דינה ורינה, שתי חברות / סיפור ליום כיפור

 

הן באמת חברות טובות, חשבתי לעצמי, כאשר שוב ראיתי את דינה ורינה יושבות יחד אצל רחל בשדרה. כמעט בכל יום ראיתי אותן יושבות שם, כשטיילתי אחר הצהריים עם הכלב. הן שתו קפה ועישנו, ודינה תמיד גם אכלה משהו, עוגה או כריך. רינה הסתפקה לרוב בקפה וסיגריה. היא שמרה על משקלה והקפידה לשחות בכל בוקר, ואחרי שדינה היתה חוזרת הביתה היא יצאה תמיד לטיול בשכונה או בעמק המצלבה. היו לה רגליים חטובות ותסרוקת קארה מוקפדת. בשבת בבוקר ראיתי אותה הולכת לבית הכנסת. דינה מיעטה לצאת בשבת מהבית, והיתה יושבת בכורסא שמול הטלויזיה ומעשנת סיגריה אחר סיגריה, ופה ושם אוכלת מילקי או קרמבו, שאסור היה לה לאכול ולכן מתקו לה במיוחד.

את רינה ראיתי הרבה גם לבדה כי היא גרה ממש קרוב אליי. לעתים ראיתי אותה עם אחד מילדיה וכמה מנכדיה הרבים. הם היו פזורים ברחבי הארץ וגם ביהודה ושומרון, ומדי פעם היא נסעה במכוניתה לבקר אותם, אבל העדיפה לחזור ולישון בדירתה. היא אמרה לי שהדירה שלה קטנה מאד ואין לה מקום לארח את הילדים והנכדים הרבים. היא סיפרה תמיד על בית הוריה הענק שהיו בו שבעה מפלסים, ותמיד חלמה על בית גדול, ופעם כשפגשה אותי מטיילת עם הכלב בטלביה הצביעה על אחד הבתים המפוארים ושאלה אם לא הייתי רוצה בית כזה. אמרתי לה שאני אוהבת את הדירה שלי ולא רוצה בכלל לעבור דירה והיא שוב שאלה: אבל לא היית רוצה בית כזה? השיחה הזאת עצבנה אותי ורציתי שהיא כבר תלך ותשאיר אותי לבד עם הכלב, שהיתרון שלו זה שהוא לא מדבר. דינה התגוררה רחוק ממרכז העיר אבל הגיעה העירה במכוניתה, או שנסעה במוניות. כמעט בכל אחר צהריים, כשטיילתי עם הכלב, ראיתי אותן יושבות אצל רחל בשדרה, ולפעמים ישבתי איתן קצת, ולפעמים רק החלפתי איתן כמה מלים בעמידה והלכתי הלאה, והן המשיכו לשבת ולפעמים הזמינו עוד כוס קפה ועישנו עוד סיגריה, או עוד כמה סיגריות, עד שהעשן עטף אותן בעננה סמיכה, שהרחיקה מהן את העוברים ושבים.

פעם אחת הן גם נסעו לחופשה ביחד, בכרתים. רני, הבן היחיד של דינה, חשד ברינה שהיא שכנעה את דינה לנסוע לחופשה הזאת, וגם חשד שדינה מימנה את נסיעתה של רינה, למרות שלא היו לו שום הוכחות לכך. לא מתאים לאמא שלי לנסוע לכרתים, הוא אמר, זה כל מה שהיא שונאת: ים וחול ומזג אוויר חם ולח. גם עתיקות לא ממש עניינו אותה. היא העדיפה לבקר בערים גדולות ולבלות בקניות. האמת היתה שהיא יצאה לקניות גם בכרתים, כי מאוחר יותר רינה סיפרה לי שדינה ביקשה ממנה לשים במזוודה של רינה תמרוקים ובשמים שקנתה בכרתים, אבל בשדה התעופה אמרו לרינה להוציא אותם מהמזוודה, והיא נאלצה לזנוח את הקניות של דינה בכרתים. כשדינה שמעה על כך היא כעסה מאד ורבה עם רינה ולזמן מה הן לא דיברו ולא ישבו יחד אצל רחל בשדרה. רינה  נפגעה מאד, כי כפי שסיפרה לי, במשך כל הנסיעה היא קמה מוקדם ודאגה לדינה לקפה וארוחת-בוקר, גם בגלל שהיתה צעירה מדינה בעשר שנים והרבה יותר בריאה וגם בגלל שכפי שחזרה ואמרה, דינה היתה החברה הכי טובה שלה. אחרי זמן לא רב הן שוב השלימו ושוב ישבו אחר הצהריים לשתות קפה ולעשן אצל רחל בשדרה.

בהתחלה חשבנו שהבעיה של דינה היא רק ההליכה שהלכה וקשתה עליה, וגילו שעל עמוד השדרה שלה מעיק גידול שפיר וקבעו לה מועד לניתוח. אחרי הניתוח גילו שיש לה זיהום ושוב הרדימו אותה כדי לנקות את הזיהום והיה קשה מאד להעיר אותה מההרדמה. הקרובים שבאו לבקר אותה כשהתעוררה לבסוף הרגישו שמשהו מוזר, אבל לא יכלו בדיוק לשים עליו את האצבע. העבירו אותה למחלקת שיקום, אבל היא שנאה את תרגילי ההתעמלות שהיה עליה לעשות שם, ורק רצתה ללכת הביתה. בסוף, אחרי כמה ניסיונות בריחה באישון ליל שנבלמו על ידי מאבטחי בית החולים, היא הצליחה לברוח הביתה ללא ידיעת האחיות. היא התקשרה לשכן שלה שהיה נהג מונית ולקח אותה תמיד לכל מקום שרצתה. בתמימותנו חשבנו שהוא מסיע אותה בחינם. רינה אמרה שדינה צריכה להוריש את רכושה לשכן שגר לידה ועוזר לה, ולא לרני שגר באמריקה ומגיע רק לעתים רחוקות.

כשבאתי לבקר את דינה במחלקת השיקום גם רינה הגיעה לשם. כל החפצים של דינה היו מאד מבולגנים ורינה סידרה הכל יפה במדפים. המיומנות שלה מאד הרשימה אותי. אחר כך יצאנו לחצר ודינה ורינה עישנו ורינה הציעה לדינה ארוחה שהכינה וארזה בשבילה, פיתה אורגנית עם ביצה אורגנית וירקות אורגנים שרינה קיבלה כל שבוע בארגז ממשק אורגני, אבל דינה לא רצתה לאכול, רק לעשן. השיער שלה היה פרוע והבגדים תלו עליה כמו סמרטוטים. המראה שלה דיכא אותי מאד. אחר כך רינה ואני נסענו ביחד הביתה באוטובוס, כי אנחנו גרות קרוב, ורינה באה באוטובוס ולא במכונית כי אין בהר הצופים מקום לחנות.

