יום ראשון, 31 במרץ 2013

"השכם להורגו" או "שומרי הסף" בגרמניה



דר שפיגל, 18.2.13, גיליון 8
"נהיינו אכזריים"
הסרט הדוקומנטרי הספקטקולרי "שומרי הסף" מראה את ראשי השירות החשאי לשעבר, שמתחשבנים עם הפוליטיקה הפלשתינית של ישראל

אברהם שלום משתהה. הוא היה מעדיף שלא לבטא את האמת המרה שלו. אופי העם השתנה, הוא אומר, הפסקה קצרה, אז הוא מוסיף, במבט אל המצלמה: "נהיינו אכזריים".
שלום, כעת אדם זקן, היה במשך שש שנים ראש השירות החשאי הפנים-ארצי של ישראל. לפני הקמת המדינה הוא לחם בשורות הפלמ"ח, שאחר כך נבלע בשורות צה"ל. הוא השתייך לקבוצת הסוכנים שחטפה את אדולף אייכמן מארגנטינה לישראל, כדי להעמידו למשפט בירושלים.
כעת יושב האיש, שחייו נשזרו בהתהוות מדינתו, לפני מצלמה ומדבר על כך, מה 45 שנים של כיבוש עשו ממדינתו.
עבור סרטו הדוקומנטרי של דרור מורה "שומרי הסף" מסרו ששה ראשי שב"כ לשעבר עדות בגלוי, בפעם הראשונה בכלל. הסרט שנקרא בגרמנית באופן מתמיה מעט "השכם להורגו" ויוקרן בחודש מרס בטלויזיה זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס הקולנוע לשלום בפסטיבל הקולנוע בברלין. כעת הוא מועמד לפרס האוסקר לסרט דוקומנטרי ומציג את ראשי השירות החשאי של ישראל כשהם מדברים על עבודתם. על הדרך שבה גורמים לאויב לשתף פעולה, על איזו השפעה יש לכך שקושרים את עיני החשוד בחקירה, עוטפים את ראשו ומטלטלים אותו בכוח.
עוסקים לפני הציבור במוסריות של פקודות החיסול או בהצדקה לעינויים. מה קורה למי שעקב תפקידו יש לו כוח להחליט על חיים ומות? אבל מה שמעניק לסרט את משמעותו הפוליטית אינם סיפורים מאזור דמדומים הומניסטי. לא שיטות חקירה שנויות במחלוקת מניעות את ששת ראשי השב"כ אלא המדיניות של מדינתם, החלטותיהם של השלטונות.
עתידה של ישראל קודר, אומר אברהם שלום, הזקן מבין הששה.
ודברים דומים אומרים כולם, אנשים אלה, שבמשך עשורים נמצאו במרכזי ההיגוי של הסכסוך המזרח-תיכוני וצייתו לפקודתם של אותם שלטונות. הביקורת על דרך הניהול של מדינתם היא תמימת-דעים. הם יודעים על מה הם מדברים.
הם, שהרגו אנשים שסומנו כמטרות כדי לעשות את ארצם לבטוחה יותר, אומרים: "אי אפשר לעשות שלום באמצעים צבאיים". הם אומרים: "ישראל איננה תופסת, שהיא זוכה בכל עימות, אבל מפסידה את המלחמה." ששת האנשים, שאינם פציפיסטים, הינם בדיעה, שישראל חייבת לסגת מהשטחים הפלשתיניים.
מדינה שמושלת באוכלוסיה עוינת של זרים, תהפוך "בהכרח לשלטון קולוניאלי מושחת", מצטט מורה לקראת סוף הסרט את הפילוסוף היהודי ישעיהו ליבוביץ'.
"מה אתה אומר על זה?" הוא שואל את יובל דיסקין, ראש השב"כ מ-2005 עד 2011.
"כל מלה קולעת" עונה דיסקין. הציטוט הינו "תיאור מדויק" של המציאות הישראלית מאז 1968.
מאז נצחונם של הכוחות הישראלים במלחמת ששת הימים 1967 השב"כ הוא רשות הביטחון החזקה ביותר בישראל: לפחות 5000 איש עובדים בשבילו, חלקם בגדה המערבית וברצועת-עזה הכבושות. "זו צריכה להיות פעולה טהורה ביותר", למשל בשעת הגילוח, הכל חוזר, אומר יובל דיסקין על ההתמחות של השירות, חיסולים ממוקדים. "השב"כ היה אלהים" נאמר בסרט.
יעקב פרי, כיום ח"כ מטעם המפלגה החדשה "יש עתיד", מנסח את השורה התחתונה של פעילותו כסוכן באופן מעט ציני: "כשיוצאים לגימלאות, נהיים שמאלנים."
סרטו של מורה הוא יותר מדין וחשבון של ששה ראשים מדברים. מהסבריהם ומחשבותיהם, בלווית חומר ארכיוני שנאסף במשך שנים מכל העולם, נוצרת פסיכוגרמה של הכיבוש. זה בה בעת פרוטוקול של הסכסוך המזרח-תיכוני מזווית בלתי-ידועה: כאן מדבר החוג הפנימי של המימסד הישראלי.
השלטונות איכזבו, את זאת מבהירים כל ששת ראשי השב"כ, כי הם לא רצו להשיג הסכם שלום עם הפלשתינים. " אלה מותרות עבור ישראל להאמין, שאסור אף פעם לדבר עם אויבים", אומר כרמי גילון.
"הם אומרים תמיד שאין להם פרטנר, אבל זה שקר", אומר עמי איילון, ראש השב"כ משנת 1996 עד שנת  2000.
המגעים בקמפ-דיויד לא נכשלו בגלל ערפאת, אלא בגלל אהוד ברק. הוא איים על ערפאת, במקום לנהל איתו משא ומתן. ברק, אז ראש ממשלה ולאחרונה שר ביטחון תחת בנימין נתניהו, יכול להיות גאה רק בדבר אחד, אומר איילון: בעובדה שבנה יותר התנחלויות מכל פוליטיקאי אחר לפניו.
כל הממשלות מאז 1967 או סבלו או קידמו את בניית ההתנחלויות באופן פעיל, נאמר בסרט. אפילו את המתנחלים הקיצוניים ביותר לא העמידו במקומם: "הם אינם תופעה משונה, הם הרצון הפוליטי", אומר כרמי גילון. תמונות ארכיון בשחור-לבן מראים חברים במחתרת היהודית, קבוצה של מתנחלים טרוריסטים, שהניחו פצצות באוטובוסים פלשתינים ובמכוניות של אישי ציבור פלשתינים. בניסיונות התנקשות של קנאים נפצעו קשה ראשי הערים של רמאללה ושכם. במיקרופון של ערוץ רדיו אומר חובש כיפה רחבה: "אני בטוח שכיפת הסלע לא תישאר בהר-הבית, ושהרוצחים שקצצנו את רגליהם, ראויים לגורלם."
"שומרי הסף" איננו התחשבנות, אומר הבמאי מורה על ספת ביתו ביפו. אולי זה היה פשוט בדיוק בזמן בשביל האנשים לחלוק עם ציבור גדול יותר את מה שעד אז אמרו רק בחוג מצומצם. "הם דואגים לארץ", אומר מורה. חמש שנים הוא עבד על הסרט. אחד מראשי השב"כ המליץ לו על נוגדי-דיכאון, מספר מורה. והוא אמר לו גם: הי, דרור, פוליטיקאים יכולים להשתנות, הכל יכול עוד לצאת לטובה.
ממשרדו של בנימין נתניהו נמסר שאין בכוונתו לצפות בסרט.
יוליה עמליה האייר Heyer
סוף הכתבה

