מניה הלוי / הלינו אותי לילה

 

זה ספרון קטן ודק של ספריית תרמיל שדפיו הצהיבו מיושן. הוא יצא לאור באפריל 1968, לפני 58 שנים, מהדורה לצבא במחיר חמישים אגורות. קיבלתי אותו מעזבונה של חברה שהלכה לעולמה, וכדי שלא ייזרק לרחוב, וכשקראתי אותו מצאתי פעמיים דפים דבוקים שלא הופרדו, כלומר, אני הראשונה שקוראת בו. את שמה של מניה הלוי הכרתי כשחקנית, אבל לא ידעתי שהיתה גם סופרת. בעצם כתבה רק שני ספרים, שניהם אוטוביוגרפיים, הספר הזה ולאחריו את "את אמא של אילן?"

יש עדינות גדולה בספר הזה. ככל שהסיפורים נוראים, הם מצוירים במכחול דק, מתבוננים בבני האדם שמסביב במין שקט, למרות שהמוות רוחש סביב, ואין רגע של מנוח. הוא נפתח בסצינה כמעט אידילית: שלושה ילדים מבשלים את תפוחי האדמה האחרונים שלהם, ובאופן לא צפוי מצטרפים לארוחתם שני יתומים אורחים, והם חולקים את ארוחתם שווה בשווה. הילדים חיים לבדם וכדי להתקיים גונבים אוכל בשוק - הוריהם נלקחו מהם. בהמשך הסיפור נלמד מה עלה בגורלם, ככל הנראה. במהרה תאבד המספרת גם את שני אחיה, ותיוותר לבדה בעולם. היא תימלט מרכבת המוות, ותחל במסע נדודים בפולין הכבושה, מסתירה ככל יכולתה את יהדותה, ומציעה את שירותיה כעוזרת, מטפלת, רועה, לאיכרים בכפרים ובעיירות, ופוגשת דמויות שונות ומשונות, מי שחומלים עליה ומסייעים לה מטוב לב, ומי שמנצלים, מכים, מתעללים. בסצינה שנשמעת דמיונית לחלוטין היא פוגשת את אביה, כנראה בפעם האחרונה, ושוב נפרדת ממנו, כנראה לתמיד. היא תמשיך לנדוד, לרעוב, לסבול, עד שתסתיים המלחמה, ומבלי לדבר על כך, היא תהפוך מילדה רגישה ומפוחדת לשורדת נחושה ונועזת, שנלחמת על חייה ללא חת, ואינה מניחה לאיש לסכן את הישרדותה.

מניה הלוי מצליחה לא רק לספר את סיפור השואה שלה, אלא לשרטט תוך כדי כך את דיוקנה של פולין בימי המלחמה: את שדות תפוחי האדמה המלבלבים ואת המישורים המושלגים, הנחלים והיערות, את האיכרים הגסים, הרודים בעובדיהם ומכים את נשותיהם, את שונאי היהודים, ששמחים לאידם, מקללים ובוזזים אותם בעת צרתם, את רודפי הבצע, המוכנים לעזור ליהודי תמורת כספו, וממהרים לשלח אותו בהזדמנות הראשונה, את הילדה המשכנעת אותה להתנצר, ואת הכומר, שאולי מרחם ואולי רק מנסה להיפטר מצרה, ואת החיילים הנאצים, אלה שהורגים יהודים בטירוף ואלה שמוכנים לרחם ולהעלים עין, לפחות לרגע גורלי אחד. גלריה של בני אדם במיטבם או במירעם, ילדים מרושעים ללא שמץ תמימות, או כאלה שהתבגרו בטרם עת ומפליאים לתפקד.

חבל שהספר היפה והנורא הזה, שנבלע בנשימה אחת, יישכח. אולי יימצא מי שיוציאו מחדש, מי שינגיש אותו לתלמידי תיכון וקוראים חדשים. הוא ראוי כל כך לקריאה, ולא רק משום שחובה לזכור.

 

מניה הלוי / הלינו אותי לילה, ספריית תרמיל, ספריית פועלים, ניסן תשכ"ח, אפריל 1968, 106 עמ'.

 

יום השואה תשפ"ו

טראמפ מעודד שליטים אנטי-דמוקרטים ואנטישמים

 

בכל פעם שאני שומעת את טראמפ או את אנשי ממשלו – מרקו רוביו לאחרונה, וכעת טראמפ עצמו, מביעים את תמיכתם בויקטור אורבן, ראש ממשלת הונגריה בשנים 2002-1998 ומאז 2010 ברציפות עד היום, אני מתחלחלת. ב-12 באפריל הקרוב הולכת הונגריה לבחירות, ולראשונה יש לאופוזיציה סיכוי להחליף את אורבן, רודן מושחת שהשתלט על התקשורת החופשית בהונגריה והפך אותה לשופר של השלטון, אנטישמי ומכחיש שואה, שקידם בכל כוחו את הצגת השואה בהונגריה כתגובת נגד לקומוניסטים, שכמו היטלר הוא מזהה עם היהודים, וכך בעצם מצדיק את השואה, וניהל מסע אנטישמי נגד ג'ורג' שורוש שתמך בגופים הונגריים מתנגדים למשטרו. במידה רבה מדיניותו האנטי-דמוקרטית של אורבן היא הדגם להפיכה המשטרית שמנסים נתניהו ושריו, לוין, קרעי ואחרים לכונן בישראל, אם כי בפחות הצלחה, מאחר שהמוסדות הדמוקרטיים בישראל עמידים יותר, לפחות בינתיים.

מאז עלה לשלטון תומכים טראמפ ואנשיו במשטרים ובמפלגות שמקדמים רודנות ופשיזם. הם ניסו, למרבה המזל ללא הצלחה, לכפות על ברזיל את המשך שלטונו של ז'איר בולסונרו, שהודח ונידון לשנים רבות בכלא. סגן-הנשיא ואנס תקף את ממשלת גרמניה שמנסה להיאבק במפלגת אלטרנטיבה לגרמניה הלאומנית והאנטישמית, שמשתמשת במושגים נאציים בשיח שלה על ההגירה לגרמניה: היא החזירה לשיח על המהגרים את המונחים הנאציים ueberfremdung שפירושו הצפה בזרים ו-umvolkung, החלפת העם, כביכול ההגירה נועדה להחליף את העם המקורי במהגרים. במצעד הנאצי בעיירה שרלוטסוויל בוירג'יניה באוגוסט 2017, זעקו הצועדים Jews will not replace us, "היהודים לא יחליפו אותנו", וכיוונו לאותו מושג נאצי umvolkung, למרות שכיום ההגירה לארצות הברית מגיעה בעיקר ממרכז ומדרום אמריקה, אבל מי שקרובים בהשקפותיהם לנאצים רואים תמיד את היהודים כאויב וכמי שעומדים מאחורי המזימה "להחליף את העם". טראמפ הגדיר תחילה את הצועדים בשרלוטסוויל כ"אנשים טובים", אבל לאור התגובה הקשה לדבריו אלה לא חזר על כך. גם בין התוקפים את הקפיטול בטענה השקרית שנצחונו של ביידן על טראמפ הוא זיוף, היו מי שהתחפשו לויקינגים, מאחר שתומכי העליונות הלבנה, שמאמצים השקפות נאציות, רואים את עצמם כצאצאי הנורדים, בעלי המראה הבהיר, וחלקם אף נשאו כתובות של הכחשת השואה. למרבה הצער טראמפ תמיד היה מקורב לחוגים כאלה, וקשריו לישראל, כמו קשריו של אורבן לישראל, נועדו לחפות על עוינותו ליהודי אמריקה, שרובם הגדול דמוקרטים וליברלים, ובכך הוא איננו שונה מאד מאורבן, וגם מהשמרנים בפולין, שקשרו קשרים הדוקים עם נתניהו, מכחיש שואה בזכות עצמו ומי שטען ש"היטלר לא רצה להרוג יהודים, המופתי נתן לו את הרעיון", ואנגלה מרקל נאלצה ללמדו היסטוריה, שהיטלר רצה מאד להרוג יהודים, והחל בכך הרבה לפני שפגש את המופתי.

נתניהו ומשטרו משמשים כבר שנים בתפקיד מכבסי הפשיזם, הנאציזם והכחשת השואה באירופה, תוך פגיעה בקהילות היהודיות המקומיות שמנסות להילחם במשטרים האנטישמיים ומכחישי השואה. בזכות מפעל הכשרת האנטישמים באירופה זוכה נתניהו, שמייצג כביכול את העם היהודי קורבן השואה, למעמד מיוחד במחנה הפשיסטי והאנטישמי, וטראמפ מעוניין מאד לשמור עליו בשלטון. מאמציו של טראמפ ללחוץ להענקת חנינה לנתניהו ולהציגו כמושיע ישראל, בניגוד גמור למציאות, אינם נובעים רק מהיענות לבקשות העזרה שמבקש ממנו נתניהו. הן נועדו לשמר את המחנה הפשיסטי, הלאומני והאנטי-דמוקרטי בעולם כולו, שטראמפ הוא חלק בלתי נפרד ממנו, וכל חבריו זקוקים למה שמכונה בגרמנית "רשיון פרסיל" מנתניהו, כלומר כביסת האנטישמיות שלהם והצגתם כידידי היהודים.

אני מייחלת לנצחונם של מתנגדי אורבן בהונגריה, שתושביה זכאים, כמו תושבי כל מדינה, להשיב לעצמם את חירותם, את זכויותיהם ואת התקשורת החופשית והאקדמיה החופשית, ואני מייחלת לכך כמובן גם עבור הקהילה היהודית ועבור זכרון השואה שמעוות ומסולף ללא הרף על ידי העמים שחוללו אותה ושנטלו בה חלק, וגם בישראל תחת שלטון נתניהו, על ידי "הגאים בהיטלר שרצח מיליוני אשכנזים", בעידודו של ה"מנהיג המזרחי החזק" נתניהו. היטלר רצח גם יהודים ספרדים. גם אותם הוא רצה להרוג, ולא עניין אותו שבעתיד הם יצביעו לנתניהו, שכל כך התאמץ לטהר את היטלר וגם רוצחי יהודים אחרים כמו משתפי הפעולה הפולנים. ברוב חוצפתם מונים כעת הפולנים את היהודים שנרצחו בשואה יחד עם הנרצחים הפולנים, וטוענים שהיהודים נרצחו בשל היותם אזרחים פולנים. גם זו הכחשת השואה, וזו חרפה שגרמניה נותנת יד לכך. בפולין הכבושה בידי הנאצים לא הוכרו היהודים לא כאזרחים פולנים ולא כבני אדם בכלל. התעמולה הנאצית הגדירה אותם כטפילים שיש להשמיד בדומה לפשפשים, והשמדתם בגז נועדה להמחיש את היותם טפילים ולא בני אדם.

בעיניי התמיכה של נתניהו באנטישמים ומכחישי שואה היא לבדה סיבה מספקת לסילוקו מכסא ראש ממשלת ישראל, גם לו היה ראש ממשלה הגון וטוב, והוא איננו אדם הגון וטוב, אבל העובדה שהוא מציב את ישראל במחנה האנטי-דמוקרטי היא מזעזעת בעיניי, גם אם אנטישמים ומכחישי שואה אינם תופעה בלעדית בימין הפוליטי הלא-דמוקרטי, ולא חסרים כאלה גם בשמאל הליברלי כביכול, כמו זוהרן ממדאני ראש עיריית ניו-יורק. יהודים צריכים להתייצב נגד אנטישמים, גם אם הם מתחזים לתומכי ישראל כדי לקבל הכשר לפגיעה ביהודי ארצם ובזכר השואה, כפי שנוהג ויקטור אורבן.

אני מייחלת לכך שאורבן יסולק מראשות ממשלת הונגריה, ואני מייחלת לכך שנתניהו יסולק מראשות ממשלת ישראל, ושכמו שקרה בברזיל, למרות כוחו הגדול והברוטאלי של טראמפ, הדמוקרטיה תנצח.

ראו גם:

מריה שמידט וההיסטוריה על פי ויקטור אורבן 

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים 

השקר היותר גרוע של פולין

אין קשר לשואה

 

האירוויזיון הוא קרקע נוחה לקלישאות: הוא אירוע בינלאומי שלהקות זמרים מיוצגות בו על פי לאומיותן, וחבר שופטים שיושב בבירת כל אחת מהמדינות מעניק בו ניקוד לשירים שהציגו מדינות אחרות, ובכל עת שאנשים מיוצגים על פי לאומיותם, ההתייחסות אליהם מתקשה להתנער מסטריאוטיפים לאומיים, אלו שיש לעמים על עצמם, ואלו שיש לעמים אחרים עליהם. זהו גם אירוע תקשורתי ממדרגה ראשונה, שבו מוסיקאים וזמרים, לרוב צעירים, מוקפים עיתונאים וכלי תקשורת ונדרשים לספק תגובות לעניינים שונים ומשונים כאילו היו מנהיגים או פוליטיקאים מדופלמים, הרבה מעבר ליכולתם של מי שמתמחים בשירה ובריקוד להנאת ההמונים ולא בייצוג מדינה באו"ם.

ההצבעה המקצועית באירוויזיון, של השופטים בכל מדינה, מכיוון שהיא נעשית על ידי נציגי לאום כלפי נציגי לאום, מקבלת איפוא לא פעם אופי פוליטי, וכבר התבשרנו על קרע עמוק וזועם בין הקפריסאים לבין בני עמם היוונים, עקב ארבע הנקודות בלבד שהעניקו היוונים לשיר הקפריסאי, במקום הנוהג המסורתי ההדדי להעניק שתים עשרה נקודות זו לזו, מה שהחמיר עוד יותר את העלבון של אי עלייתו של השיר היווני לגמר, והזכייה השוודית עוררה מיד דיבור על הצבעתן של המדינות הסקנדינביות זו לזו. כל אלה אינם זוכים ליותר מהרמת גבה מחויכת, למרות שהם בהחלט פוגעים בקיומה של תחרות הוגנת שבה רק המוסיקה מדברת. אבל יותר קשה להתייחס לדברים בביטול כשגם זכרון השואה נגרר לעניין.

