דינה קטן בן-ציון / על בית ומלים

שוו בנפשכם התחלה שכזו לרומן משפחה: נערה נכה ויתומה מאב, שאמה מתפרנסת בדוחק ככובסת, מצטיינת בלימודיה, נישאת לאיש, ופותחת יחד עמו חנות ספרים מצליחה. הזוג מתעשר ובונה בניין בן שלוש קומות: בקומה הראשונה דירת ההורים והחנות, בשנייה מתגוררת הבת הבכורה עם בעלה ושני בניה, והקומה השלישית מיועדת לבן הצעיר, שמיועד לנהל את החנות אחרי הוריו, ובחלומה של אמו הוא נישא לבת עשירים ומיוחסים, שתעניק חותמת לעלייתה בסולם החברתי. אבל יום אחד מגיעה אל החנות נערה יתומה לחפש עבודה כזבנית, וכובשת מיד את לבו של הבן. האם דוחה את בקשתם להינשא עד שיסיים הבן את לימודיו, אבל הוא ואהובתו מחליטים לברוח ולהינשא בכל זאת, ואמו נאלצת להסכין עם הנישואים. ויש להם אות מן השמים שנועדו זה לזו, כי שניהם נולדו בהבדל של שנתיים באותו תאריך עצמו – ה-27 במאי, תאריך שממלא תפקיד מיוחד בתולדות המשפחה, כי גם אבי החתן וגם אחותו הגדולה נולדו באותו תאריך עצמו.

ובכן הזוג הצעיר משתכן בקומה השלישית ונולדת להם בת. לו היה זה סיפור בידיוני, קל מאד היה להמשיך אותו: הבת תגדל בחנות הספרים ומכשירי הרדיו, שנוספו כדי לענות על שאיפתו של הבן הצעיר להיות מהנדס חשמל, עם ההורים והסבתא והדודה ובני הדודים, ויהיה גם בן או בת נוספת, ויהיו אהבות צפויות או לא צפויות, חתנים וכלות רצויים או רצויים פחות, ושלשלת הדורות תימשך, והספרים יתחלפו בחלונות הראוה וקוראים חדשים ישתקפו בתוכם, וחיי המשפחה וחיי החנות ייארגו בחיי העיר סראייבו היפה. אבל כל זה לא יקרה, כי הילדה נולדת בשנת 1937, והאח או האחות אינם נולדים כלל, כי אמם מסרבת "ללדת ילדים להיטלר". והיטלר בא.

בגיל ארבע שנים מסתיימת ילדותה של דינה קטן. סבתה נשלחת לאושוויץ, אביה נופל בשבי הגרמנים, במשך ארבע שנים גורלו אינו ידוע והיא עצמה לא תראה אותו שש שנים תמימות, שבהן תיטלטל עם אמה לאיזור הכיבוש האיטלקי והלוך ושוב במאמץ, שמצליח בסופו של דבר, לשרוד את המלחמה. היא זוכרת מעט וזיכרונותיה רעים: פציעות, מחלות, פחד. לא די כדי לרקום סיפור שלם. היא נעזרת בבן דודה שמעון שגונן עליה תמיד כאח גדול, ובשנות השבעים לחייה הוא עדיין מגונן עליה, מנסה לספר לה על ילדה קטנה "שהלכה יפה כמו גדולה". אמה מספרת כיצד הצליחה להעלות אותה חולה ופצועה על עגלת החולים העמוסה, ופחדה שלא תשוב לראותה. מרסיסי זיכרונות וסיפוריהם של אחרים מנסה דינה קטן בן-ציון לרקום את סיפור חייה, היא היתה רוצה לספר אותם כמו שמספרים סיפור, ברהיטות וברצף, אבל הזיכרונות האלה, כמו חייה וחיי משפחתה, קרועים ושבורים, והיא מצרפת את תמונתם מחלקי פסיפס של זיכרונות קטועים, וביקורים חוזרים במולדתה, שבהם היא מתקשה מאד למצוא את ילדותה, וסיפוריהם של אחרים, והסיפור נרקם חלקים-חלקים כמו שמיכת טלאים, ובהכרח הוא גם הירהור על טיבו של הזיכרון, וגם על כוחו של הזיכרון לעצב את בגרותו של אדם.    

בגיל שמונה נשלחה דינה הקטנה לבדה לארץ ישראל, לאחר שאמה נפצעה בתאונה ואביה טרם חזר מן השבי. בקיבוץ מרחביה שאליו היא נשלחת היא מוצאת בית חם והופכת לציונית קטנה ומסורה. שנתיים אחר כך, בהיותה בת עשר, היא שוב נשלחת לבדה להוריה ביוגוסלביה, והחיים עם הוריה כמשפחה שלמה הם ימיה המאושרים ביותר. בגיל שתים-עשרה היא תעלה עם הוריה לארץ, ותדע ימים קשים ועצובים – שנתיים נוספות לבדה בקיבוץ בטרם תשוב לבית הוריה בעיר.