כשדינה חזרה הביתה, האחיינית שלה התנדבה לטפל בה ולהביא לה אוכל, כי רני גר באמריקה ויש לו שם עסק, וחוץ מרני לא היו לדינה עוד ילדים. אני באתי לפעמים לבקר והשתדלתי להביא לדינה אוכל שהיא אהבה, והיא לא אכלה הרבה, אבל שמחה שבאתי.

רינה אמרה לי שהיא שאלה את דינה אם היא רוצה לבוא לרחל בשדרה ודינה לא רצתה, ואני אמרתי לרינה שדינה כבר לא מסוגלת להסתובב לבדה, וצריך לבקר אותה אצלה בבית. רינה אמרה שהיא תבוא לבקר אותה ביום חמישי אחרי הבריכה והספר. עכשיו כשהיינו נפגשות ברחוב  רינה היתה שואלת אותי מה שלום דינה ואמרתי לה שלא משהו וכשהיא היתה מבקרת אצל דינה היא סיפרה לי על הביקור ואמרה שדינה מאד מבולבלת ושלא כל כך נעים לשבת אצלה. אני מאד שמחתי שרינה עדיין באה לבקר את דינה, כי רוב המכרים והקרובים כבר לא באו לבקר את דינה, חוץ מהאחיינית שבילתה אצלה שעות רבות למרות שהיו לה בעל וילדה ועבודה והיה לה לא קל, אבל היא ריחמה על דינה שהיא לבד, כי רני גר באמריקה וזה נורא רחוק ולכן רוב הזמן דינה לגמרי לבדה. אני השתדלתי לבוא לפחות פעם בשבוע, אבל לא תמיד זה הסתדר לי, כי קרו כל מיני דברים, לפעמים הנכד היה חולה, לפעמים הכלב היה חולה, ולפעמים גם הייתי חולה בעצמי והביקור שלי אצל דינה נדחה.

רני ניסה למצוא לדינה מטפלת שתישן אצלה ותהיה איתה כל הזמן, כי מרים העוזרת באה רק בבקרים, אבל הוא התקשה למצוא מטפלת שתסכים לחיות עם אשה שכל הזמן מעשנת ותמיד יש סביבה עננה כחלחלה. גם מרים תמיד ביקשה מדינה לשבת בסלון כשמרים עבדה במטבח, כי היה לה קשה לנשום את העשן. בפיליפינים וגם בהודו לא כל כך מקובל שאשה מעשנת, ורוב העובדות הזרות לא מעשנות. אחת החברות של דינה רצתה לסדר לה מטפל גבר, אבל דינה לא רצתה מטפל גבר. היא לא רצתה שגבר יטפל בה וירחץ אותה. האמת שהיא בכלל לא רצתה כל כך להתרחץ. היא לבשה כל הזמן חלוק מלוכלך או שמלה ישנה, והדבר היחיד שהמשיכה להקפיד עליו היו ציפורניה הארוכות שמשכה בלק צבעוני והתכשיטים שעדיין ענדה, במיוחד התכשיט הגדול של פדני שהקפידה לענוד תמיד על צווארה. זה קרה אחרי שרני ומשפחתו ביקרו בישראל ודינה שמחה מאד ונראה היה שחל שיפור במצבה. בדיעבד התברר שהשיפור התבטא בכך שדינה ביקרה בחנות תכשיטים וקנתה את התכשיט הגדול של פדני בשמונים אלף שקל בתשלומים. רני גילה את הקנייה בדיעבד. הוא היה אחראי כעת על חשבונות הבנק של דינה. אמרתי לו שאולי אפשר להחזיר את התכשיט ולבטל את העסקה, או לפחות להציל חלק מן הסכום, אבל רני אמר שכבר אי אפשר לבטל את העסקה. הייתי בהלם מכל הסיפור ובמיוחד מגודל הסכום, וכעסתי מאד על המוכרים שמכרו לדינה את התכשיט, כשכל בן-אדם היה יכול לראות שהיא מבולבלת ולא מבינה מה היא עושה, אבל חשבתי שאולי כשמוכרים רואים אשה קונה תכשיט איכותי מאד ויקר מאד ומציגה כרטיס אשראי שהבנק מכבד, אולי הם אנוסים לחשוב שהיא לגמרי כשירה.

סיפרתי על דינה לחברים שלי שמצאו לאמא שלהם מטפלת טובה מהודו, ושאלתי אותם מה הם ממליצים לעשות כדי למצוא לדינה מטפלת, והם אמרו שהם משלמים למטפלת מעבר למה שביטוח לאומי משלם, ואמרתי לרני שבתשלום נוסף אולי הוא יוכל להשיג מטפלת לדינה, למרות שהיא מעשנת בלי הפסקה, ורני אמר שעכשיו הוא צריך לטפל בכל החובות של דינה כולל שמונים אלף השקלים עבור התכשיט של פדני והוא לא יכול לשלם למטפלת משכורת חריגה, בנוסף לכך שהוא משלם למרים, עוזרת הבית הוותיקה של דינה, שהיתה מאד נאמנה לה, ובלית ברירה תפקדה גם כמטפלת שלה.

המצב של דינה הלך והידרדר והיא אכלה פחות ופחות. הכנתי לה אוכל רך שאפילו תינוק יכול לאכול, אבל היא בקושי אכלה מזון בריא ורק עישנה ועישנה ולפעמים אכלה מילקי או קרמבו שהיה אסור לה, אבל כבר לא היה אכפת לה. כשפגשתי את מרים העוזרת, היא אמרה לי שדינה כבר בכלל לא מתרחצת ובקושי אוכלת, ושהיא לא תחזיק מעמד ככה. גם אני הרגשתי שהמצב הולך ורע. הזעקתי את רני מאמריקה והוא בא לשבוע וניסה לטפל בדינה והזמין אחות לרחוץ אותה. האחות רחצה אותה בכוח וצעקה עליה שאם היא לא תשמור על עצמה היא עלולה לאבד איברים ולמות, ויותר רני לא רצה להזמין אותה. הוא דיבר על המצב של דינה עם רופא המשפחה ושאל אותו אם הוא יכול לעזור. הרופא אמר לרני שהוא לא יכול לעזור לדינה ושגם רני לא יכול לעזור לדינה כי דינה לא רוצה שיעזרו לה, והיא ייאשה את כל האחים והאחיות שהרופא שלח אליה כי היא סירבה לשתף פעולה. בכל זאת רני ניסה לטפל בדינה ולגרום לה לאכול חומוס וטחינה במקום מילקי וקרמבו, אבל דינה מאד התעקשה לאכול את כל הדברים שהיה אסור לה.

