הנבל המיתמם אברי גלעד

 

אינני קוראת את "ישראל היום", ולא הייתי יודעת דבר מכל זה לולא בחר אברי גלעד בתכניתו "אברי ושרקי" להתלונן על המגיבים שזעמו על המאמר שפירסם באותו עיתון, ובו כתב שאם יפול בשבי הוא מבקש לא לשחרר מחבלים תמורתו וכיו"ב, ובקיצור: לו נפלתי בשבי, הייתי מעדיף למות שם כדי שמדינת ישראל לא תיאלץ לעשות ויתורים למען שחרורי.

אברי גלעד כידוע איננו יושב בשבי אלא באולפנים, שם הוא משמיע את דעותיו הלא דמוקרטיות: למשל, לא בסדר לדעתו שעיתון "הארץ" מפרסם עוולות שעושה ישראל, כי אנחנו במלחמה ולא צריך להלשין על פשעים, שעל כך ענה לו יפה אילון לוי שנכח באולפן, שעדיף לא לעשות דברים רעים מאשר לעשות אותם, ואז לנסות להסתיר אותם.

יושבים להם שם שני הפשיסטים אברי ושרקי, האחרון טען בעבר שהשב"כ רצח את רבין, והראשון ממליץ לחטופים למות בשבי, ומטיפים מוסר לצופים כאילו היו צדיקי הדור. נתניהו, שמרבה ליילל מעל דוכן העדים שרודפים אותו כי רצה "גיוון" בתקשורת, לא מודאג מכך שיושבים באולפן שני פשיסטים, אחד שמסביר שלא צריך לשחרר מחבלים כדי לשחרר את אזרחי וחיילי ישראל שהופקרו בשביעי באוקטובר ונמקים ביסורי השבי, והאחר שמסביר שלמתנגדים לשחרור חטופים יש נימוקים בטחוניים כבדי משקל, למרות שכולם יודעים שהסיבה היחידה להתנגדות לשחרור החטופים היא הצורך בהפסקת הלחימה ובנסיגת צה"ל מרצועת עזה, מה שמנוגד לשאיפותיהם של סמוטריץ' ובן-גביר לנצל את הטבח כדי לגרש את תושבי עזה ולהקים בעזה התנחלויות. מי שכבר פועלת להקמת התנחלויות בעזה, דניאלה וייס, הצטלמה שלובת ידיים עם לימור סון הר-מלך בתמונה משותפת של מפלגת "עוצמה יהודית". בראיון לתכנית "זמן אמת" לפני כמה חודשים, היא הסבירה שהיא חייבת נוכחות של צה"ל בעזה כדי להקים שם התנחלויות. החטופים והחיילים שימותו כדי להקים בעזה התנחלויות הם מבחינתה ומבחינת סמוטריץ' קורבן ראוי למטרה ראויה, ואם רוב הציבור במדינה מתנגד להתנחלות בעזה ורוצה קודם כל להציל את החטופים, שיילך הציבור לעזאזל יחד עם החיילים והחטופים. סמוטריץ' ובן-גביר נכנסו לממשלה כדי לגרש ולהרוג פלשתינים ולגזול את אדמתם, לא כדי להציל יהודים חלילה, מטרה שכמנהג הפשיסטים הם בזים לה. הפשיזם איננו מתעניין בגורל הפרט, אלא רק בכבוד האומה. לחיי הפרט אין שום ערך, אלא כבשר תותחים בלבד.

ובכן, יושבים באולפן שני הפשיסטים, ועוד כמה פשיסטים בפאנל, ומקוננים על הקוראים שתקפו את רשעותו ושפלותו של אברי גלעד שיושב לו נינוח באולפנים וקורא להפקיר את החטופים לעינויים ולמוות. "אבל התכוונתי רק לעצמי, כתבתי את זה רק לגבי עצמי", מתחסד גלעד. אם כתבת את זה רק לגבי עצמך, למקרה המאד לא סביר שתיפול בשבי, מדוע פרסמת את הדברים ב"ישראל היום", ועוד ברגע הרגיש כל כך שבו אמורים להתקיים דיונים על השלב השני של העסקה שבו אמורים להשתחרר הגברים הצעירים יותר והחיילים תמורת סיום המלחמה, שלב שנתניהו איננו מעוניין בו מחשש שתתפרק ממשלתו. אם זה נוגע רק לך, מדוע לא הפקדת מכתב בידי עורך-דינך או בני משפחתך, כפי שעושים אנשים שמשאירים הוראות "רק לגבי עצמם"?

רצה הגורל שמאמרו של גלעד התפרסם בסמיכות לשחרורם של שלושה חטופים מורעבים ומעונים שהעינויים שעברו ניכרו בהם היטב, וההתחסדות המרושעת להחריד של גלעד, שנועדה ללא ספק לסייע לנתניהו וממשלת הזוועות שלו להפקיר את החטופים למוות, נחשפה במלוא כיעורה ושפלותה. ולנו לא נותר אלא לשאול אם נגזר גורלנו לשמוע מעל כל הבמות את דברי הרשע והזדון של לאומנים נטולי אנושיות ומצפון, או שאפשר לגוון מעט עם מגישים שיש בהם אנושיות וחמלה ורחמים, וחיי אדם חשובים להם יותר מגורל ממשלתו של נתניהו.  

שרקי ולייבזון מחנכים את הרבה הקווירית

 

לכאורה עיתונאי שמנסה להביא הלכי רוח, במקרה זה של יהודי ארצות הברית, אמור להקשיב למה שיש להם לומר. אבל שרקי ולייבזון לא באו להקשיב, וודאי שלא להבין, אלא להתווכח ולהטיף, ובמקום להעניק לנו תמונה של הלכי הרוח בקרב יהדות ארצות הברית, הם העניקו לנו מפגן של צדקנות ועיוורון ישראלים שאינם מוכנים להתבונן נכוחה בעצמם, ולשאול את עצמם שאלות קשות.

הרבה, שהיא בת לשושלת רבנים אורתודוקסית וגם ציונית, אבל מגדירה את עצמה כקווירית וכאנטי-ציונית, קראה, יחד עם רבנים אחרים, להפסקת אש בעזה. זה הספיק לשרקי ולייבזון להתייחס אליה כאילו היא תומכת בחמאס, למרות שחזרה ואמרה: אינני תומכת בחמאס, אני רוצה הפסקת אש בעזה. אבל למה להתווכח עם אשה שרוצה בהפסקת המלחמה, בהפסקת ההרג הנורא, אשה שחושבת שדי בהרג של למעלה מ-43 אלף עזתים, מספר מזעזע גם בהתחשב בזוועות טבח החמאס, ודי בעקירת עזתים מביתם, ודי בהרס בתיהם, ודי בהפקרתם לרעב וצמא, והגיע הזמן להפסקת המלחמה ולהסדר, למה להתווכח עם דעותיה האמיתיות, אם אפשר לחזור ולשאול אותה כאילו לקו בחרשות – ואולי אכן לקו בסוג של חרשות – כיצד היא תומכת בחמאס, ולייבזון אף השמיעה באוזניה את ההתחכמות שכבר שמעתי כמה פעמים, שקווירית שתומכת בחמאס – שוב, היא לא תומכת בחמאס, אבל כך תיארו אותה שרקי ולייבזון – ההתחכמות המרוצה מעצמה: זה כמו שתרנגולות יתמכו בקנטקי פרייד צ'יקן, לו היית בעזה היו מיד רוצחים אותך, אשה קווירית שכמותך במכנסיים מנומרים, וגם רבה של בית כנסת. שום דבר מכך לא עורר אצל שרקי הבנה או הזדהות. והוא הופתע במיוחד לשמוע שהרבה איננה רואה במדינת ישראל את התגשמות חזון הדורות לשוב לציון.