בגרמניה קוראים לסרט "השכם להורגו" (מילולית הרוג תחילה, קודם כל הרוג) וזה כמובן לא מתמיה ולא מפתיע. כתבת "דר שפיגל" חשה אי נוחות והעדיפה להשתמש בשם האנגלי. כמעט שכחתי שעמי איילון היה ראש השב"כ. בויקיפדיה קראתי שהוא שיקם את השירות אחרי רצח רבין. אחר כך הוא הצטרף למפלגת העבודה והתמודד על ראשות המפלגה נגד אהוד ברק, אבל הפסיד לברק ומאוחר יותר עזב את המפלגה והפוליטיקה. את זה דוקא זכרתי. כמובן שאין לזה שום קשר לכך שבסרט הוא תוקף את אהוד ברק. יעקב פרי מעיד על עצמו שעם צאתו לגימלאות נהיה שמאלני. הוא מתכוון כנראה בצאתו לגימלאות מהשב"כ, שאז נהיה דירקטור בבנק המזרחי והרוויח מיליונים. זה בטח די נוח להיות שמאלני עם משכורת של בנקאי. כשהוא התקדם בשירות עד לדרגת ראש השב"כ הוא לא גילה סממני שמאלנות אבל כל אחד והעיתוי שלו. כפי שמורה אומר העיתוי היה כנראה נוח לכולם לדבר. גם לאבי דיכטר, שמרוב אהבתו לשלום עם הפלשתינים מקדם הצעת חוק לביטול הערבית כשפה רשמית בישראל ולהעדפת אינטרסים יהודיים על אינטרסים דמוקרטיים. ואברהם שלום שקיבל חנינה על רצח השבויים בקו 300 מקונן שנהיינו אכזריים. הוא בוודאי מתכוון אליי, כי הוא בעצמו איש רחום וצדיק.
גם אני כבר זקנה, אולי בגלל זה החיבור בין ראשי-השב"כ המתחסדים לאנטישמיות הגרמנית המתחסדת בעיקר מצחיק אותי. ככה זה כשאתה שמאלני מנעוריך, ואין לך הזדמנות להפוך לשמאלני אחרי שתטפס לצמרת השב"כ ותרצח הרבה אנשים ואז תפרוש ותנהל בנק ואז תלך לפוליטיקה, לא לפני שתעשה לביתך. אנחנו שהיינו שמאלנים מנעורינו ואף פעם לא רצחנו אנשים, לעולם לא נוכל להכות על חזה זולתנו בסרטים עם הצלחה בינלאומית שגורפים פרסים.
רק את בנימין נתניהו אינני מבינה: האם גאון הסברה שכמותו איננו יכול לומר משהו מרשים יותר, למשל "ראש ממשלת ישראל מכבד את חופש היצירה ואיננו מגיב על תוכנן של יצירות אמנות"?

