האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

 

יום השואה תשפ"ג

את המכתב שאני מתרגמת כאן, שלח האזרח הוינאי אוטו קונץ למפקד הנאצי של וינה, ששבועות ספורים קודם לכן נכנס אליה הצבא הגרמני וסיפח את אוסטריה לגרמניה. אינני יודעת פרטים נוספים על האיש, למעט מה שהוא מספר על עצמו במכתבו.

 

וינה, 27.4.1938

 

מפקד האזור הנכבד מאד!

 

כנאציונלסוציאליסט, שבמשך שנים פעלתי במחתרת  - מאחר שהייתי ועודני מועסק בחברת ייצור יהודית, ולכן בהכרח הייתי צפוי שוב ושוב לפיטורים – ברצוני להסב את תשומת לבך, מפקד אזור נכבד, להתרחשויות בעירנו, שבלתי אפשרי שהן תואמות את רגישותך הנאציונלסוציאליסטית.

באחד הערבים האחרונים הלכתי עם המעסיק שלי דרך רחוב טאבור [רחוב ארוך ברובע השני של וינה, שבו התגוררו יהודים רבים, ע.פ.]. שם, לפני עסקים יהודים בבירור, עמדו יהודים עם שלטים בידיהם שעליהם הכתובת "ארים אינם קונים אצל יהודים". אחד מנושאי השלטים, שבלט לעיני בגילו המבוגר ובזקנו הלבן, צוין על ידי מעסיקי ללא כל ספק כד"ר טגליכט, הרב הראשי של וינה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם? האמן לי, מפקד אזור מאד נכבד, שלמשמע הערתו זו של מעסיקי לא יכולתי להימנע מרגש פנימי של בושה.

בהמשך פגשתי יחידה של אנשי פלוגות הסער [הכותב מבלבל כנראה בין הגסטאפו לפלוגות הסער], שהובילו כמה יהודים אזוקים יחדיו. על שאלתי קיבלתי את התשובה, שיהודים אלה מנוצלים לעבודות קרצוף. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביום ראשון נאסרו יהודים ללא הבחנה בשדרה הראשית של הפראטר (אתר טיולים ובילוי). הובלו לכר דשא ואולצו לערוך שם תרגילי צבא. לאחר שאלה הסתיימו, הם אולצו לפשוט את ידיהם ולקבל, כל אחד ואחד, כמה מכות במקלות הגומי שהמפלגה הנאציונלסוציאליסטית כה גינתה. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

סיפרתי לך, מפקד אזור מאד נכבד, רק כמה מקרים קיצוניים מבין הרבים שדווחו לי משורות עמיתי שהתרברבו בהם. מכיוון שאני כעת, יחד עם אלפים רבים של נאציונלסוציאליסטים הגונים, דוחה בתוקף גמור מעשים כאלה, אני רואה מחובתי, מיד לאחר שנתקלתי בהם בוינה, ליידע אותך, מפקד אזור נכבד מאד, על המצבים שהתהוו כאן. אם תרצה לעשות דבר מה נוסף, אבקש ממך לנסוע במכוניתך דרך רחוב ולנשטיין, הרחוב הראשי של הרובע ה-20, ולהתבונן שם בחלונות הראווה. אני חוסך מעצמי למתוח ביקורת על ההליכים האלה, ורק רוצה לציין במפורש, שהסוחרים הנוגעים בדבר נאלצו לשלם עד מאה שילינג עבור צביעת החלונות. האם זהו הנאציונלסוציאליזם?

ביכולתי להבטיחך, מפקד אזור נכבד מאד, שמעשים חסרי רסן כאלה של תנועתנו לא יביאו מצטרפים חדשים, אלא לגמרי להיפך, יזיקו נזק משמעותי.

כאשר קראתי בעיתון על המינוי שלך, היתה לי תחושה משמחת, לדעת שבידיך התנועה תזכה לארגון קפדני, ולכן אני מבקש ממך, להביא קץ מהיר למעשים חסרי רסן אלה של הזמן האחרון, למען כבודה של התנועה הנאציונלסוציאליסטית.

בברכה גרמנית,

אוטו קונץ.

 

המכתב נמצא ב Algemeines Verwaltungsarchiv בוינה (AVA ) ופורסם בקובץ התעודות של הנס ספריאן והנס ויטק "ואיש לא עמד לצדנו", תיעוד לאנטישמיות יומיומית בוינה, 1938, הוצאת פיקוס, 1988.

ns Safrian, Hans Witek. Und Keiner War Dabei, Dokumente des alltaglichen Antisemitismus in Wien 1938, Picus Verlag, 1988

 

 

משפחת קוהן וגורלה בשואה

 

ליזי רוזנהק כתבה ב-illustrierte Neue Welt, כתב עת יהודי-וינאי, על סבה וסבתה סלומון וגיטל קוהן שב-28 באוקטובר 1944 נשלחו מתרזינשטאט לאושוויץ ונרצחו שם. בתחתית הכתבה צוין שליזי היא אחייניתו של חתן פרס נובל ולטר קוהן, שזכה בשנת 1998 בפרס נובל לכימיה על התיאוריה שפיתח, התיאוריה הפונקציונלית של הצפיפות, שעל פיה ניתן למדוד את תנועת האלקטרונים ופיזורם במרחב, שבהם תלויות האינטרקציות בין המולקולות, על פי צפיפותם הממוצעת של האלקטרונים במרחב, ואין צורך לחשב את מקומו של כל אלקטרון. תיאוריה זו פתחה אפשרויות חדשות לחישוב מבנים כימיים והתגובות ביניהם. ולטר קוהן הלך לעולמו ב-19 באפריל 2016, בגיל 93.

כך יכולתי ללמוד מסיפורם המשולב של האחיינית ליזי רוזנהק, בתה של מינה פיקסנר לבית קוהן, ומסיפורו האוטוביוגרפי של ולטר קוהן בעקבות זכייתו בפרס הנובל, על גורל משפחתם בשואה. אבל זה איננו רק סיפור של משפחה. המחשבות שמעורר סיפורה של המשפחה חורגות מעבר לגורלם הפרטי.

