ג'וקים

 

לאחרונה הפסקתי להרוג ג'וקים. פעם כשרק הופיע אחד מהם לעיניי הייתי רודפת אחריו עם המגב ומכה בו בכל כוחי ומשליכה את גווייתו לאסלה ומורידה את המים. עכשיו אני מניחה להם לנפשם. אינני יודעת מה גרם לשינוי אצלי. אולי הזדקנתי מדי כדי לרדוף אחרי ג'וק ולהכות בו. אולי השפיע עלי המשפט שקראתי אינני זוכרת היכן, שג'וקים אינם גורמים כל רע, רק מראם דוחה אותנו שלא בטובתם. חשבתי על זה, שבאמת הם אינם עושים כל רע, הם רק פחות יפים מהחרקים שאנחנו מחבבים, כמו פרת משה רבנו או פרפרים. יום אחד ראיתי ג'וק על דופן ארון המטבח שפונה למקרר. הוא עמד שם שעות והניע את מחושיו כאילו בדק את האוויר או חיכה למשהו. חשבתי שאולי הכלב יהרוג אותו. לפעמים אני מוצאת גוויית ג'וק שכוב על גבו ונראה לי שהכלב טיפל בו. הוא טוב בציד חרקים, ויכול לבלוע זבובים במעופם. הלשון שלו ממש זריזה. אבל בג'וקים אינני בטוחה שהוא נוגע. כנראה גם כלבים נגעלים מג'וקים. אבל אם מניחים להם ופשוט מתבוננים בהם בשקט הם לא יותר גרועים מהמון חיות אחרות. לא הייתי רוצה שהם יתרבו יותר מדי, אבל בינתיים לא נראה לי שמספרם גדל מפני שהפסקתי להרוג בהם. וגם האדישות כלפיהם השרתה עלי שלוה.

מוזר איך האדישות הזאת יורדת עלי פתאום. למשל הכלבה של בעל בתי הקפה, שרודפת אחרינו כשאני מטיילת עם הכלב. היא נהגה לשחק איתו עוד כשהיה גור קטן, ועכשיו, כשהוא גדול ממנה בהרבה, הוא מתכופף אליה ומלקק אותה. היא רצה אחרינו עד לבית הנשיא או לרחוב פלמ"ח ופעם אפילו השתרכה אחרינו עד לגן העצמאות וחזרה אחרינו הביתה. פעם זה היה נורא מרגיז אותי, ממש הרגשתי מועקה כשראיתי אותה שוב רצה אחרינו, ופתאום כבר לא היה אכפת לי. אפילו נוגע ללבי לראות את הכלב מלקק אותה. אני לא יודעת למה קודם כל כך התרגזתי ועכשיו פשוט לא אכפת לי. איך זה שדברים נורא מרגיזים ופתאום מפסיקים להרגיז, וזה בכלל לא מובן למה קודם הם הרגיזו כל כך ופתאום כבר לא.

עדיין מרגיז אותי שאנשים הולכים ומדברים בטלפון הנייד תוך כדי הליכה. זה דווקא לא הפסיק להרגיז אותי. אבל אני חושבת שאם היה לי טלפון נייד הייתי יכולה לצלם בו כל מיני דברים שקורים ברחוב, ואחר כך הייתי יכולה לערוך מהם סרט. אילו הייתי צעירה הייתי הולכת ללמוד איך לצלם סרטים דוקומנטרים, והייתי מצלמת הרבה דברים שאני רואה. אולי גם את הג'וקים הייתי מצלמת. בכל פעם שהייתי רואה ג'וק הייתי מביאה במקום המגב את המצלמה ומצלמת אותו, והיה לי אוסף תמונות של ג'וקים בטלפון ואנשים היו נגעלים כשהייתי מראה אותן. ואז הייתי אומרת להם את מה שקראתי, שג'וקים כלל אינם מזיקים, ואין בהם שום דבר נורא.