"אני עוד אומרת בוסנה", אמרה לי דינה כמה פעמים על ארץ הולדתה, שאנו רגילים לבטא את שמה בוסניה, בהשפעת הגרמנית. את שמה המקורי שלה, דונה, כשם סבתא, החליפו לדינה בקיבוץ, והיא לא מחתה, אפילו קיבלה את השם החדש בשמחה. אבל על שמה המקורי של ארץ הולדתה היא שומרת, כמו כמוסה של חמדה וגעגועים. משהו ממנה נשאר שם, בארץ שבה היו לה רק ארבע שנים של ילדות רגילה ושמחה, ועוד שנתיים של אושר, בין גילאי עשר לשתים-עשרה, להיות ילדה של אמא ואבא, חוויה שהיתה עבורה מיוחדת וחדשה, אחרי שנים נוראות של מות וסבל, שהותירו את הוריה שבורים ואותה בת יחידה. משהו ממנה נותר שם, והיא חוזרת לשם שוב ושוב, מקדישה את חייה לתרגם את הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, כמו מנסה לחבר כל חייה בין שם לכאן, בין שפת עֵבֶר לשפת האם, וגם להמשיך לחיות גם שם בחיותה כאן, לכאוב את כאבי ארץ האם וגם את כאבי הארץ הזאת. והיא עצמה תוהה מה מושך אותה לשם, שהרי סראייבו הממשית שהיא מוצאת בבגרותה איננה צבועה בצבעי הזיכרונות, ויסורי מולדתה לא הסתיימו במלחמת העולם השנייה, אלא הולכים ונמשכים.

האוטוביוגרפיה של דינה קטן בן-ציון "על בית ומלים" לא נכתבה בקלות, אלא נרקמה במשך שנים מאותם השברים והקרעים שמהם נרקמו חייה, במחט עדינה מאד, שתוהה על חידת הזיכרון, וגם על האופן שבו נבנית זהותו של אדם, שידע כה הרבה טלטלות בחייו בשנים שבהן אנו זקוקים יותר מכל לחיים מוגנים. מתוך שבר ילדותה ויסורי נעוריה הקימה דינה מפעל חיים ייחודי של תרגום הספרות הסרבו-קרואטית לעברית, והעניקה לנו מיצירותיהם של איוו אנדריץ', אלכסנדר טישמה, דנילו קיש, מילורד פאביץ', דוד אלבחרי, ורבים אחרים. מעטים האנשים שכה גדול הפער בין הוויתם הצנועה והנחבאת אל הכלים לבין גודלו של מפעל חייהם. "בטקסט הזה אני הפסיק" כתבה דינה בשיר שחביב עלי במיוחד, ובקוראי את תרגומיה ואת ספרה האמירה הזו מהדהדת בראשי, ואני חושבת כמה כישרון צריך כותב כדי שהסיפור יהיה גדול ממנו, כמה גדולת נפש צריך כדי להיות הפסיק.

מָקוֹם / דִּינָה קָטָן

לֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם

לְמוּקְיוֹן עֲבָרִי

גַּם לֹא אֶכְפֹּר בְּכֹחוֹ

הַמְּעַצֵּב אֶת מַפַּת-רוּחִי.

אַכִּיר תּוֹדָה לַנִּדָּחוּת

שֶׁאִמְצָה אוֹתִי אֶל מֶרְחַבֶיהָ.

בַּטֶּקְסְט הַזֶּה אֲנִי הַפְּסִיק

וּבְרִגְעֵי הַחֶסֶד, מִלַּת-יַחַס

נִגְזֶרֶת מִתַּכְלִית הַפֹּעַל הַבּוֹרֵא.

(דינה קטן, נְשִׁימָה, הוצאת כרמל, 2003)

דינה קטן, על בית ומלים, הוצאת כרמל

רשימה של ד"ר רות נצר על הספר

דונלד טראמפ והסכסוך הישראלי-פלשתיני

אינני יכולה להפסיק לחשוב על מופע השחצנות שהציגו אתמול ירון לונדון ורביב דרוקר בתכניתו של לונדון. הנושא היה דונלד טראמפ, וסיכוייו להביא להסדר בין ישראל והפלשתינים, שירון לונדון הלעיג עליהם, ורביב דרוקר הישווה את טראמפ לביל קלינטון, שהיה בקי בכל פרט הנוגע לתכנית ההסדר שהציע, וטען שטראמפ איננו מבין דבר וכי עומק הבנתו כעומק קרטון, ובכך פיקפק גם בדברי מקורותיו שיידעו אותו כי טראמפ דוקא מעודכן היטב בפרטים. מותר להתנגד לטראמפ ומותר גם לתעב אותו, אני עצמי מודה שאני מתעבת את האיש ונתתי לכך ביטוי לא פעם, אבל דבר אחד אסור לעשות: אסור לזלזל בדונלד טראמפ, ומי שמזלזל בו, סופו להצטער על כך.

אינני יודעת כמובן אם טראמפ יצליח להשיג הסדר בין ישראל לפלשתינים, וזאת מהסיבה הפשוטה, שהסדר כזה תלוי קודם כל ברצונם וביכולתם של ישראל ושל הפלשתינים להגיע להסדר, ואינני יודעת אם יש רצון ויכולת להגיע להסדר כזה. גם אינני יודעת מה באמת הציע טראמפ לנתניהו תמורת הסכמה לויתורים, אם כי קיבלנו רמזים עבים משני האישים שמדובר בשיפור יחסינו עם העולם הערבי הסוני, משהו שיכול לנוע בין ביטול מצב המלחמה בינינו לבין המדינות הסוניות, לבין יחסים דיפלומטיים מלאים. אינני רוצה לדבר על שלום, כי לדעתי גם בינינו לבין מצריים וירדן אין באמת שלום, אלא יחסים דיפלומטיים מתוחים, שזה כמובן טוב עשרת מונים ממלחמה, אבל שלום ורעות זה לא. באופן פרדוקסלי היחסים בין ישראל לפלשתינים הם היחסים הקרובים והמשמעותיים ביותר שיש לנו עם אומה ערבית כלשהי, וכך כנראה זה יישאר, כי שנאת ישראל על רקע דתי ולאו דוקא על רקע הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מאפיינת את כל מדינות ערב, והשפעתה על יחסן לישראל גדולה יותר מהשפעתו של מצב היחסים עמן בפועל.