סלומון קוהן ואחיו אדולף ואלפרד נולדו במוראביה והיגרו עם הוריהם לוינה. ההורים נפטרו בגיל צעיר, ושלושת הבנים, שהתערו בסצינה האמנותית המופלאה של וינה במפנה המאה העשרים, הקימו בשנת 1898הוצאה לאור של גלויות מצוירות, הוצאת הגלויות של האחים קוהן. הגלויות נשאו את ציוריהם של אמנים שההוצאה שילמה להם עמלה. סלומון ניהל את ההוצאה. עד לאחר מלחמת העולם הראשונה העסק הצליח יפה והאחים פתחו סניף נוסף בברלין, אבל במלחמת העולם נהרג האח אדולף, המונרכיה האוסטרית התפרקה והעולם שקע בשפל כלכלי, וכך בשנות העשרים והשלושים התנהל העסק בקושי וסלומון נלחם ממשבר למשבר כדי לקיים את העסק ולפרנס את משפחתו, אשתו גיטל וילדיו מינה וולטר.

עם עליית היטלר לשלטון נחסם בפני האחים סלומון הסניף בברלין.  כשפלשו הנאצים לאוסטריה וסיפחו אותה במרץ 1938 נאלצו האחים סלומון למסור את העסק לבעלות "ארית", וסלומון אולץ להמשיך לנהל אותו ללא תמורה בשירותם של הבעלים החדשים. אמצעי המחיה של המשפחה ניטלו ממנה. הבת מיני הצליחה להגר לאנגליה, שם התקבלה בבית ידידיהם של סבה וסבתה, מו"ל האמנות צ'רלס האוף ורעייתו אוה. משם הצליחה להסדיר את הגירתו של אחיה הצעיר ולטר לבריטניה. באוגוסט 1939, שלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, הגיע ולטר לבריטניה, וכך ניצלו שני ילדיהם של בני הזוג קוהן. גם הם עצמם ניסו להימלט מאוסטריה, אך הדבר לא עלה בידם, והם נידונו לגורלם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי: לאחר ההשתלטות על ההוצאה לאור שלהם הם נאלצו ב-15 בנובמבר 1941 לפנות את דירתם, שאף היא הועברה לבעלות "ארית" ולעבור לדירה ברובע השני של וינה שבו התגוררו מרבית יהודי העיר ובו הקימו הנאצים את הגטו היהודי. ביוני 1942 נשלחו למחנה האיסוף קליינֶע שְׁפֶּרלגַאסֶה ולאחר שבוע נשלחו משם למחנה תרזינשטאט.

אחותה של גיטל, מלה רפפורט הצליחה לשרוד בוינה במחתרת בעזרת חברים. יחד עם חברתה אלזה אגרט הן שלחו אינספור חבילות מזון לתרזינשטאט, לא רק לאחות גיטל ולגיס סלומון, אלא גם ליהודים אחרים במחנה. סלומון נשא איתו את גלויות האמנות שלו לתרזינשטאט ומשם שיגר אותן לקרוביו עם שמות יהודים שנכלאו בתרזינשטאט, כדי שקרוביו ישלחו חבילות מזון גם עבורם. גם הבת מיני הצליחה לשלוח להוריה מאנגליה חבילות מזון דרך פורטוגל. לאחר מות האם מצאה ליזי בעזבונה גלויה ששלחה לה סבתה גיטל מתרזינשטאט דרך ידידים בשוודיה ב-10 באוגוסט 1944, ובה הודתה לה על כמה חבילות של סרדינים ועדשים ששלחה אליהם. בעזבונה של אחות סבתה מלה רפפורט מצאה ליזי תיעוד של משלוח נוסף של סרדינים מאמה דרך ליסבון לכלואים אחרים בתרזינשטאט, שפרטיהם הגיעו למיני מהוריה.

ב-26 באוקטובר שלח סלומון קוהן את גלויתו האחרונה, שאותה חתם במלים "הסתלקות חביבה". כך ביקש להודיע למשפחתו על שילוחם לאושוויץ יומיים לאחר מכן. האם ידע שהם נשלחים אל מותם? סביר מאד שידע שלא יזכה שוב לראות את ילדיו.

כשהוריו נרצחו באושוויץ ולטר קוהן כבר היה בקנדה. למרבה האירוניה הוא הגיע לשם כעציר. במאי 1940 הורה צ'רצ'יל לכלוא "נתיני אויב". הבריטים לא חסו על פליטים יהודים מגרמניה. ולטר בן ה-17 שמאז סיפוחה של אוסטריה לגרמניה נשא דרכון גרמני, נכלא במחנות שונים, וביולי 1940 נשלח לקוובק בקנדה ומשם ברכבת למחנה טרואה ריוויר (שלושה נהרות), בו מצא את עצמו יחד עם פליטים יהודים כמותו ועם אזרחים גרמנים שנכלאו כולם יחדיו. בכל המחנות האלה נמצאו מדענים  שאירגנו קורסים לצעירים. במחנה שלושת הנהרות לימד אותו המתמטיקאי הוינאי פריץ רותברגר שפעל כמלומד פרטי בקיימברידג' באנגליה כאשר נעצר ונשלח לקנדה. כאשר ולטר נשלח שוב ושוב למחנות מעצר שונים בקוובק ובניו ברונסוויק הוא זכה ללמוד בבית הספר שאירגן היסטוריון האמנות וויליאם הקשר Heckscher, שנכלא אף הוא במחנה כאזרח גרמני. במחנה עבר ולטר קוהן את בחינות הבגרות כולל בחינות מתקדמות במתמטיקה, פיזיקה וכימיה.

בינואר 1942, "לאחר שהסקוטלנד יארד ניקה אותי מהחשד להיותי מרגל גרמני", כותב ולטר קוהן באירוניה, הוא שוחרר סופסוף ממעצר והחל את לימודיו באוניברסיטת טורונטו, אך האזרחות הגרמנית הוסיפה לרדוף אותו: כאזרח גרמני הוא לא הורשה להיכנס לבניין הכימיה, שבו התנהל מחקר לצורכי המלחמה, דבר שמנע ממנו ליטול חלק בתכנית לימודים מומלצת. למזלו נחלץ לעזרת סטודנטים כמוהו דיקן המחלקה לכימיה סמואל ביטי, והוא הצליח להתקבל כסטודנט חיצוני לתכנית למתמטיקה ופיזיקה, ומעמדו הוסדר מאוחר יותר. מכאן החלה הקריירה של קוהן כאחד מגדולי הפיזיקאים במאה העשרים לשגשג.

מה שנגע ללבי במיוחד הוא סיפורו של ולטר קוהן על הילד שהיה ועל תעתועי הגורל שהביאוהו להישגיו היחודיים. בשונה מחתני פרס נובל אחרים שלמד להכיר, שכבר מילדות בלטו בכשרונותיהם המיוחדים ובנטייתם ללמדנות, הוא כלל לא היה כזה. כשסיים את בית הספר היסודי שלחה אותו אמו לגימנסיה האקדמית בוינה, בית ספר תיכון מוערך בסגנון ההומניסטי המסורתי, ששם דגש על לימודי יוונית ולטינית. המקצוע האהוב עליו היה לטינית, ואילו במתמטיקה הוא נכשל. הוא הבין בשתיקה שמשפחתו מצפה ממנו להיכנס אחר לימודיו בעול העסק המשפחתי ולבלות את חייו בהוצאה לאור של גלויות מצוירות. המחשבה על כך דיכאה את רוחו.

