הנבל המיתמם אברי גלעד

 

אינני קוראת את "ישראל היום", ולא הייתי יודעת דבר מכל זה לולא בחר אברי גלעד בתכניתו "אברי ושרקי" להתלונן על המגיבים שזעמו על המאמר שפירסם באותו עיתון, ובו כתב שאם יפול בשבי הוא מבקש לא לשחרר מחבלים תמורתו וכיו"ב, ובקיצור: לו נפלתי בשבי, הייתי מעדיף למות שם כדי שמדינת ישראל לא תיאלץ לעשות ויתורים למען שחרורי.

אברי גלעד כידוע איננו יושב בשבי אלא באולפנים, שם הוא משמיע את דעותיו הלא דמוקרטיות: למשל, לא בסדר לדעתו שעיתון "הארץ" מפרסם עוולות שעושה ישראל, כי אנחנו במלחמה ולא צריך להלשין על פשעים, שעל כך ענה לו יפה אילון לוי שנכח באולפן, שעדיף לא לעשות דברים רעים מאשר לעשות אותם, ואז לנסות להסתיר אותם.

יושבים להם שם שני הפשיסטים אברי ושרקי, האחרון טען בעבר שהשב"כ רצח את רבין, והראשון ממליץ לחטופים למות בשבי, ומטיפים מוסר לצופים כאילו היו צדיקי הדור. נתניהו, שמרבה ליילל מעל דוכן העדים שרודפים אותו כי רצה "גיוון" בתקשורת, לא מודאג מכך שיושבים באולפן שני פשיסטים, אחד שמסביר שלא צריך לשחרר מחבלים כדי לשחרר את אזרחי וחיילי ישראל שהופקרו בשביעי באוקטובר ונמקים ביסורי השבי, והאחר שמסביר שלמתנגדים לשחרור חטופים יש נימוקים בטחוניים כבדי משקל, למרות שכולם יודעים שהסיבה היחידה להתנגדות לשחרור החטופים היא הצורך בהפסקת הלחימה ובנסיגת צה"ל מרצועת עזה, מה שמנוגד לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר לנצל את הטבח כדי לגרש את תושבי עזה ולהקים בעזה התנחלויות. מי שכבר פועלת להקמת התנחלויות בעזה, דניאלה וייס, הצטלמה שלובת ידיים עם לימור סון הר-מלך בתמונה משותפת של מפלגת "עוצמה יהודית". בראיון לתכנית "זמן אמת" לפני כמה חודשים, היא הסבירה שהיא חייבת נוכחות של צה"ל בעזה כדי להקים שם התנחלויות. החטופים והחיילים שימותו כדי להקים בעזה התנחלויות הם מבחינתה ומבחינת סמוטריץ' קורבן ראוי למטרה ראויה, ואם רוב הציבור במדינה מתנגד להתנחלות בעזה ורוצה קודם כל להציל את החטופים, שיילך הציבור לעזאזל יחד עם החיילים והחטופים. סמוטריץ' ובן-גביר נכנסו לממשלה כדי לגרש ולהרוג פלשתינים ולגזול את אדמתם, לא כדי להציל יהודים חלילה, מטרה שכמנהג הפשיסטים הם בזים לה. הפשיזם איננו מתעניין בגורל הפרט, אלא רק בכבוד האומה. לחיי הפרט אין שום ערך, אלא כבשר תותחים בלבד.

ובכן, יושבים באולפן שני הפשיסטים, ועוד כמה פשיסטים בפאנל, ומקוננים על הקוראים שתקפו את רשעותו ושפלותו של אברי גלעד שיושב לו נינוח באולפנים וקורא להפקיר את החטופים לעינויים ולמוות. "אבל התכוונתי רק לעצמי, כתבתי את זה רק לגבי עצמי", מתחסד גלעד. אם כתבת את זה רק לגבי עצמך, למקרה המאד לא סביר שתיפול בשבי, מדוע פרסמת את הדברים ב"ישראל היום", ועוד ברגע הרגיש כל כך שבו אמורים להתקיים דיונים על השלב השני של העסקה שבו אמורים להשתחרר הגברים הצעירים יותר והחיילים תמורת סיום המלחמה, שלב שנתניהו איננו מעוניין בו מחשש שתתפרק ממשלתו. אם זה נוגע רק לך, מדוע לא הפקדת מכתב בידי עורך-דינך או בני משפחתך, כפי שעושים אנשים שמשאירים הוראות "רק לגבי עצמם"?

