דוד אלבחרי ושואת יהודי יוגוסלביה

בערב יום השואה ראיתי את סרטה של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שכמעט כל תושביה היהודים, כשמונים אלף נפש, נרצחו בשואה. אחד הדוברים אמר שבקעת הקהילות ביד ושם היא המקום היחיד שבו יוגוסלביה עוד קיימת, כי אחרי נפילת ברית המועצות ואיחוד גרמניה, הלמוט קוהל שהיה אז קנצלר גרמניה, החליט להרוס את יוגוסלביה, באותה שיטה שבה היטלר הרס אותה, על ידי הקמה של מדינות בובה גרמניות בחלקי יוגוסלביה שהיו בעבר חלק מאוסטרו-הונגריה, שהיטלר וגם הלמוט קוהל ראו בהן תמיד חלק מתחום ההשפעה הגרמני, ואף פעם לא השלימו עם הקמת יוגוסלביה, שנועדה לחסום את הגרמנים באירופה היבשתית בלי מוצא לים התיכון ולים השחור, ולמנוע מהם להפוך לאימפריה גדולה. ההבדל בין היטלר לקוהל היה שקוהל קיבל סיוע להריסת יוגוסלביה מארצות הברית ובריטניה, שרצו בכל מחיר לנצל את התפרקות ברית המועצות כדי להפוך שטחי השפעה חשובים שלה לשטחי השפעה שלהם, והמיקום הגיאוגרפי של יוגוסלביה באמצע הים התיכון ועל נתיב הדנובה לים השחור הפך אותה תמיד לחשובה במיוחד ולשדה דמים בין ביזנטיון לונציה, בין הגרמנים לתורכים ובין ברית המועצות לנאט"ו. כל שליטי מרכז ומזרח אירופה, שבניגוד למדינות המערב הכירו את האיזור, כמו פרנץ ורניצקי שהיה אז קנצלר אוסטריה, וואצלב האוול שהיה אז ראש ממשלת צ'כיה, התנגדו לקוהל ואמרו לו שיקרה ביוגוסלביה אסון, אבל הלמוט קוהל שיתף פעולה עם הנשיא הנאצי של אוסטריה קורט ולדהיים ודרס את מדינות מזרח אירופה כמו שרק גרמנים יודעים וגם דרס את יוגוסלביה, בשותפות עם ארצות הברית ובריטניה וגם שותפות מסוימת של צרפת, ובגלל שהזמינו את הטייסים הגרמנים להפציץ את בלגרד, כמו שהם הפציצו אותה במלחמת העולם השנייה, והטייסים הגרמנים שמחו מאד להפציץ את הסרבים, ושכחו לגמרי שהם פציפיסטים, שזה מה שהם אומרים כשמבקשים מהם להפציץ את עיראק או סוריה, מדינות אחיות שלהם שגם שיתפו פעולה עם הנאצים וגם שונאות יהודים כמוהם. כמובן כששלחו טייסים גרמנים להפציץ את הסרבים, גייסו גם כל מיני יהודים חנפנים שיגידו שהסרבים הם כמו הנאצים, כי כשרוצים לפגוע בקורבנות של הנאצים, כמו הסרבים שמיליון וחצי מהם נרצחו בידי הנאצים, מביאים יהודים חנפנים להגיד שהקורבנות של הנאצים הם כמו הנאצים, ובגלל זה זה טוב שהגרמנים יבואו להרוג אותם, ואם למשל הקרואטים בתמיכה של נאט"ו גירשו מאתיים אלף סרבים מקרואטיה, אז הראו בטלויזיה האמריקאית שהסרבים רצחו מוסלמים בבוסניה, כדי שהצופים יבינו שלפגוע בסרבים זה דבר טוב ומותר לעשות להם הכל. שנתיים אחר כך הראו בטלויזיה האמריקאית את מגדלי התאומים נופלים מטרור של ארגון אל-קעידה, שהתחיל את התארגנותו בבוסניה בזמן שנאט"ו פעלה להפוך אותה למדינה מוסלמית, וארגון אל-קעידה שחייב את קיומו לארצות הברית, טוען שהאמריקאים היו בכלל נגד המוסלמים ביוגוסלביה, מה שכמובן לא נכון. כל מה שקורה היום בעולם, התוקפנות של פוטין כלפי המערב בסוריה ובאוקראינה, קשור למה שקרה אז, בסוף האלף הקודם, כשהאיזון בין ברית המועצות לארצות הברית הופר והמערב הרגיש מנצח, ושכח שבניצחון צריך להיות נדיבים ולא תאוותנים, שזה לקח שהרבה מנצחים מכל העמים למרבה הצער שוכחים.

כל זה כמובן סוטה מהנושא שעליו התחלתי לדבר, הסרט של ניצה גונן על השואה ביוגוסלביה, שהוא סרט מאד מרתק, כי הוא עובר מאיזור לאיזור ביוגוסלביה, שחולקה לאחר כיבושה בידי הנאצים בין גרמניה, הונגריה, בולגריה ואיטליה, ולכל חלק היה גורל אחר, ואת המעבר הזה הוא עושה בעיקר דרך סיפורים אישיים של ניצולים מכל איזור ואיזור, והניצולים האלה הם מעטים מאד, כי כמעט את כל יהדות יוגוסלביה, שמנתה רק כשמונים אלף נפש, רצחו. יוגוסלביה היתה ארץ גדולה, והיהודים בה היו מעטים. בארבע-חמש עיירות קטנות בגליציה הפולנית היו יהודים כמו בכל יוגוסלביה. אילו הניחו הנאצים ליהודי יוגוסלביה לנפשם, זה לא היה משפיע במיוחד על מצב היהודים בעולם. אבל הנאצים היו לגמרי אובססיבים בהשמדת היהודים שלהם, והם השקיעו מאמץ אדיר בהשמדה כמעט מוחלטת של יהדות יוגוסלביה, וגם הצליחו מאד להשמיד כמעט את כולם, שאם חושבים על זה זה לא מאד קשה, כשמדובר באוכלוסיה קטנה מאד, מפוזרת מאד, ולגמרי חסרת אונים. לכן רצח יהדות יוגוסלביה, למרות שהיא קטנה, מספר הרבה  מאד על אופיה של הרצחנות הנאצית, זאת שהיום כל מיני פרופסורים שמתחנפים לגרמנים מנסים לטעון שאין לה קשר לאנטישמיות, ולהתכחש לעובדה שהאנטישמיות היתה המופע הכי אופייני לשיח הנאצי, לתרבות הנאצית ולפעולה הנאצית, ושכל התיאוריות הנאציות לכשעצמן שמועלות כדי להמציא להשמדת היהודים סיבות אחרות מאנטישמיות קיצונית, מאבדות מתוקפן ביוגוסלביה, ובכל זאת השמדת היהודים ביוגוסלביה היתה אחת מהאובססיביות והקטלניות ביותר.