הביקור של רני שימח את דינה והפיח בנו מעט תקוה, אבל אחרי שרני חזר לאמריקה שוב הידרדר מצבה. יום אחד מרים באה ומצאה אותה קודחת מחום על הרצפה ולקחו אותה לשערי צדק, ושם ניסו להציל אותה אבל דינה כבר לא הגיבה לשום תרופה, והרופאים אמרו לרני שיבוא כי דינה גוססת והיא כבר בלי הכרה. כמה ימים אחרי שרני הגיע דינה נפטרה.

התקשרתי לרינה ואמרתי לה שדינה נפטרה והיא אמרה איזו בשורה אני מקבלת ליום ההולדת שלי. הילדים חוגגים לי היום יום הולדת והחברה הכי טובה שלי מתה. אמרתי לה שאני מצטערת, אבל חשבתי שהיא תרצה לדעת שדינה נפטרה, והיא אמרה בוודאי, בוודאי. היא אמרה שהיא לא תבוא להלוויה, אבל היא תבוא לניחום אבלים.

אחרי השבעה רינה פגשה אותי ברחוב ושאלה אם רני עוד בארץ ואמרתי שכן והיא אמרה שהיא רוצה מזכרת מדינה – תכשיט. אמרתי לה שיש הרבה דברים בדירה שרני רוצה לתת, בגדים וספרים וכלי בית יפים, אבל רינה אמרה, לא, תכשיט. תשאלי את רני אם אני יכולה לבחור תכשיט. הרגשתי לא הכי נוח, אבל בכל זאת סיפרתי לנועה, אשתו של רני, שרינה רוצה תכשיט למזכרת. היה לי יותר נוח להגיד את זה לנועה מאשר לרני, ונועה אמרה את מה שכבר ידעתי, שרני שונא את רינה ולא רוצה שום עסק איתה. נועה שאלה את רני מה דעתו והוא אמר שבטח רינה רוצה את הפדני בשמונים אלף שקל.

נועה ורני התחילו לסדר את החפצים בבית של דינה והתלבטו מה למסור ומה להשאיר ולקחת לאמריקה. הם הזמינו חבר תכשיטן שיגיד כמה התכשיטים של דינה שווים, כי היו לה המון תכשיטי זהב יקרים, והחבר התכשיטן היה קצת המום מהכמות ושקל את התכשיטים ונתן להם הערכת מחיר. נועה בחרה לעצמה טבעת וביקשה שגם אני אבוא ואבחר תכשיט אחד. בחרתי שרשרת אחת עם אלמוגים קטנים, ורני שאל אם אני רוצה לדעת כמה היא שווה אבל לא רציתי.

השכן נהג המונית רצה לקנות את המכונית הדי חדשה של דינה בעשרת אלפים שקל, אבל לשמחתי רני נתן את המכונית במתנה לבת הדודה שלו שטיפלה בדינה.

בגלל שרינה גרה ממש קרוב אליי, פגשתי אותה כל הזמן ברחוב והיא ביקשה שוב ושוב שאני אשאל את רני אם היא יכולה לקבל תכשיט של דינה למזכרת, כי דינה היתה החברה הכי טובה שלה. התחלתי כבר קצת להתעצבן ואמרתי לה שהתכשיטים של דינה מאד יקרים וכל אחד ואחד שווה עשרות אלפי שקלים והערך שלהם הוא לא רק סנטימנטלי והם שייכים לרני, והחבר שלו התכשיטן כבר נתן לו הצעת מחיר. אני יודעת, אמרה רינה, אני הייתי איתה כשהיא קנתה כל תכשיט ותכשיט, היא רק קנתה פדני ושטרן. ואני לא יכולה לשלם את מחיר התכשיט אבל אני יכולה לשלם את מחיר הזהב לפי המשקל, כמו שהתכשיטן ישלם לרני. את זה אני יכולה לשלם.

זו בהחלט היתה הצעה משופרת לעומת הבקשה לקבל בחינם תכשיט של דינה כמזכרת, אבל אני הייתי בהלם מהווידוי של רינה. היא קנתה כל תכשיט ותכשיט יחד עם דינה? גם את התכשיט הגדול של פדני? ואנחנו תהינו איך דינה, כשכבר היתה מבולבלת לגמרי, הלכה לבדה לקנות תכשיטים יקרי ערך. ובכן היא לא הלכה לבדה. רינה הלכה איתה, ורינה היתה איתה גם כשקנתה את התכשיט הגדול של פדני, בשמונים אלף שקל, ולא מנעה אותה מללכת לשם, ולא מנעה אותה מלקנות תכשיטים כל כך יקרים. אולי אפילו עודדה אותה. אולי אפילו מדדה בעצמה את התכשיטים, משחרת ליום שבו תזכה לפחות באחד מהם, "למזכרת מחברתה הטובה ביותר".

סיפרתי לנועה ורני אבל הם אפילו לא הופתעו. אני עדיין הייתי בהלם. עוד כמה פעמים רינה שאלה אותי בעניין התכשיטים ואמרתי לה שהם בכספת ואני לא יודעת לפתוח אותה ושאם היא רוצה שתשאל את רני. אחרי שרינה התייאשה ממני ראיתי אותה הרבה פחות, למרות שהיא עדיין גרה לידי. היא כבר לא ישבה אצל רחל בשדרה. היא העדיפה לשתות קפה עם בן-זוגה בקפה יהושע, למרות שהוא היה קפה לא כשר והיא היתה דתיה. כשנפגשנו ברחוב ובירכתי אותה לשלום היא סיננה בין שפתיה שלום ומיהרה לדרכה.

