מייצגים עבורם את מה שאיננו תואם את מושגי הגבריות האלה. זה מה שמסוכן. זה שחל שינוי בתודעה שהביא לכך שהיום גם אנשי ימין מוכנים לקבל את ההומוסקסואלים ולדאוג לזכויותיהם, זה בשום אופן לא מסוכן, זה דבר מבורך, ומשמח מאד בשבילי לראות את אמיר אוחנה ומירי רגב במצעד הגאוה מאשר את אותם הפרצופים שראינו בכל שנה מעבר לגדרות של מצעד הגאוה, בדיוק אותם הפרצופים של אותם האנשים שצעקו ליד בית הדין הצבאי "מדינה של קוקסינלים" בנוכחות שר הביטחון הנכנס שאני אינני יכולה לחוש ביטחון עם אדם כמותו, כי תמיד האמנתי בדברי חז"ל אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, וראיתי מי הם החברים שלו. עוד מעט יהיה המצעד העצוב בירושלים, שאיננו גדול ושמח כמו המצעד בתל אביב, וגם הרבה יותר מפחיד, כי לפני עשור נדקרו אנשים ולפני שנה נרצחה נערה, וזה מה שבאמת מסוכן. הלואי שיבואו הרבה אנשי ימין למצעד בירושלים והלואי שכולם יתייחסו בכבוד ובאהבה להומוסקסואלים, גם אלה שתומכים בארץ ישראל השלמה ובמתנחלים. אני מאמינה שמי שלומד לגלות סובלנות ואנושיות להומוסקסואלים, ילמד גם לגלות אנושיות כלפי אנשים אחרים. אני מאמינה בחינוך ובשינוי תודעה שסובלנות מביאה עם הזמן, ואני מאמינה באלה שבאים למצעד הגאוה, מכל המפלגות, ומסוכנים בעיני הם אלה שצועקים מדינה של קוקסינלים, ומי שאיננו מסוגל להבדיל בין השניים, או שואף שפרצופו של הימין ייראה כמו פרצופם של האחרונים, אולי איננו מסוכן, אבל הוא גם לא חכם גדול.  