די צייט, 28 בפברואר 2013, גיליון 10
"הצבא שלנו ברוטאלי"
"השכם להורגו": בסרט דוקומנטרי מתחשבנים ראשי השירות החשאי הישראלי עם ממשלותיהם
מאת תומס אסהוייר Assheuer

הסצינה, בדיוק הראשונה, היא רק סימולציה, אבל היא תואמת למציאות: הרדאר של המזל"ט מזהה מטרה ברצועת-עזה, רכב כהה. בטוח בנצחונו הוא עוקב אחר המועמד למות, מעניק לו בנדיבות עוד מעט מרחב תנועה. אז הטלה, הטיל פוגע. כל היושבים מתו.
"סיכול ממוקד" מכנה הש"ב את ההוצאות להורג מהאוויר. המטרה היא טרוריסטים של החמאס ומתכנני פיגועים של הג'יהאד האיסלמי. ש"ב הוא השם הקודם של השירות החשאי הפנים-ארצי של ישראל, הממונה על הלוחמה בטרור. את ראשיו מדמיינים כבעלי קו תקיף, כמשרתים כנועים של מדינתם, שפורצים בצחוק מתגלגל כשהם רק שומעים את המלה: "תהליך השלום".
בלתי מתקבל על הדעת שמנהלים לשעבר של הש"ב מתבטאים מול המצלמה ומדברים בגלוי על עבודתם, על ארצם, על הפלשתינים. אבל הם עשו זאת. עמי איילון , יובל דיסקין, אבי דיכטר, כרמי גילון, יעקב פרי ואברהם שלום מסרו לבמאי הדוקומנטרי דרור מורה מידע, ומה שהם אומרים, מעולם לא נשמע: הם מודים, שישנם רגעים, שבהם חייהם נעצרים, בלילה או בחופשה. "אתה חושב, שזה לא נורמלי: הכוח הזה למחות בשנייה חיי אדם, ולו גם של טרוריסטים." הם אומרים שישראל זוכה בכל קרב, אבל מפסידה במלחמה. הם אומרים שרוב ראשי הממשלה היו שוי-נפש כלפי הפלשתינים, אהוד ברק, גם את זה אומר אחד מראשי השב"כ, לחץ בקמפ-דיויד על עראפת והתרברב בכך שבנה את רוב ההתנחלויות." היינו צריכים לסגת לפני שהם יזרקו אותנו. כעת אנו הופכים את חייהם של מיליוני אנשים לבלתי-אפשריים, אנחנו מאריכים את סבלם לאין שיעור."
"השכם להורגו" (שומרי הסף) נקרא הסרט הדוקומנטרי, שארטה תשדר ב-5 במרס ב20.15 וARD ב-6 במרס ב-22.45 ושמציב בפני הצופים פרדוקסים חסרי-תוחלת. "רצינו ביטחון", אומר למשל עמי איילון, "וקיבלנו טרור. הפלשתינים רצו מדינה וקיבלו כל הזמן עוד התנחלויות יהודיות." או: סיכולים ממוקדים אינם מלמדים איש בינה, כל טרוריסט מת יוצר טרוריסט חדש. אבל גם למסקנה ההפוכה אין תוקף: "אפשר היה לומר: בואו נפסיק להרוג, אז גם הם יפסיקו. החשבון איננו נכון: הם ממשיכים."
כוח וכוח נגדי, כך טוענים ראשי השב"כ, כבר שינה את "אופי העם". ישראל הפכה ל"צבא כיבוש ברוטאלי" (אברהם שלום), המדינה "אכזרית נגד עצמה" ו"אכזרית נגד הפלשתינים, שאנו שולטים בהם בתואנה של מלחמה בטרור. דרור מורה מקריא ליובל דיסקין משפטים של הפילוסוף היהודי ישעיהו ליבוביץ' מהשנה 1968: "ישראל תהפוך למדינת משטרה, לשלטון קולוניאלי מושחת שמדכא את הערבים ומטפח בוגדים." לא, אומר דיסקין, "ישראל איננה מדינת משטרה, אבל חוץ מזה כל מלה נכונה."הסרט עוצר את הסצינה, ומאוחר יותר נשמע יעקב פרי: "באמצע הלילה אתה דופק בדלת ומעיר משפחה. הבכי של האם, רגעי הפרידה האחרונים של החשוד, שאתה קורע מזרועות משפחתו. אתה רואה משפחה סובלת, אבל הקשה ביותר הוא מה שקורה בין הורים וילדים, זה משפיע עליך עמוקות. כשאתה נפרד מהשירות, אתה נוטה קצת שמאלה מבחינה פוליטית."
הכלא שאליו מובא החשוד, הוא "כל כך נורא, שכל אחד יודה מרצונו ברצח ישו." מניעת שינה, תנוחות ישיבה משפילות במשך שעות, אז טלטול, קשירת עיניים, הטלת אימה. "אתה חייב להשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותך." כמו כשלאחר הפיגוע הרצחני באוטובוס בשנת 1994 נפטר פלשתיני מטראומת הטלטול, התעוררה מחלוקת על שיטת חקירה זו. ללא הטלטול הברוטאלי שקעו אחוזי ההודאה מתשעים לשבעים. "אתם רוצים בזה?"
אז שואל דרור מורה את ראש השב"כ הזקן ביותר, אברהם שלום, על מקרה "קו 300". ארבעה פלשתינים תפסו בשנת 1984 אוטובוס, שניים נורו, שניים נותרו בחיים. שלום נתן הוראה "לסיים את העניין". החיילים שברו את עצמות המחבלים והיכו באבנים בגולגלתם. למה? "לא רציתי שטרוריסטים יעמדו למשפט". "והמוסר?" שואל מורה. "מוסר? כשמדובר בטרור אין מוסר. איפה המוסר אצל טרוריסטים?"
ראשי השב"כ אינם תמיד תמימי-דעים, אבל כולם אומרים שרצח רבין היה נקודת-מיפנה. עקב כך נעצר תהליך השלום: הרוצח, טוען כרמי גילון, השיג את מטרתו. "הוא שינה את מהלך ההיסטוריה, עד היום. ישראל חצויה כעת ולגבי הימין הקיצוני ממילא אין לאיש אשליות. פעם תקפה קבוצת קנאים את ראשי הערים של שכם ורמאללה ורצתה להרוג 250 פלשתינים. הם נשפטו, אבל בלחץ חוגים מקורבים לממשלה השתחררו במהרה. דתי אדוק אומר למצלמה: "הפלשתינים שקצצנו את רגליהם, זה קרה בצדק".
צילומים היסטוריים משולבים בראיונות, כמה מהם מעולם לא הוצגו לצופים גרמנים. מי שראה את כל זה, איננו מאמין יותר בשלום, בסוף לבניין ההתנחלויות, במדינה פלשתינית. אבל אם לא תקום מדינה כזו והפלשתינים לא יזכו לייצוג, גם את זה לומדים, ישנה תמיד קבוצה שמרויחה מזה, כמו אז כאשר אש"ף חדל מטרור ונוצר חלל שהחמאס מיד ניצל. מה לעשות? פיתרון צבאי, אומר אבי דיכטר, אין, שלום מתבסס על אמון, לא על נשק. אז מוכרחים לדבר. גם אברהם שלום רוצה לדבר עם כולם, אפילו עם החמאס. לדבר עם האויב המושבע, שרוצה רק דבר אחד: למחות את היהודים מעל פני האדמה.
סוף הכתבה