יחסי ישראל עם פולין הורעו מאד בעשור האחרון עקב עלייתה לשלטון בשנת 2015 של מפלגת "חוק וצדק" הימנית לאומנית, שפגעה קשות באופיה הדמוקרטי של פולין ובחירויות האזרח, ובמיוחד יצאה למלחמה נגד חוקרי השואה, שחשפו את מה שהיה ידוע היטב מזה שנים רבות: שהפולנים, שבעצמם נמצאו תחת כיבוש גרמני אכזרי ומדכא, הירבו להסגיר יהודים לשלטון הנאצי, ובמקרים מסוימים גם רצחו יהודים בעצמם, ושמצילי היהודים שפולין מרבה להתפאר בהם היו מעטים, ונאלצו בעצמם להיזהר ממלשינים בני עמם. ממשלת חוק וצדק העבירה חוקים שמענישים חוקרי שואה על חשיפת מעורבות של פולנים ברצח יהודים כמי שמכפישים את העם הפולני. כמו כן הועברו חוקים שמקשים על ישראלים לתבוע רכוש יהודי שהוחרם בשואה. כל אלה העכירו את היחסים בין ישראל לפולין ועוררו דיון ער בדבר התנהגותם של הפולנים בשואה, וככל דיון היסטורי שהופך המוני, במהרה הוצף הדיון בקלישאות שמטשטשות את המציאות ההיסטורית בהקשרים חסרי השחר שהן יוצרות.

כזו היתה התבטאותה של נועה קירל לגבי 12 הנקודות שהעניק לה חבר השופטים הפולני. הפולנים נתנו לנו 12 נקודות, היא אמרה, ואם חושבים על זה שכמעט כל משפחת קירל נרצחה בשואה... יותר מאוחר הזכיר גם גיא פינס את פולין, שלדבריו "אנחנו מקשרים יותר עם השואה".

חבר השופטים הפולני, שמורכב מן הסתם ממביני דבר במוסיקה, אמנם מייצג רשמית את פולין, אבל לא את ממשלת פולין ולא בהכרח את טעמו המוסיקלי של העם הפולני, כפי שחבר השופטים הישראלי איננו מייצג את ממשלת ישראל וגם לא את טעמו המוסיקלי של הציבור הישראלי: חבר השופטים הישראלי העניק 12 נקודות לשוודיה, ואילו הציבור הישראלי העניק לשוודיה רק ארבע נקודות ו-12 נקודות לפינלנד. לכן העובדה שחבר השופטים הפולני העניק לישראל 12 נקודות היא חסרת כל משמעות במישור היחסים הפוליטיים בין שתי המדינות או בין שני העמים. ייתכן שהמוסיקאים בחבר השופטים בכלל מתנגדים לממשלתם השמרנית והדכאנית ולמדיניותה הנוצרית המתנגדת להפלות וללהט"בים.

אבל מה שצורם עוד יותר הוא הקישור של פולין לשואה, כאילו פולין אחראית לשואת היהודים. את השואה הגו, תיכננו וביצעו הגרמנים, ומחנות השמדה גרמנים קיימים בכל אירופה וכמובן בגרמניה עצמה למשל בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן, אם להזכיר כמה מהנוראים שבהם. עם זאת, עקב גודל האוכלוסיה היהודית בפולין הכבושה בידי הנאצים, כשלושה וחצי מיליון יהודים, בנו הגרמנים בפולין כמה ממחנות הריכוז הגדולים ביותר כמו בלזץ, חלמנו וטרבלינקה, ובראש כולם אושוויץ-בירקנאו, צבר מחנות ריכוז מפלצתיים שהפך לסמלה המובהק של השמדת היהודים הקרויה בפינו השואה. פולנים הלשינו, פולנים עשקו ואפילו רצחו יהודים, אבל את מיזם ההשמדה הגו ויצרו הגרמנים והם אלה שנושאים באחריות העליונה לו. אם צריך לקשר מדינה כלשהי לשואה, הרי זו גרמניה ולא פולין, בעצמה קורבן הנאצים שכמיליון וחצי מבניה נרצחו בידיהם – הפולנים אוהבים כמובן לנפח את המספר אפילו לששה מיליון מטעמים מובנים ומקוממים ביותר, אבל אין הדבר מפחית מסבלם הקשה מהכיבוש הנאצי.

לעובדה העצובה שבני משפחת קירל, כמו רבים מבני משפחתי הפולנית וכמו יהודי פולין בכללם נרצחו בשואה בהמוניהם על זקניהם, נשותיהם וטפם, יש מעט קשר לפולין, והרבה קשר לגרמניה. ל-12 הנקודות שהעניק חבר השופטים הפולני לישראל עבור שירה של נועה קירל, ומן הסתם עבור הביצוע המעולה, אין, ממש אין, שום קשר לשואה, ועדיף להשאיר את השואה מחוץ לעניין.

וכן, גרמניה ואוסטריה לא העניקו לישראל אפילו נקודה אחת. האם זה קשור לשואה? אינני יודעת. אני מעדיפה לדון בשואה בהקשרים אחרים. 12 נקודות העניקו לישראל איטליה, אזרביג'ן, ארמניה, פולין וצרפת. האם אלו בהכרח מדינות שאוהבות יהודים? בואו לא נרחיק לכת.  

הסבתא של חיים אתגר

 

השנה חיכיתי בהתרגשות למשדר "זיכרון בסלון" בערוץ 12 שהתקיים בבית הנשיא והשתתף בו גם חיים אתגר, שסיפר על סבתו לאה אמיליה יודקובסקי, שהתגוררה עשרות שנים בדירה מתחתיי. כל השכנים בבניין ידעו שהיא ניצולת שואה, אבל רובם לא ידעו מה בדיוק עבר עליה. שכנה אחת אמרה לי שהיא חושבת  שמיכאל, אביו של חיים, הוא ילד מאומץ, והשכנה שהתגוררה דלת לידה והכירה אותה טוב מאחרים, זהבה ברש, סיפרה לי שגברת יודקובסקי – כך קראנו לה תמיד - עמדה יחד עם אמה – לא הבנתי בדיוק האם זה היה בכניסה למחנה השמדה או במקום אחר, והחזיקה ילד שהיא ניסתה להסתיר מהנאצים, אבל שוטר אחד – זהבה ברש אמרה שוטר, אבל אולי זה היה איש גסטאפו, סוג של שוטר – שלף את הילד ולקח אותו ממנה אל מותו. באותה הזדמנות שאלתי את זהבה ברש אם מיכאל, הבן של גברת יודקובסקי, הוא ילד מאומץ, והיא אמרה שלא, שהוא בן ביולוגי שלה, ואז חשבתי שאולי הוא נולד כבר אחרי המלחמה. רציתי מאד לדעת מה עבר על גברת יודקובסקי במלחמה, כי מעולם לא העזתי לשאול אותה על המלחמה. עכשיו אני מצטערת כמובן שלא שאלתי אותה אף פעם, ולא כתבתי את הסיפור שלה, אבל זה כבר מאוחר מדי, ורק חיכיתי לשמוע מה חיים אתגר, הנכד שלה, יספר.

חיים סיפר שלסבתו היו שני ילדים, סטפן ומיכאל, שהיו איתם יחד בגטו, וכשלקחו אותם מהגטו היא ובעלה החליטו להתפצל, בתקוה שכך יגדלו סיכוייהם להישאר בחיים, אבל בעלה, הסבא שלו, נרצח, וסבתו ואמה לקחו את סטפן והשאירו את מיכאל בדירה מתחת לשמיכות, כי הוא היה חלש, והן לא האמינו שישרוד, כי חשבו שהם יוצאים למסע. חיים אמר שכולם מתו, הסבתא רבתא שלו וסטפן הקטן, אבל סבתו אמיליה הצליחה לברוח והגיעה לידידים, וביקשה שהם יחפשו את מיכאל שנשאר בגטו. חבר אחד הלך ולא מצא דבר ואמר שהכל הרוס בגטו ואין איש, אבל חבר נוסף מצא את מיכאל מייבב מתחת לשמיכות, והוא נראה כמו שלד, והביא אותו לאמיליה. חיים סיפר גם שסבתו החליטה לחיות ונישאה מחדש. אני לא ידעתי שבעלה הראשון נרצח בידי הנאצים, ושאדון יודקובסקי היה בעלה השני. הוא היה אדם מאד שקט ונוח לבריות. אני זוכרת את יום מותו. הם הלכו לסידורים בעיר והוא חש ברע ואז הם חזרו הביתה והוא התמוטט ומת, וכשבאתי לנחם אותה היא אמרה שהוא מת כל כך מהר והיא לא הספיקה לומר לו מלה, להיפרד ממנו, זה מאד הציק לה, ועכשיו כששמעתי את הסיפור של חיים הבנתי שגם מבעלה הראשון היא לא הספיקה להיפרד – היא חשבה שהוא יינצל, אבל הוא נרצח, וחוץ ממיכאל לא נותר לה איש בעולם, כי אמה ובעלה וסטפן הקטן נרצחו בידי הנאצים, ורק מיכאל נשאר, דווקא בגלל שזנחו אותו בגטו הנטוש, ומצאו אותו יותר מאוחר, ובעצם זה נס שהוא בכלל נשאר בחיים.

חיים לא סיפר איך היא שרדה את המלחמה ועוד עם ילד קטן. כנראה אנשים טובים החביאו אותם, ואולי היא השתמשה בזהות בדויה. מה שכן זכרתי שהיא תמיד דיברה עם זהבה ברש בפולנית. היא דיברה פולנית טובה והעדיפה לדבר פולנית בניגוד ליהודים הגליצאים כמו זהבה ברש וכמו סבי וסבתי, שהעדיפו לדבר יידיש ושלטו בגרמנית ואפילו באוקראינית הרבה יותר טוב מאשר בפולנית. גברת יודקובסקי היתה גם אשה משכילה, עורכת דין, אבל אינני יודעת אם למדה משפטים עוד בפולניה, או כאן בישראל. נדמה לי שהיא היתה עורכת-דין כבר בפולניה, ואולי ההשכלה שלה והשליטה שלה בפולנית עזרו לה לשרוד את המלחמה עם מיכאל הקטן ולעלות לישראל.

מי שאהבה מאד לדבר על אמיליה יודקובסקי היתה הספרית נינט, שהיתה לה מספרה קטנה ברחוב עזה 34. זה היה בניין ישן ויפה אבל הרסו אותו ובנו במקומו בניין חדש וגדול בן שבע קומות ועדיין לא סיימו לבנות. נינט תמיד סיפרה על חיים אתגר שסבתא אמיליה הביאה אותו להסתפר בתור ילד קטן והוא היה מאד קטן, אז נינט הניחה קרש על הכסא והושיבה אותו על הקרש, וכך היא סיפרה אותו. נינט סיפרה לי שגברת יודקובסקי היתה עורכת דין של בנק הפועלים. נינט אמרה שלא היה לגברת יודקובסקי מזל, שפעם היא נסעה עם בעלה לנופש במלון, ובלילה ההסקה התקלקלה ורצפת החדר התמלאה בשמן רותח שנזל מהרדיאטור, וגברת יודקובסקי ירדה מהמיטה בחושך ונכוותה קשה ברגליים. נינט אמרה שהיא היתה הרבה זמן רתוקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה, כי גברת יודקובסקי תמיד הקפידה לסדר ולצבוע את השיער אפילו כשהיתה רתוקה למיטה. נינט ריחמה על גברת יודקובסקי שסופסוף יצאה עם בעלה לנופש ובמקום להנות נכוותה, אבל היא אמרה שאחר כך היא תבעה את המלון חבל על הזמן, והם שילמו לה פיצויים. בכל פעם שגברת יודקובסקי היתה רתוקה למיטה ולא יכלה להגיע למספרה, נינט באה אליה הביתה עם כל הציוד שלה וטיפלה לה בשיער בבית, והיא מאד העריצה אותה וגם את חיים אתגר. נינט המשיכה לעבוד במספרה עד שלקתה בשבץ ולא יכלה להמשיך לעבוד, ואז הגברת יודקובסקי כבר לא היתה בחיים, למרות שהאריכה ימים עד גיל מאה ושתיים.

אבל על מה שקרה לגברת יודקובסקי בשואה נינט לא ידעה דבר. היא דיברה רק על השנים שבהן גברת יודקובסקי כבר היתה סבתא לשלושה נכדים. חיים סיפר הכל מאד בקצרה ותהיתי אם הוא היה צריך לקצר בגלל השידור, או שחלק מהסיפור שלו חתכו בשידור, או אולי הוא לא יודע יותר. האם הוא יודע את הסיפור על סטפן, שהוציאו אותו בכוח מידי אמו, והיא התאבלה עליו כל החיים. ואיך דווקא הבן מיכאל שנועד למות, הוא זה שנשאר בחיים, דווקא מפני שננטש, וסטפן החזק יותר, שאמו וסבתו לקחו אותו איתן, כי חשבו שהוא חזק יותר וישרוד, הוא זה שנרצח בסופו של דבר.

ומה חשב אביו של חיים על כך שננטש למות, ורק כשאמו הבינה שאיבדה את כל משפחתה ואין לה עוד איש בעולם, ביקשה מהחברים שיביאו לה אותו. אולי שאלות כאלה אסור לשאול. איזה בחירות אנשים עשו בזמנים ההם, ואיך הכל קרה הפוך בסופו של דבר.