רצה הגורל שמאמרו של גלעד התפרסם בסמיכות לשחרורם של שלושה חטופים מורעבים ומעונים שהעינויים שעברו ניכרו בהם היטב, וההתחסדות המרושעת להחריד של גלעד, שנועדה ללא ספק לסייע לנתניהו וממשלת הזוועות שלו להפקיר את החטופים למוות, נחשפה במלוא כיעורה ושפלותה. ולנו לא נותר אלא לשאול אם נגזר גורלנו לשמוע מעל כל הבמות את דברי הרשע והזדון של לאומנים נטולי אנושיות ומצפון, או שאפשר לגוון מעט עם מגישים שיש בהם אנושיות וחמלה ורחמים, וחיי אדם חשובים להם יותר מגורל ממשלתו של נתניהו.  

ברק חירם והרשעות הביביסטית

 

הרבה אנשים התרגזו מהנאום של ברק חירם ואני דוקא לא התרגזתי, אולי כי לא הרגשתי שהוא מתייחס אליי. אין הרבה הוללות בחיים שלי וגם אין כל כך כסף. והאמת שלמרות שהלכתי בקביעות -ועדיין אני הולכת, להפגנות נגד המהפכה המשטרית ונגד הממשלה – לא אהבתי את עשירי ההייטק שהתפארו שהם שווים מיליארדים ואם הם יברחו מישראל המדינה תפסיד מיליארדים במסים. תמיד חשבתי כמו ישו שנקל לגמל לעבור בקוף המחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים. וגם אותי מקומם שכל כך מעריכים בארץ כסף וחומר וכל כך מעט מעריכים את הרוח ואת האנשים שתורמים לחיי הרוח ושבכלל תורמים תרומות שאינן בכסף אלא בעבודה, במאמץ, ביצירה, בהתמסרות ובכל מה שאיננו נמדד במטבעות. אבל אני כן כועסת מאד על המינוי של ברק חירם למפקד אוגדת עזה, שזה לא רק להכאיב למשפחות האנשים שנהרגו בפקודתו, כולל שני התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני, אלא זה ממש לדרוך עליהם, למנות דוקא את האיש הזה להגן על חבל הארץ המיוסר ומוכה האסון שבתושביו הוא כל כך פגע. וגם אם בצבא חושבים שהוא פעל כראוי או שלא היתה לו ברירה אחרת, עדיין אפשר היה לפחות למצוא לו תפקיד אחר במקום אחר, ולא ממש על הדם השפוך. האמת היא שלא נראה שהצבא באמת חושב שברק חירם נהג בסדר כשהורה לירות פגזי טנק על הבית של פסי כהן, שהיו בו המון מחבלים אבל גם ארבעה עשר בני ערובה, כולל התאומים בני השתים-עשרה ליאל וינאי חצרוני. כי אם היו חושבים בצבא שהכל היה בסדר, לא היו מתאמצים כל כך לסלף את העובדות ולמרוח את התחקיר, שסותר את הדברים שחירם עצמו אמר לניו יורק טיימס, שהיה לו ויכוח עם מפקד יחידת הימ"מ שניהל משא ומתן עם המחבלים ורצה להמשיך לנהל משא ומתן, אבל חירם דחק אותו הצדה והורה לירות פגזי טנק על הבית עם בני הערובה, בטענה הדי מגוחכת שאסור להיכנס לחשכה כי אז המחבלים עלולים להימלט עם בני הערובה, כאילו עדיף להרוג אותם מאשר שהם ייחטפו לעזה. בתחקיר הצה"לי כתבו שהכל היה בתיאום עם הימ"מ והצניעו את חילוקי הדיעות שחשף ה"ניו יורק