אני מתרגמת מגרמנית: העיתונאים כותבים מזיכרונם. מה בדיוק נאמר במקור אינני יודעת כי לא ראיתי את הסרט, רק קראתי הרבה אודותיו. תומאס אסהוייר איננו מומחה לישראל אבל נדמה לי שהוא קלט את אברהם שלום יותר מאחרים, את האיש הברוטאלי הזה שמוכן למתוח ביקורת על כל העולם אבל את מעשיו הנוראים שלו עצמו מצדיק. את הצביעות של יעקב פרי ואבי דיכטר קשה יותר לחשוף, היא איננה צועקת לשמיים. ובכל זאת יעקב פרי מקפיד להבהיר שרק כשמסיימים את השירות נוטים שמאלה, לא דקה אחת קודם. להעיר משפחות בלילה זה משהו שעושים כשאתה חייל צעיר, לא כשאתה ראש השב"כ. אם זה כל כך השפיע על יעקב פרי, מה גרם לו להמשיך בשירות עד שהגיע לצמרת? קודם הוא לא הבין כמה זה מזעזע? מישהו הכריח אותו?
את הסרט מוכרים בגרמניה כ"דברים שטרם נשמעו" מפי "אנשים שמעולם לא דיברו". למי שרואה בעיקר טלויזיה ישראלית קצת קשה שלא לצחוק מההישג העצום של לראיין את יעקב פרי ואבי דיכטר, עמי איילון וכרמי גילון. אפילו אברהם שלום כבר דיבר לפני שנים על רצח השבויים בעיתונות הישראלית, ואז זה היה מזעזע בשבילי, למרות שכבר אז ידענו הרבה ורק נשארה השאלה הפתוחה אם יצחק שמיר ושמעון פרס ידעו או הורו על רצח השבויים. בשאלה הקשה והבאמת מזעזעת הזאת הסרט איננו מחדש. מי שרוצה להביא מידע חדש שואל ומקשיב, לא מקריא למרואייניו הצהרות של ישעיהו ליבוביץ' שגם בישראל וגם בגרמניה מכירים היטב כבר יותר מארבעים שנה. משום מה דואגים לציין בעיתונות הגרמנית שליבוביץ' הוא "פילוסוף יהודי" - כדי לתת תוקף לדברים, כפי שמנסים לתת תוקף לדבריהם של ראשי השב"כ?