רק את השאלה המתבקשת, מה מפריע לה במדינת ישראל שגורם לה להסתייג ממנה הם לא שאלו, ואולי גם לא רצו לשמוע את תשובתה.

אני דווקא אשה ציונית שחיה בישראל ובהחלט רואה במדינת ישראל את הגשמת חזון הדורות לשוב לציון. אבל האם אני אוהבת את המדינה כפי שהינה כיום? ממש לא. ויש לי כמה סיבות, שאולי מפריעות גם לרבה הקווירית להרגיש הזדהות עם מדינת ישראל כפי שהינה כיום.

גם בעיניי העובדה שחמאס ביצע את מעשי הזוועה הנוראים ביותר ורצח אלף ומאתיים ישראלים, גברים נשים וקשישים וילדים רכים, איננה מצדיקה הרג של למעלה מארבעים אלף עזתים והרס עצום של רצועת עזה שנמשך למעלה משנה ואיננו מצופה להסתיים בקרוב. גם אני חושבת כבר חודשים רבים שחייבים להפסיק את המלחמה. כתבתי את הדברים חזור ושוב. גם אני אינני מבינה מדוע צה"ל שב ועוקר את העזתים ומגרש אותם ממקום למקום, דבר שבהכרח יוצר משבר הומניטרי נורא, ואני מזועזעת לשמוע ולקרוא שמטרת הממשלה היא להקים התנחלויות בצפון עזה, דבר שאני מקווה שאיננו אמת, אבל נשמע חזור ושוב במפלגות המרכיבות את הממשלה, כולל עריכת כנסים להתיישבות בעזה.

יתרה מכך, אינני מאמינה כהוא זה בטוהר כפיו של צה"ל. רצח שלושת החטופים ששחררו את עצמם מהשבי ונרצחו בידי חיילים שהפרו הוראות פתיחה מאש וגם הפרו פקודה ברורה של חדל אש כדי להרוג בכל מחיר, גרמו לי לאבד כליל את שארית האמון שעוד היתה לי בצה"ל. ומה שקרה אחר כך חמור אפילו יותר: במקום להעמיד לדין את החיילים הרוצחים, לפחות על הריגה בנסיבות מחמירות, הביאו את ההורים השכולים ההמומים להעניק להם חיבוק, כאילו היה מדובר באמירה לא ראויה ולא ברצח שלוש נפשות.

ואם יטען מישהו שמדובר במקרה חריג, הרי שמענו בימים האחרונים התפארויות על שריפת בתים ורצח אזרחים בעזה, שאינני יכולה אלא לשאול את עצמי האם מדובר בכלל בצבא שיש בו סדר ומשמעת וציות וערכים בסיסיים של אנושיות, או שמדובר במיליציות של מתנחלים ששורפים ומפוצצים בתי עזתים והורגים ללא הבחנה. זוועות טבח החמאס אינן תשובה ואינן הצדקה להתנהגות שמעוררת תהייה האם יש בכלל הבדל בין צה"ל לחמאס, או שמדובר בשני ארגוני רצח שמתחרים זה בזה באכזריותם ורצחנותם.

והאם זהותה הקווירית של הרבה צריכה לגרום לה לחבב את מדינת ישראל כשבממשלתה יושבים בן-גביר וסמוטריץ', שני מקללי ההומוסקסואלים, ואורית סטרוק, שביקשה להעביר חוק שמתיר לרופאים להימנע מחובתם האנושית והמקצועית להעניק טיפול להומוסקסואלים, וגם יאפשר לספקי שירותים שונים להימנע מלהעניק להם שירות.

למרבה הצער, ישראל בשליטת ממשלת החורבן של נתניהו - בן-גביר - סמוטריץ' - גולדקנופף – דרעי איננה אטרקטיבית לרבים מיהודי ארצות הברית, שלמרות האנטישמיות הגוברת ובעיות אחרות שמאפיינות את ארצות הברית, נהנים עדיין מחירויות אזרחיות שבישראל אפשר רק לחלום עליהן. הרי בארצות הברית יכולה אשה קווירית להיות רבה של בית כנסת ולהתקבל כשווה בקהל הרבנים. בישראל כל זה איננו עולה על הדעת. אז אולי מבחינתה דווקא לתמוך בישראל שמסרבת לסיים את המלחמה, שמפקירה למוות את החטופים והשבויים, ששולחת את אזרחיה למות במלחמה שמזמן הפסיקה להגן על מדינת ישראל ומתמקדת בהגנה על המשך שלטונה של ממשלת החורבן, אולי דווקא לתמוך בישראל דומה מבחינתה לתמיכה של תרנגולת בקנטקי פרייד צ'יקן, ואולי דווקא אנחנו כאן צריכים לפקוח סופסוף את עינינו למה שקורה סביבנו ולזעוק בכל כוחנו די.

 

עמית סגל מתבכיין

 

 

על פני שלושה טורים במוסף "גלריה" של "הארץ" מתנה הבוקר עמית סגל את מר גורלו: עיתון "הארץ", לטענתו, נלחם בו ומכנה אותו בכינויים מעליבים כגון שופר ביביסטי, מתנחל פשיסט, ובן של טרוריסט, בעוד שהוא, כך הוא כותב, לעולם לא יעלה על דעתו לכנות את יריביו הפוליטיים בכינויים כגון אלה שבהם מכנים כתבי הארץ את יריביהם מימין. האמנם, עמית סגל? כי אני זוכרת אינספור פעמים שבהם כינית מפלגות ערביות "תומכי טרור", כולל את מנסור עבאס ומפלגתו, ואני זוכרת, ולא רק אני זוכרת, שלא רק שכינית, ואתה ממשיך לכנות את ממשלת בנט ולפיד "ממשלה של תומכי טרור", אלא שבחודש מאי 2022 גם דיווחת על סקר שערך הערוץ שבו אתה מועסק, שהוא הבמה הנצפית ביותר בישראל, והצגת שאלה שנוסחה כך: "האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור?", טענה שהעלה כמובן בנימין נתניהו בתעמולת הארס שלו נגד ממשלת בנט ולפיד, תעמולה שאתה, במעמדך כפרשן פוליטי מוביל, שימשת כחוד החנית שלה. על שאלת הסקר הזו, שלטענתך נוסחה במערכת החדשות ולא על ידיך, אבל שמחת מאד לדווח עליה – 47% השיבו בחיוב על השאלה ו-43% השיבו בשלילה. כשנמתחה ביקורת על השאלה המוטה והמסיתה, שמכתימה חברי כנסת ערבים כ"תומכי טרור", ואת הממשלה כולה כמוכתמת בתמיכה בטרור, תקף עמית סגל חזרה וכינה את מותחי הביקורת "כנופיה" וכיו"ב.

זה לא היה המקרה היחיד, כפי שפרסם שוקי טאוסיג ב"עין השביעית" ב-31.5.22: " סגל אף נאלץ בעבר להצהיר זאת בפומבי, בעקבות תביעת דיבה    שהגישה נגדו סיעת בל"ד, אותה כינה "ארגון טרור" ו"ארגון תומך טרור", בשידור בחדשות 12 ובטורו ב"ידיעות אחרונות". סגל פירסם בחשבון הטוויטר שלו הודעה בעקבות התביעה: "בל"ד אינה ארגון טרור או ארגון תומך טרור מבחינה משפטית וחוקית וכך קבע בית המשפט העליון". זאת למרות שבכתב ההגנה שהגיש טען שהוא עומד מאחורי הקביעה הפסקנית."