אולי אני צריכה לשאול את חיים מה עוד הוא יודע, אם הוא יודע מעבר למה שסיפר. ואולי הוא לא יודע. אמיליה יודקובסקי כבר לא בחיים וגם בנה מיכאל שניצל בסופו של דבר ועלה איתה לישראל כבר איננו בחיים, והרבה דברים על מה שקרה בשואה כבר לא נדע לעולם.                                                                                                                                

הקשר הפולני

 

הידיעה כי ממשלת הפוגרום של נתניהו ביקשה את עצתו של המימשל הפולני האוטוקרטי, הלאומני, האנטישמי ומכחיש השואה, כיצד להשתלט על מערכת המשפט ולדכא את המחאה נגד חורבן הדמוקרטיה בישראל, היא ידיעה מזעזעת שאיננה נותנת מנוח. האם עצירת החקיקה להרס הדמוקרטיה היא חלק מאותם לקחים פולניים? האם לכן מיהרה הממשלה להעביר את חוקי שכרון הכוח בקריאה ראשונה, כדי שיהיו מוכנים לחקיקה מהירה בתוך 24 שעות, וכעת עצרה את החקיקה כביכול רק כדי להרדים את המחאה, כפי שעשה נשיא פולין בזמנו, כאשר עצר כביכול את החקיקה להשתלטות ממשלת פולין על מערכת המשפט, כדי לשכך את המחאה נגדה, ואז העבירה הממשלה את החקיקה בהפתעה ערב חג המולד, וביטלה למעשה כל סממן דמוקרטי בפולין? האם זו כוונתו של נתניהו, להרדים את המחאה ואז להעביר במהירות את החקיקה הדיקטטורית בקיץ, כאשר ישראלים רבים שוהים בחו"ל? האם פולין האוטוריטרית, הקתולית והאנטישמית היא הדוגמה שבחר נתניהו כדי להוביל לאורה את מדינת ישראל? אי אפשר להגזים בחשיבות הקשר הזה בין ממשלת נתניהו לממשלת פולין, ובצל שהוא מטיל על כוונותיה החשודות ממילא של ממשלת נתניהו. כי לבחור בפולין פירושו לבחור במודע במסלול אנטי-דמוקרטי ולהפוך למדינה מצורעת שחברותה באיחוד האירופי, תחת סנקציות בשל הפגיעה בדמוקרטיה, מחזיקה מעמד רק בשל חשיבותה האסטרטגית למערב, והפחד מהתקרבות פולנית לפוטין בתקופה של מתיחות מוגברת בין רוסיה למערב עקב המלחמה הנוראה הנמשכת באוקראינה. כך מתייחסות מדינות המערב גם להונגריה, שנחשבת המקורבת ביותר לפוטין באיחוד האירופי. עצם העובדה ששמה של ישראל מוזכר כעת בנשימה אחת עם מדינות מצורעות אלה, שאיש איננו חושב לדמוקרטיות אמיתיות, גם אם הן מגדירות את עצמן ככאלה, היא הידרדרות ופגיעה נוראה בשמה של מדינת ישראל שגרמו נתניהו ואנשיו. מוניטין מפוקפק שכזה די בו בפני עצמו כדי לפגוע בהשקעות זרות ובשיתופי פעולה עם מדינות המערב. אבל גרועה מכך החרדה שמעוררת ההתייעצות הזאת, שעצירת המחאה רק נועדה לדכא את ההתנגדות, אם בדרך של יצירת הרושם שאין עוד למה להתנגד, ואם על ידי החרפת האלימות נגד המפגינים שמופיעה כעת יותר ויותר, בד בבד עם ההודעה על עצירת החקיקה, מבלי למשוך את החוקים שמוכנים כעת להעברה מהירה בקיץ הקרוב. אם זו התכנית, הרי הקמת מיליציה בפיקודו הישיר של ראש הפורעים איתמר בן-גביר משתלבת בה היטב: בקיץ תיתקל המחאה לא רק במשטרת ישראל, אלא גם בבריוניו של בן-גביר הסרים למרותו, בשירותו של נתניהו. כפי שהושיטו השניים יד זה לזה בהסתה נגד יצחק רבין, משתפים כעת שני השותפים להתרת דמו של רבין פעולה להרס הדמוקרטיה הישראלית וכינון דיקטטורה לאומנית פורעת חוק שתמרר את חיי מתנגדיה ותתיר את דמם.

האם בנסיבות כאלה יש בכלל ערך להידברות עם ממשלת הפוגרום? האם יש סיכוי לשינוי המגמה להרס הדמוקרטיה? האם המשתתפים בהידברות מסייעים לשמור על הדמוקרטיה, או מייצרים מסך עשן שמאחוריו ממשיכים הדחפורים במרץ בהרס הדמוקרטיה? כל זה כעת לוט בערפל, אבל אין ספק שדבריו החריפים של נשיא ארצות הברית, שלמעשה מחרים את נתניהו, הושפעו מאד מהידיעה הזו על הקשר הישראלי עם המימשל הפולני, על רצון שמיוחס לנתניהו להרוס את המוסדות הדמוקרטיים בישראל ולהפוך את פרעות חווארה לנוהל קבע בשטחי הרשות הפלשתינית, יחד עם ביטול ההתנתקות והקמה מחודשת של התנחלויות. טועה מי שחושב שמעשי ישראל בשטחי הרשות וחוק ביטול ההתנתקות אינם קשורים לשאיפה לשלוט במערכת המשפט. המימשל האמריקני ומדינות האיחוד האירופי בוודאי אינם מפרידים בין הדברים, ובצדק אינם מפרידים. מיליציה בשליטת בן-גביר והכשרת השיבה להתנחלויות שפונו מאיימת לבטל  מבחינת האמריקאים גם את ההישגים הצנועים שהושגו בהרגעת יחסי ישראל והפלשתינים, ולהבעיר את שטחי הרשות הפלשתינית ללא ריסון משפטי. הנשיא ביידן וממשלו מבועתים מהחזון הזה למתיחות בין ישראל לפלשתינים, שעלולה לערער את היציבות ואת מערכות היחסים במזרח התיכון כולו.

מוטב לנו לא למהר מדי לשמוח על עצירת החקיקה ולשמור על עירנות, כל עוד איננו יודעים מה יילד יום, וכל עוד ממשלת הזדון עם שאיפות ההרס והחורבן עומדת על כנה ומאיימת להחריב את כל מה שבנו אבותינו ושבנינו אנו במדינת ישראל, ולגזול מאיתנו את זכויותינו ואת חירותנו, ולשלח בנו את ראש הפורעים שהפך לשר ובן-ברית של נתניהו, לא במקרה, אלא כדברי חז"ל, מפני שהוא בן מינו.

 

אין צורך לנסוע לפולין

 

ביטול מסעות בני הנוער לפולין גורם לי תחושת הקלה, ואני מקוה שהוא יישאר בעינו. תמיד חשבתי שזו מעמסה רגשית גדולה מדי לבני נוער רגישים – ואני מניחה שרבים מהמשתתפים במסעות הם דווקא אלה שרגישים יותר – ושאין צורך לבקר במחנה ריכוז כדי ללמוד על השואה ולהתחבר לסיפורי הניצולים – עדיף להקשיב לסיפורי הניצולים מפיהם ולשוחח עמם, וזה עדיין אפשרי, וגם כאשר ילכו כולם לעולמם עדיין יישאר עמנו התיעוד, הסרטים, ראיונות הוידיאו, הספרים, היומנים, העדויות, המוצגים במוזיאונים כמו יד שם, לוחמי הגיטאות, יד מרדכי, התיעוד ההיסטורי, שמאפשרים להתעמק ולהבין יותר מאשר ביקור בשרידים הפיזיים של המחנות. אבל הדברים שהכי הפריעו לי בנסיעות לפולין אינם התוכן הלימודי שלהם, אלא החמדנות והסחטנות של אותן חברות מסחריות שהפכו את הנסיעות לעסק מניב וכל מעייניהן בהגדלת רווחיהן המופקעים תוך ניצול ציני של הרגישות הציבורית והרצון הטוב של ההורים וילדיהם. בתי הבכורה מאד רצתה לצאת למסע הזה. היא אמרה שסבא וסבתא – ניצול עבודת כפייה וניצולת טרנסניסטריה ששרדו רק בזכות העובדה שחוו את הזוועות בהיותם בני 18-17, כשעדיין עמד להם כוחם לשרוד את הסבל, החולי והרעב הקיצוני – ישמחו שהיא נוסעת, ובזה היא צדקה, ההזדהות שלה עם הסבל שעברו ריגשה אותם מאד, והנחתי לה לנסוע. המעמסה הרגשית אכן היתה לה קשה, כפי שחששתי, אבל היו גם דברים אחרים: המארגנים לא טרחו לספק לילדים אוכל כשר, וילדים רבים כמעט לא אכלו, אלא כשהגיעו לעיר גדולה שהיתה בה מסעדה כשרה. אוכל כשר יקר הרבה יותר, בוודאי בחו"ל, אבל זה לדעתי המינימום שנדרש מחברה שמארגנת מסעות לבני נוער, ובישראל ישנם ילדים שומרי כשרות גם בבתי ספר חילוניים. בתי אמרה שגם האוכל שהיה היה מגעיל. היא היתה בין אלה שכמעט ולא אכלו במשך המסע כולו, ויחד עם לוח הזמנים המתיש והמעיק, והנסיעה ברצף ממחנה ריכוז אחד למשנהו, המסע היה עבורה חוויה קשה. העלות היתה כמובן גבוהה באופן בלתי סביר למדינה שבאותם ימים היתה המשכורת הממוצעת בה כמאה דולר, והמארגנים בחוצפתם אף המליצו להורים לצייד את ילדיהם בסכום נוסף של כשלוש מאות וחמישים דולר, שבאותם ימים הספיק למחיה של שלושה חודשים בפולין – מן הסתם היה להם מקור הכנסה נוסף מעסקים בפולין שאליהם כיוונו את הילדים בשעת הפנויות. כל זה הגעיל אותי כל כך, בנוסף לעובדה שמראש לא כל הילדים יכלו להשתתף אלא מעטים בלבד, מסיבת כלכליות ואחרות, וחשבתי שהעובדה הזו לבדה איננה חינוכית. לימוד השואה צריך להיות משותף לכל ילדי בתי הספר, והדרך היחידה האפשרית לכך היא לימוד השואה בישראל בעזרת מפגשים עם ניצולים, ביקור במוזיאונים, קריאה מודרכת וצפייה מודרכת בסרטים.

בהתחלה אפילו הזדהיתי עם כעסם של הפולנים: הרי איש איננו שולח בני נוער לביקור בדכאו, בוכנוולד וברגן-בלזן ומחנות ריכוז אחרים בגרמניה במשך שבוע ימים, והיתה אמת בטענת הפולנים שלפולין באים לבקר במחנות ולגרמניה הישראלים נוסעים לבלות. מצד שני מובן מדוע התמקדו הביקורים במחנות במחנה אושוויץ-בירקנאו, הגדול במחנות, שבו נרצחו למיטב ידיעתנו כמיליון וחצי יהודים, ושחזיתו עם כתובת "העבודה משחררת" הפכה סמל לא רק למחנות הריכוז כולם אלא בכלל לרוע ולרצחנות של המשטר הנאצי כלפי היהודים. אבל ככל שנקפו השנים והאירועים התברר לי שהפולנים אינם חרדים לאמת ההיסטורית אלא מנסים לסלף אותה בעצמם ולנכס לעצמם את שואת היהודים בשלל דרכים מקוממות: הם ניסו להציב באושוויץ צלבים ולהקים שם כנסיה, הם טענו שמיליוני פולנים נרצחו במחנה, דבר שכלל איננו אמת: הרוב המוחלט של הנרצחים באושוויץ היו יהודים, ואמנם נרצחו במחנה גם פולנים, אבל הם היו מיעוט קטן מהנרצחים בו. הפולנים ניסו גם לנפח את מספר הנספים הפולנים במלחמה – כמיליון וחצי על פי ההערכות המבוססות יותר, וטוענים כי שלושה מיליון פולנים  נרצחו בידי הנאצים, מספר שהוא כנראה כפול מהמספר האמיתי, כדי לטעון שהנאצים רצחו מספר שוה של יהודים ופולנים, כאשר בפועל נרצחה כמעט כל האוכלוסיה היהודית בפולין באופן שיטתי ולעתים גם בשיתוף פעולה של פולנים, ושיא הכחשת השואה הפולנית היא הטענה שהם מפיצים ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מנסים לנכס לעצמם, לא בלי הצלחה, את המספר ששה מיליון המזוהה עם שואת היהודים, כאשר הם מצרפים יחד את המספר המנופח של נספים פולנים ואת שלושת מיליוני יהודי פולין שנרצחו בשואה, כאילו היהודים נרצחו בתור אזרחים פולנים, בזמן שתחת המשטר הנאצי בפולין לא היו ליהודים לא זכויות אזרח ולא זכויות אדם, והם נרדפו ונרצחו רק בשל יהדותם ולא משום סיבה אחרת – איש לא התעניין בכך שלפני הכיבוש הנאצי היו אזרחים פולנים, לא הנאצים וגם לא הפולנים. בנוסף לכל אלה ישנן אינספור התבטאויות אנטישמיות של בכירים פולנים ושל היסטוריונים פולנים מקורבים לממסד, שמנסים להסביר את האנטישמיות הפולנית בטענה – השקרית והאנטישמית לכשעצמה – שהיהודים תמכו בכיבוש הסובייטי ועזרו לרוסים הבולשביקים להתעלל בפולנים. היהודים כמובן סבלו מהכיבוש הרוסי לא פחות מהפולנים, וחלקם אף סברו תחילה בתמימותם שהגרמנים ינהגו בהם טוב מהרוסים. עם השנים איבדתי כל אמון ביושרתם של הפולנים ובאפשרות לשתף איתם פעולה במחקר היסטורי אובייקטיבי, עניין שבעצמו גרם לי להסתייג מהנסיעות של בני נוער לפולין. אני עצמי מעולם לא נסעתי לא לפולין ולא לאוקראינה, גם לא לטיול שורשים – ידעתי שרוב שרידיו של הקיום היהודי התוסס בפולין במשך מאות שנים, ובפרט בעיירות המוצא של משפחתי בסטניסלבוב ומונסטרז'יסקה (כיום באוקראינה), נמחו מעל פני האדמה, ושלעשרות, אולי מאות בני משפחתי שנטבחו בידי הנאצים, אין קבר שאוכל לבקר בו, ואת זכרו של אבי סבתי אברהם משה מרפלד שהנאצים רצחו במכות של קתות רוביהם בראשו, וזכר סבי ובני משפחתי האחרים שאת שמם לא ידעתי, אני מעדיפה להעלות כאן – כמה אירוני שגם ברשת אני סובלת ללא הרף מהתנכלויות של גורמים גרמנים ממסדיים, שאינם משתנים – ולא במסעות לפולין או לאוקראינה, למרות שההפגזות הרוסיות האכזריות על הערים שבהן חיו בני משפחתי מאות שנים מחרידות אותי עד עמקי נפשי. בימים האלה קשה שלא לחשוב כמה רע העולם וכמה מרושעים בני האדם, וגם בישראל צריך להתמודד יומיום עם רוע אינסופי, שנאה והסתה וחוסר אנושיות. לנסוע לפולין אין צורך. מי שרוצה ללמוד על השואה ילמד עליה בכל מקום, ומי שלבו אטום ומרושע, הנסיעה לאושוויץ לא תועיל לו דבר.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ לאחרונה וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

 

המקומות שמהם הגענו

 

אף פעם לא רציתי לנסוע לפולין או לאוקראינה. תחילה כעסתי, כמו הפולנים עצמם, על כך שמדגישים את חלקם בשיתוף פעולה עם הנאצים ברצח יהודים, ומטשטשים את עובדת היותם קרבנות הנאצים. עם השנים יותר ויותר הכעיסה אותי הכחשת השואה הפולנית, הניסיון לתאר את עצמם כמקבילה של היהודים בשואה, מה שרחוק מהאמת, הניסיונות להציב צלבים באושוויץ, ההכפלה של מספר הקרבנות הפולנים ותיוג יהודי פולין כ"אזרחים פולנים", כדי לנכס לעצמם ברמייה את המספר ששה מיליון, שהרי היהודים בפולין שתחת השלטון הנאצי לא היו "אזרחים פולנים" אלא יהודים נרדפים על נפשם שהופשטו מכל זהויותיהם האחרות כולל זהותם האנושית והוגדרו כפשפשים שיש להדביר בגז. הרגיזו אותי גם הנסיעות של ישראלים לפולין שהוקדשו לביקור במחנה ריכוז ואנדרטת המרד בגטו ורשה לצד מסעות קנייה בזול, והעלו את הוולגריזציה של זכר השואה לשיאים חדשים. גם את מסעות בתי הספר לפולין לא אהבתי. אינני חושבת שחינוך צריך לזעזע, וביקור ביד ושם או במוזיאון לוחמי הגיטאות עדיף בעיני על נסיעה לפולין, וגם זול ושוויוני יותר. בתי הבכורה דוקא נסעה למחנות הריכוז. היא אמרה שזה ישמח את סבא וסבתא ניצולי השואה, וזה היה חשוב לה. אני חשבתי שהנסיעה הזאת היתה קשה מדי עבורה. היא איננה מהאנשים שנזקקים לפטיש האימים של ביקור באושוויץ כדי להתחבר לסבלם של הקרבנות. שיחות עם סבא וסבתא לגמרי הספיקו לה, ואני מאמינה ששיחות עם ניצולים וקריאת סיפוריהם הם כלי חינוכי נכון יותר מנסיעה למחנות, שהיום הם סוג של מוזיאונים, כי מה שחשוב בעיני הוא התוודעות למה שחשו האנשים שהיו שם, הפחד, האימה, הרעב, הסבל וההשפלה שנצרבו בהם, ולא השרידים הפיזיים שנותרו בשטח ממפעל הרצח ההמוני, שבכוח החיות האינסופי של הטבע מתכסים בדשא ופרחים ומזמנים ציפורים ופרפרים. ד"ר מנגלה כבר איננו גר שם, תודה לאל.  