אבל הכיבוש הנאצי שם קץ לכל התכניות. ההוצאה לאור של גלויות האמנות נלקחה מאביו, והוא עצמו גורש מן הגימנסיה האקדמית, ועבר ללמוד בבית הספר היהודי של וינה, בית הספר ע"ש צבי פרץ חיות. בית הספר נוסד בוינה לפני המלחמה וחדל לפעול בתחילת המלחמה, ובימי המלחמה שימש כמרכז איסוף ליהודים לצורך שילוחם למחנות ההשמדה. בשנת 1984 חודשה פעילות בית הספר במבנה המקורי שבו פעל בעבר (המבנה שופץ והורחב), ומאז ממשיך בית הספר לפעול עבור הילדים היהודים בוינה וילדי שליחים ישראלים.

ולטר קוהן הספיק ללמוד בבית הספר צבי פרץ חיות, ושם חל המפנה שהעלה אותו על מסלול חייו המזהיר לאחר המלחמה: בבית הספר היהודי פגש ולטר קוהן שני מורים מעוררי השראה, הפיזיקאי ד"ר אמיל נוהל, והמתמטיקאי ד"ר ויקטור שבת.         

"כאשר מחוץ לכותלי בית הספר התרחשו פעולות של רדיפה שרירותית וברוטליות", כתב ולטר קוהן, "בפנים שני מורים מחוננים אלה הקנו לנו את הבנתם העמוקה ואהבתם למקצועותיהם. תודתי העמוקה להשראתם, שלה אני חייב את ענייני הראשוני במדע".

אי אפשר שלא לחשוב כיצד היו נראים חייו של ולטר קוהן ומה היה עולה בגורלו לולא עלו הנאצים לשלטון. האם היה מתמחה בלטינית, מנהל את העסק המשפחתי של גלויות אמנות, אולי מלמד לטינית בגימנסיה האקדמית, למי שעדיין התעניינו בה אחרי המלחמה? או שבכל מקרה היו עסקי הגלויות המצוירות דועכים והוא היה מתוה לעצמו מסלול חדש? מי יודע כיצד מתגלגלים חייו של אדם ומה מניע אותו להפוך למדען דגול, ועד כמה המסלול ידוע מראש, או לגמרי מפתיע ולא צפוי?

אמיל נוהל וויקטור שבת, המורים שהעניקו לו השראה ושינו את מסלול חייו, נרצחו שניהם בשואה. ולטר קוהן נשא עמו את תורתם לחיים של מחקר פיזיקלי פורץ דרך. לצד חיי המחקר העשירים הוא מעולם לא הסתגר במגדל השן, ופעל תמיד לקדם הן נושאים יהודיים – הוא פעל להקמת תכנית ללימודי יהדות באוניברסיטת קליפורניה שהסבה לו גאוה רבה – והן נושאים בעלי חשיבות גלובלית. במאי 2009 העניקה לואוניברסיטת בר-אילן תואר ד"ר כבוד, ובנאומו לרגל קבלת התואר הוא קרא לנטוש את השימוש בנפט, גז ופחם ולעבור לשימוש באנרגיות מתחדשות של שמש ורוח. "חצי מיליארד שנה לקח למשאבים הללו להיווצר", אמר, "ואנחנו בזבזנו הכל בתוך מאה שנה."

83 שנים לליל הבדולח

פיגוע בוינה

 

לא נתנו הרבה את הדעת על הפיגוע של תומכי דאע"ש בוינה. המירוץ מורט העצבים לנשיאות ארצות הברית משך את כל תשומת הלב. לא ידוע מי הם ארבעת ההרוגים ועשרים ושניים הפצועים, והחקירה עוד נמשכת. ביום רביעי התברר שמשטרת סלובקיה דיווחה ב-23 ביולי למשטרת וינה על ניסיון כושל של המחבל לרכוש נשק בסלובקיה, אך משום מה המידע לא הביא למעצרו של המחבל, אסיר משוחרר, על פעילות טרוריסטית. היו אנשים שהטילו ספק בכך שהמחבל התכוון לפגוע ביהודים, אבל אין לי ספק שכך הדבר, כי הוא במיוחד נכנס מהכיכר המרכזית, כיכר השוודים, שממנה הגיע, לסמטה הקטנה והמתעקלת Seitenstettengasse שבה ממוקמים בית הכנסת הגדול של יהודי וינה ומשרדי הקהילה היהודית ומסעדת אלף הכשרה. מי שנכנס ממקום מרכזי כמו שוודנפלאץ לסמטה קטנה ומעוקלת כזו שכל המקומות בה הם של יהודים וגרים בה יהודים, אין ספק שהתכוון לפגוע ביהודים. אולי הוא הצליח פחות ממה שהתכוון כי אין עכשיו בוינה תיירים ישראלים והמסעדה ובית הכנסת היו סגורים. הבוקר קראתי שמשטרת גרמניה ערכה במסגרת חקירת הפיגוע בוינה חיפושים בדירות באוסנבריק שבסכסוניה תחתית ובקאסל שבמדינת הסן ובפינברג שבמדינת שלזוויג הולשטיין, מקומות מאד רחוקים זה מזה ורחוקים מוינה. כל המידע מאד מועט ומוגבל אבל מוזר לי שלא מדווחים עליו בחדשות בארץ. אולי גם בישראל וגם בקהילת וינה מפחדים לעשות עניין מזה שמחבל של דאע"ש – מוסלמי מצפון-מקדוניה, לא ערבי ככל הנראה, לא מישהו שאפשר לחבר לסכסוך הישראלי-פלשתיני, רצה לרצוח יהודים בוינה. אולי חוששים שזה יעודד חקיינים. תומכי דאע"ש רוצחים גם אנשי דת נוצרים, בצרפת היו כמה וכמה פיגועים מחרידים בכנסיות ובמקומות אחרים, אבל היו גם פיגועים באתרים יהודיים כמו בפיגוע במכולת כשרה מיד אחרי הטבח במערכת "שרלי הבדו" וכמובן הפיגוע המחריד ב-13 בנובמבר 2015 בתיאטרון בטקלאן בפריס שהיה אז בבעלות יהודית. גם אז התווכחו אם היתה כוונה לפגוע דווקא ביהודים אבל אני מניחה שכן. בכל אופן בעליו היהודים של התיאטרון מכרו אותו. מה שנורא במקרים כאלה, שלמרות שהיהודים הם קרבנות, הפיגועים נגדם גורמים להם להיראות כאילו הם הבעיה, כי בכל מקום שהם נמצאים בו יש יותר סבירות שינסו לרצוח אותם מאשר אנשים אחרים. לכן בניגוד לטענה המרושעת שיהודים תמיד רוצים להציג את עצמם כקרבנות, יהודים דוקא מעדיפים הרבה פעמים להדחיק מידע על פיגועי טרור נגדם ואפילו להתכחש לכך שהם היו המטרה. בכל פעם שאני נמצאת בנמל תעופה גדול כמו הית'רו או פרנקפורט – פעם, לפני הקורונה וכל מיני דברים אחרים שקרו הייתי טסה הרבה, שמוזר לחשוב על זה עכשיו – מרגיז אותי שתמיד המטוסים של אלעל בקצה הכי רחוק של שדה התעופה, כאילו אומרים לנו שאם נתפוצץ או שיירו בנו, שלא ייפגעו בגללנו אנשים אחרים, שהם לא יהודים או ישראלים. גם בשדה התעופה של וינה היו מעבירים את נוסעי אלעל בדיקות מיוחדות ומורידים אותם לאולם מיוחד רק שלהם ששם היינו מחכים הרבה זמן לפני הטיסה ותמיד הרגשתי שם קצת במעצר, כי היה מסובך לעלות משם חזרה לשדה – היינו אמורים לשבת שם בשקט ולא ללכת משם לשום מקום עד הטיסה שתמיד מאד התעכבה. בעולם המטורף שלנו שבו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע נופלים קרבן לאכזריות בלתי נתפסת, עדיין מסוכן יותר להיות יהודי, וגם אנשי דאע"ש שפוגעים במיוחד במי שלתפיסתם חילל את שמו של הנביא מוחמד או העליב את האיסלם, כמו אנשי "שרלי הבדו" שפרסמו קריקטורות של הנביא מוחמד, עדיין פוגעים ביהודים פשוט מפני שהם יהודים. בשביל להירצח כיהודי לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלהיות יהודי, וזה עדיין נכון, ואי אפשר בימים אלה שלא לחשוב גם על הפיגוע בבית הכנסת "עץ חיים" בפיטסברג לפני שנתיים שנרצחו בו אחד עשר יהודים זקנים שלא עשו רע לאיש, וכל חטאם שהיו יהודים ובאו להתפלל בבוקר שבת.

