ארוחת חג עם הגברת ברש

בערב החג גברת ברש באה לאכול איתנו ארוחת-ערב. היא בת תשעים ושמונה וחצי, וכששרון איחלה לה עד מאה ועשרים היא אמרה שהיא רוצה רק עוד שנה וחצי לחיות, כדי להשלים מאה עגול, ואת שאר השנים היא תורמת לאחרים. היא רוצה לחיות רק כל עוד היא צלולה, והיא לא רוצה להיות במצב של בעלה שהיה במשך שנים מחוסר הכרה, והיא ישנה בבית החולים ליד מיטתו ולא נתנה לו למות. מקולה עלה שכבר איננה בטוחה אם טוב עשתה שלא נתנה לו למות. היא אמרה שהיא לא יודעת מה אנשים חסרי-הכרה מרגישים, אבל היא חשבה שיש דברים שהוא מרגיש וסובל, למשל שהאחיות היו מורידות את המיטה בכוח לצורך טיפול והגוף שלו היה נזרק. זאת היתה אכזריות, היא אמרה. לכן היא ביקשה מהן שיתנו לה לטפל בו בעצמה. אני זוכרת שבאותם ימים היתה שבה הביתה מאד מאוחר בלילות, ולפעמים לא שבה הביתה כלל. מאד חשוב שמישהו מהמשפחה ישב ליד החולה, היא אמרה. היתה לה כורסה שהיא ישנה עליה בדרך כלל, אבל לפעמים סילקו לה את הכורסה, אז היא ישנה על מזרון ליד המיטה. כך זה נמשך שש או שבע שנים, והיא חושבת שבעלה נתן לה את שנות החיים שנגזלו ממנו. היא שוב סיפרה איך נאלצה להינשא בנישואים פיקטיביים לבחור יליד הארץ שבעלה שלח אליה, כדי שתוכל לקבל רישיון עלייה. אחרת לא היה לה שום סיכוי לקבל סרטיפיקט, ואם היא היתה נשארת בגליציה, היא היתה נרצחת כמו הוריה וארבעת אחיה ואחיותיה. היא היתה הכי קטנה והיא היחידה שנשארה. את כל היהודים בעירה רצחו, ירו בהם לתוך בור. היא כבר סיפרה לי כמה פעמים איך עמדה מתחת לחופה עם הבעל הפיקטיבי לבושה לבן ובכתה בכי תמרורים. למזלה בארץ הוא נתן לה גט והיא נישאה לבעלה העיתונאי. הוא עבד בסוכנות הידיעות והלך בכל ערב לדואר בשעת העוצר, כשחיילים אנגלים שיכורים הסתובבו ברחובות ולפעמים ירו באנשים, והיא תפרה בגדי נשים בהזמנה, והם גרו בחדר אחד שהשכירו להם אנשים בשכונת הבוכרים. הו קרעפלאך, אמרה גברת ברש כשהגשתי את המרק, זה קרעפלאך, ויש גם סלק, שיסתלקו כל צרותינו. אני עושה הכל כמו סבתא, אמרתי. אבל ההורים שלך לא מגליציה, אמרה גברת ברש. בוודאי שכן, כבר סיפרתי לך שאמא שלי מסטניסלבוב, אמרתי, ואמא של אבי מפרמישלני. שכחתי, אמרה גברת ברש, זה הכל באותו איזור. גם אמא שלי באה בשלושים ושש, באותה שנה שגברת ברש הגיעה לארץ נשואה בנישואים פיקטיביים. עד 1941 היה לגברת ברש קשר מכתבים עם משפחתה, מאז לא שמעה מהם דבר. אחרי המלחמה חזרו לעיר שני בחורים שברחו לאמריקה, והם חקרו וסיפרו מה שקרה. גברת ברש אמרה שיש לה בעיה שלא נעים לה לדבר על זה בחג, כשצריך לדבר על דברים שמחים, והיא סיפרה שבעלה ונכדה הקטן, שבהיותו בן ארבע בלבד נהרג בתאונת דרכים, קבורים בהר הזיתים, ובגלל המצב היא לא יכולה לעלות לקבר. אחר כך אמרה שהעיקר זה לזכור אותם, ולעלות לקבר זה פחות חשוב. פעם היא היתה עולה לפחות פעם בחודש, ועכשיו אי אפשר, רק בליווי משטרה והיא לא רוצה לבקש. כשהנכד נהרג בעלה ביקש מבתם לקבור אותו בירושלים. לא לקבור, להחזיר אותו לירושלים, כי הוא נולד בירושלים, והיא הסכימה, והם קנו חלקות קבר בהר הזיתים, אבל עכשיו בגלל המצב בעיר העתיקה אי אפשר ללכת לשם. אמרתי שגם אני אינני עולה הרבה לקברות אחי ואבי, כי הם רחוקים, ולוקח לי יום שלם לנסוע ולחזור. גברת ברש אמרה שהעיקר זה לזכור. היא ביקשה רק בשר עוף ולא בשר בקר, כי לבשר בקר, היא אמרה, צריך שיניים. אמרתי שבשוק היו חסרים הרבה דברים לפני החג, אבל חשבתי שבפולין לא אכלו עגבניות, אבל אכלו כרוב וסלק, וזה מה שקניתי ובישלתי, וגברת ברש אמרה שבפולין היא בכלל לא ידעה שיש דבר כזה עגבניות, ושהיא מתרגזת כשאומרים שחסרים דברים, כי אצלנו בארץ לא חסר מה לאכול. היא סיפרה שלארוחת ערב אמא שלה הכינה תמיד