ט"ו באב של שנאה

כל הזמן התפללתי שבקיץ הזה לא תהיה מלחמה, שיהיה חם וקשה ואפילו בלתי נסבל, אבל שלא תהיה מלחמה, ועכשיו אני לא יודעת מה לחשוב, היממה האחרונה היתה כל כך קשה ואני כבר לא יודעת אם באמת אין מלחמה, אולי זו מלחמה שלא הרגשנו שכבר התחילה, ואני מרגישה הרבה מאד פחד ממה שיהיה, וגם דיכאון ובילבול, כי קשה לעכל את הכל. אתמול לא הייתי במצעד הגאווה, בשנתיים האחרונות לא הלכתי מהרבה סיבות שלא חשובות עכשיו, ורק כשראיתי את החדשות בשמונה בערב הבנתי מה קרה והיה לי מאד קשה לקלוט את זה, איך אפשר שאותו בן אדם שוב דקר אנשים ועוד הרבה יותר גרוע מהפעם שעברה, כאילו בעשר השנים שהוא ישב בכלא הוא רק תיכנן איך הוא יעשה את זה שוב יותר גרוע, ורק נהיה יותר מטורף ופנאטי, ואיך לא מנעו ממנו לקפוץ מעל גדר האבטחה ואיך אף אחד לא זיהה אותו ולא עצר אותו קודם, ולמה בכלל המשטרה לא עצרה אותו לפני המצעד, ולמה בכלל שיחררו אותו לפני המצעד ולא החזיקו אותו עוד חודש בכלא, כמה בקלות יכלו למנוע את האסון הזה, כי הפושע מועד וידוע לכל ולא אדם שלא מכירים, זה בלתי נתפס שהוא הצליח לעשות את זה פעם שנייה ועוד יותר גרוע מקודם, וכל הדיבורים נשמעים טפשיים, אפילו הדיבורים על הסתה שהיתה להם הרבה משמעות לפני עשר שנים אבל היום כשהאיש עם הסכין פשוט הסתובב חופשי ברחובות וארב לטרפו כמו חיית טרף, בלי שאיש יעצור אותו, זה פשוט בלתי נתפס. ואני מתפללת שהנערה הצעירה תצא מכלל סכנה ותחלים, איך הוא דקר הכי קשה דוקא נערה צעירה, לא גבר חזק שיכול לעמוד מולו, כי הפושעים הכי פנאטים שכביכול פועלים מתוך טירוף יש בהם תמיד גם משהו נאלח וערמומי, הם תמיד בוחרים את הקורבנות הכי קלים, הכי חלשים, זה מין טירוף שהוא מאד מחושב ויש לו מישנה סדורה של רוע שנפרט לפרטים קטנים של תיכנון מדוקדק וניצול הזדמנויות, בדיוק כמו פושעים שהמטרות שלהם אינן אידיאולוגיות. מעבר לכל ההבחנות רוצחים הם רוצחים, לא מספיקה השקפת עולם מרושעת, שיש למרבה הצער להרבה אנשים, צריך גם אישיות של רוצח, ומי שיש לו אישיות של רוצח ממשיך לרצוח, וזה מפחיד, שפושעים לא מסוגלים להשתנות, הם לא עוברים תיקון, הם נשארים רוצחים והרצחנות שלהם רק מתגברת, זה הופך את החברה שרוצה להיות סלחנית ולהעניש במידה לחסרת אונים מול הרוע, שלא ניתן לשינוי. אני לא יודעת מה לעשות עם כל המחשבות הקשות האלה, עוד לא הצלחתי לעכל את הדקירות במצעד הגאוה שהן בעצם ניסיון רצח, ובלילה היה רצח ממש של תינוק וכמעט רציחות נוספות של כל משפחתו שביתה בכפר דומא הוצת, ועוד לא יודעים מי עשה את זה, הפושעים עוד חופשיים ופושעים דומים להם במקרים דומים לא נתפסו, והיום ט"ו באב שאמור להיות יום האהבה והוא יום השנאה הגדולה של יהודים ששונאים, ולרוב אלה אותם יהודים, אותו איתמר בן-גביר שתמיד איים על ההומוסקסואלים והתנכל לערבים הוא עכשיו עורך-דין שמגן על פושעים לאומנים ומציתים ושואל למה מטפלים בהם כמו ברוצחים, והתשובה היא מפני שהם רוצחים. מי שמצית בתים וכנסיות הוא רוצח בנשמתו, בין אם הוא גורם לרצח ובין אם למרבה המזל הרצח נמנע, מי שמצית הוא רוצח, ובכל השנים שהלכתי למצעד הגאוה ראיתי את איתמר בן גביר וברוך מרזל צועקים מעבר לגדר, תמיד אלה אותם האנשים שמתאנים לערבים ומתאנים להומוסקסואלים, ומגינים על רוצחי ערבים ועל רוצחי הומוסקסואלים, וזה לא מקרה, כי מי שבונה את עולמו על שנאה ואלימות שונא את כל מי ששונה והשנאה והרדיפה מניעות את כל עולמו, והן הופכות מטרה לעצמה, ועדיין צריך אדם שתהיה לו אישיות של רוצח כדי לרצוח, ורוב האנשים הם לא רוצחים, אבל אלה שהם רוצחים הם מתבצרים ברצחנותם ומבצרים אותה, ולא משאירים שום מקום לאנושיות ולרחמים לחדור אליהם, כאילו הדם השפוך מחיה את נפשם, כאילו חיו על הדם, ואולי באמת הם חיים על הדם. ואוזלת היד איננה נתפסת, כי עדיין האנשים הטובים הם הרבים והרוצחים הם המעטים, ואיך איננו יכולים להם, איך הם יכולים לנו, ואיך אפשר שידינו הן על התחתונה במאבקנו איתם. אי אפשר להשלים עם כך, מוכרחים לעשות משהו שעדיין אינני יודעת מהו, איך אפשר לגייס את האנשים הטובים להתגונן מפני הרצחנות ומפני השנאה, איך אפשר לעצור ולהחניק את הרוע הזה שמתפשט בארץ כמו אש בוערה ושורף אנשים חיים ושורף את כולנו. כמה יאוש אני חשה שאין לו גבול, ואני יודעת שמסוכן ואסור להתייאש, אבל קשה לי מאד שלא להרגיש יאוש גדול ונורא. ואתמול כשטיילתי עם הכלב בלילה ליד בית הנשיא היה תלוי באמצע השמיים ירח גדול ועגול של ט"ו באב, ושני אנשים עברו במדרכה ממול בהליכה שפופה משהו, אבל אחד מהן הרים בכל כוחו, גבוה ככל שיכול היה, את דגל צבעי הקשת של מצעד הגאוה.   

