מלחמת נתניהו

 

 כולם שמו לב למתקפה הפשיסטית בזירת הפיגוע של צמד רצח רבין, נתניהו את בן-גביר, על בית המשפט, אבל התעלמו מדבר נורא עוד יותר שנתניהו אמר, מפני שהוא נשמע כל כך מובן מאליו: "אנחנו במלחמה!" הוא הכריז, אותן שתי מלים שהכריז חגיגית כבר בשביעי באוקטובר ההוא: "אנחנו במלחמה!" ונשמעו לי מוזר באותו יום, מפני שהוכרזו מאד בחגיגיות, כאילו היה מדובר במשהו נפלא ולא באסון מחריד, ומפני שתמיד אמרו שנתניהו נרתע ממלחמות ומבקש שקט בכל מחיר. רק מאוחר יותר הבנתי שבכך הכריז על אסטרטגיית ההישרדות שלו – מלחמה אין-קץ, וכעת כשהכריז שוב "אנחנו במלחמה" התייחסו לכך כאילו ציין שכעת יום והשמש זורחת, כאילו מובן מאליו שאנחנו במלחמה ואי אפשר אחרת, אבל הוא לא אמר זאת כדי לתאר מצב קיים אלא כדי לתאר מצב רצוי מבחינתו: מלחמה אין-קץ. הוא אמר זאת כדי להודיע שהמלחמה לא תיפסק מבחינתו, בוודאי לא כל עוד הוא זקוק לתירוצים להתחמק מהחקירה הנגדית במשפטו, לא כל עוד הוא רוצה לכהן כראש ממשלה, והוא רוצה לכהן כראש ממשלה לנצח. הוא הכריז שאנחנו במלחמה כי אין לו שום כוונה לסיים את המלחמה בעתיד הנראה לעין. הוא רוצה מלחמת אין-קץ. והוא דואג לחרחר מלחמת אין-קץ. הפעם לא רק בעיצומו של משא ומתן לעסקה, אלא נגד האנשים שהתכנסו להכריע לגבי עסקה, בעודם דנים בעסקה. הפעם טרפדה הממשלה את העסקה מהמקפצה.

והיו אנשים שעוד לפני שיצא בית המשפט לפגרת קיץ, כבר ניבאו שכאשר תתחדש החקירה הנגדית יחרחר נתניהו עוד מלחמה, וידאג לחולל מצב חירום. והיו כאלה שחשבו שגם המלחמה באיראן נועדה לאותה מטרה, לבטל דיונים, וכך גם קרה וקורה גם עכשיו. וכבר אין יודעים האם לצורך סיכול המשפט או לשימור ממשלת הטירוף שפועלת כעת לגרש את תושבי העיר עזה ולהחריב אותה, כאילו לא הוחרבה מספיק. חוסר האונים של הציבור הוא נורא, ועליו נוסף הפחד להודות חלילה שאינך מעוניין בהריגת אנשי חמאס, אלא בסיום המלחמה והשבת החטופים. הכל פוחדים שיגונו אם לא יפגינו די פטריוטיות, כאילו הטירוף להרוג בכירי חמאס ופחות בכירים בכל מחיר, בלי להתחשב בתוצאות, הוא הפטריוטיות בהתגלמותה. כאילו לרצות בסיום המלחמה, בחיי שלווה, בשיקום ההריסות ושיקום קורבנות המלחמה על פני הרג מחבלים זו בגידה. וכל שכן לאחר שנתיים של מלחמה שוחקת ומשתקת, ולאחר הפיכת רצועת עזה לעיי חורבות.

מכל מקום הפיגוע בצומת רמות שבו נרצחו ששה אנשים ונפצעו רבים נוצל עד תום: נתניהו הופיע במהרה בזירת הפיגוע יחד עם בן-גביר, ומיד תהו הפרשנים האם כך הוא נוהג בדרך כלל, ובכן לא. כך נהג בימיו של רבין כדי לרקוד על הדם, וגם בימי ממשלת בנט-לפיד הסביר שהממשלה אשמה בפיגועים כי היא חלשה, וחולשתה מעודדת טרור, בניגוד אליו, שהוא כידוע חזק מול החמאס כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר, אבל בכך אשמים כולם חוץ ממנו, אותו לא הזהירו ולא העירו בזמן, למרות שכולנו שמענו את גלנט מזהיר מסכנה בטחונית אם תימשך המהפכה המשטרית, וכולנו ראינו את הרמטכ"ל וראש אמ"ן רודפים בכנסת אחרי נתניהו שמתחמק מהם לפני ההצבעה על עילת הסבירות, וכולנו שמענו את נתניהו מסביר שההתרעות מפני מלחמה מוגזמות, כי הוא תיכנן את המהפכה המשטרית לצורך הימלטות מתוצאות משפטו ולא רצה לשמוע שום אזהרות, וגם כעת איננו רוצה לשמוע שום אזהרות מפני קריסת מעמדה המדיני של ישראל שאי אפשר שלא להבחין בו. גם את מעשיו של בן-גביר ועליותיו להר הבית, שלפי דברי בכירי החמאס בעצמם היו מניע מרכזי למתקפת שביעי באוקטובר, שלא במקרה כונתה מבול אל-אקצה, ומשפיעים מאד גם על היחס לחטופים, שמוכים ומורעבים באמתלה שכך נוהג בן-גביר באסירים הפלשתינים, גם מעשים ודיבורים אלה עוברים ללא כל התנגדות או ריסון מצד נתניהו, ההיפך מכך: הוא מחרה-מחזיק אחרי בן-גביר כאחרון נערי הגבעות. הפיגוע נוצל עד תום: גם שימש כביכול סיבה למתקפה הזדונית בדוחה, שנועדה לסכל השבת חטופים לזמן רב ואולי לגרום למותם, גם נוצל למתקפה על מערכת המשפט וליישור שורות עם בן-גביר, גם החניף לחרדים שנתניהו מייחל להשיב לממשלתו, בניגוד לתושבי ניר עוז שאסון גדול בהרבה לא גרם לנתניהו לבקרם בטרם חלפה שנה ומחצה, כי הרי אי אפשר להתנהג לקורבנות אסון שאינם מצביעים לנתניהו כמו לאלה שמצביעים לו ושלטונו נסמך עליהם, והכי חשוב: הדיון בבית המשפט, המשך חקירתו הנגדית של נתניהו, בוטל ביום הפיגוע, ואולי איפשר לבטל דיונים נוספים באמתלת החמרה במצב הביטחוני.

כמובן שהיום, אמרה אחת המגישות כשנתניהו הופיע בזירת הפיגוע, הוא היה חייב לבטל את דיון ולנהל את האירוע. זהו, שלא: הטיפול בזירת פיגוע מבודד כלל איננו דורש התערבות של ראש הממשלה: המשטרה, מג"ב והשב"כ אינם זקוקים לראש הממשלה כדי לטפל בצד הביטחוני של הפיגוע, גם כוחות ההצלה ובתי החולים יודעים להתמודד היטב עם הטיפול בנפגעים, וכך גם זק"א. לכולם יש למרבה הצער הרבה ידע וניסיון בטיפול בזירות פיגועים, ובמחוז ירושלים בפרט. ראש הממשלה יכול כמובן לבקר בזירה ובבתי החולים כדי לראות במו עיניו וכדי לעודד את הקורבנות וקרוביהם, אך את זה אפשר בהחלט לעשות כמה שעות אחרי הפיגוע, מבלי לבטל את הדיון המשפטי, אלא אם כן ביטול הדיון הוא המטרה האמיתית.   

יום התחביב שלהם

 

עוד טרם התפוגג הבל פיהם של תוקפי יאיר גולן, וגם אלה שלא תקפו, אבל צקצקו שהמלה הזאת, המלה הזאת לא היתה במקומה, וכבר זכינו לחזות במצעד השנאה והגזענות בירושלים, בנערים הקוראים במלוא פיהם "מוות לערבים", מזמרים בהתלהבות "שיישרף לכם הכפר", וגם את הלהיט החדש "אין בעזה לימודים, לא נשארו שם ילדים". אי אפשר היה להחמיץ את השמחה המתפרצת, את ההתענגות על מותם של ילדים עזתים בהמוניהם, שלוותה בהכאת ערבים, בעיטות בנשים מוסלמיות, ריסוס גז פלפל בעיני תושבים ערבים שאתרע מזלם להימצא בנתיב הפורעים, והכל בהנאה עצומה, וכן, מי שמכיר את ההתענגות הנאצית על הכאת יהודים והריגתם, לא יכול להימלט מהאסוציאציות המרות. בין מבקרי גולן היו גם אלה שהיקשו מדוע אינו מבחין בין הממשלה לבין צה"ל, אבל מה לעשות שצועדי מצעדי הגזענות בכל יום ירושלים, גם הם מתגייסים לצבא, והם מתנהגים כפי שחונכו ומתגאים ברשתות החברתיות בשריפת בתים בעזה על דעת עצמם, כפי שהם שורפים בתים בפוגרומים שהם עורכים ביהודה ושומרון, לא פעם בשיתוף פעולה, או סתם אדישות ואוזלת יד, מצד חיילי צה"ל. כמה אפשר להתחסד ולהיתמם? הרי ההתנגדות הנחרצת לסיום המלחמה ולהשבת החטופים איננה נובעת מציפיה להכנעת חמאס או מאמונה שבטחון מישראל מחייב את המשך המלחמה, אלא מהשאיפה להרוג ולגרש ערבים, גם מיהודה ושומרון וגם מעזה, כדי להרוס את ישוביהם ולהקים במקומם התנחלויות, ואי אפשר לטעות בכוונותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר ואנשיהם, כפי שאמר צבי סוכות, שאפשר להרוג בכל יום מאה עזתים ולאיש לא אכפת מכך, וזו לא היתה אמירה תיאורטית אלא תכנית פעולה. דבריו כמובן לא זכו אפילו לחלקיק מהגינויים שהופנו ליאיר גולן, היחיד שאומר את האמת על הגזענות הרצחנית שעם הקמת ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', הפכה למדיניות הרשמית של הממשלה. למטרה זו בלבד חפצו בן-גביר לכהן כשר לבטחון פנים וסמוטריץ' כשר בטחון לעניין ההתנחלויות: כדי למנוע אכיפת חוק על פשיעה לאומנית, ובכך להכשיר ולעודד אותה, כפי שכיוון סמוטריץ' בקריאתו לשרוף את חווארה. עבורם ועבור אנשיהם כל אלימות כלפי ערבים היא אלימות רצויה ומקור לעונג. כן, סוג של תחביב. וכשצעיריהם מתגייסים לצה"ל, צבא שמאד מתקשה להטיל על חייליו משמעת, כפי שראינו היטב ברצח שלושת החטופים, למרות הוראת המפקד לחדול מירי, כי מי שהתרגל לצלוף בערבים בלי הבחנה הורג בקלות גם יהודים, וכבר העיד החייל אביעד פריג'ה שירה למוות ביובל קסטלמן, לאחר שהאחרון שם נפשו בכפו ומיהר לעצור מחבל: כל אחד רוצה איקס על הרובה. כבר לא חשוב להציל יהודים, כפי שנוכחנו בשביעי באוקטובר ומאז ואילך. חשוב רק להרוג ערבים, ואם הורגים גם יהודים תוך כדי, כמו בירי הטנק בבארי, זה רק נזק אגבי. כשחיי ערבים הם זולים ומבוזים כל כך, זולים ומבוזים הם גם חייהם של יהודים, וקל מאד זה שש מאות ימים להפקיר את חיי החטופים.

אינני מכירה אפילו אדם הגון אחד שמשתתף במצעד הדגלים בעיר העתיקה. ואינני מכירה ירושלמים שחשים ביום הזה שמחה, ובפרט בימים האלה. רק אימה וחרדה, צער ומיאוס עד כדי בחילה מהאירוע. למעט הפגנת כוח של הימין הלאומני, אין ביום הזה דבר. כמובן לא רק את ההרג בילדי עזה הם חוגגים ביום הזה, אלא גם את אחיזתם בשלטון וכוחם לרמוס את מתנגדיהם ולאיים עליהם: אתם לא תעזו לגנות את הגזענות, את הרצחנות, את הלאומנות הגסה, את אובדן האנושיות, את רמיסת הכבוד לאדם שנברא בצלם אלהים, את הרוע שהולך ואופף את הכל, כמים לים מכסים. אנחנו בשלטון, ולא נחדל מלחגוג את ימי הזוהר של הגזענים והרוצחים.   