טיימס" על סמך דבריו של חירם עצמו. וגם כתבו בשקר בתחקיר הצה"לי שלא ידעו מה קורה בבית וכמה בני ערובה יש, למרות שברק חירם הורה לירות על הבית פגזי טנק הרבה זמן אחרי שיסמין פורת הובלה ליחידת הימ"מ על ידי המחבל שנכנע וסיפרה להם בדיוק מה קורה בבית, והשקר הכי גדול שכתבו בתחקיר הצה"לי, שרוב בני הערובה נהרגו קודם לכן על ידי המחבלים, וזה לגמרי לא תואם את העדות של הדס דגן, הניצולה היחידה, שסיפרה שליאל צעקה כל הזמן, ורק אחרי יריית הפגז קולה נדם. בקיצור, צה"ל מיהר לפרסם תחקיר שקרי ומסולף שמטהר את ברק חירם, כדי למהר ולמנות דוקא אותו למפקד אוגדת עזה, ודוקא לדרוך על משפחות בני הערובה שנהרגו, כמו שדורכים על החטופים ועל משפחות החטופים ועל משפחות השכולים, כמו שהביביסטים בעטו בראשו של גדי קדם שהבת והחתן ושלושת הנכדים שלו נרצחו. המינוי של ברק חירם דוקא למפקד אוגדת עזה הוא חלק מהאכזריות של הדיקטטורה הביביסטית, אכזריות שהיא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית השליטה והדיכוי של הדיקטטורה הביביסטית, כי אנשים אינם תומכים בנתניהו מפני שהם חושבים שהוא ראש ממשלה מצוין, או שהוא מנהל את המדינה למופת, ולא מפני שהם בהכרח מסכימים עם האידיאולוגיה שלו. אנשים תומכים בנתניהו מפני שהוא מנוול ורשע ונבזה ושפל וקמצן ונצלן וחזיר, ומפני שהוא מעודד גם אותם לבטא את התכונות האלה שקיימות גם אצלם. זה נכון כמובן לגבי כל דיקטטורה פשיסטית, כי הפשיזם מבוסס על עידוד אנשים לשחרר את היצר הרע ממוסרות המוסר, שזו המשמעות של מוסר, לשים כבלים על היצר הרע ועל האנוכיות והרשעות האנושית. הביביסטים מעריצים את נתניהו מפני שהוא לא רק מנוול בעצמו, אלא מעודד גם אותם ומאפשר גם להם להיות רשעים ואכזריים בלי גבול, לצעוק לחטופות ששוחררו "זונות, חבל ששיחררו אתכן" כמו שעדינה משה סיפרה בדמעות ובשברון לב נורא. בדיוק זה מה שהביביסטים כל כך אוהבים בנתניהו ושכל כך מדביק אותם אליו, זה שהוא מאפשר להם לבעוט בראש לאב שכול חמש פעמים ולהרגיש נפלא עם עצמם, ואם הוא יגנה אותם בלית ברירה, הוא תמיד ידאג להשוות את הרשעות והאלימות החולניות שהוא עודד אותם לבטא למפגינים שמוחים נגדו מחאה דמוקרטית, שהרי אין דבר זר יותר לדיקטטור הפשיסטי נתניהו ממחאה דמוקרטית או מדמוקרטיה בכלל. שלטון נתניהו הוא שלטון הרוע והאכזריות, זאת האידיאולוגיה שלו וזאת האסטרטגיה שלו, וזה סוד קסמו והצלחתו – היכולת שלו להפעיל את רוע הלב של חסידיו ומעריציו ללא גבולות, ובינתיים הוא מצליח, אבל הרשעות סופה להביס את עצמה, מפני שהרוע והאכזריות אוכלים בסופו של דבר גם את מי שמתפלש בהם ומתמוגג מהם. ושם רשעים ירקב.

