לאה גולדברג מתרגמת שירים של קפקא

ברשימתי "לאה גולדברג על מכס ברוד ופרנץ קפקא" ציטטתי מיומנה של לאה גולדברג, מרישומיה ביומנה מיום ה-29.7.1939: "תרגמתי שלושה משירי קפקא, רק אחד במאה אחוזיו." הבעתי אז את צערי שלא העתיקה את התרגומים ליומנה, כי חששתי שלא אוכל לאתר תרגומים אלה. אבל ימים ספורים אחר כך קיבלתי מייל מארכיונאית "גנזים" הילה צור, שתמיד מסייעת לי למצוא דברים, והיא שלחה לי את תרגומיה של לאה גולדברג לשירי קפקא שמצאה בעזבונה השמור ב"גנזים", וגם העתקה שלהם לנקי, כנראה בידי מישהו אחר, והנה הראשון שבהם: 

דְּהַר, סוּסִי הַקָּטָן

שָׂאֵנִי הַמִּדְבָּרָה.

וְשָׁקְעוּ הֶעָרִים, הַכְּפָרִים וּפַלְגֵי-הַחֶמֶד.

בְּרֹב כָּבוֹד - בָּתֵי-הַסֵּפֶר,

בְּקַלּוּת פּוֹזְזָה - בָּתֵי הַמַּרְזֵחַ,

שָׁקְעוּ פְּנֵי נְעָרוֹת

נִגְרָפִים בְּמִזְרַח-הַסַּעַר.

וכאן החלה התהייה מצדי: מכיוון שגולדברג חזרה וכתבה "יומני קפקא", חיפשתי את השירים בטקסטים שהתפרסמו בכותרת "יומנים", ולא מצאתים שם. כעת הביאה לי בתי שרון מהדורה חדשה ומוערת של יומני קפקא וגם בה התקשיתי למצוא את השירים, ואז כשכבר נואשתי, הבריקה המחשבה: מחברות האוקטבו, אותם פנקסים קטנים שקפקא רשם בהם הגיגים וסיפורים קטנים וטיוטות (בשנת 1998 התפרסם בהוצאת "עם עובד" תרגום עברי למחברות של הפרופ' שמעון זנדבנק, אך הוא איננו בידי), ואכן שם נמצאו לי השירים. מה שגולדברג כנתה ביומנה "יומני קפקא", הן איפוא מחברות האוקטבו. במחברת האוקטבו החמישית נמצא השיר הקצר, לדעתי טיוטה של שיר שקפקא זנח ולא ממש שיר מלא, והריהי כלשונה:

Trabe, kleines Pferdchen,

Du traegst mich in die Wueste

Alle Staedte versinken, die Doerfer und lieblichen Fluesse,

Ehrwuerdig die Schuelen, leichtfertig die Kneipen,

Maedchengesichter versinken,

Verschleppt vorn Sturm des Ostens.

ואני מוסיפה כאן תרגום משלי בחרוזים, למרות שבמקור אין חרוזים, ואפילו לא משקל, רק צלילים דומים שמזכירים לעתים חרוזים. שני התרגומים, של לאה גולדברג וגם שלי, אינם ממש מדויקים, אבל די בהם כדי לחוש את אווירת הדכדוך והאפוקליפסה שביטא קפקא בשורותיו: 

סוּסוֹן קָט, דְּהַר,

שָׂאֵנִי לַמִּדְבָּר:

כָּל הֶעָרִים טוֹבְעוֹת, טוֹבְעִים כְּפָרִים וּנְהָרוֹת,

בָּתֵי סֵפֶר בְּאֹרֶךְ-אֲפַּיִם, בָּתֵי-מַרְזֵחַ בְּפַחַז כַּמַּיִם,

טוֹבְעִים פְּנֵי נַעֲרוֹת,

סַעֲרַת הַמִּזְרָח נוֹשֵׂאת עַל כַּפַּיִם.

בקשת קפקא מהסוס לשאתו למדבר נשמעה לי מוזרה למישהו שחי כמעט כל ימיו בפראג, וגם הביטוי Sturm des Ostens, "סערת המזרח" או "סופת המזרח" – איזכורים אלה העניקו לשיר גוון תנ"כי, מעין "מי יתנני במדבר מלון אורחים" (ירמיהו, פרק ט פסוק א). השיר איננו מתחבר לטקסטים שלפניו ולאחריו, אך שורות המצטרפות אף הן לשיר קצר ומופיעות במחברת מעט קודם אולי מאפשרות אכן לפרש אותו כשיר בהשראה תנ"כית:

Das Trauerjahr war vorueber,

Die Fluegel der Voegel waren schlaff.

Der Mond entbloesste sich in kuehlen Naechten,

Mandel und Oelbaum waren laengst gereift.

וכך תירגמה שורות אלה לאה גולדברג:

עָבֹר עָבְרָה שְׁנַת הָאֵבֶל

כַּנְפֵי הַצִּפֳרִים רָפוֹת.

בְּצִנַּת לֵילוֹת גִּלָּה מַעֲרוּמָיו הַסַּהַר,

עֵץ הַשָּׁקֵד וְהַזַּיִת הִבְשִׁילוּ זֶה כְּבָר.

ונראה לי שאפשר להניח שקפקא, שמעולם לא הרחיק ממרכז אירופה, פגש שקד וזית בצוותא רק בתנ"ך.

לפני השיר הקצר מופיעה שורה קצרה שכנראה איננה שייכת לשיר, אבל אולי כן:

"מה שאני נוגע בו, מתפרק."

וקודם לכן, במחברת האוקטבו הרביעית, השיר שגולדברג תירגמה בחלקו:

 

Ach was wird uns hier bereitet?

Bett und Lager unter Baeumen,

Gruenes Dunkel, trocknes Laub,

Wenig Sonne, feuchter Duft.

Ach was wird uns hier bereitet?

Wohin treibt uns das Verlangen?

Dies erwirken? Dies verlieren?

Sinnlos trinken wir die Asche

Und ersticken unsern Vater.

Wohin treibt uns das Verlangen?

Wohin treibt uns das Verlangen?

Aus dem Hause treibt es fort.

Es lockte die Floete, es lockte der frische Bach.

