הטוחן המיילל ורמבו

ספרו של ארטו פאסילינה "הטוחן המיילל", שהתפרסם במקור בפינלנד בשנת 1981, יצא לאור בעברית בשנה שעברה, 2015, ביוזמתו ובתרגומו של רמי סערי, שללא עבודתו-שליחותו ספק אם היינו זוכים לקרוא בעברית ספרות ושירה מפינלנד. הגעתי אליו רק בעקבות הספר הקודם של פאסילינה שתירגם סערי לעברית לפני כעשור, "שנת הארנב", שמצאתי במקרה בדוכן של הוצאת עם עובד בשבוע הספר האחרון, וקריאתו גרמה לי עונג רב, שעל כך כתבתי כאן. כתיבתו של פאסילינה זורמת כמו נחל צלול – הסיפור נמצא תמיד בתנועה, והקורא נסחף כמעט מבלי לנשום – כמעט ואי אפשר לעצור את הקריאה ולו לרגע, אלא כדי לפרוץ בצחוק – פאסילינה מצחיק מאד, גם כשהוא טראגי, וספרים מצחיקים משטים בקורא – תמיד נדמה שהם רציניים פחות מכפי שהינם, מעמיקים פחות מכפי שהינם. אבל ספרו של פאסילינה משטה בקורא מבחינה נוספת: למרות שהסיפור מסופר בגוף שלישי, כולו כתוב מנקודת מבטו של הגיבור, גוּנאר-קוּנָרִי הוּטוּנֶן, מבלי לסטות ולו לרגע מנקודת המבט המאד סובייקטיבית הזאת, וכך נוטה הקורא לקבל את נקודת המבט של הוטונן כנקודת מבטו של הסופר – או כשיקוף של המציאות, לפחות זו המתוארת בסיפור, וגם להזדהות עם הוטונן ועם מר גורלו הזדהות מוחלטת, ולראות בו קורבן של חברה אטומה ומרושעת, וכאלה היו רוב הביקורות על הספר, כולל זו של סערי עצמו, וזאת למרות שהסופר מספק לנו מראשית הסיפור ועד סופו די מידע על הוטונן, כדי שנוכל להבין שהחברה דוחה את האיש מקרבה לא רק בגלל העדר סובלנות, ושאין מדובר כלל וכלל באדם תמים וחף מפשע, גם אם האחרים אינם טובים ממנו בהרבה.

אבל ראיית הדברים של הוטונן, שעל פיה מסופר הספר, איננה משקפת כלל מציאות, כפי ש"הגלגול" של קפקא, שמסופר אך ורק מנקודת מבטו של גרגור סמסא, איננו משקף את המציאות, אלא את החוויה הסובייקטיבית של גרגור סמסא. מהי המציאות צריך הקורא להבין או לנחש בעצמו מהמידע שמספק לו הסופר, ולשם כך עליו להיות מסוגל להתנתק מנקודת המבט האנוכית של הוטונן, ודבר זה כלל איננו פשוט: הוטונן הוא אדם איום ונורא, אבל הוא מאד נוגע ללב, כי הוא משמר מידה של אינפנטיליות שהיא חלק בלתי נפרד מאישיותו הבלתי בוגרת, ואינפנטיליות היא תכונה מעוררת אהדה. התחבולה של פאסילינה היא אכן לגרום לקורא לראות את הדברים מנקודת ראותו של הוטונן, ולגלות כלפיו סלחנות, שאיש מן הקוראים לא היה מגלה כלפיו לו נתקל באדם שכזה בחיים האמיתיים, אבל יהא זה מוגזם להסיק מכך שפאסילינה עצמו מזדהה עם הוטונן או מצדיק את התנהלותו, גם אם הוא עצמו, וכמובן גם הקוראים, חולקים בהחלט אותה מידה של הנאה שנודעת לצפייה בהתנהגותו הפרועה של אדם שפורץ כל מוסכמה חברתית, שאותה אין אנו מעזים לפרוץ בעצמנו, פריצת גבולות שהיא אחת ממקורות הנאתנו מיצירות אמנות שמככבים בהן ביריונים, שודדים ורוצחים, או סתם גסי רוח ומנבלי פה לתיאבון. 