פרופ' נחום גרוס ז"ל

 הפרופ' לכלכלה נחום גרוס נפטר בשבוע שעבר ולא הלכתי להלויה שלו, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי ההלויה ורק אז נודע לי שהוא נפטר. הוא לא היה ממש מורה שלי, כי לא שמעתי אצלו שיעורים, רק אחרי שהחלטתי לכתוב על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, אחרי שאוסטריה כבשה אותה מהתורכים, אמרו לי ללכת לדבר איתו, ובאמת דיברתי איתו והוא שמח שמישהו רוצה לעסוק בהסטוריה כלכלית ולחקור את יהודי קיסרות הבסבורג, ונתן לי הרבה עצות. לא כל מה שהוא הסביר לי אני זוכרת, אבל אני זוכרת ששאלתי אותו פעם על מושג שהופיע הרבה במסמכים שאספתי, Wechselbrief, כלומר מכתב חליפין, שזה היה מכתב התחייבות לשלם סכום מסוים, למשל אלף או אלפיים פלורינים, שכתב בדרך כלל אחד האצילים, והיו משתמשים בזה לתשלום כמו בהמחאה בנקאית, כי אז בכלל לא היו במזרח אירופה בנקים. שאלתי את הפרופ' גרוס איך יודעים אם המסמך הזה תקף, והוא ענה לי, תמיד הוא דיבר כאילו הוא קצת כועס, שאם הבן אדם שחתום על המכתב ידוע בתור מישהו שמשלם ולא עושה בעיות, זה תקף, ואם הוא אחד שלא אוהב לשלם וצריך לגרור אותו לבית משפט בשביל לראות את הכסף, זה לא תקף. נחום גרוס, יותר מכל מורה אחר שהיה לי, גרם לי להבין שכלכלה איננה עוסקת במשוואות מתמטיות, אלא בהתנהגות של בני אדם. 

נחום גרוס בעצמו היה יליד וינה ולמד בבית הספר של יהודי וינה על שם צבי פרץ חיות – לפני כמה עשורים יהודי וינה חידשו את בית הספר, אבל נחום גרוס למד בו עוד לפני המלחמה. הוא לא סיפר לי הרבה על ילדותו, רק שהיה צריך לדבר גרמנית טובה ולא יידיש. הוא גם לא סיפר איך עזב את אוסטריה והגיע לארץ, ורק פעם אחת כשחוקר צעיר הרצה על הנאציזם בוינה ואמר שרק מעט אנשים היו מנויים על דר שטירמר, שכאילו לא היתה לזה הרבה השפעה, אז נחום גרוס התרגז ואמר שדר שטירמר היה תלוי לראוה על כל קיוסק בוינה, ולא היה צריך להיות מנוי עליו בשביל להיות מושפע ממנו, כי אנשים ראו אותו תלוי על הקיוסקים וקראו אותו ברחוב. מזה הבנתי שהוא עדיין היה בוינה אחרי האנשלוס, אבל אינני יודעת מתי עזב ואיך עלה לישראל. אני ידעתי שהנאצים קיבצו את היהודים בוינה בבניין של צבי פרץ חיות לפני ששלחו אותם לטרזינשטאדט ולאושוויץ, אבל את זה אמרו לי בוינה כשגרתי שם והבנות שלי למדו שם בבית הספר תקופה קצרה. היה לי די קל לדמיין את דר שטירמר תלוי לראוה על כל הקיוסקים בוינה. לא היה לי קל לדמיין את נחום גרוס מסתובב שם בתור נער וקורא את דר שטירמר על הקיוסקים.