מתן משקל ראוי לשאלות הדתיות הוא מפתח הכרחי להבנת ושיפור היחסים במזרח התיכון, וזה דבר שלמרבה הצער קשה מאד לאנשים חילוניים לעשות. מדי פעם מאיימים עלינו שלא להפוך את הסכסוך הישראלי ערבי לסכסוך דתי, אבל הוא סכסוך דתי בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ובשיח הישראלי על סעודיה, גם בשידורים המיוחדים הארוכים לרגל מסעו של טראמפ, שמעתי אינספור התייחסויות – לעגניות ומתנשאות – למחול החרבות שחוללו לכבוד טראמפ בסעודיה, אבל לא שמעתי התייחסות, אולי החמצתי התייחסות כזו, לעובדה הכל כך חשובה, שהכתר הסעודי רואה את עצמו לא רק כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בסעודיה, אלא גם כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים, ומסיבה זו ישנה מתיחות גם בינו לבין הכתר הירדני, שאף הוא רואה את עצמו כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים, ומתיחות גדולה עוד יותר בין הכתר הסעודי למדינת ישראל, שכלל איננה מדינה מוסלמית אבל מחזיקה במקומות הקדושים לאיסלם בירושלים. עוד לפני קום המדינה השפיעה השקפתו זו של הכתר הסעודי על יחסו לישוב היהודי ואחר כך למדינת ישראל, ומנהיגי ישראל, שגם כיום נוטים להתעלם מכך שהכתר הסעודי טוען בעצמו לפטרונות על המקומות הקדושים ורואה את מדינת ישראל כפולשת למקומות אלה לא רק במובן הטריטוריאלי אלא גם במובן הדתי, נטו תמיד להחמיץ את הבעייתיות שבעימות הדתי הזה ולטפח תאוריה חסרת שחר, על כך שקל יותר כביכול להגיע להסכם עם מדינות ערב שאינן גובלות בישראל מאשר עם אלה שגובלות בה ויש להן סכסוכי גבול איתה. ערב הסעודית רואה בישראל פולשת ומחללת המקומות הקדושים לאיסלם לא פחות מן הפלשתינים האדוקים ביותר בדתם, וכדאי שמנהיגי ישראל יתנו לעניין זה את המשקל הראוי.

כל זה אומר לעניות דעתי שבשורש כל הסדר בין ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב נדרש הסדר שיכבד וייתן ביטוי לרגשות כל הצדדים לגבי הר הבית וירושלים המזרחית המקיפה אותו. בדיוק כפי שהרעיונות להקמת מדינה יהודית באיזורים שונים בעולם שאין לעם היהודי שום זיקה דתית ורגשית והיסטורית אליהם נכשלו, כך תיכשל כל תוכנית שמציעה לפלשתינים ולמדינות ערב מדינה פלשתינית שאיננה כוללת את מזרח ירושלים ואת הר הבית בפרט. אם מדינת ישראל לא תסכים לכך שהר הבית ומזרח ירושלים יחזרו לשלטון מוסלמי, או שלפחות יושג הסכם או הסדר פשרה כלשהו שבמסגרתו תהיה בעלות משותפת וניהול משותף של המקומות הקדושים, שיאפשר ליהודים להתפלל בביטחה בכותל ולערבים לחוש שהר הבית חזר לידי המוסלמים – סמכות הווקף בהר הבית שישראל, בחכמה רבה, הותירה אותה על כנה, לא תספיק לכך – אין לדעתי סיכוי להסדר.    

לכן בניגוד לפרשנים מלומדים שאולי בקיאים ממני בהרבה עניינים אחרים, אינני מייחסת שום משמעות לכך שדונלד טראמפ לא הציג תוכנית מפורטת להסדר, כי לדעתי דונלד טראמפ הבין את מהות הסכסוך טוב יותר מכמה מהם. הוא הבין היטב, אולי מפני שנסע למקום הנכון ביותר להבין זאת, ערב הסעודית, ששורש הסכסוך בין ישראל לפלשתינים ובין ישראל לעולם הערבי הוא דתי, ולכן הקושי לפתור אותו. כמו כן הוא הבין שגם הסכסוכים האחרים בעולם המוסלמי בסוריה ועיראק הם סכסוכים דתיים, בין סונים לשיעים, אבל הסכסוכים האלה למרבה הצער אינם מפריעים לו אלא משרתים אותו כרגע, במאבקו במדיניות קודמו השנוא עליו, והוא מציע איפוא לישראל לנצל את הסכסוך בין סונים לשיעים כדי להשיג שיפור ביחסיה עם המדינות הסוניות שמקורבות לארצות-הברית, והשיפור שסעודיה מעוניינת בו איננו רק מדינה פלשתינית, אלא החזרת הר הבית לשלטון מוסלמי שיהיו לה מהלכים בו, ובכך ריכוז כל המקומות הקדושים לאיסלם בידיים סוניות. זה עניינה העיקרי של סעודיה בפלשתין, והוא לא השתנה מאז כיבושה המוסלמי של ירושלים במאה השביעית לספירה. סעודיה רוצה להבטיח לא רק שליטה מוסלמית בהר הבית, אלא שליטה מוסלמית סונית בהר הבית. שליטה בהר הבית של מוסלמים שיעים, או אפילו מוסלמים סונים שכפופים לפטרונות איראנית, מפחידה אותה לא פחות משליטה יהודית.