על עברו של הוטונן איננו יודעים, אלא את מה שהוא עצמו מספר: שנדד צפונה לאחר שהטחנה שהיתה לו בדרום נשרפה יחד עם אשתו. התמיהה שמעורר הסיפור המחריד באנשי הכפר נובעת אך ורק מכך שרשם הקהילה מספר שהוטונן רשום במירשם התושבים כרווק. "האמת על עברו של הטוחן לא התבררה, ולבסוף חדלה לעניין את הבריות. אנשים אמרו בלבם שגם קודם לכן שרפו ונשרפו נשים בדרום, בשגגה או במזיד, ואף על פי כן המין הנשי טרם נכחד." המשפט הזה אמור כנראה להצחיק: שרפו ונשרפו נשים, אך המין הנשי טרם נכחד. כבר מתיאור הנשים ב"שנת הארנב" ניתן היה לחוש בקלות שיחסו של פאסילינה לנשים איננו מלבב. אבל לא זה העניין כאן. העניין הוא ששריפה היא מוטיב חוזר אצל הוטונן. אמנם עד שהוטונן ישרוף משהו שוב, עלול הקורא לשכוח – או להדחיק – את הסיפור שסיפר הוטונן בהגיעו לכפר, אבל כדאי לזכור את הסיפור הזה, ולהרהר בו שוב, כשהוטונן שוב מנסה לשרוף – כמובן כנקמה על עוול שנעשה לו, לדעתו, או שנעשה לו באמת. הוטונן תמיד נוקם, ותמיד באלימות: כשהסוחר אומר לו דברים שאינם לרוחו, הוא משליך את המאזניים לתחתית הבאר. וכשהוטונן רוצה משהו, הוא חייב להשיג זאת מיד, גם אם פירוש הדבר הוא להתפרץ לבית שכניו בארבע לפנות בוקר, ולהעיר את כל בני הבית משנתם. הוטונן איננו מכיר בשום מגבלות של חוק, נימוס או התחשבות בזולת. העובדה שהוטונן אוהב לחקות קולות ומחוות של חיות, ובמיוחד אוהב ליילל כזאב, איננה המגבלה העיקרית שלו. היא רק סמל ליסוד האפל באופיו, שאיננו מאפשר לו להשתלב בחברה. מוטיב יללת הזאב שמתכתב עם אגדות האדם-זאב הוא מוטיב מרכזי בסיפור, אבל בעיני הוא איננו המאפיין החשוב ביותר של הוטונן. המאפיין החשוב ביותר של הוטונן הוא חוסר יכולתו המוחלט לרסן את דחפיו המיידיים, את האלימות הרוחשת בו, שזו התכונה שמונעת ממנו לחיות בחברת בני אדם, זוהי תכונתו החייתית, שיללת הזאב שלו רק מסמלת אותה.

היסוד הטראגי בהווייתו של הוטונן הוא שהוא מאד רוצה להשתלב בחברה האנושית, לא רק כדי להתקיים או כדי לממש את אהבתו לאשה, אלא כדי ליטול חלק בחיי החברה, כמו מאמציו לצפות בתחרויות הספורט בזמן שהוא נמלט מהחוק, כמובן תוך שימוש נוסף באלימות שגורר בהכרח עוד ועוד אלימות. אבל בניגוד לראיית הדברים של הוטונן עצמו, והדרך שבה הובן הסיפור על ידי כמה וכמה קוראים מלומדים, אינני מסכימה לכך שחוסר הסובלנות של החברה דוחף את הוטונן להתנהגותו הקיצונית. אנשים כמו הוטונן, שאינם מסוגלים לשמוע סירוב מבלי להגיב באלימות, ואינם מסוגלים  לדחות סיפוקים או אפילו להמתין כמה שעות לשעה המתאימה כדי לממש אותם, אינם יכולים למצוא את מקומם בשום חברה אנושית. אין חברה סבלנית דיה כדי להכיל אותם, משום שהם אינם ניתנים להכלה.

גם אינני מסכימה לכך שהוטונן הוא תמים או מוסרי. יחסו לאנשים, כולל לאהובתו, הוא יחס ערמומי ונצלני, וכפי שהוא מסבך את עצמו בצרות ללא הרף, הוא מסבך בצרות גם את ידידיו, למשל כאשר הוא שולח את אהובתו לגרום לרופא לעזוב את ביתו, כדי שיוכל לגנוב מן הבית רובה. אהובתו מצטיירת באפיזודה הזו, ולא רק בה, כאווזה פותה, שגורלה איננו טוב בהרבה מזה של האשה השנואה על הוטונן, הגברת סִיפּוֹנֶן, שהיא אשה שמנה במיוחד, ומתפקדת בסיפור כשק חבטות שאמור לספק ככל הנראה את יצר האלימות של הסופר ושל הקוראים, לא פחות מאשר את יצר האלימות של הוטונן.