יש בסרט הזה הרבה מאד רגעים קשים, שבהם התקשיתי לשמוע את תיאורי הזוועות ולראות את התמונות המתעדות אותן, או אפילו סתם צילומים של מקומות הרצח מימינו, שהופכים את מעשי הרצח למוחשיים יותר, אבל הכי היה לי קשה התיאור של משאית הגז שבה נרצחו יהודי בלגרד, שאחר כך פרקו את גופותיהם בכפר יניציי ליד בלגרד והכריחו סרבים לקבור אותן ואחר כך ירו בהם למות. היתרון של הסרבים על היהודים היה שבהם ירו למות ואת היהודים רצחו בגז מצינור המפלט שחובר לצא המטען שבו היו דחוסים אנשים ונשים וילדים. לנאצים היה מאד חשוב להשמיד את היהודים בגז כמו שמדבירים פשפשים, כי הם חשבו שאם הם ירצחו את היהודים כמו שהורגים פשפשים, זה אומר שהיהודים הם רק פשפשים ולא בני אדם. הם לא חשבו שהמעשים שלהם מלמדים רק עליהם, ולא על הקורבנות שלהם.

משום מה אמרו גם בסרט ששני הנהגים של המשאית נקראו גץ ומאייר, ועד ששמעתי את זה חשבתי שהשמות האלה, שהם שמות מאד נפוצים בגרמניה, גם כשם פרטי וגם כשם משפחה, הם שמות שהמציא הסופר דוד אלבחרי, שכתב ספר על גץ ומאייר שנקרא גץ ומאייר, ואני חשבתי שהשמות והתיאורים של הנהגים הם פרי דימיונו הספרותי, ורק מהצפייה בסרט הבנתי שהסיפור שלו הוא בעצם תיעודי ולא דימיוני, וניסיתי שוב לקרוא את גץ ומאייר, שיצא בשנת 2003 בהוצאת כרמל בתרגומה של דינה קטן בן-ציון, ולדעתי הוא ספרו הטוב והחזק ביותר של אלבחרי, שהוא יהודי מיוגוסלביה שהיגר בזמן המלחמות בשנות התשעים לקנדה, ועכשיו דינה אמרה לי שהוא מחלק את זמנו בין קנדה לבלגרד ושהוא מאד חולה, מה שלא הפתיע אותי, כי הספרים שלו מלאים סבל וצער, כל כך הרבה צער שבקושי אפשר לחיות איתו. בזמנו קראתי את גץ ומאייר בבת אחת ועכשיו התחלתי לקרוא שוב וכל מלה היתה לי כמו מדקרת סכין: "אחד משניהם, טוענים העדים, היה נכנס אל המחנה, משחק עם הילדים, מאמץ אותם אל לבו ואפילו מרעיף עליהם סוכריות שוקולד... משליטף את אחרון הראשים סתורי השיער, חילק את הסוכריה האחרונה והעמיד על הקרקע המוצקה את הזוג האחרון של הרגלים הקטנות, הם מתפוגגים מתודעתו..." אלבחרי איננו מעלה את האפשרות שגץ ומאייר קיבלו הוראות לנהוג בילדים בחביבות כדי שיהיו רגועים ויעלו בשקט למשאית המוות. הוא חשב שגץ ומאייר פשוט הפרידו הפרדה גמורה בין המגע עם הילדים לבין רציחתם, שזאת המשימה, וקצינים נאצים ממלאים משימות בנאמנות.

פתאם הספר הזה שידעתי בכל מקרה שהוא מבוסס על המציאות, נהיה בלתי אפשרי, עכשיו שהבנתי שהוא הרבה יותר קרוב למציאות מששיערתי. בעצם למרות שידעתי המון שנים על משאית המות, לא ידעתי שפרקו את הגוויות בכפר יניציי, או אולי ידעתי ושכחתי את שם הכפר, ועכשיו אני לא יכולה כבר לשכוח. תמונה אחת מהסרט, צילום ישן של הגוויות שהאדמה התקשתה לכסות, נתקעה לי בראש ועומדת לי כל הזמן לפני העיניים. גם כשקוראים יצירת ספרות שיודעים שהיא מבוססת על המציאות, רוצים לחשוב שלא הכל אמת, במיוחד אם הוא נורא ובלתי נסבל, ולכאורה מה זה בכלל משנה איך קראו להם, ואם השמות אמיתיים או בדויים. אבל כששומעים שם, למרות שאין בזה שום היגיון, פתאם קמים בעלי השמות ונעמדים לך מול העיניים, שני הקצינים הנאצים הזוטרים גץ ומאייר שהם הם בשמות האלה רצחו אלפי יהודים בבלגרד במשאית המות המשוכללת שהביאו מגרמניה, והטייסים הגרמנים שהפציצו את בלגרד ואלה שחזרו להפציץ אותה בשמחה בסוף המאה העשרים, ממש אותם אלה שנהיו בבת אחת פציפיסטים כשביקשו מהם להפציץ את עיראק, וגם עכשיו כשביקשו מהם להפציץ את סוריה הם הקפידו על הפציפיזם שלהם, ורק בבלגרד, ששם הם רצחו אלפי יהודים ומאות אלפים של סרבים, שם אין להם שום בעיה להפציץ, ונדמה לי שכבר אף אחד לא יכתוב על זה ספרים.   

העיתונאי ארנסט קריגר היה הנאצי ארווין אתל

לרגל יום השואה נזכרתי במאמר זה שהתפרסם לפני תריסר שנים, ומאז הפך אקטואלי אפילו יותר, ואני פוטרת את עצמי מלהסביר מדוע.

די צייט, מס' 9, 23 בפברואר, 2006

האיש, שבעיתון "די צייט" נקרא ארנסט קריגר

במשך שש שנים, מ-1950 עד 1956, הוא כתב עבור העיתון שלנו בשם בדוי. רק כעת התגלתה זהותו האמיתית: מאחורי "ארנסט קריגר" Ernst Krueger הסתתר לו הדיפלומט וגנרל האס-אס ארווין אתל, Erwin Ettel.

מאת פרנק באיור Bajohr

באוגוסט 1954 קמה מהומה במערכת "די צייט" בבית העיתונות בשְפֶּרְסוֹרְט שבהמבורג. כבר זמן רב עקבה העורכת הפוליטית הגראפינה [רוזנת] מריון דֶנְהוֹף [לימים העורכת הראשית רבת ההשפעה של העיתון] באי נוחות, איך השבועון בהנהגתו של העורך הראשי ריכרד טינגל Tuengel נסחף יותר ויותר לעומק הימין. לאחר שבסוף יולי נכלל בעיתון מאמר של משפטן הנאצים קרל שמיט, נחצה מבחינתה של דנהוף קו אדום: "מי שהטיף לרוח הנציונלסוציאליזם או הנחה את המינוח העיתונאי [תחת שלטון הנאצים], צריך להיות מודר לתמיד מהשתתפות בעיתון פוליטי כמו שלנו."