אולי אנשים יחשבו שהפסקתי להרוג ג'וקים בגלל "הגלגול" של קפקא, שלגמרי הזדהה עם ג'וקים שאנשים כל כך נגעלים מהם וכל כך רוצים להרוג אותם בכלל בלי סיבה. אבל האמת היא שהמון שנים אחרי שקראתי לראשונה את הגלגול המשכתי להרוג ג'וקים בתקיפות, כאילו הם מהווים איזו סכנה נוראה. בכלל חשבתי שהגלגול של גרגור סמסא בג'וק הוא הזיה והוא מטאפורה למחלת השחפת שהפכה את קפקא לאיש שיורק המון דם שזה יכול להיחשב למגעיל וגם למישהו שאין לו לכאורה ערך בחברה האנושית, ורק רוצים להיפטר ממנו, כי בגלל המחלה הוא רק מהווה עול וצריך לטפל בו. עכשיו אני חושבת שאולי זה קשור גם לעידן הזה של הקורונה, שיש כאלה שחושבים שלא נורא אם אנשים חולים וזקנים מתים מקורונה כי הם לא כל כך מועילים לחברה, ויש כאלה שאומרים לכלוא אותם בבית שלא יצאו עד שתיעלם המחלה – זה הרי הקטע הכי דרמטי ב"גלגול", שהג'וק מתגלה לא רק לעיני המשפחה אלא לעיני שלושת האורחים שממהרים להסתלק בתיעוב. כשאחי היה חולה בסרטן קטלני היו אנשים שלא רצו לבקר אותו כדי לא להזדעזע מהמראה שלו, והם לא חשבו עליו שהיה זקוק כל כך לחברת אנשים, אלא על עצמם שהם לא יצטרכו להתמודד עם רגשות קשים. והם הפסידו, כי מהר מאד מתרגלים לזה שמישהו נהיה חולה ונכה וזה מפסיק להפריע, ואז נשארת רק החוויה האנושית של מגע בנפש האדם שחולה ונפרד מהעולם, וזאת חוויה עצובה אבל זאת גם חוויה של חסד, חסד ששורה על הנפרדים וגם על הנשארים, ונשאר איתם להמשך החיים ועוזר להם להתמודד עם החיים וגם עם המוות, והחסד הזה ניתן רק למי שלא נרתע ולא מפחד. באופן מוזר השעות שביליתי עם אחי הגוסס היו שעותינו היפות ביותר למרות שבזמן אמיתי הרבה פעמים רציתי לבכות ולא בכיתי רק בגלל שהרגשתי שאסור לצער.

אתמול אסתי החברה של אחי סיפרה לי על קרוב משפחה שלה שחולה באותה מחלה כמו אחי וזה מחזיר אליה את כל הזיכרונות מאחי, גם השמחים וגם העצובים, למרות שהמחלה של הקרוב קצת שונה או אולי התגלתה בשלב יותר מוקדם, ואולי יש לו יותר סיכויים לשרוד מאשר לאחי, אבל אסתי היתה בכלל לא אופטימית, ונזכרתי שאיחלתי לאחי שנה טובה בראש השנה כשהוא כבר היה מאד חולה, והוא בכה, וחשבתי אולי לא הייתי צריכה להגיד לו כלום, מה צריך להגיד בראש השנה לאדם שיודע שכמעט בטוח שהשנה מצבו ידרדר מאד והוא ימות? אדם שכבר איבד תקוה?

אני באמת לא יודעת מה צריך לומר במצב כזה. זה צריך להיות משהו מנחם. ראש השנה זה חג של תקוה וגם למי שאין לו תקוה צריך להגיד משהו טוב בראש השנה.

אולי רק להגיד שאוהבים אותו. זה תמיד יכול לנחם. גם מי שאין לו תקוה יכול להתנחם באהבה.

המחשבות שלי קצת מבולבלות השבוע, כי החג הזה מאד מבולבל ומבלבל. אבל אני מאחלת לכולם שימצאו בכל זאת תקוה ונחמה.

חרקים ושאר מכות מצרים

סיפור מכות מצרים דומה במיוחד לסיפורי כישוף, ואכן הוא מתנהל כמאבק בין משה ואהרן לבין חרטומי מצרים, שבתרגומים הנוצריים מכונים "מכשפים" (malefici בוולגטה, Zauberer בתרגום לותר). כשמגיעים למכת השחין, נוטשים החרטומים את המאבק: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים." וכידוע המכות נמשכות, והעימות הוא בין פרעה למשה, הנשלח אליו מאת אלהי העברים.

בעצם מתחיל המאבק בין משה ואהרן לחרטומים עוד לפני עשר המכות, כאשר הם מגיעים לראשונה אל פרעה, ומטה אהרן הופך לתנין (או לנחש, ראו על כך ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"). מיד משליכים גם החרטומים את מטותיהם שהופכים לתנינים, אבל התנין ממטה אהרן בולע את התנינים האחרים. מכות הדם, הצפרדע והכינים הן המשך למאבק כישוף זה: גם כאן החרטומים הופכים גם הם את המים לדם, ומעלים צפרדעים על הארץ, אבל אין הם יודעים להפוך את הדם חזרה למים, לסלק את הצפרדעים, ולגבי הכינים נאמר לנו במפורש: "ויעשו כן החרטומים בל[ה]טיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכִּנָּם באדם ובבהמה." בוולגטה, התרגום הלטיני המקודש שהתקין הירונימוס מן העברית, מתורגמים הכינים כCinifes-, מלה שדומה בצלילה למלה "כינים", אבל משמעותה בלטינית יתושים ולא כינים. מעניין מה היו הכינים המקוריות, האם מדובר באותו חרק שכיום אנו מכנים כינה, או שכמו במקרה של "לויתן", שעל פי תרגום לותר שתירגם לויתן ל-Wahlfisch, קיבל הלויתן בעברית המודרנית את המשמעות של היונק הימי הגדול, אולי כך גם במקרה הכינים, שמכיוון שלותר תירגם   Laeuse שמזהה את הכינים עם החיה שכיום אנו מכנים כך, הפכו גם כיני מצרים למה שאנו מכנים כך כיום, ואולי בעצם היו במקור יתושים? ומהו בכלל הערוב, המכה הרביעית? במדרש רבא נחלקו החכמים בפירוש המושג: "אמר רבי שמעון בן לקיש: אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם המונים המונים על בני, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, שנאמר הנני משליח בך את הערוב, חיות ועופות מעורבבין..." ואלו רב אמי הציע: "למה הביא עליהם ערוב? לפי שהיו אומרים לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות". ואלו "רבי נחמיה אמר מיני צרעין ויתושים." ואכן הירונימוס מתרגם "ערוב" כ-musca gravissima, כלומר "זבובים אדירים", ולותר, ככל הנראה בהשראת הוולגטה, מתרגם Unziefer, צורה עתיקה של Ungeziefer, שם כולל לחרקים.