מרק, כי מרק זה משביע, והם אכלו דייסות של סולת, ואני אמרתי שאנחנו אכלנו גם דיסה של קווקר שזה שיבולת שועל, ולפעמים ממליגה, וגברת ברש אמרה שממליגה זה כמו סולת, רק צבע אחר. ואמרתי שאכלו אצלנו הרבה כוסמת, וגברת ברש אמרה הו כוסמת עם אטריות, קשע מיט פלעצלאך, שאלה אטריות מרובעות, ואמרתי לה שגם אצלנו בישלו את זה ואמא שלי היתה סוחבת אליי סירים מלאים כוסמת עם אטריות מרובעות, שזה היה מאכל חג, ואני מעולם לא אהבתי כוסמת למרות שעל זה גדלנו, ושרון אמרה שעכשיו כוסמת זה מאד אופנתי בגלל הצמחונים שאוכלים כוסמת, וגברת ברש אמרה שבישראל אוהבים לאכול אורז שהיא דוקא לא זוכרת שאכלו בפולין. ואני נזכרתי בהולופטשעס שסבתא שפרה הכינה לחגים, שזה כרוב ממולא באורז מבושל ביין ודבש עם פרוסות לפת, שהיו המאכל האהוב עלי, וגברת ברש אמרה כן, עם צימוקים, ושאלתי אותה אם הם בישלו גם קולקעלאך, שאלה קציצות בשר קטנות מבושלות ביין ודבש שהגישו אצלנו בחגים למנה ראשונה, אבל גברת ברש אמרה שאף פעם הם לא בישלו ביין, וחשבתי לעצמי שהם היו עניים בהרבה ממשפחתי, שהיתה משפחה של סוחרי עורות שהיתה להם חנות גדולה בסטניסלבוב ואחר כך גם בחיפה, ברחוב החלוץ. רציתי לשאול את גברת ברש במה עסק אביה אבל משהו עצר אותי מלשאול את השאלה. וגברת ברש סיפרה איך בתקופת המנדט לא היה מה לאכול אבל היו אנשים רחמנים, ובעלת המכולת אמרה לסטודנטים הרעבים שיקחו מה שהם צריכים ויחזירו כשהם ירויחו כסף, והיו שהחזירו והיו שלא החזירו. איזה אנשים היו אז, אמרה גברת ברש, והיא סיפרה איך כשעלתה לארץ ריחמו עליה כמה בנות ולקחו אותה לישון איתן בחדר, אבל היו שם רק שלוש מיטות, והיא ישנה על הרצפה, ואחת הבחורות ריחמה עליה ועשתה איתה תורנות, שבכל פעם אחת מהן תישן במיטה והשנייה על הרצפה. איזה אנשים היו אז, אמרה גברת ברש. גברת ברש השתדלה לאכול הכל ומאד התנצלה שהתקשתה לסיים את סלט הכרוב. אחר כך שאלתי אם היא רוצה פרוסת שטרודל, והיא אמרה עשית הכל, ואמרתי כן, והיא אמרה זה אוכל גליצאי ואמרתי שוב שאני עושה הכל כמו סבתא, וחשבתי על סבתא שפרה שמתה בא' סוכות, שתים עשרה שנים או יותר אחרי שסבא מוישה מת בהושענא רבא. אני חושבת עליהם בכל יום, אבל בסוכות במיוחד אני חושבת עליהם, ששניהם מתו בחג, ולא עולים בחגים לקבר, רק זוכרים אותם בכל יום. גברת ברש ניסתה לאכול את השטרודל, אבל היה לה קשה לבלוע את פרוסות התפוחים הלא מקולפות. יש לי בעיות בליעה, היא אמרה, ולרגע התחלחלתי ונזכרתי באחי הגוסס שאהב מאד שטרודל תפוחים והייתי מכינה לו כשהוא היה חולה, אבל כשמצבו הידרדר הוא לא הצליח לאכול את עטיפת הבצק, ואחר כך גם לא הצליח לבלוע את קליפות התפוחים שנתקעו בגרונו, והכנתי לו רסק תפוחים בלי קליפות, אבל זמן קצר אחר כך הוא הפסיק לאכול בכלל, וזה היה הרגע הכי קשה כשאמרו לי שכבר לא נותנים לו לאכול, וידעתי שעכשיו ימיו ספורים, ומשהו בתוכי התקומם ולא רציתי להסכים, אבל איש כמובן לא שאל לדעתי. לפעמים כשאדם חולה מאד לא לגמרי ברור אם הוא מת או בעצם הרגו אותו, והשאלה הזאת ממשיכה להציק כל החיים, אם היה אפשר לטפל בו אחרת ולהציל אותו, השאלה הזאת לא נותנת מנוח, אפילו כשיודעים שהמחלה היתה נוראה וחסרת סיכוי. אמרתי לגברת ברש שבפעם הבאה שאזמין אותה אכין שטרודל עם תפוחים מקולפים, והיא מאד צחקה. בכל זאת היא אכלה את השטרודל ככל יכולתה ואמרה שטרודל מצוין. גברת ברש חיה עם המחשבה שהיא יכולה למות בכל יום, ומייחלת לחיות עוד שנה וחצי, כדי להשלים מאה עגול. כמובן שכל אחד יכול למות פתאם, אפילו אם הוא לא זקן או לא מאד זקן, אבל יש אנשים שיודעים שזמנם נקצב לשנים ספורות, והם חיים עם הידיעה הזאת בשלוות נפש, וחושבים שמזלם שיחק להם, ואלה הם האנשים שזוכים להאריך ימים.     