 

עצרו אותנו

 

"עצרו אותנו, אותי ואת הידיד שלי", אמר לי רופא השיניים שלנו, כשנפגשנו ביום חמישי האחרון בכניסה למרפאה שלו ברחוב עזה. הוא סיפר שנפגש עם ידידו בכניסה למרפאה והם עמדו ושוחחו, ועוד בצרפתית! "כנראה שאסור לדבר", הוא אמר, עדיין מזועזע מכך שהמאבטחים של נתניהו דרשו משני הידידים, שניהם בעשור השמיני לחייהם, להתלוות אליהם, למה שהמונח המשפטי המדויק יותר המגדיר אותו הוא כנראה "עיכוב לצורך תשאול". לא נאמר להם במה בדיוק הם נחשדו, אבל שיחה ידידותית בקרבת מבנה שמוגדר כ"מעון רשמי של ראש הממשלה", בין אם מדובר במעון ברחוב בלפור, ובין אם מדובר במעון הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שבראשית כהונתו האחרונה הוכרז כמעון רשמי נוסף, ומאז מוחזק, משופץ ומאובטח על חשבון האזרחים, היא סיבה לעיכוב ואפילו למעצר. אזרח שרוצה לעבור בשלום בקרבת המעונות הרשמיים, אמור לחלוף בחטף על פני הבית, לכל היותר לנפנף לשלום לידיד, אבל חס וחלילה שישתהה מעט לשיחת חולין. זו כבר סיבה לחשוד בן בכוונות זדוניות כלפי ראש הממשלה.

בימי ממשלת בנט-לפיד עצרו התורכים זוג תיירים ישראלים שצילמו את ביתו הפרטי של ארדואן ואף הקיפו את הבית בעיגול כששלחו את הצילום לאחרים. כמה סערה התקשורת הישראלית על המעצר הזה, "רק בגלל צילום הבית הפרטי של ארדואן". ובכן יקירי, גם במדינת ישראל, שאתם בטוחים, לא ברור על סמך מה, שהיא טובה יותר ודמוקרטית יותר מתורכיה, יכול אדם להיעצר על שיחה תמימה שמתרחשת בסמוך לבית פרטי של ראש הממשלה, שבהליך שבפני עצמו מסמל את הפיכת ישראל לדיקטטורה, הוכרז כמעון רשמי. כן כן, ישראל בשלטון נתניהו היא דיקטטורה. לא "בסכנה להפוך לדיקטטורה", לא "דיקטטורה מתהווה", אלא פשוט דיקטטורה. כל עובר אורח עלול להיות מעוכב עקב עמידה ברחוב בסמוך למעון ראש הממשלה, ואם חלילה אין לו תעודה מזהה או חלילה יתרגז על עיכובו, או על חיפוש שנערך עליו ללא צו וללא עילה, או שחלילה יאמר למאבטח או לשוטר משהו שיעורר את חמתם, הוא עלול אף להיאזק ולהיעצר, כפי שכבר חזיתי במו עיניי. אם אדם גר או עובד בסמוך לבתיו של נתניהו, כדאי שייזהר לנפשו: שלא יישא שלטים, במיוחד לא תמונות של חטופים, שגם לא ילבש חולצה עם תמונה של חטוף או כתובת של ארגון מחאה, ומיד לאחר ההפיכה המשטרית אפילו מעבר במתחם עם דגל ישראל נאסר. בדיקטטורה של נתניהו צריך להיזהר מכל רמז להתנגדות לשלטון, אם חפץ אדם לנוע בביטחון ברשות הרבים. בעצם, זו כבר איננה בדיוק רשות הרבים. כשבתי חנתה פעם, בהעדר מקום אחר, במקומות החנייה שהופקעו לטובת רכבי ראש הממשלה, היא קיבלה מיד טלפון "ממשרד רה"מ", שהיא "חנתה בחנייה פרטית", כלומר בסמטה הסמוכה לביתנו. כן, כמו במקרה של השוטר אזולאי, הסמטאות כולן שלו, ובניגוד לשוטר אזולאי לא באופן מטפורי, אלא בכוח הזרוע, תרתי משמע.

וזה לאחר שבתירוץ של "חדירת מפגינים לגינה בדרכים נסתרות" (הם צעדו במדרכה ונכנסו לגינה) הוצמדו למדרכות גדרות גבוהות, שאינן מאפשרות את חציית הרחוב מצד לצד, כדי למנוע את הסכנה הגדולה שמפגינים יתאספו בגינת המשחקים שממול לביתו הפרטי של נתניהו, ינופפו בדגלים ויקראו קריאות נוסח "אתה הראש אתה אשם", או גרוע מכך, ידרשו להשיב את החטופים "את כולם עכשיו", דבר שמהווה מן הסתם סכנה קיומית לשרידותה של ממשלת נתניהו, וכמנהג הדיקטטורות מתויג לפיכך כ"איום קיומי על ראש הממשלה".

איך זה לגור מול נתניהו? שואלים החברים. ובכן, זה כמו לגור מול דיקטטור. בדיוק כמו שאתם מתארים לעצמכם שנראים המגורים מול ביתו של דיקטטור: אל תתעכבו, אל תדברו, אל תשאלו שאלות, אל תדרשו להשיב את החטופים ואל תשאו עליכם כל סימן שאתם מייחלים להשבתם, ושהמלחמה מבחינתכם איננה יתרון אלא קללה נוראה, הנושאת בכנפיה חורבן ומוות, מלחמת שרידותה של ממשלת נתניהו על חשבונכם, ותו לאו.

כאלה הם החיים בדיקטטורה, ואם עוד לא הכרתם בעובדה שזה מה שקורה פה, אתם מוזמנים לבקר ברחוב עזה.   

עיוורון הסוגדים לדיקטטורה

 

עיוורון מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע בכל פולחן אישיות כמו גם בכל תנועה פשיסטית, והפשיזם הביביסטי מדגים זאת בצורה מושלמת. אלפי אנשים עוברים בכל יום ליד ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה, שהוכרז בראשית כהונתו האחרונה כמעון רשמי, המשופץ והמבוצר על חשבון הציבור, בין גדרות גבוהות ומחסומי לחץ המקיפים אותו מכל עבר, והולכים ומתרבים עם הזמן, וכמה עשרות מטרים משם המעון הרשמי של ראשי הממשלה ברחוב בלפור, אף הוא משופץ ומבוצר, מוקף סורגים ומסכים שחורים, בשני המקרים בניגוד לחוקי הבנייה והתכנון ותוך רמיסה גמורה של האזרחים החיים בשכונה, ברובם זקנים וסטודנטים. הציבור איננו מודע לכך שראש הממשלה משתמש גם במעון הרשמי וגם בביתו הפרטי שהוכרז כמעון רשמי, יחד עם ביתו הפרטי בקיסריה, והוצאות ההחזקה של שלושת המעונות מושתים על הציבור, וזאת על פי חוק שהועבר בראשית כהונתו האחרונה של נתניהו, יחד עם חוקים נוספים שנועדו להקשות על הוצאתו לנבצרות ולהגדיל את תקציבי האיפור וההלבשה של שני בני הזוג נתניהו. למרות שאלפים צופים מדי יום בבית הפרטי שהוסב למעון רשמי על חשבון הציבור, מעטים מבינים שהם צופים במופע בוטה של דיקטטורה. בדמוקרטיות ישנה הפרדה גמורה בין רכושו הפרטי של השליט, לבין רכוש המדינה ששייך לכלל האזרחים, והמדינה מממנת רק בתי כהונה ששייכים לה ומוקצים למגורי נשיאים וראשי ממשלה בעת כהונתם בלבד. מדינות דמוקרטיות אינן מממנות ומשפצות על חשבון האזרחים בתים פרטיים של מנהיגיהן, ואינן מבצרות ומאבטחות אותם. אבל הבית ברחוב עזה מאובטח גם כשראש הממשלה איננו נמצא בו, וכפי שהסביר לי איש משמר הגבול, יש "אבטחת הבית" שאיננה תלויה בהימצאותו של ראש הממשלה במבנה – היא מחויבת גם בהיעדרו, אלא נובעת מהכרזתו כמעון רשמי ממומן ומאובטח על ידי המדינה, למרות היותו רכוש פרטי של משפחת נתניהו.

סבלם של תושבי ירושלים ותושבי רחביה בפרט נגזר במידה רבה מחקיקה זו שהפכה את ביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה למעון רשמי, שכפי שקרה קודם לכן בהליך זוחל ברחובות בלפור וסמולנסקין, מוקף יותר ויותר גדרות ומחסומים ונסגר יותר ויותר לתנועת הולכי רגל ורכבים, תוך הפקעת מקומות חנייה לטובת רכבי ראש הממשלה והטלת מגבלות אינסופיות על תנועת הולכי הרגל והמכוניות ברחוב. למעשה השכונה כולה מופקעת לטובת מופע של רודנות, שמתחזה לצורך בטחוני, אך משרת אך ורק את משטר הרודנות והטלת האימה על האזרחים. גם כמות אנשי המשטרה, משמר הגבול והמאבטחים הסובבים את הבית הפרטי שהוסב למעון רשמי היא עצומה ואיננה יכולה להיות מוסברת בצורכי הביטחון בלבד. ישובי עוטף עזה לא נהנו אפילו מחלקיק של הגנה כזו, וספק אם הם נהנים מהגנה כזו כיום, לאחר האסון שהנחית עליהם משטר הרודנות של נתניהו.

למרות מופעי הדיקטטורה הדוקרים את העין, הבידור החביב על חסידיו של נתניהו הוא ללגלג על הטענות לאובדן הדמוקרטיה בישראל. הם מעדיפים להעמיד פנים שגילויי הרודנות הם צורך בלתי נמנע, ושאשמים בהם המפגינים ברחוב, או המפגינים בכנסת, או המפגינים במקום כלשהו בעיר. היום בצהריים סילקה המשטרה את המפגינים ברחוב באלימות רבה והכתה אותם, כולל אנשים זקנים. שבוע שלם היה הרחוב סגור, לכאורה בגלל ההפגנות. למעשה בגלל הדיקטטורה. המפגינים לא נהגו באלימות, למרות המאמץ הבלתי פוסק של השלטון לאפיין אותם כאלימים ומסוכנים, כדי להצדיק את האלימות כלפיהם ואת מופע ההתבצרות של בית נתניהו וסביבתו.

המפגינים צעקו: "הממשלה אחראית לחיי החטופים", וגם "אלף ושמונה מאות אזרחים מתים, הדם על הידיים של ממשלת הדמים", וגם "אנחנו לא נפקיר אותם, אנחנו כן נחזיר אותם". אתמול בבוקר החליטה גם תנועת הליכוד להפגין נוכחות ברחוב, כדרכה באמצעות רמקולים שהשמיעו בעוצמה רבה שירים. במיוחד נשמע השיר: "ביבי, יא חביבי, רק אתה מנהיג עולם / אוהבים אותך כולם". מדי פעם חזר השיר והושמע. נתניהו הוא המסר, האידיאולוגיה ותכנית העבודה. גם זה מאפיין של דיקטטורה. במשטר דמוקרטי המסר הוא האידיאולוגיה של השלטון. בדיקטטורה הדיקטטור הוא האידיאולוגיה והמסר. זה לא מפריע לתומכי נתניהו לא לראות את הדיקטטורה ואת הצטמצמות האידיאולוגיה השלטונית לפולחן אישיות של הדיקטטור. הערב, לאחר סילוק המפגינים מהרחוב בכוח, עמדתי ליד מאהל משפחות החטופים עם שלט של אחד מהחטופים שהופקרו לטובת השבת בן-גביר לממשלה ושרידותה בשלטון. רכב התקרב אליי והנהג צעק: "איפה כולם? העם לא אתכם". הוא התכוון שהעם בעד הפקרת החטופים למוות כי זה מה שהחליט הדיקטטור לצורך הישרדות הדיקטטורה, ותומכי הדיקטטורה הביביסטית תמיד מדברים בשם העם ותמיד מסבירים שהעם איתם. הם גם מעבירים בהתמדה את המסר שצריך להפקיר את החטופים למוות, ושזה רצון העם, מה שלא מפריע לתומכי הדיקטטורה המתוחכמים יותר להתרעם על כך שמייחסים להם שאיפה למות החטופים, שאיפה שמובעת תדיר כלפי מאהל משפחות החטופים בטרה-סנטה, לצד הקריאות "רק ביבי" שמושמעות תדיר כלפי הנוכחים במאהל. עיוורון מרצון הוא מרכיב בלתי נמנע בסגידה לדיקטטור, וגם אטימות הלב ואכזריות, ולא במקום אחרון גם מידה יתרה של טמטום.