רשימה ראשונה על "שומרי הסף". המשך יבוא

יום שני, 25 במרץ 2013

פסק-דין גלוטן ושאלת המיגדר



ערב חג החירות הוא זמן טוב לדון במצבם של עובדים זרים. כאלה היו בני ישראל במצרים, ועובדה זו הוזכרה יותר מפעם אחת בדיון הנוסף שהקדישו שופטי בית המשפט העליון לעתירת העובדת הזרה מהפיליפינים יולנדה גלוטן כנגד מעסיקתה וכנגד בית הדין הארצי לעבודה, שדחה את תביעתה לתשלום שעות נוספות עבור עבודתה בטיפול בקשישה הרתוקה למיטתה ונזקקת למכשיר הנשמה. העתירה נדחתה ברוב דעות: השופטים אשר גרוניס, אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, חנן מלצר ויורם דנציגר דחו אותה משום שלדעתם חוק שעות עבודה ומנוחה איננו חל על עובדי סיעוד המתגוררים בבית מעסיקיהם, השופטות עדנה ארבל, מרים נאור ואסתר חיות קיבלו אותה משום שלדעתן החוק כן חל על עובדי סיעוד כאלה, השופט ניל הנדל סבר שהחוק אינו חל אך שיש לקבל את העתירה מטעמים שמן הצדק ולהעניק לעובדת הזרה תשלום גלובלי עבור שעות נוספות.
כל השופטים, גם השופטות שצידדו בעתירה למעט השופטת אסתר חיות, גינו את הכנסת על שלא הסדירה בחקיקה את עבודתם של עובדי הסיעוד הזרים המתגוררים בבית מעסיקיהם, והגינוי הזה מוזר בעיניי, כי משמעותו בפועל היא שהשופטים דורשים מן הכנסת להחריג את עובדי הסיעוד הזרים מכלל העובדים שחוק שעות עבודה ומנוחה אמור לחול עליהם ככלל, במקום לעמוד על ההכרח לקיים את החוק גם כאשר מדובר בעובדים זרים, לרוב עובדות זרות, שמעמדן חלש במיוחד. למעשה השופטים מבקשים מן הכנסת לתת בחקיקה ביטוי לתפיסה מקובלת בציבור ושבאה לכלל ביטוי בעמדת הרוב בפסק הדין, שעובדים זרים הינם עובדים סוג ב' ואינם זכאים לזכויות עובדים שיסודן בזכויות האדם הבסיסיות, ותכליתן למנוע תנאי העסקה שפוגעים בכבוד האדם ובחירותו והופכים אותו מעובד לעבד. זהו בעיניי מידרון חלקלק שעלול להידרדר לפגיעה חמורה בזכויות אדם. למעשה רעיון העסקת העובדים הזרים בתנאים נחותים, תוך החרגתם מחוקי העבודה ושלילת זכויות היסוד שלהם כעובדים, כדי לתת מענה נוח לצרכי הנזקקים לטיפול סיעודי מבני הארץ או לעבודה בענפי משק אחרים המתקשים לגייס עובדים, קרוב מאד לתפיסה שעמדה בבסיס שיעבוד אפריקנים חטופים במטעי הכותנה והטבק של דרום ארצות-הברית, מאחר שקשה היה להשיג עובדים חופשיים שיבצעו לאורך זמן עבודות קשות ושוחקות אלה במחיר משתלם לבעלי המטעים. צר לי שהשופטות ארבל ונאור שעמדו על סכנות החרגתם של עובדי הסיעוד מתחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה בחרו בלשון רפה שמשתמע ממנה כי ראוי להחיל את החוק רק כהוראת שעה עד שהכנסת תחוקק חוק מיוחד לעובדי הסיעוד שמשמעותו תהא החרגתם מתחולת החוק, ולא חרצו שורה תחתונה שתעלה בקנה אחד עם הדברים החריפים שכתבו על חובת החלת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים זרים כעיקרון קבע ולא כהוראת שעה.
הנימוק המוצהר להחרגת עובדי הסיעוד מתחולת חוק שעות עבודה ומנוחה, שאותו מבטאים בצורה הנחרצת ביותר השופטים אשר גרוניס ואליקים רובינשטיין, היא אכן התחשבות באוכלוסיית המטופלים, שלדברי השופטים אף הם אוכלוסיה מוחלשת, בהיותם זקנים, חולים ונכים. לדברי השופט גרוניס מדובר ב"מאבק בין שתי קבוצות מוחלשות, הנואשות לתמיכת החברה ולהגנתו של החוק". גם השופט רובינשטיין מדגיש נימוק זה, של הימנעות מפגיעה באוכלוסיית המטופלים, שהצורך לשלם יותר לעובדי הסיעוד יכביד עליהם.
זהו נימוק בעייתי ביותר, בלשון המעטה, שפותח פתח לפגיעה בזכויות אדם של עובדים בטענה שמעסיקיהם הם מסכנים. לכך מגיבה השופטת ארבל בדברים הבאים:
"צרכיה החשובים ככל שיהיו של אוכלוסיה אחת, אינם יכולים להיות מסופקים על ידי פגיעה בצרכים ובזכויות של קבוצת אוכלוסיה אחרת. לא ניתן להתייחס לסוגיה רק במונחים של עלות ותועלת, ולהתעלם משיקולים של מוסר וזכויות. ועוד כתבה השופטת ארבל: משמעותה של מדיניות זו הינה כי עובדים סיעודיים יוכלו להיות מועסקים 7 ימים בשבוע, 24 שעות ביממה, כפי שאכן קורה לעתים בפועל, וזאת בתשלום שכר מינימום בלבד ולאחר ניכוי של הוצאות ביטוח, דיור וכלכלה ודמי כיס הניתנים לעובד... לטעמי תוצאה זו זועקת פגיעה קשה בזכויותיהם של העובדים הסיעודיים... אחת החובות הבסיסיות המוסריות כלפי העובדים הזרים המעוגנת גם באמנות בינלאומיות רבות הינה החובה שלא להפלות בינם לבין תושבי הארץ..."
על כך מוסיפה השופטת חיות:
"אני סבורה כי לא ניתן להוציא מגזר שלם של עובדים מגדר תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה מבלי שנקבעה לכך הוראת החרגה מפורשת בחוק עצמו... היא בגדר חקיקה שיפוטית מרחיקת לכת השוללת מעובדי הסיעוד זכויות יסוד ומותירה אותם בשטח ההפקר של דין העבודה הישראלי..."
השופטת חיות מתעמתת עם טענת המאבק בין קבוצות מוחלשות גם מכיוון אחר. לדבריה:
"איני חושבת כי יהיה זה נכון להתייחס לעניין שבפנינו כמאבק המתקיים בין המטפלים למטופלים הסיעודיים... לגישתי ראייה זו של העובדים בתחום הסיעוד מזה והמטופלים הסיעודיים מזה כשתי קבוצות יריבות אשר כל הכרעה שתפעל לטובת קבוצה אחת תפגע בשנייה אין לה מקום... בעוד שהאחריות על תשלום שכרם של העובדים בתחום הסיעוד מוטלת על מעסיקיהם המטופלים, האחריות על כך שקבוצת המטופלים הסיעודיים ככזו... יקבלו טיפול נאות אינה מוטלת ואין מקום להטילה על כתפי המטפלים... לתפיסתי על המדינה ליטול אחריות על רווחת אוכלוסיית המטופלים הסיעודיים המוחלשת החיה בקרבה בדרך של מתן סיוע מתאים לצורך העסקת עובדים סיעודיים, על כל העלויות הכרוכות בכך מתוקף דיני העבודה."