נחמות קטנות

ביום מותו של אחי נדברתי עם אסתי שנעלה ביחד לקבר, ואסתי אמרה שהיא רוצה שאני אהנה ביום הזה מזה שיש לה מכונית, כי בדרך כלל אני נגררת באוטובוסים והולכת הרבה ברגל ולפעמים גם טועה בדרכי ומאחרת, ואסתי באה לקחת אותי מתחנת הרכבת והביאה אותי לקבר ואז נסעה להביא את שאול שהשתחרר לא מזמן מהצבא למחוז חפצו. אני ישבתי ליד הקבר וקראתי תהלים, ואז התקרבה אלי מכונית שנהגה בה אשה מתולתלת שהביטה בי כאילו דעתה איננה נוחה ממני, ואינני זוכרת אם היא דיברה אלי אז. אחרי חצי שעה בערך אסתי חזרה עם שתיל של בוגונויליה אדומה שהיא רצתה לשתול בקבר, כי אחי אהב מאד בוגונויליה ובעיקר אהב את הצבע האדום ופרחים אדומים בפרט. ואז האשה המתולתלת שכנראה עקבה אחרינו מקרן זוית כלשהי ניגשה אלינו ואמרה שהיא אחראית על הגינון בבית הקברות ושאסור לשתול בוגונויליה בקבר כי השורשים שלה יכולים להרים את כל המצבה ממקומה. אמרתי לאסתי שניסע למשתלה ונביא עציץ ונשתול את הבוגונויליה בעציץ ונשים את העציץ מאחורי המצבה וזה יהיה יפה שענפי הבוגונויליה עם הפרחים האדומים הבוערים שלה יציצו מאחורי המצבה כי אחי אהב בוגונויליה ובמיוחד את הצבע האדום, כל דבר אדום הוא אהב – בגדים אדומים, חפצים אדומים, פרחים אדומים, ואת כל הגוונים של אדום הוא אהב: את השני ואת הארגמן. נסענו למשתלה ובחרנו עציץ גדול ואדום וארגמני ואמרתי לאסתי שאחי היה אוהב את העציץ הזה, ואז ראיתי שתיל אחר של בוגונויליה, יותר גדול ויפה מהשתיל הראשון שאסתי הביאה, ורציתי שניקח דוקא אותו, ושתלו לנו את השתיל היפה והגדול בעציץ היפה והגדול והאדום ונסענו לקבר והצבנו אותו מאחורי הקבר והבטנו בו וחשבנו שהוא יפה ואסתי הביאה מים והשקתה אותו, ואני קראתי עוד תהלים, ואחר כך אסתי אמרה שאולי נלך לשבת באיזה מקום כי כבר נהייתה שעת צהרים והשמש התחזקה והיכתה בנו בכוח, אבל לפני זה אנחנו צריכות לחזור למשתלה ולהחזיר את השתיל הראשון שהשארנו מבויש בצד. ואז נסענו למשתלה והחזרנו אותו והסתכלנו סביב וראינו שלקחנו את השתיל הכי אדום והכי יפה ואת העציץ הכי אדום ויפה לקבר של אחי והייתי שמחה. ואז נסענו לחפש מקום לשבת וראינו שכבר מאוחר, אז אסתי לקחה אותי לרכבת שאוכל לחזור הביתה בזמן להוציא את אושר לטיול, ואמרתי לאסתי שאני שמחה על כל מה שעשינו, ואסתי אמרה שהיה יותר טוב אם לא היה צריך לנסוע שלוש פעמים למשתלה, ואני אמרתי שזה דוקא היה מצחיק. לפעמים כשהצער גדול מנשוא, דוקא הטרדות הקטנות והטפשיות מביאות נחמה.