אריך קוש / עכברים

 

את הנובלה של אריך קוש "עכברים", קראתי בשטף מתחילתה ועד סופה, ולא מפני שהיא קצרה, אלא מפני שהיא מותחת מאד ומצליחה להעביר לקורא ציפיה מתמדת לדבר מה נורא שיקרה, ובעיקר מפני שהדמויות בה סיקרנו אותי מאד, והנוף המתואר להפליא שבו היא מתרחשת – חוף שומם בים האדריאטי ובו מגדלור וכמה בתים נטושים – הקסים אותי. המספר משכנע את אשתו לבקר בבית הנופש הנטוש של חבריו בחוף הנידח, ואולי לרכוש את הבית, שהחברים כבר אינם יכולים לשוב אליו, ובכל מקרה לנפוש שם זמן מה. אשתו נעתרת כנגד רצונה – היחסים ביניהם מתוחים והיא שוקלת לעזוב אותו, והיא מפחדת מהחוף הפראי, שאולי אורבים בו נחשים ועקרבים. הוא חושב שהנופש דוקא יקרב ביניהם. אבל הנופש מתגלה כמאבק נואש בעכברים שהשתכנו בבית הנטוש, וכמפגש גורלי עם איש צבא בגימלאות שהשתכן במגדלור, ספק ידיד ספק אויב.  

רק חמש דמויות מופיעות בנובלה: המספר ואשתו הרופאה ללה, איש הצבא המוזר, וכן דייג זקן ואשתו שמתגוררים ליד החוף והסתגלו לחייהם הקשים, והם חביבים ומכניסי אורחים. שתי דמויות נוספות, זוג החברים בעלי הבית, מוזכרים הרבה בהיעדרם, והקשר שלהם לגיבורי הסיפור ספק מתגלה, ספק נשאר לוט באפלה.

הרבה מהמתח נובע מדמויותיהם החידתיות של המספר, אשתו ואיש הצבא. מדוע חשוב כל כך למספר לבקר בבית החברים, מה מושך אותו לאותו מקום נידח, שהוא עצמו פותח את הסיפור בתיאור חוסר התוחלת של המקום? מדוע הוא טורח כל כך להכשיר את המקום למגורים במקום להימלט משם? ומהן כוונותיו של איש הצבא שספק מגיע לעזור ספק כופה את נוכחותו על הזוג? ויותר משניהם, מה עובר במוחה של האשה, ללה, שלכאורה מלאת חששות, ומצד שני נוהגת בחופשיות גמורה, ספק אדישה לסכנות, ספק מתריסה כנגדן, כאשר מעת לעת נדמה שדוקא בעלה הוא החושש וחרד, ואילו היא חסרת פחד או מתגרה בגורל. ללה היא כוכבת הסיפור בעיני, והרבה מקסמו נעוץ באופן שבו מעצב אותה הסופר ומניח לקורא להתבונן בה יחד עם בעלה ואיש הצבא שמתבוננים בה כל העת בגלוי או בסתר.

מה שהפריע לי הוא דוקא מה שמופיע כמעין פיתרון לחידת הסיפור, הקישור של הדמויות למחנה העינויים גולי אוטוק, הגירסה היוגוסלבית לגולאג, שכביכול מסביר הכל ואיננו מסביר דבר. הרי איננו יודעים אם מה שסיפר איש הצבא לללה על בעלה הוא אמת, וגם אם כן, זה לא ממש מסביר את ההתרחשויות. אם המספר באמת חשד באשתו שהיא מסוגלת להרעיל אותו למוות, מדוע לקח אותה לחוף הנידח? מדוע העניק לה את זר ההרדופים הרעילים? דמותו נותרת חידתית. דמותו של איש הצבא לכאורה מוסברת ומפורשת, אבל האנלוגיה בין העכברים לאסירים מאד פשטנית בעיניי, ואני מסרבת לראות בסבל סיבה לרוע. ניצולי שואה רבים היכרתי בחיי, וגם זכיתי להכיר שתיים מאלה ששרדו את גולי אוטוק. אני אומרת שזכיתי מפני שהן היו נשים מופלאות, כמו רוב ניצולי השואה שהיכרתי. אינני רוצה לתת לרעים הנחה בטענה שסבלו ועברו יסורים, כי רוב אלה שסבלו היו טובים ועשו טוב, והרוע שפגשתי כל כך הרבה בחיי לא הגיע דוקא מאנשים שסבלו. אין לרוע הסבר פשוט ופשטני.