לכן אין שום מקום ללעוג לדונלד טראמפ על ההתמקדות שלו בצדדים הדתיים של הסכסוך, שהם הצדדים המהותיים ביותר לסכסוך וגם לאפשרויות פיתרונו, אם יש כאלה, ואין טעם להלין על כך שאיננו מציע תוכנית מפורטת, אלא מבע של אהדה לישראל והבטחות תמיכה בקיומה ובביטחונה, שזה הדבר היחיד שארצות-הברית יכולה להציע, בנוסף לשיפור ביחסינו עם המדינות הסוניות שטיבו איננו ברור. במקום לאיים עלינו במדינה דו-לאומית ובאובדן הדמוקרטיה וביחס אנטיפתי כולל כמו אובמה וקרי, הוא מציע לנו גזר של הרבה אהדה אמריקאית למצבנו, והבטחה לעתיד טוב יותר שאמורים להביא לנו שיפור היחסים עם מדינות ערב הסוניות והפלשתינים, אם רק נסכים למדינה פלשתינית ולוויתור על הר הבית. את הדבר האחרון דונלד טראמפ לא אמר, אבל מכיוון שברור לי שמדובר במסר סעודי, אין לי ספק מהו תוכנו. כשהסעודים ושאר השליטים הערבים הסונים חוזרים על המסר – המאד שקרי ואנטישמי לכשעצמו – שהסכסוך הישראלי פלשתיני הוא הסיבה לכל הסכסוכים האחרים באיזור ואפילו בעולם ולכל הטרור המוסלמי, טענה שכמובן אין לה שחר, הם מתכוונים לכך שהם רוצים שלטון מוסלמי סוני בהר הבית, ועל שאר פלשתין הם יהיו מוכנים להתפשר, כלומר להכיר במידה כזו או אחרת בקיומה של מדינה יהודית ברוב שטחי פלשתין, כל עוד לא נצפה שיסכימו לשלטוננו בציפור נפשם – הר הבית, שלמרבה הצער והקושי הוא גם ציפור נפשם של רבים מהיהודים. בכך כמובן אין המוסלמים, הסונים והשיעים גם יחד, שונים בהרבה מהנוצרים שמסרבים להכיר בירושלים כבירת ישראל לא בגלל הסכסוך הישראלי-פלשתיני כטענתם, אלא בגלל האמונה הנוצרית שהיהודים איבדו את ריבונותם בירושלים לנצח בגלל סירובם להכיר באלוהותו של ישו ובגלל אחריותם לצליבתו. אם דונלד טראמפ הירבה לדבר בנאומיו על אלהים המשותף לשלוש הדתות הגדולות – כנוצרי הוא מחויב להאמין שיש אלהים משותף כזה -  סימן שהוא מבין את אופי הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, וגם את מצבנו הבינלאומי, טוב יותר מדרוקר ולונדון ופרשנים ישראלים רבים. ומה הטעם להצליף בנו כשכזה הוא מצב הדברים? הרי אנחנו אלה שנדרשים לוויתורים שהם גם כואבים וגם עלולים להיות מסוכנים, ומה שארצות-הברית יכולה להציע לנו בתמורה הוא די מצומצם, ואנחנו אלה שכך או כך הם נרדפים ושנואים. גם נוצרים רבים, למעט אולי חלק מהאנגליקנים וחלק מהאוונגליסטים בארצות-הברית שמרגישים קרבת נפש לעם היהודי, מעדיפים מסיבות דתיות לגמרי את שלטון הפלשתינים במקומות הקדושים על פני שלטון ישראל, סובלני ככל שיהיה. כזה הוא למשל הותיקן, שכבר לפני מאה שנה הודיע למנהיגי הציונות שביקשו את תמיכתו, כי לא יוכל לתמוך ביהודים, כי "הם לא תמכו באדוננו", והכיר בישראל רק לאחר הקמת הרשות הפלשתינית, כדי שיוכל להכיר במקביל בשליטה הפלשתינית בבית-לחם. באמצעות יועצו סטיב באנון טראמפ מאד מקורב לותיקן, ולאו דוקא לאוהדי ישראל בותיקן, אם יש שם בכלל כאלה. כן, גם החיבור לותיקן מלמד אותי שמדובר בדרישה לוויתור ישראלי על שליטה במקומות הקדושים לנצרות ולאיסלם, ולא בחילופי שטחים בנגב, שהרבה פחות מעניינים את בני שיחו של טראמפ בביקורו המאד עקבי ומאד מתוכנן.

כשאני כותבת את הדברים אני יודעת שהם אינם מעודדים אופטימיות: רוב גדול בקרב היהודים איננו רוצה להיפרד מהר הבית, וגם חושש בצדק, שבהעדר שלטון יהודי במזרח ירושלים, הביקור בכותל יהפוך קשה יותר ליהודים, אולי אפילו בלתי אפשרי. לכן לדעתי חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים עדיין אין הסדר בין ישראל לפלשתינים, בגלל הר הבית, וגם השלום עם מדינות ערב מקרטע. אינני יודעת אם דונלד טראמפ יוכל להשיג הסדר בין ישראל לפלשתינים, וגם אינני יודעת אם הסדר כזה יועיל לישראל או יפגע בה, אבל נדמה לי שהדרך שבחר בה טראמפ לפעול להשגת הסדר כזה, איננה בהכרח גרועה יותר, ואולי אפילו טובה וחכמה יותר, מזו שהלכו בה קודמיו.