 

חב"ד בשכונה

 

קורים דברים הרבה יותר גרועים, אבל בכל זאת אנשי חב"ד הצליחו לעצבן אותי הלילה. באחת בלילה הם הופיעו בשכונה עם דגל צהוב שעליו כתר גדול וכתוב עליו מלך המשיח. אני לא מבינה הרבה בתנועת חב"ד, אבל למיטב ידיעתי הם רואים ברבי מלובביץ' המנוח את מלך המשיח, ואם זה באמת כך זה קרוב מאד לעבודת אלילים, כי כמו שאמר הרמב"ם, ראשית עבודה זרה היא לעבוד אחד מן הברואים, והרבי מלובביץ' הוא בן תמותה ככולנו ולא מלך המשיח. בעצם אני לא מעוניינת במלך המשיח בשום מקרה, וגם לא בנתניהו, שחסידי חב"ד מעריצים, כי הם כבר מורגלים לסגוד לאנשים שחושבים שהם מלך המשיח. הייתי רוצה ראש ממשלה שהוא אזרח פשוט, לא מלך, ושהוא בן-אדם. נדמה לי שראש ממשלה שהוא בן-אדם זה הדבר שהכי חסר פה, ולא חסידי חב"ד יפתרו את הבעיה. בכל אופן חבורת אנשי חב"ד עם הדגל נכנסו למרכול הסמוך לביתי שפתוח כל הלילה, ואחד מהם הושיט לי חנוכיה ושאל: יש חנוכיה בבית? השאלה הזאת מאד עצבנה אותי, והחזרתי לו בשאלה: מה זה עסקך? בעיני זאת ממש חוצפה להסתובב ברשות הרבים ולשאול אנשים זרים אם יש להם חנוכיה בבית, כי זה באמת לא עסקו של שום אדם זר אם יש לי חנוכיה בבית. יכולתי כמובן לענות לו שיש לי שתיים, אבל זה באמת לא עסקו, ושאנשי חב"ד ילכו לישון ולא יסתובב באחת בלילה לחלק חנוכיות לאנשים שלרובם יש חנוכיה בבית כי לרוב היהודים יש חנוכיה בבית, או כמה חנוכיות, ומראש אנשי חב"ד מכוונים ליהודים ופונים דווקא ליהודים, אז למה לשאול יהודים אם יש להם חנוכיה בבית כשהתשובה ברוב המוחלט של המקרים היא כן. בימי ששי עומדת ליד החנויות אשה מחב"ד ומציעה לנשים שעוברות חלות קטנות ונרות. לפחות היא לא שואלת אם יש בבית. אני אומרת לה תודה יש לי בבית. לא אכפת לי להגיד את זה, אבל כששואלים אותי מה יש לי בבית זה מאד מעצבן. יש בזה המון התנשאות, מין אמירה כזו שאני יהודי לדוגמה, ועכשיו אני אבדוק אם אתה יהודי טוב כמוני, ומי שם את אנשי חב"ד לחקור אותי מה יש לי בבית ואם אני מקיימת מצוות או מנהגים יהודיים. התנשאות יש בזה בטוח, כי הם פונים גם לאנשים דתיים שניכר בלבושם שהם שומרי מצוות, ואז ההתנשאות שלהם מעצבנת במיוחד. בכלל נדמה שאנשי חב"ד סימנו את השכונה שלנו. לפני זמן מה ראיתי אותם מציבים דוכן להנחת תפילין מול הגימנסיה, ומשדלים תלמידים מהגימנסיה להניח תפילין, ויש כאלה שנענים להם. אני חושבת שבמקרה הזה זה ממש אסור, כי הנערים מהגימנסיה הם קטינים, ואסור לאנשי חב"ד להציע להם להניח תפילין בלי רשות מפורשת מההורים שלהם. באמת כשאני חושבת על זה, יש הרבה פעילות מיסיונרית של אנשי חב"ד בשכונה, ואני תוהה אם יש להם עניין מיוחד ברחביה או שהם מסתובבים ככה בכל השכונות ומציקים לאנשים. פעם הם הסתפקו בלחלק סופגניות לאנשים בלי לשאול שאלות, שזה היה יותר נחמד, אבל עכשיו הם יותר תוקפניים. מספיק שצריך כל הזמן בשכונה להגיד שאנחנו גרים פה ושלא באנו לרצוח את השכן נתניהו ובאמת לא חסר לנו חוץ מכל הצרות אנשים שבודקים את היהדות שלנו באמצע הלילה. שילכו הביתה לישון ויניחו לנו לנפשנו הם והחות'ים, ולילה טוב לכולם.

איב הקדוש מברטאני

 

הרשימה מוקדשת לבתי שרון, עורכת דין ישרת דרך, שהיום יום הולדתה

 

היה זה מורי אמנון לינדר, שאהב ללמדנו שרק עורך-דין אחד הוכתר בכנסייה הקתולית לקדוש,

ונהג לצטט בחמדה את הפזמון מימי הביניים על אודות הקדוש איב הלורי מברטאני, או איב מקרמרטין, על שם נחלת אביו:

 

Sanctus Ivo erat Brito

Advocatus et non latro

Res miranda populo

 

כלומר:

 

איב הקדוש היה ברטוני

עורך דין ולא גנב

עניין לעם לתמוה עליו.

 

אבל אישיותו וחייו של איב מברטאני היו רחוקים מהלצות. הוא נולד ב-17 באוקטובר 1253 באחוזת הוריו קרמרטין ליד העיר טרגוייר Treguier, ובשנת 1267, בהיותו בן 14, נשלח ללמוד בפריס תיאולוגיה ומשפטים. עשור אחר כך, בשנת 1277 החל בלימודי משפט כנסייתי באורליאן אצל פייר דה לה שאפל, לימים בישוף טולוז וקרדינל. מגיל צעיר נודע איב באורח חייו הנזירי, נמנע מאכילת בשר ומשתיית יין והירבה בצומות ובתפילות וביקור חולים. יש טוענים שהפך לנזיר פרנציסקני וראה בפרנציסקוס הקדוש מופת ליחס הראוי לעניים.  

בשנת 1280 התמנה לכהן בדיוקסיה (בישופות) של Rennes, ובשנת 1284 מונה לשופט בדיוקסיה של טרגוייר, איזור הולדתו, ובאותה שנה התמנה גם לרקטור בעירTredre  ובשנת 1292 התמנה לכומר בעיירה לואנק Luannec. כמה שנים אחר כך פרש ממשרותיו כדי להתמסר לחיי פרישות וצדקה. הוא נודע ביושרו כשופט ובעמידתו כפרקליט לצד העניים והנדכאים גם ללא שכר. סופר שביתו היה פתוח לעניים, שהוא ייסד בית חולים ואף טיפל בחולים בעצמו. הוא הלך לעולמו ב-19 במאי 1303, והוא אחד מהקדושים של יום פטירתו.

רבים הם הסיפורים, שלא לומר האגדות, על איב הקדוש ועזרתו לעניים כעורך דין וכנדבן. מייחסים לו את הקמתן של אגודות למתן סיוע משפטי לעניים בצרפת ובבלגיה, אך סביר שאלה הוקמו מאוחר יותר ונתלו בשמו, לאחר שהפך לקדוש עממי, ולבקשת דוכס בורגונדי, בשנת 1347 הכתיר אותו האפיפיור קלמנט הששי לקדוש בהליך מזורז. איב הקדוש נחשב לפטרונם של עורכי הדין ושל הילדים הנטושים, וכן לאחד מהקדושים הפטרונים של ברטאני. הקדשתו העלתה על נס את שליחותו החברתית של עורך הדין, לעמוד לצד העניים, היתומים והאלמנות כנגד בעלי הכוח, ולהגיש סעד משפטי לנטולי היכולת.

דמותו של איב הקדוש שימשה מופת להקמת חברת איב הקדוש של ירושלים, המרכז הקתולי לזכויות אדם של הפטריארכט הלטיני בארץ ישראל, שמגישה סיוע משפטי חינם לפלשתינים כנגד השלטון הישראלי. המקרה הראשון שבו טיפלה החברה היה במלחמת המפרץ, כאשר ממשלת ישראל סיפקה מסכות גז לאזרחיה, כולל המתנחלים, אך לא לפלשתינים תושבי הרשות הפלשתינית. בעתירה שהגישה החברה לבג"ץ חויבה ממשלת ישראל לספק מסכות לפלשתינים במזרח ירושלים ובשטחי C שנמצאים בשליטה בטחונית ישירה של ישראל, אך לא לאלה שבשטחי A ו-B המצויים באחריות הרשות הפלשתינית. המקרה השני היה הכוונה לסלק את תושבי שבט הג'האלין הבדווים שיושבים ליד מעלה אדומים ממקום מושבם שנגדה עתרה החברה. בעקבות ההצלחה היחסית של העתירות פנו יותר ויותר תושבים פלשתיניים לחברת איב הקדוש כדי שתסייע להם נגד ניסיונות ישראלים לסלקם מביתם וממקום מושבם. כידוע דלתות בג"ץ הפתוחות בפני הפלשתינים הן מהמניעים העיקריים לשאיפתה של ממשלת ישראל הנוכחית להגביל את כוחו של בג"ץ, ולשלול את יכולתם של המופלים והנדכאים, יהודים וערבים ובני כל העמים, לזכות בסעד משפטי, שהוא זכות יסוד של כל אדם ואדם. לכן ביטלה הממשלה את עילת הסבירות שאותה היא מציגה באופן שקרי וזדוני כ"ניהול המדינה על ידי בג"ץ". עילת הסבירות איננה זכותו של בית המשפט אלא זכותו של האזרח שינהגו בו בסבירות, בהגינות ובצדק, זכותו שהשלטון יהיה Rule of Reason, תפיסה שהתפתחה כבר לפני מאות שנים בחוק הבריטי, להבדיל ממה שהיה נהוג בימי הביניים החשוכים, והתמצה באמרה Quod principi placet legis habet vigorem,

שפירושה: מה שמוצא חן בעיני השליט, יש לו תוקף של חוק. דומה שאמרה זו מגדירה במדויק את שלטונו הרודני של נתניהו, שאת שכמותו ביקשה תפיסת Rule of Reason לדחות מכל וכל: אל לשליט לפעול בשרירות לב אלא על פי עקרונות ההגיון והצדק, וכמובן שעקרון זה מתבסס על כבוד לאדם שנברא בצלם ועל אנושיות. חברת איב הקדוש אימצה עקרונות אלה ומנסה ליישם אותם בהגשת סעד משפטי לנפגעי עוולות השלטון.

כך משתלב סיפורו של הנזיר הקתולי הסגפן מן המאה ה-13 בסיפורנו העכשווי, והוא יכול לשמש מקור השראה גם עבורנו.