כאשר טינגל הגיב לטענות ב"נו ו...?" זחוח, פינתה מריון דנהוף את שולחן הכתיבה שלה, ועבדה כמה חודשים בשבועון הבריטי Observer. בנובמבר 1954 כתבה מכתב למו"ל גרד בוצריוס, Gerd Bucerius, שבו שוב נתנה ביטוי לאכזבתה מן ההתפתחות ב"די צייט": "את הכותבים המשכנעים והמשעשעים פרידלנדר ויעקובי הפסדנו, ונשארו דוקא ארנסט קריגר ושלושה זקנים חולי קיבה מוכי גרדת שנעשים יותר ויותר ארסיים."

יותר מכולם עורר אצל הרוזנת סלידה עמוקה עמיתה ארנסט קריגר, שמאז 1950 כתב ב"די צייט" על מדיניות בינלאומית. ניתן לשער שאיבתה היתה עזה עוד יותר, אילו ידעה מיהו באמת "ארנסט קריגר".

"נס האמונה הציל את גרמניה"

מאחורי השם הסתתר מפקד חטיבת האס-אס (גנרלמאיור) ארוין אתל, שבימי הרייך השלישי הגיע לשמש כשליח הגרמני לאיראן. כנאצי נאמן השתתף באופן בלתי אמצעי בהכנת תכניות ל"חיסול הבית היהודי-לאומי בפלשתינה" ועל ידי כך להרחבת השואה למזרח התיכון. כעת כתב עבור "די צייט" מאמרים – על ישראל והעולם הערבי...

הטרמפיסט העיתונאי נולד בקלן ב-1895, וכבר בראשית התקופה הנאצית היתה מאחוריו קריירה הפכפכה. הוא היה בן למשפחת כמרים שמרנית נאמנה לקיסר. לאחר שסיים את הגימנסיה הריאלית הצטרף ב-1913 כקדט לצי הקיסרי, שבו שירת במלחמת העולם הראשונה. ב-1920 הפך האוברלויטננט מחיל הים לסוחר וב-1925 ניהל את מחלקת ההובלה האוירית של יצרנית המטוסים יונקרס. לבסוף יצא אתל לאנקרה וטהרן, שם ניהל את הסניפים של יונקרס. ב-1930 עבר לחברת ההובלה האוירית הגרמנית-קולומביאנית Scadta בברנקילה בקולומביה.

למרות הניסיון הבינלאומי העשיר הזה, נותר אתל כל חייו נאמן לחוג מוצאו הלאומני-ימני. הוא נמנה על קוראי הירחון Deutschlands Erneuerung [התחדשות גרמניה], שהתגייס ל"קידום גזענו בכל התחומים". ב-1 במרס 1932 הצטרף בקולומביה למפלגה הנאצית, ולאחר עליית הנאצים ב-1933 התמנה שם לראש ארגון חו"ל של המפלגה הנאצית בקולומביה [Landesgruppenleiter der NSDAP-Auslandsorganisation]. ב-1935 שב לגרמניה, עורר את תשומת לבו של ראש ארגון החו"ל של המפלגה, ארנסט וילהלם בוהלה Bohle [שברשימתי "הסיפור הנאצי של גינתר גראס" הזכרתי את הספדו על מנהיג הנאצים בשוויץ, וילהלם גוסטלוף מדאבוס, שנרצח בידי הסטודנט היהודי דוד פרנקפורטר והעניק השראה לספרו של גינתר גראס "בהילוך סרטן, ע.פ.]. בוהלה קידם את בן חסותו בשנת 1936 לשירות הבכיר של משרד החוץ. כאן תיפקד אתל תחילה כמזכיר המשלחת ברומא ובמקביל התקדם לראש ארגון חו"ל של המפלגה הנאצית באיטליה.

כבר בנאום הראשון שלו דרש אתל "אמונה בפיהרר ובהשקפת העולם הנציונלסוציאליסטית". הוא גינה את "שלום החרפה של ורסאי" ואת "השנים המרות ביותר של ההשפלה הגרמנית", נשבע ל"אמונה ביעוד ההיסטורי של גרמניה", ושיבח את הזמנים החדשים: "היה זה בעצם נס האמונה, שהציל את גרמניה."        

כנאצי מושבע עברו על אתל שלוש שנות קריירת בזק ממזכיר המשלחת לשליח מדרגה ראשונה [מקביל לקונסול ראשון]. קידומי בזק כאלה נשמרו בלעדית לפונקציונרים של המפלגה, שנאמנותם הרעיונית עמדה מעל לכל ספק. גם רייכספיהרר האס-אס היינריך הימלר התעניין באתל החרוץ וקיבל אותו בסוף 1937 לאס-אס, שם כיהן מאז ינואר 1941 בדרגת מפקד חטיבה [Brigadefuehrer].

בסוף 1939 הגיעה הקריירה של אתל לשיאה באותם זמנים: הוא טיפס למשרת קונסול באיראן, כלומר לאותה ארץ, שבזמן עבודתו בחברת יונקרס אַה-גֶה למד להכיר היטב.

עיתוי שיגורו של אתל השתלב בעיצוב מדיניות מזרח תיכונית גרמנית חדשה, לקרוא לג'יהאד "תוצרת גרמניה", בברית עם לאומנים ערבים (כמו במלחמת העולם הראשונה) וליזום ניסיון למוטט את האימפריה הבריטית מאגפיה – זו היתה אופציה איסטרטגית, שהעסיקה באופן מיוחד את אתל ונאצים אחרים, גם לאחר כיבוש איראן בידי כוחות בריטים וסובייטים באוגוסט 1941, שזמנית שמה קץ לשליחותו של אתל.

בקיץ 1942 הטיל עליו שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ לטפל במופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני, שכנציג הלאומנות הערבית התקבל אצל היטלר אישית כבר בנובמבר 1941. ביוני 1942 נועד המופתי עם אתל בברלין. האורח, כתב אתל בדו"ח שלו, "נכנס למלחמת הערבים נגד היהודים, שהוא מותח ממנה מקבילות למלחמת הנאצים בגרמניה ביהודים. גרמניה היא הארץ היחידה בעולם, שאינה מצמצמת את המאבק ביהודים לארצה שלה, אלא הודיעה על מאבק חסר פשרות ביהדות העולם. במאבקה זה של גרמניה נגד יהדות העולם, חשים הערבים את עצמם קשורים לגרמניה באופן ההדוק ביותר." מפורש עוד יותר היה המופתי בנאום לפני המוסד האיסלמי המרכזי בברלין, כאשר בנוכחותו של אתל הסביר שגרמניה "מכירה בדיוק את היהודים והחליטה למצוא פיתרון סופי לסכנה היהודית, שתסדיר את הנזק שהם גורמים לעולם."