והיחסים המסקרנים כל כך בין המספר ואשתו אינם זקוקים לדעתי לגולי אוטוק. כשבעלי בגד בי שאלתי את עצמי לא פעם אם הוא מסוגל להרוג אותי, ולפעמים עלתה בי מחשבה שהמאהבת שלו תשלח רוצח שכיר לרצוח אותי, כפי שראיתי באיזו סדרת טלויזיה מדממת. אני זוכרת שאחרי שהגבר בסדרה גילה שהמאהבת שלחה את הרוצח לרצוח את אשתו ואילץ אותה להודות בכך, היא שאלה אותו אם אולי יוכלו להתחתן בכל זאת ואז ללכת איש לדרכו. זה היה מוזר, אבל הרבה אנשים חושבים שנשים מוכנות להרוג בכדי להתחתן. כנראה שזה קורה רק בסרטים ובתכניות טלויזיה. מכל מקום בעלי לא הרג אותי וגם לא ניסה להרוג אותי וגם לא המאהבת שלו שהפכה לאשתו השנייה ואחר כך לגרושתו השנייה. הוא כן קיווה שאתאבד או שאמות, כי פעם שאלתי אותו מה היה עושה אם הייתי בוגדת בו והוא אמר שהיה מתאבד, אבל אני ידעתי שהוא לא היה מתאבד, הוא רק קיווה שאני אתאבד, ולא התאבדתי. "עכברים" הוא סיפור על בני זוג שכל אחד מהם הוא חידה בעיני רעהו, ולכן זה סיפור מעניין. אי אפשר לדעת מה יקחו איתם מן החווייה שלהם בפלטמון, שעד כמה שיכולתי להבין זה מקום אמיתי במונטנגרו, אבל היום המקום שונה מאשר בסיפור שהתרחש מזמן. אי אפשר לדעת אם יישארו ביחד או ייפרדו. גם אני לא ידעתי דבר על בעלי, למרות שחייתי איתו עשר שנים או מעט יותר מכך. אפילו לא ידעתי למה נשא אותי לאשה, אם אהב אותי, או מסיבה אחרת. אנשים מציינים לפעמים סיבות למעשיהם, אבל נדיר שהסיבה שהם מציינים היא באמת הסיבה. כולנו מציצים איש ברעהו דרך חלונות שנפתחים לנו לעתים, אבל מה בלב זולתנו איננו יודעים, ואת התמונה המלאה לעולם איננו רואים.

 

אריך קוש / עכברים, תרגמה מסרבית דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל 2022

הרשעות של איילת שקד

כבר יומיים אני חושבת על ילדה אוקראינית חולת סרטן שמקבלת טיפולים בישראל במסגרת יוזמה של עמותת "רחשי לב" לטיפול בישראל בילדים חולים מאוקראינה. ראיתי אותה בכתבה של "כאן" במהדורת החדשות של יום שלישי בהגשת מיכל רבינוביץ'. הילדה נמצאת כאן עם אמה כבר כמה חודשים בעוד שאביה ואחותה הקטנה נשארו באוקראינה. אחרי תחילת המלחמה הם הצליחו להגיע לישראל, אבל החזירו אותם לגבול רומניה-אוקראינה ולא נתנו להם להיכנס. האמא של הילדה בכתה וביקשה שלפחות יתנו לבעלה לבוא. אני לא יודעת ולא מבינה למה לא נתנו להם להיכנס. אולי הם לא ידעו לפנות לאנשים הנכונים, לבקש מעמותת "רחשי לב" או ממישהו אחר שקשור להבאת הילדה לטיפול בשראל שיאפשר גם לאביה ואחותה להיכנס לכאן. כשהכתבה הסתיימה מיכל רבינוביץ' פשוט המשיכה הלאה ואני לא זוכרת אם היתה בסוף הכתבה איזו תגובה מהרשויות. נדמה לי שלא. בדרך כלל אני מעדיפה את מיכל רבינוביץ' שהיא מגישה מאד קורקטית, אבל במקרה הזה מאד הצטערתי שזה לא היה בערוץ 2, והקריינות לא היתה דרמטית ולא היתה יונית לוי שתרים גבה ותגיד "מזעזע". לפעמים אני רוצה לעשות משהו ואני לא יודעת איך, למרות שאני אזרחית ישראלית וכבר ניהלתי כמה מאבקים בחיי. כמה רע אפשר להיות כלפי אנשים שגם ככה הגורל הימר להם מכל בחינה אפשרית.

