השואה כמכוננת זהות

 

"יהודים רעים", מחזה שכתב היהודי האמריקני ג'ושוע הרמון, הוא מחזה שנון ומצחיק שמועלה כעת בתיאטרון החאן בבימויה של תמר קינן. (המחזה כבר הועלה בישראל בעבר בבימויו של עמרי ניצן). במחזה משחקים כרמל נצר, גל זק, אנה פוגטש ואיתי שור, כולם מצוינים. המחזה מתרחש בדירה ניו-יורקית שבה מתקבצים שלושה בני דודים, שני אחים שונים מאד באופיים, ובת דודתם, כולם יהודים אמריקנים, וחברתו הנוצריה של האח הבכור. בן הדוד הנוח באופיו ג'ונה מתגורר בדירה, שנמצאת באותו בניין שבו מתגוררים הוריו, ואליו מצטרפת בת דודתו הטרחנית דיאנה, או דפנה בשמה העברי, שהגיעה לדירה עם ג'ונה אחרי הלוויית סבם ניצול השואה, ומאוחר יותר מצטרפים אליהם בן הדוד הבכור ליאם וחברתו מלודי, שמגיעים מאתר הסקי שבו שהו, לאחר שהחמיצו את הלוויית הסב.

דיאנה-דפנה וליאם מייצגים במחזה שני סטריאוטיפים של יהודים אמריקנים חילונים, וזה בעצם העניין שאליו אני רוצה להתייחס ברשימתי זו. דפנה ביקרה בישראל, ולטענתה – שאיננה זוכה לאמון רב מצד קרוביה, היא התארסה שם לחייל ישראלי בשם גלעד ובכוונתה לעלות לישראל ולהינשא לו. אבל מה שחשוב במחזה הוא שכוונתה של דפנה לעלות לישראל נתפסת בעיניה כביטוי לזהותה היהודית, שלדעתה היא חזקה יותר מזהותם היהודית של בני דודיה. מלבד זיקתה לישראל, אין בזהותה היהודית של דפנה שום מרכיב יהודי אמריקני – היא איננה חברה בקהילת בית כנסת, ואיננה קשורה לשום גוף יהודי אמריקני. המרכיב היהודי היחיד בזהותה שאיננו קשור לישראל, הוא אהבתה לסבה ניצול השואה, שהיא מקוה לקבל שרשרת ח"י שלו שהצליח להחביא ולשמור ברשותו בשואה ולהביא איתו לארצות הברית, שם הציע אותה לכלתו במקום טבעת.

בן הדוד הבכור ליאם מייצג סטריאוטיפ שני של יהודי אמריקני: אין לו זיקה לישראל, והוא גם איננו מאמין בזיקתה של דפנה לישראל. ליאם מתנגד לציונות ויש לו ביקורת על ישראל, שהוא מציג לחבריו הלא יהודים תוך הדגשת העובדה שהוא יהודי, כלומר זהותו היהודית משמשת אותו כדי להכשיר את ביקורתו על ישראל והסתייגותו ממנה. הוא רואה את עצמו כאדם אוניברסלי, ובכך הוא רואה ביטוי גם ליהדותו וגם לאמריקניות שלו. המרכיב היהודי המובהק היחיד בזהותו של ליאם הוא הזדהותו עם סבו ניצול השואה. הוא כבר הצליח להשיג לעצמו את שרשרת הח"י של סבו, שבת דודתו דפנה כה נכספת לקבל, וחלומו הוא להציע לחברתו הנוצריה מלודי נישואים באמצעות שרשרת הח"י, כפי שסבו הציע נישואים לסבתו.

החלק הזה בעלילה הוא אולי החלק המופרך ביותר – מדוע שצעיר יהודי שזיקתו ליהדותו רופפת, יחפוץ להציע לחברתו הנוצריה נישואים באמצעות חפץ שמזהה אותו כנכדו של ניצול שואה? אבל דוקא המופרכות מדגישה את הסמליות של הזיקה לסב ניצול השואה ולאירוע השואה בכלל: העבר השואתי, שלמעשה מושלך כאן על כל יהדות אמריקה, למרות שרובה הגיעה לארצות הברית לפני השואה, והתפקיד שמילאה בהצלת קרוביה הנשרפים באירופה שרוי במחלוקת, השואה מתוייגת בתרבות היהודית-אמריקנית בעשורים האחרונים כמכוננת זהות, כמרכיב חשוב בזהותם של יהודי אמריקה: הם צאצאים לניצולי שואה. הזהות הזו פחות חשובה במגרש הפנים-יהודי, ויותר חשובה במגרש הכל-אמריקני, שבו עבר קורבני, כמו עברם העבדותי של השחורים בארצות הברית, או נרדפותן של קבוצות פרוטסטנטיות באירופה שגרמה להן להגר לארצות הברית, הוא מכונן זהות קהילתית. ככל שמתחזקת בשיח האמריקני קורבנות עבר כמכוננת זהות, כך מתחזקת הזיקה לעבר השואתי כמכוננת זהות בקרב יהודי ארצות הברית, והיא עומדת ביחס הפוך להיחלשות מעמדן של הדת והתרבות היהודית כמכוננות זהות. הזיכרון המשותף היחיד לבני הדודים, ברגע של חיבור ביניהם, הוא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שבה קלקלו הסבים את קיבתם: קיבה שהורגלה לגפילטע פיש ולא לסושי. זה הזיכרון המשותף שגורם להם לגעות בצחוק ולהניח לרגע למחלוקות ביניהם: לא ליל סדר משותף, לא מסיבת חנוכה, לא מצעד יום העצמאות שמקיימים יהודי אמריקה, אלא ארוחה משפחתית במסעדה יפנית, שמבליטה בעצם את המרחק בינם לבין סביהם היהודים, שגדלו בתרבות אחרת, ולא רק תרבות אוכל אחרת.