השופטת ארבל מעירה שלא כל המעסיקים המטופלים הם מוחלשים. על כך אוסיף שבפועל רק בני המעמד הגבוה והבינוני-גבוה מסוגלים בכלל להעסיק עובדים זרים גם בשכר מופחת. אוכלוסיות עניות יותר מוצאות פיתרונות משפחתיים. המעביד, שעצם יכולתו להעסיק עובדים מעידה על מעמדו הכלכלי העדיף, תמיד יש לו סיבות לשאוף להפחתת שכר העובדים למינימום האפשרי, ותמיד יראה עצמו פגוע מתשלום שכר גבוה יותר, ובפרט כאשר מדובר בעובדים זרים בתחום הסיעוד, לרוב עובדות זרות שמעמדן חלש במיוחד, ולכן צריכה המדינה להתערב ולהבטיח את זכויותיהם הבסיסיות של העובדים לקבל שכר הוגן על עבודתם. ואם המדינה סבורה שהמטופל הוא אכן מסכן, המדינה היא זו שצריכה לדאוג לו באמצעות הביטוח הלאומי ושירותי הרווחה, ולא העובד הזר ששכרו ממילא הוא שכר מינימום ואף למטה מכך צריך להיפגע עוד יותר כדי להקל על המטופל, ובעצם גם על המדינה שמתנערת בדרך זו מטיפול ראוי בקשישיה, חוליה ונכיה, בכך שהיא מספקת להם טיפול באמצעות עבודת זרים שיש בה יסודות של עבדות.
נימוק משני לפסיקתו של הנשיא גרוניס הוא לטענתו חוסר יכולתו של בית המשפט לדון בעתירה לגופה, קרי חישוב ערך ומספר השעות הנוספות שעבדה העובדת הזרה בבית הקשישה. גם בעניין זה מציינת השופטת ארבל כי אופי עבודתן של עובדות הסיעוד אינו שונה בהרבה מעובדים הנמצאים בכוננות או בתורנות, שבתי המשפט בישראל כבר דנו ופסקו לא פעם בעניין שכרם. כמובן במקרה שיש קושי לחשב את כמות שעות העבודה וערכן, ישנה גם האפשרות המקובלת מאד בשוק העבודה וגם בפסיקה, כפי שהציע השופט הנדל, לתגמל עובדים שנדרשים דרך קבע, עקב אופי עבודתם, לעבודת שעות נוספות, בדרך של תוספת גלובלית של שעות נוספות, שהיא מעין פשרה שבה אין מדקדקים בחישוב מדויק של השעות הנוספות אבל העובד מקבל פיצוי גלובלי שלעתים מיטיב עמו יותר ולעתים פחות אבל איננו מותיר אותו בלא פיצוי כלל. ואילו התוצאה של פסק-הדין הזה, שהשופט גרוניס עצמו מגדיר אותה כתוצאה קשה, מותירה את העובדים הזרים ללא הגנה כלל עד שתתערב הכנסת ותחוקק חוק מיוחד בעניינם.
השלכות פסק-הדין האומלל הזה הן לטעמי הרבה מעבר לעניינו. לטעמי מדובר בפסק-דין שפוגע במעמד הנשים בישראל בכלל, שכן אני מאמינה שאי החלת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדים סיעודיים נותן ביטוי להשקפתו של בית המשפט העליון והרוב הגברי היושב בו על תפקידן החברתי של נשים, שהרי מתכונת העסקתם של עובדי הסיעוד הזרים נתפרה על פי תפיסת תפקידה של האשה במשפחה. ראיה לכך היא בכך שעבודתם איננה מוגבלת לעיסוק בסיעוד, אלא מצופה מהם לעסוק בכל עבודות הבית כגון ניקיון, כביסה ובישול וכן עריכת קניות וסידורים עבור המטופל, ובעצם הגדרת תפקידם חופפת את התפקידים החברתיים המצופים מנשים שאף מהן מצופה לשאת בעיקר עול הטיפול בחולים, נכים וזקנים בקרב משפחתן. השופט חנן מלצר מבטא זאת בפירוש בהכרעתו, כאשר הוא מוצא נימוק לאי החלת חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד בטענה שמדובר במסגרת העסקה שיוצרת "משפחתיות" וכי המטפל מעניק למטופל שירותים שאין להם שיעור. לכאורה מרוממים הדברים את עבודת המטפל הסיעודי ובעצם הם משפילים אותה בהתייחסם אליה, כפי שמקובל להתייחס לעבודת נשים, כעבודה שאין אפשרות למדוד את תוצאותיה ולהעריך את שוויה, מה שהופך אותה לעבודה שאין מתמחרים אותה ולכן גם רוחשים לה הערכה מינימלית, גם אם מנסים לפצות על כך בדברי כיבושין.
במציאות אפשר בהחלט לתמחר את ערך עבודתה של אשה כפי שמתמחרים את עבודתם של טבח, מנקה, מטפל וכיו"ב, אלא שאין עניין חברתי לתמחר את עבודת האשה.
אין זה מקרה איפוא שהפסיקה היתה מגדרית לחלוטין: כל השופטים הגברים הזדהו עמוקות עם המטופלים ושמו עצמם בנעליהם, ולא היתה להם כל יכולת לשים עצמם בנעלי העובדות הסיעודיות הזרות ולדאוג לזכויות העובד שהן בעצם זכויות האדם שלהן. הם התיחסו אליהן כשם שהם מתייחסים לעבודת נשיהם, וסירבו לתמחר את תוספת העבודה שנדרשת מהעובדות הזרות, למרות שכפי שהראתה השופטת ארבל ישנם תקדימים רבים וכלים רבים לתמחר עבודה זו.
ואילו השופטות הנשים שמו עצמן בקלות בנעלי המטפלות הסיעודיות, שהרי כל אשה וגם זו שעובדת מחוץ לביתה ואפילו במישרה בכירה עוסקת ולו במידה מוגבלת גם באותן עבודות שאין להן שיעור של טיפול בתינוקות ובילדים ובבני משפחה חולים וכיו"ב, וגם אם היא עצמה מעסיקה עוזרות ומטפלות היא משמשת כמנהלת שלהן שכן החברה רואה את האשה כמי שצופיה את הליכות ביתה: אם אין היא מנקה או מבשלת בעצמה, הריהי מפקחת על ביצוע פעולות אלה כהלכה, ואילו בעלה רואה את עצמו פטור מכך.
ההבדל המגדרי הזה ותוצאותיו המכריעות לגבי הפסיקה מצביע על העדר היכולת לעשות צדק עם נשים עובדות ועם נשים בכלל במצב שבו הייצוג הנשי חסר, ועל המשמעות המכרעת של התמדת הייצוג החסר על שמירת ואכיפת זכויות האדם של נשים. בשונה מבית המשפט אינני תולה את יהבי במחוקק, שכן המחוקק איננו מקפיד, בלשון המעטה, על ייצוג הולם לנשים.