Was geduldig dir erschien,

Rauschte durch des Baumes Wipfel

Und der Herr des Gartens sprach.

Suche ich in seinen Runen

Wechsels Schauspiel zu erforschen,

Wort und Schwaere…

  

וכך תירגמה לאה גולדברג את שני הבתים הראשונים:

אוֹיָה, מַה נָכוֹן כָּאן לָנוּ?

תַּחַת עֵץ מִשְׁכַּב-הַלַּיִל,

יְרַק הָאֹפֶל, שְׁרַב עָלִים.

שֶׁמֶשׁ לַחַץ, רֵיח לַח

אוֹיָה, מַה נָכוֹן כָּאן לָנוּ?

אָן תַּנְחֵנוּ תְּשׁוּקָתֵנוּ?

פֹּה הֶשֵּׂג? וּפֹה לָסֶגֶת?

בְּלֹא הָגוּת נִשְׁתֶּה הָאֵפֶר

וְנַחְנוֹקָה אֶת אָבִינוּ.

אָן תַּנְחֵנוּ תְּשׁוּקָתֵנוּ?

לאה גולדברג הצטערה שלא הצליחה לסיים את התרגום, אבל היתה מאד מרוצה מהאופן שבו תירגמה את השורה הרביעית בבית הראשון: "תרגמתי שלושה משירי קפקא, רק אחד במאה אחוזיו. כנגד זה, באחר, השמחה על הביטוי "שמש לחץ וריח לחץ" כמו "לחם לחץ". לדעתי טוב מאד." נראה כי השינוי מ"שמש לחץ, ריח לחץ" ל"שמש לחץ, ריח לח" המדויק יותר, נעשה בידי המעתיק/העורך שגם תיקן את הכתיב והניקוד העבריים, שגולדברג טרם שלטה בהם היטב באותם ימים, ארבע שנים בלבד ממועד עלייתה לארץ. (התרגומים התפרסמו בכרך תרגומי השירה של גולדברג בהוצאת פועלים 1975.) או אולי בעצם טעתה גולדברג ביומן (או שהטעות נפלה אצל המו"ל?), ובשיר תירגמה "שמש לחץ, ריח לח", כדי ליצור את המצלול לחץ-לח, בדומה למצלול הישג-לסגת שיצרה בבית הבא.

והנה תרגומי שלי לשיר כולו:

מַה הֵכִינוּ לָנוּ כָּאן!

בֵּין עֵצִים מִטָּה מֻצַּעַת

אֹפֶל יָרֹק, יֹבֶשׁ עָלִים,

מְעַט שֶׁמֶשׁ, נִחוֹחַ לַח,

מַה הֵכִינוּ לָנוּ כָּאן!

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

לְהַשִּׂיג זֹאת? לְאַבֵּד זֹאת?

אֶת הָאֵפֶר סְתָם שׁוֹתִים

וְאֶת אָבִינוּ חוֹנְקִים.

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

לְאָן מְבִיאֵנוּ הַגַּעְגוּעַ?

מִן הַבַּיִת הָלְאָה הָלְאָה.

פִּתּוּ חֲלִילִים, פִּתָּה פֶּלֶג זַךְ.

מַה שֶׁנִּגְלָה לְךָ בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

רִשְׁרֵשׁ בְּצַמֶּרֶת הָאִילָן

וַיְּדַבֵּר אֲדוֹן הַגַּן.

אֲחַפֵּשׂ בְּאוֹתוֹתָיו

לַחֲקֹר מַחֲזֶה חֲלִיפוֹתָיו

מִלָּה וּפֶצַע...

אולי גם השיר הזה איננו גמור. ואולי כן. ואי אפשר שלא לחשוב על כך שבכל הפרוזה העזה שלו לא העז קפקא לשתות אפר ולחנוק את אביו, והנה דוקא באמנות שלא היתה שגורה על פיו, השירה...

ואני מאחלת לכל הקוראים חג סוכות שמח, עם אופל ירוק, ויובש עלים, ומעט שמש, או ירק האופל, שרב עלים ושמש לחץ, ושמחת בחגיך, והיית אך שמח.