  

חברת ילדותי דליה הראל ז"ל

על מותה של חברתי מילדות דליה הראל לבית אלמגור נודע לי באיחור של חודשיים וחצי מפי חברתנו המשותפת מלכי גרוסמן. מלכי גם היתה זו שמצאה אותי וחידשה עמי את הקשר לפני שבע שנים ואז קישרה ביני לבין דליה, שכלל לא ידעתי שכבר שנים רבות היא חיה עם בעלה זאב בארצות הברית ברוד איילנד, אם ליפעת ואסף שהלכו בעקבות אביהם והיו לרופאים, ולמעין היפה שהיתה לחזנית, וסבתא לשבעה נכדים. תמיד ידעתי שדליה, שגדלה כבת יחידה, רצתה משפחה גדולה, ותמיד חשבתי, שדליה היתה מאד עדינה ורגישה ונעדרת כליל את החוצפה והגסות של הישראלים, ושלכן יכלה למצוא את מקומה יותר בקלות בקהילה יהודית אמריקנית מאשר בישראל, שבה עור פיל ותוקפנות הם תנאי הישרדותי. היא עלתה מרומניה ישר לכתה א', ודיברה עברית מושלמת ללא שמץ מבטא, ובכל זאת קל היה לחוש עד כמה היא שונה מאיתנו. כשהיינו בני שש-עשרה ירד מעט שלג בחצר בית הספר ודליה היתה אחוזת התרגשות: "עשר שנים לא ראיתי שלג" היא אמרה ורקדה בזרועות פשוטות אל הפתיתים הנופלים. "שש עשרה שנים לא ראיתי שלג" לעג לה בן הכיתה שלימים יהיה עורך-דין מוביל ונעדר סנטימנטים. בעיניה של דליה ראיתי אז מרחבים של שלג, ודליה גולשת במדרונות עטופה בגדי צמר בגוני ורוד וסגול. תמיד היה לדליה הכוח הזה במלותיה, לקחת אותי רחוק למקומות שלעולם לא אראה בעיניי.

דליה עצמה קצת נעלבה כשאמרתי לה שיותר טבעי לי לראות אותה בארצות הברית מאשר בישראל. היא חשבה שהיא דווקא מאד ישראלית, ובין היהודים האמריקנים ראתה את עצמה כישראלית. מצאתי בארון מכתב ישן ששלחה לי כשהייתי בצבא. הוריה החרדים מאד לשלומה של בתם היחידה, העדיפו לקחת אותה באותן שנים לארצות הברית בניגוד לרצונה. היא מאד רצתה לשרת בצבא כחלק בלתי נפרד מההוויה הישראלית, ולפעמים אני תוהה לאיזו אשה היתה הופכת להיות לו שירתה בצבא, ואיך בכלל היתה מרגישה במבצר הישראלי הזה שאינו נוטה חסד לנשים בעלות שאר רוח. כבר בתקופה הזו של שהותה בארצות הברית התחברה לדתיות היהודית-אמריקנית היותר סובלנית והרבה יותר מכילה נשים, ואני חשבתי שכבר בחיבור הזה עם הקהילה היהודית המקומית, באותה תקופה שבה בילתה בארצות הברית עם הוריה, נזרע הזרע לחייה בארצות הברית כאדם בוגר. היא כמהה ליהדות סובלנית יותר, פתוחה יותר, ליברלית יותר, שיש בה מקום גם לרבניות וחזניות ושאיננה מסתגרת ומדירה, והיא התקשתה למצוא אותה בישראל ומצאה אותה בארצות הברית, והקהילתיות האוהבת הזו ניחמה אותה על המרחק מחבריה בישראל, שעמם השתדלה לשמור על קשר כל השנים. אבל כששלחתי אליה העתק מהמכתב, שמאד התרגשתי למצוא ולקרוא, הרגשתי שהוא ציער ולא שימח אותה. זו היתה תקופה שהיא העדיפה לשכוח, כאילו מעולם לא היתה.

הרבה שנים לאחר שאיבדתי קשר עם דליה חשבתי היכן היא נמצאת ודימיינתי אותנו נפגשות לאחר שנים. בפעם האחרונה נפגשנו כששני ילדיה הראשונים היו קטנטנים ובנותי שהיו מעט גדולות יותר השתוללו ומאד התביישתי, למרות שדליה לא זכרה את הפגישה הזו לרעה. בעצם זו היתה פגישתנו האחרונה לתמיד. אני מיעטתי לבוא לחיפה, ואחר כך נסעתי בין ירושלים לבין וינה ובודפשט, ופגשתי אנשים ואיבדתי איתם קשר והתרגלתי להיות נוסעת במקום ובזמן, ודליה נסעה אחרי בעלה הרופא לקנדה ואחר כך השתקעה בארצות הברית ואיבדנו קשר ולא ידעתי איך למצוא אותה ועם השנים החולפות הפסקתי לחפש אנשים, גם כאלה שאהבתי ותהיתי מה קורה איתם.

אחר כך, כשחידשנו את הקשר, דיברנו הרבה על פגישה בישראל, אבל הכליה היחידה של דליה קרסה והיא הפכה לחולת דיאליזה. בנותיה הלכו להיבדק ללא ידיעתה, ונמצא שבתה הבכורה יפעת מתאימה לתרום לה כליה, אבל דליה בשום אופן לא רצתה להסכים שיפעת תתרום לה כליה. היא חששה לבריאותה של יפעת שהיא אם לארבע בנות, ואמרה שיפעת איננה יודעת לנוח. אמרתי לה שהדבר הכי קשה לבני משפחה של חולה זה חוסר האונים לסייע לו, ושאם היא תסרב לקבל את הכליה מיפעת ותהיה בסכנת חיים יפעת תרגיש הרבה יותר גרוע ודליה אמרה שזה בדיוק מה שיפעת אמרה לה. יפעת אפילו איימה לתרום כליה למישהו אחר. בסופו של דבר דליה עברה השתלת כליה אבל אינני יודעת מי תרם לה כליה בסופו של דבר והאם היא הסכימה לקבל כליה מבתה או שנמצא לה תורם אחר, בהכרח פחות מתאים. רציתי מאד לדעת, אבל דליה לא אמרה על כך דבר ואני הרגשתי שעדיף שלא אשאל.

קיוויתי שבהשתלת הכליה בא קץ ליסוריה ויהיו לה חיים טובים יותר, אבל זה לא מה שקרה. דליה אושפזה שוב ושוב עם בעיות בריאות רבות. היא היתה חלשה מאד והתקשתה ללכת ואפילו לעמוד. נחמתה היחידה היתה שמגפת הקורונה חלפה והיא יכלה שוב לבלות על ילדיה ונכדיה, שבתקופת הקורונה היו באים ויושבים בדשא שלפני ביתה והיא נאלצה לצפות בהם מהחלון מבלי יכולת לחבקם ולאמצם ללבה. בבילוי עם הנכדים מצאה את האושר הגדול ביותר. רק דבר אחד הדאיג אותה: שבתה הצעירה מעין עדיין איננה נשואה ואמרתי לה תמיד שלא תדאג ושזה יקרה. ואכן מעין פגשה את ברדלי ולפני כחצי שנה הם החליטו להינשא. דליה היתה מאושרת אבל טענה שהזמן קצר מדי לארגן חתונה כפי שרצתה. אמרתי לה שזה ממש שטויות איך עורכים את החתונה, שבתי הצעירה התחתנה בעשר דקות בעירייה בקפריסין, ומאז היא ובעלה חיים באושר כבר ארבע עשרה שנה, ודליה כתבה לי: אני יודעת שזה שטויות, אבל אני נהנית מזה. עכשיו אני מתביישת שאמרתי לה שלא כל כך חשוב להשקיע מאמצים בטכס החתונה, כי דליה חלמה כל כך הרבה שנים ללוות את מעין לחופה, והיא לא זכתה ללוות את מעין לחופה, כי מעין וברדלי נישאו בסוף אוגוסט, ודליה מתה ביוני. אני לא יודעת אם המוות היה פתאומי או שהמצב הידרדר בהדרגה, ובינתיים אין לי את מי לשאול על ימיה האחרונים של דליה. אמרתי לעצמי שאולי ידעו שדליה הולכת למות ואולי הקדימו בשבילה את החתונה, אבל אני לא יודעת אם זה היה אפשרי, והמחשבה שדליה לא זכתה לעמוד לצד מעין בחופה ושמעין צעדה לחופה בלעדי אמה האוהבת מעציבה אותי עד בלי די.