חג פסח שמח לכולם.






יום שני, 18 במרץ 2013

נטשה קמפוש עדיין מותקפת



עכשיו עשו על נטשה קמפוש סרט. באירופה הוא כבר עלה על המסכים ובוודאי יגיע בקרוב גם לישראל. נטשה קמפוש נחטפה כשהיתה בת עשר, במרץ 1998, ובאוגוסט 2006 הצליחה לברוח. החוטף התאבד באותו יום, בטרם נלכד. נטשה קמפוש מצטערת שהחוטף התאבד, כי אילו נשאר בחיים היה ברור מי הקורבן. אחרי שהוא התאבד זה נהיה לא ברור. יש אנשים שחושבים שנטשה קמפוש, שנחטפה בגיל עשר והוחזקה במחבוא מתחת לאדמה, הורעבה ונאנסה ועברה התעללות מכל סוג אפשרי צריכה להתנצל על זה שהיא ברחה מן החוטף ובכך גרמה להתאבדותו. ברחוב בוינה מציקים לה והאינטרנט מלא השמצות עליה. ההתעללות שהיא חווה מהציבור כמעט גרמה לה לברוח מאוסטריה או להתאבד. אנשים אוהבים את הקורבן רק אם הם יכולים להתנשא עליו, כתבה נטשה קמפוש באוטוביוגרפיה שלה. יש גם כאלה שחושבים שהיא נשארה עם החוטף מרצונה, שיכלה לברוח קודם. כמה רוע מוציא מאנשים קורבן של התעללות בלתי נתפסת. בפרט כשהקורבן הוא אשה.
וולפגנג פריקלופיל שחטף את נטשה כשהיתה רק בת עשר נהג לדרוך עליה. הוא אמר לה שתמיד רצה שפחה, Sklavin בגרמנית. אבל הסרט שעשו על נטשה קמפוש הוא באנגלית, ואם המשפט הזה מופיע בסרט, הוא יהיה מטעה, הוא יאמר שהוא רצה slave  ולא יבינו שלא מדובר בעבד אלא בשפחה. פריקלופיל איננו הגבר היחיד שרוצה אשה-שפחה. אני תוהה אם גם האנשים שמתנכלים לנטשה קמפוש ותוקפים אותה ברחוב ובאינטרנט הם גברים שחולמים על אשה-שפחה, והם לא מרוצים שהיא ברחה. לכאורה אלה שמגנים אותה על כך שלא ברחה קודם לכן חושבים ההיפך, אבל בעצם הם חושבים אותו הדבר: מבחינתם נטשה קמפוש אשמה. היא אשמה שהיא נחטפה והיא אשמה שהיא לא ברחה קודם והיא גם אשמה שבסוף היא ברחה ואשמה שהחוטף והמתעלל התאבד בסוף. את הפושעים מנסים להצדיק. את הקורבן מאשימים.
כל מה שנטשה קמפוש מספרת נשמע דימיוני אבל הוא אמת. בשמונה השנים שבהן היתה חטופה בקושי חיפשו אותה, אבל מאז שברחה ויצאה לחופשי כולם יושבים לה על הראש ויורדים לחייה ככל האפשר. היא ירשה את ביתו של הרוצח. גם זה לא מצא חן בעיניי הרבה אנשים. רשויות הקהילה שלא ממש חקרו לעומק מה קורה אצל פריקלופיל כשנטשה היתה כלואה שם, שלחו לנטשה הוראה להרוס את המרתף שפריקלופיל בנה כדי לכלוא אותה שם, כי המרתף נבנה ללא רישיון. נטשה נדרשה לשכור אדריכל וחברת בנייה שהרסו את המרתף הלא חוקי וכעת לא נשאר לו זכר. מאד נוח להרוס הכל. במרוצת השנים יהיה בוודאי מי שיטען שנטשה קמפוש מעולם לא נחטפה ולא הוחזקה שם במרתף, שהרי המרתף כבר לא קיים. אולי מזל שעשו על נטשה קמפוש סרט, למרות שבעיניי מאד מוזר לעשות על כך סרט, ומרטין וולף שצפה בסרט וכתב עליו וגם דיבר עם נטשה, כתב שהצפייה בסרט נסבלת רק מפני שיודעים שבסוף נטשה ניצלה. למה אנשים רוצים לעשות סרט על התעללות. בעצם כבר הציגו מחזה על נטשה וכבר הרבה קודם היו כאלה שרצו לעשות סרטים מלאים סצינות של אלימות וסקס ונטשה לא הסכימה. מי רוצה לראות סרט כזה על התעללות בילדה בת עשר? אולי אנשים שמזדהים קצת עם החוטף ורוצים גם כן ילדה-שפחה. נטשה היא אשה חכמה מאד והיא יודעת את טבע האדם. אני מתפללת בשבילה שהיא תמצא אושר, אבל אינני יודעת אם זה אפשרי בעולם שלנו. מפתה לומר שככה זה באוסטריה, ובוודאי שיש באוסטריה רוע וצביעות בלי די, ולא הרבה זמן אחרי שנטשה קמפוש נמלטה משבייה נחשף המקרה המזעזע עוד יותר של פריצל, שכלא את בתו במרתף עשרים וארבע שנים ואנס אותה והוליד עמה שבעה ילדים. החברה האוסטרית היא בוודאי גיהנום, במיוחד לנשים, אבל אינני בטוחה שחברות אחרות טובות יותר. אינני בטוחה שגברים נורמלים יותר אינם מזדהים בעצם עם פריקלופיל וחולמים על אשה-ילדה קשורה שאפשר לעשות בה ככל העולה על רוחך. אני חווה את חיי כאשה כחוויה טוטאלית של אלימות וניצול. האלימות תמיד קיימת במרחב הציבורי כלפיי נשים. האם זו אלימות לגמרי אחרת מזו שהפעיל וולפגנג פריקלופיל המטורף כלפיי נטשה קמפוש, או זו רק צורה פחות חריפה של אלימות כלפיי נשים, שהיא הנורמה, ושאת האשמה לה תמיד תמיד מטילים על האשה.