זֹהַר עָנָו - על לאה גולדברג

סיימתי את קריאת ספרה של עמיה ליבליך "אל לאה", שהיא הגדירה כ"פסיכוביוגרפיה של לאה גולדברג", ואני מרגישה בעיקר כעס, שאינני יודעת אם עדיין יש בו טעם, כי הספר התפרסם לפני עשרים שנה, בשנת 1995, ואינני יודעת אם עדיין מרבים לקרוא בו, ומאז פורסמו מסמכים חשובים מן העיזבון, יומניה ומכתביה, יצירותיה, הידועות והגנוזות, כונסו והתפרסמו לראשונה או מחדש, ונכתבו עליה מחקרים חשובים, של חמוטל בר-יוסף, יפעת וייס, גדעון טיקוצקי ואחרים. לקורא העברי קל היום הרבה יותר להתוודע לעולמה של לאה גולדברג - כמובן שאין בכך כדי לפוגג את חידת אישיותה - ובוודאי נודע לספרה של עמיה ליבליך ערך מסוים בקירוב הקוראים לאישיותה של לאה גולדברג, אם יש טעם בהתקרבות שכזו, שעיקרה חפירה בסיפורי אהבותיה הנכזבות של לאה גולדברג, מבלי לומר על כך שום דבר מעניין באמת. הדברים המעניינים המובאים בספר הם תיקה של לאה גולדברג בארכיון האוניברסיטה, שמוכיח עד כמה נאלצה להילחם על מעמדה באוניברסיטה, שסירבה להכיר בדוקטורט שכתבה בגרמניה ובעצם התכוונה להעסיק אותה רק כמורה מן החוץ, וכמו כן יש בספר ראיונות מעניינים מאד עם אנשים שהיו קרובים ללאה גולדברג, אבל כל המסמכים האלה מובאים בספר פחות או יותר כחומרי גלם, ללא הצלבת מקורות, או עיבוד מושכל של המידע הנאסף, או עריכה מארגנת ומחכימה, או ניתוח מעמיק ומעורר מחשבה, ולעומת זאת יש בו המון תיאורים מיותרים של חוויות המחברת, שלפי דבריה בהקדמה חלקם בדויים, כדי לשוות לדבריה אופי ספרותי, ניסיון שאיננו צולח, או להקביל בינה לבין לאה גולדברג – כשהדבר עשוי להחמיא למחברת, או להתנשא על לאה גולדברג, שלא היה לה ניסיון בחיי נישואים כפי שהיה למחברת ("בחיים עם בני-אדם – ולא בדימיונות – יש לי, השבח לאל, ניסיון רב משלה", כותבת ליבליך בעמ' 238). פסיכולוגים אי אפשר להם בלא התנשאות על מושאי ההתייחסות שלהם. אבל גם ללאה גולדברג, שחיתה כמעט כל חייה יחד עם אמה, היה ניסיון בחיים עם בני אדם אמיתיים. האם עמיה ליבליך היתה מסוגלת לחיות כל חייה בבית אחד עם אמה? כמה מאיתנו בכלל מסוגלים לכך? אמנם האם שיחררה אותה לרוב מעבודות הבית, ואמרה אחרי מותה של לאה כי טוב שנשארה אחריה, כי לאה לא היתה מסתדרת בעצמה. ובכן זו אמירה של אם שמנסה לנחם את עצמה על מות בתה הקרובה אליה כנפשה, אחת משלושה ילדים שאחד מת בילדותו ואחד בלידתו, הבת היחידה וקרובת המשפחה היחידה שנותרה לה ומתה אף היא בטרם עת. אבל האמת היא שלאה גולדברג עזבה את הבית בהיותה צעירה מאד, כדי ללמוד בגרמניה, והסתדרה לבדה יפה מאד, ככל הנראה בילתה שם את השנים היפות בחייה, שלרוע מזלה הסתיימו במהרה עקב עליית הנאצים לשלטון ולא מסיבה אחרת. כלל אין זה בטוח שהיתה עולה לישראל בנסיבות אחרות. אמנם התחנכה לציונות ולטיפוח היצירה העברית, והשקיעה מאמצים אדירים בשיפור לשונה העברית וכתיבתה הספרותית בעברית, אבל כשהיא כותבת על עלייתו לארץ של משה פרנק, המורה לספרות בתיכון שהתאהבה בו ואף התמידה באהבתה זו שנים לא מעטות, בשונה מרוב אהבות הנעורים, נדמה שאיננה חושבת כלל על אפשרות שתעלה בעצמה לארץ ותוכל לפגוש בו. נפשה יצאה לכרכים הגדולים של אירופה, לחיות במרכז ולא בפרובינציה, שלכן שנאה את ליטא מולדתה, ואחרי המלחמה אמנם לא היתה מסוגלת לשוב לגרמניה, אבל הירבתה לנסוע לפריס, לרומא, לציריך, התענגה על חמדות האדריכלות והאמנות של אירופה, והחליפה את תחום התמחותה – הבלשנות השמית – בדבקות, כמעט דיבוק, בתרבות האיטלקית של ימי הביניים והרנסאנס, בשינון ותרגום של דנטה ופטררקה, כאילו ניסתה לחזור בזמן לעידן אירופי אחר, שלא ידע לאומנות ופאשיזם, ומחמת ריחוקו בזמן הפך קסום ונכסף.