ה"התנצלות" שסגל פרסם אך ורק בחשבון הטוויטר שלו – הועלתה טענה שהפרסום בטוויטר נועד למנוע הטמעה של ההתנצלות המפוקפקת במנוע החיפוש של גוגל – איננה התנצלות כמובן, אלא התחכמות. אולי מבחינה משפטית וחוקית בל"ד איננה ארגון טרור, רומז סגל לעוקביו, וכך קבע בית המשפט העליון שהמחנה הפוליטי של סגל מקפיד לתאר כאויב המדינה, אבל בעצם בל"ד היא כן ארגון טרור, מפני שהיא מפלגה ערבית, ועל פי הטרמינולוגיה של סגל, כמו של בנימין נתניהו שהוא משרת בנאמנות, ערבים מתוארים כתומכי טרור, גם אם הם אנשים נעימי הליכות ורודפי שלום כמנסור עבאס, שפשעו הגדול מבחינת סגל ונתניהו, שאפשר את הקמתה של ממשלת בנט ולפיד, שלמשך קצת יותר משנה אפשרה לנו לנשום מעט אויר נקי, בטרם שבנו ונכלאנו בגיהנום של ממשלת האסון, שלעמית סגל יש לא מעט מניות בהקמתה, כמי שלא חדל להסית נגד ממשלת בנט-לפיד ולהאשים אותה שנשענה כביכול על תומכי טרור. אפילו לאמרה הידועה שמי שיושב בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים מסרב סגל לציית. כבנו של חגי סגל, חבר המחתרת היהודית שהניחה מטעני נפץ שהביאו לפציעתם הקשה של ראשי ערים ערביות וגם של חבלן משטרתי שאחד המטענים התפוצץ בידיו ופצע אותו קשה, ראוי היה שייזהר מלהדביק תווית של תומכי טרור ליריבים פוליטיים. אבל לא רק שעמית סגל איננו נזהר בלשונו, אלא שלעתים נדמה שהוא מופיע בעיקר כדי להסית נגד ערבים ולשכנע את הצופים שערבי ומחבל הינם היינו הך, ובכך איננו שונה בהרבה מאיתמר בן-גביר.

המגוחך ביותר הוא הרהב שבו מסכם סגל את נאום ההתקרבנות שלו: "ניסיון רצח האופי המתמשך נגדי הוא בעצם כעס על אופי המדינה, שסולדת ברובה מנסיגות, תומכת בהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל ומתנגדת להפיכת אויב לאוהב ואוהב לאויב."

ובכן עמית סגל, היית רוצה מאד שעמדותיך יהיו עמדות הרוב, אבל לא זה המצב. רוב הציבור דווקא לא מתלהב מהתיישבות בכל רחבי ארץ ישראל, ואיננו נוהר בהמוניו לחברון. לא כל מי שמתנגד למדינה פלשתינית, בגלל החשש המובן מטרור פלשתיני, תומך בהתיישבות ביהודה ושומרון, בקרב אוכלוסיה פלשתינית עוינת, ורוב מכריע מהעם תמך גם בהתנתקות וגם בנסיגה מלבנון. רוב הישראלים ישמחו גם לסגת מעזה, במיוחד אלה שילדיהם מסכנים שם את חייהם כעת. רוב הישראלים אינם אוהבים את הפלשתינים, אבל לא כולם רוצים לדכא אותם ולשלוט בהם. רבים ישמחו להיפרד מהם. הרי גדר ההפרדה נבנתה בגלל שרוב הציבור רצה בה, בניגוד לעמדתו המקורית של אריאל שרון נגד הפרדה. ובכלל: עמדות הציבור הן דינמיות ומושפעות מהאירועים. כולם היו שמחים לסלק את החמאס מעזה, אבל מבינים שזה כנראה בלתי אפשרי, ושגם אם זה אפשרי, המחיר שנשלם עלול להיות כבד מדי. הציבור איננו חושב בפשטנות ובנחרצות כמו עמית סגל. הוא מתלבט ומשנה לפעמים את דעתו בהתאם למציאות המשתנה, ויחד עם אזרחיה, גם המדינה מתפתחת ומשתנה.

זעקתה של דניאל אלוני

 

לרגע לא האמנתי לטענה שדבריה של דניאל אלוני בסרטון ששיחרר החמאס לא שודרו מהנימוק שהושמע, שזה טרור פסיכולוגי של החמאס ורשתות הטלויזיה אינן רוצות לשתף איתו פעולה. אני משוכנעת שהסרטון לא שודר רק מפני שהחטופה דניאל אלוני, שנחטפה יחד עם בתה בת החמש, ועם אחותה וגיסה ושתי התאומות שלהם בנות השלוש, תוקפת בסרטון במלים קשות מאד את בנימין נתניהו ואומרת שהוא הפקיר אותם, שלא היה צבא להגן עליהם, ושעכשיו הוא מפקיר באותה צורה את החטופים, שהם בעצם בני אותן משפחות מעוטף עזה שחלקן נרצחו וחלקן נחטפו בגלל שהופקרו על ידי ממשלת נתניהו, ואני משוכנעת שהסרטון לא שודר כי נתניהו הפעיל לחצים ואולי גם איומים על רשתות הטלויזיה שלא ישדרו אותו. הסרטון לא שודר בגלל צנזורה פוליטית, ומפני שלמרבה הזוועה בנימין נתניהו, שהנחית מלמעלה את הקונספציה שצריך לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלשתינית, ולכן היה לו אינטרס להחריש את קולות הסכנה הנשקפת מהחמאס, לא רוצה שהציבור ישמע את הביקורת הקשה שמותחת עליו החטופה, מפני ששום דבר בקולה ובדבריה לא נשמע כמו מסר מוכתב באמצעות טרור – בניגוד למשל לדברים שגלעד שליט הקריא מן הכתב בעודו בשבי החמאס – דניאל אלוני לא נשמעת אחרת למשל משיראל חוגג או מאזרחים רבים אחרים בישראל שזעקו את זעמם של אזרחי ישראל על ההפקרות הבלתי נתפסת ששררה בעוטף עזה, על העברת גדודי צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, על דלדול כיתות הכוננות שקוצצו וחלק מנשקן נלקח מהן – ניסיון נוסף לקחת מהן את הנשק נעשה למרבה הזוועה גם אחרי ה-7 באוקטובר - על העדר קו הגנה שני ושלישי והסתמכות מוחלטת על המכשול שנפרץ בקלות רבה ושום צבא לא עמד מאחוריו כדי להגן על ישובי העוטף במקרה כזה, שהיו חייבים לצפות מראש. דניאל אלוני בסך הכל זעקה את הזעקה שאזרחים חופשיים בישראל זועקים מאז ה-7 באוקטובר, שנתניהו הפקיר אותם ולא במקרה, אלא במסגרת מדיניות שהוא הגה והוריד למטה והכריח את כולם להתיישר איתה באמצעות הכוח העצום שיש לו כראש ממשלה, ושמאפשר לו כעת להכתיב לרשתות הטלויזיה שלא לשדר את זעקתה של דניאל אלוני, ובכך דניאל אלוני איננה שונה מיוכבד ליפשיץ שניסו להשתיק ומאז שדיברה אין חדלים להכפיש אותה, וגם שיבחו את ההחלטה להציב קצינה ליד המשוחררת אורי מגידיש כדי שתשתוק. קודם חשבתי שאולי זה צעד נכון, כי אורי מגידיש שוחררה בפעולה צבאית שהמידע עליה מסווג והיא עדיין חיילת בשירות חובה וכפופה למרות הצבא, אבל עכשיו, אחרי שצפיתי בדבריה של דניאל אלוני שבעצם נאסר על רשתות הטלויזיה לשדר, גם אם האיסור הונחת בדרכים עקמומיות ולא ישירות, אני חוששת שגם אורי מגידיש מושתקת לא בגלל חשש לדליפת מידע מסווג אלא כדי שלא תספר דברים דומים לאלה שסיפרו התצפיתניות המעטות שלא נהרגו ולא נחטפו, שהן הבחינו בהכנות של אנשי חמאס לפשיטה, שהן ראו אנשים עומדים ליד הגדר עם מפות ומצביעים על אתרים בישראל, שהן צפו באימוני חמאס לפשיטה, ודיווחו ודיווחו והתריעו והתריעו וענו להן שהכל בסדר. נתניהו פשוט משתמש בכוחו כראש ממשלה כדי לכפות צנזורה פוליטית ולמנוע שידור דברים שאינם נוחים לו וביקורתיים כלפיו, והמידע על שחרורה של אורי מגידיש שוחרר לפירסום גם כן באופן מניפולטיבי, כדי שהשמחה המתפרצת – בצדק רב – בקרית-גת הליכודניקית, תחריש את קול זעקתה של החטופה אלוני שנחטפה עם בני משפחה נוספים מניר עוז, אחד הקיבוצים שנפגע באופן הקשה ביותר בפשיטת חמאס. כן, בליכוד אוהבים את ההנגדה הזאת בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצניקים. מנחם בגין החל בכך והליכוד נבנה מההנגדה הזו ומההסתה המתבססת עליה נגד הקיבוצים, השמאל, האשכנזים, כל אלה שצריך לשמוח שהיטלר הרג אותם וחבל שהשאיר את חלקם בחיים. כן כן, איציק זרקא לא המציא דבר, רק הידהד סנטימנט שהליכוד מטפח שנים, ולא פלא שכשהאווירה שמהדהדים המעריצים המושבעים היא של גאווה בהשמדת היהודים של היטלר, מופקרים קיבוצי עוטף עזה לטבח של החמאס. הבעיה היחידה שהצליח להם יותר מדי, והאסון שממשלת נתניהו האחרונה יצרה את כל התנאים לנחיתתו על תושבי העוטף, אכן גרם לרבים לחוש כיהודים בשואה, נטולי מגן לחלוטין, חשופים לחלוטין לאויב המפלצתי באכזריותו, ללא צבא וללא מדינה שיעניקו להם הגנה. (וגם היו צריכים לשמוע מפי היסטוריונית הבית של נתניהו, זו שהעניקה גיבוי לחתימתו על הצהרה שמגבה את הכחשת השואה הפולנית, שזה לא כמו השואה. מה את אומרת, פרופסור דינה פורת. לא היינו מעלים בדעתנו).