*

בערב יום הכיפורים לבשתי סתם חצאית וחולצה ויצאתי לטייל עם אושר, וראיתי שכל הנשים לבושות בלבן וגם המכרות שפגשתי ותמיד לבושות בשלל צבעים וגוונים, היו לבושות בלבן, וקצת התביישתי שאני לובשת סתם בגדים פשוטים של חול, כי בטיולים עם אושר שסוחב אותי תמיד בין שיחים וקוצים קצת טיפשי ללבוש לבן, וגם ככה הקוצים נתקעים לי בבגדים ומחוררים וקורעים אותם, ובכל זאת קצת התביישתי שלא כיבדתי את יום הכיפורים בבגדים נאים. בבוקר יום הכיפורים אושר התעורר מאד מוקדם, וחשבתי מה אלבש וראיתי שהחולצה הנקייה היא זו הכחולה שיש עליה הדפס של עוגיפלצת, וקניתי אותה במיוחד כדי להצחיק את אחי שמצבו כבר היה בכי רע, והוא לא ממש הצליח לצחוק. אחי מאד אהב סרטים מצוירים וגם את החבובות, וקריקטורות, וכל דבר שהיה שמח ומצחיק. בהתחלה כשנסעתי לבקר אותו לבשתי חצאית שחורה וחולצה לבנה, כדי להיראות יפה, ואחי לא אמר דבר, אבל פעם כשלא היו לי בגדים אחרים נקיים לבשתי את חולצת המומינים שלי, שכולם מחייכים כשהם רואים אותה, ואת החצאית הפרחונית עם הפרחים הקטנים הכחולים. כשאחי ראה אותי עם תדפיס המומינים על החולצה הוא כל כך צחק, ואמר תמיד תלבשי את החולצה הזאת, וכך עשיתי, עד שהיא נקרעה מרוב הלבישות והכביסות, ואת חולצת עוגיפלצת ביקשתי שידפיסו לי במקום חולצת המומינים שנקרעה, כדי להצחיק את אחי, שמצבו כבר היה בכי רע וכבר לא הצליח לצחוק. אחרי שאחי מת לא הייתי מסוגלת ללבוש את חולצת עוגיפלצת הרבה מאד זמן, אבל אחר כך דוקא חזרתי ללבוש אותה, והיא הזכירה לי את אחי, שאילו הרגיש יותר טוב, היה צוחק ממנה מאד. ביום הכיפורים בבוקר לא הייתי בטוחה אם כדאי לי ללבוש את חולצת עוגיפלצת ביום הקדוש, ואולי אנשים יחשבו שאני מזלזלת ביום הכיפורים בגללה, אבל דימיינתי לעצמי את אחי צוחק ובכל זאת לבשתי אותה, וחשבתי שאם אלהים יביט בי מלמעלה ויראה אותי בחולצת עוגיפלצת אולי גם הוא ייזכר באחי ויצחק, ויום הכיפורים הוא גם יזכור ואני מדליקה שני נרות נשמה לאבי ולאחי, ואולי אני אצחיק את כולם, אז לבשתי את חולצת עוגיפלצת שלי, והלכתי לטייל עם אושר בבוקר מוקדם וגם אחרי הצהרים, כשכבר הייתי מאד חלשה וקצת כאב לי הראש, אבל ידעתי שהצחקתי את אלהים והוא ישמור עלי שאשוב הביתה בביטחה.

*

בערב יום הכיפורים הדלקתי שני נרות נשמה לאבי ולאחי, והרגשתי אותם בבית כל יום הכיפורים, והם היו שמחים, והיה לנו טוב ביחד כל יום הכיפורים. כל הזמן הסתכלתי בנרות הנשמה אם הם עוד דולקים, כי ידעתי שכשהנרות יכבו הם יצטרכו ללכת ממני, ורציתי שהם יישארו עוד קצת ועוד קצת נדבר. בשעה האחרונה של יום הכיפורים ראיתי שהנרות דועכים והתחלתי להרגיש מאד רע. שכבתי על המיטה והתפללתי הרבה וראיתי איך החושך יורד ואחר כך הלכתי למרפסת ונשענתי על המעקה והסתכלתי בשמיים וראיתי רק שני כוכבים, ופתאם ראיתי כוכב שלישי יוצא, ואז הסתכלתי בשעון של הממיר שהוא הכי מדויק בבית, כי את השעונים האחרים אני מכוונת בעצמי והם אף פעם לא מדויקים, וראיתי שזו בדיוק השעה שיוצא בה יום הכיפורים. הסתכלתי בנרות הנשמה והם עוד קצת דלקו, ושתיתי מים והרגשתי שהכוחות חוזרים אלי, ורק בחצות ראיתי שהנרות לגמרי כבו, וחשבתי אם לזרוק אותם לפח, ולא הייתי מסוגלת. בבוקר כשהתעוררתי הבית היה מלא אור והקופסאות של נרות הנשמה היו כבויות וקרות. בכל זאת רציתי לשמור אותן, ואז אמרתי לעצמי שאני תמיד נצמדת לחפצים ואסור לי להיצמד כל הזמן לחפצים, כי רק אני רואה את הנשמות של אבי ואחי בתוכן, אבל הן לא בתוכן הן בלבי, והכרחתי את עצמי לזרוק את הקופסאות הקרות של נרות הנשמה לפח, והרגשתי צער גדול, וכבר לא ריחפו בחלל הבית נשמות, ואת חולצת עוגיפלצת כיבסתי בקערה ותליתי על החבל לייבוש, ואמרתי לעצמי מי בז ליום קטנות, הרי עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, ואדם לעמל יולד, וביום קטנות ננוחם.  