שנאת ירושלים

כבר יותר מארבעים שנה אני גרה בירושלים ואני אוהבת אותה מאד. בגלל שאני גרה בה, ירושלים היא בשבילי מקום אמיתי והאנשים בירושלים הם בשבילי אנשים אמיתיים ולא סטריאוטיפים. אני אוהבת את עמק המצלבה ואת גן העצמאות ואת בית הנשיא ואת טחנת הרוח של מונטיפיורי ואת גן בלומפילד שמשתרע מטחנת הרוח ועד קצה מלון המלך דוד ורואים ממנו את העיר העתיקה. לעיר העתיקה אני לא הולכת כי אני מפחדת, וגם לכותל אני לא הולכת, כי אפשר להתפלל גם בבית, ואני לא אוהבת להידחק עם הרבה אנשים. אני בעד שתהיה מדינה פלשתינית ושירושלים המזרחית תהיה הבירה שלה, וזה לא מפריע לי שהפלשתינים ישלטו בעיר המזרחית. כן מפריע לי שתל אביבים מדברים על ירושלים ותושביה כמו שדונלד טראמפ מדבר על מקסיקו ועל מקסיקנים. כמובן שהאנשים שמדברים על ירושלים בצורה גזענית, כי הם שונאים מזרחיים וחרדים, בטוחים שהם מאד נאורים, במיוחד אם הם עיתונאים בעיתון "הארץ", והם לא חושבים שכשהם מתבטאים על ירושלים ותושביה כפי שהם מתבטאים, הם נשמעים כמו דונלד טראמפ כשהוא מדבר על מקסיקו והמקסיקנים, כלומר כמו גזענים, שזה מה שהם, גם אם נדמה להם שהם ההיפך הגמור מזה. לא שלירושלמים כל כך אכפת, כי הם אינם מרבים לקרוא עיתונים, בוודאי לא את "הארץ", אני דוקא כן קוראת את "הארץ", אולי מפני שגדלתי במקום אחר, וגם אין לצערי הרבה אלטרנטיבות, ועד כמה שאני רגילה לגלי השנאה בכל זאת אני מצליחה להזדעזע כמה האנשים שם מלאים שנאה, ועד כמה השנאה שלהם חסרת בושה וחסרת מודעות וחסרת מעצורים, כביכול מפני שהירושלמים לא נאורים כמוהם, ובעצם בגלל שהם פשוט גזענים, וחושבים רק בסטריאוטיפים, ולפעמים זה מדהים כמה הסטריאוטיפים מעצבים את תפיסת המציאות, וכמה הם יותר חזקים מהמציאות עצמה. הערב גם "גב האומה" שידרו תוכנית מירושלים, שהיתה די מצחיקה, לפחות החלק שראיתי, אבל לא יכולתי שלא לחשוב איך התל אביבים מתכחשים למציאות של חייהם ומשליכים הכל על ירושלים. למשל פיגועים. אני לא בדיוק ספרתי כמה דקירות סכינים ויריות היו בגל הפיגועים האחרון בירושלים וכמה בתל אביב, אבל למיטב זיכרוני היו בתל אביב לא מעט פיגועים רצחניים, ובכל זאת כשהתל אביבים מדברים על פיגועים הם מדברים כאילו יש דבר כזה רק בירושלים, כאילו בתל אביב אין פיגועים. וגם כשתל אביבים שעובדים בעיתון "הארץ" כותבים על תל אביב וירושלים, אז ברור להם שבירושלים כולם שליסלים שרוצחים הומוסקסואלים ובתל אביב כולם אוהבים ומחבקים הומוסקסואלים, כאילו לא היה הרצח בבר-נוער, וכאילו לא היתה משטרת תל אביב ההומופובית שבמקום לחפש ולתפוס את הרוצח, הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, ואחר כך תפרה תיק למנהל הבר-נוער ועל סמך עדות שקר הכריזה שהרצח בבר-נוער לא היה פשע שנאה. כל זה קרה בתל אביב, אבל בשביל עיתונאי "הארץ" אורי משגב למשל, תל אביב זה גן עדן להומוסקסואלים וירושלים גיהנום, בעוד שבפועל אין הרבה הבדל בין שתי הערים, בשתיהן יש אנשים סובלניים להומוסקסואלים ואנשים לא סובלניים להומוסקסואלים, ובשתיהן היו מעשי רצח של הומוסקסואלים, רק שבתל אביב לא יודעים מי הרוצח כי משטרת תל אביב היתה מדי עסוקה במאמץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם מכדי להקדיש מאמץ לתפוס את הרוצח האמיתי, וככה גם הרוצח מסתובב חופשי, וגם התל אביבים הגזענים, כמו העיתונאי אורי משגב מ"הארץ" למשל, יכולים להעמיד פנים שרק בירושלים רוצחים הומוסקסואלים, ושרוצח של הומוסקסואלים יכול להיות רק חרדי מירושלים, למרות שחרדי כמו ישי שליסל יכול לרצוח עם סכין, אבל אין הרבה סיכוי שהוא יידע להשתמש במיומנות בנשק חם, כמו הרוצח מהבר-נוער, שעדיין לא נתפס. גם גזענים לא חסרים בתל אביב, ולא חסרים בתל אביב אנשים שמדברים כמו אוהדים מסוימים של בית"ר ירושלים. אבל לשנוא את ירושלים ולהסביר כמה תל אביב ותושביה יותר נאורים וסובלניים זה מוטיב של חילוניים אשכנזים שחושבים את עצמם לנאורים, וזה לא נחשב אצלם גזעני אלא זה נחשב גזעי להגיד כמה הם יותר נאורים מהירושלמים, כמו שזה נחשב אצלם גזעי להגיד כמה הם שונאים את ישראל ורוצים להגר לברלין ולחיות עם גרמנים ולא עם יהודים, אבל האמת היא שחוץ מזה שהם גזענים, הם גם מאד פרובינציאלים, יותר מדי פרובינציאלים מכדי להכיר באמת את ירושלים או את ברלין או אפילו להכיר באמת את עצמם, שזה דורש יכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, וכנראה שהיכולת הזו לא כל כך נפוצה אצל אנשים שמכירים בעיקר את בית הקפה התל אביבי שלהם, שבו הם יושבים ומתבשמים מעצמם כמה הם נאורים כביכול ורחבי אופקים.  