בכלל הביטוי הזה "טרור פסיכולוגי של החמאס" שמודבק לכל סרטון וכל מידע על החטופים והשבויים עולה לי על העצבים. הביטוי הזה בעצמו הוא טרור פסיכולוגי כלפי אזרחי ישראל שרוצים לקבל כל בדל מידע אפשרי על החטופים ומצפים מצד הממשלה שעשתה הכל כדי לאפשר לחמאס את הטבח והחטיפה, שלפחות תציל את החטופים, שרובם שייכים לאותן משפחות שנטבחו בקיבוצי עוטף עזה וכמובן גם בעיירות הפיתוח בעוטף, כי אולי הממשלה מבחינה בין דם לדם, בין אשכנזים למזרחיים ובין מצביעי ליכוד למצביעי שמאל, אבל הציבור מבין היטב שכולם בסירה אחת, שמי שהפקיר את ניר עוז וכפר עזה ובארי הפקיר גם את שדרות, אופקים ונתיבות, כי החמאס לא הבחין בין דם לדם, וטבח וחטף באותה התלהבות יהודים מכל האמונות והמוצאים, וגם ערבים ובדואים ותאילנדים שעבדו בקיבוצים וכל מי שנפל לידיו הרצחניות ומצא את עצמו חסר מגן באותה מידה, ועכשיו גם מושתק על ידי אותה ממשלת זדון שעלתה לשלטון ומחזיקה בו אך ורק כדי לדאוג לבנימין נתניהו, למלט אותו ממשפטו, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה לנצח, לספק לו ארמונות ומשרתים וכל טוב על חשבון אזרחיו המופקרים שלו זכו לאלפית מההגנה שהוא דואג לספק לעצמו, לא היינו היום במקום הנורא הזה, שבו נאסר עלינו אפילו לשמוע ולהשמיע קול זעקה.

ראיון עם אבישי רביב

 

הראיון של עמרי אסנהיים עם אבישי רביב בתכנית "עובדה" מנסה להסביר איך גויס רביב לשב"כ ומה הניע אותו, אבל הוא רק מעלה תמיהות חדשות. אבישי רביב לא נולד בהתנחלות ולא גדל בבית ימני. לפי הדברים שנאמרו בתכנית הוריו תמכו במפא"י וביצחק רבין. השינוי שהכתיב את מסלול חייו קרה כשהיה נער: לדבריו הוא שמע נאום של הרב כהנא ונשבה בדבריו. הוא מתאר את הרב כהנא כאדם שובה לב, אבל קשה לדמיין מישהו מתלהב כל כך מהרב כהנא ללא רקע ימני קיצוני. רוב הישראלים הסתייגו מהרב כהנא, גם אלה ששנאו ערבים. הוא היה אמריקאי וסגנון דיבורו והתנהגותו היו מאד לא ישראלים. מה היה באישיותו של אבישי רביב שמשך אותו לאיש הזה? על זה הראיון לא נותן שום תשובה וגם לא נראה שלרביב יש איזו הבנה בוגרת של התנהגותו כנער. הוא עדיין מתרגש מאישיותו של הרב כהנא, וגם מהקשר עם מפעילו בשב"כ שההיזכרות במפגש מאוחר איתו מביאה אותו לידי דמעות. אבישי רביב אהב להיות סוכן שב"כ ולהרגיש שהוא עושה עבודה חשובה. העבודה הזאת הרסה את נישואיו, סיבכה אותו עם חבריו ואפילו סיכנה את חייו. הוא כן ניסה לעזוב כשהרגיש שחבריו חושדים בו שהוא מלשין עליהם. אבל מפעיליו העדיפו שימשיך.

זה הזכיר לי את הסיפור של אלי כהן שאולץ על ידי מפעיליו לחזור שוב ושוב לסוריה עד שנתפס. מראש לחצו על מעסיקיו לפטר אותו כדי לגייס אותו למשימת הריגול. אמנם יש הבדל עצום בין הפעלת סוכן בארץ אויב לבין הפעלת מודיע באזור בשליטת ישראל: רביב פעל בזהותו האמיתית ולא נדרש לבנות לעצמו פרופיל שקרי, אם כי חזרתו בתשובה היתה גם כדי להקל עליו להיטמע בסביבה הדתית לאומנית של מתנחלי קריית ארבע. מצד שני היה קל מאד לחבריו לחשוף את העובדה שהלשין עליהם. חבר שסיפר רק לו על כוונתו לפוצץ את הר הבית ונעצר לאחר שרביב מסר את הידיעה לשב"כ, הבין מיד מי אשם במעצרו ודיווח על כך לפעיל כך נעם פדרמן. היה ראוי שהשב"כ ישחרר אותו מיד וירחיק אותו מקריית ארבע. ממילא התקשה לפעול לאחר שנחשף. אבל הם לא רצו לוותר עליו. אסנהיים אומר כמה חבל שלא התעקש שאינו יכול יותר ולא עזב. אבל זו איננה אחריות הסוכן. זו אחריות של מפעיליו להרחיק אותו בזמן מאזור הסכנה. כדי לתקן את אובדן אמינותו הסתבך רביב בפעילות לאומנית קיצונית וחצה את גבול המותר. על כך מדברים הרבה בתכנית ובכלל דיברו הרבה בזמן אמיתי על "התקלה" בהפעלתו של רביב שהפך ממודיע ליזם של פעילות קיצונית. אבל התקלה האמיתית היא שלאחר שמסר מידע על תכנון הפעולה בהר הבית שאכן סוכלה, לא הורחק מקריית ארבע. חשבתי על אלי כהן מפני שבעיני הבעיה האמיתית של המוסד והשב"כ היא שלא אכפת להם מחיי אדם ושהם מפעילים סוכנים ומודיעים עד שהם נחשפים ונשרפים, כמו בעסק הביש הנורא במצרים. כשמתייחסים לסוכנים רק כאל מכשירים להשגת מידע ושוכחים לגמרי שהם גם בני אדם, התוצאות עלולות להיות קשות מאד. בסופו של דבר אבישי רביב, למרות כל הצלחותיו, הוא כישלון: למרות שהכיר היטב את יגאל עמיר, את רצח רבין הוא לא מנע. הוא אומר להגנתו שלא האמינו שיהודי יהרוג את רבין, ומצד שני הוא מספר ש"כולם", כלומר בסביבתו בקריית ארבע ואולי בהתנחלויות בכלל, דיברו על כך שצריך להרוג את רבין. אולי רוב אלה שדיברו כך לא התכוונו באמת לבצע, אבל זה שהשב"כ חשב שרצח רבין על ידי יהודי איננו סביר, זה כישלון תהומי. בשב"כ צריכים לחשוב ולהיות מוכנים לכל מה שאיננו עולה על הדעת.