מֶסְיֶה שִׁיפְר דֶה-פָּארִי

האם אתם זוכרים את הסדרה הבריטית החביבה "מה יגידו השכנים?" (Keeping up Appearances) עם דמותה הבלתי נשכחת של הייסינת באקט (בגילומה של פטרישה ראותלדג'), Mrs. Bucket, שבכל פעם שמצלצל הטלפון מזנקת ומכריזה לתוך השפופרתBouquet Residence ? כי זר פרחים צרפתי שוה הרבה יותר בבורסה החברתית מדלי בריטי פשוט? אולי לא שמתם לב, אבל גם בעיתון "הארץ" יש מאדאם בּוּקֶה שכזו. בעברית קוראים לה בני ציפר, וכמו במקרה של הייסינת באקט, גם ממנה אין מנוס. ביום ו' האחרון הקדישו לה ולבנות מינה את כל מוסף השבוע, ובו שפכו כתבי "הארץ" את מרירתם על כל מי שזוכה בפירסום, בכבוד ובאהבה שאיוו לעצמם. שנינות לא היתה שם, וולגריות וגסות-רוח לשמה היו שם בשפע, עד כדי כך שחששתי לקרוא את הכותבים שאני מחבבת, שמא תיפגם אהבתי אליהם, וציינתי לעצמי לטובה את כל מי שלא השתתף. אינני יודעת אם היו אמיצים שקראו הכל או הרבה, הדבר היה למעלה מכוחי, ובראשי עלו חרוזיו האהובים של חנניה רייכמן, ש"אין צורך לאכול את הביצה כולה, כדי להיווכח שהיא מקולקלה". אבל למרות שהבטחתי לעצמי חזור והבטח שלא לקרוא עוד את טוריו של  Monsieur Chiffre, כשלתי וקראתי השבוע אפילו שני טורים מפרי עטו.

אחד מהם הוקדש לביזויו של אתגר קרת, שאילו סופר גרמני היה כותב כמוהו, כך לדברי מֶסְיֶה שִׁיפְר אמר לו פעם סופר גרמני (ברלינאי!) עלום שם, (שיש לו מן הסתם מרצדס, או פוני, או גם וגם), היו מעיפים אותו מכל המדרגות, אבל בהיותו יהודי מהמזרח התיכון, או כפי שאומרים בגרמניה: אזיאת, סולחים לו. באמת מזל שהגרמנים, העם האהוב כל כך על עיתון "הארץ" וכותביו, מוכנים כיום לסלוח לאתגר קרת ולא שולחים אותו לתאי הגזים, כפי שכמעט עשו להוריו. ואינני מתכוונת להגן כאן על יצירתו של אתגר קרת, שאני מכירה ממנה רק מעט, וזו גם איננה הנקודה. הנקודה היא כיצד משמשת המתקפה על אתגר קרת הצנוע את הצורך להאדיר את מעמדו של Monsieur Chiffre במֶכָּה של הסנובים, לוּטֶציה הנאוה, וב-lingua franca של הסנובים, המוכרת גם בשמה האנגלי העממי Name Dropping, וזאת כמובן מבלי לשכוח את גרמניה – לא זו שעולים אליה לרגל כדי להשכיח את אושוויץ, אלא זו שכתב עליה לפנים הסופר הרומי טקיטוס, והגרמנים בה כחולי עיניים ואדומי שיער ואינם מתחתנים עם זולתם – היטלר אהב את החיבור הזה.

ובכן הסכיתו ושמעו: בְּשֶׁבֶת הוד מעלתו Monsieur Chiffre כהרגלו שבת אחים גם יחד עם אינטלקטואלים צרפתים! בארוחת-ערב של אינטלקטואלים צרפתים! בנוכחות "חבר האקדמיה הצרפתית ומי שנחשב האפיפיור של ביקורת הספרות שם" אנג'לו רינלדי, שהיה ידידו הקרוב או יותר מזה של פרנסואה מוריאק! סיפרה אשת יחסי ציבור של הוצאת ספרים צרפתית שאתגר קרת לא היה מרוצה מקידום ספריו בהוצאתה ואמר שהוא שוקל לעבור להוצאה מתחרה, ושוו בנפשכם: "האפיפיור של ביקורת הספרות הצרפתית" לא ידע מי זה אתגר קרת! והמשיך לדבר על פרנסואה מוריאק, סופר שמסיה שיפר מעריץ, כמו רבים אחרים. (אני בעוונותי קראתי בילדותי רק את פקעת הצפעונים, וכבר אינני זוכרת הרבה, וגם הצרפתית שלי לא משהו).

אליבא דמסיה שיפר, נראה שאתגר קרת צריך עכשיו להתאבד בגלל שהאפיפיור של ביקורת הספרות הצרפתית, זה אשר Monsieur Chiffre אוכל איתו ארוחת-ערב, לא ידע את שמו. מבלי לדעת הרבה על אתגר קרת אני מנחשת שהוא איננו עומד להתאבד.

המתקפה על אתגר קרת, לבד מכך שמרחפת מעליה המפלצת ירוקת-העין בקנאתה המתפרצת בסופר האהוב כל כך בארץ וגם בעולם – ועם אהבת הקוראים אפשר לא להסכים, אבל אי אפשר להתכחש לה, שהרי מהו סופר ללא אהבת קוראיו – המתקפה היא ניסיון נוסף למכור לנו מחדש בתור Monsieur Chiffre מהסלון הספרותי בפריס, את מי שאנו בעוונותינו מזהים דוקא כבֶּנִי יִשָּׁקֵנִי לְשָׂרָה. אין זה הניסיון הראשון. לפני מספר שנים זכינו לקינתו הארוכה על פני כמה עמודי מוסף השבוע של Monsieur Chiffre, שלמרות בקיאותו המעולה בלשון צרפת ובספרותה לא נכלל במשלחת של סופרים ישראלים לצרפת, שכמה מהם, שומו שמיים, אינם דוברים כלל צרפתית, ונאלצו לתקשר עם מארחיהם בשפה האנגלית, שעוד מימי ז'אן דארק, אם לא מימי שרלמן, המוכר בשאר העולם כקרל הגדול, איננה חביבה על הפרַנקים. והנה ישנם כאלה המתקראים סופרים עבריים, שללא צרפתית רהוטה, ואפילו באנגלית אמריקאית ללא שמץ מבטא אוקספורדי, מתחבבים לא רק על הקוראים הישראלים אלא גם על קוראים בכל קצוות העולם, ודוקא בפולין, מקום שכפי שכבר לימדתנו אהובת המונים אחרת, שלפיכך יש המחמיצים כלפיה פנים, ויסלבה שימבורסקה המופלאה, המשפט היחיד שיודעים הצרפתים לומר עליו הוא Ce froide en Pologne, (קר בפולין), למרות שמדוברי השפה הצרפתית יכולנו לצפות להרבה יותר.