 

ברחוב עזה הדיקטטורה חוגגת

 

שלשום תשומת לב התקשורת הופנתה לנווה-אטיב, שהוסב לשלושה ימים לנווה-רודן, כפי שכתבו המוחים על קיר, והמאבטחים ברחוב עזה בירושלים, שעסקו במה שמוגדר, כפי שהסביר לי פעם אחד מהם, כ"אבטחת הבית", להבדיל מאבטחת נתניהו, קצת השתעממו, וחיפשו מישהו להתעלל בו, למען השעשוע, וגם מצאו מישהו, תושב השכונה, אדם לא צעיר, שישב על ספסל ליד הגינה שמול הבית המאובטח וקרא עיתון. השעה היתה אחרי חצות, אבל בחום של אוגוסט לא כולם ממהרים לעלות על משכבם. גם אני ירדתי עם הכלב לגינה רק סמוך לחצות, וישבתי על ספסל בגינה, וראיתי איך המאבטחים נטפלים לאיש שאינני יודעת את שמו אבל אני מכירה אותו מהשכונה, אפילו דיברתי איתו כמה פעמים כשנפגשנו בFeelbox-, החנות הגדולה שסמוכה לביתי, שאפשר גם לשתות שם כוס קפה בלילה, כי היא פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, ותמיד יש בה קונים. שמעתי את האיש אומר להם מה אתם רוצים ממני, לא עשיתי כלום, אבל הם דרשו תעודת זהות, ולא היתה לו תעודת זהות, הוא רק ירד במכנסים קצרים וכפכפים לנשום קצת אוויר בחוץ, ולא התכונן לפגישה עם קלגסי נתניהו. אני למזלי תמיד מסתובבת עם הארנק ועם כל התעודות והכרטיסים שלי, תעודת זהות ותעודת אזרח ותיק וחוץ מזה אני נמוכה וזקנה וכפופה ובקושי הולכת, אז זה כנראה הציל אותי בינתיים מהתעללות. כמובן הייתי צריכה כמה פעמים להציג את תעודת הזהות כדי להיכנס הביתה כשחסמו לנו את הרחוב, מה שקורה לעתים קרובות, לא בהכרח בקשר להפגנות, לעתים קרובות בלי שום סיבה נראית לעין, ואז האוטובוסים אינם עוברים ברחוב עזה ואין לנו תחבורה ציבורית ובכלל כל התנועה בעיר מופרעת, וברחוב בנימין מטודלה הסמוך אוטובוסים נאלצים להסתובב בקושי רב ולשוב על עקבותיהם, כי רחובות עזה ובנימין מטודלה חסומים, ואי אפשר לעבור ואין מה לעשות. פעם חזרתי מהשוק ובאמצע הדרך הנהג אמר שהוא לא נכנס לרחוב עזה והוא ירד מרחוב בצלאל לעמק המצלבה, וירדתי בעמק המצלבה והיו לי סלים מאד כבדים ועליתי לאט לאט הביתה ובכל פעם ישבתי לנוח על ספסל ולקח לי כמעט שעה להגיע הביתה. האיש על הספסל צעק – עכשיו הוא כבר צעק, שיתנו לו ללכת הביתה, שהוא רק רוצה ללכת הביתה, והוא צעק שהוא רוצה לרדת מהארץ כי אי אפשר יותר לחיות פה, מה שלגמרי נכון, וברחוב עזה מורגש במיוחד. המאבטחים הכריחו אותו לעמוד ואזקו את ידיו מאחורי הגב, והאיש אמר למה אתם עושים לי את זה, אני לא עשיתי כלום, והם אמרו לו אתה השתוללת וקיללת אותנו. אני לא יודעת אם הוא קילל אותם כי לא שמעתי כל מה שנאמר, אבל אני יודעת בוודאות שהוא לא השתולל אלא עמד בשקט והניח להם לאזוק את ידיו בלי שום סיבה, רק כדי להתעלל בו. פעמיים ניגשתי אליהם ואמרתי להם שאני מכירה אותו מהשכונה והוא לא פוגע בזבוב ושאלתי מה אתם רוצים ממנו, והמאבטח קרץ לי מין קריצות מוזרות והיפנה את הראש לסמן לי ללכת משם. הם לא רצו להקשיב לי והם לא רצו לשמוע שהאיש שהם נטפלו אליו לא עשה כלום כי הם באו להתעלל והם יותר מדי נהנו להתעלל והיה להם מאד קל להמציא תירוצים להמשיך להתעלל שהוא כביכול השתולל וקילל אותם, שאני יכולה להעיד בוודאות שהוא לא השתולל אלא רק ישב על הספסל והתחנן שיתנו לו ללכת הביתה. הלכתי עם הכלב ל-Feelbox וקניתי כמה דברים וחזרתי לגינה, ובינתיים התברר שהם הזעיקו מישהו בכיר יותר שיגבה את ההתעללות באיש שקרא עיתון על הספסל. שכחתי לציין שהוא קרא עיתון על הספסל בגינה שמול הבית של נתניהו ברחוב עזה, ובממלכת נתניהו זה כנראה פשע מאד גדול. אמרתי להם שוב שאני מכירה אותו מהשכונה ואני גרה בשכונה ארבעים שנה והוא לא עשה כלום והבכיר יותר שהצטרף לשני המתעללים הראשונים אמר לי: "גברת, אנחנו באמצע אירוע בטחוני". אמרתי לו שהם לא באמצע אירוע בטחוני אלא באמצע אירוע התעללות בתושב רחביה, והאיש על הספסל אמר לי בקול תחנונים "תעזרי לי", ולא ידעתי איך לעזור לו, רק אמרתי לו ששמי ענת פרי אם הוא יצטרך עדות שהוא לא עשה כלום וסתם נטפלו אליו והבכיר אמר לי: "גברת, אני משתדל להשאיר אותך מחוץ לאירוע", כדי שאני אפחד שיעצרו ויאזקו גם אותי ואולי גם את הכלב, כי גם הוא רבץ באמצע הלילה בגינה שמול הבית של נתניהו ואפילו השתין שם, שאם לקרוא עיתון על ספסל זה סכנה לבטחון ישראל אז להשתין בגינה שמול הבית של נתניהו זה בוודאי שקול לפיגוע קטלני. חשבתי אולי אני אזעיק עורך-דין שיעזור אבל לא ידעתי את מי והיה כבר אחת בלילה וזה לא זמן שנעים לדפוק בדלתות של אנשים שכבר ישנים, אז עליתי הביתה והתקשרתי לעוטף עצורים, שזו התארגנות של עורכי-דין לעזור לעצורים בהפגנות המחאה נגד הדיקטטורה של נתניהו, שברחוב עזה היא לא סכנה עתידית אלא מציאות מאד מוחשית, אבל לא ידעתי לתת פרטים על האיש שלא הצלחתי לקלוט את שמו ולא ידעתי מה קורה ברחוב כי כבר עליתי הביתה והדירה שלי פונה לצד השני, ועורכת הדין שענתה לי אמרה שאם יעצרו אותו ויביאו אותו לתחנה יהיו חייבים לאפשר לו להזמין עורך-דין, ואמרתי לה שנראה לי שהוא בכלל לא יודע מה הזכויות שלו ואיך להתנהל, כי הוא בן אדם שבחיים לא פגע בזבוב, והוא לא מיומן במעצרים כמו מתנחלים שרוצחים פלשתינים ומשתחררים הביתה בטענה של הגנה עצמית אחרי שהם העלימו את כל הראיות וגם קיבלו משר המשטרה צל"ש. הוא רק איש שגר ברחביה וירד בליל קיץ חם לקרוא עיתון על ספסל בגינה, ושכח ששכונת רחביה השקטה היא עכשיו המבצר של נתניהו ובית הכלא של כל שכניו, וכולנו פושעים מסוכנים לביטחון עד שיוכח אחרת, כולנו חייבים בכל רגע ורגע להוכיח את חפותנו, כי בעצם הימצאותנו בקרבת הבית של נתניהו אנחנו הופכים אוטומטית לסיכון בטחוני, וכולנו אסירים בטחוניים פוטנציאלים וכל עוד נתניהו בסביבה אנחנו במאסר בלי שום סיכוי להשתחרר. כשדיברתי עם עורכת הדין מעוטף עצורים התחלתי לבכות ואמרתי לה שבנווה-אטיב הם סבלו שלושה ימים והשתגעו ואנחנו בגיהנום כבר שבעה חודשים, ולגמרי חסרי אונים. היה כבר שתיים בלילה ולא הייתי מסוגלת ללכת לישון, רק בכיתי. בסוף כבר כאב לי כל כך הראש שכבר לא יכולתי לשבת אז הלכתי למיטה ונרדמתי. בבוקר סיפרתי לבת שלי שגם היא עורכת-דין על מה שקרה והיא אמרה שחבל שאין לי מצלמה. אין לי טלפון נייד ולא יכולתי להתקשר למישהו מהגינה ולא יכולתי לצלם ולהקליט את מה שראיתי בעיני. גם באתר של עוטף עצורים כתוב שכדאי לתעד הכל, ולא יכולתי לצלם ולהקליט, רק להקשיב ולראות ולזכור ולכתוב וזו העדות שלי, וכמו שאמרה כבוד השופטת בדימוס עדנה ארבל, גם עדות היא ראיה, אבל אם לא מסתפקים בכך, אולי תבואו בעצמכם לרחוב עזה ותצלמו מה שאתם יכולים, את המחסומים והגדרות, את המאבטחים והחיילים והשוטרים, את המשאית עם המנוף ואת רכבי ראש הממשלה שחונים בשטח מגודר שהם הפקיעו לעצמם על המדרכה ליד ביתי, את האנשים ברחוב שחיים בתוך הכלא ונתונים להתעמרות של קלגסי נתניהו שברוח אדונם מתעללים להנאתם בתושבי השכונה ואז ממציאים תירוצים שתקפו אותם וקיללו אותם גם אם זה לא קרה. אולי מישהן יחשוב גם עלינו וינסה להגן גם על התושבים ברחוב עזה שאיתרע מזלם לחיות במוקד הדיקטטורה של נתניהו, שנהיו אסירים בביתם.

גרה בחניון של נתניהו

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

מאבטחים עומדים בסך

כשהוא יוצא מן המוסך,

ומכל עבר השוטרים

את התנועה ברחוב עוצרים,

בכביש וגם במדרכה

כי זהו חוק הממלכה.

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

עם תעודת זהות מותר לעלות הביתה,

עם דגל לא – זה סמל מחאה.

אם את גרה בחניון של נתניהו,

עדיף שלא תהיה לך שום דעה.

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

יש ביביכביש וביבחניון

שמורים היטב מן ההמון

כי אזרחים רק מזיקים

עדיף שהם מרוחקים

וטוב לצפות באנשים

כשהם קטנים כמו פשפשים.

 

אני גרה בחניון של נתניהו

בין מחסומים ובין גדרות,

אני גרה בחניון של נתניהו

בכל פינה מכוניות שחורות.

 

 

 

 

הארכיטקטורה של הדיקטטורה

 

בתוך כל המהומה שמתרחשת כעת במדינה אנחנו, השכנים של נתניהו ברחוב עזה, נמצאים במצב מוזר ביותר. החניה שליד ביתי, שנמצא בדיוק ממול לביתו של נתניהו – מקום לשלוש מכוניות על המדרכה, הופקעה לטובת הרכבים של ראש הממשלה, ולא הסתפקו בכך שחסמו אותה במחסומים מצד הכביש, אלא הקיפו אותה משלושת צדדיה בגדר, למרות שצדה האחורי גובל בגדר אבן של בניין ולא יכולות להיכנס משם מכוניות. השאירו לנו מעבר צר מאד לעבור , אבל גם הוא לא תמיד פתוח. אתמול חסמו את הסמטה שלנו, שהיא בעצם פיצול של רחוב עזה שעובר מסביב לגינת משחקים, ואי אפשר היה לעלות לרחוב מול הבית, ורק התירו לנו לצאת מצדה השני של הסמטה. גם את גינת המשחקים חסמו מכל הצדדים, כדי שלא ייכנסו אליה חלילה מפגינים למול ביתו של נתניהו, למרות שבעבר מפגינים היו עומדים למרגלות ביתו של נתניהו עם שלטים וקוראים קריאות. איש לא פגע בו מעולם. בעצם, כדי לא להיתקל שוב בשוטרים, חשבתי לצאת דרך המעבר בין הבתים לרחוב בנימין מטודלה, אבל גם אותו חסמו במחסום משטרתי. יצאתי מהסמטה שלנו לרחוב עזה וחשבתי אולי אעלה לרחוב חרל"פ במדרגות שבין הבתים, אבל גם אותן חסמו. בפינת הרחובות עזה והרב ברלין היה עוד מחסום עם הרבה שוטרים אבל נתנו לי לעבור לרחוב הרב ברלין. שם כבר מצאתי את עצמי בתוך קהל של מפגינים עם דגלי ישראל שעלו משם להפגנה מול בית הנשיא. כשחזרתי הביתה חשבתי לעבור דרך בית ברחוב האר"י שמתחבר לבית ברחוב עזה, אבל עמדו שם שני שוטרים שאמרו לי להמשיך ברחוב האר"י ומשם לעבור לרחוב עזה, שם יש כמובן מחסומים ואני צריכה להגיד לשוטרים איפה אני גרה כדי שיתנו לי ללכת הביתה.