גם זיקתה של דפנה לישראל היא זיקה שמבוססת על פנטסיית נישואים לחייל ישראלי גיבור – היא חוזרת ומדגישה שארוסה גלעד הוא לוחם – למרות היותה סטודנטית, זיקתה לישראל איננה מבוססת על עניין ביצירתם של עמוס עוז או יהודה עמיחי – שאוניברסיטת ייל טרחה לרכוש את עזבונו, מן הסתם מתוך מחשבה על סטודנטים כדיאנה-דפנה. היא מוכיחה את בן-דודה ליאם על כך שהוא בוחר בבנות זוג נוצריות מטומטמות במקום למצוא כאלה שתהווינה עבורו אתגר אינטלקטואלי, אבל הפנטסיה הישראלית שלה מזכירה יותר את זו של חאנשי – בסדרה הנועזת של עליזה חנוביץ' – להזדווג עם צוות שלם של טנק ישראלי, שמסתיימת בהימלטות ממה שמסתמן כסכנה לאירוע אונס קבוצתי.

  בסוף המחזה מתברר כי גם בן הדוד המופנם מבסס את זהותו היהודית על זיקה לעברו השואתי של סבו, ובכך מושלמת התחושה שאימוץ זכרון השואה כמכונן זהות מרכזי של יהדות אמריקה, נועד למלא ריקנות גדולה, שהיחלשות הזהות הדתית, והניתוק מתרבות יהודית שתססה בעבר בעברית או ביידיש, ובכלל ההיחלשות של הקהילתיות היהודית-אמריקנית שהתפתחה סביב בתי כנסת וארגוני צדקה יהודיים. עכשיו יהודי אמריקה הם צאצאיהם של ניצולי השואה, גם אם ברוב המקרים אבותיהם הגיעו לארצות הברית הרבה לפני השואה, וזיקתם לישראל או לאמריקה מאופיינת בפנטסיות המיניות המועדפות עליהם – אלה הכמהים, כמו פורטנוי של פיליפ רות, לנוצריה הבלונדינית, או אלה הכמהות לסקס-אפיל של לובש המדים הישראלי השזוף, שמשדר יותר מרמז לאלימות.  

היינריך היינה / יוליה

 

מתוך אסופת המסות של היינה "נערות ונשות שייקספיר"

התרגום מוקדש לבתי שרון ליום הולדתה

 

היינריך היינה / יוליה

 

למעשה, לכל מחזה שייקספירי אקלימו המיוחד, עונת השנה המסוימת שלו ויחודו המקומי. כמו הדמויות בכל אחת מהדרמות, כך גם לארץ ולשמיים שנראים בכל אחת מהן פיסיוגנומיה מיוחדת. כאן ב"רומיאו ויוליה" טיפסנו מעל הרי האלפים, ואנו נמצאים לפתע בגן היפה הקרוי איטליה...

"התדע את הארץ בה לימונים מלבלבים

ובחיק עלוה אפלה תפוזים מזהיבים?"

זוהי ורונה שטופת השמש ששייקספיר בחר כזירת עלילות האהבה שרצה להאדיר ב"רומיאו ויוליה". כן, לא הזוג המוכר אלא האהבה עצמה היא גיבורת המחזה. אנו רואים כאן את אהבת הנעורים מופיעה במלוא הדרה, כנגד כל הנסיבות העוינות ומנצחת הכל... כי אין בה פחד, בקרב הגדול, להימלט אל בן הברית הנורא מכל או הבטוח מכל, אל המוות. אהבה בברית עם המוות היא בלתי מנוצחת. אהבה! היא התשוקה העליונה והמנצחת. אבל כוחה החובק עולם הוא בנדיבותה הבלתי מוגבלת, בהעדר האנוכיות הכמעט על-טבעי שלה, בבוז לחיים השואף להקרבה עצמית. מבחינתה אין אתמול והיא איננה חושבת על מחר כלשהו... היא מתאווה רק ליום הנוכחי, אבל אליו היא שואפת במלואו, בשלמותו, ללא הפרעה... היא איננה רוצה לשמור מאומה לעתיד ובזה לשאריות המחוממות של העבר... "לילה לְפָנַי, לילה אַחֲרַי", היא להבה נודדת בין חשכה לחשכה... מאין היא נובעת? מניצוץ זעיר באופן בלתי נתפס! איך היא מסתיימת? היא דועכת ללא עקבות, גם כן באופן בלתי נתפס... ככל שתבער ביתר עוז, כך תמהר לדעוך... אך אין זה מונע ממנה להתמסר כולה ליצרה הלוהט, כאילו תתקיים אש זו לנצח...

אבוי, כאשר אדם נאחז בפעם השנייה בחייו בבעירה הגדולה, חסרה למרבה הצער האמונה הזו בנצחיותה, והזיכרון המצער ביותר אומר לנו, שבסופו של דבר היא תכלה מעצמה... מכאן ההבדל במלנכוליה בין האהבה הראשונה לבין השנייה... באהבה הראשונה אנו חושבים שתשוקתנו אנוסה להסתיים רק במוות טרגי, ובעצם, אם אין דרך אחרת להתגבר על הקשיים המאיימים, אנו מחליטים בקלות לטפס עם שאהבה נפשנו לקבר... לעומת זאת באהבה השנייה עולה בלבנו המחשבה, שרגשותינו העזים והנפלאים ביותר יהפכו עם הזמן לפושרים ומבויתים, שבעיניים, בשפתיים, בחמוקיים, שכעת מלהיבים אותנו באופן כה מצמרר, נתבונן פעם בשוויון-נפש... אבוי! המחשבה הזו מלנכולית יותר מכל מחשבת מוות! ...זו תחושה ללא ניחומים כאשר בשכרון הלוהט ביותר אנו חושבים על ההתפכחות והקרירות העתידיות, ויודעים מן הניסיון, שלתשוקות ההרואיות הפיוטיות ביותר צפוי סוף פרוזאי ועלוב כל כך!