ובעוד Monsieur Chiffre סועד את לבו ונפשו עם אינטלקטואלים צרפתים ואפילו עם חברי האקדמיה הצרפתית, נלחמו בבית המשפט בירושלים כמה אנשים שאינם דוברים צרפתית כלל ומעולם לא קראו את פרנסואה מוריאק על לחמם וכבודם: אהובת לבו של Monsieur Chiffre, הוד מעלתה השרה נתניהו, עלבה בהם, צעקה עליהם, הזעיקתם באישון לילה לחמם את צלחתה והיכתה אחת מהם, שהתעלפה, והם מבקשים מזור לעלבונם וכאבם.   

תרבות, קולטורה, מן השורש הלטיני colo, פירושו לטפח גינה, או לעבד שדה, וגם להפוך צמחי פרא או שטח בור לגידולים מועילים, כאלה שתכונות הפרא שלהם רוסנו ותכונותיהם המועילות השתבחו, ומכאן נגזר גם לכבד את האדם ולעבוד את האלים. תרבות עניינה הוא בראש וראשונה עידון הגסות והרוע האנושיים ודחיקתם בעזרת הנימוס ונועם ההליכות, וגם שפלות-הרוח ויראת-שמיים הם מעניינה של התרבות. קריאה רבה של ספרות יכולה לתרבת את האדם, או שלא. השפלת אנשים לשמה איננה תרבות, וגם התרפסות בפני שָׂרים ושָׂרות איננה תרבות. גם התפארות והתהללות מפיך שלך אינן בין התכונות שמצופות מבן תרבות. ואילו רחמים על פשוטי עם שחייהם קשים, וכאן אני עוברת בחטף לטורו השני של מר ציפר, זה שמלין על אהבת הישראלים לצ'כוב, מתוך שאינם ראויים לדעתו לצ'כוב, או שצ'כוב איננו ראוי להם או איננו מובן כהלכה, לצערי לא לגמרי הבנתי את הטור הזה שבו ציטט ציפר את מאיה קגנסקיה, והפגין את בקיאותו בצ'כוב, אף גינה את בורותנו שלנו, אוהבי צ'כוב העבריים, שלא הבינונו את צ'כוב כהלכה, מה שייתכן בהחלט, ואיננו משנה את העובדה שרחמים על פשוטי עם שחייהם קשים הם דבר מבורך. ההימנעות מלנשוך ולהכות את מי שחלש ממך, היא מה שמבדיל את בן התרבות ממי שאיננו בן-תרבות, ואפילו שלא קרא את פרנסואה מוריאק מעולם, ולא אכל ארוחת-ערב מעולם עם שום אינטלקטואל צרפתי וחברי האקדמיה הצרפתית בכלל זה. היכולת לחוש רחמים, חמלה, אהבה לבני אדם ולמקומות שאיזכור שמם איננו מקדם את מעמדך החברתי, היכולת לכבד גם אותם ולא רק להתרפס בפני שועי ארץ, הוא לב לבה של התרבות, של אצילות הנפש, של כל מה שהסנוביות זרה לו.

ואני רק תוהה ביני לביני אם אנג'לו רינלדי קרא גם את "מרש תורכי". דוקא ספר נחמד.

ריקוד מושחת

שוב צפיתי ב"ריקוד מושחת". אני מאד אוהבת את הסרט הזה, ואת פטריק סוויזי, שכבר איננו בחיים. ראיתי את הסרט הזה רק בטלויזיה, שנים אחרי שיצא לאקרנים. כשהסרט יצא, בשנת 1987. כבר לא הלכתי הרבה לסרטים. היו לי שתי בנות די קטנות ובעלי עזב שנה קודם לכן את הבית וניהל נגדי משפט גירושין די אכזרי שהסתיים רק ב-1989, שנה שקרו בה המון דברים בעולם וגם לי אישית, ואחרי שקיבלתי את הגט נסעתי לוינה בפעם הראשונה והיא הפכה למקום מאד חשוב בחיי, אבל כבר לא רקדתי יותר. שנים קודם הפסקתי לרקוד, בעצם כבר אחרי ההריונות שהחמירו מאד את דלקת הפרקים שסבלתי ממנה מילדות. אולי עוד קודם, כשהיכרתי את בעלי, שהוא נכה צה"ל. אבל אני זוכרת שפעם במסיבה כאילו רקדנו בכל זאת. בהריון הראשון הרופא אמר שכשאלד הכל יסתדר, אבל זה לא קרה, ובסוף ההריון השני כבר כמעט לא יכולתי ללכת. אחרי הלידה חזרתי ללכת, ואני מאושרת שאני הולכת היטב עד היום, אבל לרקוד כבר היה בלתי אפשרי. בשבילי להסתכל על הריקודים ב"ריקוד מושחת" זה כמו להסתכל על חלום נעורים שנפרדתי ממנו הרבה יותר מדי מהר, ולמרות שלא היה בזה שום דבר טראגי, רק השלמה שקטה עם המציאות, בכל זאת המחשבה על ריקוד עדיין מרגשת אותי מאד, והמחשבה על הפרידה ממנו עוד גורמת לי צער, לא צער טראגי, רק הצער שגורמת התבוננות בתמונות נעורים שחלפו מהר מדי. מהאינטרנט למדתי שריקוד מושחת נחשב לסרט של ילדות או נערות, אבל כשהסרט יצא לאקרנים כבר הייתי אמא לילדות כאלה – בנותי שלי העדיפו את הנסיכה הקסומה המופלא או את שתיקת הכבשים המבעית – והסרט הזה, ריקוד מושחת, שאינני מצליחה לזכור מתי ראיתי אותו לראשונה, מרגש אותי בכל פעם מחדש, ואני מסתכלת בו ורוקדת בדימיוני.