לאה גולדברג היתה אשה שמרנית, מיושנת, רומנטית, בעלת רגשות עזים שהיקשו עליה לעתים לשמור על האיפוק שהתאמצה לשמור עליו בכל עת, ביקורתית מאד ולכן גם אמביוולנטית מאד ביחסה לאנשים, גם אלה שאהבה מאד, ובעלת רגישות וחיבה מיוחדת לילדים, שנבעה מן הסתם גם מזיכרון עצבונה כילדה, שנאלצה להתמודד עם מעבר מן החיים ברוסיה הגדולה לחיים בקובנה הפרובינציאלית, בתרבות ליטאית ובית ספר עברי, ועם היותה בת יחידה להורים שכולים ואב חולה-נפש שאמה נפרדה ממנו. אלו די והותר סיבות כדי לפתח אישיות דיכאונית ועצבנית שהיתה לה על פי כל התיאורים. האם משהו מכל זה מסייע להבין את שירתה? אינני יודעת. הדבר היחיד שאני חשה בשירתה בעוצמה גדולה הוא הקשר העז לנופיה של ליטא, ליערותיה, לשדותיה, לבעלי החיים, לכנסיות הגבוהות עם חלונותיהן היפים, לישו הנוצרי ולמריה אמו, שהיו חלק בלתי נפרד מעולמה, למרות שהיתה מודעת תמיד ליהדותה, לכך שאין בביתה אותם הצלמים של מריה וישו שהירבתה לראות בסביבתה הנוצרית, וגם אצל המשוררים שאהבה מאד לקרוא, כמו רילקה, היו נוכחים מאד. כאשר היא כותבת ביומנה, ב-15 במאי 1937, "אגב, מדוע בזמן האחרון חדלתי לאהוב את ישו הנוצרי?" אני תוהה איזו סערת נפש מסתתרת מאחורי האמירה הזו. לפעמים נדמה לי שעברה מין תהליך של המרה בארץ-ישראל, התנתקה מן התרבות הנוצרית שהיתה כה משמעותית עבורה. אבל בכל זאת הוסיפה לאהוב כנסיות, ויותר מכל הערים באיטליה אהבה את פירנצה, זו שבסמטאותיה ובכנסיות שלה אפשר להחזיר בקלות את גלגל הזמן לאחור, ולהתבונן בג'וטו מצייר את דמויותיו המלאכיות שכה נגעו ללבה. אבל לפני האמירה המסקרנת הזו על כך שכבר איננה אוהבת את ישו הנוצרי, מתפרץ ממנה צדה השני של אהבת היופי, ההתנשאות והבוז לפשוטי-העם: "הלכתי ברחובות וראיתי את ברדיצ'ב עם תוספת עדות המזרח. אם אלה הם הלקוחות, המורים והשופטים, אני מתחילה להופיע בקונצרטים לזמרה. הדמוקרטיה שלי – תיאורטית. אינני יכולה לראותם אפילו מרחוק – את אנשי המעמד הבינוני הללו. אף על פי שמבינה אני כי כל אחד מהם יכול לבכות כמוני". ואם אפשר לחשוב שמדובר רק בשנאה עצמית יהודית, הרי לא כך. ברשימותיה על הטיול באיטליה אין היא חוסכת את שבטה מתייר גרמני שהזמין אותה לטייל במכוניתו, כמה הוא זעיר-בורגני, וכמה טיפשה תיירת גרמניה ששוחחה עמה. ואולי כבר לא יכלה לאהוב את ישו הנוצרי, משום שמאסה באהבת החלכאים והנדכאים שלו, משום שרצתה לאהוב את היפים והאצילים ובעלי הטעם המעודן, ולא לחבוש את פצעי הקבצנים? לאה גולדברג, שבניגוד למצטייר מן העיסוק האובססיבי בחייה הפרטיים, לא חסרו לה אוהבים ומחזרים – היא מזכירה אותם מדי פעם, בוודאי לא את כולם, היתה סנובית נוראה כבר בצעירותה, כשכתבה בגיל תשע-עשרה את סיפור האגדה "גן השושנים" על הנסיכה שיכלה לגדל שושנים מופלאות, אבל רק בגנה שלה המוקף חומה גבוהה. הדבר המדהים הוא שהיתה כל כך אהובה על רבים. כמובן ייתכן שאין זה מדהים כלל. היא היתה חביבה מאד לאנשים שאהבה, והיתה לרוב מאד מנומסת גם כלפי האחרים. היא לא נישאה לדעתי לאיש גם מפני שהנישואים לא היו חשובים לה ביותר, רק האהבה, היא אהבה מאד להיות מאוהבת, אבל גם מפני שהיתה סנובית נוראה וביקורתית מאד כלפי אנשים בכלל וכלפי הגברים שאהבו אותה בפרט. לסנוביות הזו היה גם צד שובר-לב: היא כמהה לרומנטיקה האירופית שמלחמת העולם השנייה חיסלה כליל את מה שנותר ממנה, אחרי שנפלה קורבן למודרניות. בכמיהתה הזו לרומנטיקה, שבגללה הזדהתה כל כך עם אברהם בן-יצחק וגם עם אלזה לסקר-שילר. נמשכה לגברים אירופיים, דוברי צרפתית ואיטלקית, שפות ששלטה בהן פחות מבגרמנית, ולכן היתה פחות רגישה למשקעים הפשיסטיים והאנטישמים המשוקעים בהן משהיתה רגישה לנוכחותם של אלה בשפה הגרמנית. כשהיא מתארת את אהובה ז'אק אדו מביא לה אפונה ריחנית סגולה כהה, צבע המלכות שיש המזהים אותו עם הpurpur הרומי, הארגמן המלכותי, והוא אומר לה שזה צבע המחשבות שלו, היא צוחקת ומחליפה את בגדיה השחורים בבגדים אדומים, כדי שלא להיות כמו מדאם בובארי "דגל שחור מעל הבית", והרי לכם הארגמן והשני, Purpur et Fenicia, לובשים מלכות זו כנגד זה, והרי זהו שיח ללא מלים שאפשרי רק למי שמעוגנים בתרבות הנוצרית הרומנטית, וכשקראתי את הדברים חשבתי שבוודאי הייתי אף אני, שאינני נוחה להתאהב, מתאהבת בגבר שמסוגל לבטא כה הרבה במחוה שכזו, ושאולי גם סנוביות איננה רק התנשאות דוחה אלא גם סוג של אומללות, סוג של כלא בעולם שאיננו קיים מחוץ לתודעה, עולם שבו הנסיכה פחות מוגנת בגן השושנים ויותר כלואה בו, בתוך אותה החומה שהיא מבקשת לה למגן. אין תימה שמי שכבשו את לבה של לאה גולדברג היו מי שטבעם להתרחק מן ההמון, ובמיוחד מי שהיו גם דיכאוניים ואולי ממש חולים בנפשם, כפי שהתברר לה לימים לגבי ז'אק אדו, וכפי שחשבה לימים גם על אברהם בן-יצחק, ואולי חשה בכך גם בזמן אמת, אבל לא הניחה לדברים להתנסח בפירוש בתודעתה. היא לא הלכה לבקר את ז'אק אדו בבית החולים. זה היה מן הסתם למעלה מכוחה, ובבית המשוגעים אין כל טעם ללבוש אדום.

ועל כך אין לפסיכולוגית עמיה ליבליך דבר לומר, לבד משלוש נקודות, שלוש נקודות אומרות לעג. אכן הסיפור שבדתה לאה גולדברג על תרזה די מון שמאוהבת במורה הצעיר של ילדיה חושף הרבה את נפשה, אבל הוא חושף גם את נפש אהובה. שורת המפתח בו בעיניי היא "עת בדידותי נגעה בבדידותך". לאה גולדברג נמשכה לאנשים קרועים, לאנשים שזיהתה בהם משהו שברירי מאד, דיכאוני מאד, בדידות כבדידותה שמקורה איננו במרחק הפיזי מאנשים, אלא במרחק הנפשי מהם. אבל לא רק באנשים כאלה היא מתאהבת. יש לה גם אהבות צפויות ומובנות לגמרי, כמו אהבתה לצייר אריה נבון, שותף ליצירה ולתחומי עניין רבים, וגבר יפה-תואר. אף זו אהבה שאיננה הדדית, אבל דומה שגם איננה נואשת. קשה לדעת. יומניה קטועים, ומספרים מעט. לפחות מה שברשותנו, אבל גם מדבריה שלה עולה שלא כתבה יומן ברציפות, ושכתבה בעיקר כשהיתה במצב רוח רע וחיפשה לרגשותיה מוצא. ובכל מקרה יש להבחין בין המציאות לבין ההבניה הפואטית שלה בתוך היצירה. בפועל היה ז'אק אדו צעיר ממנה רק בשנתיים או שלוש, ורומן ביניהם כלל לא היה מתקבל בהרמת גבה. תיאורה כאם מבוגרת המתאהבת במחנך הזר של ילדיה הוא הבניה ספרותית של רומן שלא צלח כרומן בלתי אפשרי, ולפיכך דרמטי מכפי שהיה במציאות.