בכל זאת, למרות שידעתי כל הזמן שנחום גרוס היה וינאי, הוא היה מאד שונה מכל הוינאים האחרים שהיכרתי בארץ, כי הוא היה הרבה יותר ישראלי. הוא דיבר עברית בלי שום מבטא גרמני, ואף פעם הוא לא אמר משהו נוסטלגי על וינה, בניגוד למשל לשאול באומן שנפטר לא מזמן ותמיד סיפר לי על בתי הקפה בוינה ועל האופרות של וגנר שהוא הלך לשמוע עם אמא שלו שנרצחה אחר כך בשואה. באומן היה ונשאר וינאי עד עמקי נפשו, ולמרות שהיה ציוני נלהב התגעגע כל ימיו לילדות הוינאית שלו. נחום גרוס לא התגעגע לוינה. הוא מאד אהב את ישראל ולא התגעגע לשום דבר באוסטריה. כשסיפרתי לו על היהודים בוינה שכל הזמן תקועים זה עם זה ודוחפים את האף אחד לעסקי השני, כאילו הם חיים בעיירה יהודית קטנה במזרח אירופה, ולא בכרך של שני מיליון אנשים, נחום גרוס אמר לי שככה זה בכל מקום, גם בארצות הברית. הוא התכוון בכל מקום בגולה. הוא לא אהב את האווירה של קהילות יהודיות בגולה, והעדיף את מדינת ישראל, לטוב ולרע.

פעם הוא סיפר לי בדיחה שהוא שמע מוינאים כשהוא חזר לבקר שם: מה ההבדל בין יהודים לפשפשים? שפשפשים שהודברו לא חוזרים. הוא סיפר לי את זה כמעט בלחש, למרות שישבנו בחדר עבודתו בדירתו בירושלים ורק אשתו היתה שם ולא היו שם שום אוסטרים.

בכל זאת נחום גרוס היה אדם אופטימי, גם לגבי ישראל וגם לגבי גרמניה. אפילו בימים הקשים של האינתיפאדה, כשכולם בישראל היו הכי מיואשים, הוא חשב שיהיה טוב, והוא חשב שהצעירים בגרמניה נהדרים. אני חשבתי שבישראל לא יהיה כל כך טוב, ושהצעירים בגרמניה הם בחלקם הגדול נאצים. במשך הזמן היה לי יותר ויותר קשה לדבר איתו על כל הדברים, כי אני עסקתי יותר ויותר באנטישמיות ופחות ופחות בכלכלה, וזה מאד הרגיז ואכזב אותו. יותר ויותר עסקתי באנטישמיות, כי אלפי המסמכים שאספתי על כלכלת היהודים בהונגריה, עסקו בעיקר באנטישמיות, למשל בזה שאסרו על היהודים להיכנס לערי המכרות של זהב וכסף, כי יהודים הם גם חמדנים וגם גנבים, ופחדו שהם יגנבו כסף וזהב, או שאיימו להוציא להורג יהודי שבא ליריד בעיר טירנא, שאסור היה ליהודים להיכנס אליה, בגלל שאנשי טירנא טענו שהיהודים רצחו ילד נוצרי ושתו את דמו, או שהפכו ליהודי שהוביל צמר למכירה את העגלה ופיזרו את כל הסחורה וגנבו והרביצו לו מכות, ובאינדקסים הגדולים בארכיון של לשכת החצר החומר היה מחולק לפי נושאים, למשל אדמיניסטרציה, מסים, צבא, והיתה גם קטגוריה "יהודים ומחלות", ואחר כך הקטגוריה התרחבה ל"יהודים, מחלות ומגפות". עם הזמן התעסקתי לא רק באנטישמיות של פעם אלא גם באנטישמיות של עכשיו, שחוויתי אותה בוינה כל הזמן, כי כל הזמן אמרו לי את לא נראית יהודיה וחקרו אם אני יהודיה אמיתית וכאלה דברים, והשוערת תמיד חיבקה אותי ואמרה לי שלכל בן-אדם מותר לחיות, וזה היה ממש יפה מצדה. סיפרתי על כל זה לנחום גרוס והוא סיפר לי על יהודי שנמלט בזמן המלחמה לסין ובליל כל נדרי נפשו יצאה לשמוע תפילה ומרוב המצוקה והגעגועים הוא שוטט ברחובות והגיע לרובע לא מוכר לו, ושם הוא שמע לפתע קול תפילה עולה מבניין. הוא נכנס וראה אנשים מלוכסני-עינים עטופים בטליתות ומתפללים, וגם הוא לקח טלית וסידור והתחיל להתפלל, והמתפללים שאלו אותו מה הוא עושה שם, והוא אמר להם שגם הוא יהודי, והם אמרו לו: אתה לא נראה ככה. צחקנו, אבל אני לא חושבת שנחום גרוס באמת הבין כמה המפגש עם האנטישמיות האוסטרית השפיע עלי, אולי מפני שהוא גדל בוינה ואז עלה לישראל, אז אנטישמיות היתה בשבילו משהו רגיל, ואני גדלתי בישראל ובאתי לוינה, ולא יכולתי להכיל את מה שראיתי ושמעתי. יותר ויותר רציתי לדעת על אנטישמיות ופחות ופחות על כלכלה, ופרופ' גרוס מאד התאכזב מזה ודי עקץ אותי וזה עצבן אותי, אז דיברתי איתו פחות ופחות. וגם קרו דברים אחרים. היה באוניברסיטה העברית פיגוע והחליטו באוניברסיטה שהקמפוס בהר הצופים הוא שטח סגור ומותר להיכנס רק לסטודנטים ועובדים, או כמו שאמר הדיקן מנחם מגידור, מי שלא סטודנט ולא עובד אין לו מה לחפש פה. חשבתי על זה קצת והבנתי שהוא צודק. לא איבדתי כלום באוניברסיטה העברית ואין לי שום דבר לחפש שם ויותר כף רגלי לא דרכה שם. את פרופ' גרוס זה מאד ציער, והוא ניסה לסדר לי תעודה של חוקרת כדי שאוכל להיכנס לשם, ואני אמרתי לו שאני בחיים לא אלך יותר לאוניברסיטה העברית, לכן אין צורך לסדר לי שום תעודה. אבל כן נגע ללבי שהוא היה הפרופסור היחיד מכל אלה שלמדתי אצלם, ושעבדתי איתם, ושהכירו אותי, שחשב עלי וטרח לנסות לסדר לי תעודת חוקרת, למרות שכבר אכזבתי אותו בזה שיותר התעניינתי באנטישמיות מאשר בכלכלה. לפעמים הוא גם שאל אם נותנים לי כסף למחקר, ואמרתי לו שהמשפחה שלי נותנת לי כסף, והוא אמר אוי, ואמרתי לו שהמשפחה זה הכי טוב, כי בניגוד לאחרים שנותנים כסף לחוקרים, למשפחה שלי ממש לא אכפת שאני כותבת כמה הגרמנים נאצים, מה גם שרוב המשפחה שלי חוותה את זה מבשרה ולא כל כך צריכה בשביל זה מחקרים. זה היה כבר אחרי שאבי נהרג, ופרופ' גרוס התקשר לנחם אותי, ואמרתי לו תודה שהוא התקשר, והוא אמר שזה מובן מאליו. הוא הכיר את אבי  בצעירותו, כי הם למדו יחד באוניברסיטה העברית בתקופת מלחמת השחרור, ואבא שלי היה אז מאד פעיל ב"קומוניסטים העבריים", בהנהגתו של מי שיהיה לימים הפרופ' שמואל אטינגר, שדוקא היה מורה שלי הרבה זמן, אבל אז לא ידעתי על הקשר בינו לבין אבי, וכשנודע לי הוא כבר לא היה בחיים. נחום גרוס סיפר לי שאבא שלי ניסה לגייס אותו מטעם אטינגר לקומוניסטים העבריים, אבל הוא לא היה מעוניין. הוא אמר שאז כל בחור טוב היה בקומוניסטים, וזה היה מצחיק שהוא אמר את זה, כי הוא בעצמו לא התלהב מהקומוניזם. בניגוד לאבי שנולד בחיפה וגדל בזיכרון ובבנימינה, ורק אחרי קום המדינה נסע לחו"ל לטיול קצר, נחום גרוס הכיר כבר בוינה גם קומוניסטים וגם נאצים והיה הרבה יותר מפוכח מאבי, שלא האמין באלהים אבל האמין בסטלין הרבה שנים. נדמה לי שפרופ' גרוס היה הראשון שסיפר לי שאבי היה בקומוניסטים העבריים עם שמואל אטינגר. אבי אף פעם לא דיבר על זה אתי, כי זה היה סוד כמוס. זאת היתה הרגשה מוזרה לדבר עם מישהו שהכיר את אבא שלי וידע עליו מלפני שנולדתי הרבה דברים שאני לא ידעתי. אבל הוא לא היה ממש חבר של אבי, כי הם היו יותר מדי שונים זה מזה.