את פטריק סוויזי ראיתי בפעם הראשונה דוקא בסרט מאוחר יותר "עיר האושר", שהיה סרט מאד רציני והוא שיחק שם רופא שנוסע לטפל בעניים בהודו ומשנה את החיים להם ולעצמו. זה סרט יפה מאד אבל הוא לא נחשב לאחד הסרטים המפורסמים של פטריק סוויזי, למרות שהוא היה נהדר בסרט הזה. הוא שחקן שמאד ידע להיכנס לתפקיד, ובעיר האושר הוא נראה מבוגר והיה נדמה לי אפילו שהוא שיחק שם כומר, למרות שבעצם הוא שיחק רופא, אבל היה בו איזה להט דתי של מטיף שנשאר לי בזיכרון. בעיר האושר הוא היה רק שחקן, והוא היה שחקן נהדר, למרות שאנשים אהבו לרדת עליו שהוא רק יפה, ושריקוד מושחת הצליח בגלל שרואים אותו הרבה בלי חולצה. זה כמובן לא נכון. ריקוד מושחת הצליח מאד כי השחקנים שם נהדרים, ופטריק סוויזי היה גם רקדן וזמר נפלא, שגם כתב בעצמו להיטים גדולים, גם לסרט הזה. אין הרבה אנשים שיש להם כל כך הרבה כישרונות. לתפקיד של ג'וני קאסל הוא דוקא היה מבוגר מדי, וג'ניפר גריי נראית על ידו מאד ילדה, אבל זה לא מפריע במיוחד, כי הם שחקנים טובים, ונהדר לראות אותם רוקדים, למרות שאני אישית מעדיפה את קטעי הריקוד של סוויזי עם סינתיה רודס, שכמוהו גם היא היתה רקדנית מקצועית, ואני אוהבת את הדמות של פני, למרות שהייתי צריכה כאילו להזדהות יותר עם בייבי, שרוצה לעזור לעניים וללחום למען צדק חברתי. בנעוריי גם אני רציתי, אבל בבגרותי הייתי יותר מדי ענייה בשביל זה. הנעורים שלי לא היו דומים לאלה של בייבי, הם לא היו מוגנים ושמחים, ואולי בגלל זה אהבתי מאד כל חיי אגדות, וריקוד מושחת הוא בהחלט אגדה, הכל מסתדר שם כמו שרוצים בחלומות, וזה כיף.