ועוד דבר שעולה מדברי רביב: ההתנכלויות לערבים היו חלק בלתי נפרד מהווי החיים בקריית ארבע. מעשי פוגרום בערבים היו דבר יום ביומו בקריית ארבע. כאן אחראית כבר הממשלה. כיצד לא חשב איש לפנות את המתנחלים, כאשר היו חלשים ומעטים יותר. כיצד הניחו להם לאמץ שגרה של התנכלויות לערבים, הזנחה שאיפשרה את גידולי הפרא של הציונות הדתית שחזינו במלוא כיעורם במצעד הדגלים.

הראיון עם רביב מרתק, אבל איננו מסביר דבר ולפחות בחלקו הראשון איננו מגלה משהו מהותי שלא ידענו על המתנחלים ועל רצח רבין: ההתנחלויות מצטיירות כביצה רעילה של אלימות לאומנית, והאידיאולוגיה של ארץ ישראל השלמה כמובילה בהכרח לחורבן הדמוקרטיה בישראל, אם בהריגתו של ראש הממשלה הנבחר שכרת הסכם שלום, ואם בניסיון להרוס את המוסדות הדמוקרטיים ולכונן דיקטטורה בחקיקה, כפי שאנו חווים כיום.      

דפנה ליאל: כשאדם נטמע בסביבתו

דפנה ליאל אומרת בראיון לרווית הכט במוסף "גלריה" של "הארץ" (8.7.22) שהיא מצליחה לראות את שני הצדדים שעל המפה הפוליטית. בחלק גדול מהראיון היא מתארת את עצמה כאמינה ואובייקטיבית, וזה מה שכל כך עצוב. כי שום דבר מהדברים שהיא אומרת על המפה הפוליטית איננו אמין ואיננו אובייקטיבי, וזה שדפנה ליאל מתנגדת גם לחוק הצרפתי שיעניק לראש הממשלה חסינות מחקירות והעמדה לדין, שנתניהו וחסידיו מנסים להעביר, וגם לחוק שאוסר על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה שחלק ממתנגדי נתניהו מעוניינים להעביר, עדיין איננו הופך אותה לאובייקטיבית.

דפנה ליאל קוראת בראיון למפלגות "יש עתיד" ו"כחול לבן" "שמאל" וטוענת שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו. אבל שתי המפלגות האלה אינן מפלגות שמאל משום בחינה ומעולם לא הגדירו את עצמן כמפלגות שמאל אלא כמפלגות מרכז וימינה מהמרכז. השמאל בישראל הוא קטן מאד כיום וכולל אך ורק את מפלגת העבודה, מר"ץ ומפלגת חד"ש שרצה במסגרת הרשימה המשותפת. אלה שלוש המפלגות היחידות בישראל שיש להן השקפת עולם שמאלית סוציאליסטית, ויש להן בהחלט דגלים: בראש וראשונה הכרה במדינה פלשתינית, שותפות בין יהודים וערבים בשלטון וחתירה לשוויון בין יהודים וערבים בתחומי מדינת ישראל. אלה גם מפלגות קטנות מאד, שהדגלים שלהן אינם מתממשים כי אין להן מספיק כוח פוליטי, לא מפני שאין להן דגלים.

מדוע דפנה ליאל מכנה את שתי מפלגות המרכז-ימין מתון "כחול לבן" ויש עתיד" "שמאל" למרות שאינן כאלה ומעולם לא הגדירו את עצמן ככאלה? מפני שכך מגדיר אותן בנימין נתניהו. נתניהו הוא זה שכל מי שמתנגד לו מוגדר אצלו כ"שמאל", מלה שבשפתו של נתניהו היא סוג של קללה. בעצם הכינוי "שמאל" לשתי המפלגות האלה, ולא פחות בטענה שאין להן דגלים מלבד התנגדות לנתניהו, חושפת דפנה ליאל את עצמה כמי שאימצה והטמיעה בתודעתה את עולמו הרוחני של נתניהו, גם אם מעולם לא הצביעה לו.

גם התיחסותה של ליאל לעצם ההתנגדות לנתניהו כאל דבר ריק מתוכן היא אימוץ של תעמולת נתניהו. ההתנגדות לנתניהו נובעת משלוש סיבות מהותיות ביותר, שהשחיתות שהוא נגוע בה איננה הראשונה שבהן. ההתנגדות לנתניהו נובעת קודם כל מכך שכל חייו הפוליטיים מבוססים על הסתה נגד ערבים ונגד יריבים פוליטיים. קל ללעוג למסר של אחדות ושיתוף פעולה, אבל כשמבינים שהמסר הזה ניצב מול הסתה גזענית בלתי פוסקת, בכל עת שאיש ליכוד פוצה את פיו, נגד הערבים והיריבים הפוליטיים, ויתרה מכך: כאשר עומדים על כך, שהמסר המרכזי של הליכוד הוא מסר של גזענות ושנאת ערבים, שרעלן החומצי נשפך לזירה הציבורית בישראל בכמויות בלתי נתפסות, מבינים כמה חשוב ומהותי הדגל הזה של התנגדות לגזענות, ומכיוון שנתניהו הוא מר גזענות והסתה שאין בלתו, אי אפשר להתנגד לגזענות ולהסתה מבלי להתנגד לנתניהו. הסיבה השלישית להתנגדות לנתניהו היא המתקפה שהוא וחסידיו מובילים נגד רשויות החוק ונסיונם להרוס את מערכת המשפט בישראל. אי אפשר לקחת מכחול לבן את מחויבותה להגן על מערכת המשפט, ואולי דפנה ליאל עיוורת לדגל הזה, החשוב והמהותי לקיום הדמוקרטיה בישראל, אבל עיוורונה איננו הופך אותו לבלתי קיים או בלתי חשוב. את עיוורונה לגזענות הרעילה של נתניהו ומקורביו חושפת דפנה ליאל בטענתה שהשאלה המגונה שנשאלה ב"סקר מדעי" של ערוץ 12: "האם אתה חושב שהממשלה נשענת על תומכי טרור"? היא שאלה לגיטימית. כמובן שהכינוי "תומכי טרור" לחברי מפלגת רע"ם ובעצם לפוליטיקאים ערבים בכלל הוא המצאה של בנימין נתניהו שנשמעת רבות גם מפי עמיתה של ליאל עמית סגל, בנו של איש המחתרת היהודית שהורשע בשלושה נסיונות רצח וחבלה חמורה.

ההפגנות בבלפור הוציאו את נתניהו מכליו מכיוון שהימין שייחס – כפי שעושה גם ליאל – את הנחישות והמחויבות לדרך לעצמו בלבד, נוכח לצערו כמה עיקשים מתנגדי נתניהו, וכמה המיאוס ממשטרו האוטוקרטי המושחת, מנהנתנותו החזירית ומגזענותו האינסופית הוא עוצמתי ובוער בלב מתנגדיו הנחושים. ניסיונות לארגן הפגנות נגד של תומכי נתניהו לא עלו יפה. דפנה ליאל לא היתה שם, בהפגנות האלה, אפילו לא ככתבת. היא שרויה וכלואה נפשית ורוחנית בבצה הדלוחה של הערוץ שבו היא עובדת, וחוץ מלחזור כתוכי על דברי עמיתיה הימניים והשקפת העולם המוטה שלהם, אין לה שום דבר מקורי או מעניין להגיד.    