לפני מספר שבועות שלחתי לדליה מייל לשאול מה שלומה, וחששתי שהיא לא עונה כי היא בבית חולים, אבל בשום אופן לא רציתי לחשוב שכבר איננה בחיים. היא כתבה לי הרבה על כך שהיא חלשה וכמעט איננה יוצאת מהבית, אבל קיוויתי שמצבה ישתפר. בכל זאת לא הופתעתי כשמלכי אמרה לי שדליה איננה. כבר הבנתי שהשתלת כליה איננה נס של אליהו הנביא ואחר כך הכל נפלא. דליה השתדלה תמיד לדבר מה שפחות על הכאבים והסבל, אבל ברור לי שהיא מאד מאד סבלה וזה מצער אותי מאד. אף פעם בחייה דליה לא הכאיבה לשום אדם ולא הגיע לה לסבול כל כך הרבה.

דליה אמרה לי שהיא אוהבת במיוחד לקרוא ספרי מתח כי הם מסיחים את דעתה. כשהיינו צעירות חשבתי שהיא תהיה סופרת, גם בגלל שבעצמי רציתי לכתוב וגם בגלל שבבית הספר היא כתבה בקלילות ובהומור. אבל בבגרותה היא לא כתבה סיפורים ובכלל לא אהבה לכתוב אפילו מיילים, והעדיפה לדבר בטלפון, ואני התקשיתי לדבר הרבה בטלפון, ובעיקר כתבתי לה מיילים ושלחנו זו לזו תמונות של הילדים והנכדים והמשפחה. היא התלוננה תמיד שהיא נראית רע ואני חשבתי דווקא שבתמונות היא יפה ומטופחת ואמרתי לה שבטח רק היא חושבת שהיא נראית רע כי זה מה שנשים תמיד חושבות על עצמן שבתמונות הן נראות רע, גם אם זה בכלל לא נכון. עכשיו אני חושבת שדליה יכלה לראות בתמונות כמה היא חולה, ואני לא יכולתי וגם לא רציתי להבין כמה היא חולה וכמה היא קרובה למותה. היא היתה חברתי מילדות, היתה בינינו קרבת נפש גדולה, אבל לפעמים שאלתי את עצמי אם באמת הכרתי אותה, כי אנשים מאד משתנים ואני בוודאי מאד השתניתי, ואולי גם היא השתנתה. היא סיפרה שעסקה במחקר אבל לא אהבה את זה ושמחה לצאת לגימלאות, וזה ציער אותי שהיא לא אהבה את עבודתה וגם לא כל כך הבנתי למה היא לא עשתה דברים שאהבה, ומה היא בעצם אהבה. אולי היא אהבה בעיקר להיות אמא וסבתא, וכמו נשים רבות הקדישה את חייה קודם כל למשפחתה. אולי כזה הוא הדור שלנו, נשים שיש להן מקצוע אבל הן קודם כל אמהות וסבתות, ועצוב לי שהנכדים היותר קטנים כבר לא יכירו אותה ולא ידעו איזו סבתא מדהימה היתה להם, והיא לא תזכה להכיר את הילדים של מעין, ואפילו לא זכתה להוביל אותה לחופה. אבל היא תהיה בלב של כל מי שהכיר אותה, כי יותר מהכל היה לדליה מאור פנים שהאיר את כל סביבתה, וכפי שהאירה לנו בחייה, כך תיזכר במותה.    

   

 

פגישת מחזור

 

לאחרונה יצרו איתי קשר כמה חברי ילדות

הם מארגנים כעת פגישת מחזור, אולי לרגל

מלאת חמישים שנה לסיום התיכון,

בשנה העצובה שלאחר מלחמת יום הכיפורים,

שנפלו בה כה הרבה מבני המחזורים שמעלינו.

אנחנו היינו אחרי ככלות הכל בני מזל:

מחזור שנמלט בעור שיניו מאימת המלחמות ואפילו חווה

את השלום עם מצרים.

בכל זאת אמרו לי שכעשרה אחוז מבני המחזור כבר הלכו לעולמם

וזה הרבה, ציין הדובר. באמת שאינני יודעת.

אולי זה רגיל. הייתי כל כך משוכנעת

שאהיה בין המתים, והנה אני חיה עדיין ועומדת על רגליי.

ובכן, שאלה ראשונה: האם התחתנת מחדש?

לא, לא נישאתי בשנית,

לא רציתי להינשא ואינני מעוניינת,

אנא שדכו את חבריכם הפנויים למישהי אחרת.

לפני מספר חודשים נספה בעלי לשעבר בתאונת צלילה

והמאהבת שהיתה לאשתו השנייה ולגרושתו השנייה באה להלוויה,

כך סיפרו לי, והתעניינה בירושה.

אני לא באתי להלוויה, והדבר היחיד שעלה בראשי

הוא דברי המאהבת בבית המשפט:

"את הדירה אנחנו נותנים."                  

בלשון רבים, כי מאחר ששכבה עם בעלי

סברה שיש לה בעלות בדירת מגורינו.

ואז הבנתי שכל הזמן היא היתה שם, מאז נישואינו,

כמו שחקנית שממתינה לתורה מאחורי הקלעים.

אף פעם לא היינו באמת שניים, היינו שלושה,

וכמו שאמרה הנסיכה דיאנה,

זה קצת צפוף, שלושה בנישואים.

ככה הבנתי שיחד עם הבעל

מתחתנים גם עם המאהבת, או המאהבות,

מי שלא תהיינה,

גם אם אין מחבבים אותן, הן שם,

כדי לעלות על הבמה בבוא העת ולהורות לך לרדת,

כי תם זמנך, ואני מעדיפה שתהיה לי במה לעצמי,

שעליה אשחק כל חיי.