ההפגנות מתקיימות כבר כמה שבועות, אבל אף פעם לא היתה חסימה כזאת טוטאלית של כל המעברים והכניסות לרחוב עזה כפי שהיתה אתמול. אנשים שואלים את עצמם אם המחאות וההפגנות בכלל משפיעות, ואם לשפוט על פי מדד ההתבצרות של משפחת נתניהו, הן משפיעות מאד. אני שואלת את עצמי מה עוד יקרה. האם יהפכו את המחסומים לקבועים, האם הגדרות הזמניות יהפכו לגדרות קבע, כמו שקרה בשלטון נתניהו הקודם, כאשר אט אט נסגרו הרחובות בלפור וסמולנסקין בפני הציבור והפכו למתחם מבוצר חסום בגדרות קבע, ולא נפתחו עוד בפני הציבור, רק מי שגר שם צריך לבקש מהמאבטחים רשות ללכת הביתה. פעם פגשתי ידיד ותיק שלא ראיתי מזה זמן ליד המחסום של רחוב בלפור. בואי נזוז מכאן, הוא אמר לי ותמהתי על כך, אבל מיד ניגש אלינו מאבטח וחקר מדוע אנחנו עומדים ומדברים ליד המחסום, שני אנשים בעשור השביעי לחייהם. זו היתה תקופה שלווה למדי, לפני הפגנות בלפור, אבל כבר אז המאבטחים של נתניהו עצרו אנשים שהלכו לתומם ברחוב, ולפעמים דרשו לערוך עליהם חיפוש. בהפגנות בלפור שוטרים היכו לא פעם מפגינים, גם אנשים זקנים שרק עמדו שם ולא איימו על איש.

עוד בימי ממשלת נתניהו הקודמת אמרתי למכרה מהשכונה שרק אנחנו, השכנים של נתניהו, מודעים לאופי הדיקטטורי של שלטונו, לדיכוי שמופעל על אזרחים, שאין כמותו בשום משטר דמוקרטי, לניסיון הבלתי פוסק להציג את מתנגדיו כאלימים, כדי להצדיק את האלימות הננקטת כלפיהם. ראיתי איך בהפגנות בבלפור המשטרה שלפה אנשים מהקהל ועצרה אותם באלימות, למרות שהם לא עשו שום דבר שאסור לעשות. כשהלכתי לכיוון ההפגנות עצרו אותי כל הזמן שוטרים ושאלו לאן אני הולכת. היה ברור שהם מנסים להפחיד אנשים ולמנוע מהם להגיע להפגנות. בגן העצמאות הסתובבו צוותים משותפים של שוטרי אמיר אוחנה ופקחי העירייה בראשות הרל"ש לשעבר של נתניהו משה ליאון, וחיפשו תירוצים להתנכל למפגינים ששהו לפעמים בגן העצמאות. לפעמים הם התנכלו גם לאנשים שסתם באו לטייל בגן העצמאות. גם להתנכלות הזו היה ריח של דיקטטורה.

ביום שני הלכתי להפגנה מול הכנסת ברגל, גם לא כל כך היתה אפשרות אחרת, וחשבתי שזה יהיה מאד פשוט כי אני צריכה רק לפנות לרחוב בנימין מטודלה ולרדת לגן סאקר, ומשם רק ללכת עוד קצת עד לרחוב שעולה ממוזיאון ישראל לכנסת, והיו סביבי הרבה אנשים שהלכו ביחד ושרקו במשרוקיות ותופפו בתופים ושרו או קראו דמוקרטיה, דמוקרטיה, אבל כשהגענו לעלייה לכנסת ראיתי שחסמו את הדרך במחסומים ומכוניות של משמר הגבול, וחשבתי לא נורא, ניכנס לכנסת מהצד השני של הרחוב מבנק ישראל, אבל גם שם היה חסום באותה צורה, והלכנו הלאה וכבר היינו המון גדול של אנשים והאנשים נופפו בדגלים וצעקו דמוקרטיה דמוקרטיה, והלכנו והלכנו ועלינו בעלייה, פשוט הלכתי יחד עם כולם, ואז זרם האנשים התחיל להתפצל לכמה רחובות, והלכנו עוד הלאה עד שהגענו למקום שהיה מלא אנשים וראיתי שאנחנו בשדרות יצחק רבין, ומצאתי כסא לשבת עליו קרוב לבית המשפט העליון, וראיתי המוני המוני אנשים ממלאים את הרחוב שעולה משם למשכנות הלאום. לא ראינו במה ולא שמענו נאומים, רק ישבנו שם והאנשים מסביב היו מאד ידידותיים והציעו לי כל הזמן אוכל ושתייה וזה היה נעים, כמו לבוא למסיבה של חברים. אחר כך בבית קראתי מאמר של נעמה ריבה ב"הארץ" והיא כתבה שאין בירושלים שום כיכר שמתאימה להפגנה, ומישהו הגיב לה שהבעיה איננה שאין כיכר, אלא שהמשטרה חסמה את הכניסות לכנסת, ולכן אנשים מילאו את כל הרחובות הסמוכים ולא היה מרכז להפגנה, אנשים פשוט עמדו או ישבו או הסתובבו בכל הרחובות הסמוכים ולא ידעו מתי ההפגנה התחילה ומתי היא נגמרת, פשוט נשארו שם שעתיים או שלוש ואז הלכו הביתה ובכל הזמן הזה הגיעו עוד אנשים. אמנם יש בירושלים מקומות התכנסות כמו כיכר ספרא של העירייה או התחנה הראשונה או גן פעמון או גן סאקר. הרבה אנשים שבאו להפגנה באמת ישבו בגן סאקר, שנמצא מתחת לכנסת ולבית המשפט העליון, אבל מה שמעצב את מרחב ההפגנות בירושלים הם מחסומי המשטרה והגדרות הזמניות, שכמו ברחוב בלפור הופכות עם הזמן לקבועות, ואז גם תלו שם וילון שחור שאנשים לא יצלמו את בית ראש הממשלה ובנו שם אוהל ענק, והפכו את הרחובות בלפור וסמולנסקין למבצר נתניהו, ומאז שנתניהו מתגורר בביתו הפרטי ברחוב עזה גם רחוב עזה הפך למבצר נתניהו, עם מקום מגודר לרכבי ראש הממשלה לפני הבית, וממול ליד בית נתניהו עוד מקום מגודר שבו ניצבות שלוש סוכות שומרים. הביאו להם תנורי חימום כי מאד קר בלילה בירושלים, אבל אין להם כסא והם עומדים שם וקשה לי מאד לראות אותם עומדים. שאלתי אותם למה לא נותנים להם כסא לשבת והם אמרו שזה לא נורא שמחליפים אותם. שכן שלי אמר שהם צריכים לעמוד כדי שלא ירדמו, אבל אני לא חושבת שאפשר להירדם כשאתה יושב בסוכה שקופה ברחוב בחורף של ירושלים. נעמה ריבה חשבה על הדמוקרטיה האתונאית שמרכזה בכיכר העיר, ואני לא יודעת אם חייבים כיכר, אפשר גם לעמוד ברחובות, אבל אני בטוחה ששלטון דמוקרטי אמיתי לא מציב כל כך הרבה מחסומים וגדרות שהופכים לסורגי קבע ולמכלאות. אני יודעת שהפלשתינים בגדה חיים ככה בהרבה מקומות, אבל הגדה המערבית היא שטח כבוש. אף אחד לא מתיימר שיש שם דמוקרטיה. יש שם משטר צבאי. נתניהו אוהב לומר שישראל היא דמוקרטיה ותישאר דמוקרטיה, אבל בשכונת רחביה בין הגדרות והמחסומים שאמורים להגן על ראש הממשלה מאזרחיו שלו ולחסום כל אפשרות שיתקרבו לביתו, בלי קשר לעובדה שהם אזרחים שומרי חוק שחיים את חייהם ואפילו ההפגנות שלהם מאד מנומסות, סופסוף רבים מהם הם אנשים זקנים כמוני וגם זקנים בהרבה ממני שמכתתים את רגליהם בין הגדרות והמחסומים ומקווים להציל את הדמוקרטיה שאם לשפוט על פי המתרחש ברחובות עזה ובלפור, בהחלט נלקחה מאיתנו, וקשה להאמין שתחת שלטון נתניהו תוחזר.

 

יום ירושלים העצוב

 