אתל התפעל ללא סייג מרטוריקת השמדה כזו. במכתב לריבנטרופ תיאר את המופתי כ"לוחם ותיק" אשר "במלחמתו נגד אנגלים ויהודים הינו אידיאליסט פנטי". אתל הישוה אותו ל"לוחמים הנציונלסוציאליסטים מהימים שלפני העלייה לשלטון", אשר "כאידיאליסטים פנאטים הלכו אחרי הפיהרר במלחמתו נגד הסביבה העוינת".

למרבה המזל נחסך מיהודי פלשתינה גורלם של בני דתם באירופה. תבוסות הורמאכט באל-עלמיין ובסטלינגרד בשנים 1942 ו-1943 הצילו את חייהם ושמו קץ לחלומות האימפריאליסטים של מדינות הציר במזרח התיכון, כמו גם לשאיפותיהם של הלאומנים הערבים.

בפרופיל כללי עומד "די צייט" מימין למפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי

עבור אתל, שקיוה לשוב כמושל המרחב הערבי, הביא המיפנה במלחמה לשבר בקריירה. במקום למשול בערב כנציג הרייך הגרמני, נאלץ לעסוק בהתכתבות בין משרד החוץ לארגון חו"ל של המפלגה הנאצית.

אי שביעות רצונו מפעילות זו, דחפה אותו לחזית. הגאולייטר בוהלה, ראש אירגון חו"ל של המפלגה הנאצית, אישר במכתב סודי להימלר את "גישתו הנציונלסוציאליסטית הבאמת פנאטית", והדגיש שאתל "סובל מאד מכך, שבזמנים קשים אלה אינו ממלא שום משימה גדולה ומלאת אחריות".

   

בסוף דצמבר 1943 התרצה ריבנטרופ לבקשתו של אתל להתנדב לשירות צבאי. אתל עבר מיד מן הורמאכט לואפן-אס-אס. שם הוא לא הגיע לחזית, אלא פעל כמדריך ומפקד פלוגה בעורף הבטוח. התגייסותו ה"הרואית" הסתיימה באביב 1945, בבית הספר הצפון-גרמני של חיל השיריון בפוטלוס וברגן.

מי הגניב את אתל ב-1950 ל"די צייט", שם חיבר עד 1956 למעלה מ-400 מאמרים בשאלות מדיניות בינלאומית, כבר אי אפשר לשחזר. יש הרבה סימנים לכך שזהותו האמיתית, אם בכלל, היתה ידועה רק לאנשי סוד מעטים במערכת. יש סבירות גבוהה שהעורך הראשי ריכרד טינגל תודרך לגבי "ארנסט קריגר", וסביר מאד שהקשר ל"די צייט" נוצר באמצעות "לשעברים" ממשרד החוץ, שלעתים קרובות כתבו ב"די צייט" כמחברים אורחים, גם אם לא כולם בשמותיהם האמיתיים.

אמנם עיתונאי די צייט כמו ארנסט פרידלנדר, הגראפינה מריון דנהוף, או יוזף מילר-מראיין מתחו במאמריהם קו הפרדה מוחלט מהעבר הנאצי. אבל הפרופיל העיתונאי הכללי של העיתון, שהיה עדיין דל תפוצה למדי (50 אלף עותקים), עמד תחילה בבירור מימין למפלגת האיחוד הנוצרי-דמוקרטי [מפלגתו של אדנאואר ולימים מפלגתם של הלמוט קוהל ואנגלה מרקל[. עד אמצע שנות החמישים הטביעו את חותמם כותבים, שיחד עם העורך הראשי טינגל הפיקו צלילים גרמנים-לאומנים מפורשים, שמגלים עוינות לאומנית לבעלות הברית.

עליהם נמנה הנס-גיאורג פון שטודניץ, שעבד עבור מחלקת המידע של משרד החוץ תחת ריבנטרופ. עבור די צייט הוא דיווח על משפטי נירנברג, שעל פי תפיסתו "פוגעים בעילית של העם הגרמני והופכים את הגרמנים לעדר בלא רועה". כמו כן הגיע ממחלקת המידע של משרד החוץ הגיע העיתונאי ולטר פֶּטְוַאידִיץ, שמאז 1949 עבד בדי צייט תחת השם הבדוי Fredericia. בתור "פ. ק. הולם" הופיע בדי צייט מנהל מחלקת העיתונות של משרד החוץ, אוברשטורמבאנפיהרר אס-אס פאול קרל שמיט, שמאוחר יותר הפיץ בתור "פאול קארל" Carell במיליוני עותקים את ספרי המלחמה ואלבומי התמונות שלו, ונטל חלק מכריע בשזירת אגדת ה"ורמאכט הנקי".

לחוג זה של "לשעברים" הצטרף השגריר היוצא ומפקד חטיבת האס-אס אתל כמעט ללא מאמץ. הוא נזהר שלא להתבלט, פרש מן הציבור ונשאר בהנובר. בניגוד בולט לעמיתיו הדעתנים הוא טיפח סגנון מסויג. בעוד שבנאומיו ומכתביו ערם תמיד הצהרת אמונה על הצהרת אמונה ופראזה על פראזה, רוב מאמריו ב"די צייט", חוברו בסגנון סוכנויות הידיעות.

אין משמעות הדבר שגנרל האס-אס לשעבר הפך לנייטרלי מבחינה פוליטית או המיר את אמונתו. מי שמתבונן בעין חדה במאמריו של "ארנסט קריגר", קובע, שאתל הבין בוירטואוזיות, כיצד לבטא את דעתו באמצעות בחירה מכוונת של נושאים והודעות כמו גם באמצעות ציטטות מאחרים.

כך בהודעותיו הקצרות עבור הרובריקה "ראי הזמן" הציג בעקביות את מדינת ישראל באור שלילי. תשומת לב מיוחדת הקדיש להתמודדות הפנים ישראלית עם אנשים שנחשדו או נתבעו עקב שיתוף פעולה עם הנאצים. ב-1955 עט על משפט קסטנר השערורייתי. בהליך זה הביע בית המשפט המחוזי בירושלים גינויים קשים נגד רזה קסטנר, שבמלחמת העולם השנייה, כחבר בכיר בוועדת הסיוע הציונית בבודפשט, ניהל עם הגרמנים משא ומתן על מכירת יהודים. שלא בצדק תייג בית המשפט את קסטנר כמשתף-פעולה – אך אתל ציטט בהנאה את אותו משפט מפתח בפסק-הדין, שעל פיו קסטנר כביכול "אשם בשיתוף פעולה עם הנאצים וסלל את הדרך להשמדת מאות אלפים מיהודי הונגריה". מאמרים כגון זה עוררו את הרושם, שהיהודים עצמם נטלו חלק בשואה כרוצחים.