 

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

שידוכים וטכסים

 

כבר יותר משבוע שכמעט בכל ערב אני צופה בתכנית שידוכים. כבר כמה שבועות שהתמכרתי לפחות מתוקשרת מביניהן, "אהבה חדשה" ברשת, שהעונה הראשונה שלה היתה נוראית ודי מהר הפסקתי לצפות בה, אבל העונה הנוכחית מרתקת, בעיקר בזכות ארבע הנשים שלוהקו לתכנית: מריאנה הגרושה והאם לבן שפגשה בתכנית את אהוב נעוריה סרגיי, או בעצם הוא זה שפגש את אהבת נעוריו, כמו שקורה לרוב באגדות, אבל האהבה הזו מחזירה אותו לבאר-שבע לאחר שבנה לו חיים אחרים בתל-אביב, ומריאנה חרדה שיעזבנה וישבור את לבה בשנית, דנה הישראלית שחיה במיאמי שכולה רגש ופגיעות, שני הדתל"שית שקרועה בין העולם שבו גדלה לזה שהיא חיה בו כעת והתאהבה קשות בפלסטיקאי החילוני המקועקע מיכאל, שנטש אותה כדי לחזור לטינה הבלונדינית, שאת גומיית שערה מצאה שני בספת ביתו כשלקח אותה לבקר שם, ואל העולה מצרפת שרק אביה יהודי, וסוגיית היותה בת לאם קתולית חוזרת ועולה. ארבע הבנות שחיות בזמן התכנית בבית דירות אחד ונקשרות זו לזו, מספקות לתכנית רשת מגוונת של קשרים אנושיים, שבניגוד ליחסיהן המורכבים עם הגברים בתכנית, הקשר ביניהן, שמתבסס על תחושת הפגיעות הנשית, חם ותומך, ומאזן מעט את האכזריות שהנשים חוות מצד הגברים שהן פוגשות בתכנית. לכאורה הנשים הן הבוחרות והמחליטות בתכנית, אבל קל להיווכח שהגברים הם אלה ששופטים אותן ללא רחמים ונוטשים אותן ללא צער, והנשים חסרות אונים למולם.

ובשבוע שעבר התחילה עונה חדשה של "חתונה ממבט ראשון" שמנסה לכפר על הליהוק הלא מוצלח של העונה הקודמת שהרחיק את הצופים, ולהביא גלריית דמויות פגיעות יותר שעשויות לכבוש את לב הצופים, אבל עדיין זו תכנית חילונית מאד ותל-אביבית מאד, ושיא הנועזות היא בחירת כלה במידה 44, כמובן יפהפיה, ורק הגברים מרשים לעצמם להיות פחות יפים. אם לא יהודיה או ילד מנישואים קודמים הם מחוץ לתחום. לעומת "אהבה חדשה" שהשנה פחות מהנדסת את המשתתפים ומניחה להם רוב הזמן לבחור את צורת הבילוי המועדפת עליהם, כמו אצל זוגות שנפגשים בחיים האמיתיים, מה שמאד משפר את התכנית, בנויה "חתונה ממבט ראשון" כל כולה סביב טכסי הנישואים המדומים וירחי הדבש המדומים, והפרסומות והמותגים שמקודמים באמצעותם, מה שמהר מאד מתחיל לשעמם ולעצבן. ועדיין, בעבור הדיאלוגים בין הזוגות שמפציעים בין תועפות הפרסומות והתוכן השיווקי, היא שוה צפייה. "חתונה ממבט ראשון" היא תכנית על טכסי חתונה לא פחות משהיא תכנית על זוגיות: שמלת הכלה, חליפת החתן, המלון של לפני החתונה והמלון של אחרי, ובקיצור כל מה שמיותר בטכסי חתונה אמיתיים, מככב בתכנית לא פחות מהזוגות. "חתונה ממבט ראשון" מייצרת קודם כל פנטסיה של טכס חתונה "כמו בחלומות", למרות שחתונה יהודית תעדיף שמלת כלה צנועה יותר – ולא חושפת כתפיים וגב, חליפת חתן שמרנית יותר, ומלון מפואר לפני ואחרי ממש איננו הכרחי וגם לא לפי הישג ידם של רבים. אבל לטכס הנישואים המדומיין נועד בתכנית תפקיד מאגי: הוא אמור להפוך שני זרים לזוג מאוהב, כי הרי בבסיס הפורמט עומדת האמונה שכזה הוא טכס הנישואים: שבכוחו כביכול להדביק יחדיו גבר ואשה שכלל אינם מכירים ולא בחרו זה בזה, ומכיוון שמדובר בטכס מאגי, יש להקפיד בכל פרטיו ודקדוקיו ורצוי להדר בהם כפי שהמאמינים מהדרים בטכסי האמונה, מה שאמור להעצים את כוחם המאגי של אותם טכסים.

והרי בכך מאמינים גם רבים שמשקיעים בחתונתם האמיתית אינסוף משאבים וטרחה: שככל שתהא החתונה מפוארת וראוותנית יותר, כך היא תביא אחריה נישואים מופלאים ואהבה מופלאה, למרות שבחיים האמיתיים לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. רבים גם החוששים שאם חלילה משהו בטכס לא יתנהל כשורה, אבוי לנישואים, למרות שנישואים רבים שרדו חתונות נטולות פאר והאריכו ימים, ולא מעטים מאלה שקדמו להם חתונות מפוארות עד אין קץ קרסו במהרה. אבל כפי ששום רווקה לא תחדל להתפלל על קברי צדיקים רק מפני שאלה לא הביאו לה בן זוג, לא יחדלו הנישאים והוריהם לכלות את כספם בחתונה "בלתי נשכחת" שהם לבדם יזכרו, ולוואי שיזכרו לטובה.

לעומת "חתונה ממבט ראשון" בולטת לטובה "אהבה חדשה" כפורמט נטול טכסים, שרק היחסים המתפתחים בין הגברים לנשים, ובין הנשים לבין עצמן מככבים בה, אבל השבוע חדר אליה טכס שהובא מבחוץ, כנראה בזכות העובדה שאמה של המשתתפת דנה עורכת טכסי הפרשת חלה, וכך זכיתי אף אני, שלמרות שגדלתי בביתם האורתודוקסי של סבי וסבתי מימי לא שמעתי מפיהם על טכס כזה ומעולם לא נכחתי בטכס שכזה, לצפות בטכס הפרשת חלה במלואו, מראשיתו ועד סופו, והתחושה הקשה שעורר בי ממשיכה להטריד אותי.