כל אלה ביחד, ואולי גם דבקותם העיקשת של סבי וסבותי משני הצדדים בארץ-ישראל, שמאז הגיעו אליה מעולם לא יצאו ממנה ולא שבו ולו לביקור במחוזות ילדותם, גרמו לכך שסירבתי לנסוע לפולין, גם כאשר אמי הציעה לי להצטרף אליה לנסיעה. כמעט כל בני משפחתי נסעו לפולין ולאוקראינה. אני בעצמי לא נסעתי. קראתי על פולין ואוקראינה כמעט באובססיביות, וככל שקראתי יותר, נרתעתי יותר מלנסוע. אבל ככל שעסקתי יותר ביהדות מזרח-אירופה, הבנתי שהמראה הסלאבי הבולט של כמעט כל בני משפחתי מעיד על דם פולני ואוקראיני שזורם בעורקנו. מאחר שסבי מצד אמי היה ממשפחת לוויים, ואבי סבתי מצד אבי ממשפחת כהנים, נהגתי לומר שאנחנו מזרע לוויים, מזרע כהנים ומזרע פולנים. מידע מדויק לא היה לי ועדיין אין לי, רק ההבנה והידע ההיסטורי על ריבוי נישואי תערובת בין יהודים לבין בני העמים שבתוכם חיו, עניין ידוע לכל ומוכחש בעקשנות כאחת.

כי היתה אנטישמיות והיו פוגרומים והיו פחד ושנאה, ומעבר להם היו החיים. לאמי שנולדה בסטניסלבוב שבגליציה, שהשתייכה אז לפולין וכיום לאוקראינה ונקראת איוונו-פרנקיבסק, היתה מטפלת אוקראינית וממנה למדה אמי לדבר אוקראינית שוטפת. עם חברתה דוברת הרוסית רוניה דיברה אמי באוקראינית, ורוניה דיברה עמה ברוסית. אמי אמרה שהן לגמרי מבינות זו את זו כי השפות מאד דומות. סבי היה יהודי אורתודוקסי מקפיד במצוות. הוא לימד את אמי לדבר ולקרוא עברית משכילית יפהפיה עוד בקטנותה בפולין, אבל לא הפריע לו שבשתי בנותיו הקטנות מטפלת אשה אוקראינית שמדברת איתן באוקראינית. כיום מגיעות לישראל נשים אוקראיניות לטפל בקשישים ואולי גם בילדים. כך היה גם בעבר. פועלים אוקראינים עבדו אצל יהודים, משרתות ומטפלות אוקראיניות שירתו בבתי יהודים. חיי המסחר והמלאכה היו כמובן משותפים, והיו כמובן גם אהבות, וגם נישואים, כפי שסיפר שלום עליכם מפי טוביה החולב, או אהבות אסורות שלא עלו יפה, כפי שסיפר ביאליק ב"מאחורי הגדר". לעתים בני הזוג היהודים התנצרו, לעתים בני הזוג האוקראינים התגיירו, ולעתים נותרו איש באמונתו ונשארו יחדיו עד שהפריד ביניהם המות. גם באוקראינה וגם בישראל של ימינו יש לא מעט זוגות מעורבים, שחיים באהבה ובאושר.

חשבתי על כך כשאמרו שקל לנו יותר לקבל פליטים אוקראינים בהירים מאשר פליטים מאפריקה. יש בכך אמת, אבל לא בגלל צבע העור אלא בגלל שלמרות שכף רגלי לא דרכה באוקראינה, כשאני רואה במפה את השם איוונו-פרנקיבסק לבי מתכווץ, וכך גם לבוב או למברג, כיום לביב, שהיתה עיר המחוז והמרכז המסחרי והשלטוני של גליציה, ז'יטומיר הידועה בתלמידי חכמיה שבה גדל גם ביאליק, וחרסון וכמובן אודסה שבה עמל ביאליק עם חבריו הסופרים והמשכילים לבסס תרבות עברית ציונית. הקהילות היהודיות היוו חלק נכבד מן הערים והעיירות האלה, חלק בלתי נפרד מרקמת החיים בהן, ואלה היו קהילות עבריות וציוניות שהקימו גני ילדים ובתי ספר ואגודות תרבות והוציאו עיתונים וספרים ותרמו שקל לארץ ישראל עד שעלו לארץ בעצמן, מי שהספיק וזכה. הנשארים נרצחו בשואה, ביניהם גם הסבים-רבים שלי ורבים מבני משפחתי. חמישה מבני משפחת אמי ניצלו בידי שכנים פולנים שחפרו להם מחבוא בהר והביאו להם מזון בסכנת נפשות. זה היה ליד העיירה מונסטרז'יסקה שבה חיה משפחת סבתי ובה גדלה סבתי עד שנישאה. אמי אמרה שאחרי המלחמה רצחו אוקראינים מהעיירה את מציליהם הפולנים. קצת מוזר לי שרצחו את הפולנים ולא את היהודים עצמם, אבל זה מה שסיפרו לי ואני מספרת הכל כפי שסיפרו לי. הכל חלק מהחיים ואינני רוצה להעלים דבר.

בחרסון שאז נשלטה בידי הרוסים ונכבשה בידיהם השבוע, גדלה סבתא בתיה, סבתא רבתא שלי מצד אבי. היא נישאה לבן משפחת מרגלית (ביטאו מרגוליס) וניהלה מכולת, שבה קנו כל בני המקום, גם יהודים, גם אוקראינים, גם קוזאקים. היה לה שוט קטן שבו איימה על מי שלא התנהג כראוי. סבתא בתיה, גבוהה וחזקה כמו כל בני משפחת מרגלית (רק אני, לאכזבת אבי, נולדתי קטנטונת וכזו נשארתי), לא היתה יהודיה קרבנית. אפילו הקוזאקים הידועים לשמצה חששו מפניה והתנהגו אליה יפה. כשהיה סבי נער הם עברו לעיר אקרמן שעל נהר הדנייסטר. סבי לא נלאה לספר כיצד קפא הנהר בחורף והוא וחבריו החליקו על הנהר הקפוא. נעוריו באקרמן היו מאושרים למדי.

הפוגרומים ביהודים בשלטון פטליורה בשנת 1919 שברו את בני משפחת מרגלית. סבי אברהם היה החלוץ ובשנת 1920 עלה לארץ. בטרם עזב את אוקראינה תפרה סבתא בתיה מתחת לכל כפתור בחולצתו מטבע זהב. אחריו עלו לארץ כל אחיו ואחיותיו וגם ההורים, וכך ניצלה משפחתו של אבי ממוות בשואה. לא רבים מבני אקרמן שרדו את השואה. גם מסטניסלבוב לא שרדו יהודים רבים. בארץ הכיר סבי אברהם את סבתי צפורה שעלתה אף היא במסגרת "החלוץ". הם נישאו וחיו בזכרון-יעקב ובשנות השלושים השתקעו בבנימינה וניהלו מאפיה ופרדס. "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" אהב סבי לשיר, וניכר בו שהזדהה עם כל מלה. סבתי עלתה מפרמישלאני, עוד עיירה גליצאית שיהודיה נרצחו בשואה. היא היתה בת הזקונים במשפחה והיו לה אחד-עשר אחים ואחיות מבוגרים ממנה. אמה מתה בלידתה ואחיותיה הגדולות גידלו אותה ופינקו אותה ברחמיהן על יתמותה מלידה. למעט אחיין אחד, שלמה נס-הכהן שנמלט לברית המועצות ומשם עלה לישראל, נרצחו כל בני משפחתה של סבתי צפורה בפרמישלאני. הבנתי את זה רק שנים רבות אחרי מותה. מעולם לא אמרה סבתי צפורה מלה על רצח משפחתה. רק סיפרה כמה כולם אהבו ופינקו אותה כי היתה ילדה יפה והיתה יתומה. רק בהיותי אשה מבוגרת, שנים לאחר מותה, הבנתי שרצתה להגיד שמכל אחיה ואחיותיה שאהבו ופינקו וגידלו אותה לא נותר לה איש בעולם, אך לא היתה מסוגלת לבטא את צערה במלים.

כשאני צופה בשידורים מאוקראינה כל הסיפורים ששמעתי מילדות, הטובים והרעים, עולים בראשי. אני יודעת שמשפחות המוצא שלי נרצחו בידי הנאצים. בשנים האחרונות מצאתי את עדותו של דוד אמי רובין מרפלד על סבא-רבא שלי אברהם משה מרפלד שנרצח באקציה. סבתי סיפרה שהנאצים היכו על ראשו בקתות רוביהם עד שהרגוהו. הם לא רצו לבזבז כדור על האיש הזקן. בן דוד אמי רישק סיפר לי שהם פחדו מן הפולנים והאוקראינים עוד יותר משפחדו מהנאצים, כי בני המקום הכירו אותם וידעו שהם יהודים, ורבים הלשינו והסגירו את שכניהם היהודים. אינני יודעת וגם רישק לא ידע אם אוקראינים היו מעורבים ברצח משפחתנו. אולי כן. אבל אין לי שום כעס על האוקראינים שנולדו הרבה שנים אחר כך, והמתקפה הרוסית עליהם מעוררת בי חלחלה וצער אינסופי. כשאני רואה את הנשים הצעירות שנמלטות מאוקראינה עם תינוקות ופעוטות אני רואה את בנותי ונכדי ואני חרדה להם ובוכה. כן, אני גם דומה להן והן דומות לי. מי יודע כמה דם אוקראיני זורם בעורקי. משפחתי חיתה ביניהם מאות שנים, והיה שם הכל – גם שכנות, גם שיתוף פעולה, גם אהבה, גם שנאה, גם פרעות, גם רצח, גם מות – היה שם הכל וזה היה לפני שנים רבות כשעוד לא נולדתי, כשהפליטים בגבולות אוקראינה עוד לא נולדו, כשנשיאם היהודי זלנסקי עוד לא נולד. עכשיו אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי, את מי שיכולתי להיות בנסיבות אחרות, כי בסופו של דבר גם אם כף רגלי לא דרכה שם מעולם, אני משם, אני אשה עם עור שקוף ועיני תכלת מאוקראינה, שמעולם לא הסכינה עם אור השמש הצורב של ארץ חמדת אבות שבה זכיתי להיוולד. ואני מתחננת שיפתחו בפני אחי האוקראינים הנמלטים מרודפיהם את הלב ואת השערים.   

כינוס הפורום הבינלאומי לשואה

הייתי מאד צינית לגבי כינוס מנהיגי העולם בירושלים לרגל 75 שנה לשחרור אושוויץ ולמען המאבק באנטישמיות, אבל האירוע באמת היה מרשים ומרגש, גם אם היה ברור שהוא נועד בעיקר לרצות את ולדימיר פוטין כדי שיעזור לנתניהו במאמציו למשוך את לב העולים מרוסיה ולנצח בבחירות ובכלל להרשים את אזרחי ישראל, כדי שיעניקו לו מספיק קולות להקים ממשלה ולקבל חסינות מהעמדה לדין. אבל לפעמים מתוך שלא לשמה בא לשמה, והקריאה להילחם באנטישמיות מפי מנהיגי המעצמות היא חשובה מאד, כי אלימות שמקורה בשנאה תמיד צומחת על רקע של אווירה ציבורית ופוליטית שמעודדת אותה או לפחות סלחנית כלפיה, ולכן עמדה נחושה ומוצהרת של מנהיגים נגד שנאה ונגד אנטישמיות היא חשובה ומשמעותית. פוטין מצדו השתדל להיות חביב וידידותי ולא לעומתי מדי, נשיא גרמניה פרנק ולטר שטיינמאייר דיבר בכנות וביושר על התעצמות האלימות האנטישמית בגרמניה, והאירוע כולו כיבד את מדינת ישראל ואת העם היהודי. לא מובן מדוע סורבה בקשתו של נשיא פולין לנאום באירוע שמתייחס לשחרור מחנה אושוויץ שבנוי על אדמת פולין. ללא ספק שילם נשיא פולין את מחיר ההצהרה המביכה שכפה על נתניהו לפני שנתיים, שיצרה הקבלה מוחלטת בין גורל הפולנים לגורל היהודים בשואה, ודיברה על אנטי-פולניות שמקבילה לאנטישמיות ושגרמה לרצח מיליוני פולנים, תיארה את הפולנים הרבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם כחריגים ואת העם הפולני כולו כמי שפעל בכל כוחו להציל יהודים, דבר שאין לו שחר. הצהרה זו והביקורת החריפה שמתחו עליה בצדק היסטוריונים בכירים הביכה מאד את נתניהו, והוא חשש שנאום של נשיא פולין באירוע יביך אותו בשנית, ואולי יקלקל את הרומן עם פוטין שנתניהו זקוק לו כעת בתקוה להשיב אליו את הקול הרוסי. קולות הפולנים בישראל – בניגוד למתרחש במכורתם הישנה - הולכים כידוע שמאלה, שהרי הם חמוצים ולא מתלהבים מנתניהו, וגם לא מנשיא פולין, שכן בשונה מרוב קהילות היהודים, יהודי פולין אינם חדורים אהבה למולדתם. רובם נמלטו ממנה לישראל שלא על מנת לחזור.