זה היה שפל במיוחד גם מפני שמלבד זאת אתל לא הקדיש אף שורה לאחראים לרצח ההמוני. לעומת זאת את המלים "פושעי מלחמה" שם תמיד במרכאות, ושיא ההרחקה, גם הוסיף לרוב לפני המלים "המכונים", דבר שאמור היה לרמוז לקוראים, שרוצחים כאלה כלל אינם קיימים, שהמושג הוא יציר התעמולה של בעלות הברית.

גם בדו"חות ובהודעות שלו על ארצות-הברית התאמץ אתל בקושי להסתיר את השקפתו: כך פירסם ביוני 1952 סדרת מאמרים בשני חלקים: הזנחת הפשע באמריקה – מאבקים קשים בחזית השוחד – המשטרה היתה ידידת הגנגסטרים, שבה עשה שימוש מפורט בשערוריות בממשלת הנשיא טרומן, שבהן כיכבו פקידי ממשלה מושחתים ופרקליטים יהודים מפוקפקים.

מה היתה רוח עורך מדיניות החוץ של הדי צייט, מסגירה גם שיטת התיוק הייחודית לאתל, שבה כרך את מאמריו בקלסרים: שם מופיע הנושא: "כתות, לשכות, שאלות גזע". מאמרים אחרים תויקו תחת "ריגול, בגידה במולדת, קומוניזם, ארגוני פשע, עקורים, שחיתות, חוק". שיטת סידור כזו מזכירה במבנה את חלוקת הנושאים של המשרד המרכזי לביטחון הרייך, ורק ראוי לציין שאת קטגוריית העקורים, שבהם עסק בעיקר בשבויי מלחמה, עובדי כפייה וניצולי שואה, הוא מיין יחד עם "קומוניסטים" כ"בוגדים במולדת", "מרגלים" ו"פושעים".

זה לא היה מפתיע אצל אתל, שדיבר מדי פעם על ה"מגפה הקומוניסטית". מי שתמיד לחם נגד הקומוניזם, יכול היה להיות בטוח בהערכתו העיתונאית. כך הוא דיווח באפריל 1954 על שובם של 250 אנשי החטיבה הכחולה הספרדית [אנשי פרנקו] מן השבי הרוסי: אתל הילל את חייליו של פרנקו, שרצו לכבוש את ברית המועצות יחד עם הורמאכט, כקורבנות, שמלחמתם בקומוניזם הביאה לגורלם המר".

קריגר/ אתל לא התבלט בהשקפותיו בראשית שנות החמישים לא בדי צייט ולא בציבור. השקפות נאציות היו נפוצות, העבר הנאצי היה לרוב טאבו. רק כאשר הדמוקרטיה ההמערב-גרמנית התיצבה , גם כלכלית, הפכו קולותיהם של עיתונאים לאומנים, בגלוי או בסתר, חרישיים יותר, מה גם שהמפלגות הימניות קיצוניות נותרו חסרות סיכוי בבחירות לבונדסטאג. 

בתהליך שינוי זוחל זה אפשר להבחין באמצע שנות החמישים גם בדי צייט, שם ניצחו המו"ל גרד בוצריוס והרוזנת מריון דנהוף במאבקם עם העורך הראשי ריכרד טינגל, והובילו את העיתון למסלול ליברלי. ב-1955 עזב טינגל את העיתון. כעת לא היה עוד מקום בדי צייט לנימות לאומניות, וגם פעילותו של ארוין אתל המכונה ארנסט קריגר הגיעה לקצה. בשנת 1956 הוא אולץ לעזוב.

מסלול חייו של אתל מראה, שגם נאצים בכירים יכלו להשתלב מחדש חברתית. באמצעות חנינה נדיבה ותמיכה סוציאלית, מנעו התהוות פוטנציאל של נאצים לשעבר שאיבדו את מעמדם החברתי. דבר זה קידם את יציבותה הפוליטית של הרפובליקה הפדרלית וייבש את הבִּצָה הימנית קיצונית, אך בה בעת הזיק לתדמית וללגיטימיות של הדמוקרטיה הגרמנית הצעירה.

 

עד הסוף היה לו "מצפון נקי"

גם אתל המשיך ליהנות מהתמיכה הסוציאלית הזו, כי לאחר פרישתו מדי צייט יצא לגימלאות עקב "אי יכולת שירות", וקיבל כעת בתור גימלאי של משרד החוץ גימלת קונסול מדרגה ראשונה, למרות שבשירותו הדיפלומטי היה פונקציונר טהור של המפלגה הנאצית.

כל העת נותר אתל נאמן להשקפותיו. בחליפת מכתבים משנת 1965 עם חבר מפלגה לשעבר, הציג את עצמו כנאצי שאינו ניתן לאילוף. השניים התענגו בצותא על זכרונות מ"ימיה הגדולים של גרמניה". אוסטריה היא עבורם ה"אוסטמארק", הגרמנים נקראים "רעינו לעם" ומתנגדיהם "כוחות על מדינתיים (יהודים)". אתל מודה שבחר בבחירות לבונדסטאג ב-1965 ב"אגודת הפעולה הגרמנית הבלתי תלויה" הימנית קיצונית, שקיבלה רק 0.2% מן הקולות. "מה כל זה מועיל אם הרוב הגדול של בני הנס הכלכלי בוחרים שוב באלה, שלהם הם מודים שלא בצדק על הנס הכלכלי".

הערה אחרונה זו מבהירה, כמה זרה לו ולדומיו הפכה החברה של שנות הששים, שבה הוא נדחק עם השקפותיו הפוליטיות לשולי הימין הקיצוני ביותר. ללא כל סימן של חרטה או ביקורת עצמית, הוא התבטא: "בכל הדברים שעשיתי או נמנעתי מלעשות בחיי, היה לי מצפון נקי".

מה שקשר את אתל, שנפטר ב-1971 בבאד בוונסן בערבת לינבורג עם הרבה מבני דורו מן הרייך השלישי, היה בדיוק אותה הצטדקות עצמית רועמת, שחברה לאי היכולת, לשים את עצמם ולו לרגע במקומם של מיליוני האנשים, שנאלצו לסבול סבל כה רב ב"ימיה הגדולים של גרמניה".

המחבר הוא היסטוריון ועובד באתר המחקר להיסטוריה בת זמננו בהמבורג שקיבל לאחרונה את עזבונו של אתל עם כל מאמריו של "ארנסט קריגר". כך ניתן היה להבהיר ללא ספק את זהותו של "קריגר".      