מישהי, אינני זוכרת מי, אמרה לי:

עכשיו את גם גרושה וגם אלמנה.

חשבתי שזו אמירה סרת-טעם.

אני רק גרושה. אינני אלמנה ואינני מתאבלת.

אני חיה את חיי, מטיילת עם הכלב,

מנקה את הבית, כותבת,

משחקת עם הנכד הקטן וקונה לו עוגיות וביצים משוקולד.

כן, יש לי שני נכדים, אם רציתם לדעת,

אחד מכל בת.

המשפחה שלנו קטנה, אבל מספקת.

ובכן, שאלה שנייה: למה את גרה בירושלים?

את לא סובלת מהסגירות?

ובכן, אני אוהבת לגור בירושלים.

אני סובלת מהשכן, אחד בנימין נתניהו,

שבגללו סוגרים לעתים את הרחוב,

ובכל זאת אני אוהבת מאד את ירושלים,

את הרחובות שלה, בייחוד אלה הצרים

עם הגינות ובלי חנייה למכוניות.

אני אוהבת את הבתים שלה

את הנופים שלה,

את האוויר שלה,

ואת חנויות הספרים שלה,

שאני מבלה בהן הרבה.

יש בה גם אנשים שאינני אוהבת,

אבל כאלה יש בכל מקום.

לא, הדתיים לא מפריעים לי.

גם אני לובשת חצאית ארוכה וכובע,

כבר שכחתם איך הציקו לי בבית הספר בגלל החצאית הארוכה?

לא המתקשרים, כמובן, אבל רבים אחרים.

כן, טוב לי בירושלים, ואני מרגישה מאד בנוח

בין אנשים יראי-שמיים, או שאינם יראים,

ובלבד שהם נוחים לבריות ולא מציקים.

ולא, אינני סגורה, ומי שרוצה יכול לבוא לבקר,

ולנסוע אני ממעטת כי הנסיעות קשות עלי.

שאלה נלווית: יש לך חברים בירושלים?

תתפלאו, אבל יש לי חברים בירושלים.

כמעט חמישים שנה אני חיה בירושלים,

ועשיתי לי במשך השנים כמה חברים.

למען האמת, אני מעדיפה לבלות עם חבריי בירושלים,

או עם חבריי ממקומות אחרים,

מאשר עם אנשים שבמקרה למדו איתי באותה כיתה

או באותו מחזור, ואפילו באותם ימים

לא היינו חברים.

לפעמים בא לי להיות מרושעת ולשאול:

למה אתם תרים אחרי אנשים

שבמקרה ישבו אתכם באותה כיתה

לפני חמישים שנה,

כי ככה מישהו בהנהלת בית הספר סידר?

אין לכם חברים אמיתיים?

כאלה שאתם בחרתם?

כאלה שליוו אתכם בחייכם הבוגרים,

כאלה שלא אכפת להם למי אתם נשואים,

ואיפה אתם גרים,

וכשהם מדברים אתכם

הם שואלים למשל:

ענת, על מה את עובדת עכשיו?

מה את חוקרת?

מה את כותבת?

מה את מתרגמת?

או שהם כבר קראו מה כתבתי

ומה תרגמתי

ועל זה הם רוצים לדבר.

ואני מספרת להם, כי מה שמעניין אותי

מעניין גם אותם, ולהיפך.

ובגלל זה אנחנו חברים.

בכל אופן אני מקוה, בני מחזור יקרים,

שעניתי על כל שאלותיכם

ועכשיו אתם יודעים עלי כל מה שרציתם לדעת

ואני פטורה מלבוא לפגישת המחזור.

 

 

 

 

 