תשוקות הרואיות פיוטיות שכאלה! איך נסיכות התיאטרון מתנהגות ומתאפרות באדום עז, מתלבשות בהידור, עם תכשיטים מנצנצים, מתהלכות בגאווה ומדקלמות חרוזים שקולים... אך כאשר המסך יורד, שוב לובשת הנסיכה המסכנה את בגדי היומיום, מוחה מלחייה את האיפור, את התכשיטים היא אנוסה להשיב לאחראי המלתחה, ורועדת היא נתלית על זרועו של המתמחה הראשון בבית המשפט העירוני, מדברת גרמנית ברלינאית גרועה, עולה איתו לאיזו עליית גג ומפהקת ושוכבת ונוחרת באוזן ואיננה שומעת עוד את נדרי הרגליים: "הן משחקות, מתוך כבוד"...

אינני מעז לגנות את שייקספיר, ולו כשמץ, וברצוני רק לבטא את פליאתי על כך, שהוא מניח לרומיאו לחוש תחילה תשוקה לרוזלינד, לפני שהוא מפנה אותה ליוליה. למרות שהתמסר כולו לאהבה שנייה, בכל זאת מקננת בנפשו ספקנות מסוימת, שמתבטאת באופני דיבור אירוניים ולא פעם מזכירה את המלט. או שאולי אצל גברים האהבה השנייה היא החזקה ביותר, משום שככזאת מתלווה אליה מודעות עצמית ברורה? אצל האשה אין אהבה שנייה, טבעה ענוג מדי לכך, שתוכל לעמוד שנית ברעידת האדמה המחרידה של הרגש. התבוננו ביוליה: האם היתה במצב לשאת שנית באושר הכה נלהב ובבעתה, למרות האימה, לרוקן את הגביע המעורר חלחלה? אני סבור שדי היה לה בפעם הראשונה, לאותה מאושרת אומללה, אותו קורבן טהור של התשוקה הגדולה.

יוליה אוהבת לראשונה ואוהבת במלוא בריאות הגוף והנשמה. היא בת ארבע-עשרה, מה שבאיטליה שווה ערך לשבע עשרה שנים בצפון. היא ניצן ורד, ששפתי רומיאו נושקות לנגד עינינו ונפתח בהדר נעוריו. היא לא למדה מספרי מעשה או מספרים רוחניים מהי אהבה: השמש סיפרה לה זאת, והירח חזר על כך, וכמו הד הדהד זאת לבה, כאשר האמינה בלילה שאין מאזין לה. אבל רומיאו עמד מתחת למרפסת ושמע את דבריה וקיבל אותם כלשונם. אופי אהבתה הוא אמת ובריאות. הנערה נושמת בריאות ואמת, ונוגע ללב לשמוע אותה אומרת:

 

דַּע שֶׁמַסֵכַת הַלַּיְלָה עַל פָּנַי,

אַחֶרֶת סֹמֶק הַבְּתוּלִים יִצְבַּע אֶת לְחָיַי,  

כִּי אֶת אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ כָּאן מִפִּי בַּלֵּיל,

הָיִיתִי מַכְחִישָׁה בְּלַהַט כְּבָטֵל.

כִּי רַק שָׁלוֹם לְךָ אָמַרְתִּי לִפְרֵידָה!

הַאִם תֹּאהַב אוֹתִי? תֹּאמַר כֵּן, זֹאת אֵדַע:

וְאֶת דְּבָרֶיךָ אֲקַבֵּל. אַךְ אִם תַּרְבֵּה לְהִשָּׁבַע

אֶפְשָׁר שֶׁתְּכַזֵּב, כְּזָבִים שֶׁל אַהֲבָה.

הָאֵל יִצְחַק. אַךְ אִם אַהֲבָתְךָ כֵּנָה,

הוֹ רוֹמֵיאוֹ אָצִיל, הַצְהֵר עַל כָּךְ נֶאֱמָנָה:

אוֹ אִם תַּחֲשֹׁב שֶׁהַזְּכִיָּה בִּי כֹּה קַלָּה,

אֶזְעַף וְאֶתְנַכֵּר, אָשִׁיב גַּם בִּשְּׁלִילָה.

כָּךְ תְּחַזֵּר, אֲבָל מִלְּבַד זֹאת – לֹא דָּבָר.

הָאֱמֶת, מוֹנְטֶגְיוּ אָצִיל, אַהֲבָתִי תִּגְבַּר -

לָכֵן תוּכַל לַחֲשֹׁב שֶׁפּוֹחֲזוֹת הֲלִיכוֹתַי

אַךְ בְּטַח בִּי, אֲדוֹנִי, אֲנִי כֵּנָה בְּלִי דַּי,

יוֹתֵר מִמִּי שֶׁמִּתְנַכְּרוֹת בְּעָרְמָתָן

יֵשׁ לְהוֹדוֹת, עָדִיף הָיָה לִנְּהֹג כְּמוֹתָן.

אֲבָל מִבְּלִי שׁשַּׂמְתִּי לֵב שָׁמַעְתָּ כָּךְ

אֶת תְּשׁוּקַת אַהֲבָתִי הָאֲמִיתִית, לָכֵן תִּסְלַח  

וְאַל תַּחֲשֹׁב לְאַהֲבָה קְלִילָה

אֶת אֲשֶׁר הַלַּיְלָה הָאָפֵל לְךָ גִּלָּה.