דנה שמחה כמובן מאד לפגוש את אמה, והבנות האחרות הצטרפו לטכס בשמחה, והפתיעה במיוחד אל שהתרגשה מאד והתברר שכבר השתתפה בטכסים שכאלה והיא יודעת בדיוק כיצד הם מתנהלים, ויודעת שמאחר שרק אביה יהודי ואמה איננה יהודיה, אסור לה להזכיר את שם אמה והיא נקראת בטכס "אל בת חוה", למרות שכפי שאמרה מאוחר יותר, עדיין אמה היא אמה, גם היא איננה יהודיה. מי המציא את הטכס הזה, וכיצד הפך מקיום מצוה דתית, כמו מצוות רבות אחרות המורות להפריש או להותיר לעניים את חלקם, לטכס מאגי, שקיומו מבטיח למשתתפת זיווג ופרי בטן ועוד כהנה וכהנה, שהרי קיום מצוות הוא חובה דתית שהמאמין מתחייב למלא, ואין מובטחת לו תמורה כלשהי לבד מהסיפוק שבקיום מצוות האל, ונראה שחברתנו החילונית נטשה את הדת אבל מתמסרת לטכסים מאגיים שאמורים להבטיח למקיימיהם ברכה והצלחה, כאילו קיום מצוות הוא השקעה בקרן שמניבה תשואה נאה ומשתלמת, והטכס הופך חשוב מן המצוה. וכך נוהרים אנשים לקבל את ברכתם של רבנים וצדיקים, והרי אדם איננו נזקק לתיווך כדי לבקש את ברכת האל למעשיו – כולנו רשאים להתפלל בכל עת שה' ישמע את תפילתנו ויאזין למצוקתנו ויעשה עמנו חסד, ואין צורך לשחר לפתחם של רבנים וצדיקים שהם בני תמותה כמותנו. אבל כשם שאנשים מחפשים מליץ יושר שיסייע להם בקידום ענייניהם בעיריה או במשרד הפנים או בביטוח הלאומי, כך נוהרים אנשים לרבנים שיסדרו את ענייניהם עם ריבונו של עולם ויפנו אליו בשמם, בתקוה שמה שאין בכוחם לחולל יש בכוח אחרים, והרי זו קטנות אמונה לחשוב שהאל לא ישמע לתפילתך אם לא תשלח אליו מליץ יושר מפורסם, אבל בעולם המאגי העניינים מתנהלים כמו בעולם של מטה, והקדוש ברוך הוא הוא מין שר או ראש עיריה שכזה, שצריך לשלוח אליו מקורבים כדי שיחליקו עבורך את העניינים וישיגו לך תמורה ראויה, ובמקום לקיים מצוות שנועדו לדאוג לזולת ולהבטיח ערבות הדדית בין הבריות, אנשים מקיימים טכסים שנועדו להבטיח להם בדרך נס את מבוקשם, ובערב הזה שמציינים בו שנה לאסון נורא, שוב נדחקים אנשים כדי לנשק את ציון הקבר המיוחס לשמעון בר-יוחאי, ומאמינים שהביקור בקבר יביא להם מזל וברכה, אבל מזל וברכה לפעמים יש ולפעמים אין, קיום מצוות איננו השקעה בבנק, וגם השקעות בבנק לא תמיד עולות יפה, אבל מצוות אדם מקיים מפני שקיבל עליו עול תורה ומצוות ולא מפני שמשלמים לו על כל מצוה ומצוה אלא מפני שזו מהותו וכמו שאמר קהלת סוף דבר הכל נשמע, את האלהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.

התכנית "עובדה" כמופע יחצ"נות

 

לפני מספר שבועות עסקה התכנית "עובדה" בקריסתו של יזם הנדל"ן אלדד פרי (אין בינינו שום קרבה משפחתית) וברצח פרי שבו חשוד אדם שקנה מפרי שתי דירות ואיבד את כספו. זו היתה תכנית שהביאה את קולם של המרומים והעשוקים שאיבדו את כספם עקב מעלליו של פרי, וגם שיחזרה את הרצח. התכנית לא הועילה מן הסתם לבני משפחתו של פרי, שהחליטו להתראיין לתכנית נוספת של "עובדה", שתשרת אותם טוב יותר, וכך זכינו לתכנית נוספת, בהחלט מעניינת, על קריסתו של פרי ותוצאותיה, הפעם מנקודת ראותם של בני משפחתו. התירוץ לתכנית נוספת – שכלל לא הוזכרה בה התכנית הקודמת בנושא, כאילו לא היתה מעולם – הוצג כ"סוד של אלדד פרי". ה"סוד" שנחשף הוא שפרי חתם על ערבות אישית לקונים, ולכן יורשיו צריכים להשתתף בכיסוי החובות, ובין השאר לפנות את הבית שיימכר לטובת קופת הנושים. ככל שהתקדמה התכנית התברר יותר ויותר שמדובר בניסיון לעורר את רחמי הצופים על רעייתו שלושת בנותיו הקטנות של פרי בתקוה למנוע את פינוי הבית. פרי הוצג על ידי משפחתו כאדם שעשה הכל כדי לדאוג לקונים, הציב אותם בסולם העדיפויות לפני משפחתו, והתכוון להשיב להם את כספם ונרצח לכאורה בדיוק כשעמד לחתום על הסדר נושים שהיה משיב לנושים את כספם האבוד. הפליגו גם בתיאור אדיקותו ויציאתו עם שחר לבית הכנסת. נדמה לי שלקוני הדירות מפרי שלא יראו לא דירה ולא כסף לא עוזר שבזמן שהוריד את כספם לטמיון הקפיד להתפלל שחרית.

האלמנה ושלושת בנותיה הקטנות אכן אינן אשמות בקריסת החברה ובתוצאותיה המרות, אבל גם הקונים והמלווים לפרי אינם אשמים בכך שכספם ירד לטמיון והם נותרו בלא דירה ובלא כסף. נשמעה הקלטה של אחת מהמרומים שסיפרה שהיא הולכת לעבוד בניקיון בתים עקב המצוקה הכלכלית שאליה נקלעה בעטיו של פרי ששאב את כל כספה לבור השחור שאליו קרסה חברת הנדל"ן שלו. עורכי דין שמייצגים את הנושים סיפרו גם על מעשים פליליים שעשה פרי כשנקלע למצוקה: גניבה מחשבון הנאמנות, פיתוי לווים להלוות לו כספים תמורת תשואה לא ריאלית שכמובן לא התממשה, ועוד ועוד מעשים שלו נותר בחיים היו שולחים אותו לכלא.

לא הצלחתי לרחם על משפחתו של פרי. אך צודק הדבר שאשתו ובנותיו תשלמנה את המחיר ששלמו הקונים המרומים שנותרו בלא דירה ובלא כסף. כאשר אנשים כה רבים איבדו את כל כספם, אין סיבה לרחם דוקא על משפחתו של מי שאשם בכך. התגייסותה של תכנית "עובדה" לסייע למשפחה במאמציה להישאר בבית איננה ראויה, וראוי היה לפחות להביא, לצד סיפורה של המשפחה, את סיפוריהם של כמה מן הלקוחות שאיבדו את כל כספם. כפי שהתכנית נערכה והוגשה היא היתה בראש וראשונה מופע יחצ"נות אינטרסנטי של בני המשפחה.

וזו איננה הפעם היחידה שהתכנית התגייסה לשרת יחסי-ציבור של צד אחד. כך קרה גם בתכנית שהוקדשה לשיחה עם פניה ודניאל עוז, בתו הבכורה ובנו הצעיר של עמוס עוז, שיצאו נגד אחותם גליה עוז, שבספרה על ההתעללות שחוותה מאביה פגעה להם במותג והורידה את ערכו. לא היה שום עניין בתכנית הזו שבה חזרו האחים על דברים שאמרו בכמה הזדמנויות אחרות וקידמו את הספר שפרסם דניאל עוז נגד אחותו. גם לתכנית מיותרת וחד-צדדית זו הובאה כתירוץ טענה על "סוד" שהתגלה – הערות שרשם עמוס עוז בספר על הורים רעילים שקרא בעקבות בתו ורשם בו הערות שבהן הוא מוחה נגד הספר ומקונן על מר גורלו, שהבת שבהיותה ילדה בת שמונה היכה מכות נמרצות והשליך מביתו באמירה שאין זה ביתה ושתלך לבית הילדים, איננה רוצה קשר איתו. האחות הבכורה פניה, שהמכות שהוכתה אחותה לא הכאיבו לה כלל, סיכמה את התכנית בשאלה רטורית "אז מה?" לגבי הפגיעות שפגע אביה באחותה וקראה לצופים לקרוא את ספרו של אחיה הצעיר, שנולד ארבע-עשרה שנים אחרי גליה ולא היה כלל עד לרוב האירועים שתיארה בספרה.