חשבתי על זה שוב היום בבוקר כשצפיתי בתכנית הבוקר עם עקיבא נוביק וחיים לוינסון ויש להם תמיד קטע מטופש של "שיחה בהפתעה", שההפקה מקשרת אותם עם מישהו שהם צריכים לנחש מיהו ולשאול אותו שאלות לא מתוכננות, והבוקר זה היה היחצ"ן רני רהב, ושאלו אותו על היחס של איילת שקד לפליטים מאוקראינה והוא אמר שהיא נוהגת בתבונה, ואני חשבתי שרני רהב הוא לא בן-אדם שמנדב את דעותיו בחינם, הוא יחצ"ן מפורסם שמשלמים לו הרבה כסף כדי שיפאר את לקוחותיו, והתקשיתי להאמין שהוא התנדב לשבח את מדיניות הרשע והגזענות של איילת שקד מרצונו החופשי, או שבעצם השיחה בהפתעה בכלל לא היתה בהפתעה והוא עלה לשידור כדי לשבח את מדיניות הרשע תמורת שכר נאה. חשבתי על הילדה חולת הסרטן שלא ראתה חודשים את אבא שלה ועכשיו צריכה גם לדאוג לאבא ולאחות שלא איפשרו להם להיכנס לישראל ועל רני רהב שאולי עושה כסף מלפאר את את איילת שקד ומדיניות הרשע והגזענות שלה וחשבתי כמה אני שונאת את הנימוס הזה שבו מראיינים אנשים שפלים שכל מלה שלהם נועדה להרע למי שגורלו לו הימר לו ממילא במקום להגיד להם בפנים שהם פשוט חלאות אדם, כי לפעמים צריך פשוט להגיד לאנשים שהם חלאות, גם אם הם יודעים להיות בכל המקומות הנכונים, לעשות פילאטיס אצל לאה שנירר ולהתראיין עליה לגיא פינס ולהתראיין אצל רוני קובן ולהתחנחן פה ושם בזמן שהם דנים אנשים למוות מבלי להניד עפעף. עכשיו אייל שקד עסוקה בהעברת חוק האזרחות שיותר מדויק לקרוא לו חוק הגזענות, חוק שמונע תושבות מבני זוג פלשתינים של ערבים שהם אזרחי ישראל, ואיילת שקד רוצה להעביר את חוק הגזענות הזה בעזרת מפלגות הימין המתועבות שהם כמובן חבריה האידיאולוגיים, והיא חושבת שהיא יכולה להיות שרת הפנים בתמיכת רע"ם ומר"ץ ובנט יכול להיות ראש ממשלה בתמיכת רע"ם ומר"ץ, אבל את כל החקיקה הגזענית ואת כל המדיניות הגזענית והמרושעת שלה, ומן הסתם גם של בנט, היא תעביר בעזרת הימין שמתנגד לממשלה שהיא שרת הפנים בה. אני מאד לא רוצה שהממשלה הזאת תיפול, כי אם נתניהו יחזור זה יהיה סיוט, אבל אם יפילו את הממשלה על חוק האזרחות, אני אהיה שלמה עם זה. והדבר שהכי מרגיז אותי זה שמפלגת העבודה תומכת גם כן בחוק הגזענות הזה ששולל זכויות אדם בסיסיות מפלשתינים ומונע מהם לחיות בישראל עם בני זוגם והורי ילדיהם רק מפני שהם ערבים. ואני לא מבינה איך אדם כד"ר נחמן שי לא רואה את החוט המקשר בין שלילת זכויות אדם בחוק האזרחות לבין ההתנכרות לפליטים אוקראינים שאינם יהודים. כשמסכימים לחקיקה גזענית כמו חוק האזרחות וחוק הלאום, והופכים את המדינה באופן רשמי למדינה ששוללת זכויות אדם מערבים רק משום שהם ערבים, ומעניקה ליהודים זכויות שנשללות מלא יהודים, מניחים תשתית למדיניות הגזענית שמאפשרת לנעול את הדלתות בפני פליטים שנמלטים מסכנת מות, רק מפני שאינם יהודים. אי אפשר להטיף לאנושיות לאחר שקבעת את חוסר האנושיות כחוק המדינה, ומי שמתבייש בפרצופה של מדינת ישראל שנועלת את שעריה בפני פליטי המלחמה מאוקראינה, שיבין שזה בדיוק פרצופה של מדינה ששוללת זכויות מערבים שמתחתנים עם בני עמם מצדה השני של גדר ההפרדה.   