 

הערה: את דבריו של היינה תירגמתי מהמקור הגרמני, אך את הציטוט מהמחזה חרזתי על פי שייקספיר – המקור שקול ואיננו חרוז וכמנהג האנגלית השורות ארוכות והמשקל כבד מעט יותר. תרגומו של היינה לגרמנית מדויק, פשוט ויפה, אך אם אינכם קוראים גרמנית האמינו לי בבקשה, ואל תחשבו את אהבתי לקלילה, בטחו בי שאני כנה, ואין חפצי להתנכר, באמונה.

ומלבד זאת שייקספיר לא שם בפי יוליה את המלים "יצחק האל" אלא "יצחק יופיטר". כנראה חשב שבאיטליה עדיין אוחזים במיתוס הפגני. ע.פ.

 

פרנץ קפקא מתאהב בשחקנית

 

ה-3 ביולי הוא יום הולדתו של פרנץ קפקא בשנת 1883. אני מתרגמת כאן מתוך יומניו. ידוע שקפקא התעניין בתיאטרון יידיש. אבל במה בדיוק התעניין בתיאטרון?

 

5 בנובמבר [2011]...

הצגת "בר-כוכבא"    מאת גולדפאדן. שיפוט מוטעה של המחזה בכל האולם ועל הבמה.

הבאתי איתי זר פרחים לגברת צ'יסיק שעליו תלוי כרטיס ביקור עם הכתובת "מתוך הכרת-תודה", וחיכיתי לרגע שבו אוכל להגיש לה אותו. מכיוון שההצגה התחילה מאוחר, והסצינה הראשית של הגברת צ'יסיק הובטחה לי רק במערכה הרביעית, מרוב קוצר-רוח וחשש שהפרחים עלולים לנבול, הנחתי למלצר כבר במשך המערכה השלישית (השעה היתה אחת-עשרה) להוציא את הפרחים מהעטיפה, כעת הם נחו בצד על אחד השולחנות, צוות המטבח וכמה אורחי קבע מלוכלכים הושיטו אותם זה לזה והריחו אותם, יכולתי רק לצפות בכך מודאג וזועם, לא מעבר לכך. במשך הסצינה הראשית שלה בבית הכלא אהבתי את הגברת צ'יסיק, אבל בלבי האצתי בה לסיים. לבסוף הגיעה המערכה לסופה מבלי ששמתי לב לכך בגלל פיזור הנפש שלי, המלצר הראשי הגיש את הפרחים, הגברת צ'יסיק לקחה אותם בין המסכים היורדים, היא קדה בקפל קטן של המסך ולא שבה עוד. איש לא הבחין באהבתי, ואני רציתי להראותה לכולם ובכך להפוך אותה לבעלת ערך עבור הגברת צ'יסיק. בקושי הבחין מישהו בזר. בינתיים כבר חלפה השעה שתיים, כולם היו עייפים, כמה צופים הסתלקו כבר קודם. היה לי חשק להשליך עליהם את כוסי.

היה איתי המפקח פ. מהחברה שלנו, נוצרי. הוא, שבדרך כלל חיבבתי, עצבן אותי. דאגתי היתה נתונה לפרחים, לא לענייניו. אמנם ידעתי שהוא התקשה להבין את המחזה, בעוד שלי לא היו לא זמן, לא חשק ולא יכולת להושיט לו עזרה, שהוא חשב שאיננו זקוק לה. בסופו של דבר התביישתי ממנו, שבעצמי בקושי עקבתי. הוא גם עצבן אותי בשיחה עם מכס [ברוד] ואפילו כשנזכרתי שלפני זה חיבבתי אותו ואחר כך שוב חיבבתי אותו ושהוא לא היה צריך לחשוב לרעה את התנהגותי באותו יום.

אבל לא רק אני הייתי כל כך מעוצבן. מכס חש את עצמו אחראי בגלל מאמר השבח שלו בעיתון. ליהודים שליוו את ברגמן [לימים הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן] זה היה מאוחר מדי. חברי אגודת בר-כוכבא באו בגלל שמו של המחזה ובהכרח התאכזבו. לו הכרתי את בר-כוכבא רק מהמחזה הזה, לא הייתי קורא לשום חברה על שמו. מאחור באולם היו שתי זבניות בשמלות הערב הזנותיות שלהן עם המאהבים שלהן ובמהלך סצינות המוות היה צריך להשתיק אותן בקריאות רמות. לבסוף אנשים ברחוב היכו על השמשות הגדולות מרוב כעס שהם ראו כל כך מעט מהבמה.

על הבמה היה מחסור בשכל. סטטיסטים מגוחכים, "יהודים גסים" כפי שלוי [השחקן יצחק לוי, ידידו  של קפקא] קורא להם. סוכנים נוסעים, שמלבד זאת לא קיבלו שכר. הם עסקו בעיקר בלכבוש את צחוקם או להנות ממנו, אם היתה להם כוונה טובה. עגול לחיים אחד עם זקן בלונדיני, שלמולו בקושי אפשר היה לכבוש את הצחוק, צחק על המלאכותיות של הזקָנים המודבקים, מניד את זקנו המלא, שלא הגביל את לחייו בצחוקו הבלתי צפוי אמנם. מאד קוֹמי. אחר צחק רק כשהוא רצה, אבל אז צחק הרבה. כשלוי מת תוך כדי שירה, הסתובב בזרועותיהם של שני הזקנים האלה, והיה אמור לגלוש אט אט ארצה כשהשירה גוועת, הם דחפו את ראשיהם יחד מאחורי גבו, כדי שיוכלו סופסוף, מוסתרים מהקהל (כפי שחשבו) לצחוק דיים. עוד אתמול, כשנזכרתי בכך בארוחת הצהרים, הייתי חייב לצחוק.