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי פרק 8

לצערי כבר זמן רב, יותר משנתיים, לא העליתי פרקים חדשים ממסתו האוטוביוגרפית של הסופר יעקב וסרמן (1934-1873), שהתחלתי לתרגם לפני שנים, אבל לא עמדתי בהבטחתי לתרגם אותה ברציפות. כעת אני מעלה סופסוף את פרק 8, ואני מאד מקוה שאצליח לתרגם ולהביא פרקים נוספים בקרוב. להלן הקישורים לפרקים הקודמים:

מבוא ופרקים 1, 2  

פרקים 4,3

פרקים 5, 6, 7 

פרק 8   

בחוויות יש לטפל דרך חירות, אחרת הן נותרות שבויות במקרי או מתמסרות לתפל. מכיוון שאין בכוונתי לספק כאן תולדות חיים של ממש, אלא רק תיאור של קונפליקט גורלי, די במה שתיארתי עד כה למתן ההקשר, שצריך רק להראות כיצד התהוויתי, ועל איזו קרקע צמחתי. כעת תהא הדרך צרה וקבועה יותר, הכיוון חייב להיות יותר נמרץ. המצוה להעניק הֶקְשֶׁר צריכה לסגת מפני התוצאה וההתפתחות של העניין המכריע.

למרות שהשקעתי את כל כוחי וכבודי למלא את חובתי כחייל ולהשיג את רמת הביצוע הנדרשת, שלצורך כך נדרשה ממני התגברות לא קטנה על עצמי, לא הצלחתי לזכות בהכרת מפקדַי והבחנתי במהרה שגם בהתנהגות למופת לא הצלחתי בכך, לא יכולתי להצליח בכך, כי היתה מצדם התנגדות מכוונת. הבחנתי ביחסם המזלזל של הקצינים, בנטייתם הלא נסתרת לקבל את הביצוע המשביע רצון כמובן מאליו, ואת הביצוע שאיננו משביע רצון להוקיע. התקרבות חברתית לא באה בחשבון, האיכות האנושית לא נשקלה כלל, שאר רוח או אפילו רק צורת ביטוי מקורית עוררו מיד כעס, קידום מעבר לגבול מוצהר לא עלה על הדעת, הכל מפני שתעודת הזהות נושאת תחת הרובריקה "דת" את הציון "יהודי". אבל זה כבר ידוע מזמן, איש כבר איננו מתפלא על כך יותר, גם אני הייתי מודע מראש למצב, מה שהיה מספיק גרוע בפני עצמו ובהכרח העכיר באופן מתמיד את תחושת החיים הכללית.

בולט ומענה הרבה יותר היה עבורי מבחינה זו יחסם של חברי ליחידה. לראשונה פגשתי את אותה שנאה עמומה, קהה, כמעט חסרת-מלים, שחדרה לגוף האומה, שהכינוי אנטישמיות איננו מבטא כמעט דבר לגביה, כי הוא איננו מאפשר להכיר לא את האופן, לא את המקור, לא את העומק ולא את המטרה. לשנאה זו יש מאפיינים של אמונה טפלה כמו גם של עיוורון מרצון, של אימת שדים כמו של קנאות כמרים, של עוינות המקופחים, המרוּמים, כמו גם של בּוּרוּת, שקר וחוסר מצפון, כמו גם של התגוננות מוצדקת, של רשע חקייני כמו של קנאות דתית. יש בה להיטות וסקרנות, צמאון-דם, פחד להתפתות, תשוקה לסודיות והערכה עצמית נמוכה. בערבוביה ורב-המשמעות שלה זו תופעה גרמנית מיוחדת. זו שנאה גרמנית.

כל יהודי הגון ובעל מודעות אנוס, כאשר אד-רעל זה מכה בו לראשונה, והוא מנסה להבהיר לעצמו את טיבו, לחוש תדהמה מתמדת. וכך קרה גם לי. לכך נוספה העובדה שאוכלוסייתה הקתולית של פרנקוניה תחתית, שהיה פזור בה בשפע ערב רב ובלתי משמח של יהודים שרגלם האחת עוד בגטו, יהודים מכורים למסחר, נושכי-נשך, חנוונים, רוכלים, סוחרי בהמות, מחזרים על הפתחים, היתה נתונה להסתה מתמדת, נפלה בהרבה משכנותיה בעירוניות ובטוב לב טבעי, ועוד חי בתודעתה זכר סיפורי הרעלת בארות ועלילות דם במצוֹת פסח, ורדיפות יהודים רצחניות ועתירות רווחים של בישופיה עד שפיכות דמים.

קרה שהתידדתי עם אחד מן הצעירים, ואז כשהגילוי היה בלתי נמנע, או שהוא נרתע בזהירות, או שלזמן מה נהג בטבעיות, כדי לבטא בסופו של דבר חוסר אמון שקשה להיאבק בו, או שהניח לי להבין, שהוא רואה באישיותי את היוצא מן הכלל, ומַשעֶה למעני את הדיעות הקדומות הנטועות בו. זה היה יותר מעליב מהכל. יותר קל לסבול הצהרה שאישיותנו האינדיווידואלית פחותת-ערך, מאשר הכלל שאליו אנו משתייכים: עדיף שיחשדו באופיינו, מאשר במוצאנו. מהראשון יכול אדם להציל את עצמו, יכול להוכיח שזו טעות, או לפחות להשתכנע בכך או להזים את הדבר, אבל נגד השני כל הטיעונים והדוגמאות הם חסרי-אונים, וראי התודעה הפנימי והשמור ביותר נעכר ומוכתם.