Martin Wolf, Im Hohlen Raum, Der Spiegel Nr. 8, 18.2.13

יום שישי, 15 במרץ 2013

ספר תרגומי קפקא שלי



אתמול קיבלתי מבית הדפוס את עותקי ספר תרגומי קפקא שלי, שכולל את ארבעת סיפורי הקובץ "אמן רעב", הקובץ האחרון שקפקא ערך והגיה בטרם מותו, והתפרסם כבר חודשיים אחרי מותו, באוגוסט 1924. הרבה שנים חלמתי לפרסם בספר תרגומים חדשים לסיפורים האלה: צער ראשון, גברת קטנה, אמן רעב ויוזפינה הזמרת, שפירסמתי בבלוג וזכיתי לקוראים רבים וטובים, אבל בכל זאת הקריאה בספר היא חוויה שונה, ואני מאד אוהבת ספרים ורציתי מאד לעשות ספר יפה לכבודו של קפקא ולכבוד הקוראים. ביקשתי מהציירת תמר אסף, שהיכרתי כשעבדה על פרוייקט של ציור חיות התנ"ך והיכרנו דרך האינטרנט, שתכין ציורים לסיפורי "אמן רעב", שאליהם צירפתי כמה טקסטים נוספים של קפקא: הסיפור "דו"ח לאקדמיה" והטקסטים "שתיקת הסירנות" וה"נאום על השפה היהודית", וגם סוף דבר שמסביר את השקפתי על הסיפורים, ותמר ציירה במיוחד לספר שבע תמונות יפהפיות שמעטרות אותו וגם מפרשות את סיפוריו של קפקא בדרכה. הספר עוצב והודפס במפעלי דפוס כתר, יש בו 109 עמודים על נייר כרומו בכריכה קשה, והוא מתאים גם כמתנה.

אפשר לשלוח המחאה בסך 80 ₪ לענת פרי, [ת"ד 4279, ירושלים 91042], ולקבל את הספר בדואר רשום. 

תיבת הדואר נסגרה. אפשר לכתוב ישירות לענת פרי, עזה 46 ירושלים.

מתוך הספר:

אמן טרפז - ידוע שאמנות זו, המבוצעת במסגרת במות המופעים הגדולות, היא אחת מהקשות ביותר בין כל אלה שבהישג ידו של אדם - תחילה רק מתוך שאיפה לשלמות, מאוחר יותר מתוך הרגל שהפך רודני, כונן את חייו כך, שכל עוד עבד באותו עסק, נשאר יום ולילה על הטרפז. יתר צרכיו המאד מועטים סופקו באמצעות משרתים שהחליפו זה את זה, אשר השגיחו מלמטה, וכל מה שנדרש למעלה העלו והורידו במתקנים שנבנו במיוחד. מאורח חיים זה לא נגרמו קשיים מיוחדים לסביבה. רק במשך הקטעים האחרים בתכנית קצת הפריע, שהוא, אי אפשר היה להסתיר זאת, נשאר למעלה, ואף שבזמנים כאלה הוא התנהג לרוב בשקט, פה ושם תעה אליו מבט מן הקהל. אבל ההנהלות סלחו לו על כך, מכיוון שהיה אמן יוצא מן הכלל ללא תחליף. כמובן גם הבינו, שלא מכוונה רעה הוא חי כך, ובעצם רק כך יכול היה לכפות על עצמו תרגול מתמשך, רק כך יכלה אמנותו להשתמר בשלמותה.

[מתוך פרנץ קפקא/ צער ראשון]