גברת צ'יסיק, שביקרה בכלא את הנציב הרומי השיכור (פיפס הצעיר), היתה צריכה להסיר את הקסדה שלו ולחבוש אותה בעצמה, כשהיא הסירה אותה נפלה ממנה מטפחת מקומטת, שפיפס כנראה דחף פנימה, כי הקסדה לחצה לו מדי. למרות שהוא היה חייב לדעת שעל הבמה יסירו ממנו את הקסדה, הוא שכח את שכרונו והביט בגברת צ'יסיק במבט נוזף.

דבר יפה: כשהגברת צ'יסיק הסתובבה תחת ידיהם של החיילים הרומים (שאמנם קודם לכן היא נאלצה למשוך אותם אליה, כי נראה שהם פחדו לגעת בה), כאשר תנועותיהם של שלושת האנשים עקבו בהקפדה ובמיומנות כמעט, רק כמעט, אחר קצב השירה, בשיר, שבו הם מבשרים על בוא המשיח, מבלי להפריע, רק מכוח עוצמתן, תנועות של קשת הכינור דימו נגינת נבל, בכלא, שם היא מפסיקה תכופות את שירת האבל שלה עקב צעדים קרֵבים, ממהרת אל גלגל הטחנה ומסובבת אותו בשיר עבודה, אז שוב חוזרת לשירתה ושוב לטחנה, כאילו היא שרה בחלום, כאשר פאפוס מבקר אותה, והפה שלה נפתח כמו עין ממצמצת, כמו שבכלל זווית הפה שלה כשהוא נפתח מזכירה את זווית העין. – ברדיד לבן, כמו ברדיד שחור, היא היתה יפה.

תנועות חדשות שלמדתי להכיר אצלה: לחיצת יד בעומק המחוך שאיננו באיכות טובה במיוחד, פרפור קצר של הכתפיים והמותניים מתוך בוז, במיוחד כאשר היא מפנה את גבה למבוזים.

היא הובילה את כל ההצגה כמו אם בית. היא לחשה לכולם, אבל מעולם לא דחפה את עצמה, היא הדריכה את הניצבים, ביקשה מהם, לבסוף דחפה אותם, כשזה היה הכרחי, כשלא היתה על הבמה התערבב קולה הבהיר בשירת המקהלה החלשה על הבמה, היא החזיקה את מחיצת הנייר (שבמערכה האחרונה היתה אמורה לייצג מצודה) שהניצבים הפילו עשר פעמים.

באמצעות זר הפרחים קיוויתי לספק את אהבתי אליה. זה היה לגמרי חסר תועלת. זה אפשרי רק באמצעות ספרות או משכב. אינני כותב זאת מפני שלא ידעתי את זה, אלא מפני שאולי זה טוב, לכתוב לעתים קרובות אזהרות.   

 

7 בנובמבר. יום שלישי. אתמול נסעו לבסוף השחקנים עם הגברת צ'יסיק לדרכם. ליוויתי את לוי בערב לבית הקפה, אבל חיכיתי בחוץ. לא רציתי להיכנס, לא רציתי לראות את הגברת צ'יסיק. אבל כשהלכתי מעלה מטה, ראיתי אותה פותחת את הדלת ויוצאת עם לוי החוצה. הלכתי לקראתם בברכה ופגשתי אותם באמצע הכביש. הגברת צ'יסיק הודתה לי במלים הגדולות, אך הטבעיות בהגוי שלה, על הזר. רק כעת נודע לה שהוא היה ממני. השקרן הזה לוי לא אמר לה דבר. חששתי לה, כי היא לבשה רק חולצה כהה קצרה עם שרוולים קצרים. כמעט נגעתי בה כדי להניע אותה להיכנס לבית הקפה, כדי שלא תתקרר. לא, היא אמרה, היא לא מתקררת, יש לה צעיף, והיא הרימה אותו מעט כדי להראותו והידקה אותו סביב החזה. לא יכולתי לומר לה, שלא בדיוק חששתי לה, אלא רק שמחתי למצוא רגש שבו יכולתי לבטא את אהבתי, ולכן אמרתי לה שוב שאני חושש.

בינתיים יצאו החוצה גם בעלה, ילדיה ומר פיפס. והתברר שבכלל לא הוחלט שעליהם לנסוע לברין, כפי שלוי אמר לי. פיפס היה אפילו נחוש לנסוע לנירנברג. זה יכול להיות הכי טוב, קל יותר למצוא שם אולם, הקהילה היהודית גדולה, והנסיעה הלאה ללייפציג וברלין נוחה מאד. מלבד זאת הם התייעצו כל היום, ולוי שיָשן עד ארבע, הניח להם פשוט לחכות ולאחר את הרכבת של שבע וחצי לברין. בנימוקים האלה נכנסנו לבית הקפה והתיישבנו לשולחן, אני מול הגברת צ'יסיק. כל כך רציתי להבריק, לכשעצמו זה לא נראה קשה, הייתי צריך רק להכיר כמה קווי רכבת, להבדיל בין התחנות, להוביל החלטה בין נירנברג לבין ברין, אבל לפני הכל להסות את פיפס, שהתנהל כמו בר-כוכבא שלו ושעם צעקותיו התמודד לוי מאד בחכמה, גם אם שלא במתכוון, באמצעות פטפוט מאד מהיר ובלתי פוסק, שלפחות באותה עת היה במידה רבה בלתי מובן לי. במקום להבריק ישבתי שקוע בכורסתי, העברתי את מבטי בין פיפס לבין לוי, ורק פה ושם בדרך זו פגשתי את עיניה של הגברת צ'יסיק, אך כאשר השיבה לי מבט (היא יכלה רק לחייך אלי, עקב התרגשותו של פיפס) הסתכלתי הצדה. זה לא היה חסר טעם, בינינו לא יכול היה להיות שום חיוך על התרגשותו של פיפס. לכך הייתי רציני מדי למול פניה ומרוב רצינות הייתי לגמרי מותש. אם רציתי לצחוק על משהו, יכולתי להסתכל מעבר לכתפה בגברת השמנה, ששיחקה בבר-כוכבא את הנציבה. אבל בעצם גם להסתכל עליה ברצינות לא יכולתי, כי זה היה אומר שאני אוהב אותה. אפילו פיפס הצעיר מאחורי בכל תמימותו היה חייב להבחין בכך. וזה היה באמת בלתי מתקבל על הדעת. אני, איש צעיר, שחושבים לבן שמונה-עשרה, מצהיר לפני יושבי בית הקפה סבוי, בחוג המלצרים העומדים סביב, לפני שולחן השחקנים, על אהבתו לאשה בשנות השלושים לחייה, שבקושי מישהו חושב ליפה, שיש לה שני ילדים בני עשר ושמונה, שבעלה יושב לידה, שהיא מופת למכובדות ולהסתפקות במועט, והוא לגמרי מכור לה, וכעת בא מה שבעצם ראוי יותר לציון, שאמנם איש לא הבחין עוד בכך – הוא מוותר מיד על הגברת, כפי שהיה מוותר עליה לו היתה צעירה ופנויה. האם עלי להיות אסיר-תודה או לקלל, שלמרות כל האומללות אני יכול עדיין לחוש אהבה, אהבה שאיננה ארצית, אמנם ליצורים ארציים?