כל דבר שקורה בחייו של אדם יכול להיות מקרי ויכול להיות משמעותי, לא תמיד קל להבחין בין השניים, אבל קשה לי מאד העיסוק האינסופי, ולא רק בספר הזה, במראה החיצוני, האם היתה יפה. בצעירותה היתה נחמדה ובוודאי לא מכוערת. נדמה לי שיותר מדי נתפסו לדברי השיר "את אשה לא יפה". אנשים נוטים להיתפס לדברים כגון אלה, ובפרט אם הם מכירים בעיקר את דיוקנה של המשוררת בשנותיה האחרונות, כשכבר היתה מבוגרת וחולה. אבל גם "את אשה לא יפה בת עשרים ושתים" הוא הבניה פואטית של עצמה כדמות ספרותית רוסית, כמו הנשים שמתאר צ'כוב, כמו מאשה ב"דוד וניה", שהיא "כל כך לא יפה". אני משוכנעת שלאה גולדברג הזדהתה מאד עם הדמות הזו, שכלואה בפרובינציה, עם גברים שמחבבים אותה ומוקירים את חכמתה, אך לעולם יתאהבו נואשות בעירונית יפהפיה ומטופשת, ולו רק מחמת השיעמום הפרובינציאלי. כמה אומץ צריכה אשה צעירה כדי לכתוב את השורות האלה: "את אשה לא יפה בת עשרים ושתים, נר כבוי על שולחן-שבת", והרי אומץ הוא הדבר הראשון שדרוש לאדם כדי לכתוב ספרות, לא הכושר לבדות עושה את הסופר כפי שחושבים בטיפשותם הבורים, אלא אומץ הלב להיחשף במערומיך, ולו גם תהיה כל ימיך ללעג. כשעמיה ליבליך חופרת במראה פניה של לאה גולדברג, זה ממש לא נעים. בשיריה של לאה גולדברג היא לעתים מכוערת ולעתים יפה, ביומניה היא מרגישה לרוב מכוערת, אבל אין לכך הרבה קשר למראה האמיתי. נדירות הנשים שמרגישות את עצמן יפות, ועל כך כבר העירו רבים. אני מסופקת אם אפשר להבין מכך הרבה על החיים או על השירה. נדמה לי שהיה ללאה גולדברג קל יותר להיות יפה באירופה, אולי לו חיה היום היתה עוזבת את הארץ וחיה באירופה, אבל היא לא יכלה באמת לחיות באירופה אחרי המלחמה. היו לה יותר מדי זיכרונות מאירופה הנאצית, ואלה היו זיכרונות שיותר מדי הכאיבו לה, והתפרצו מעת לעת בדברים שכתבה. קשה להסביר מדוע קל יותר להיות יפה באירופה, דבר שחוויתי מבשרי ולא ידעתי להסביר, אולי מפני שפחות מגוחך באירופה, כלומר בכרך גדול באירופה, ללבוש הדר ולהתעטף בזוהר, מה שקשה לעשות בפרובינציה, ששם מיטיבים הכל להכיר אותך. הרי עצם היותך מוכר וידוע לכל הוא כלא שאין דומה לו, שמגביל מאד את האפשרות ואת החירות לחיות את חייך כרצונך.

ובכל זאת נדמה לי שכתבה את "מכורה שלי, ארץ נוי אביונה", לא רק על ליטא, אלא גם על ארץ ישראל, למרות שהיא מתארת שם ארץ ברוכת גשם. אל הנוף הצחיח של ישראל התחברה דוקא, אהבה את החוחים והדרדרים, "שתמתק דקירתם", כמה אהבה יש במלים האלה. עם הנוף התפייסה יותר בקלות מאשר עם האנשים. העדיפה את אלה שלא הסתגלו טוב מדי, שנותרו זרים. גם היא היתה ונותרה עולה חדשה, כמהה לחיבוקו של ההמון שבזה לו. אבל האם יש מלכה בעולם שאיננה כמהה לאהבתו של העם שהיא בזה לו? ומה טעם ללעוג למלכה שאין לה כתר?

האם באמת חשוב כל כך לחפור בפרשיות האהבה העלובות, הנכזבות, המדומות שלה? והרי רוב אהוביה אינם ידועים לנו כלל, ואהבתם היא פרי דימיונה, ואם אינה פרי דימיונה, הרי היא פרי דימיונם של הכותבים עליה, כמו רעה ההודי ללימודים פדקה, שברישומי היומן שלה וגם בסיפוריה המבוססים על דמותו, "בסמטת העכברים" ו"נכר" ו"מכתבים מנסיעה מדומה", היא מתארת כיצד נחשבו בעיני הגרמנים הלועגות לזוג, ליהודיה גבוהה שהתאהבה בהודי נמוך קומה וכהה-עור, אבל "מה היו אומרים אילו ידעו שאני מעולם לא אהבתי את סונדהיר, שהוא אינו אוהב את אנמי ואותי," ובעצם זו רק ידידות בין זרים שרחוקים מביתם וממשפחתם, והוא איננו נרתע מלפלרטט למול פניה עם צעירות גרמניות, לא משום שהוא רוצה להכאיב לה, אלא משום שיחסיהם כל כך אינם רומנטיים שהוא איננו מרגיש שום פסול לנהוג כך, והוא רוחש כלפיה חיבה וגם רחמים, בגלל שזו שנת 1932, והנאצים כבר עושים את דרכם לשלטון, חבורותיהם המאיימות משוטטות ברחובות, והוא שנהנה לכאורה ממעמד של "בן הגזע הארי", על פי תורת הגזע הנאצית. אבל מסתובב בגרמניה עם פרצופו הכהה וסופג נאצות, חש קרבת נפש וגם חמלה כלפי חברתו ללימודים היהודיה, שאדמת גרמניה כבר בוערת תחת רגליה. כתבה על כך יפה יפעת וייס בספרה "נסיעה ונסיעה מדומה". כמה מכעיס הצורך הזה שיש לאנשים למצוא ללאה גולדברג המתה זיווג בכל מחיר, שגדול הפיתוי לראות בו חטטנות יהודית, לולא עלה בדעתי דוקא הדיון האובססיבי משהו של היינריך בל ב"תמונה קבוצתית עם גברת", האם שכבה לני עם אהובה בטרם נהרג במלחמה. יחסי מין הם דבר שאנשים מייחסים לו משמעות מיתית, אבל אין לו משמעות מיתית שכזו בחיי האנשים במציאות, וקשר מיני יכול להיות גם קשר שאין בו דרמטיות וגם לא אהבה, ולאו דוקא מקור לשירה, כפי שהיו לה אהבותיה הנכזבות. הרי גם גברים נשואים חיזרו אחריה, כפי שעולה מיומנה, חיזורים שלפחות באחד המקרים שהיא מזכירה, לא נעמו לה והביכו אותה, אולי גם הכעיסו אותה. כנראה שהיתה לה אהבת אמת אחת, כי היא מדברת על כך שהיא רוצה עוד פעם אחת לאהוב ולהיאהב, דגש על "עוד פעם אחת". אבל גם אם נחפור בכל כתביה לא בהכרח נמצא את אותותיה ופשרה של אותה אהבה שהיתה או לא היתה. לאה גולדברג שמרה את פיה וגילתה לנו רק מעט. את עיקר סודותיה שמרה לעצמה.