כבר אינני זוכרת מתי שמחתי ביום ירושלים. בשנים האחרונות אף פעם לא, ולפני זה כבר אינני זוכרת. אני זוכרת היטב שבמלחמת ששת הימים שמעתי בשידור חי איך הצנחנים מגיעים לכותל, ובכיתי מהתרגשות. אף אחד לא דיבר אז על הר הבית, חוץ מחנן פורת שרצה לפוצץ את המסגדים, אבל גם זה כנראה קרה מאוחר יותר. כולם דיברו על הכותל והתרגשו מאד, והדבר היחיד שאמרו על הר הבית זה שאסור ליהודים לעלות לשם כי לא יודעים היכן קודש הקודשים, ועלולים בטעות לדרוך שם, ורק לכהן הגדול מותר לדרוך שם, ואין כבר כהן גדול ולשום יהודי לא מותר לדרוך שם. אחר כך הרב גורן ערך מחקר וכתב שיש מקומות בהר הבית שבטוח שהם לא קודש הקודשים ומותר לדרוך בהם, אבל הרבנים החרדים כעסו עליו ואמרו שפסקיו אינם פסקים ושאסור בהחלט לעלות להר הבית. מאז נראה ששכחו את ההלכה, ובמקום האיסור המוחלט נהייתה מצוה חדשה דוקא לעלות להר הבית, שנגזרת כנראה מהמצוה הידועה להציק לערבים, לעורר מהומות ולחרחר מלחמה, שזאת כנראה המצוה הכי חשובה היום בציונות הדתית, שפעם היתה הגורם הכי מתון והכי פציפיסטי בכנסת, אבל מאז הניצחון במלחמת ששת הימים עברה מטמורפוזה והפכה לאוונגרד משיחי, וזאת כנראה הסיבה שהאיסור המוחלט לעלות להר הבית הפך מאיסור למצוה. אני כן שמחה שאפשר ללכת לכותל, למרות שגם לשם אני די מפחדת ללכת, וכבר שנים אני לא מתקרבת בכלל לעיר העתיקה, בוודאי שלא מסתובבת בסמטאות ובחנויות הקטנות שפעם יכולתי להסתובב בהן שעות, אבל מי רוצה לחטוף סכין בגב תמורת שטיח צבעוני או תיק עור או גמל קטן מעץ. זה מה שקרה בסופו של דבר, שאנשים כמוני, שלא רוצים לריב עם אף אחד ולא מרגישים שום צורך להראות למישהו שהם האדונים, וגם לא מרגישים כל כך אדונים, שדוקא הסוחרים ובעלי המסעדות בעיר העתיקה דוקא היו מאד שמחים שנבוא לבקר, דוקא אנחנו מפחדים להסתובב שם, ומי שכן הולך לשם אלה היהודים שנורא חשוב להם להראות שהם האדונים ואם אפשר גם לבעוט באיזו זקנה או באיזה דוכן ולעשות נזק לאנשים, אלה האנשים שרצים לעיר העתיקה להוכיח את הריבונות שלנו, שזה כמובן לא מוכיח כלום לאיש, כי שום מדינה לא מכירה בריבונות שלנו במזרח ירושלים, ולא משנה כמה אלפי יהודים יבואו לשם עם דגלים וישירו בגרון ניחר עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, שכשהם שרים את זה, זה נשמע כמו איום, ואני מרגישה רק פחד כשאני רואה אותם עוברים ליד הבית שלי בדרכם לעיר העתיקה שכבר שנים אינני הולכת לשם. השירה שלהם יותר צועקת מאשר מזמרת, כנראה כדי להראות עוד יותר שהם האדונים, ותמיד אני מרגישה שכשהם יגמרו להרביץ לערבים הם יבואו להרביץ לשמאלנים כמוני, כי כמו שאמרו חז"ל מי שמכה לגוי סופו שמכה לישראל, ומי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, וזה כבר קרה ומאז אני עוד יותר מפחדת. אמרו שרוב הצועדים עברו בשקט, ורק החבורה של לה פמיליה צעקה מות לערבים והרביצה לערבים. אני ראיתי אותם בטלויזיה צורחים מות לערבים ושתישרף פלשתין וכל מיני דברים כאלה וחשבתי שעוד מעט הם יבואו להרביץ גם לנו. הם כבר הרביצו לאנשים שהפגינו נגד נתניהו כי כנראה לה פמיליה היא הצבא הפרטי של נתניהו והם באים בשמו להרביץ גם לערבים וגם ליהודים. בבוקר למחרת כשנעמה הושיטה לי את עיתון "הארץ" היא קראה את הכותרת שהמצעד התקיים עם עימותים והיא אמרה: איזה רעים, רוב המצעד עבר בשקט. אמרתי לה שבעיתונים תמיד כותבים על מה שלא בסדר, כמו שכותבים על המטוסים שנופלים ולא כותבים על המטוסים שנחתו בשלום. אבל בלב שלי חשבתי שאפילו אם חמישים אלף איש עברו בשקט ורק מאה או מאתיים צעקו מות לערבים וכאלה דברים, זה מה שיישאר לי בראש ואני לעולם לא אתקרב לאנשים עם הדגלים, אפילו לא לאלה שלא צועקים מות לערבים. ובכל פעם כשמתקרב יום ירושלים אני כבר נאחזת פחד ואימה ממה שיהיה וממה שעלול להיות, ואני לא מרגישה שום שמחה ואני אפילו לא בטוחה אם אני שמחה שכבשנו את ירושלים המזרחית וכל הגדה המערבית כי אני לא בטוחה שיצא מזה משהו טוב, כי קודם לא פחדתי מיהודים ועכשיו יש המון יהודים שאני ממש מפחדת מהם ואני חושבת אם הם מסוגלים לחתוך לי את הצוואר עם שבר בקבוק כמו שכבר עשו לאנשים, וכשראיתי את הצלם של כאן שהיכו אותו בראש עם מקלות הרגשתי שהייתי יכולה בקלות להיות במקומו ולקבל מכות בראש עד זוב דם ואפילו גרוע מזה, ואם מישהו שמח כשקורים כאלה דברים זה רק מעורר בי עצב עמוק ואימה.

הודעה לקוראים ולעוקבים: לפני שבוע פרצו לי לבלוג וחסמו את כל העוקבים שלי שלא יוכלו לעקוב. אפשר להיכנס לעמוד הבית או ישר לרשימות. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני מצליחה לבטל את החסימה. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות, ואני מקוה שחברת גוגל תקן את החבלות.

רשימות מומלצות לחג השבועות:

אלזה לסקר שילר / רות ובעז (שירים) 

מהחל חרמש בקמה

הר גבנונים וגבינות אחרות

פטריוטים

 

 אתמול ביקשתי מהבעלים של החנות לחומרי בניין שיחליף לי שני שקעים שהתפרקו. הוא אמר שהוא כבר לא עושה כאלה דברים, אבל בגלל שהוא מכיר אותי הוא יבוא בערב ויתקן. חשבתי שזאת עבודה של חמש דקות בשבילו, אבל כשהוא בא הוא אמר אוי, צריך לקדוח חורים. הוא הביא איתו מקדחה קטנה וקדח וקדח ולא הצליח והלך להביא מקדחה גדולה וקדח וקדח וקדח והראש כבר התפוצץ לי ובינתיים עברה כבר שעה והלכתי לראות חדשות, כי בבוקר תפסו את המחבלים שרצחו שלושה אנשים באלעד עם גרזנים ורציתי לראות שבאמת תפסו אותם כי נורא הפחיד אותי שהם מסתובבים חופשי, אבל כשהדלקתי את הטלויזיה אמרו שלפני עשר דקות דקרו מישהו בשער שכם והוא פצוע בינוני. בינתיים הוא סיים להתקין את השקע במטבח והתחיל לקדוח בחדר שהיה פעם של הבנות ובאתי ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ודקרו בחור צעיר והשוטרים של משמר הגבול ירו במחבל, ואז הוא אמר לי: הבן שלי במשמר הגבול. לרגע הייתי בהלם כי לא חשבתי שיש לו בן כזה גדול שהוא כבר חייל. אני מכירה אותו המון שנים מאז שהוא היה נער ולא חשבתי שהשנים עברו ועכשיו הוא כבר לא נער והוא כבר אבא לבן חייל, והצטערתי שהבהלתי אותו ואמרתי לו שהיה פיגוע בשער שכם ועכשיו הוא דואג לבן שלו. אמרתי לו שלא ידעתי שיש לו בן במשמר הגבול ושאני מצטערת שסיפרתי לו על הפיגוע והוא אמר לא, טוב שאמרת לי. אמרתי לו שלא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול והוא אמר: אנחנו פטריוטים. הוא הראה לי תמונה של הבן במדים. בחור יפה. התפללתי שהבן שלו בסדר כי אם לא הייתי מרגישה אשמה, אני לא יודעת למה הייתי מרגישה אשמה, אבל ברגשות אף פעם אין היגיון. קצת הצחיק אותי שהוא אמר שהם פטריוטים, כי לא חשבתי שיש לו בן במשמר הגבול לא בגלל שחשבתי שהם לא פטריוטים, אלא בגלל שחשבתי שהוא צעיר מכדי שיהיה לו בן חייל, וממילא השירות בצבא הוא חובה ולא צריך להיות בשביל זה פטריוטים, רק לציית לחוק, אבל אולי בשביל לשרת במשמר הגבול כן צריך להיות פטריוטים כי מתנדבים לשרת שם. אני הייתי מורה חיילת כי אהבתי לעבוד עם ילדים. אני לא חושבת שאני פטריוטית. יש המון דברים בישראל שאני ממש לא אוהבת, אבל אולי אני כן קצת פטריוטית. למשל קראתי בסופ"ש מאמר של עפרי אילני, שכתב במוסף הארץ שישראל הארץ הכי מכוערת וזה די עצבן אותי, קודם כל כי זה לא נכון וגם כי תמיד יש למאמרים שלו ניחוח של חנופה לגרמנים וחשוב לו להגיד שישראל יותר מכוערת מגרמניה, וגם כי בעיני הדבר הכי פרובינציאלי זה להתפעל מארצות אחרות ולבוז לארץ שלך. פעם כשנסעתי לאוסטריה, זה היה לפני שנים כשהייתי צריכה לנסוע לשם כל הזמן, פגשתי במטוס תיירת אוסטרית שחזרה מישראל ומאד נהנתה בישראל. אמרתי לה שישראל לא יפה כמו אוסטריה, אבל היא מאד מגוונת, כי יש בה גם ים וגם אגמים וגם מדבר, והיא אמרה לי זה לא נכון שישראל פחות יפה מאוסטריה, היא לא פחות יפה, היא פשוט שונה, וזה כמובן נכון. למשל הכנרת היא אחד האגמים היפים בעולם, ולא רק מפני שישו הלך בה על המים, שבגלל זה הצליינים באים לשם ונורא מתרגשים. אבל לחשוב שישראל ארץ יפה זה אולי לא ממש פטריוטיות, כי לא צריך להקריב בשביל זה שום דבר. אולי כשיש בן במשמר הגבול צריך להיות פטריוטים, כי כל הזמן דואגים לו. היום פגשתי אותו שוב והוא סיפר לי שהבן ענה לו רק אחרי שעה וחצי, כי הקפיצו אותם והוא השאיר את הנייד בבסיס וצלצל מטלפון של חבר, והוא ואשתו ראו מספר זר ונבהלו מאד, כי הם חשבו שהבן נפצע ומישהו אחר מצלצל להודיע להם, אבל זה היה הבן שאמר שהוא בסדר גמור והוא לא יכול לדבר. חשבתי על זה שהכרתי את הבעלים של החנות מאז שהיה נער ועכשיו הוא כבר אבא לחייל עם הרבה שערות לבנות, כי להיות הורים של חייל זה לפעמים יותר קשה מלהיות חייל בעצמך, ובאמת צריך להיות פטריוטים בכדי לקבל את זה באהבה.

אחד במאי והבניין השכן

 

בבוקר יום ראשון הפועלים לא באו לעבוד בבניין הסמוך. בשבועות האחרונים הם דווקא בנו מאד במרץ ואם אינני טועה כבר הציבו קירות לקומה הששית. הנוכחות שלהם היתה מאד קרובה ורועשת. אפילו מצאתי נתזי בטון על החצאית השחורה שתליתי לייבוש. חשבתי שהם מנסים לחפות על השנה שבה אולצו להפסיק את הבנייה, בגלל חריגות. את החריגות ראיתי בעין. ראיתי איך הם בונים ובונים כמעט לתוך המרפסת שלי, וחשבתי שזה לא הגיוני ולא מתאים לתכנית הבניין ששלחו לנו להתנגדות. לא התנגדתי. לא חשבתי שיש טעם. ממילא כל אחד עושה מה שהוא רוצה, במיוחד מי שיש לו כסף. אחרי חודשים רבים שבהם לא ידעתי למה הפסיקו את הבנייה, סוזי שגרה בבניין עד שפינו את כולם כדי לבנות, סיפרה לי שעורך דין שגר בבניין שבצד השני, ראה כמוני שבונים לו לתוך המרפסת והוציא להם צו הפסקה. לא שמחתי שהפסיקו את הבנייה כי היה מאד לא נעים לקום בכל בוקר ולראות את השלד עם הפיגומים. שרון אמרה לי מה אכפת לך, אין לך רעש ואין לך שכנים, אבל אני שנאתי לצאת למרפסת ולראות את שלד הבניין הנטוש שנראה לי מפחיד, והעדפתי כבר שיגמרו לבנות ושיגורו שם אנשים, אפילו אם הם יצעקו מהמרפסת כמו השכן בעל הקול העבה שגר שם פעם ואשתו היתה עומדת במרפסת ותולשת לעצמה את שערות הזקן. ברור ששום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר, ויוכלו להביט לי לתוך המטבח ואני אצטרך לזכור לא להסתובב במטבח בתחתונים. מה אפשר לעשות. את כל הבתים הישנים והיפים של רחביה עם המרפסות הפתוחות והגינות הורסים ובונים בניינים ענקיים וברוטליים. אולי למי שלא יודע מה היה שם קודם הם נראים אפילו יפים, ויש להם חניון למכוניות ולפעמים אפילו גינה קטנה, אבל משום מה הם תמיד מזכירים לי מבצר או קסרקטין ולא בית של אנשים. אבל ככה זה עכשיו. אי אפשר להשאיר את הבניינים הישנים והיפים עם שלוש או ארבע קומות, כמו שאי אפשר לגרום לאנשים ללכת ברחוב בקומה זקופה ולהסתכל מה קורה מסביבם, במקום ללכת כפופים, להתנגש בעמודים ולדבר עם מישהו בלתי נראה בנייד.