עד כאן מאמרו של פרנק באיור. באיור לא ידע שאתל מילא תפקיד חשוב בחייו של המופתי, שקדם, לפגישתם של השניים בברלין. על כך מספרת ג'ני לבל בספרה "חאג' אמין וברלין" שהתפרסם בתל-אביב בשנת 1996:

לאחר המרד הפרו-נאצי בעיראק בראשית אפריל 1941, ובעקבותיו הכיבוש הבריטי של עיראק שהושלם בסוף מאי 1941, נמלט המופתי עם רעייתו ועוד קרובים ומקורבים לטהרן, שם שהה ארווין אתל כשגריר. ב-6 בספטמבר דיווח ארווין אתל לברלין שהמופתי נמצא בשגרירות יפן, בת בריתן של גרמניה ואיטליה. המופתי הוברח לשגרירות יפן עוד בסוף אוגוסט על ידי האיטלקים, שעמדו עמו בקשר מאז הגיעו לטהרן. מאוחר יותר הבריחו האיטלקים את המופתי לשגרירות איטליה בטהרן. ב-19 בספטמבר הוברח המופתי לשגרירות איטליה באנקרה מוסווה כדיפלומט איטלקי, וזאת בידיעת השגריר הגרמני. ב-11 באוקטובר 1941 הוא הוטס לאיטליה.

עוד ביוני 1941 ניסו הגרמנים לארגן הברחה של המופתי מטהרן לברלין, שלבסוף לא יצאה לפועל. המופתי עצמו העיד שאתל השתדל רבות להבריחו מטהרן, אך בגלל השמירה ההדוקה על שגרירות גרמניה התקשה לבצע זאת ונאלץ להיעזר באיטלקים.

רשימה זו מוקדשת באהבה לזכרה של ג'ני לבל, ניצולת הכיבוש הנאצי של יוגוסלביה, ואסירה בגולאג של טיטו, שעל כך כתבה את ספרה "הסיגלית הלבנה". ג'ני פירסמה כמה וכמה ספרים לתולדות יהדות יוגוסלביה והשואה. שנים רבות עבדה כרדיולוגית ובשנת 2009 הלכה לעולמה ממחלת הסרטן.

    

דר שטירמר על חילול הגזע

במלאת 79 שנים לליל הבדולח אני מביאה את תרגום מאמרו של יוליוס שטרייכר מו"ל "דר שטירמר", שהתפרסם כמה שבועות לפני ליל הבדולח. ראו גם רשימתי "דר שטירמר על ליל הבדולח". טקסטים נוספים מהעיתון תוכלו למצוא תחת התגית "דר שטירמר", וטקסטים נוספים על גרמניה הנאצית תחת התגיות נאצים, שואה, הכחשת השואה ועוד. ההדגשות הן במקור.

דר שטירמר, גיליון 35, נירנברג, ספטמבר 38

חילול גזע ללא קץ?

יהודים מפרים את חוקי נירנברג

מה שמועיל לקיומה או להמשך התפתחותה של קהילה לאומית הוא צדק. מה שמזיק לה, הוא עוול. העם הגרמני הוא קהילת חיים של של אנשים נורדים עם מאפיינים גופניים ונפשיים דומים. הנהגת מדינה שמתירה שאנשים בעלי דם זר (שחורים, מונגולים, יהודים) יתערבבו בחברי קהילת הגזע הגרמנית, מסייעת לכך, שהתכונות הגופניות והנפשיות של העם הגרמני ישתנו ועקב כך יושחתו. אולם הנהגת מדינה שמתירה את השחתת קהילת הדם הגרמנית או אף מקדמת אותה, מזיקה לקיומה ולהמשך התפתחותה של קהילת העם הגרמנית, ולפיכך עושה עוול. אם הנהגת מדינה עושה עוול כזה בכוונה, היא מבצעת פשע.

הידיעה שהתערבבות עם אנשים בעלי דם זר מזיקה לקיומה של קהילת חיים גרמנית, תמיד נמצאה בעם הגרמני, וגם אם מנהיגי העם הגרמני באותם זמנים הזניחו מסיבה כלשהי את שמירת קהילת הגזע הגרמנית מפני דם זר, אזי נזהר מצפונו של העם לפצות על העוול שנעשה. מצפון העם הגרמני הזה הכריז על עירוב הדם כחילול הגזע וחוקק חוקים, שחילול הגזע ייענש אפילו במוות. חוקים אלה, המגינים על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, כוונו באופן בלעדי נגד יהודים. הם כוונו נגד יהודים, כי הם בני הגזע הזר היחידים שחיו בקרב קהילת העם הגרמנית. לכן רק היהודים יכלו להיות מעוניינים וכמהים לפורר את מתן החוקים להגנת הגזע. באמצעות המהפכה הצרפתית שחוללו היהודים הם הצליחו, בעזרת האמירה "כל בני האדם שווים", להביא לעידן המכונה נאור, שבסופו של דבר הביא ליהודים בכל מדינות אירופה ובעולם "החדש" שיוויון זכויות אזרחי. אבל שיוויון זכויות זה היה הניצחון על מתן החוקים, שבמשך מאות שנים הגנו על העמים הארים ולפיכך גם על העם הגרמני נגד עירבוב הגזע. בעוד שאותם ממשלים עודדו ככל שרק ניתן את טיפוח הגזע אצל החיות, הם איפשרו לחנך את העם באמצעות המרקסיזם ואמונת הבונים החופשיים וגם התורה הכנסייתית של שיוויון כל בני האדם שהמציאו היהודים, להאמין שהדאגה לשמירת טוהר הדם בקרב האנשים היא בלתי-הומאנית, ימי-ביניימית ולכן מפגרת. זה יכול היה להביא לכך שהעם הגרמני לא רק שלא גילה כל התנגדות לשלטון היהודים שהושם עליו אחרי המלחמה, אלא אפילו נשא חן בעיניו לראות את שלטון היהודים הזה כמתקיים בצדק.

הנאציונלסוציאליזם הגרמני, שהציב לעצמו משימה, לשבור את שלטון היהודים הטוטאלי שקם אחרי המלחמה, הציב לעצמו לפיכך מטרה, שהשגתה נראתה בלתי אפשרית. היא נראתה לרבים בלתי מושגת מכיוון שידעו, ששבירת שלטון היהודים החיצוני תוכל לקרות, רק אם יצליחו לשנות מן היסוד את השקפת העם. השקפה לאומית שראתה את היהודים כבני עמנו, ולכן לא יכלה להבין ולתפוס את אזהרות הנאציונלסוציאליסטים. למרות כל אלה קרה הנס. במאבק הסברה ארוך, קשה, אך מודע למטרה, הצליח הנאציונלסוציאליזם לקרוע את כסות המתים שהיהודי העולמי הניח על עיני העם הגרמני. טובי העם הגרמני מתחילים להתעורר. יותר ויותר מתחזקות ההבנה והאמונה. וההבנה והאמונה סללו את הדרך לאותו יום ניצחון, שהעניק את הכוח במדינה לנאציונלסוציאליזם, ועם כוח זה את היכולת, לשבור את העוול ולשחרר מחדש את הזכות שנולדת יחד איתנו.