ובכל זאת, למרות אלימותו המאיימת של הוטונן, אנשי הכפר אינם טוענים שהוטונן הוא פושע, אלא שהוא משוגע שצריך לכלוא, והפסיכיאטר בבית-החולים לחולי נפש טוען שהוטונן הוא הלום-קרב מהמלחמה. הוטונן עצמו טוען שאין לו שום בעיה ושהוא לגמרי שפוי, אם כי לא פעם הוא עצמו חושש לשפיותו. הפסיכיאטר מתואר מנקודת השקפתו של הוטונן, כדמות מטומטמת ונלעגת שאין לו מושג מי עומד לפניו. אבל האם הפסיכיאטר באמת מטומטם? האם הוטונן הוא אדם שפוי? האם האפשרות שהוא הלום-קרב מופרכת כל כך? האם זיכרונות המלחמה שחוזרים ועולים אצל דמויות שונות בסיפור, תמיד כזיכרונות טראומטיים, הם רק תוספת צבע לנופיה הפראיים של לפלנד בימי הקיץ, או שהם הרקע וההסבר לסיפור כולו? האם המלחמה, וגם ציד בעלי החיים שמתגלגל בציד אדם, שניהם צורות ממוסדות ומורשות של אלימות אנושית, אינם שורש הרע בסיפורו של אדם שאיננו חדל לנהוג באלימות בלתי מקובלת, בדרך שהזכירה לי מאד את סיפורו של רמבו, המבוסס על ספרו המצליח של דייויד מורל משנות השבעים "משחק הדמים", ספר ובמיוחד סרט שביקשו לתאר דמות טראגית של הלום-קרב שמאבד את היכולת לחיות בחברת בני אדם, אבל התקבלו בחוסר הבנה מוחלט, בהיפוך גמור של המסר המקורי, כשירי תהילה ללוחם האובססיבי ולמלחמה ההופכת למלחמת קיומו?

אין לי מושג כמובן אם פאסילינה הכיר את "משחק הדמים", שכבר כספר נפוץ ותורגם לשפות רבות, ואילו הסרט המבוסס עליו יצא לראשונה בשנת 1982, כשנה לאחר פירסומו של "הטוחן המיילל", ודמותו של הוטונן הרבה פחות טראגית והרבה יותר מרושעת וערמומית מדמותו של רמבו. גם אין בספרו המאד משעשע של פאסילינה שום צדקנות מן הסוג האופייני כל כך לתרבות האמריקאית, וגם שום מחויבות לריאליזם: פאסילינה מוביל את סיפוריו למחוזות הטירוף ומשם למחוזות הפנטסיה, ובכל זאת הזכירה לי הקריאה ב"טוחן המיילל" את מה שחשתי כשצפיתי ברמבו משוטט ביערות אמריקאים כאילו מעולם לא עזב את וייטנאם: שביסודו של דבר מדובר בטרגדיה של אנשים שנשלחו למלחמה והמלחמה נשארה בתוכם מבלי שהם מסוגלים להודות בכך, ולכן נלעגת ככל שהינה דמותו של הפסיכיאטר – בעיניו של הוטונן – אינני בטוחה שהוא איננו קולה של המציאות, בתוך הפנטסיה שעיצב פאסילינה, שמצליחה להיות בה בעת מאד מצחיקה וגם מאד עצובה.

 

        