גברת צ'יסיק היתה יפה אתמול. היופי הנורמלי של הידיים הקטנות, האצבעות הקלות, אמות הידיים המעוגלות, הכה מושלמות לכשעצמן, שאפילו המבט הבלתי מורגל בעירום זה איננו מניח לחשוב על שאר הגוף. השיער המחולק לשני גלים, שמנורת הגז מאירה באור בהיר, העור המעט מלוכלך בזווית הפה. פיה נפתח כמו לתלונה של ילד, נמשך מעלה ומטה במפרצים מעוצבים בעדינות. חושבים שעיצוב מלה יפה זה, שאורו של הצליל מפיץ במלים ובקצה הלשון שומר על המתוה הטהור של המלה, יכול להצליח רק פעם אחת, ומדהים כאשר הוא מתמיד. מצח לבן נמוך. הפודרה, שאת השימוש בה ראיתי עד כה, שנאתי, אבל אם הצבע הלבן הזה, רדיד זה המרחף נמוך מעל העור של צבע חלב דהוי מעט, מקורו בפודרה, הרי כולם צריכים להתפדר. היא הניחה שתי אצבעות בזווית פיה הימנית, אולי אפילו דחפה לפיה את קצות האצבעות, אולי אפילו הכניסה לפיה קיסם שיניים. לא ראיתי בדיוק את האצבעות האלה, אבל זה נראה כאילו הובילה קיסם שיניים לשן חלולה והניחה לו לנוח שם רבע שעה.          

הצייר אורי אליעז ז"ל

 

כתבתו של עופר אדרת ביום ג' האחרון במוסף גלריה של "הארץ", על הצייר אורי אליעז שהלך לעולמו בשיבה טובה לפני שבוע, שברה את לבי. עופר כתב שאורי אליעז לא זכה להכרה ונדמה לי שזו טענה קצת מוגזמת. בילדותי הוא היה צייר ואמן מוכר ומוערך. אולי מאוחר יותר התבודד והפסיק להציג בתערוכות. אינני זוכרת מתי התיידדו איתו הוריי. האם זה היה כשעוד גרנו בחדרה, או כשכבר עברנו לחיפה, לאחר 1962. אורי אליעז עבר לחיפה בשנת 1960 ובין השאר עיצב תפאורות לתיאטרון חיפה. את תיאטרון חיפה ייסד יוסף מילוא בשנת 1961. אחיו של מילוא, דני, ואשתו תיאה, היו ידידים של הוריי וגרו באחת הסמטאות שחצו את רחוב הלל בהדר הכרמל שבו התגוררנו כשעברנו לחיפה מחדרה. הם היו מבוגרים מהוריי ואורי אליעז היה צעיר מהוריי בשנים ספורות. כנראה שהוריי התיידדו איתו כשעברנו לחיפה, אבל איך והיכן הכירו אותו אינני יודעת. אולי דרך דני ותיאה פסובסקי – בניגוד לאחיו המפורסם דני שמר על שם המשפחה המקורי. הורי הירבו ללכת לתיאטרון חיפה וכשכבר הייתי נערה, בתחילת שנות השבעים, צפיתי איתם בכמה מחזות שהרשימו אותי מאד: "כולם היו בני" עם יוסי ידין, "השפעת קרני גמא על ציפורני החתול" עם חנה מרון ששיחקה דמות מאד מרושעת וכנראה נהנתה מזה מאד – אני ממש שנאתי אותה כשאמרה "סבתא'לה" בקול נוטף רעל, וגם הלכתי עם אבי ל"חפץ" של חנוך לוין שהיה אז מחזאי די מתחיל ושנאתי כל רגע. הדה בושס כתבה שלחנוך לוין יש השקפת עולם אנטי-הומנית ובאותם ימים הסכמתי איתה. עברו הרבה שנים עד ששיניתי את דעתי עליו. כשיצאנו מ"חפץ" אמר אבי: "נו, הוא יכול למכור את זה בכל העולם." אלה היו הדברים הכי גרועים שיכול היה להגיד על אמן, שהוא אופנתי, מה שבעיניו היה ההיפך מלהיות אמיתי. עכשיו אני נזכרת שאבי היה ידיד של הצייר נפתלי בזם, ולקח אותנו לתערוכה גדולה שלו במוזיאון חיפה, וקראתי שאורי אליעז היה זמן מה תלמיד של נפתלי בזם, אז אולי הורי הכירו אותו דרך נפתלי בזם, שאינני יכולה להפסיק לחשוב על כך שפירוש שמו בגרמנית וביידיש "מטאטא", והיתה שורה כזאת של שיר "אם אלהים רוצה אפילו מטאטא יורה" – שורה לגמרי מוטעית, כי פירוש האמרה ביידיש הוא "אם אלהים רוצה גם מטאטא פורח", ואינני זוכרת היכן ראיתי את הציור של המטאטא שיצאו ממנו ענפים ירוקים עם עלים ופרחים.