צדק הוא מה שמועיל לקיומה והמשך התפתחותה של קהילת החיים הגרמנית, ועוול הוא, מה שמזיק לה. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 הרהיבה הנהגת המדינה הנאציונלסוציאליסטית עוז לקומם שוב בעם הגרמני את חוקי ההגנה, שהיהודי גזל ממנו, ושאותם הניחו האחראים לעברו של העם הגרמני לקחת ממנו. ביום מפלגת הרייך בשנת 1935 חידש מנהיג הרייך השלישי את החוקים, שבמשך מאות בשנים שמרו על דמו וכבודו של העם הגרמני מזיהום ועלבון מצד היהודים. אבל מי שהאמין כעת, שחידוש החוקים יוביל כעת להגנה על הדם הגרמני והכבוד הגרמני, שחילול הגזע על ידי היהודים יסולק מן הרייך הגרמני, עדיין לא הכיר את סודם של היהודים. בספר החוקים היהודי התלמוד מוטלת על היהודים מצווה שלא לציית לחוקי המדינות הלא יהודיות, ולנהוג רק על פי ההלכות שניתנו ליהודים בתלמוד. אבל התלמוד לא רק מתיר ליהודים לקשור את עצמם מינית לנשים לא יהודיות, אפילו מוצהר שם, שילדה לא יהודיה מגיל שלוש מתאימה לניצול על ידי יהודי. זה שהיהודי בכוונה גמורה מבצע חילול ולפיכך השחתה של הגזע הלא יהודי, בזאת הודה יהודי בגלוי לפני בית הדין הגדול בהמבורג. כאשר נשאל כיצד הוא מתעסק רק עם נערות לא יהודיות, הוא הצהיר בגילוי לב ציני, שאין זה מקרה, אלא שזו היתה כוונתו. הוא מסר וידוי זה מרצונו, למרות שידע שבכך לא יקל על מצבו אלא יחמיר אותו.

אם גם חוקי המאסר עם עבודת פרך הקשים ביותר לא יכלו למנוע, שגם לאחר פירסום חוקי המגן של נירנברג, מקרי חילול הגזע בקושי מתמעטים, סיבת הדבר איננה רק ביצר הטבוע באותו יהודי להפקרות מינית. מי שרוצה לענות על השאלה, מדוע היהודי גם באיום של הענישה הכבדה ביותר איננו נמנע מחילול הגזע, חייב לדעת, שחילול הגזע עבור היהודים משמעו מימוש של ההבטחה האלוהית ליהודים. האל היהודי [השם המפורש] באמצעות נציגיו (הרבנים) מוסר ליהודים, שעליהם "לטרוף" את העמים הלא יהודים, ולהפוך לאדוניהם. היהודי יודע, שבאמצעות כל נערה לא יהודיה שחילל, נגרם לעם שאליו שייכת הנערה שחילל, נזק בלתי-הפיך. הנהגת המדינה הגרמנית קיבלה על עצמה להגן על העם הגרמני מעירבוב נוסף עם דם יהודי וכך מהשחתה גזעית נוספת. היהודי מתגונן נגד זה על ידי ביזיון חוקי נירנברג. אפילו העונשים שנגזרו עד כה של 10 ו-12 שנות מאסר עם עבורת פרך לא הצליחו להניא את היהודים ממעשי חילול הגזע שלהם. אם החוקים שנחקקו ביום המפלגה של הרייך בשנת 1935 להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני לא ימלאו את תפקידם, יימנע נזקם של מחללי הגזע על ידי הרחקתם לכל חייהם מקהילת העם הגרמני.

יוליוס שטרייכר   

    

מרטין היידגר כותב לאחיו בשבחו של היטלר

ברשימתי "מרטין היידגר המליץ על מיין קאמפף", הבאתי תרגום ראיון שערך העיתון "די צייט" במרס 2015  עם הפרופסורית לפילוסופיה מריון היינץ, שיורשיו של מרטין היידגר התירו לה לעיין במכתביו לאחיו פריץ, שארכיון הספרות הגרמנית במרבאך רכש בשנת 2014, אך לא התירו לה לפרסמם או לצטט מהם. אני מציעה לקוראים לעיין בראיון זה. כעת התפרסם הכרך "היידגר והאנטישמיות" והוא כולל פירסום חלקי של מכתביו לאחיו מן השנים 1930 ועד 1946. בגליון 43 של "די צייט" מן ה-13 באוקטובר 2016, מביאים אלכסנדר קמאן ואדם סובוצ'ינסקי מבחר קטעים ממכתבים אלו, ואני מתרגמת כאן כמה קטעים מתוך קטעי המכתבים שמדברים בעד עצמם.

ב-18 בדצמבר 1931 שלח היידגר לאחיו פריץ ולמשפחתו עותק של "מיין קאמפף", מלוּוֶה במכתב ברכה לחג המולד הקרב, שבו מופיע הקטע שלהלן:

"נראה כאילו גרמניה מתעוררת ונוטלת בידיה את גורלה.

אני מאד מייחל לכך שתתמודד עם ספרו של היטלר, שבפרקי הפתיחה האוטוביוגרפיים הוא חלש. שום בר-דעת איננו יכול עוד לחלוק על כך, שלאיש זה יש אינסטינקט פוליטי בטוח ויוצא-דופן, והיה לו כזה כשאנו כולנו עוד תעינו בערפל. לתנועה הנאציונלסוציאליסטית יצמחו בעתיד כוחות אחרים לגמרי. כבר אין מדובר בפוליטיקה מפלגתית קטנה – אלא בהצלתה או אובדנה של אירופה ושל התרבות המערבית. מי שגם כעת עדיין איננו תופס זאת, ראוי להישׁחק בכאוס. ההכרה בדברים אלה איננה מפריעה את שלוות חג-המולד, אלא מובילה חזרה למהות ולייעוד של הגרמנים, כלומר למקום, שבו מקור דמותו של חג מופלא זה."

להלן שני מכתבים רבי משמעות משנת 1933:

13 באפריל 1933

פריץ היקר,

ברכות ואיחולים לבביים לך ולבני ביתך לחג הפסחא.

אני מודה לך מאד על מכתבך המפורט. כעת רואים מיום ליום לאיזו גדולה צומח היטלר כמדינאי. עולמו של עמנו ושל הרייך מתארגן מחדש, וכל מי שעדיין יש לו עיניים לראות ואוזניים לשמוע ולב לפעול נסחף ושרוי בהתרגשות עמוקה – אנו שוב פוגשים סביבנו מציאות גדולה, ובה בעת את הדוחק לבנות מציאות כזו בעולמו הרוחני של הרייך ובתפקידה הסמוי של המהות הגרמנית.