נחום גרוס מאד התאכזב שהתרחקתי מהעיסוק בהסטוריה כלכלית, גם בגלל שמעט אנשים רוצים לעסוק בזה בכלל. פעם רציתי ספר נדיר בגרמנית על כלכלת יהודי פולין ושאלתי אותו אם אולי הוא יוכל לרכוש את הספר הזה לספריה הלאומית, והוא אמר לי שאיש מלבדי לא יקרא אותו שם, ואמרתי לו שזה ספר חשוב, והוא אמר שהוא יכול לתת לי מכתב שזה ספר מאד חשוב וגם שאף אחד לא יקרא אותו שם. בסוף השגתי צילום של הספר הזה והוא אצלי, אבל אני כבר לא עוסקת בהסטוריה כלכלית. מבחינתו של נחום גרוס הייתי ממש החמצה, אבל מבחינתי לא ממש. הייתי צריכה להתעניין בהסטוריה כלכלית בכדי להבין שהסטוריה של יהודים תמיד עוסקת באנטישמיות, וקודם כל באנטישמיות, גם אם החוקרים אינם אוהבים להודות בכך, לא אלה שטעמו את טעם האנטישמיות בגולה, ולא אלה שלא ממש יודעים מה זה. אני יודעת, בעיקר בגלל שחייתי בוינה. זה היה הדבר העיקרי שלמדתי שם ושחזרתי איתו משם, למרות שנחום גרוס קיוה שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית וגם אני חשבתי שאחזור משם עם דוקטורט בהסטוריה כלכלית, מה שלא קרה. אבל בגלל שחשבתי לכתוב דוקטורט על כלכלת יהודי הונגריה במאה השמונה-עשרה, פגשתי את נחום גרוס. אחרת כנראה לא הייתי מכירה אותו בכלל, ואני מאד שמחה שהיכרתי אותו.     

תומס ברנרד / פרס המדינה לספרות

את הרשימה המתאימה בדיוק לימים אלה, מתוך ספרו של תומס ברנרד "הפרסים שלי", פירסמתי כאן לפני שלוש שנים. לכבוד המתרחש בימים אלה, אני מתרגמת כאן עוד קטע מהמשך הפרק "פרס המדינה האוסטרי לספרות":

הם פגשו אותי בבוקר ובירכו אותי על הפרס שלי ואמרו, שסופסוף הגיע הזמן, להעניק לי את פרס המדינה לספרות, ואז הם שתקו שתיקה רבת-משמעות. אני נאלצתי אז להסביר, שבפרס שלי מדובר בפרס המדינה הקטן, בהשפלה, לא בכבוד. אבל פרסים הם בכלל לא כבוד, אמרתי אז, הכבוד הוא סטייה, בכל העולם אין שום כבוד. אנשים מדברים על כבוד ומדובר בהשפלה, לא משנה על איזה כבוד מדברים, אמרתי. המדינה מרעיפה על אזרחיה העמלים כיבודים, ובעצם מרעיפה עליהם סטיות והשפלות, אמרתי. לדודה שלי היתה תמיד דיעה מאד מחמיאה על המדינה שלנו ובכלל על המדינה כשלעצמה, בעלה היה פקיד בכיר, והיא העמידה פנים כאילו נפל בחלקי כבוד, כאשר פורסמה בעיתון הידיעה, שאקבל את פרס המדינה. גם לה נאלצתי להסביר, שמדובר בפרס הקטן ולא בגדול, ושוב ניסיתי להבהיר בדיוק את ההבדל בין שני הפרסים ובסוף אמרתי את דעתי, שלא הפרס הקטן ולא הגדול שווים משהו, שני הפרסים הם השפלה וזה משפיל לקבל אחד מהם, אבל שאני מספיק חסר אופי לקבל את הפרס. כי רציתי לקחת את עשרים וחמישה אלף השילינגים. הדודה שלי התאכזבה ממני, עד כה היא מאד החשיבה אותי. היא אמרה שאסור לי לקבל את הפרס, אם ככה אני חושב, כפי שאמרתי. כן, אמרתי לה, אני חושב כמו שאני אומר ואני מקבל את הפרס אף על פי כן. אני לוקח את הכסף, כי מהמדינה שזורקת כל שנה מהחלון לא רק מיליונים, אלא מיליארדים לגמרי בלי טעם, צריך לקחת כל כסף, לאזרח יש זכות לכך ואני לא טיפש. יש לנו ממשלה שלא שוה כלום, שכל אמצעי מוצדק מבחינתה כדי להישאר בשלטון, גם אם המדינה מושלכת לכלבים, מהמדינה הזו מובן מאליו שאני לוקח את עשרים וחמישה אלף השילינגים. משפיל או לא, חסר אופי או לא, אמרתי. הדודה שלי האשימה אותי בחוסר עקביות. אי אפשר היה לשכנע אותה בצדקתי. אני לא מאמין, אמרתי, שזה חסר אופי, לקבל את הפרס מידי אלה, שאני מתעב ובז להם עמוקות. בדיוק להיפך.