ארטו פאסילינה / שנת הארנב

היום לגמרי התנתקתי מהמציאות. ממילא המציאות לא משהו. בבוקר דוקא היו לי כוונות מועילות, להעיף מהבית את כל הזבל שהצטבר, כולל בערך עשרים בקבוקי פלסטיק ריקים של סודה, ולנקות את הבית במרץ. אבל אחרי שזרקתי את הזבל קרסתי. ברומאנים הצפוניים שאני אוהבת לקרוא הבקבוקים הריקים הם תמיד של וודקה או ויסקי או יי"ש, ואנשים משתכרים ואין להם מושג מה הם עושים מתוך שיכרות והם מתעוררים עם כאב-ראש ובלי זיכרון. אצלנו שותים סודה קרה ושום דבר לא מעמעם לא את המציאות ולא את החום. נשכבתי על הפוטון הישן מול המאוורר והתחלתי לקרוא את "שנת הארנב" של הסופר הפיני ארטו פאסילינה, שמצאתי בדוכן של עם עובד בשבוע הספר, ספר מרענן כמו סודה קרה מאד, שהתפרסם במקור כבר לפני ארבעים שנה, כשעוד היתה ברית המועצות – זה פרט חשוב בספר. הגיבור של הספר הוא וָטָנֶן שכמו פאסילינה עצמו מעדיף את לאפלנד, ארץ הולדתו, על פני פינלנד הדרומית, אבל לא ברור אם הוא באמת לאפי, או רק מעדיף את לאפלנד, שהיא ארץ שלג ויערות מיושבת בדלילות שנעים בה במזחלות ואוכלים איילים, כמו בסיפורים, אבל לא בדיוק, כי היום יש צרכניות ניידות שמגיעות לכל מקום, אבל הלאפים עדיין מתענגים על יי"ש תוצרת בית ונתחי אייל מטוגן, כזה שצדים לבד ברובה שמחזיקים בבית תלוי על הקיר. זה בהחלט ספר שמעריך גבר שיודע להשתמש בידיים לחבוש רגל שבורה של ארנב או להרוג דוב בירייה אחת – לאפלנד מצטיירת כמקום מאד גברי ומאד אלים, אבל משחרר בדרכו, במיוחד עבור וטנן שבורח ללאפלנד מחייו העגומים בהלסינקי ככתב עיתון משועמם ששונא את אשתו שבגדה בו. היחס לנשים בספר הזה לא משהו, אבל לא צריך לקחת את זה, או כל דבר אחר בספר, מדי ברצינות. זאת אומרת, זה לא שוטנן מתכנן בריחה ומבצע אותה, הוא פשוט יורד מהמכונית של עמיתו המעצבן שפגע בארנב כדי לחפש את הארנב ולנסות להציל אותו, ולחבר נמאס והוא נוסע, ווטנן נרדם באיזה אסם בכפר הסמוך וזה מוצא חן בעיניו, נעים לו להיות רחוק מהעבודה שהוא שונא ומהאשה שהוא שונא, אז הוא נשאר בכפר עם הארנב שלו, ואז הוא נוסע לעיירה הסמוכה כשהוא רק חושב לא לחזור להלסינקי, ואיכשהו קורים כל מיני דברים שגורמים לו באמת לברוח. אבל זה לא שוטנן מתכנן משהו עד הסוף, הוא פשוט זורם עם האירועים, כל מה שהוא רוצה זה שיעזבו אותו בשקט, אבל איכשהו הוא כל הזמן מסתבך, עם אנשים ועם חיות ועם הבירוקרטיה בפינלנד שמצטיירת כארץ מאד בירוקרטית ומאד לא ידידותית לאנשים שרק רוצים לישון על שפת פלג עם הארנב שלהם ושיעזבו אותם בשקט. (אם תסתכלו במפה על פינלנד תראו שהיא די דומה לארנב עם אוזן אחת קצת מקופלת). כמו הבחורים הטובים שנגררים לפשע קטן ועוד פשע קטן ואט אט הופכים לפושעים גדולים, גם וטנן הופך יותר ויותר אלים ונדחף למעשים קיצוניים יותר ויותר, בניסיונו למצוא לו שלוות נפש וחופש. הוא נקלע לסיטואציות מטורפות יותר ויותר ומרוב רצון לחיות בטבע ולא להסתבך עם איש הוא מסתבך עם כולם ובמיוחד עם הטבע עצמו, ובסופו של דבר הוא מגיע לכלא על סדרת עבירות שאין משונות מהן. זה ספר מצחיק מאד, והקוראים אנוסים להתאהב בארנב של וטנן שהופך לחיית המחמד הצמודה שלו, אבל זו קודם כל סאטירה חברתית ופוליטית עוקצנית על פינלנד, שמגיעה לשיאה כאשר הסופר מעמת את היחס לוטנן בברית-המועצות שאליה הוא פולש בטעות כאשר הוא רודף אחרי דוב שפגע בו עם היחס כלפיו בפינלנד, ומתברר שפינלנד המערבית והדמוקרטית לכאורה איננה שונה בהרבה מברית-המועצות אם לא גרועה ממנה: גם בפינלנד עוקבות הרשויות אחר כל תנועותיו ומעשיו של וטנן, שגם ביערות המושלגים של לאפלנד הוא נתון לפיקוחם המתמיד של השלטונות, שבכל מקום חייבים לבקש מהם רישיון לדיג, רישיון לציד, רישיון להחזקת חיית בר וכיו"ב ואפילו החיים האישיים אינם חומקים מעינם הבוחנת והשופטת, וגם בפינלנד מושל שליט יחיד רב סמכויות וכוח – מאז 1956 ועד 1982 כיהן בפינלנד אורהו קקונן כנשיא, ופאסילינה מוצא בספר דרך מקורית במיוחד להגחיך את שלטונו הארוך והאוטוריטרי למדי של קקונן, כאשר דמות שלכאורה דעתה נתבלעה עליה מתעקשת שבשנה מסוימת הוחלף קקונן בכפיל צעיר ומשכיל ממנו, שיוכל להמשיך לשלוט עד סוף האלף. אם תחושותיהם של הפינים תחת שלטונו האינסופי של קקונן בספרו של פאסילינה שהתפרסם בשנת 1975 נשמעות לכם מוכרות, בוודאי גם דעתכם התבלעה עליכם מרוב החום, שהרי אין להניח שהשתכרתם עד אובדן חושים כפי שנוהג וטנן לעשות ומצאתם קוי דימיון בין ארץ השלג והיערות לארץ הקוצים והשרב. אצלנו חם מאד ושותים רק סודה קרה, אין שלג ואין איילים, והמציאות חדה וחותכת עד שיגעון.

ארטו פאסילינה, שנת הארנב, הוצאת עם עובד, תרגם מפינית רמי סערי