מצעד הגאוה הוא של כולם

גם כשיש הרבה אויבים מבחוץ קשה לשמור על אחדות השורות. זה נכון תמיד וגם לגבי ארגוני ההומוסקסואלים בישראל. כבר השוויתי בעבר בין הרצח בברנוער לרצח רבין. בניגוד למשאלות הלב של רבים רצח רבין פורר את השמאל בישראל ללא תקנה, וגם הרצח בברנוער פגע בציבור ההומוסקסואלים בצורה קשה ביותר, ומה שמכונה הפיענוח שלו, שנבנה באופן שישרת את המאמץ המשטרתי להאשים את ההומוסקסואלים ברצח עצמם ולתת לגיטימציה לשנאה ולהסתה, הוסיף הרבה לפגיעה בציבור הזה, שחושפת עד כמה האשליה שמצב ההומוסקסואלים בישראל הוא טוב, אשליה שטיפחו בעיקר שונאי ההומוסקסואלים, שאליהם הצטרפו, וגם זה איננו יוצא דופן, אותם חוגים שניזונים מחנופה לשנאת ישראל בעמים שמיהרו לתאר את ממשלת ישראל כמי שעושה שימוש בהומוסקסואלים כדי לחפות על דיכוי הפלשתינים והמציאו מושג חדש pinkwashing, שנתפר לצורכי התעמולה האנטישמית – ההישגים הגדולים בהרבה, במיוחד בהנהגה חוקית של נישואים חד-מיניים והשוואת הזכויות הזוגיות של ציבור ההומוסקסואלים לזכויותיהם של זוגות נשואים במדינות אירופיות ובחלק ממדינות ארצות-הברית מעולם לא תוארו כאמצעי מניפולטיבי שיש לו מטרות זרות, תיאור ששמור להסתייגות אנטישמית ממעשים חיוביים של יהודים. במצעד הגאוה בשנה שעברה דיבר אדם רוסו, שנפצע קשה מדקירת סכין במצעד הגאוה בשנת 2005, במרירות רבה על אלה שבשנאתם למדינת ישראל וחיבתם לתקוף אותה מעקמים את האף לנוכח כל הישג של ציבור ההומוסקסואלים ופוגעים באינטרס האמיתי שלו – להיות מוכר כציבור רב-פנים מכל בחינה שהיא – גם מבחינה פוליטית. הומוסקסואלים נולדים בכל סוגי המשפחות, ואי אפשר לצפות שכולם יהיו חברי מר"ץ או תנועות שמאל אחרות, ואי אפשר להגביל את מצעד הגאוה רק לפוליטיקאים מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית, אם אלה מן הצד הימני מוכנים בכלל לבוא ולנכוח במצעד, דבר שהוא הישג גדול מבחינת ההומוסקסואלים בישראל, שזקוקים מאד לחיבוקו של המימסד, תהא מגמתו הפוליטית אשר תהא. בשנה שעברה, בשל התנגדות של אנשי מר"ץ לנוכחות של פוליטיקאים ימניים במצעד בירושלים, הושגה לבסוף פשרה שעל פיה נעדרו פוליטיקאים בכלל מהמצעד, דבר שאדם רוסו חשב, כמוני, שאיננו מועיל לציבור ההומוסקסואלים, שאיננו יכול להתנכר לעובדה שהוא ציבור שמוגדר על פי נטייתו המינית ולא על פי דיעותיו הפוליטיות.