מתוך: תומס ברנרד, הפרסים שלי, פרסום מן העיזבון, "פרס המדינה האוסטרית לספרות".   

Thoms Bernhard /  Meine Preise, Suhrkamp 2009

צבי יגנדורף / וולפי ואופי השטרודלים

כבר שנים שאני רוצה לקרוא את ספרו האוטוביוגרפי של צבי יגנדורף "ווֹלפי ואוֹפֵי השטרודל" שהתפרסם בבריטניה בשנת 2001 (Wolfy and the Strudelbakers, Dewi Lewis) בהצלחה גדולה, וזמן קצר אחר כך התפרסם גם בתרגום עברי בהוצאת עם עובד, אבל רק השבוע מצאתי אותו בחנות המשומשים האהובה עלי "מופת" וזכיתי לקרוא את ספר המופת הפיוטי והחכם הזה, שמטלטל את הקורא בין אושר לעצב גדול, ולצד אפיזודות משעשעות להפליא מחייו של ילד יהודי פליט באנגליה של מלחמת העולם השנייה ולאחריה, פורש אט אט, כמו בעלילת מתח משובחת, את הטרגדיה הגדולה של משפחה יהודית ממוצא פולני שמתגלגלת מעיירה פולנית שכוחת-שם לוינה, ומוינה הכבושה בידי הנאצים ללונדון ולתל אביב, במובן מסוים מחושך לאור, מאפלה לאור גדול, אבל החשיפה ההולכת ונמשכת  הזו לאור, דימוי שהמחבר עצמו משתמש בו, מרסקת את המשפחה היהודית המסורתית הזו, שעולמה הוא עולם שהחשכה יפה לו, עולם שבמרכזו ערך הבושה ולפיכך גם ערך ההסתרה והכיסוי, שהפרקטיקה שלו היא השקר. עולמה של משפחתו המיוסרת של וולפי הוא עולם של טוויית שקרים אינסופית שהכל שבויים בו מבלי יכולת להתירו אלא באמצעות עוד שקר, עוד תחבולה, עוד העמדת פנים, התחסדות והתיפיפות, ומתחת לריקמת השקרים הזו מפעפעות האמיתות המרות, שחוזרות וקורעות את ריקמת השקרים, וחושפות לעתים גבורה ומסירות, לעתים אכזריות וצביעות אין-קץ, ולעתים רק עליבות נפש גדולה ואומללות.  

מצפים מספר ביוגרפי שיפתח בזיכרון ילדות יפה או טראומטי במיוחד, אבל סיפורו של וולפי איננו נפתח במחלתה או במותה של אמו משחפת בעודו ילד, אלא בסיפור שאמו לחשה באוזני אביו בעת שהותם במקלטים בזמן ההפצצות על לונדון, מעשה אמיתי שאירע בעיר וינה לדודה הזקן של האם קלמן גולד, שנהג ללכת מדי שבת אחר הצהרים, מהלך שעה ברגל, לבית הרבי מסדיגורה, כדי לבלות שם עד צאת השבת עם רעיו מנוער, ובמוצאי השבת לשוב חזרה בחשמלית לביתו. באחת הפעמים שבהן שב הביתה בחשמלית, מחזיק בידו את הכרטיס שקנה במחיר הכרטיס המדויק שנתן לו בנו של הרבי, השיב את נשמתו לבורא. מוצאיו התקשו להבין כיצד אדם בעל מראה מכובד, נקי למשעי ולבוש בקפידה, נמצא בחשמלית ללא ארנק, ללא תעודות, וללא כסף בכיסו. הם לא ידעו שליהודי דתי אסור לטלטל בשבת, ובוינה היפה, עד עצם היום הזה, אין עירוב, כמו סמל עצוב לכך שהעיר הזו, שיהודים מילאו תפקיד כה משמעותי בתולדותיה, לא נועדה לשמש להם מקום מגורים. לדידה של אמו של וולפי היה זה סיפור אופטימי, על יהודי שהרגיש בטוח לנוע בעירו ללא תעודות, שהם, הפליטים מוינה באנגליה, היו כה תלויים בהן לקיומם, ללא כסף, ללא כל סימן מזהה, בטוח בזהותו היהודית, בדתו, באנושיותו. לוולפי הקטן קלמן הוא מושא להערצה וגם סיוט שרודף אותו. הוא מקנא בעולמו הברור והמוצק ובזהותו השלמה והחד-משמעית של קלמן, וגם מודע מאד לזרותו בוינה הקתולית, שאיש לא היה מסוגל להבין בה את כיסיו הריקים, כפי שהדוד קלמן עצמו לא היה מסוגל להבין, כך יגנדורף, את הנוכחות הממשית של גופו של כריסטוס בלחם הקודש, כריסטוס שגם הוא הפך מיהודי בשר ודם למיתוס. סיפור ההגירה הנמשך של משפחתו של וולפי, שהוא סיפור הצלתה הפיזית, הוא גם סיפור התפרקותה של הזהות השלמה היהודית המסורתית הדתית המזרח-אירופית, באורח חיים שכבר איננו יכול להתקיים בבועה סגורה כמו זה של אבותיהם, והולך ונפתח לסביבה תוך כדי פרימה נמשכת בזהותם היהודית, עד להפיכתו של ברני, בן דודו של וולפי, שעוד בנעוריו כפר בקיום האל והתמרד כנגד מצוות היהדות שנכפו עליו, לנזיר בודהיסטי מגולח ועטוי גלימה הרוחץ בגנגס, שאמו אחוזת הבושה מעדיפה שלא יבוא לבקרה, כדי שאיש לא יידע מה אירע לבנה יחידה שחונך להיות יהודי מאמין ובורגני מן השורה.