ופתאם ביום ראשון בבוקר לא באו פועלים ופתאם נזכרתי שזה האחד במאי, וחשבתי לעצמי: יכול להיות שהפועלים לא באו לעבוד בגלל האחד במאי? יכול להיות שמישהו עוד מתחשב ביום הזה, ומציין אותו? כשהייתי ילדה בחיפה אחד במאי היה חג גדול. אבי היה לוקח אותנו לראות את המצעד הגדול שצעד ברחובות עם דגלים אדומים ודגלי ישראל. אהבתי את השירים, במיוחד את "להבה, עֲלִי להבה / כַּמַּקֶבֶת נַכֶּה כל היום / להבה, כמוך כמונו / כמוך כמונו דגלנו אדום אדום." האם המצעדים הפסיקו לצעוד עוד לפני שבגרתי? או שהפסקתי לצפות בהם? בבית הספר הריאלי לא אהבו את החג הזה והתעלמו ממנו, אם כי היה אפשר להיעדר מהלימודים אם הוריך רצו בכך. אני זוכרת ויכוח עם מורה שהתעקשה להעמיד פנים שאיננה יודעת על קיומו של חג הפועלים. היא היתה בערך בת גילם של הורי, אבל כבר ייצגה את הבורגנות החדשה והימנית שהפכה במהרה לזרם המרכזי של הישראליות. הדגלים האדומים ונושאיהם נדחקו אל מחוץ לקונסנזוס, במיוחד אחרי מלחמת ששת הימים כשברית המועצות ובעקבותיה כל מדינות מזרח אירופה ניתקו את היחסים עם ישראל, וכל דבר שהיה מזוהה עם ברית המועצות, והאחד במאי היה מאד מזוהה איתה, הוצא אל מחוץ לקונסנזוס.

בצהרים הגעתי לחנות של נעמה והתפלאתי שילדי תלמוד התורה כבר סיימו את הלימודים, ונעמה אמרה משהו על ראש חודש, ואמרתי לה זה גם אחד במאי היום, והיא חייכה ואמרה זה לא בגלל זה. חשבתי לעצמי שעכשיו אפילו להזכיר שאחד במאי היה פעם חג זה נורא מיושן ואפילו מוזר, אבל לא יכולתי להתאפק ואמרתי לנעמה שכשהייתי ילדה בחיפה זה היה חג גדול. נעמה אמרה שעכשיו זה כבר לא, ובעצם ידעתי שעוד כשהייתי ילדה זה כבר הפסיק להיות חג, וקצת הצטערתי על זה. ועדיין תהיתי ביני לביני אם פועלי הבניין לא באו בגלל האחד במאי.

חיכיתי בסקרנות ליום שני בבוקר לראות אם ביום שני הפועלים יחזרו. הם לא חזרו. הבניין היה שומם גם ביום שני, שהיה סתם יום לכל דבר. פתאם נזכרתי שראיתי באחד הימים בשבוע שעבר מישהו שבא ושאל את הפועלים אם הם עובדים כאן, מישהו עם קסדה ואפוד שלא נראה חלק מהצוות וגם השאלה שלו העידה על כך שהוא בתפקיד אחר. אולי הוא בא מהעירייה או ממשרד השיכון. אולי הוא מהנדס או פקח.

כשהבנייה בבניין התחדשה אחרי כשנה של הפסקה אמרנו שבטח שילמו למישהו שוחד, אבל כעת חשבתי שאולי פשוט חזרו לבנות בלי רשות, תוך הפרת הצו, ועכשיו, אחרי שהוסיפו עוד שתי קומות והרחיבו את שלד הבניין הפסיקו אותם שוב, ומי יודע מה יהיה. בערב שבת פגשתי ברחוב את יואב שבדיוק ירד ממונית ושאל אותי אם עוד יש חנויות פתוחות. אמרתי לו שפעם היתה החנות הקטנה בעזה 34 שהיתה פתוחה ממש עד כניסת השבת, אבל עכשיו בונים שם בניין רב-קומות ואת החנויות פינו, וככה התחלנו לדבר על כל הבניינים הישנים והיפים של רחביה שעכשיו הורסים אותם ובונים במקומם מבצרים. יואב אמר שפעם ברחביה דוקטור מול דוקטור גר ועכשיו נובוריש מול נובוריש גר. יואב תמיד אמר דברים שלא יפה להגיד שהם כמובן נכונים. רק אחרי שהוא הלך נזכרתי במכולת הנשיא שנסגרת רק אחרי כניסת השבת אבל הוא כבר התרחק וכבר לא ראיתי אותו. חשבתי שכשבנו את הבתים היפים ברחביה לפני מאה שנה בוודאי לא עבדו באחד במאי, ואם אני זוכרת נכון אפילו העיתונים לא יצאו באחד במאי, ועכשיו זה סתם יום רגיל, ואם לא בנו את הבניין הסמוך באחד במאי זה בגלל שכנראה תפסו אותם בונים בלי רשות והוציאו להם עוד צו הפסקה. ועכשיו אני לא יודעת מה יהיה, אם יגידו להם להרוס את החלקים בבניין שחורגים מהתכנית, או מי יודע מה יעשו. בכל אופן כדאי מאד שאזכור לא להסתובב במטבח בתחתונים.   

מה קורה בכיכר צרפת

 

 

חודשים רבים, אולי כבר שנה, שכיכר צרפת היא אתר בנייה מוקף גדרות אטומות, למרות שלא נראה שמשהו נבנה שם. העוברים בצומת שהיא אחת המרכזיות והסואנות בירושלים, מופנים לעבור למדרכה השנייה, לאורך חומת בניין טרה-סנטה, והלאה משם.

כיכר צרפת, שרבים טועים לכנותה כיכר פריז כמו הכיכר הותיקה יותר בעיר התחתית בחיפה, תחנתה הסופית של הכרמלית, מוכרת לציבור הישראלי מסיקור האירועים שכונו "ההפגנות בבלפור", למרות שלא התקיימו וגם לא יכלו להתקיים ברחוב בלפור שבימי שלטון נתניהו נסגר בגדרות סורגים לציבור הרחב ובפתחו מוצבים חיילים חמושים. המתחם עדיין סגור, למרות שנפתלי בנט כידוע לא עבר להתגורר שם. ההפגנות התקיימו בעצם במפגש הרחובות עזה ובן-מימון, לאורך חומת טרה-סנטה, וכשרבו המפגינים הן גלשו לכיכר צרפת הסמוכה והמפגינים אף קפצו למימי המזרקה שבכיכר. מימי המזרקה מלאו פסולת ועלונים והעירייה שפכה לשם קצף סבון, כנראה יותר כדי להרתיע את הקופצים למים מאשר כדי לנקות את המזרקה.

כבר בימי ההפגנות הפסקנו ללכת לשם, אני ואושר, שבשנים קודמות נהג לקפוץ למימי המזרקה ולשכשך בה בימי הקיץ הלוהטים. מראה הכלב הגדול רובץ בבריכה שעשע את העוברים ושבים, תיירים ומקומיים כאחד, והם הירבו לצלם אותו בטלפונים הנייידים שלהם. לפעמים פשוט צילמו ולפעמים שאלו את רשותי, אם מותר לצלם, ואמרתי להם בבקשה, וחשבתי לעצמי שהיה נחמד לבקש תשלום על כל תמונה, אבל כמובן לא ביקשתי דבר. פעם כשאושר שכשך במזרקה הגיע בחור אחד שהראה לי תמונה של אושר משכשך שמישהו שלח לו, וכמובן הוא צילם את אושר משכשך ושלח לחבריו. הרגשתי כמו מונומנט ציבורי ושמחתי שאנשים משועשעים, כי אלה היו ימי נתניהו והכל היה די מדכא.

בימי ההפגנות משכתי את אושר לעקוף את הכיכר והמזרקה, שהיתה כאמור מלאה פסולת ועלונים וקצף סבון, ובהיותה מרכז ההפגנות הגדולות נגד נתניהו הפכה גם למוקד זעמה של עיריית ירושלים, שבראשה עמד כמו היום משה ליאון, מי שהתחיל את הקריירה הציבורית שלו כראש לשכת נתניהו, והיה ראש עיר רצוי מאד למקורבו משכבר הימים. בזמנו היה ליאון מעורב בפרשת עמדי, שבה נחשד נתניהו בקבלת מתנות ושירותי חינם מהקבלן עמדי. נתניהו וגם ליאון יצאו מהפרשה בעור שיניהם, אך ללא פגע.

בתקופת נתניהו וביתר שאת בימי ליאון השתנתה אוכלוסיית רחביה. חילוניים עזבו, שלא לומר נמלטו, ויהודים חרדים מארצות הברית הפכו לאוכלוסיה הדומיננטית בשכונה. בגן הג'ירפה כמעט אי אפשר כבר לשמוע עברית, ובמקום חנות הנעליים ברחוב קק"ל שנסגרה בעקבות הקורונה נפתחה חנות פאות, במרחק חנות אחת מתלמוד התורה שנפתח שם בשנים האחרונות. גם קפה שוש בפינת קק"ל אבן-עזרא נסגר, ובמקומו נפתח סניף של בייגל בייגל. כך שונאי נתניהו התמעטו בשכונה ואוהביו התרבו, מגמה רצויה מאד גם לליאון וגם לנתניהו. בימי ההפגנות עשה ליאון כמיטב יכולתו לפגוע במפגינים. פקחי העירייה נלוו לצוותים של שוטרים וניסו למצוא כל תירוץ כדי להתנכל למפגינים ולקנוס אותם בכל עילה שהמציאו. מרוב מאמץ הם עצרו וקנסו לעתים סתם תושבים של ירושלים שנקלעו לסביבה, כשהם מעמידים פנים חשובות וכעוסות כאילו עצרו רוצחים ושודדים.

למרות מאמצי ההתנכלות למפגינים, ואולי גם קצת בגללם, הפסיד נתניהו את ראשות הממשלה. עוד קודם לכן נסגרה כיכר צרפת בגדרות אטומות וכלים כבדים חפרו בה ומסביבה, והחריבו את הכיכר ןהמזרקה שנבנתה בתרומה מצרפת שמכאן כמובן שמה. מאז עומדים הדברים בעינם. הכיכר חפורה והרוסה זה חודשים רבים ושיקומה איננו נראה באופק.

ואני חושבת לעצמי: אולי גם זו תרומת ראש העיריה למקורבו ומיטיבו נתניהו? האם נשבע ראש העיריה להרוס את הכיכר שממנה יצאה הרעה לנתניהו, ולהותירה בהריסותיה כמעשה יריחו המקוללה? ואולי כמנהג חסידי נתניהו, שדומים לחביביהם האוונגליסטים שמצפים לשובו של ישו, וחולמים על שיבתו השנייה של נתניהו שבעקבותיה תבוא כמובן אחרית הימים, מצפה גם ראש העיריה לשובו של נתניהו, ונזהר למנוע כל אפשרות לחידוש ההפגנות בכיכר צרפת, שנותרת סגורה והופכת את הצומת כולה לבלתי עבירה? ואולי רק נדמה לי הדבר, ויום אחד יוסרו הגדרות ובתוכן תתגלה כיכר חדשה ואפילו מזרקה חדשה? עד כמה שהצלחתי להציץ מבין הגדרות האפשרות האחרונה איננה מאד סבירה, בוודאי איננה קרובה.

ואתם תחשבו לעצמכם מה פשר הדבר, ומה סוד המתרחש בכיכר צרפת הסגורה.