לאנשי מר"ץ יש זכויות רבות בקידום מעמדם וזכויותיהם של ההומוסקסואלים בישראל בכלל ובירושלים בפרט, אבל רצונם הבלתי-מתפשר לעשות הון פוליטי מהתמיכה הזו, פוגע בסופו של דבר בציבור הזה, ובמיוחד בעיר ירושלים, שתושביה הם בעלי אוריינטציה דתית וימנית, ויש חשיבות מיוחדת לשכנע אותם שסובלנות וקבלה של ההומוסקסואלים וכיבוד זכויותיהם הם עניין אנושי מן המדרגה הראשונה, ולא אינטרס צר של מפלגה מסוימת. דבריה של מנכ"לית הבית הפתוח אלינור סידי לעיתון "כל העיר" שמצעד הגאוה הוא אמירה חילונית, שכיוונו מן הסתם לגייס אהדה של חוגים חילוניים בירושלים שאינם מקורבים לציבור ההומוסקסואלי, הם לדעתי טעות גדולה. בבית הפתוח פועלות גם קבוצות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים ולפעילות זו יש חשיבות גדולה לקידומו של יחס פתוח ומקבל יותר כלפי ציבור ההומוסקסואלים בקהילות הדתיות בירושלים. חשוב מאד שהומוסקסואלים דתיים, חבריהם ובני משפחותיהם יחושו שיש להם מקום במצעד הגאוה, ושהמצעד איננו פוגע בחלק מזהותם, שהיא זהות הומוסקסואלית, אבל גם זהות דתית, וסובלנות אמיתית כלפי הומוסקסואלים פירושה לקבל אותם כציבור של אנשים שנטייתם המינית איננה המגדיר שלהם, אלא אחד המרכיבים בזהותם, והם יכולים להיות חילוניים או דתיים, שמאלנים או ימניים, תומכי כל המפלגות כמו הציבור הכללי, ואופיים ואישיותם מיוחדים לכל אחד מהם ואינם נגזרים בהכרח מנטייתם המינית.

השנה אנשי מר"ץ שוב ניצחו במאבקם להציג את מצעד הגאוה כמיפגן של תנועת מר"ץ – וציבור ההומוסקסואלים בעיר הפסיד בגדול. אלינור סידי הכריזה בראיון שאינה מצפה לנוכחות של ראש העיר ניר ברקת, אבל שמנהיג סיעת מר"ץ בעיריית ירושלים פפה אללו יגיע לנאום. תנועת מר"ץ מתייחסת למרבה הצער בעוינות לתהליך החיובי של היפתחות כלפי ציבור ההומוסקסואלים גם במפלגות מרכז וימין, פתיחות שהיא האינטרס החשוב ביותר של ציבור ההומוסקסואלים בישראל, ובפרט ציבור ההומוסקסואלים בירושלים, שמובן מאליו שבהתחשב במאפיינים האידיאולוגיים והאמוניים של תושבי ירושלים, נולד ברובו במשפחות דתיות שרבות מהן בעלות אוריינטציה ימנית. אני כאם וכחברה לאמהות רבות שבראש מעייננו הקבלה וההגנה על ילדינו ההומוסקסואלים והרצון לאפשר להם חיים מוגנים מהסתה, שנאה ואפליה, חיים רגילים ככל האפשר, רואה בגישה הזאת חבלה במטרות האמיתיות של ציבור ההומוסקסואלים, שטובתו מחייבת לא את קידום האמירה החילונית בירושלים ולא את קידום ההצבעה למר"ץ, אלא את ראיית הציבור הזה כחלק חשוב של ציבור הבוחרים, שראש עיריית ירושלים מעוניין להיות נוכח במיפגן השנתי שלו ורואה נוכחות כזו כחלק בלתי נפרד מתפקידו כראש העיר. אני בהחלט מעוניינת לראות את ראש עיריית ירושלים ניר ברקת ואת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו במצעד הגאוה ואני אכבד אותם בכל לבי אם יכבדו את המצעד בנוכחותם, למרות שלא הצבעתי עבורם ודיעותיהם רחוקות משלי, אבל מאד חשוב לי לדעת שהם רואים את עצמם גם כשליחי הציבור ההומוסקסואלי ולא מרשים לעצמם להתעלם מהציבור הזה כי הוא כביכול שייך למפלגת מר"ץ. הוא ממש לא ומי שרוצה באמת ובתמים לקדם אינטרסים של ציבור ההומוסקסואלים בישראל צריך להיות מוכן לגלות סובלנות למי ששונה ממנו, גם כשמדובר בעמדות אמוניות ופוליטיות ולא רק בנטייה מינית.