וְלֹא הָיָה בֵּינֵינוּ אֶלָּא זֹהַר

עָנָו שֶׁל הַשְׁכָּמָה בִּרְחוֹב כַּפְרִי

וְלִבְלוּבוֹ שֶׁל גַּן בְּטֶרֶם פְּרִי

בְּלֹבֶן תִּפְרַחְתּוֹ יְפַת-הַתֹּאַר.

השורות האלה היו בראשי כל העת כשכתבתי, ולראשונה חשבתי היום על הצירוף המופלא הזה: "זֹהַר עָנָו". לרוב אנחנו חושבים על השורה הראשונה "ולא היה בינינו אלא זהר" ולא על ההמשך, על   "זֹהַר עָנָו", וחשבתי שהמלים האלו יכולות לתאר היטב את שירתה של לאה גולדברג, "זֹהַר עָנָו", כמו אשה יפהפיה שלבושה מאד בצניעות, ומראה לבדו צריך להרתיע את כל מי שמבקש לגעת בה, שייזהר מאד, שלא ישלח ידו -

לודויג שטראוס / קינה על אברהם בן-יצחק

לדמותו ולשירתו של המשורר אברהם זוֹנֶא (או סוֹנֶה, בגרמנית Sonne שפירושו שמש), המוכר יותר בשמו הספרותי אברהם בן-יצחק, התוודעתי דרך ספרה הקטן והמופלא של לאה גולדברג "פגישה עם משורר", שבו היא מציירת את דיוקנו המיוחד ומנתחת את שירתו. ספר זה הוא מהחביבים עלי ביותר, ואני שבה וקוראת בו. לא רק זיכרו של בן-יצחק טמון בספר הזה, אלא זכרם של יהודי גליציה שבה נולד בן-יצחק, ובה נולדו גם סבי וסבתי, שהיו מעט צעירים ממנו, וגם זכרה של העיר וינה לפני מלחמת העולם, בטרם שטפו הנאצים את רחובותיה, שגם זיכרון זה בין זיכרונותיו, וזכר טירול הקתולית ואנשיה, ששונים כל כך מאנשי וינה, ואליהם התוודעתי לראשונה באוסטריה, בביקורי הראשון שם בהיותי בת שמונה-עשרה בלבד, ושם דומה כי הזמן עומד במקומו. תמיד אני מנסה לשרטט לעצמי את אותו עולם שבו גדלו סבי וסבתי ומלחמות העולם החריבוהו כליל, הראשונה החריבה בעיקר את רוחו של העולם הזה, השנייה את גופו, וגם אברהם בן-יצחק חי עוד רק חמש שנים אחרי תום המלחמה ההיא, והיה מר נפש כל העת, בעבורו היו אלה קץ הימים, ולאה גולדברג התקשתה לשאת את היאוש שלו, את ריחוקו מהבריות, את התעקשותו שלא לפרסם דבר בשמו, רק לומר לה את הדברים בעל-פה, ולהותירה שבורה מאימת הצער והיאוש שבהם, או מצטערת שלא נחרתו בזיכרונה כדי כתיבתם במלואם.

רק עכשיו כשאני כותבת אני שמה את לבי לכך שאין בספרה של גולדברג שום פרטים ביוגרפיים: מתי נולד – בשנת 1883, כמו פרנץ קפקא, ומקום הולדתו פשמישל שבגליציה, ובמלחמת העולם הראשונה נמלט עם משפחתו לוינה, ואהב את העיר הזו, את עצי הערמון בשדרת הפראטר שעליהם הנושרים מכסים אותה בסתו במרבד של זהב ואת ריח הלוונדר שמכרו האיכרות מן הכפר ברחובות וינה באביב. את הטבע אהב בלי גבול ואת מראותיו צייר בשירתו. האם חסר בישראל את היער והדשא האירופיים? האם הטילו בו היובש והחום מרה שחורה, או שאת זו הביא עמו כבר בעלותו לארץ? בכל אהבתה אותו והערצתה אליו, נדמה כי לאה גולדברג התקשתה להבין את מי שאיבד את עולמו. והיא הרי מצאה בארץ ישראל חיים, חיי ספרות ושירה שאהבה אותם, ושלא דיברו כלל אל לבו. ובכל זאת חשבה שהוא האדם החשוב ביותר בחייה. כך לפחות רשמה ביומנה ב-26 באוגוסט 1949:

"גם עם ס. נפגשתי. היה זה לא רע, אלא שאינני יכולה עוד להתייחס ברצינות כזאת אל כל אותו ביטול עולם שלו. משהו מפריע לי עתה. בנפשי, הרבה התרחקתי ממנו. עם כל זאת, הריהו אולי גם עכשיו האדם החשוב ביותר בחיי."

זה הרישום האחרון ביומנה של גולדברג על פגישותיה עם אברהם בן-יצחק. ב-10 ביוני 1950 היא רושמת רק זאת:

"ביום הולדתי, ב-29 במאי, מת סונה. מאז, בעצם, אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת."