מתרחקים

המון שנים אני מכירה אותם. המון שנים. הילדים שלנו הלכו ביחד לגנון ולגן ולבית הספר. עכשיו כבר יש לנו נכדים, לי שניים ולהם שמונה. בכל פעם שפגשתי ברחוב אותו או אותה או את שניהם, היינו מדברים. איתה בעיקר דיברתי על המשפחה, הילדים, הנכדים, ואיתו על הפרחים והחיות בעמק, על הכוכבים שבשמיים – הוא לימד אותי לזהות את כוכב נגה שהכי קרוב לכדור הארץ ויש לו גוון אדמדם, ואני סיפרתי לו על ספינות העץ העתיקות שהעסיקו אותי שנים רבות ועל ספינות בכלל, ועל מפות עתיקות ששנינו אהבנו, ושמספרות סיפורים מופלאים מזמנים אחרים. לפעמים כשטיילתי עם אושר את טיול הלילה, נפגשנו ושקענו בשיחה ארוכה והמאבטחים של בית הנשיא היו באים לבדוק שאנחנו אנשים טובים ולא זוממים כל רע. תמיד חשבתי שהם עשויים ללא חת: הם היו רזים וספורטיבים, ומדי לילה סבבו את השכונה בהליכה מהירה כדי לשמור על הכושר. אני שוטטתי עם אושר שסחב אותי לכאן ולשם והתפללתי שיחזור כבר הביתה ואוכל להתקלח וללכת לישון. אני לא חושבת שהייתי יוצאת בלילות אם לא הייתי חייבת לטייל עם אושר. אין לי מספיק אנרגיות בשביל להקיף בלילות את השכונה ככה סתם, רק בשביל לשמור על כושר ולרזות. כמובן שהם גם מיעטו לאכול, ובזה הם היו מאד שונים ממני, שמחבבת את המטבח, והוא בכלל צמחוני או טבעוני ולא אוכל בכלל בשר ואני כמובן אוכלת בשר ועופות וביצים וגבינה. אני מחבבת מאד מטעמים מן החי. ובחורף קר לי ואני עטופה בסוודרים ומעיל והוא מהלך תמיד בחולצה קצרה והיא לפעמים לובשת איזה מעיל דק ואף פעם לא קר להם אפילו בחורפים הקשים. כמעט בכל יום אני פוגשת אותם בבוקר או בערב ואנחנו מדברים. גם שלשום כשליוויתי את שרון ואביב הקטן למכונית, כי אין לימודים אז הם חזרו לתל-אביב, בדיוק הם יצאו מן הבית שניהם ושאלו מה שלומנו אבל זזו ממני והוא אמר שעכשיו צריך לשמור שני מטרים מרחק זה מזה וצריך להתרגל לזה. הוא הסתכל בדאגה כיצד אני נושאת את אביב על הידיים ואמר שהם לא נפגשים עכשיו עם הנכדים, כי ילדים מעבירים מחלות. לא אמרתי להם כלום כי אין שום טעם להתווכח עם אנשים שמפחדים. הבנתי שעכשיו אני נראית להם מסוכנת, כי אני מטפלת בנכד שלי והוא בטח מעביר לי נגיפים, למרות שיותר נראה לי הגיוני שאני מדביקה אותו במחלות, כי אני זאת שהולכת לעיר ולשוק ופוגשת כל מיני אנשים.  בטיול של הלילה עם אושר שוב פגשתי אותם והפעם הם אמרו לי בחטף לילה טוב ומיהרו ללכת ולא שאלו מה נשמע ומה העניינים. פתאם שמתי לב שהם שומרים על מרחק גם אחד מהשניה. הוא הולך קדימה והיא הולכת כמה מטרים אחריו, וככה הם מטיילים, מבלי להחליף ביניהם מלה, כדי שלא יתבלבלו וישכחו לשמור מרחק. הם עדיין לבשו בגדים מאד קלים למרות שהלילה היה קר ואני התעטפתי בשני סוודרים עבים. תהיתי מה הם עושים בדירתם הלא גדולה. האם הם יושבים בחדרים נפרדים? וישנים בחדרים נפרדים? או במיטות נפרדות שביניהן שני מטרים לפחות? נזכרתי שיש לו מה שקוראים מחלות רקע, ויש לו סיבה לפחד במיוחד מהנגיף, ועדיין ההתרחקות שלהם היתה לי מוזרה. אפילו נעלבתי קצת. אמרתי לעצמי שלא צריך להיעלב אבל בכל זאת נעלבתי קצת. כבר שנה לא נסעתי לחו"ל ורק הלכתי לשוק ונישקתי הרבה את אביבי הקטן אבל הוא רק איתי ועם אמא שלו, הוא בכלל לא מכיר אנשים אחרים, אז למה שיפחדו מאיתנו כאילו אנחנו מדגרת נגיפים? חשבתי כל מיני מחשבות אבל לא אמרתי להם שום דבר, רק שלום ולילה טוב והם ענו לי לילה טוב כמו שאומרים מתוך נימוס כשרוצים לצאת ידי חובה ומיהרו להסתלק. נזכרתי במישהו שאמר שגם אחרי שהמגפה תיעלם המון דברים ישתנו והיחסים בין האנשים ישתנו ואנשים לא יחזרו ללחוץ ידיים אלא ימשיכו לפחד. חשבתי שבעצם אף פעם לא לחצתי ידיים לאנשים כי לרוב אני מחזיקה את אושר או סלים עם קניות ורק מנפנפת לשלום ביד הפנויה, לרוב ביד שמאל ולא ביד ימין, ועדיין זה היה אחרת כשאנשים היו מתקרבים ולא מתרחקים. חשבתי אם אחרי שהמגפה תיעלם יישארו לנו אותם החברים, או שנאמץ לנו חברים חדשים, שלא כל כך חוששים? האם אלה שמתרחקים יישארו עדיין חברים, או שגם אחרי המגפה יישארו בינינו כמה מטרים בלתי עבירים, ונהיה כמו זרים?

סימונֶה מחפש אהבה

סימונֶה אומר שעם בחורות ישראליות לא הולך לו. יש להן מנטליות לגמרי אחרת. הוא אומר שלעולים החדשים מאד קשה למצוא אהבה. מכל החברים והחברות שעלו איתו מאיטליה לפחות שמונים אחוז רווקים.

אז למה אתם לא מתחתנים אחד עם השני? אני שואלת.

נראה שסימונה מופתע מהשאלה. אנחנו כל החיים ביחד, הוא אומר, כמו אחים.

וחוץ מזה, הוא אומר, עלינו לארץ בשביל לברוח מהאווירה של הקהילה היהודית באיטליה, שכל הזמן אחד בתוך השני.

ואני חושבת שעדיף להתחתן עם החברים מילדות. יש לזה יותר סיכוי. נדמה לי ככה.

אני אומרת לסימונה שהאהבה האמיתית נמצאת בדרך כלל מתחת לאף. רק צריך לשים לב.

סימונה אומר: יכול להיות.

בינתיים האהובה של סימונה זאת הכלבה לונה הקטנה המתולתלת שהוא מצא אותה נטושה ואימץ אותה. היא האהובה שלי, אומר סימונה.

למה קראת לה לונה?

כי היא לבנה כמו הירח.

סימונה כל כך אוהב את הירח. במיוחד כשהוא מלא ובערב, כשהוא חוזר מהעבודה, עולה בשמיים ירח ענק, גדול וצהוב.

ראית את הירח? הוא שואל. אין דבר כזה. אני משתגע מהירח הזה. הייתי יכול להשתגע.

אתה חולה ירח, אני אומרת, סהרורי.

סימונה לא יודע מה זה סהרורי. Lunatic, אני אומרת והוא צוחק. אתה משוגע על הירח ועל לונה.

גם אושר מאוהב בלונה. אושר משחק עם לונה בעדינות, ומלקק אותה כל הזמן. ככה כלב מראה אהבה. כשלונה יושבת עם סימונה בבית הקפה של יוני אושר מושך אותי לשם. לונה מוציאה את הראש מבית הקפה ורומזת לאושר לבוא.

סימונה אומר: שלום אושר. ולי הוא אומר: אני גומר את הקפה ואני בא לגינה.

או: אני גומר את הבירה ואני בא לגינה.

אושר כבר יודע שצריך ללכת לגינה ולחכות כמה דקות שלונה תבוא, ואז הוא קופץ ורץ אליה ושניהם מתגלגלים במגרש המשחקים וסימונה מדליק סיגריה ומסתכל בטלפון הנייד על האי-מיילים שהוא מקבל מהעבודה ומאיים להתפטר. או שהוא אומר: בטח מחר יפטרו אותי.

אבל למחרת הוא ממשיך ללכת לעבודה, ולשבת בבית-הקפה. הוא מזמין את המלצרית הצעירה לשבת איתו, לעשן איתו סיגריה.

יש לי חולשה לרוסיות, אומר סימונה. איטלקים ורוסים זה מתאים, אני אומרת, ונזכרת במרקיזה פון או.

נכון? אומר סימונה ומתלהב: גם לאיטלקים וגם לרוסים יש רומנטיקה, יש מוסיקה, יש אריסטוקרטיה, יש מאפיה. הכל מתאים.

אני צוחקת, אבל סימונה רציני. בכל זאת המלצרית החמודה היא רק ידידה. היא צעירה מדי בשבילו.

לונה רואה את אושר ומיד נשכבת על הגב.

איך היא נשכבת, אומרת המלצרית. כן, היא קצת שרמוטה, אומר סימונה.