מאיר שניצר כתב על זה שהסרט מתרחש בשנות הששים באתר נופש יהודי בהרי הקטסקיל, וכל הנופשים העשירים, כמו אביה הרופא של בייבי, הם יהודים עם שמות יהודיים, אבל לא מדברים על זה בסרט, כאילו זה סרט משנות השלושים, שמפחד להעלות את הנושא היהודי. הוא צודק כמובן. רוב הדמויות בסרט הן של יהודים, ואפילו יש סיבות טובות לחשוב על ריקוד מושחת כעל סרט אנטישמי, כי כל היהודים בו, חוץ מבני משפחתה של בייבי, הם דוחים ומכוערים: הבן של בעל המלון שמצפה שכל הנערות תתאהבנה בו בגלל עושרו, זוג הגנבים הקשישים, ויויאן המתפרפרת שמעלילה על ג'וני, וכמובן הנבל של הסרט: רובי הסטודנט לרפואה שמכניס את פני להריון ומתנער ממנה. הטוב של הסרט הוא ג'וני קאסל שברור שהוא לא יהודי, ומשחק אותו פטריק סוויזי הקתולי, שאחר כך החליף כל מיני דתות אופנתיות כמו בודהיזם וסיינטולוגיה, אבל מצעירותו ועד מותו היה נשוי לאהובת נעוריו והקדיש לה את אחד הלהיטים הגדולים של הסרט, מה שבכלל לא הפריע לו להיחשב לגבר נחשק, אולי להיפך. בסרט מדברים כל הזמן על פער המעמדות בין בת הרופא העשיר בייבי לבן הטייח העני ג'וני, כי באגדות, וריקוד מושחת הוא אגדה, האהבה גוברת על פער המעמדות. אף אחד לא מדבר בריקוד מושחת על זה שבייבי יהודיה וג'וני קתולי, אבל אני לא בטוחה אם זו התחמקות מנושא לא נעים ולא פופולרי בתרבות האמריקאית: זה שיהודים מעדיפים שהילדים שלהם ימצאו להם בני זוג יהודים ולא נוצרים, בוודאי לא קתולים, שאפילו אוונגלים לא רוצים שהילדים שלהם יתחתנו איתם, קתולים בארצות הברית היו הכי למטה, לפני שהגיעו המוסלמים. אני לא בטוחה אם הסרט באמת מתעלם מהנושא או שפשוט הנושא כל כך מדבר בעד עצמו – השמות, המקומות, הנופים, הדיבורים על עושרו של בעל המלונות קלרמן ועל עושרו של האבא הרופא של בייבי האוזמן, שכל מלה נוספת כבר היתה גובלת בטעם רע. בוודאי התסריטאית היהודיה של ריקוד מושחת שמרה טינה להוריה שניסו לשדך לה צעירים יהודיים עשירים והחמיצו פנים לחבר הקתולי היפה. בישראל אפשר להרגיז את ההורים לא פחות עם חבר מהעדה הלא נכונה, ויש על זה כמובן המון סרטים שבישראל קוראים להם סרטי בורקס, ואני שהרקע שלי קצת שונה וגם העיסוקים קוראת להם סרטי החתול במגפיים או סרטי סינדרלה. בזמנם של האחים גרים זה דוקא היה מאד מהפכני לחתן את הנסיכה או הנסיך עם פשוטי עם, והמחשבה הזאת מצחיקה אותי. למה היהודים בקולנוע ובטלויזיה האמריקאית דוחים ומכוערים זו בהחלט שאלה ששוה לשאול, והיא עדיין רלוונטית גם ב"סקס והעיר הגדולה". האנטישמיות, כמו הנצרות, היא חלק מהתרבות האמריקאית, וכבר מזמן כתבתי על "אודות שמידט" שבו באמת עניין האנטישמיות הוצנע בעיבוד של הספר לסרט, מה שמראה שהיחס ליהודים הוא עניין רגיש בארצות-הברית, הרבה יותר רגיש מפער המעמדות, שהוא תוצאה של מציאות ולא של דיעות קדומות ועוד כאלה שמעוגנות בדת. אובמה איננו מצליח ממש לדבר על ישראל בלי לומר משהו אנטישמי, אפילו כשהוא ממש לא מתכוון לפגוע ביהודים. אבל בסרט הזה זה קודם כל הכעס של התסריטאית היהודיה אלינור ברגשטיין על החברה היהודית שבתוכה גדלה ובגרה, שהופך את המסר של הסרט הזה למסר כור-היתוך מאד אמריקני, שכמו שפיליפ רות היטיב לתאר, מייצג גם את הפנטסיה הארוטית היהודית על מושא התשוקה הנוצרי, שנחשק כשם שהוא אסור, ואפשר להוסיף בצער, שהסרט הזה גם מדגים עד כמה יהודים, כשהם מנסים לדחות את ההתבדלות היהודית ולהעביר מסר אוניברסלי, מעבירים בסופו של דבר מסר מאד אנטישמי, שאולי מבלי להתכוון זה אומר משהו על חוסר-היכולת של יהודים לאהוב את הגוי מבלי להצדיק את האהבה בשנאת יהודים, על האופן שבו השאיפה להיות הומניסטים אוניברסליים הופכת יהודים טובים לאנטישמים, כפי שאפשר לקרוא בעיתונות היהודית, הישראלית או האמריקנית, מדי יום.

כן, כשכותבים על סרטים מצליחים במיוחד צריך להתייחס אליהם ברצינות, גם לצדדיהם הלא נעימים. אבל אני אוהבת מאד את ריקוד מושחת ואת פטריק סוויזי, שלצערי כבר איננו בחיים. כל כך הרבה אנשים שאהבתי כבר אינם בחיים, והוא אפילו לא היה מבוגר ממני בהרבה. קראתי שהוא התחיל לשתות אחרי שאביו נפטר מהתקף לב פתאומי בגיל 57, ומרוב שתייה הוא חלה בסרטן ומת כמו אביו בגיל 57. לפחות גילאי המות שלו ושל אביו כנראה אמיתיים, וגם זה נשמע כמו סיפור מהאגדות, או אולי יותר כמו טרגדיה יוונית. אבל אולי פטריק סוויזי השתכר בגלל ההצלחה האדירה שקשה להתמודד איתה, או בגלל הטלטלות בין הצלחה שלא תיאמן לכישלונות ואכזבות שהחיים מזמנים בהכרח, שזה דבר שהורג הרבה שחקנים וזמרים שהיתה להם הצלחה יוצאת דופן. אהבתי אותו ואני מאד מצטערת עליו, וכשצפיתי עכשיו שוב בריקוד מושחת, חשבתי קצת על הסרט כמו על סרט וידאו מהחתונה של מישהו שמת מות טראגי, שצופים בו כדי להיזכר כמה הוא היה פעם יפה וצעיר ומאושר. למרות ששום דבר בריקוד מושחת לא דומה לשום דבר שקרה לי באמת בחיים הצנועים והלא הרפתקניים שלי, אני מסתכלת על הסרט הזה כמו על סרט חתונה ישן שרואים בו את כולם צעירים ויפים ומקסימים ומלאי תקוה, וגם אני שם, רוקדת את הזמן היפה בחיי שאף פעם לא היה, אבל קורה קצת בכל פעם שאני צופה בסרט הזה.