שלוש שנים לרצח בבר-נוער

היום מלאו שלוש שנים לרצח בבר-נוער והרוצח לא נתפס. במקום לחפש אחריו קציני המשטרה אמרו לעיתונאים שהרוצח הוא בוודאי אחד מבאי המועדון, אחרת הוא לא היה יודע שיש שם מועדון של נוער הומוסקסואלי. אנשים שאומרים דברים כאלה ומאשימים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם, אי אפשר להאמין להם שהם באמת ניסו לתפוס את הרוצח. אני אינני מאמינה להם שהם ניסו בכלל לתפוס אותו. בהתחשב בפרופיל האמיתי המשוער של הרוצח, אולי דוקא עדיף למשטרה שלא יתפסו אותו. אפילו כשג'ק טייטל שיודעים שהוא רצח אנשים אמר שהוא ביצע את הרצח, המשטרה אמרה שהוא לא. אם זה לא הוא זה מן הסתם מישהו דומה לו. אנשים שרוצחים הומוסקסואלים באים מרקע פוליטי מסוים, וההומוסקסואלים אינם רוצחים את עצמם, כפי שהיהודים אינם רוצחים את עצמם, למרות שהאנטישמים אוהבים להאשים את היהודים שהם רצחו את עצמם. יש הרבה דימיון בין פשעי שנאה שונים וגם בצורה שבה המשטרה מתייחסת לפשעי שנאה יש דימיון. המשטרה לדעתי העדיפה שהרוצח לא ייתפס ואז הם יוכלו להמציא סיפורים שנוחים להם, למשל שההומוסקסואלים רצחו את עצמם, ואף אחד אחר לא אשם, ואפשר להמשיך בהסתה כאילו מי שמסית איננו יודע שהסתה נגד הומוסקסואלים היא התרת דם. עברו שלוש שנים ושום רוצח לא נתפס ולא הועמד לדין, ואני מאמינה לצערי שזה המצב מפני שמי שהיה צריך לתפוס את הרוצח נוח לו המצב הזה.

מחר מצעד הגאוה בירושלים, וזה אמור להיות אירוע שמח אבל זה גם יום זיכרון לרצח ולנרצחים, ולאלה שנפצעו וחלקם נותרו נכים. זה מצעד הגאוה אבל זה גם מצעד הצעקה על הרשע הזה של ההסתה והרדיפה, ולכן זה לא רק אירוע שמח אלא גם אירוע קשה. ירושלים לקחה על עצמה לזכור ולהזכיר ולקיים את מצעד הגאוה בצמוד ליום הרצח. לפעמים נדמה שירושלים לקחה על עצמה לזכור ולהתאבל כדי שתל-אביב תוכל להמשיך לרקוד ולשמוח ולהעמיד פנים שאין שום בעיה ולהתבשם מעצמה כמה היא עיר מגניבה, כאילו זה לא קרה בתל-אביב. כמובן שזה יכול היה לקרות גם בירושלים וזה כמעט קרה בירושלים ונגמר למרבה המזל בפצועים ובלי הרוגים, אבל בתל-אביב הרצח קרה וגם תל-אביב צריכה לזכור, ולא רק לקחת לעצמה את התפקיד לרקוד ולשמוח ולהשאיר לירושלים לזכור כי היא עיר כבדה ודתיה ומתאימים לה אירועי זיכרון ואבל. מרגיזה אותי מאד חלוקת התפקידים הזאת, שאם קורה בתל-אביב משהו נורא, מעמידים פנים שזה קרה בירושלים ושבתל-אביב זה לא קורה ולא קרה.    

מחר בשש מצעד הגאוה יוצא מגן העצמאות בירושלים עד לגן הפעמון, והמסלול איננו ארוך, וההליכה איננה קשה, ואני מקוה שהרבה אנשים יבואו, גם אלה שלא שייכים לקהילה ואין להם בני משפחה בקהילה. אני מקוה שהרבה אנשים יבואו כדי להשמיע קול צעקה, כדי לתמוך, כדי להזכיר שהרוצח עוד חופשי וכדי לשאול למה עוד לא תפסו את הרוצח. אני כותבת את זה למרות שאני יודעת שבהנהגת הקהילה ההומוסקסואלית מאד משתדלים להיות מתונים ולהתחבר ככל האפשר לציבור הרחב ואם אפשר לא להרגיז אף אחד. אני מבינה את חשיבות ההשתלבות והחיבור לקהילה, אבל אני חושבת שצריך גם לצעוק, ובשביל לצעוק צריך שיבואו הרבה אנשים שמחוץ לקהילה, שלא צריכים לדאוג להיות נחמדים כדי שיקבלו אותם, שיכולים להרשות לעצמם להקים קול צעקה גם אם זה לא ימצא חן בעיני אנשים שממילא מנסים לסתום פיות ולהשתיק כל ביקורת ולטפח רק ציות וחנופה. אני מקוה שיבואו הרבה אנשים שרוצים לצעוק ושתהיה צעקה גדולה.