בכל אופן הורי התיידדו עם אורי אליעז וקנו ממנה תמונה ותלו אותה בסלון, ובתמונה הזו היה מצויר צלב ענקי, והיתה שם גם עז ועוד חיה. אני לא זוכרת אם החיות היו צלובות או רק עמדו שם. אני זוכרת צלב בוהק שהקורה האנכית שלו ארוכה מאד והאופקית קצרה, כמו בצלבים של כנסיות. הוריי מאד חששו שסבי יכעס כשיראה את התמונה עם הצלב, אבל סבי שהיה האדם הכי חכם שזכיתי להכיר, אמר שזה כמו כשיעקב הזקן בירך את אפרים ומנשה ושיכל את ידיו והניח את ימינו על ראש אפרים, כי יעקב אמר שגם מנשה יהיה לעם, וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטון יגדל ממנו, וזרעו יהיה מלוא הגויים. וכך הסביר סבא משה שצלב זה בעצם מהתנ"ך כי יעקב אבינו התווה בידיו את סימן הצלב כשבירך את בני יוסף. אחר כך הוריי הלכו למסיבת סילווסטר, נדמה לי שגם המסיבה היתה אצל אורי אליעז, והם אמרו לסבי שהם הולכים ליום הולדת, וסבי שאל אם ליום הולדת או לברית, כי סילווסטר זו הברית של ישו, ואפילו פעם רנאטו שעבד איתי בארכיון הראה לי יומן של הותיקן שכתוב שם בסילווסטר Circumcisio Christi שזה ברית המלה של המשיח. אבל אולי הסיפור הזה היה על אנשים אחרים והוריי רק סיפרו לי אותו. קשה לי לזכור בדיוק דברים מהילדות, אבל את הציור של אורי אליעז שהיה בגוונים כתומים וחומים אולי עם קצת ירקרק וצהוב והצלב הבוהק מאד בלבן או כמעט בלבן שהיה תלוי בסלון של הוריי אני לא יכולה לשכוח. התבוננתי בו כל כך הרבה בילדותי וגם בבגרותי.

עופר כתב שאורי אליעז חרד ליצירותיו, חרד שהן תיזרקנה לפח וכל עבודתו תלך לאבדון. אבל יש לו ילדים, אז אולי הם יטפלו ביצירות. אני לא יודעת. הפחד הזה שכל מה שעשית בחיים יימחק ושאחרי מותך איש לא ימצא בו חפץ זה פחד שמאד מוכר לי. אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי, אבל אני כן חושבת על זה הרבה. לאחרונה קיבלתי הודעה מגוגל שהם ימחקו אתרים לא פעילים אחרי שנתיים, ואני חושבת מה יקרה אם אמות. הייתי רוצה שהבלוג יישאר ברשת, אבל אולי בשביל זה אני צריכה להקים אתר משלי, כי גוגל רק מספקים את המקום כל עוד אתה פעיל, או אולי כל עוד האתר פעיל. נדמה לי שגם אחרי מותי אנשים ייכנסו לאתר לקרוא, לפחות את התרגומים לקפקא ואלזה לסקר-שילר שהרבה אנשים קוראים.

אמא שלי מתה וגיסתי והאחיינים שלי קברו אותה בלעדינו ונעלו בפנינו את הדירות שלה ואמרו שזה שלהם לפי הצוואה שהם הביאו שלנו ברור שהם כתבו אותה בעצמם והם אמרו שאסור לנו להיכנס לדירות של אמא שלי ושכל החפצים של אמא שלי הם רק שלהם, אבל אנחנו יודעות שהם המציאו את זה כדי שלא נוכל למצוא את הצוואה האמיתית של אמא שלי שהבטיחה לתת לנו את הבית הישן של הוריי שגיסתי והאחיינים שלי רוצים רק לעצמם, למרות שהם כבר קיבלו מאמא שלי כמה דירות יותר חדשות ויקרות. אני לא יודעת מה הם עשו בכל הדברים שהיו בבית של הוריי. אני מקוה שהם לא זרקו או מכרו אותם, ואני מקווה שהציור של אורי אליעז עוד נמצא שם, ושאוכל לקחת אותו פעם, אם השופטת תאמין לנו שהצוואה שהם הביאו היא לא באמת הצוואה של אמי. גם התצלומים של הורי ושל סבא וסבתא שלי שהיו אצל אמי נשארו בדירות ואני לא יכולה לקחת אותם, למרות שגיסתי והאחיינים שלי בכלל לא הכירו אותם ואולי הם יזרקו אותם לפח. אנחנו מחכות לפסק-הדין של השופטת, ובכל מקרה כבר לא נקבל את מה שאמי רצתה שנקבל, כי במקרה הטוב יחלקו את העזבון שלה לשניים ויתנו לנו מחצית, וזה לא מה שהיא התכוונה, ובוודאי היא לא התכוונה שגיסתי תקבל את כל תכולת הדירות שלה ולנו יהיה אסור לקחת אפילו תמונות. אם אצליח לקבל את הציור של אורי אליעז אתלה אותו על הקיר ואסתכל בו הרבה למרות שלרוב קשה לי עם צלבים. הם מזכירים לי חדרי מנזר שישנתי בהם כשעבדתי באירופה בספריות של מנזרים, למרות שדוקא בספריות של מנזרים שיש בהם כתבים וספרים עתיקים הייתי מאד מאושרת, אבל בלילה הפריע לי שיש צלב על הקיר ולפעמים גם איקונין. אני לא יודעת למה זה הפריע לי כי תמיד הייתי רגילה מאד לכנסיות ומנזרים ואפילו אהבתי את האווירה בהם, וכשהייתי ילדה חשבתי שדי יפה לחיות במנזר, ועוד הייתי תמימה ולא ידעתי שהרוע האנושי חודר גם את חומות המנזרים. בכל אופן את הצלב שאורי אליעז צייר הייתי תולה ברצון על הקיר וחושבת על סבא משה שתמיד בירך אותנו אבל מעולם לא שיכל את ידיו כפי שעשה אבינו יעקב שידע לראות  את הנולד.       