פגישה עם הרוע המוחלט

לפעמים אתה נושא את עיניך ואנוס להבין שלפניך ניצב הרוע המוחלט. הרוע המוחלט איננו ניכר במראהו. מראהו אפרורי למדי, וכל עוד איננו פוצה את פיו אינך מצליח לזהות אותו. אבל כשהוא עומד לפניך ופוצה את פיו אתה אנוס להבין שלפניך ניצב הרוע המוחלט. כל מלה שהרוע המוחלט אומר היא כמוסה של רעל שנועד לשתק ולהצמית את מי שעומד בדרכו של הרוע המוחלט. לרוע המוחלט אין רגשות ואין יקירים, יש לו רק מטרות. כדי להשיג את מטרותיו הרוע המוחלט יעשה הכל וירמוס עד עפר את כל מי שעומד בדרכו, הוא איננו חס על אם, אח, בן או בת. לרוע המוחלט אין רגשות, יש לו רק מטרות, ואין דבר שהרוע המוחלט לא יעשה כדי להשיג את מטרותיו, הוא ירמוס וישמיד וידרוך על גוויות, כל מה שיאפשר לו להשיג את מטרתו. הרוע המוחלט איננו בוחל בדבר. אין צורך שתעשה משהו כדי שהרוע המוחלט יתנפל עליך. די בכך שאתה עומד בדרכו, מספיק שאתה נמצא שם במקרה ומפריע לו לעבור, כדי שהרוע המוחלט יתנפל עליך ויעשה כל מה שביכולתו כדי להשמיד אותך. לרוע המוחלט אף פעם לא מספיק להזיז אותך קצת הצדה או לסלק אותך מן הדרך. הרוע המוחלט חייב לדרוס אותך עד שלא יישאר ממך דבר. אין אצל הרוע המוחלט פשרות או ויתורים. הרוע המוחלט הולך עד הסוף מבלי לספור את הגוויות שהשאיר אחריו בדרך. ואם מפריעים לו בדרכו, הרוע המוחלט לא רק רומס ודורס, הוא גם מתנקם.  אם העזת להתייצב מול הרוע המוחלט ולבקר את מעשיו, כל שכן לגנות אותו, נקמתו של הרוע המוחלט לא תדע גבולות. אצל הרוע המוחלט אין הנחות. גם לא לאם או לאח, לבן או לבת. אצל הרוע המוחלט כולם שווים לפחות בדבר אחד: את כולם הוא ישמיד אם יעמדו בדרכו.

באמתחתו של הרוע המוחלט יש כלים רבים ומגוונים, אבל הכלי החשוב מכולם הוא השקר. הרוע המוחלט פועל בעולם של שקר. בעולמו של הרוע המוחלט הוא רואה את עצמו כטוב המוחלט. לעולם אין די לרוע המוחלט לספר על נפלאותיו וטוב לבו שלא היו מעולם, וככל שרשעותו אינסופית, כך אינסופית כמיהתו לחלוב מחמאות ולשמוע את מעריציו מזמרים את תהילתו. הרוע המוחלט חי רק בעולם השקר שלו, מתבצר בפני האמת ואיננו מניח לה שום פתח לחדור אליו, ולו סדק קטן. האמת היא אויבתו הגדולה של הרוע המוחלט. יותר מכל דבר אחר, הרוע המוחלט איננו יכול לשאת את האמת. האמת פועלת עליו כמו חומצה מאכלת. לפיכך האמת היא הנשק היחיד שבאמצעותו אפשר להילחם ברוע המוחלט.  

ולמען האמת חייבים להילחם.