הצד האפל של פורים

לא רק האובך הקדיר את חג הפורים שלי, אלא גם שתי כרזות שהיו תלויות על לוח מודעות בשכונה, ובהן נראה הרמטכ"ל גדי אייזנקוט במדים אבל עם כתר זהב וקישוטי זהב של מלך, והיה כתוב שם שאפילו אחשוורוש איפשר ליהודים להגן על עצמם, וציטטו ממגילת אסתר פרק ח פסוק י"א: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם טף ונשים ושללם לבוז." והיה כתוב גם: "הקם להורגך השכם להורגו". לא היו עוד פרטים במודעה אבל לא היה צריך הסבר מי עומד מאחוריה ומי האנשים שמאיימים על אייזנקוט בגלל שהוא העמיד לדין את אלאור אזריה שרצח מחבל פצוע כשכבר לא נשקפה ממנו שום סכנה. אנשי זדון תמיד משקרים ומציגים את עצמם כקורבנות, כביכול לא מניחים להם להגן על עצמם, אבל מה שהם באמת רוצים זה שיניחו להם לרצוח ערבים, וכששואלים אותם למה הם מסיתים לרצח ערבים, הם אומרים לא ערבים, מחבלים, אבל בעצם הם קוראים לכל ערבי מחבל, למשל לשחקני כדורגל ערבים הם צועקים מחבלים, וככה הם מתירים את דמם, ואלה תמיד אותם אנשים: ארגון הפשע של בית"ר ירושלים ואנשי כהנא תחת שם זה או אחר כמו השלישיה הנצחית איתמר בן-גביר, ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, ואולי עוד כמה נערים שהם גוררים איתם, ומסקרים אותם בתקשורת כאילו הם מפלגת המונים, למרות שכשהם ניסו לרוץ לכנסת הם לא עברו את אחוז החסימה. מה שאין בו ספק זה שמדובר באנשים מסוכנים ואלימים, שרוקדים עם תמונת התינוק המת של משפחת דוואבשה, ומאיימים על גדי אייזנקוט שירצחו אותו כמו את רבין, כי כמו שאמרו חז"ל מי שהורג לגוי סופו שהורג לישראל, ומי שרוצה לשפוך דם של ערבים מפני שהם ערבים ישפוך גם דם של יהודים אם הם יעמדו בדרכו. האנשים האלה מסתובבים בחברון ומסתובבים גם ברחובות ירושלים ובכל מקום הם מטילים אימה, והם אוהבים להתלונן כמה הם מאוימים ולא נותנים להם להתגונן, אבל בעצם כל מה שהם עושים זה להטיל אימה על סביבתם, ומי שבאמת זקוק להגנה, אלה האנשים שהם מאיימים עליהם ולא הם עצמם, והם מאיימים גם על אנשי שלטון בכירים וגם על אנשים פשוטים, והם נמצאים בכל מקום ותמיד למטרה רעה, וחג הפורים הוא יום חגם, כי לחג הפורים, שיכול להיות חג יפה ושמח, יש גם צד מאד אפל, בגלל הפסוק ממגילת אסתר שציטטו במודעה ובגלל עוד פסוקים כמו פסוק א' בפרק ט' במגילת אסתר: "ובשנים עשר חודש הוא חודש אדר בשלושה עשר יום בו אשר הגיע דבר המלך ודתו להיעשות ביום אשר שיברו אויבי היהודים לשלוט בהם ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם." וגם פסוק ה' בפרק ט' במגילה: "ויכו היהודים בכל אויביהם מכת חרב והרג ואובדן ויעשו בשונאיהם כרצונם." דוקא מהפסוק שציטטו במודעה אפשר להבין שהכוונה היא שליהודים יש זכות להתגונן כשהם באמת מאוימים, כשהם צריכים לעמוד על נפשם, כלומר להגן על חייהם, ושרק אז מותר להם להרוג כדי להציל את נפשם שלהם, אבל יש כאלה, כמו ברוך גולדשטיין, שבוחרים להבין את הפסוקים האלה בתור אישור גורף לרצוח בפורים את אויביהם, שזו לא הכוונה, אבל מי שאין לו בעיה לטעון שאזריה הרג מחבל מנוטרל כדי להתגונן, אין לו בעיה לטעון שהכוונה במגילת אסתר היא שמותר ליהודים להרוג בפורים את אויביהם, גם אם הם אינם בסכנת חיים, אלא סתם רוצים לרצוח ערבים. מגילת אסתר היא מגילה מפחידה, כי יש אנשים שמשתמשים בה כמו ברישיון לרצוח, והם מאיימים לרצוח קודם כל ערבים אבל הם מאיימים גם על חיי יהודים שלא ישביעו את רצונם, ולכן אני רואה בהם אנשים שמאיימים גם על חיי, וחג הפורים שלהם הוא חג שמטיל עלי אימה.       