זהרירה חריפאי ז"ל

התמונה הראשונה שעולה במוחי כשאני חושבת על זהרירה חריפאי היא תמונת אשת הקברן, בעצם בונה ארונות הקבורה במחזהו של חנוך לוין "אשכבה", אשה קטנה, מכווצת, בבגד לבן שעוטף את גופה וראשה ומזכיר דוקא בגד תינוקות, מדשדשת על הבמה בעקבות בעלה כאילו היתה קשורה אליו בחוט, שברירית כאילו יכול כל משב רוח להפיל אותה. ראינו את המחזה, שעגמימותם של אנטון צ'כוב וחנוך לוין נמזגה בו יחדיו, זמן קצר לאחר מותו של חנוך לוין, שנדמה היה כי כתב בו את תפילת האשכבה של עצמו, ולאורך ההצגה כולה בכיתי כל כך שהרבה מהנאמר לא נקלט בתודעתי. רק כשצפיתי לאחר מכן במחזה המצולם בטלויזיה הבנתי פתאם כמה דברים שנעלמו ממני בהצגה החיה, שאני זוכרת ממנה בחיות רבה תמונות ומוסיקה ופחות מלים, למרות שחנוך לוין היה קודם כל איש של מלים וגם זהרירה חריפאי, כפי שהספיד אותה יפה מיכאל הנדלזלץ, ידעה כל כך להטעים כל מלה בטקסט בדיוק בצליל וברגש הנכונים, ובכל זאת כאשר אני חושבת עליה כעת, אני זוכרת בעיקר את המחוות שלה כשחקנית: הזקנה המתרוצצת אחר בעלה כאילו נמשכת בחוט וגוועת לאטה על הבמה, וכאשר אני חושבת על המחזה אני רואה בעיקר את דמותה לפניי, למרות שהופיעה רק בחלקו הראשון של המחזה, שהיתה לו תפאורה כה יפה (של רקפת לוי) ומוסיקה מרטיטה (של יוסי בן-נון) וזהרירה בבגד הלבן העוטף את גופה וראשה כמו שעוטפים תינוק ביום חורף מתרוצצת על הבמה וחנוך לוין המת כאילו מרחף מעל בחיוך ציני.

ואז אני נזכרת בפעם הראשונה שבה ראיתי את זהרירה חריפאי משחקת, בסרט "סלאח שבתי", את מזכירת הקיבוץ פרידה בחצאית נוקשה וחולצה מכופתרת ודיבור פדגוגי:

אדוני, אנחנו חיים במאה העשרים.

ואני חי במעברה.

המאה העשרים איננה מקום לגור בו.

גם המעברה לא.

ושוב אני נזכרת דוקא ברגע שבו, למשמע אריק איינשטיין בתפקיד זיגי המאוהב, שמתלונן כי הקיבוץ שאיננו מוכן לקנות עבורו מסלאח שבתי את חבובה היפה, קנה לחבר הלוקה בגבו מיזרן ש"רק הוא שוכב עליו", פוערת זהרירה את עיניה ומכסה את פיה כנערה מצחקקת, כאילו נשבר באחת מעטה הנוקשות והמכובדות שלה. דוקא המחווה נטולת המלים הזו של זהרירה, שלרגע קט חשפה צד אחר לחלוטין של הדמות, היא זו שחרותה במוחי.

ועוד מחווה אחת שכל כך זכורה לי מן "השוטר אזולאי", שם מיעטה זהרירה לדבר. היא היתה האשה העקרה העצובה והשותקת לצד שייקה אופיר המפטפט ללא הרף. באחד הימים היא מוצאת בארנקו של בעלה את תמונתה של הזונה היפה שהוא מאוהב בה, וחולם להינשא לה ולהוליד עמה המון ילדים, והיא קורעת את התמונה בזעם שכאב של חיים שלמים נמהל בו.

ובתמונה האחרונה היא מגישה למפקד המשטרה, כולה כניעות וצייתנות ושיפלות-רוח, את הבורקס מעשה ידיה בשקית נייר חום שמנונית והלב יוצא אליה.

מאז רצח רבין אני מתקשה לראות את הסרט האהוב הזה. הכל יותר מדי דומה למציאות. זה לא קשור לזהרירה כמובן. זה קשור למציאות חיינו. כבר זמן רב לא ביקרתי בתיאטרון. גם בסרטים אני צופה לרוב בטלויזיה. לפעמים אני צופה בהצגות מצולמות. אין משדרים מספיק כאלה. אולי גם אין מצלמים מספיק. ובכל מקרה לכוחה של ההצגה החיה אין תחליף.

ואני מצטערת על כל התפקידים של זהרירה חריפאי שלא צפיתי בהם וכבר לא אצפה, ואלה שהייתי צעירה מכדי להעריך נכונה ולא הזדמן לי לצפות בהם במבט בוגר. כמה נפלא שאפשר בזמננו לשמר משהו מגדולתו של אמן מבצע, שחקן, ששנים רבות בטרם מותו הממשי הוא גווע ערב ערב בתום ההצגה.