כשבאתי לנירנברג לאחר שיחרורי מן השירות הצבאי, שם הוצעה לי באחת הלשכות מישרה זוטרה בשכר עלוב, כבר הייתי נכה בחלק מהותי של יחסִי לעולם. הקשר שמזהה גאוה עם פחד מהשפלה, הוא המזיק ביותר להתנהלות מוסרית וחופשית. אם אדם איננו יכול לאבד את תחושת הערך העצמי שהגיע אליה, הרי רק ההתבודדות יכולה להציל אותו מן ההתמרמרות, ההחלטה לחפש ולמצוא את עצמו, הכמיהה לזה שיחפש וימצא. זה המופלא בצעירים, שהם אינם יכולים להתייאש לגמרי מאנשים, לפני שהם מתנערים מנעוריהם, כאשר הם מפסיקים להאמין באנשים, באותה תמונה חלומית של האדם. וכך התנערתי אף אני באותם ימים מעצמי. נפלתי לחברה רעה, היתה לי ערגה חסרת-מעצורים לקשר רוחני, ונפלתי לבִיבֵי הרוח, צמאתי לאישור, והושלכתי ממבצרים שנכבשו ברוב עמל. ייחלתי לי את המלה, שאיננה שואבת את כל תוכנה מכסף, זיעה ועמל, ונקרתה לי הזוהמה, שמחקה את דרכה ומנהגה של הרוח. בהחלט אין צורך לומר יותר כדי לתאר את הקיום, שהתקיימתי במשך ימים רבים, מה יועיל להעלות את הפרטים המכוערים מקבר הזמן, הלילות שלנתי על ספות מזוהמות, פרצי ההתלהבות של מרדנות נטולת ערכים למדי, אובדן עצמי יללני, התרברבות בעוני, התנערות מחובה, מצוקה חונקת, התגרות זולה באזרחים. זה לא חדש היום ולא היה חדש בזמנו. גם לדבר על חוג הדמויות העגומות אין טעם. עגומים או גם ראויים לציון ככל שיהיו הגורלות, כך בינוני החתך הכללי. בכל בתי הקפה המפוקפקים עלי אדמות, של כל הסופרים והאמנים הממורמרים והאימפוטנטים והמתחזים לסטודנטים, כל הפלסטפים והפיסטולים [דמויות ממחזות שייקספיר, פלסטאף הוא בטלן זולל וסובא ופיסטול חייל פחדן ורברבן, ע.פ.], הקולינים [קוֹלִינֶה, דמות פילוסוף חסר פרוטה מן האופרה של פוצ'יני "לה בוהם", ע.פ.] והיאלמאר אקדלים [דמות מפוקפקת מ"ברווז הפרא" של איבסן, ע.פ.], שוחקים את אותן פראזות באותן מניירות, מקול ענות ועד יללת חתולים.

מה שנותר לי מאירועי אותן שנים כיסוד עמוק יותר בקביעת יעודי בחיים, היתה מצד אחד העיר, מונומנט מימי הביניים, שכמו הוטלה עליה קללת מכשף, נותרה שלווה בעיצומה של פעילות סוערת, קדחתנית, של תעשיה צומחת מיום ליום, שהפכה במהרה למרכזו של מאבק גואה בין הבורגנות והפרולטריון. תמיד מצאתי סמליות בכך שמסילת הברזל הראשונה באירופה נסללה בין נירנברג לבין פירת [עיר הולדתו של וסרמן]. מצד שני, ובהקשר טבעי לכך, התבוננתי וחוויתי יקום אנושי מפולג בחדות, יקום של מתבוננים, שלווים, דועכים, ויקום של שאפתנים, רעשנים, מצליחנים.

כל זה בתחום מוגבל, מוצב כמו לשם דוגמה וניסוי, בלבה של גרמניה. כַּפּוֹת המאזניים התנודדו לפני מעלה ומטה. לא נטיתי לתלות את גורלי על אחת מהן. מצד אחד נמשכתי לדפוסים העתיקים, ליראת הכבוד בפני המסורת, למשב ההיסטוריה, להפנמה, לכישרון, לעקוב ולחשוב על פי הגָּדוּר, הסָּגוּר, הבטוח. מצד שני בא חזון הדברים החדשים, דמותן ודיוקנן של תהפוכות העתים, ובנוסף לכך כמובן קור, קור הנשמה, עצלות הנשמה, התקרשות הנשמה.

על כך שלא טבעתי כעת עם הטובעים, אני חייב אולי תודה לאדם אחד, שברגע המדאיג ביותר בחיי הופיע כגואל. עוררתי את אהדתו, הוא השגיח בי, התקרב אלי, הראה לי את הסכנה, והשיכנוע העדין, הסבלני והאוהב שלו השפיע עלי לסייג ולמתן את מעשיי העקרים והבאושים. את מה שלא הועילה תוכחה רצינית, הוא השיג בהומור עוקצני, באמצעות אנקדוטות מופתיות, כי הוא היה מספר בלתי-נלאה ואוֹצָר של סיפורים. למרות שתכופות היה שרוי בעצמו במצוקה, במחשבות נוסח המלט, כי אופיו שהיה בה בעת גם מחוספס וגם רגיש כאשה, הקשה עליו לקשור יחסי אמון ובודד אותו, הוא נצמד אלי, כמחזר, כמנהיג, כעומד בקנאות על המשמר. הוא היה אחד האנשים הבעייתיים ביותר שפגשתי, והשפעתו השתרעה על פני שנותי החשובות ביותר.