אולי שמת לב איך בתוך כל ההתרחשות הזאת הגיע לבסוף תורן של האוניברסיטאות – כי כל השנים הן בכלל סירבו, וכיום רק מעטות אינן קמות נגד שלטון הזקנים והלאומנות שלהם, המסכה שמאחוריה הסתירו את פיגורם ואת מורת-רוחם וסלידתם.

למרבה הצער אינני יכול לבוא להיפינגן, כי ב-22 ו-23 מתקיים בפרנקפורט כנס של איגוד העבודה למדיניות התרבות של מורי בתי הספר הגבוהים בגרמניה. אסור בשום אופן שאיעדר משם. בכלל יביאו השבועות והחודשים הבאים לאוניברסיטה הרבה מאד מהומה ועבודה. על פי חוק עובדי המדינה נעלמים במחלקה שלי פה שלושה יהודים, כך שאני חייב לבצע את העבודה לגמרי לבדי, בלי אסיסטנטים. כך שכנראה יגיע כבר הקיץ, עד שאבוא להיפינגן ומסקירך [מסקירך היא עיירת הולדתם של האחים היידגר ומקום מגורי האח)]. אני מקוה שהחלמת לגמרי מהשפעת.

אחיך מרטין

   

פרייבורג, 4 במאי 1933

פריץ היקר,

תודה מקרב לב על מכתבך. עליך לבחון את התנועה כולה לא מלמטה למעלה, אלא על פי המנהיג ומטרותיו הנעלות. אתמול הצטרפתי למפלגה, לא רק מתוך שכנוע פנימי, אלא גם מתודעה, שרק בדרך זו אפשריים זיקוק והבהרה של התנועה כולה. אם כרגע אינך מוכן לכך, אני רוצה בכל זאת לייעץ לך, להתכונן נפשית להצטרפות ובשום אופן לא לשים לב מה קורה סביבך בדברים נחותים ופחות משמחים.

עקב מינויי לרקטור [של אוניברסיטת פרייבורג ב-21 באפריל 1933] אני עסוק לפתע במשימות חדשות, וחייב קודם כל להניח לעבודתי הפרטית להידחק לגמרי לאחור. אבל כעת חייבים לא לחשוב על עצמנו, אלא רק על הכלל ועל גורלו של העם הגרמני, שמוטל על כפות המאזניים.

אני שולח לך את העותק שביקשת מנאום ההצטרפות שלי.

אחיך מרטין

בעיצומו של קרב סטלינגרד כותב היידגר לאחיו:

פרייבורג, 29 בינואר 1943

פריץ היקר,

שלושת החיבורים: "הלדרלין ומהות השירה", "מהי מטפיסיקה?" וההרצאה על האמת, שכעת הושלמו הגהתה ועימודה, נאסרו על ידי מיניסטריון התעמולה. החיבורים היו מיועדים לחזית. אבל מכיוון שלחיילים אין כעת הרבה זמן לקרוא, אין לאיסור הרבה משמעות. לי עצמי אין כעת שאיפה לראות את עצמי מודפס כמחבר או בכלל להוציא מהדורות גדולות של כתביי.

יותר מכריע כעת לראות את האיום הגדול שהבולשביזם והאמריקניזם מתאחדים לישות אחת כדי להשמיד את הגרמניות כמרכזו של המערב.

לך, שעד כה ישנת, יתברר כעת באמצעות "סטלינגרד" שזהו הדגם למערכה הבאה שלנו. עדיין מסתובבים בני עמנו שחושבים שרוסיה ואמריקה הן תרמית. אחד מטובי תלמידי בשנים 1930-1934 נמצא בסטלינגרד. עוד שלחתי לו את משל המערה [של אפלטון].

עלינו להניח בכל יום את מבטנו מחדש על הבלתי ניתן להשמדה.

ברכות לבביות לכולכם,

אחיך מרטין.

לאחר המלחמה כותב היידגר:

פרייבורג, 23 ביולי 1945

פריץ יקר, ליזל יקרה, פרנץ יקר!

אני מודה לכם על ברכותיכם. כאן פחות יפה. אנחנו חייבים להכניס לדירה אנשים ממחנה-ריכוז. היום ביליתי כמה שעות לפני וועדת הטיהור כדי להצדיק את כהונתי כרקטור. הכל עבר כרצוי. מה שהצרפתים עושים עדיין איננו ברור, אבל לא נראה שהם רוצים לפסול אותי. התיזה העיקרית פה יוצאת מהפוליטיקאים של המרכז, שנגדם מתגוננים התיאולוגים וכל אנשי התבונה. אבל הכל רע וגרוע יותר מאשר בזמן הנאצים. עדיין לא מצאתי אפילו שעה לעבוד, והלב מגיב גרוע לחום ולמצב הירוד של המדינה. בבקתה אינני יכול לעשות כעת דבר. אלפרידה [רעייתו] ודורלה בסדר. רק הצער על הבנים [שנפלו בשבי הרוסים].

אני מברך אתכם מקרב-לב בכל טוב.

אחיך, גיסך ודודך מרטין.

פרייבורג 17 בדצמבר 1945

פריץ היקר,

לחג המולד אני מאחל לך ימים שלווים, מהורהרים. יהיה קשה לחשוב על הבנים [שבשבי הרוסים]. מכתבך מן ה-5 בדצמבר שימח אותי מאד. אתה לגמרי צודק. שמי הוא בעל משמעות פוליטית כך או כך. אומרים עלי הכל ואיש איננו חושב, מלבד המעטים ששומרים על שתיקה. גזירת גורל נוראה מושלת בגרמנים.

עברו עלי שבועות רעים של ציפיה וחקירה, וגם כעת אין עדיין החלטה. בעוד שכל המושעים כבר שוב מועסקים ומרצים. ביום ששי הבא אמורים להחליט אם האוניברסיטה מציעה להעסיק אותי שוב. כבר הופעתי פעמיים לפני "ועדת הטיהור הפוליטי של האוניברסיטה". הישיבה האחרונה נמשכה משש בערב עד עשר וחצי בלילה. דנו שם ב-"21 נקודות", בחלקם דברים לגמרי חסרי-שחר, בין השאר שהטלתי אימה על פקידים ומרצים והכרחתי אותם להצטרף למפלגה.

אני מברך אותך מקרב-לב, פריץ יקר, תוך שאני נזכר בימי נעורינו, ומאחל לך שנה חדשה נסבלת.

אחיך מרטין.  

עוד תרגומי מאמרים על היידגר ראו תחת התגית "מרטין היידגר".