את חמורה

בין רחוב עזה בירושלים שבו אני מתגוררת כבר שלושים שנה לבין רחוב בנימין מטודלה הסמוך, שכולם קוראים לו בקיצור מטודלה, ישנו מעבר בין הבתים שחלקו האחד שביל מרוצף המוביל לכניסות הבניין והמשכו מעבר צר לניקוז גשמים בשטח ההפקר שבין גדרותיהן של שתי חצרות. ככל שהמעבר הזה איננו רשמי, הוא התחבב על תושבי השכונה וכבר עשרות שנים התנועה בו זורמת. לפני כמה שנים תלה מישהו שלט שבו נאמר: "משעול בלעם – גדר מזה וגדר מזה". שכך הסיפור בפרשת בלק, במדבר פרק כ"ב פסוק כ"ד: "ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים, גדר מזה וגדר מזה: ותרא האתון את מלאך ה' ותילחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר ויוסף להכותה." היתה זו הפעם השנייה שבה היכה בלעם את אתונו: קודם היכה אותה כאשר ראתה את מלאך ה' ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, והלכה בשדה במקום בדרך, ואחר כך היכה אותה בשלישית כאשר מלאך ה' נעמד במקום צר ולא היה לאתון לאן לפנות. בתנ"ך המלאכים הם די מפחידים. יש להם חרב שלופה והם דומים ללוחמים חמושים. שלוש פעמים היכה בלעם את אתונו על לא עוול בכפה, ואז פתח ה' את פי האתון, ללמדך שאפילו חמור כשגורמים לו עוול שוב ושוב, בסופו של דבר הוא יתבע את עלבונו: "ויפתח ה' את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רְגָלִים."

אתון היא נקבת החמור, כך מקובל, ואילו נקבת הסוס היא פשוט סוסה, כנאמר בשיר השירים: "לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי." בילדותנו חזרה אמי וסיפרה על המורה שגידף אותה "שטרסברג, את חמורה", והיא ענתה לו: "מורי, אני אתון", ואנחנו לא נטשנו תורת אמנו והקפדנו לומר חמור ואתון, וסברנו שרק החמורים אומרים חמורה.

לכן התפלאתי מאד לקרוא את דברי מדרש רבה למגילת אסתר, פרק ג' פסוק א': "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו: וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה." אני מאד אוהבת את האמירה הזאת, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה". אבל אנחנו בעניין החמורה. וכך אומר המדרש בעניין "אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן":

המן הרשע לא נתגדל אלא למפלתו. משל לאדם שהיתה לו סייחה וחמורה וחזירה והיה נותן לחזירה בלא מדה, לחמורה ולסייחה במדה. אמרה סייחה לחמורה מה שוטה זה עושה, אנו שאנו עושין מלאכתו של בעל הבית נותן לנו במדה, ולחזירה שהיא בטלה שלא במדה. אמרה לה תבוא השעה ואת רואה במפלתה, שאין מאכילים אותה יותר לכבודה אלא לרעתה. כיון שבא קלנדס (האחד בינואר שהוא יום חג בלוח הרומי) מיד נטלו לחזירה ונחרוה. התחילו נותנין שעורים לפני בתה של חמורה והיתה מנשבת בהן ולא אכלה. אמרה לה אמה: בתי, לא המאכל גורם אלא הבטלה גורמת. כך לפי שכתוב וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו, לפיכך "ויתלו את המן".  

ואת המלה סייחה מפרש מתנות כהונה "חמורה קטנה", ולא סוסה קטנה כפי שאנו רגילים, ובאמת כיצד קוראים לבת החמור? בן החמור הוא עַיִּר, אבל כיצד מכנים את בת החמור? וכיצד יודעים שאתון היא נקבת החמור? ואולי יש בסיפור גם סייחה וגם חמורה קטנה, או שבהכרח הסייחה בסיפור היא בתה של חמורה? ומהיכן נטלו החכמים סיפור מוזר זה, שאיננו מספר כלל על יהודים, אלא על רומאים, שבחג הקלנדס שלהם נוחרים חזיר לאכילה? ומדוע כל החיות בסיפור הן נקבות דוקא? ואולי נאמר כאן "חמורה" ו"סייחה" מפני שהסיפור תורגם מרומית והמתרגם לא ידע עברית כהלכה? הרי לקחו של הסיפור איננו קשור כלל לעניינו של המן, אלא לכך שאין להתקנא במי שגם מתבטל וגם אוכל לשובעה, ושלא כל כך נורא להיות חמורה.

חג פורים שמח לכל הקוראים