מה שעצוב הוא שההעדפה הישראלית לרוסיה, שלכאורה סיבתה היחידה היא עוצמתה של רוסיה וריבוי האינטרסים הישראלים ביחסי ישראל עם רוסיה, משקפת גם פער בלתי ניתן לגישור ביחסינו עם פולין בנושא השואה. כי פולין שונה מכל קורבנות הנאצים האחרים, שכן היא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים בשואה, ולהציג את הפולנים כמי שחוו בעצמם שואה, ומפיצה באופן רשמי וזדוני מושגים כוזבים כמו "ששה מיליון אזרחים פולנים נרצחו במלחמה", אמירה שלמרבה הצער אפילו מלומדים חוזרים עליה. המספר השקרי הזה נועד אך ורק למטרת ניכוס אסונם של היהודים לפולין על ידי צירוף מספר הקורבנות הפולנים שמוכפל פי שניים ליהודי פולין שנרצחו בשואה. הערכות מהימנות של מספר הקורבנות הפולנים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי, ומספר זה כולל קורבנות הפצצות ולוחמים שנפלו. המספר שלושה מיליון קשור לטענה פולנית שקרית שבאושוויץ נספו שלושה מיליון פולנים, בניגוד לאמת, שבאושוויץ נספו כמיליון וחצי יהודים ומספר הפולנים שנספו במחנה קטן. על סמך טענה שקרית זו היו בעבר ניסיונות בפולין להציב באושוויץ צלבים ולהציגו כמקום שבו עונו פולנים קתולים, שבכך תמך גם הוותיקן שמנסה לטשטש את שיתוף הפעולה ההיסטורי שלו עם היטלר על פי הקונקורדט שחתם נציג האפיפיור בגרמניה, לימים פיוס השנים-עשר, עם היטלר. להציג את יהודי פולין שאיבדו תחת הכיבוש הנאצי לא רק את אזרחותם אלא את זכויות האדם הבסיסיות ביותר ונרדפו כחיות כ"אזרחים פולנים", ולמנות אותם יחד עם קורבנות פולנים, אמיתיים או מדומים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את המספר ששה מיליון קורבנות ולטעון שהיא קורבן שואה כמו היהודים ושיש תופעה של אנטי פולניות שמקבילה לאנטישמיות. זהו מעשה שפל שמביא לשיאה את האנטישמיות הקשה בפולין ואיננו מאפשר שום שיתוף פעולה פולני-יהודי בנושא השואה. דוקא רוסיה שאיבדה במלחמה כעשרים מיליון מאזרחיה, וזו הערכת הממעיטים, מכבדת את יחודו של האסון היהודי, ואיננה מנסה לנכס אותו לעצמה.

ולכן גם אם נמנע מנשיא פולין לנאום היום בטקס ביד ושם מסיבות פוליטיות ואינטרסנטיות והדבר צרם לרבים, וגם אם נשיא פולין וגם נשיא אוקראינה התחמקו מן הטקס בירושלים עקב העדפתה הבולטת של ישראל את רוסיה על פניהן, שיקף העדרה של פולין מן הטקס פער בלתי ניתן לגישור בין התפיסה הישראלית את הפולנים כמי שהרבו להסגיר ולרצוח יהודים בשואה לבין תפיסת הפולנים את עצמם כמי שעברו שואה בדיוק כמו היהודים.

ואת הפער הזה אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח, ולהעמיד פנים שהוא איננו קיים ושאפשר לגשר עליו בדברי חלקות ופלפולים.  

חנה קראל / הוכחות לקיום

את קובץ סיפוריה המתורגמים של חנה קראל "הוכחות לקיום", שהתפרסם בסדרת "פרוזה אחרת" של עם עובד לפני כעשרים שנה, מצאתי בחנות של ספרים משומשים והוא מיד משך את תשומת לבי, כי אהבתי מאד את ספרה "שוב מלך לב אדום" שיצא שנים אחריו, גם כן בהוצאת עם עובד, וגם שמחתי לראות שתירגם את סיפוריה, (מתוך שני קבצי סיפורים שפירסמה בשנות התשעים בפולין) יורם ברונובסקי המנוח, שאני מתגעגעת מאד לכתבות שלו במוסף הספרותי של "הארץ", שמאז לכתו איננו כשהיה. זהו אוסף סיפורים מטלטלים שעוסקים בשואה ובזכרון השואה, ולא פחות מכך הם עוסקים בזהות, זהויות שהשואה ריסקה והעלימה והותירה מהן רק שברי פסיפס שמנסים לחבר, ומכיוון שהוא עוסק בזהות הוא עוסק גם באבהות ובאמהות ובאופן שבו הם מעצבים את זהותו של אדם.

מאז שמצאתי את הספר קראתי בעצם רק אותו. כמה סיפורים קראתי פעמיים, ואת הסיפור הראשון שלוש פעמים. זה סיפור על זוג פולני חשוך ילדים שמחביא בביתם יהודיה צעירה שבעלה נרצח. יום אחד מודיע הבעל לאשתו שהיהודיה בהריון ושלא תעלה בדעתה להלשין עליה. אשתו מעמידה פנים שהיא בהריון ולאחר הלידה מציגה לשכנות את התינוקת כבתה. אחרי המלחמה נעלמת היהודיה. הבעל מחפש אותה, והיא שולחת שליחים לבקש את בתה, אבל הזוג מסרב להיפרד מהילדה ומגדל אותה כבתו. היהודיה משתקעת בגרמניה ושולחת משם מתנות לילדה. בבגרותה מנסה הבת ליצור קשר עם אמה יולדתה, שחליפות מבקשת לראותה ואז דוחה אותה מעל פניה. כשבנה של הבת מבקש לקבל מאמו תשובות על סבתו, היא איננה יודעת להשיב לו, שהרי איננה יודעת בעצמה מי היא ומה משמעות הדבר שהיא בתה של היהודיה, שמתברר שהיא בתה היחידה ולא נולדו לה עוד ילדים, אולי בגלל התנאים שבהם ילדה את בתה יחידתה, שהפכה לבתם של מציליה-שוביה? זו רק מחשבה.

הסיפור הזה הזכיר לי סיפור של אידה פינק על איכר שמסתיר נערה יהודיה ומנצל אותה, סיפור שגרם לי להבין שלהצלה היו לעתים צדדים אפלים. סיפוריה של חנה קראל מציגים את הצלת היהודים ללא הקיטש וההאדרה העוטפים אותה בתעמולה הפוליטית הרווחת בארצות הכיבוש הנאצי ובפולין של ימינו במיוחד: מצבם הנואש של היהודים הוא הזדמנות מבחינת הפולני המציל – לעתים הזדמנות כספית, לעתים הזדמנות מינית, בסיפור הזה זו הזדמנות להשתמש ביהודיה חסרת האונים כפונדקאית, כפי שמכנים זאת היום, באותה מידה של ניכור, נצלנות והיתממות שמאפיינים את צרכני הפונדקאות וסרסוריה באשר הם. הסיפור מעורר שאלות שתשובות עליהן אין: מאין הגיעה האשה היהודיה אל הבעל, שהביא אותה יום אחד לאשתו ואמר שחייבים לעזור לה. כיצד הכיר את האשה היהודיה? האם ניהל איתה רומן עוד לפני המלחמה? האם אנס אותה? האם אהב אותה? אחרי המלחמה ניסה לחפש אותה, אמר לבתו שאמה חיה בהמבורג ושתבקר אותה. מדוע? הרי הוא ואשתו גידלו את הילדה. מדוע חשוב היה לו שתדע מיהי אמה, שתכיר אותה? האם אהב גם את אשתו העקרה, שחי איתה ועינה אותה? ומדוע לא הלשינה אשתו על האשה שבעלה בגד בה איתה? האם מרוב פחד מבעלה? או אולי גם היא רצתה קודם כל בילדה שגידלה אותה כבתה ועם השנים החלה להאמין שהיא בתה? אולי זו איננה שאלה, אולי ברור הדבר שהבעל ואשתו שניהם חפצו בילדה, הרי כל עוד התנהלה המלחמה היתה היהודיה כלואה בביתם ולא יכלה לקחתה מהם. האם נמלטה אחרי המלחמה מפני הבעל? מפני האשה? מפני שניהם? האם בכלל אהבה את בתה, שאולי נולדה לה מאונס, למרות שהאשה מתייחסת אליה כאל מאהבת של בעלה. האם באמת היתה כזו, או שרק נכנעה לו כדי לשרוד, כפי שהיא טוענת בעצמה? מה מרגישה אשה שבתה היחידה גדלה אצל אם אחרת? מה היא חשה כלפי עצמה ומה היא חשה כלפי הילדה?  

ולעתים, כמו בסיפור "דיוקן עם כדור בלסת", הופך המציל עצמו לרוצחם של היהודים שהחביא, אם מתוך פחד, אם מרשעות או תאוות בצע. סיפורים כאלה סופרו הרבה. ההצלה היא לפעמים כלא, לפעמים מלכודת. צדיקות גמורה היא נדירה. בסיפוריה של חנה קראל אין צדיקים. בסיפור "האורן", מסופר על הצלתה של ילדה שנמצאה בזמן המלחמה לבדה ביער. זהו סיפור שיש לו פנים שונות: אשה מגלה שהיא בת מאומצת, כך מספרות לה אחיותיה, שנמצאה משוטטת ביער. האם היא בתה של יהודיה שיצאה מן היער ונרצחה, או שמוצאה הוא אחר? האם זה סיפור על ניסיון לכונן זהות אבודה על רקע השואה, או בכלל סיפור על ניסיון לסחוט כספים ממשפחות יהודיות בארצות הברית, שמחפשות חיפוש נואש אחר קרובי משפחה שאבדו להם בשואה. האם זה סיפור של נוכלות, או סיפור של חמלה? הסיפור הזה טילטל אותי במיוחד, ולא רק מפני שיש בו תיאור של רצח מזעזע. אולי העובדה שקראתי אותו במשרד הפנים, כשהמתנתי לקבל תעודת פטירה של אמי, גרמה לי לתחושה כל כך מוזרה. מה שאיננו יודעים על הורינו הוא מה שאיננו יודעים על עצמנו, מה שמענה אותנו כל חיינו. ואולי זה דוקא מה שאנו כן יודעים, ובוודאות? מאז מתה אמי אני קמה בכל בוקר בתחושה מוזרה שאיני יכולה לפענח, כאילו לא העדר של אמי אני חווה אלא דוקא חדירה לחיי של דמות זרה ומוזרה שהופיעה פתאם. אני חושבת על מה שמעולם לא ידעתי בוודאות או בכלל, ואולי לעולם לא אדע. לפני מותו ביקש ממני אחי להמשיך לחקור את הפרקים הנסתרים בחיי אבי שהיה קומוניסט מנעוריו, עד מתי? אולי כל עוד היתה בו נשמה? כל עוד היה אחי בהכרה חיפשתי בדבקות אחר מסמכים שיטילו אור על התעלומות בחיי אבי, בעיקר כדי שאחי יזכה להתוודע לפני מותו לעוד פיסה של אמת מזהותנו ומחיינו שהיתה נסתרת מעין, אחרי שאיבד את הכרתו ומת הפסקתי לחפש, כבר לא ידעתי למען מי, למען מה. מי אנחנו בכלל, מי היו הורינו, מה יישאר מאיתנו לילדינו. האם ישאו גם הם את כאב ההורים העובר בירושה? את כאב הילדים הגדלים ללא אהבה? ומי יכול בכלל לסלוח, אם גם הילדים שניטשו בשואה כדי להציל את חייהם, אינם יכולים לסלוח, לא לאם שנרצחה ולא לזו שניצלה. 

יום השואה הבינלאומי 2019

הם נרצחו כיהודים, לא כפולנים

בימים האחרונים ניסיתי ללא הצלחה להשיג את הנוסח האנגלי שאמור להיות הנוסח המקורי של ההצהרה שעליה חתמו ראשי הממשלות של פולין וישראל. בידי שני נוסחים עבריים, זה שהפיץ משרד ראש הממשלה, וזה שפורסם בעיתון "הארץ" (ובעיתונים עבריים נוספים) בידי גורמי מימשל פולנים. אין כמעט הבדל בין שני הנוסחים העבריים בתוכן, בעיקר הבדלי סגנון בין מתרגמים, ושניהם הם הכתבה מובהקת של שיח הכחשת השואה הפולני, שמעוות את האמת על השואה בצורה כה קשה, עד שהגורמים הישראלים המעורבים אפילו לא הבינו באיזו חומרה של הכחשת שואה מדובר כאן. כל הביקורות המוצדקות של היסטוריונים על המסמך המביש הזה, אפילו לא התייחסו לעניין החמור ביותר בו, תיאור השואה כ"פשע חסר תקדים של גרמניה הנאצית נגד העם היהודי וכל הפולנים ממוצא יהודי".

על פי המסמך היו איפוא שתי קטגוריות של נרצחים: "העם היהודי" וכן "פולנים ממוצא יהודי". נראה שהחותמים מצד ישראל לא הבינו, בגלל גודל המופרכות, ש"פולנים ממוצא יהודי" הם יהודי פולין, שלמעלה משלושה מיליון מתוכם נרצחו בשואה. כבר כתבתי ברשימתי "השקר היותר גרוע של פולין" על כך שהפולנים מנכסים לעצמם את שואת היהודים וטוענים שנרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", שבכך הם מונים את הנרצחים היהודים בשואה שהתגוררו בזמן המלחמה בשטח פולין הכבושה, וכן שלושה מיליון פולנים שנרצחו לטענתם, מספר כפול מההערכות המבוססות וניסיון ליצור שוויון כפול ומכופל בין גורל היהודים לגורל הפולנים: לטעון שמספר הפולנים שנרצחו זהה למספר היהודים שנרצחו, דבר שגם אינו נכון עובדתית וגם יוצר שוויון מדומה בין יהודים שנרצחו במפעל ההשמדה הנאצי לבין פולנים שמיעוטם נרצחו ורובם נהרגו במלחמה מתוך אוכלוסיה גדולה פי עשרה מן האוכלוסיה היהודית בפולין, שנרצחה כמעט כולה. כעת חתום ראש ממשלת ישראל על הצהרה שטוענת שהשואה איננה רק רצח של יהודים בשל יהדותם. השואה על פי המסמך היא גם רצח של פולנים. אמנם פולנים ממוצא יהודי, אבל פולנים. כנראה בגלל התופעה הלא מוכרת להיסטוריונים, אך קורמת במסמך הזה עור וגידים: "אנטיפולוניזם". מפעל ההשמדה הנאצי כולל איפוא רצח של העם היהודי, וגם רצח של פולנים.