ואני אומרת: לא יפה להגיד ככה. לונה כלבה טובה. היא רק רוצה לשחק.

כשלונה מתעצבנת על כלב סימונה צועק: יופי לונה, תגני על הוירג'יניטה שלך. איך אומרים בעברית וירג'יניטה?

בתולים, אני אומרת. אבל קשה לסימונה מאד לבטא "בתולים".

ככה אומרים? מגינה על הבתולים, ואת המלה "בתולים" הוא מסנן בין השיניים כאילו היתה עשויה חצץ.

בהתחלה סימונה חשב שאושר נלהב מדי, ולונה מתרגשת מדי ואוכלת קקי.

כשהיא אוכלת קקי, אומר סימונה, בא לי לזרוק אותה לזבל.

עכשיו סימונה יותר סלחני. הוא אומר: ראיתי שגם לונה מחפשת אושר.

סימונה קורא את המיילים וצועק: פוטאנה! ואני אומרת לו: לא יפה לדבר ככה.

אני יודע, אומר סימונה.

הוא מתרגז שלונה אוכלת זבל במגרש המשחקים ואחר כך היא מקיאה. לונה! הוא צועק. לונה מעמידה פנים שאיננה אוכלת דבר, אבל בסתר היא בולסת כל מה שזרוק בגינה: חתיכות עץ, עלים, קופסאות פלסטיק עם שאריות מזון. עכשיו היא בדיאטה כי היתה מדי שמנה והיא כל הזמן רעבה. גם אושר בולע הכל אבל לו יש קיבה מברזל. וחוץ מזה כשהוא משחק עם לונה הוא לא אוכל שום זבל, רק מלקק את לונה. לפעמים הם מתנשקים בפה וסימונה מחייך. הוא אומר: אני חושב שאושר מאוהב.

הבחורה הראשונה ששמרה על לונה כשנסעתי לאיטליה, מתלהב סימונה, הייתי מתחתן איתה. היתה לה כזאת אהבה עם לונה ממבט ראשון, שחשבתי, אם היא יכולה כל כך לאהוב לונה, גם אני יכול להתאהב בה.

למה לא? אני אומרת. אבל אני יודעת שגם זאת פנטסיה. גם הבחורה שיש לה כזאת אהבה עם לונה הרבה יותר מדי צעירה בשביל סימונה.

סימונה אומר שהוא חייב לפחות שלוש פעמים בשנה לנסוע לאיטליה, אחרת הוא משתגע. כשהוא נוסע הוא משאיר את לונה עם אנשים ששומרים עליה, אבל כל הזמן הוא מאד דואג. הבחור האחרון ששמר על לונה צילם אותה בפלאפון ושלח לסימונה כל יום תמונות של לונה לאיטליה.

הוא ידע שאני כל כך דואג לה, אומר סימונה.

כשאני מספרת לסימונה על מקום יפה בארץ שכדאי לו לנסוע אליו הוא אומר: אני צריך למצוא בחורה שתיסע איתי.

אולי תמצא שם, אני אומרת. אולי באמת, הוא אומר, זה רעיון.

אבל הוא לא באמת נוסע למקום יפה בארץ. הוא יושב בבית הקפה של יוני עם לונה, ועם המלצרית, או עם חבר. פעם ראיתי אותו יושב עם האשה האיטלקיה היפה שיש לה ילדה קטנה, ואני מכירה אותה מהגינה שלשם היא באה עם הילדה לשחק. נדמה לי שהיא לא נשואה כי אני רואה אותה תמיד לבד.

אני חושבת אולי היא יכולה להתחתן עם סימונה, כי גם היא מאיטליה והיא כל כך יפה והיא וסימונה כבר מכירים, אז אולי הם יתחתנו ויגורו ביחד עם הילדה הקטנה ועם לונה ועם החתולה שסימונה אלרגי אליה אבל בכל זאת מגדל אותה.

אבל בחיים שידוכים לא מסתדרים כל כך בקלות. אני חושבת אם האשה האיטלקיה היפה היא אחת מהאנשים שסימונה אמר לי שהם ביחד כל החיים עוד מבית-הספר של הקהילה היהודית במילאנו ששם הוא גדל, ואולי בעצם היא יותר מבוגרת מסימונה, אבל לי היא נראית צעירה מאד כי אני כבר זקנה.

אני אוהבת את מילאנו כי שם הקתדרלה הגדולה שמעליה צילם ויטוריו דה-סיקה את טוטו והחברים שלו עולים לשמיים, ששם החיים יותר טובים מבארץ. פעם כשהייתי צעירה הייתי במילאנו ועליתי על הגג של הקתדרלה. זה היה כשהבריגדות האדומות פוצצו רכבת ונהרגו שמונים אנשים. זה היה מאד מזמן.

אני מספרת לסימונה וסימונה אומר: הבריגדות האדומות עוד מעט יחזרו.

תמיד סימונה חושב שיקרה משהו רע, בישראל וגם באיטליה. סימונה תמיד חושב שתהיה מלחמה, או טרור, אולי פיגוע בבית הקפה, או שיהרסו את ישראל וכולנו נמות. תמיד סימונה מאד דואג.

פעם לא נפגשנו יומיים וסימונה אמר לכולם שהוא מאד דואג לענת כי הוא לא ראה אותי יומיים וזה לא יכול להיות. באמת היו לי כל מיני סידורים והלכתי לכל מיני מקומות. בגלל שסימונה אמר לכולם שהוא דואג לי כולם התחילו לדאוג לי גם, וחשבתי שזה נחמד שדואגים לי כשלא רואים אותי יומיים, אבל קצת מוגזם.

אבל הכי סימונה דאג כשהיתה מלחמה והיו אזעקות. אפילו בירושלים היו שתי אזעקות, אבל רק אחת שמעתי. את השנייה לא שמעתי בכלל, וממילא הטילים נפלו מאד רחוק.

איך לא שמעת? אומר סימונה. הוא לא מבין איך אפשר להיות כל כך פזור-דעת כשיש מלחמה.

אני אומרת לסימונה שהוא חייב להפסיק לדאוג כי בסוף הוא ימות מהתקף-לב מרוב שהוא דואג. כולם אומרים לי את זה אומר סימונה, ומדליק עוד סיגריה.

וחוץ מזה, אולי דוקא יקרה משהו טוב. אולי טוטו יחזור עם היונה שלו וינחת על גג הקתדרלה במילאנו, ומיד תזרח השמש ויהיה לכולם חם ונעים. ואולי סימונה ימצא אהבה אמיתית, ולונה תמצא אושר, ואושר ילקק את לונה, וכולנו נחיה באושר.

כך לפחות אני מקוה.