כשהדם והצפרדעים והכינים והערוב, יהיו אשר יהיו, וגם הדבר, מחלת חיות שאיננה ידועה לנו, אינם עוזרים, מגיע גם השחין, ששובר את חרטומי מצרים. אם הכינים נוצרות על פי התנ"ך מעפר הארץ, הרי השחין נוצר מפיח כבשן שמשה זורק השמימה, "והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות". הירונימוס תירגם "פצעי שלפוחיות נפוחים", ולותר תירגם "אבעבועות שחורות", אותה מחלה נוראה שהתפרצותה במאה הארבע-עשרה הרגה שליש מאוכלוסיית אירופה, ובימיו של לותר היתה כה נוכחת בזיכרון. והרי כך רואה כל אחד ואחד את עצמו כאילו יצא ממצרים – בכך שהוא מטמיע בהבנת מסתורי הטקסט המקראי את יגונות זמנו שלו.

זבובים וצרעות

בעונת השנה הזו חודרים הזבובים והצרעות אל הבית. אני פחות מבחינה בהם בהיכנסם, יותר כשהם חובטים את ראשיהם בחלונות הזכוכית בניסיונם לצאת, ואינם מבינים מדוע הזכוכית, שנראית להם שקופה ובלתי-קיימת, חוסמת בעיקשות כזו את דרכם. לעתים הם חובטים את ראשיהם בזכוכית עד שהם נופלים מתים על אדן החלון או על הרצפה, ולפעמים אני מבחינה בהם ופותחת את החלון לרווחה, ואז הם פורצים החוצה לרוב ונעלמים, אבל לפעמים, כאילו מסרבים לקלוט שהמחסום הוסר, הם עפים שוב למרכז החדר, במיוחד הצרעות, ומזמזמים בעצבנות, עפים מחדר לחדר ומחמיצים את החלון הפתוח. לפעמים אני אובדת עצות. אתמול ריחפה צרעה אחת בחלל המטבח והאמבטיה בגובה נמוך, לרגע נפלה על הרצפה וחשבתי לדרוך עליה, אבל התמהמהתי והיא שוב ריחפה מעלה, ואז במאמץ אחרון הצליחה לטפס אל מעל הארון ולהידבק לקיר מבלי נוע. בבוקר מצאתי אותה מתה על הכיריים. יום קודם מצאתי במחבת שבו בישלתי עוף לכלבה, ליד העצמות והסחוסים שנותרו, זבוב מת. כנראה נמשך לריח הבשר.

כשהם מרחפים בחלל החדר ומזמזמים, הזבובים והצרעות, אני מתחילה לנוע בעצבנות, פותחת לרווחה את החלונות, לעתים מנסה להניס אותם במגבת, במקרים חריגים דורכת עליהם. לא נעים להרוג יצור חי ואפילו צרעה או זבוב. אני מניסה אותם במגבת לעבר החלון הפתוח, עופו עופו מכאן, אבל הם מסרבים להסתלק, חוזרים למרכז החדר ומזמזמים. אילו רק שתקו הייתי סובלת את נוכחותם. נוכחות שקטה הרבה יותר קל לשאת, גם אם מדובר בצרעה או זבוב, אבל הם מתעקשים לזמזם, והזמזום הזה מוציא אותי מדעתי.

פעם התקשרתי לעירייה ושאלתי אם יכולים לעזור לי לסלק את הצרעות. הם שאלו איפה הקן שלהן. לא ידעתי להשיב. אמרו לי לעקוב אחריהן בשעת השקיעה, לראות לאן הן עפות. לא הצלחתי לעקוב אחריהן בשעת השקיעה. שאלתי את האיש בעירייה אם הוא רוצה שאעוף אחריהן כדי לראות לאן הן עפות. לא היתה לו תשובה. הפסקתי להתקשר לעירייה והתחלתי לנסות להניס אותן בעצמי, לעתים בעזרת מגבת מטבח, ולעתים אני מכבה את האור במטבח ומדליקה את האור במרפסת, כדי שיצאו מן הבית. לשוא. הן עקשניות, הצרעות. את הבית אינן עוזבות. העקשנות הורגת אותן. לכן הן חובטות את ראשן בזכוכית החלון עד מות, במקום לחפש מוצא אחר. החיות עקשניות בהרבה מבני האדם, שכשהם מוצאים את דרכם חסומה, מיד הם מחפשים לעצמם מוצא, דרך אחרת, מנסים לעקוף את המחסום. אני מניחה שזה מעיד על כך שבני האדם חכמים מן החרקים.