וולפי מודע בראש וראשונה לזרותו של קלמן בעירו הנוצרית, שכמוה כזרותו של וולפי בבתי הספר הנוצריים שבהם הוא לומד, ובהם הוא מוצא קרבת נפש דוקא לאנשי הדת הנוצריים שחומלים עליו יותר מאחרים, וגם מסתקרנים מבן עמו הצעיר של אלהיהם. מצחיק ביותר הוא הפרק שבו שוכח וולפי את ארבע הכנפות שלו במלתחת הבריכה, וכדי לקבלן חזרה מבלי להינזק מן המורה המרושע לשחייה, נעזר בכומר החביב, שסקרן לדעת אם גם ישו לבש ציצית. וולפי מודע היטב לתפקידו הכפול בעיני הנוצרים כמי שזר ומוזר להם, ובה בעת בן עמו העתיק של ישו הנוצרי בהוויתו האנושית. הוא יודע להפיק מן הכפילות הזו את המירב, אבל היקסמותו מפולחנה המרהיב של הנצרות מעוררת בהכרח את זעמו של אביו, שדבק ביהדותו מתוך נאמנות לאביו הנרצח. וולפי כבר איננו מכיר יהודים כמו הדוד קלמן, שאמונתם הדתית שלמה ואותנטית. סבו מצד אביו לא הצליח להינצל, וסבו השני, שלימים מתברר לו שאביו הציל את חייו, נמצא הרחק בתל אביב. כשוולפי מגיע לישראל הסב כבר איננו בין החיים.

גם וולפי לומד איפוא מגיל רך לשמור סודות וגם לשקר, לעתים כדי לרצות את משפחתו, לעתים כדי להגן על עצמו ןעל בן דודו ברני, שבבית הוריו, אחי אמו ורעייתו, הוא עובר להתגורר לאחר מות אמו משחפת, וכך הוא הולך ונקרע גם מאביו. כעת הוא ילדם של אופֵי השטרודל, הדוד מנדל והדודה רוזה, שאהבתם הרומנטית ונישואיהם כנגד רצון ההורים הפכו תחת מועקת ההגירה, הנדודים והסבל, לחיי נישואים מרירים, נרגנים ונטולי-נחת, ורק באפיית השטרודל המשותפת שלהם נותר משהו מאהבת נעוריהם, והם פועלים יחדיו כצוות מיומן, ובכך מעניקים לוולפי המוקף במראות חמצמצים של חיי נישואים כושלים זיכרון רומנטי יחיד, שריחו ריח תפוחים עם צימוקים ואגוזים וגם קליפת תפוז, מרכיב שאיננו קיים בשטרודל המזרח-אירופי המסורתי, מרכיב שריחו ריח ארץ ישראל הרחוקה, שתפוזיה מככבים באחד הפרקים היותר סרקסטיים בספר, ארץ ישראל כדימוי עצמי נאיבי של יהודיה וכפנטסיה של יהודים גלותיים שלעולם לא יקבעו בה את ביתם, כמו מתוך גורל שהועידם לחיות ולמות בניכר, גורל שסודו מתגלה לוולפי רק כשהוא כבר אדם מבוגר, ורק אז הוא הופך מודע לכך עד כמה עוצב גורל משפחתו הקטנה לא רק בידי הנאצים, אלא גם בידי קרוביהם הדומיננטיים יותר, עד כמה נגזרה הורותם הפגומה של הוריו ודודיו לא רק מהיסורים שכפו עליהם שונאי ישראל, אלא גם מהאופן שבו זנחה ועשקה אותם משפחתם. טיפין טיפין נחשפים בספר השקרים והסודות שמהם טוותה המשפחה האומללה את חייה, ומהם מנסה הגיבור להשתחרר כל חייו, אבל מוצא את עצמו מתקשה להתנער מהם כליל. משפחות מורישות לבניהן סיפורים הרואיים וגם סודות ושקרים, וגם השקרים עוברים בירושה מדור לדור.

תפקיד מרכזי יש בספר הזה לשפה: הגרמנית הוינאית שמדברים הדודים, ומחשידה אותם בעיני הבריטים כמרגלים, השפה האנגלית שרוכש בהצלחה אביו של וולפי, שמעניקה לו עדנה דוקא בימי המלחמה, השפה המעורבת של הדוד מנדל, שמערבת גרמנית עם יידיש ואנגלית עילגת ומסמלת את זהותו השבורה והבלתי ניתנת לאיחוי, איחולי לילה טוב בגרמנית שאמו של וולפי מאלצת אותו לאחל מדי לילה בביתם באנגליה לכל בני משפחתה החיים בישראל ונדמים בעיניו לחלק בלתי נפרד מקריאת שמע, המלה המיסתורית בגרמנית getauft (נטבל לנצרות) שמתבלטת בשיחתו הזועמת של אביו של וולפי האומלל שהצטיין להוותו בשיעור נצרות, העברית כלשון הקודש שוולפי יודע היטב, ובכך הוא הופך למורה הנבוכים של מורו הנוצרי ומשפחתו בעלת הרגש היהודי החם והבורות הגמורה ביהדות, העברית החיה של ארץ ישראל שריחה כריח פריחת התפוז, השורשים העבריים של מלים אנגליות שדוד אוטו חוקר ומסמלים את מוזרותו ושוליותו של מי שגבורתו תחת שלטון הנאצים היתה לאגדה, אבל במקום מפלטו ופליטותו אנגליה הפך לסרח עודף משונה, השיר שחקי שחקי על החלומות שהד"ר פריי שר בעברית בפרבר אנגלי עלוב שורץ ביריונים אנטישמיים, הגרמנית שוולפי מדבר עם דודתו בדירתה בתל-אביב, שבה דוקא הוא שאיננו צבר, מודע עמוקות לעוצמת הגלותיות שלה, למרות שמניין שנות חייה בתל-אביב כמעט כמניין שנותיו. השפה נמצאת בגלות כמו דובריה, כמותם היא מועתקת ממקומה וכמותם היא מגורשת מביתה ונותרת חסרת בית. הדוד קלמן הופך מושא לקנאה כי היה לו בית, גם אם לא הצליח לחזור אליו, אבל גם הדוד קלמן היה זר בעירו. איש מבני המשפחה איננו מוצא לו בית, איננו נמצא בבית ואיננו מרגיש בבית. ביתם הוא מקום זר ושפתם, תהא אשר תהא, היא תמיד שפה זרה שמדוברת בקרקע שאיננה קרקע גידולה, עדות מתמדת לזרות שאין לה תקנה.   

ספרו של צבי יגנדורף מצחיק כל כך שכמעט שוכחים שאין מדובר בספר הומוריסטי, ועצוב עד דמעות.  הוא כתוב בקלילות רבה ומלא וגדוש כמו שטרודל, וקראתי אותו בהרבה צחוק ודמע, כי משפחתו בכל יגונותיה ומוזרויותיה הזכירה לי כל כך את משפחתי שלי ואת זיכרונותי שלי, שגם הם אפופים בניחוח השטרודל של סבתי שאני מנסה תמיד לשחזר, ריח הבצק הדקיק המלא תפוחים חמצמצים, שחום התנור והשנים החולפות הופכים ליותר ויותר מתוקים.