וכחודש מאוחר יותר, ב-17 ביולי, היא כותבת ביומנה:

"המועקה, הפחד מפני החיים, אפס אונים וריקנות פנימית, זהו המצב שאני שרויה בו רוב הזמן עתה.

אחרי מותו של ס. קשה לי למצוא עניין באנשים. בכל חסר משהו שאין להשלימו עוד. אינני כותבת. כמעט כל השנה הזאת לא כתבתי דבר."

על המכתב והשיר לזכר אברהם בן-יצחק ששלח לה באותם ימים מירושלים ידידה הקרוב לודויג שטראוס, שאף הוא הלך לעולמו שלוש שנים מאוחר יותר וביקש שרק היא, לאה גולדברג, תחליף אותו באוניברסיטה העברית, לא מצאתי ביומנה דבר. גם יומנים אינם מגלים הכל על נפשות כותביהם, הרי הכותב יודע שכל הכתוב אפשר שייקרא בעין זר. את הדרמה הקטנה שמאחורי המכתב הזה אפשר רק לנחש מן הכתובים. דבר איננו מפורש. ולהלן מכתבו ושירו, היפהפה בעיניי, של לודויג שטראוס:   

ירושלים, 7.6.1950

לאה היקרה,

אחרי מותו של זוֹנֶא היו מחשבותינו עוד יותר אצלך מאשר בכל עת אחרת. אני הכרתי קצת את האיש והערצתי אותו עד מאד, ואת שיריו הכרתי היטב ואהבתי אותם, והם בעיני בסוד השירים המועטים המושלמים.

למכתב אצרף שיר, או אולי רק גמגום, לך הוא יגיד אולי משהו.

דרשי בשלום אמך!

משנינו ברכה חמה!

                  שלך

                   לודויג

לְזֵכֶר אַבְרָהָם בֶּן יִצְחָק

בְּאַחַד הָרְחוֹבוֹת בֵּית-קָפֶה,

כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת לוֹ,

וְאֶחָד רִחֵף

בְּעָב לְבָנָה.

כִּי שָׁם יָשַׁב מֶלֶךְ

הִגְלָה עַצְמוֹ מִמַּלְכוּתוֹ

וַיַּרְחִיק נְדוֹד

וַיָּלִין בְּטָהֳרַת עַצְבוּת.

כֻּלוֹ הָיָה סוֹד

וְלֹא חָרַד מִדַּבֵּר,

כִּי יָדַע, שֶׁלֹא יִתְגַּלֶּה.

עוֹד בְּהֵאָלְמוֹ

הָיָה הַדִּבֵּר בּוֹ,

וְגַם בְּדַבְּרוֹ

הֶחֱרִישׁ:

כְּהַחְרֵשׁ הַמַּרְאָה

בְּסַפְּרָה תְּמוּנוֹת הַרְבֵּה,

אַךְ כֻּלָּן תָּלִיט

בְּכֶסֶף אֶלְמָה.

מְצָאוּהוּ הַדְּבָרִים

וְדָרְשׁוּ נַפְשׁוֹ

וְדָרְשׁוּ בְּנַפְשׁוֹ נַפְשָׁם.

צִפּוֹר עֲלֵי בַּד-עֵץ

וּמִּלָּה עֲלֵי טוּר-שִׁיר

הִבְרִיקוּ בִּרְאִי-עֵינָיו

כִּבְאוֹר-בְּרִיאָתָן.

וְעַתָּה הָלַךְ

מֵאֵלֶם אֶל אֵלֶם,

וְשׁוּב בַּאֲשׁוּרָיו

לֹא נָשׁוּר.

עָלְתָה הֶעָב הַלְּבָנָה

וְשֻׁלְחָן עָרֹם נִצָּב שָׁם

כְּכָל הַשֻּׁלְחָנוֹת.

(את השיר והפיסוק העתקתי בדיוק כהופעתם בכתב-ידו של שטראוס, למעט המחיקות)

"ועתה הלך מאלם אל אלם" מכוון לשתיקתו מרצון של אברהם בן-יצחק, מיעוט פרסומיו וסירובו לפרסם את דבריו שהיה בלתי מובן לאנשים ונתפס לא פעם כיוהרה, כאילו אין זה נאה לו לפרסם את דבריו בעברית ובארץ ישראל, בפרובינציה הדלה שאליה התגלגל. ואף ללאה גולדברג קשה היה הדבר מאד, וכתבה בעצמה שאולי גם סנוביות יש כאן, ובכל זאת המשיכה לרחוש לו כבוד רב ואהבה גדולה.

מה חשבה לאה גולדברג על שירו של שטראוס שתיאר את אברהם בן-יצחק כמלך גולה, תיאור שנדמה לי שתפס הרבה מן האמת בדמותו העצובה של המשורר, שהיה מעדיף מן הסתם להמשיך את חייו בעירו וינה, לולא נדרסה במגפי הנאצים? על אותה אמביולנטיות של דיבור ושתיקה שהיא במידה רבה עיקרו של ספרה על בן-יצחק?

אצל בלה שטראוס, כלתו של לודויג שטראוס, אלמנת בנו עמנואל, שמורים מכתבי התשובה של לאה גולדברג לשטראוס, והנה במכתב התשובה המנומס שלה, אין אפילו מלה אחת על השיר! גם לא במכתבים הבאים. והרי זו כמעט אכזריות, להתעלם כך מן השיר ששלח לה ידיד נפשה!

והרי העתק תשובתה:

ת"א

13.6.50

תודה לך, לודביג, על מכתבך. הרגשתי בו, כי אכן ידעת מה לי מותו של סונה. אני עדיין אינני יכולה לדבר ולכתוב על כך. כל הימים האלה ידעתי שיומו קרוב, אבל להשלים עם העובדה אינני יכולה. השבוע לא אבוא לירושלים, כפי שחשבתי. הרצאתי נדחתה לשבוע ימים. אבוא איפוא רק ב-23 בחודש ובשבת הבאה אעלה אליכם ונתראה.

דרישת שלום חמה מאד מאד לחוה, סליחה על כי מכתבי קצר כל כך. אינני יכולה להאריך עכשיו.