אבל הנאצים, שאמנם בזו לעמים הסלאבים, הרוסים, הפולנים והסרבים, וראו בהם גזע נחות, אך לא אויב קיומי כפי שראו ביהודים, לא רצחו את יהודי פולין מפני שהיו פולנים, אלא מפני שהיו יהודים. בני משפחתי שנרצחו בפולין לא היו פולנים משום בחינה: מחוז גליציה שבו נולדו וגדלו וחיו השתייך עד מלחמת העולם הראשונה לממלכת אוסטרו-הונגריה, שקיבלה אותו מאתיים שנה קודם לכן, בעקבות חלוקת פולין בין רוסיה, גרמניה ואוסטרו-הונגריה. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוחזר המחוז לידי פולין, לאחר מלחמת העולם השנייה סופח לברית-המועצות, ולאחר התפרקות ברית-המועצות הועבר לאוקראינה. סטניסלבוב, העיר שבה נולדה אמי, נמצאת כיום באוקראינה ונקראת איוונו-פרנקונסק, אבל בני משפחת אמי ואבי שנרצחו בשואה בגליציה לא היו לא אוסטרים ולא רוסים, לא גרמנים ולא פולנים ואף לא אוקראינים. הם היו יהודים שמחוזות מגוריהם עברו מיד ליד, איש מעולם לא ראה בהם דבר אחר מלבד יהודים, את אזרחותם הפולנית, במידה שהיתה להם כזאת, איבדו עם הכיבוש הנאצי, ורק לאחר הירצחם בשואה הועלו לדרגת פולנים, כדי שפולין תוכל לנכס לעצמה את מותם ולהציב את עצמה כקורבן הנאצים בדומה ליהודים, וכעת חתם גם ראש ממשלת ישראל על השקר הפולני הזה שאיננו אלא הכחשת השואה.

כל ההצהרה כולה נועדה למטרה זו: לגזור גזירה שוה בין יהודים ופולנים. היהודים סבלו מאנטישמיות? ובכן, גם הפולנים סובלים מ"אנטיפולוניזם". שזו לדברי המכון לזיכרון לאומי בפולין תופעה חדשה יותר מאנטישמיות, אבל לא פחות חשובה. כנראה שאנטיפולוניזם הוא תופעה מאד משמעותית, אם בגללה רצחו הנאצים שלושה מיליון "פולנים ממוצא יהודי".

לצד הכחשת השואה המהותית הזאת, נמצאות בהצהרה כל הטענות הפולניות המתכחשות לאנטישמיות הקשה בפולין, שהקלה על שיתוף פעולה של פולנים עם הנאצים ברמות שונות, עד כדי רצח יהודים בודדים שניסו להימלט מידי הנאצים בידי פולנים, ואף מעשי טבח מאורגנים של קהילות יהודיות בידי קהילות כפריות פולניות. מנגד מוצגים הפולנים בהצהרה כמי שבעיקר פעלו לסייע ליהודים ולהצילם, כשבפועל מצילי היהודים היו מעטים ויחידים במינם, גם בגלל האיום הנאצי הכבד לרצוח את כל בני משפחתם של פולנים שסייעו ליהודים. אינני באה לפולנים בטענה על כך שרק למעטים מהם היה האומץ האדיר שנדרש כדי להציל יהודים, אבל עדיף שלא ינופפו בגבורתם, אם אינם רוצים שיזכירו להם כמה רבים היו הפולנים שהלשינו על יהודים והסגירום לידי הגסטאפו, גם אם לא הרגו אותם בעצמם, שגם זה קרה לא מעט.

רבים מיהודי פולין, כפי שקרה גם בארצות אחרות, התקשו לקבל את מעשי השנאה מצד שכניהם הפולנים שלצדם חיו, ולעתים קרובות היו ביחסים טובים וידידותיים עמהם לפני הכיבוש הנאצי, עוד יותר מכפי שהתקשו לקבל את רצחנות הגרמנים, שהיו זרים להם. לכאב היהודי על בגידת השכנים והידידים הפולנים, אין הפולנים מוכנים להתייחס כלל. את הפולנים המעטים שהצילו יהודים הם הופכים לנכס לאומי כאילו פעלו מטעם האומה הפולנית ולא בזכות עצמם. על הפולנים הרבים שרדפו, גזלו, הלשינו ואפילו רצחו, הם אומרים שאין לכך שום קשר למוצאם.

לפי הפתיח להצהרה הכל נפלא ביחסי ישראל ופולין, ויש זהות גמורה ביחס כלפי השואה, אין שקר גדול מכך. הפולנים תמיד ניסו לנכס לעצמם את הקורבן היהודי. באושוויץ הם ביקשו להקים כנסיה ולהציב צלבים, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי ולא באתר טבח המוני ביהודים. במשך שנים התריעו יהודים בפולין כנגד ההסתה האנטישמית של רדיו מריה. אבל רדיו מריה מקורב מאד למפלגה השלטת כעת בפולין. אין שום דבר משותף במבט ההיסטורי היהודי ובמבט ההיסטורי הפולני, שמלא בתכנים אנטישמיים, לעתים אפילו תכנים נאצים. אני זוכרת בזעזוע מיפגש עם היסטוריונים פולנים באוניברסיטה העברית בשנות התשעים, שבו למדתי מושג חדש "יודאקומונה", המקבילה הפולנית למושג הנאצי "יודובולשביקים". תחת הכותרת הזו מאשימים פולנים, כולל היסטוריונים רשמיים, את היהודים באחריות לדיכוי הקומוניסטי של פולין, ובנוכחות היהודים הם לא העזו לומר זאת במלים מפורשות, אך רמזו לכך, שבעצם היהודים אשמים בעוינות הפולנית כלפיהם ובתוצאותיה הרצחניות, בשל שיתוף הפעולה שלהם עם הסובייטים. במקרה זה הפולנים אינם מחילים על היהודים את הזהירות שהם דורשים לגבי עצמם, ומאשימים את כל היהודים בשיתוף פעולה של יהודים עם הקומוניסטים. כמובן שזו בעצמה האשמה אנטישמית-נאצית, שמזהה יהודים עם קומוניסטים. השנאה הפולנית ליהודים היא תופעה עתיקה בפולין, ואחראית לה הכנסיה הקתולית הפולנית והמסדר הישועי שפעל בפולין. עלילות דם הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הפולנית, וגם הפוגרום בעיירה קיילצה ביולי 1946, שבו נרצחו 42 ניצולי שואה יהודים, התבסס על עלילת דם. גם כיום יש בפולין אנשים שמאמינים כי היהודים רוצחים ילדים ושותים את דמם, וזה מאד קשור למוצאם ולדתם. וכמובן, מאד מקובל בפולין של מפלגת החוק והצדק להאשים את היהודים בקומוניזם, ולהתעלם כליל מהעובדה שהמשטר הקומוניסטי בפולין רדף את היהודים עוד בשנות החמישים, ולאחר מלחמת ששת הימים בעצם גירש אותם מפולין. לאירועים אלה, שצרובים עמוק בלבם של יהודי פולין, אין זכר בהצהרה. רק מודגש בה שהיהודים מסכימים לכל מה שהפולנים טוענים על השואה. הם לא.

הזיכרון המשמעותי ביותר של אמי מפולין הוא שלקראת ביקורו של ראש ממשלת פולין באותם ימים, הגנרל פילסודסקי, בבית ספרם, בחרה בה המורה לדקלם שיר לכבודו, והזמינה אותה לביתה לערוך חזרות על הדקלום. בעלה של המורה שאל אותה אם לא מצאה מישהו אחר מלבד הז'ידובקה לדקלם לכבוד ראש הממשלה. אמי לדבריה סיפרה זאת לסבי והוא כעס מאד ואמר מספיק, עכשיו עולים לארץ ישראל. למרבה המזל הם עלו לארץ בשנת 1936. מאז שעלו סבי וסבתי לארץ, מעולם לא יצאו עוד ממנה. את פולין מעולם לא שבו לראות, ואני, שהייתי קשורה אליהם במיוחד, מעולם לא רציתי לנסוע לפולין, גם כאשר בני משפחתי האחרים נסעו לשם. איני חשה שום שותפות וחברות עם הפולנים, רק כעס וצער. איני מוצאת ביחסם אלינו שום כבוד ושום רגישות. רגישות יש להם רק לעצמם. כאשר מישהו אומר "מחנות ריכוז פולניים", למשל נשיא ארצות הברית ברק אובמה, הפולנים משתוללים מזעם, אבל אובמה, וגם אחרים האומרים זאת, מתכוונים אך ורק לכך שמחנות הריכוז הגדולים כמו אושוויץ, טרבלינקה, מאידנק, וגם חלמנו ובלז'ץ, המחנה שבו נרצחו בני משפחתי, הוקמו בשטחה של פולין. אנחנו יודעים שאת המחנות הקימו והפעילו הנאצים, ושאת בני משפחתי רצחו הנאצים. את משפחת אחי סבתי רובין מרפלד, שהיה עורך דין פלילי, את אשתו פאני ובנו הרך רישק,  הציל פושע פולני שרובין ייצג. הוא סיכן את חייו כדי להציל משפחה יהודית, אולי דוקא מפני שהיה פושע. במשפחתי סיפרו שאחרי המלחמה רצחו אותו האוקראינים מפני שהציל יהודים. אני מספרת כל מה ששמעתי כלשונו. פעם חשבתי שיכולה להיות קרבת נפש בין קורבנות הנאצים היהודים והפולנים, אבל היום אני מבינה שזה איננו אפשרי. לא רק בגלל שהיו פולנים רבים שהסגירו יהודים לנאצים ואפילו רצחו אותם בעצמם, אלא מפני שהתרבות הפולנית היא תרבות אנטישמית מאד, והיא איננה מאפשרת שום דיאלוג אמיתי, ומפני שהפולנים רוצים לנכס לעצמם את גורל היהודים בשואה, ולשם כך הם משתמשים גם באנטישמיות וגם בסתם שקרים. ההצהרה הזאת שחתומים עליה ראשי ממשלות פולין וישראל היא אחת מהשקרים האלה. הפולנים מנפנפים בה כמו פושע שקיבל זיכוי. אולי הם, שאינם יודעים דמוקרטיה מהי, חושבים שאם יבהירו לתושבי ישראל על איזה מסמך מביש חתם ראש ממשלתם, יעברו כל תושבי ישראל לדום וידקלמו את ההצהרה המבישה והשקרית הזו כאילו היתה תורה מסיני. אבל להצהרה הזו אין יותר ערך מהצהרה אווילית אחרת של מכחיש השואה בנימין נתניהו, שהיטלר לא רצה להרוג יהודים, אלא המופתי של ירושלים נתן לו את הרעיון. האמת, אמרה לי תמיד לוחמת הגיטאות המנוחה ברוניה קליבנסקי, האמת היא עקשנית, והיא תחזור ותתנוסס מעל ההטעיות והשקרים.

גרמניה וחוק השואה הפולני: שתיקה כהסכמה?

עד כה גרמניה יצאה נשכרת מחוק השואה הפולני. היהודים הזועמים בצדק על ממשלת פולין האנטישמית, שמסתחררת יותר ויותר בהתבטאויות אנטישמיות שהאחת גרועה מהשנייה, ומתבוססת בהכחשת השואה, פורקים את זעמם על הפולנים באמירות הבל שהפולנים היו גרועים מן הנאצים, ושגרמניה מתמודדת עם העבר בצורה מכובדת יותר מפולין, שזה כמובן לא קשה במיוחד. אבל האם באמת גרמניה נוהגת בהגינות בעניין החוק הפולני? כל מה שהיה לקנצלרית מרקל לומר בעניין החוק המאיים בשלוש שנות מאסר על מי שייחס לעם הפולני שותפות ברצח יהודים, הוא ש"אנחנו כגרמנים אחראים למה שקרה בשואה במשטר הנאצי", ושאיננה רוצה להתערב בחוק של השכנים. מדוע איננה רוצה להתערב דוקא בחוק הזה? הרי ברפורמה שערכה פולין במערכת המשפט שלה, שבה העניקה לממשלה זכות לפטר שופטים, גרמניה בהחלט התערבה והיתה שותפה לאיום מצד האיחוד האירופי על פולין להשעות את זכות ההצבעה שלה במוסדות האיחוד, אם תחוקק חוקים שיחתרו תחת המשטר הדמוקרטי. בכלל גרמניה, כמדינה הגדולה, העשירה והחזקה ביותר באיחוד איננה נמנעת מהתערבות בענייניהן של מדינות האיחוד האחרות, כפי שיכולנו לראות במשבר הכלכלי ביוון, ופתאם דוקא בעניין חוק מזעזע שכל תכליתו למנוע דיון בשיתוף פעולה פולני עם הנאצים ברצח יהודים שהיה גם היה, פתאם גרמניה נתקפת שיתוק? גם זיגמר גבריאל, שר החוץ הגרמני מן המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שלישראל דוקא יש לו הרבה מה להגיד ולבקר, אפילו הצדיק את החוק הפולני והכריז ש"אין שום ספק מי אחראי למחנות הריכוז, הפעיל אותם ורצח בהם מיליוני יהודים אירופיים, כלומר הגרמנים", ובכך חזר בדיוק על הטענה הפולנית הצבועה, כאילו סיבת החוק היא שמישהו מכחיש כביכול את אחריות הגרמנים לרצח היהודים במחנות הריכוז, בעוד שהגרמנים כמו שאר העולם יודעים היטב, שסיבת החוק האמיתית היא המחקרים שהתפרסמו בשנים האחרונות, למשל מחקריהם של ההיסטוריונים יאן תומס גרוס ויאן גרבובסקי, שחשפו את מעורבותם של פולנים ברצח יהודים בשואה ואכן לא במחנות הריכוז, אלא בכפרים ובעיירות שבהם התגוררו היהודים ושבהם נרצחו בהמוניהם, לעתים גם ללא מעורבותם של הנאצים. מחקרים אלה הציתו בפולין ויכוח ער ועודדו פירסומים נוספים בנושאים אלה, כמו ספרה של אנה ביקונט "אנחנו מידוובנה" שהביא גם את קולם של הרוצחים ומשפחותיהם. את כל אלה רוצה ממשלת פולין להשתיק, והסעיף בחוק המחריג דיון מדעי או אמנותי לא יסייע לעיתונאים ולניצולים שישמיעו את דבריהם. הוא גם לא עזר לחוקרים שהזכרתי, שכולם מותקפים ומאוימים בפולין "כמשמיצי המולדת", ולא בלי התייחסות למוצאם היהודי.

שתיקתה של גרמניה מקוממת במיוחד בהתחשב בכך שדוקא הגרמנים מרבים מאד בשנים האחרונות להדגיש את ממדי שיתוף הפעולה של העמים הכבושים על ידיהם ברצח היהודים, בבחינת "לא רק אנחנו", והנה דוקא בעניין החוק הפולני המחפיר, פתאם נשכחה מהם הטענה הזאת שהם מרבים כל כך לחזור עליה בהקשרים אחרים, מבלי שהם טורחים להדגיש שהם היו האחראים והמתכננים וההוגים של רצח העם היהודי.