הוא היה מבוגר ממני בשש או שבע שנים. מוצאו היה ממשפחת אצולה עתיקה מנירנברג, אך משפחתו התרוששה כליל. אביו נפטר, הוא חי עם אמו, אשה מנוכרת, שונאת את החיים, נוקשה במיוחד, במערכת יחסים שנעה בין מיאוס לאהבה. על פי מקצועו היה ליתוגרף [מדפיס בשיטת הדפס אבן שהיתה מקובלת בזמנו, ע.פ.], אך באמנותו, שהוא שחה בה כדג, הוא פיתח עניין ספרותי, לא כיוצר, אלא כבן פלוגתא של זמנו ובני זמנו. הוא היה תמיר, צנום, שרירי, זריז, עצבני כמו סוס מרוץ, נוטה למצבי רוח, ידע להרשים ולקנות את לבם של אנשים, היה מלא דחף וזעם, וגם מלא עורמה ולצון, ורחש חיבה למתנזרים, לתולעי ספרים, להומאופתים ולתמהונים.

כאשר הוא, שחש שכשרונותיו קמלים במולדת, נסע לציריך, שם ציפה לחוג השפעה רחב יותר. חשתי כמי שרוחו הטובה נטשה אותו, ושאיפתי היתה לחזור ולשהות בקרבתו. חליפת מכתבים לעתים רחוקות, מצדו כמו מצדי, היתה תחליף בלתי מספק לשעות מלאות חיים, אך בינתיים לא היתה כל תקוה לאיחוד מחודש בינינו. בינתיים הגעתי לגיל בגרות, קיבלתי לידי את ההון הקטן מעזבון אמי, בין 500 ל-600 מארק, שגרמו לי לחוש עשיר. התפטרתי ממשרתי, שילמתי את חובותי, נסעתי למינכן וחייתי כמה שבועות בלא דאגה, דבר שהיה לגמרי חידוש בשבילי, ושבמהרה התנקם בי, כי באחד הימים כלה האוצר לכאורה. חיפשתי משרה חדשה, פירסמתי מודעה, ונעניתי מסוכן כללי מפרייבורג שבבאדן, שביקש ממני תמונה ופרטים אישיים ולאחר ששלחתי אותם קיבל אותי לעבודה. הייתי הפקיד היחיד במשרדו, והיה עלי לבצע מטלות כתיבה עשר שעות ביום. האיש שהתקבלתי לשירותו היה נוקשה, קמצן, ערמומי, קשה לרצות, התנהגותו תקנית באופן מודגש, כמנהגו של קצין בגימלאות. בבוקר יום ראשון אחד, כשהלכתי למשרד לבצע עבודה דחופה, הוא הופיע גם כן, שיבח את מסירותי, אך אמר שעדיף שאעזוב את העבודה ואלך לכנסיה. מעט מופתע מחוסר מודעותו בנקודה זו, עניתי את מה שהיה לענות. פניו השתנו באופן מבהיל. לאחר שתיקה כעוסה הוא נזף בי, שבכוונה הסתרתי ממנו, שהיתה זו חובתי, להודיעו במדויק על אמונתי במכתב הפנייה, שהוא לא העלה בדעתו דבר שכזה, שתמונתי והופעתי היטעו אותו, ושהוא חש את עצמו מרומה. הוא לא אמר יותר מכך, אבל מכיוון שהוא לא העז להשליך אותי לרחוב מיד, הוא הקשה עלי כעת בשנאתו, רטן על כל משיכת קולמוס, על כל ברכה, וטמן לי מלכודת מתוך ציפיה שפלה, כאשר מסר לי את כל הכסף המזומן של הסוכנות והביא בחשבון שאני, שהוא מנע ממני עד כה את החזר הוצאות הנסיעה, מתוך מצוקתי הידועה לו אשלח את ידי לכסף. באמת קרה שכאשר הוא נסע לכמה ימים, לקחתי שני טאלר מהקופה, כי לא יכולתי להתכלכל אחרת במצוקתי. הודעתי לו מיד על כך וביקשתי שיתייחס לשני הטאלר כאל מקדמה, אבל הוא חייך בבוז. כעת היתה לו עילה להיפטר ממני, והוא פיטר אותי ממשרתי.

שבועות קשים הגיעוני אחר כך. באין בית תעיתי ביער השחור, שהיתי בלילות גשם בצריפי חוטבי העצים ורעבתי, אם לא קיבלתי מאחד האיכרים לחם וחלב, וזאת דוקא לבקשת ילדיהם. היו אלה ילדים מכפר סמוך לאגם טיטוס (Titisee), שביקרו בבית הספר בפרייבורג, לעתים קרובות ליוויתי אותם בערב דרך היער, ותוך כדי כך סיפרתי להם כל מיני סיפורים. כך קניתי לי את חיבתם. אבל לא יכולתי לשאת עוד חיים אלה, מכרתי את אלה מחפצי שעוד יכולתי לוותר עליהם, מעיל, כמה ספרים, את שעוני, ויצאתי לדרך אל ציריך, ולשם גם הגעתי למזלי לאחר מאמצים רבים, והחבר קיבלני בכזו שמחה, שהדהימה ופיצתה אותי על כל יסורי. 

פרק 9 

פרקים 11-10

פרק 12

פרק 13