בברכה,

שלך לאה

שנים מאוחר יותר כותב לה בנו של לודויג, הפרופסור לפילוסופיה מיכאל שטראוס, איש צעיר באותם ימים, את המכתב הבא:

ירושלים, 7.2.64

שלום רב לך לאה!

אני מצרף לכאן את קינתו של אבא על אברהם בן יצחק. שיר זה הוא היחיד משיריו העבריים של אבא שלא ראה עדיין אור (- כך הדבר לפי מיטב זכרוני, בזמנו בדקתי את הדבר). השיר נכתב לפני שיצא הספר "שעות ודור" ואבא לא כלל אותו בספר. התיקונים והשינויים שהוטלו בשיר נעשו בשלבים מספר, והאחרונים שבהם לכל המוקדם בדצמבר 1951 (כלומר לאחר צאת הספר). אך לאחר צאת הספר פרסם אבא עוד כמה וכמה שירים. יש איפוא ספק בכך אם היה בדעתו לפרסמו.

מן הראוי אולי להוציא לאור את הקינה במסגרת של דיון ביצירתו ובדמותו של אברהם בן יצחק, שהרי יש לשיר מובן רק בשביל מי שיודע על אברהם בן יצחק.

אני מוצא את השיר ליפה מאד. יתכן שיש איזה חוסר שלמות בבית הראשון והאחרון מפאת האופי הפרוזאי שלהם. אך את הרי תיטיבי לשפוט על כך. כתבי-נא לי מה בדעתך לעשות בקינה.

בברכה לבבית

מיכה

ומיכה שטראוס צירף למכתבו את נוסח השיר בשינויים קלים בלבד, הנה להלן:

א.ל. שטראוס

קִינָה עַל אַבְרָהָם בֶּן יִצְחָק

בְּאַחַת הָחוּצוֹת בֵּית קָפֶה,

כַּמָּה שֻׁלְחָנוֹת לוֹ,

וְאֶחָד רִחֵף

בְּעָב לְבָנָה.

כִּי שָׁם יָשַׁב מֶלֶךְ

הִגְלָה עַצְמוֹ מִמַּלְכוּתוֹ

וַיַּרְחִיק נְדוֹד

וַיָּלִין בְּטָהֳרַת עַצְבוּת.

כֻּלוֹ הָיָה סוֹד

וְלֹא חָרַד מִדַּבֵּר,

כִּי יָדַע: לְעוֹלָם לֹא יִתְגַּל.

עוֹד בְּהֵאָלְמוֹ

הָיָה הַדִּבֵּר בּוֹ,

וְאַף בְּדַבְּרוֹ

הֶחֱרִישׁ:

כְּהַחְרֵשׁ הַמַּרְאָה

בְּסַפְּרָה תְּמוּנוֹת הַרְבֵּה,

אַךְ כֻּלָּן תָּלִיט

בְּכֶסֶף אֶלְמָה.

מְצָאוּהוּ הַדְּבָרִים

כִּי דָרְשׁוּ נַפְשׁוֹ

וְדָרְשׁוּ בְּנַפְשׁוֹ נַפְשָׁם.

צִפּוֹר עֲלֵי בַּד עֵץ

וּמִּלָּה עֲלֵי טוּר שִׁיר

הִבְרִיקוּ בִּרְאִי עֵינָיו

כִּבְאוֹר בְּרִיאָתָן.

וְעַתָּה הָלַךְ

מִכָּל הַנְּדוּדִים, -

הֵלֶךְ מֵאֵלֶם אֶל אֵלֶם,

לֹא נָשׁוּר עוֹד אֲשׁוּרָיו.

עָלְתָה הֶעָב הַלְּבָנָה

וְשֻׁלְחָן עָרֹם נִצָּב שָׁם

כְּכָל הַשֻּׁלְחָנוֹת.

ירושלים, 2.6.50

המשורר אבנר שטראוס, נכדו של לודויג ובנו של מיכה, מסר לי מפי אביו שלאה גולדברג כלל לא ענתה לו על מכתבו.

התאריך בתחתית השיר ששלח מיכה מעט מבלבל: לא ברור האם זה נוסח מוקדם או מאוחר יותר. אני אישית מעדיפה את הנוסח הראשון, ובכל מקרה שניהם יפים.

ברור שהשיר לא נשא חן בעיניה של גולדברג, ולא משום שאיננו יפה. משהו בתוכנו הפריע לה. האם היה זה תיאורו של בן יצחק כמלך גולה, שהזכיר לה את הביקורת שמתחו אנשים על אופיו הסגור, המתנשא אולי, על הכינוי שכינה אותו אברהם שלונסקי וגם אחרים "הוכשטפלר", מי שמעמיד פני רם-מעלה ואיננו כזה? (יומני לאה גולדברג, 14.1.41) אולי תיאורו כמי שרחוק מהוויות העולם, והרי היא מדגישה בספרה כמה היה בקי בעניינים רבים מענייני העולם הזה. אולי לא אהבה את תיאורו כאיש מיסתורין, ואולי התקשתה לראות את אברהם בן-יצחק כפי שהשתקף בעיני אחרים, ולשמוע אחרים מדברים עליו. גם ההספד שפירסם אהרון בר-שמואל ב-4 באוגוסט 1950 ב"על המשמר" על אברהם בן-יצחק, שאף הוא יפה בעיני, עורר את כעסה של גולדברג וזיכה את הכותב בהערה מרושעת ביומנה. המעניין כאן הוא עדינות נפשו וידידותו של לודויג שטראוס, שחש כי שירו איננו לרוחה של גולדברג, וביודעו את רגשותיה העזים כלפי אברהם בן-יצחק העדיף לגנוז אותו ושלא לתת לו פירסום. ככל הנראה השיר אכן לא פורסם מעולם, ואני שמחה לפרסם כאן את השיר ואת סיפורו, ככל שיכולתי לשחזר את סיפור הדברים ואת החוטים העדינים שנקשרו בו, בין שלושה משוררים.

אני מודה לבלה שטראוס, לאבנר שטראוס ולהילה צור מארכיון גנזים שסייעה לי באיתור החומרים.