בעבר הופתעתי מהמהירות שבה אימצו כלי תקשורת גרמנים את נוסחת השקר שתיארתי ברשימתי "השקר היותר גרוע של פולין", ושבאמצעותה מנסים הפולנים לנכס לעצמם את שואת היהודים ולהציג את עצמם כקורבנות השואה האמיתיים, ושמכתבתו אתמול של איוו מינסן ב"נויה ציריכר צייטונג" למדתי, שלמרבה החוצפה מפלגת השלטון הפולנית אף השתמשה בנוסחת שקר זו כנימוק לחוק האנטישמי שלהם: שפולין נמנית על הקורבנות הגדולים ביותר של הנאצים, וששה (כך!) מיליון איש, שהיו עשרים אחוז מאוכלוסייתה בזמן הכיבוש הנאצי, נהרגו. "באופן ראוי לציון", מעיר מינסן, "הם לא הזכירו שמחצית מהרוגים אלה היו לפני המלחמה יהודים בעלי אזרחות פולנית" (וגם הטענה שהיו שלושה מיליון הרוגים פולנים היא שקרית והומצאה רק לצורך ניכוס המספר ששה מיליון לפולנים). אבל כעת, יחד עם התמיכה למעשה של ממשלת גרמניה בחוק הפולני, אינני יכולה להימנע מהמחשבה, שהגרמנים, בדיוק כמו הפולנים, פשוט שמחים על כל צורה של הכחשת השואה ושל אנטישמיות שפוגעת ביהודים ומערערת על מעמדם כקורבנותיה המובהקים של גרמניה הנאצית, וגוזלת מהם אפילו את הזכות לגנות את הרוצחים.

פולין נגד היהודים

הדבר שחשוב להבין לגבי החוק הפולני האוסר ייחוס אשמה ברצח היהודים לאומה הפולנית הוא שהמניעים לחוק אינם שטחיים ואופורטוניסטים, והם לא נועדו רק לשרת אינטרסים פוליטיים שטחיים וחולפים, אלא הם מבטאים שאיפה מאד עמוקה של העם הפולני, שמעוגנת באופן עמוק בנצרות הקתולית הפולנית, ובנצרות הקתולית בכלל, לראות את עצמם כקורבן המובהק ביותר, של הרוסים, של הגרמנים, ובהיותם נוצרים קתולים, גם כקורבן של היהודים המתוארים כרוצחי האלהים, ולא במקרה איזכור של מעורבות פולנים ברצח יהודים בשואה מחזיר מיד את הציבור הפולני לאנטישמיות הנוצרית הקלאסית, המתארת את היהודים כרוצחי אלהים. בשאיפתם להיחשב לקורבן המובהק של הגרמנים, הפולנים אינם יכולים לשאת את העובדה שדוקא היהודים השנואים, מי שהנוצרים תמיד נחשבו לקורבנם, נחשבים לקורבן המובהק של הגרמנים, בעוד שהם, הפולנים, נאלצים להסתפק בתפקיד קורבן משני, או גרוע מכך: בתפקיד השכנים השמחים לאיד, שגם הוא מיוחס במסורת הנוצרית ליהודים שמתוארים כמי שלעגו לישו ושמחו על צליבתו, ואפילו בתור מי שרדפו ורצחו בעצמם את היהודים, כפי שלמרבה הצער אירע לא מעט. התוקפנות האנטישמית שמתפרצת מהפולנים, מקורה קודם כל בתחושה שהיהודים גונבים מהם שלא בצדק את מעמד הקורבן שהם משתוקקים לו ומחונכים לראות את עצמם ככאלה. הפולנים חשו תמיד זעם על כך שהמרד הפולני נגד הנאצים, שגבה את חייהם של כמאתיים אלף פולנים, לא זכה למעמד ההרואי בזיכרון הבינלאומי כמו מרד גטו ורשה. איתרע מזלם שהמרד הפולני בימיו האחרונים של השלטון הנאצי בורשה, כאשר הצבא האדום, שהפולנים מעולם לא סלחו לו על כך שלא התערב מיד להצילם מידי הנאצים, כבר ניצב מעבר לויסלה, לא עורר תדהמה והתרגשות כמו המרד הנואש, החסר כל תקוה וסיכוי, של היהודים שלא רצו ללכת כצאן לטבח. אפשר כמובן לומר שקנאת הפולנים בעניין שמעוררת השמדת היהודים מגוחכת, שעדיף להם לשמוח שסבלם מהנאצים, הגדול מאד לכשעצמו, לא היה אפילו דומה לגורלם המחריד של היהודים בשואה, אבל מי שחונך לראות ביהודים את רוצחי האלהים הנתעבים ואפילו להצדיק בטענה זו כל סבל ורצח של יהודים, יתקשה לחשוב באופן כזה. ישנה הקבלה עצובה בין הקנאה הנוצרית ביהודים שגרמה לנצרות לגמד את אחריות הרומאים לצליבת ישו ואפילו לבטל אותה לגמרי, כדי להרשיע דוקא את היהודים ברצח האלהים על הצלב, מתוך רצונה של הנצרות לתפוס את מקום היהודים כדת האמת, שלכן הפכה את עצמה בתיאולוגיה שלה לקורבנם של היהודים, ואת היהודי שנצלב בידי הרומאים כמי שמרד בהם, לקורבנם האלהי החף מפשע של היהודים ולא של הרומאים, שלימים הפכה הכנסיה הקתולית את עצמה ליורשתם עלי אדמות. מאז השואה מתחולל מאמץ מתמשך של הכנסיה הקתולית לשלב את השואה בתיאולוגיה הנוצרית כעונשם של היהודים על צליבת האלהים, בעוד שהכנסיה הקתולית שהיתה בת ברית רשמית של הנאצים מאז חתימת הקונקורדט עם הנאצים ביולי 1933, מציגה את עצמה כקורבנם המובהק של הנאצים, ומנסה להעביר מסרים כאלה למשל דרך הכרזתה לקדושה של הפילוסופית היהודיה המומרת אדית שטיין, שנתפסה בידי הגסטאפו כיהודיה ונשלחה אל מותה באושוויץ. בשיתוף פעולה פולני-קתולי פעל המסדר הכרמליטי שאליו השתייכה אדית שטיין להקים מנזר באושוויץ ולהציב צלבים באתר כדי לשוות לו דמות של אתר קדושים נוצרי, כאילו נרצחה אדית שטיין בשל היותה מומרת ולא בשל היותה יהודיה, וכאילו גורלה הוא רק משל לגורל הנוצרים בשואה, דבר שהוא שקר גמור. הדימיון המצמרר הזה בין הניסיון הפולני-קתולי לעצב את דמות הפולנים והכנסיה הקתולית כקורבן המובהק של הנאצים, תוך ניכוס גורל היהודים לעצמם בלהטוטי לשון ושקרים, כפי שתיארתי לאחרונה ברשימתי "השקר הגרוע יותר של פולין" את הטענה הפולנית ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", לבין הפיכת הקורבן היהודי של הרומאים ישו לאלהים שהיהודים רצחו ולכן נרצחו בגינו אלפיים שנה מאז ימי הביניים ועד אושוויץ, כדי לאפשר לנצרות לתפוס את מקום היהדות כדת האמת, כ"עם ישראל האמיתי", כפי שתיארה הכנסיה את עצמה, הדימיון הזה לבדו די בו כדי לעורר חלחלה מפני הבאות, מה גם שכבר אנו שומעים מפי פולנים שבעצם היהודים הם אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו את אחיהם בשואה, והטענה הזו מושמעת בכפיפה אחת עם הטענה שהיהודים רצחו את אלהים, כדי שנבין שאלפיים שנה דבר לא השתנה.    

אין על מה לדון עם הפולנים

הפעם אין לי אלא להסכים הסכמה גמורה עם דבריו הנכוחים של יאיר לפיד: לא מנהלים משא ומתן על זיכרון השואה. הסיכום בין ראש ממשלת ישראל לראש ממשלת פולין על הקמת וועדה משותפת ישראלית-פולנית לדיון בנוסח החוק המביש האוסר על איזכור מעורבות של פולנים ברצח היהודים בשואה הוא רעיון עיוועים, שפירושו היחיד הוא מתן לגיטימציה ישראלית לחוק שערורייתי מיסודו, שמאיים בעונש מאסר על מי שהתייחסותו לשואה איננה נוחה לפולנים. חוק כזה איננו ראוי בשום נוסח, ועונש מאסר לאדם שדיבר על השואה, אפילו אם איננו יכול להוכיח בבית משפט את דבריו – הרי רוב הפשעים שנעשו במלחמת העולם השנייה אינם מתועדים, וגם היסטוריונים נסמכים במידה רבה על עדויות של ניצולים, שבמקרים רבים הן עדויות יחידות, כי רק בודדים שרדו לספר - הוא מעשה מתועב שאסור להסכים איתו בשום צורה, והדרישה היחידה שצריכה לבוא מישראל לפולין היא לבטל לגמרי את החוק המביש הזה ולא לרכך אותו, כאילו להעניש אנשים על דיון בשואה, גם אם דבריהם אינם מדויקים, יכול להיות בכלל לגיטימי בצורה כלשהי או בנוסח כלשהו. עלתה במוחי המחשבה מה יקרה אם מישהו יאמר "מחנות ההשמדה בפולין" ודבריו יתורגמו בטעות כ"מחנות ההשמדה הפולניים". האם על כך ישליכו אותו הפולנים לכלא לשלוש שנים? הרשעות ושנאת ישראל שעומדות בבסיס החוק הזה כה ברורות וכה נוראות, שאוי לממשלת ישראל אם תתפשר עליו עם ממשלת פולין למען אינטרסים פוליטיים, ואפילו כאלה שבפני עצמם הם חשובים.

בניגוד לטענת עיתון "הארץ" במאמר המערכת שלו היום, טענת הפולנים שישראל עשתה אותו דבר איננה מתייחסת למה שמכונה "חוק הנכבה", אלא לחוק הכחשת השואה הישראלי משנת 1986 המטיל עונש של חמש שנות מאסר על פירסומים של הכחשת השואה או אהדה למעשי הנאצים, חוק שמעולם לא הורשע על פיו איש במדינת ישראל, ולו שאלו לדעתי הייתי מעדיפה שלא היה קיים, שכן הוא בעיקר מעניק כוח למכחישי שואה שתובעים דיבה את מי שמאשים אותם בהכחשת השואה, ובפועל מספר מכחישי השואה בעולם שתבעו את ההיסטוריונים שהאשימו אותם בהכחשת השואה גדול ממספר מכחישי השואה שנתבעו על הכחשת השואה, למרות שאלה כלל אינם מעטים בעולמנו. מה שמוכיח שדיונים על השואה ואפילו הכחשת השואה אינם עניין למערכת המשפט, ועדיף שגינויים של מכחישי שואה יהיה ציבורי ולא פלילי. כמובן שעיתון "הארץ" התקשה לוותר על עוד הזדמנות להשוות את ישראל לנאצים, אבל בנטייתו זו של העיתון כבר עסקתי הרבה במקומות אחרים.

בהקשר זה הועלה רעיון להפסיק את המסעות למחנות הריכוז בפולין כעונש לפולנים, וגם כדי להגן על המדריכים במסעות אלה מסכנת העמדתם לדין בפולין על פי החוק החדש – שעדיין לא נכנס לתוקף. הפסקת המסעות למחנת הריכוז בפולין היא רעיון נכון בלי קשר לחוק החדש. מסעות אלה הפכו מזמן למכרה זהב כלכלי לגורמים מסחריים שמנצלים את העניין הרב ואת העלות הזולה של מסע בפולין כדי לגלגל רווחים עצומים, כאשר הם גובים מחירים גבוהים בהרבה מהנדרש ואינם טורחים אפילו לספק לנוער המשתתף במסע אוכל כשר, ומכשילים יוזמות למסע למחנות של יום אחד ללא לינה שאיננו ממלא את כיסיהם, והיה יכול למנוע את האפליה בין ילדים שהוריהם מסוגלים לממן את המסעות לבין ילדים שהוריהם אינם מסוגלים לכך, שהפכה את המסעות לפולין לגורם מסכסך ומפלה בין תלמיד לתלמיד, שלא זו מטרתה של הוראת השואה. אבל יותר מהכל: אין שום קדושה מיוחדת במחנות הריכוז. כיום הם מוזיאונים ששומרים על ממצאים פיזיים מהשואה, שלמזלנו אינם יכולים לשחזר את חוויית האימה והמוות שעברו הנספים בשואה, וטוב שכך. עדיף לקחת את הנוער ל"יד ושם" וללמדם על השואה בדרך צנועה וחכמה יותר, מבלי לצפות מהם לחוש על בשרם מה שחשו בני עמנו שנרצחו באושוויץ וטרבלינקה, שזו יומרה בלתי נסבלת ולעניות דעתי מצמררת. מה שעברו בני עמנו בשואה ניתן רק ללמוד ולזכור מתוך כבוד וענווה. את החוויה שחוו יהי רצון שלא יחווה עוד שום אדם לעולם. 