מסכנה הגינה

 

בכל בוקר אני מתחילה את הטיול עם אושר בגינת המשחקים שליד הבית שלנו. במשך חודשים עבדו לשפץ אותה. שתלו דשא, יצרו סיפון עץ עם שולחנות וספסלים, וסביב סביב לגינה הציבו ספסלי עץ, הדביקו משטחים ספוגיים ומעליהם הציבו מתקני עצים וחבלים ומגלשות ונדנדות וקיר טיפוס לנינג'ות צעירים וגם עמודי פנסים שמאירים בלילה. הכל יפה מאד והגינה שהיתה בעיקר גינת משחקים שכונתית לילדי השכונה מושכת עכשיו הרבה משפחות שבאות מקרוב וגם מרחוק לשחק בה עם הילדים, ובשעות הלילה המאוחרות יותר, כשהילדים כבר נמים, באים מבוגרים להתאמן על המתקנים, ובני נוער משתעשעים בהם, וזוגות נאהבים מתרפקים זה על זו על הספסלים ועל נדנדת הערסל, וליד השולחנות יושבים אנשים לאכול ולשתות מהמאכלים שהם מביאים איתם או קונים במזללות הסמוכות שהולכות ומתרבות ברחוב עזה. כל זה נחמד ביותר, אבל בבוקר כשאני נכנסת לגינה עם אושר, שמאד מאד אוהב אותה, אני רואה בעיקר את האשפה בכל פינה. על המשטחים הספוגיים שנועדו למנוע פגיעה בילדים אם יפלו מהמתקנים עיסת ביסקוויטים מעוכים אכולים למחצה, ניירות משומנים ושקיות של חטיפים מתעופפים בכל פינה, והכי גרוע פח האשפה שבכניסה לגינה מהרחוב. הוא עולה על גדותיו מרוב אשפה שנערמת עליו ומתפזרת סביבו: צלחות חד-פעמיות, וסכו"ם חד פעמי, כוסות פלסטיק, גביעים של יוגורט פירות ריקים או ריקים למחצה עם כפיות פלסטיק בתוכם, מגשי פיצות, אריזות של סושי ושקיות נייר של "סושי רחביה" עם זנב הדג הכחול, ושקיות ניילון שונות ומשונות עם שאריות מזון, והכל נערם מעל הפח ומקיף אותו סביב סביב ופזור ומתעופף בכל הגינה וצריך להיזהר לא לדרוך על גבינה מותכת שנפלה מאיזו פיצה או שלולית גלידה שנשפכה או לא עלינו מסטיק לעוס שעלול להידבק לנעל. וכן, אנשי העיריה מגיעים ומנקים. נדמה לי אפילו שמדי בוקר מנקים, או אפילו בלילה, אבל קשה להתגבר על ערימות האשפה.

ומה שמוזר שיש עוד פחים בגינה ויש גם פח גדול מעבר לגדר, ומחזורית לבקבוקים ומיכל לפסולת נייר, אבל רק הפחים שסמוכים לכניסות מהרחוב עולים על גדותיהם, כי כל כך נוח לאנשים לזרוק את האשפה בדרך החוצה, בלי קשר אם יש מקום בפח או כבר אין מקום בפח. הם כבר בדרך הביתה ואין להם כוח לגשת לפח שבקצה הגינה השני, מרחק כעשרים מטר. הם כבר זורקים על הפח או ליד הפח או מסביב לפח ואת שאר המלאכה עושים החתולים והעורבים ואולי טוב שכך, כי בכל זאת עדיפים חתולים ועורבים על עכברים וחולדות.

ואי אפשר שלא לחשוב על העיריה שבאמת השתדלה והשקיעה וכמה הכל היה יפה כשהתחדש ונפתח, וכמה מהר הפכה הגינה למזבלה והמשטחים הצבעוניים השחירו, כי ההורים שמגיעים עם ילדיהם למשחק של אחר הצהריים, נושאים איתם קופסאות אוכל ואפילו צידניות, כי בישראל כל מגרש משחקים הוא אתר לפיקניק, וזה בסדר שנהנים, אבל מדוע לא מוכנים להתאמץ קצת יותר כדי לא ללכלך, ומדוע בכלל מוכרחים להאכיל את הילדים בגינה? האם אי אפשר לרדת לשחק בלי אוכל ולשוב לאכול בבית, בידיים נקיות, ליד השולחן, בצלחת? מדוע האם היהודיה מוכרחה לדחוף לילד כפית של יוגורט דוקא כשהוא מתנדנד על הנדנדה או גולש במגלשה? והמבוגרים שבאים להתענג על סושי ומגשים של פיצה – האם אינם יכולים לקחת את הקרטונים, השקיות והאריזות ולהשליך אותם במרחק כמה עשרות מטרים לצפרדע גדולה? האם חוק כלשהו מחייב אותם להיפטר מהאריזות בטרם יצאו מהגינה ולהגביה ולהרחיב את ערימת האשפה?

כמה חבל, וכמה אפשר היה לשנות עם קצת תשומת לב וקצת פחות אדישות.   

עזה 34 ירושלים

 

  

קודם ראיתי שסגרו את המכולת הקטנה שקראנו לה "הפרחיות", כי פעם היה שם שלט "פרחיות אורז". בהתחלה חשבתי שזה מוצר חדש, משהו דומה לפרח, ורק כששרון פרצה בצחוק מתגלגל למראה השלט הבנתי שהכוונה לפריכיות. זו היתה מכולת קטנה מאד, כמעט קיוסק. יוסי פתח אותה אחרי שהמכולת שעבד בה ממול נמסרה לזכיין אחר, שדווקא לא שרד, ואז הוא עבר לצדו השני של הרחוב ופתח את המכולת המאד קומפקטית הזו, ששרדה בעיקר בזכות תחנת האוטובוס הסמוכה, שנוסעיה קנו בה שתייה וגלידה בקיץ וגם מטענים לטלפונים ניידים, או חלב, אם נתקעו באישון לילה בלי חלב, כי חוץ משבתות וחגים היא היתה תמיד פתוחה, גם בלילות, והצליחה לשרוד למרות שחנות הפילבוקס שהחלה את דרכה באותו בניין ועברה בכל פעם לחלל גדול יותר עד שהתמקמה בעזה 40, משכה אליה את רוב הקונים. קצת הצטערתי שסגרו את הפרחיות, כי מדי פעם קניתי שם משהו, כמו חבילת קמח חמש דקות לפני שבת. אחר כך ראיתי שסגרו גם את ספרים ברחביה. הביאו לחנות המון קרטונים לארוז את הספרים, ואז ראיתי שסימנו במספרים כחולים את הלבנים במרפסות בקומה השנייה והשלישית, ואז הקיפו הל בגדרות פח ופעם כשפתחו את הגדר כדי להכניס לשם רכב כבד ראיתי שהבניין נהרס עד היסוד, ועל גדר הפח היתה תמונה של הבניין החדש שייבנה שם, בניין מודרני כזה, אפילו די נאה, אבל הוא כבר לא יזכיר את הבניינים הישנים של רחביה.

לפני הפרחיות וספרים ברחביה היתה שם המספרה של נינט. הרבה מאד שנים היתה שם המספרה של נינט, שכראוי לספרית היתה תמיד מטופחת בשיער צבוע לבלונד ואסוף לזנב סוס ארוך מאחור. הרבה שנים הסתפרנו אצל נינט או שותפתה זהבה, אני וגם הבנות. נינט אהבה לספר לי על השכנה שלי, שהיה לה נכד מפורסם, והיא היה לקוחה של נינט שנים רבות. השכנה כבר לא היתה בחיים. היא מתה בגיל מאה ושתיים בערך, והיא אף פעם לא צבעה את השיער לבלונד אלא רק לשחור סיני  שהבליט את הקמטים בפניה והיקנה לה מראה של מכשפה. כשניצן היתה קטנה היא אמרה לה פעם "את נורא יפה". היא התכוונה לכך שהיתה צבועה ומאופרת בכבדות, אבל ניקי ששמעה את ניצן כמעט נחנקה מצחוק. כשהנכד המפורסם היה קטן הסבתא היתה מביאה אותו לנינט והוא ישב על קרש והסתפר. נינט סיפרה לי הרבה פעמים איך השכנה נסעה פעם למלון לנופש עם בעלה ובלילה ההסקה בחדר המלון דלפה והרצפה התמלאה בשמן רותח, וכשהשכנה ירדה לשירותים רגליה ניכוו קשות והיא רותקה למיטה ונינט באה אליה הביתה לספר אותה ולצבוע לה שיער לשחור סיני ולהתקין לה תסרוקת. אבל היא היתה עורכת דין, אמרה נינט, והיא כבר תבעה אותם טוב. לא היה לה הרבה מזל בחיים, לשכנה הזאת. היא היתה ניצולת שואה ושכנה אחרת סיפרה שהרגו לה בן בשואה והיו כאלה שאמרו שהבן שיש לה מאומץ, אבל השכנה שסיפרה לי שהרגו לה ילד בשואה אמרה שזה בן אמיתי שלה. לא ידעתי מה נכון. בכל אופן אשתו של הבן היתה מפורסמת וגם בנו היה מפורסם וראו אותו בטלויזיה, מה שגרם לכל תושבי הרחוב לרחוש לו כבוד מלכים. נינט אהבה את השכנה הזאת כאילו היתה דודה שלה ותמיד סיפרה לי עליה בזמן שסיפרה אותי. היא לא לקחה ממני הרבה כסף כי הסתפרתי מאד פשוט, בלי צבע ובלי תסרוקות. אבל לפעמים קניתי ממנה גם שמפו מיוחד שייבאה מחו"ל. לפעמים היו במספרה עוד לקוחות ודיברו על פוליטיקה. למשל אמרו שלשמעון פרס היתה מאהבת. הכרתי את האשה שאמרו שהיתה מאהבת שלו. היה לה כלב עם חרדת נטישה ולכן למרות שהיתה צריכה להיעדר הרבה מהבית לרגל עבודתה מיהרה תמיד לשוב הביתה לכלב. לכן רחשתי לה אהדה ולא היה ממש אכפת לי אם היא היתה מאהבת של שמעון פרס או לא. לפעמים נכנס למספרה של נינט הקבצן ששנאתי, זה שהיה מתחנן לקבל נדבה ואז מבקש שיתנו לו עוד. עצבן אותי שאם נותנים לו כסף הוא מבקש עוד כסף ותמיד במין יבבה מתייפחת כזאת, והפסקתי לתת לו כסף, אבל נינט אמרה שאמא שלה אמרה לה תמיד לתת כל עוד היא יכולה לתת, ובגלל זה היא תמיד נתנה לקבצן המעצבן כסף, אפילו שהוא בא אליה כל יום. בסופו של דבר הוא נעלם מהשכונה כמו שכמעט כל דבר נעלם מהשכונה בבוא העת. גם המספרה של נינט נסגרה יום אחד והרבה זמן אחר כך יוסי שעברתי להסתפר אצלו סיפר לי שנינט עברה שבץ מוחי והיא לא יכולה לעבוד יותר. פתאם קלטתי שנינט היתה כבר מבוגרת למרות שנראתה צעירה בהרבה מגילה, ובין תספורת לתספורת היתה תמיד מעשנת סיגריה אחרי סיגריה. הרבה פעמים אני חושבת עליה ועצוב לי שהיא כבר לא בשכונה, ושאין לי את מי לשאול מה שלומה.

את האנשים שגרו בשתי הקומות שמעל למספרה ולחנויות לא הכרתי אף פעם. נדמה לי שהדירות שם היו מושכרות וגרו שם סטודנטים שהתחלפו לעתים קרובות. לפעמים ראיתי אותם יושבים במרפסת דחוסים ושומעים מוסיקה רועשת. לפעמים אפילו ערכו שם מסיבה. אלה היו מרפסות מאד קטנות, מרפסות שהתאימו לדירות הישנות של רחביה שישבו בהן לשתות תה או קפה עם עוגה אחר הצהריים כשהאוויר מתחיל להתקרר ונעים לשבת בחוץ ולהסתכל על העוברים ושבים. אולי סימנו את המרפסות במספרים כדי לשלב אותן בבניין החדש, כאילו כדי לשמר משהו מהישן, למרות שהבניין החדש לפחות בתמונת דגם המחשב שלו על גדר הפח שמסביב לבניין ההרוס נראה מאד מודרני, ולא כל כך מתאים למרפסות האבן הישנות. לאט לאט הורסים את הבתים הישנים של רחביה עם המרפסות הפתוחות והגינות ובונים בניינים גבוהים עם חנייה, שתמיד חסרה בשכונה. אלה בתים יפים אבל בכל זאת חסרים את החן שהיה לבניינים הישנים שלפעמים נדמה שבסופו של דבר יישארו מהם רק זכרונות, כמו מדייריהם שהלכו לעולמם.