השקר היותר גרוע של פולין

אני עדיין בהלם מהחוק שאושר אתמול בפולין, ערב יום השואה הבינלאומי, שאוסר לדבר על שיתוף פעולה של הפולנים עם הנאצים ברצח היהודים או על רצח יהודים על ידי פולנים בזמן הכיבוש הנאצי, לפעמים גם ביוזמה עצמאית של פולנים ולא בהוראת שלטונות הכיבוש. הרצון לאסור על עיסוק ודיון בפשעי הפולנים בזמן הכיבוש הנאצי באיום של מאסר, מזעזע בתוקפנות ובחוסר הבושה שמאפיינים אותו. אבל הסתרת פשעיהם של פולנים בזמן השואה, והיחס המכוער מצד פולנים רבים ליהודים הנרדפים – עולה לנגד עיני מראה הנהג הפולני שסיפר לקלוד לנצמן בסרטו "שואה" כיצד סימן ליהודים האומללים בקרונות הרכבת לטרבלינקה סימן של שחיטה על צווארו – היא רק חלק מניסיון סילוף ושיכתוב מקיף בהרבה, שבאמצעותו מנסים הפולנים, לא בלי הצלחה, לא רק להסתיר פרקים אפלים בהיסטוריה שלהם, אלא הרבה יותר מכך – לנכס לעצמם את אסונם של היהודים באמצעות שיווק של מסכת שקרים שרבים, גם אנשים מלומדים בישראל, קונים ללא ביקורת וחוזרים על השקר שמפיצות ממשלות פולין כבר שנים בניסוח הבא: "במלחמה נרצחו ששה מיליון אזרחים פולנים". כל כך נשתרש השקר הנאלח הזה, שגם אצל מלומדים ועיתונאים ישראלים אני קוראת מדי פעם שבשואה נרצחו ששה מיליון יהודים ו"ששה מיליון אזרחים פולניים", שכוללים כמובן למעלה משלושה מיליון יהודים פולנים שנרצחו בשואה, ואני תוהה אם הכותבים כך מודעים לכך, שקודם כל הם סופרים פעמיים את היהודים שנרצחו בשואה, פעם כ"אזרחים פולנים" ופעם כיהודים, שזו הספירה הנכונה, כי היהודים נרצחו כיהודים, לא כ"אזרחים פולנים", שכן איבדו את זכויות האזרח וגם את זכויות האדם שלהם עם הכיבוש הנאצי, ודבר שני, שגם אם מתייחסים לרצח של כשלושה וחצי מיליון של יהודי פולין כאל "רצח אזרחים פולנים", עדיין לא נרצחו "ששה מיליון אזרחים פולנים", והמספר הזה לא רק שהוא ממציא קטגוריה שאיננה קיימת, כי הנאצים לא רצחו אזרחים פולנים באשר הם אזרחים פולנים – הם רצחו יהודים ומסתירי יהודים והם רצחו גם קומוניסטים ומתנגדים פוליטיים – שלושה מיליון נרצחים פולנים הוא מספר מומצא שנועד להציג תמונה מסולפת, כאילו מספר הקורבנות הפולניים במלחמה זהה למספר הקורבנות היהודיים, דבר שאין לו שחר. ההערכות המבוססות יותר לגבי מספר הקורבנות הפולניים במלחמה נעות בין מיליון ומאתיים אלף למיליון וחצי פולנים שנרצחו במלחמה, מאתיים אלף מתוכם במרד הפולני שפרץ כאשר הצבא האדום כבר התקרב מאד לבירה ורשה. במשך כל השנים ניסו הפולנים לטעון שבאושוויץ נרצחו ארבע וחצי מיליון איש ושלושה מיליון מתוכם היו פולנים, במטרה לטעון שמספר הפולנים שנרצחו שוה למספר היהודים שנרצחו, אבל מידע מבוסס יותר מצביע על כך שבאושוויץ נרצחו כמיליון וחצי איש, כמעט כולם יהודים. במשך השנים נעשו מספר ניסיונות של הכנסייה הקתולית בפולין להציב באושוויץ צלבים ואפילו לבנות שם כנסיה, כאילו מדובר באתר מרטיריון נוצרי, שכך מנסים הפולנים וגם הכנסיה הקתולית להציג את השואה: כרצח של קדושים נוצריים באשר הם נוצרים, למרות שבפועל היתה הכנסיה הקתולית בת בריתו של המשטר הנאצי, וכרתה עמו כבר ביולי 1933 את הסכם הקונקורדט שהעניק לה חופש דת בתמורה להסכמתה בשתיקה לרצח היהודים, על ידי מי שיהיה לימים האפיפיור פיוס השנים-עשר. גם לו נרצחו בשואה שלושה מיליון פולנים, דבר שכלל איננו נכון, אי אפשר היה ליצור הקבלה בין גורל יהדות פולין שנמחתה מעל פני האדמה כמעט ללא שריד ופליט, לבין גורל הפולנים, שרבים מהם נרצחו, אבל רוב מתיהם נהרגו במלחמה, וזה שונה מאד מבית החרושת השיטתי לרצח יהודים שניהלו הנאצים על אדמת פולין. פולין לא רק אוסרת ומאיימת על מי שחושף מעורבות פולנים ברצח יהודים ובהסגרתם לנאצים, אלא מנסה לנכס לעצמה את גורל היהודים על ידי מסכת שקרים של ניפוח מספר הפולנים שנהרגו במלחמה, לאו דוקא נרצחו, לכפול ממספרו האמיתי, וחיבורו למספר היהודים הפולנים שנרצחו ברצח יזום למטרת השמדת העם היהודי ליצירת קטגוריה מומצאת של "אזרחים פולנים" שלא היתה קיימת כלל מבחינת הנאצים, שהפרידו לחלוטין בין הפולנים לבין היהודים שנכלאו בגטאות, ואת אלה מהם שלא גוועו בגטאות מרעב ומחלות, רצחו ביריות או בתאי הגזים. הנאצים אמנם בזו לכל העמים הסלאבים, ורצחו באכזריות פולנים שהתנגדו לכיבוש הנאצי או הסתירו יהודים על כל בני משפחותיהם, אבל לא היתה להם שום תכנית ושום כוונה להשמיד את העם הפולני כפי שהתכוונו למחות את העם היהודי מעל פני האדמה, וכל ניסיון פולני ליצור הקבלה בין גורל הפולנים לגורל היהודים, ובמיוחד על ידי האמירה השקרית והמתחכמת שהנאצים "רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", במטרה לנכס לפולנים את גורל היהודים, הוא צורה שפלה במיוחד של הכחשת השואה.

כתב המחילה של הסרט "החטאים"

את הסרט "החטאים" ביים אבי נשר, כפי שהבנתי מראיון עמו בעת שעוד עבד על הסרט, לפי בקשתה ולפי הדברים שסיפרה לו המלחינה אלה שריף, על בני משפחתה שכבר אינם בחיים: אביה הרופא הגיניקולוג ברוך מילך, שבעדותו המצמררת על זוועות השואה שחוה במזרח גליציה עסקתי בשתי רשימותי הקודמות, אחותה העיתונאית ומבקרת התיאטרון שוש אביגל, שערכה את עדותו של אביהן לספר "ואולי השמים ריקים", והלכה לעולמה בשנת 2003 ממחלת הסרטן, ואמה לוסיה, שבמשך שנים דחקה בה ובאחותה למלא את צוואת אביהן ולפרסם את עדותו. השאלה מדוע לא דאג ברוך מילך בעצמו לפירסום עדותו בחייו היא שאלה שהטרידה אותי במהלך הקריאה בספר שערכה שוש אביגל, ואין בו שום רמז לתשובה עליה ואפילו לא תמיהה מדוע האב, שדחק כל כך בבנותיו לפרסם את עדותו, לא עשה זאת בעצמו בחייו. האם משום שעדיין קיוה למצוא את יומנו המקורי בשפה הפולנית שאותו השאיר בידי הועד היהודי בפולין והתגלגל לארכיון פולני, ונמצא במפתיע זמן קצר לאחר מותו על ידי פולנים מתנועת סולידריות, ואלה שריף עדיין נלחמת, עשרים שנה אחר כך, לקבל אותו לידיה? אבי נשר הפך את חיפוש ומציאת המקור הפולני של היומן, שבמציאות קרה במקרה זמן קצר אחרי מותו של האב וללא כל מאמץ מצד בנותיו, למרכז סרטו, וגם קשר בין הגילוי לבין הצלתה ממות של ננה-אהרונה, הדמות שמייצגת בסרט את שוש אביגל הצעירה ושנלי תגר משחקת להפליא, והקישור הזה בין מציאת היומן המקורי לבין הצלת האחות הגוססת, שמנסה להפוך את הסרט למין סרט מתח שבו נתון אחד הגיבורים בסכנת חיים וניצל ברגע האחרון כמעט בנס, הוא הדבר שהכי תיעבתי בסרט, ובעיני הוא גם שגיאה עלילתית, שדוחקת הצדה את הסודות הנוראים – והאמיתיים – שמניעים את עלילת הסרט, ושהתגלו לשוש אביגל במציאות באופן דרמטי ומזעזע בהרבה מכפי שהם מתגלים בסרט. בכלל נכשל הסרט לדעתי בעיצוב היחסים בין בני משפחת מילך ואופיים הדרמטי ובהעברתם למסך, ובמקום הסצינות הכל כך דרמטיות שבאמת התרחשו במציאות: שוש אביגל בת האחת-עשרה שומעת מקרוב משפחה חסר רגישות על אשתו הראשונה ובנו של אביה שמעולם לא שמעה על קיומם קודם לכן, חוזרת הביתה בוכה וצועקת על אביה, והוא, האיש המאד קשה הזה, לא צועק עליה, לא מכה אותה, לא כועס, אלא לוקח אותה בשקט לספריה, נועל את הדלת, מוציא אלבום ישן ומראה לה שלוש תמונות: של אשתו הראשונה פפה שנחשפה במחבוא ונרצחה באכזריות ואת גופתה לא מצא מעולם, של בנו לונק שנרצח עוד קודם לכן ונזרק חי לקבר אחים, ושל אשתו ובנו יחדיו, בחייו הראשונים, המאד מאושרים, ושנים לאחר מכן מענים אותה סיוטים אודות הסיפור הנורא הזה, כשעדיין איננה יודעת שסוד נורא עוד יותר עתיד להתגלות לה, והיא מבינה לא רק שלאביה היתה משפחה אחרת שנרצחה באכזריות מזוויעה, אלא שאחותה הקטנה ממנה, אלה-שמואלה הבלונדינית, היפה, מזכירה לאביה את בנו המת, ולפיכך היא אהובה יותר. אבי נשר ויתר על המימד הזה של הסיפור, של הדמיון בין אלה הקטנה לילד המת, ששוש אביגל נאלצה להתמודד איתו בחיים האמיתיים. הוא מנגיד את האחיות באופיין, ננה המוחצנת והבוטה לעומת ספי העדינה והמופנמת, אבל ג'וי ריגר שמשחקת את ספי היא שחורת שיער, וסיפורו של האח המת בכלל מודחק מאד בסרט. אבל מה שמפריע יותר הוא שהדיאלוגים בין האב, שדורון תבורי מצליח להרשים בדמותו למרות מגבלות התסריט, לבין בנותיו, מעוצבים באופן כה מלאכותי, כאשר במקום התיאור הכל כך חי של שוש אביגל של אביה הנועל את הדלת ומראה לה באלבום התמונות את אחיה ואמו המתים ומספר לה על מותם הנורא, מושיב אבי נשר את תבורי להקריא לבנותיו את זיכרונותיו מן הכתב מיומנו המשוחזר, ומחניק אצל שחקניו כל רגש חי שהתעורר במציאות. לאיפוק רגשי יש כוח כשהוא אמיתי ומשכנע. אבל כשהחנקת הרגש נוצרת באופן מלאכותי כזה, על ידי החלפת שיחה חיה בהקראה מן הכתב, היא לא יותר ממגוחכת. ואילו לוסיה מילך, שמצטיירת בתיאוריה של שוש אביגל כאשה נחושה ואקטיבית, הופכת בסרט לדמות חיוורת ופסיווית לגמרי, עצית ובובתית אפילו בתנועותיה.  

וכל זה הוא כאין וכאפס לעומת הניסיונות לשוות לסרט אופי מותח, לא רק על ידי קישור מציאת היומן למחלת הסרטן של האחות הבכורה, אלא על ידי הוספת דמות מוזרה של מלחין פולני המחזר אחר האחות הקטנה, שמוסיף לסרט כמה קישורים מופרכים נוספים שהופכים את הסיפור לזול ודוחה במיוחד. על פי הסרט המלחין הפולני-גרמני הוא נכדו של האיכר שהחביא את בני הזוג מילך והיה שותף להסגרתן ורציחתן של פפה מילך ושל גיסתה. כאן עושה נשר מעשה שלא ייעשה, ומזהה את משפחת ז'ילינסקי הפולנית, חסידי אומות העולם שהצילו את ברוך מילך וגיסו והסתירום מאז נמלטו מהאיכר הבוגדני שהביא לרצח נשותיהם ועד השיחרור הסובייטי בסכנת חיים, ובשמה המשיך להשתמש אחרי המלחמה עד עלייתו ארצה, עם האיכר האוקראיני שהסגיר את נשותיהם לנאצים וגם גרם לטרגדיה הנוראה שמתגלה בסרט. יש דברים שאסור לעשות כאשר מדובר באנשים אמיתיים. אי אפשר לחבר את שמם האמיתי של המצילים עם זהותו של הרוצח. זו רק אחת ההוכחות לאופן שבו ראה אבי נשר את סיפור השואה המחריד של ברוך מילך: כמין תבלין שמוסיף לסרט מסתורין, לא כאמת נוראה שיש מאחוריה אנשים אמיתיים, שיש ליוצר המשתמש בסיפורם מינימום של מחויבות לעשות עמם צדק, ולא לספות צדיק עם רשע.

שוש אביגל כתבה באחרית דבר לרשימותיו של אביה שהיא למדה מהעיסוק בהן לסלוח. כוונתה היתה שסלחה לאביה על ילדותה העצובה ונוקשותו כלפיה, אפילו על כך שהעדיף את אחותה על פניה. את הצורך של הבנות להתפייס עם זכר אביהן ולסלוח לו הופך אבי נשר בסרט לדייסה דביקה הבוחשת יחדיו ומטשטשת במכוון קורבנות ורוצחים: הסרט מתחיל בכך שדוקא ברוך מילך מואשם ברצח וזקוק למחילה, עוד זילות נוראה של הזוועות שחוה והיפוך גמור של הקורבנות והרוצחים. סצינה דוחה במיוחד היא זו שבה מבקשת נלי תגר, כשהיא חושפת את ראשה הקירח ממחלת הסרטן, מהפולניה המכנה את אביה רוצח, לסלוח לו. ומה שדוחה מכל הוא שהדיון בצורך לסלוח דוקא לניצול השואה, שאשתו ובנו וכל בני משפחתו נרצחו באכזריות מזוויעה, מסוה בעצם את המסר התעמולתי הבוטה של הסרט, שצריך לסלוח לגרמנים על פשעיהם הבלתי-נסלחים. מסיפור השואה האמיתי של מילך נמחקו בסרט לחלוטין גם הגרמנים הנאצים וגם הלאומנים האוקראינים הרוצחים, וכמובן גם פשעיהם הנוראים הממלאים את רשימותיו של ברוך מילך, ומי שמוצגים כחוטאים הם דוקא היהודים והפולנים, שהם הקורבנות בעדותו של מילך. מאד משתלם לסלוח לגרמנים, כפי שמלמדים אותנו המציאות וגם הסרט, הרי יש להם מדינה גדולה ועשירה שיכולה להיטיב עם ישראלים שאינם נוטרים להם טינה, ויש בגרמניה יופי של מוסיקה, אבל לי הזכיר  קונצרט המחילה המטפורי, לכאורה ליהודים ובעצם לגרמנים הרוצחים, שבשיאו של הסרט, את פניהם של בני משפחתי שנרצחו רק כמה עשרות קילומטרים מבני משפחתו של ברוך מילך ובאופן דומה, והדבר היחידי שהרגשתי למשמע הקונצרט המפואר בגרמניה הוא בחילה.  

רשימה שלישית

הרשימות הקודמות:

ברוך מילך / ואולי השמים ריקים

חלום אחשוור של ברוך מילך