שיא המפעל היחצ"ני של עובדה היה כמובן הראיון עם השופטת המודחת אתי כרייף, שהוצגה כקורבן של המערכת, כאילו אין מדובר באשה מושחתת שקשרה עסקת שוחד בזויה כדי להתמנות לשופטת. הגדיל לעשות המראיין עמרי אסנהיים שאף התבטא בראיון בתכניתו של שי שטרן ש"זאת אשה שרמסו אותה". אף אחד לא רמס את אתי כרייף. דוקא נהגו איתה בכפפות משי ותמורת פרישתה סגרו את התיק נגדה למרות העבירה הכה חמורה של מתן שוחד מיני תמורת מינוי לשופטת.

מובן שתכנית תחקירים צריכה לפעמים ללכת לקראת המרואיינים ולהגן עליהם כדי שיסכימו להשתתף בתכנית, אבל יש קו דק שמפריד בין הצורך להגן על המרואיינים ולדאוג שלא יינזקו מעצם הסכמתם להתראיין לתכנית, לבין הפיכת התכנית לבמה לקידום אינטרסים פרטיים, שבכל שלושת המקרים הנ"ל נוגדים את האינטרס הציבורי. למרבה הצער בשלושת המקרים הנ"ל חצתה "עובדה" את הקו הדק הזה.

ליאור שליין רצה ילד

 

ליאור שליין רצה ילד, והוא רצה שהילד יהיה שלו. זה מה שרוצים רוב האנשים. אבל ליאור שליין התחתן עם מירב מיכאלי שהיתה כבר מבוגרת ולא הצליחה להרות. במקרה כזה יש לאנשים כמה אפשרויות, שאף אחת מהן איננה קלה: לוותר בצער על ילדים, לאמץ ילד, להביא ילד לעולם עם אשה אחרת שהיא אמו של הילד, או לקנות ילד בכסף. ליאור שליין ומירב מיכאלי בחרו באפשרות האחרונה. הם מצאו אשה אמריקאית שהיתה מעוניינת להרות וללדת ילד כדי למכור אותו, והיא הרתה וילדה את בנם בעבור תשלום.

זה הסיפור בתמצית, ויש למרבה הצער הרבה מאד אנשים כמו ליאור שליין ומירב מיכאלי, שלא יכולים להביא ילדים לעולם בגלל גיל מבוגר או בעיה רפואית, אבל יש להם מספיק כסף לקנות ילד אפילו באמריקה, ששם ילדים נמכרים במחיר המירבי והטיפול הרפואי באיכות גבוהה. המיוחד בזוג שליין-מיכאלי הוא שהוא קומיקאי שמותח ביקורת על כל העולם ואשתו, והיא פוליטיקאית פמיניסטית שדיברה בעבר, בצדק רב, נגד פונדקאות, שכך קוראים לשימוש ברחמה של אשה תמורת כסף כדי להביא לעולם ילד שיימסר למי ששילם תמורתו, כלומר שהשימוש ברחם האם הוא שירות בתשלום, והילד הוא סחורה. במדינות מתוקנות הפונדקאות אסורה, וגם במדינות פחות מתוקנות יש יותר ויותר מודעות לסכנות שבפרקטיקה הזו, והן מטילות עליה הגבלות, בניגוד למצב הפרוץ לחלוטין ששרר תחילה במדינות כמו הודו, נפאל, תאילנד וגיאורגיה, שעקב עוניין היו מעצמות פונדקאות לשירות אזרחי המערב בעלי הממון.

מכיוון שליאור שליין הוא קומיקאי ומירב מיכאלי היא פוליטיקאית פמיניסטית שהתנגדה בעבר לפונדקאות, אנו נידונים להררי צביעות והיתממות שמנסים ליפות את העסקה המסחרית שלה היו שותפים. ליאור שליין מספר שהם פגשו את האשה שהרתה עבורם בביתה והתלוצצו עמה ועם בעלה, וראו שאין במעשה שלהם שום ניצול, אלא מדובר באנשים רגילים.

יכול להיות שבמקרה שלהם האשה שהרתה עבורם איננה שרויה במצוקה כלכלית. זה לא משנה את העובדה שהיא הרתה וילדה עבורם ילד תמורת כסף, ולכן העובדה שלכאורה לא היה כאן שום ניצול אלא בחירה מושכלת של האשה להרות וללדת ילד תמורת תשלום, איננה הופכת את העסקה למוסרית. מירב מיכאלי כתבה בפוסט שפירסמה שהאשה הזו רצתה לעזור לאנשים וגם לעזור בפרנסת משפחתה. לו רצתה רק לעזור לאנשים לא היתה צריכה לקחת כסף עבור השירות. מכיוון שהרתה וילדה תמורת תשלום, העניין המהותי הוא שהתקיימה כאן עסקה מסחרית, והשאלה היא אם העסקה הזו היא מוסרית.

והנה דוקא המקרה של שליין ומיכאלי מדגים כמה העסקה הזו מסוכנת ועד כמה היא איננה מוסרית. האשה נאלצה לעבור טיפולי פוריות שתמיד כרוכה בהם סכנה לבריאות האשה, ובאמצע ההריון היא נאלצה להתאשפז עקב בעיה בהריון ונשקפה סכנה לבריאותה ולבריאת העובר. למרבה המזל הרופאים הצליחו לטפל ביולדת ובילד בהצלחה, אבל הילד נולד כפג ובילה כמה שבועות בפגיה.

לו היו כל הרופאים נאמנים לשבועת היפוקרטס, שאוסרת עליהם בראש וראשונה להזיק למטופליהם, שום רופא לא היה מסכים לחולל הריון מסוכן אצל אשה בריאה עבור עסקה מסחרית. רופאים אמורים לדאוג לבריאותם של מטופליהם ולבצע רק פעולות שתורמות לבריאותם. הם אינם אמורים לבצע פעולות רפואיות שמסכנות את בריאות האשה ושלומה לצורך עסקה מסחרית. אבל העולם איננו מוסרי והכסף מסובב את גלגלי העולם. יש ביקוש לילדים, יש היצע, והכסף מתווך בין הביקוש וההיצע כמו בכל עסקה מסחרית, רק שבמקרה זה המסחר הוא בילדים, וגופן של נשים הוא כלי השירות, כאילו היו אינקובטור מהלך.

ליאור שליין סיפר לבן שני כיצד חשש שבגלל מה שקרה לאשה שהרתה את בנו יוולד לו ילד פגוע, והוא רצה ילד שיממש את הפוטנציאל שלו. גם זה נכון לגבי כל ההורים, ובכל זאת הורים שנולדים להם ילדים כדרך הטבע, יודעים שהילד יכול להיוולד פגוע, ושמבחנם כהורים הוא קודם כל ביכולתם לקבל את הילד ולאהוב אותו כפי שהינו, גם אם הוא נכה או פגוע בצורה כזו או אחרת. משום מה להורים שקונים ילדים יש תמיד ילדים מושלמים. ליאור שליין אמר שהוא מכיר אנשים שמגדלים ילד נכה ובן שני אמר "כמוני, זה נורא מפחיד" זה היה הרגע היחיד בראיון שבו לבי החסיר פעימה, וזה היה בגלל בן שני שמגדל באהבה ילד נכה, כי הוא לא קנה את בנו אלא הוליד אותו וקיבל אותו כפי שהינו, כי זו מהותה של הורות. גם בהליכי פונדקאות נולדים כמובן לפעמים ילדים פגועים. פעם נחשף מקרה כזה של ילד פונדקאות שנולד מפגר, וההורים ששילמו עבורו לא רצו אותו, כי הם שילמו כסף והם רצו סחורה מושלמת. אבל ילדים אינם סחורה וכשהם באים לעולם צריך לקבל אותם ולאהוב אותם כפי שהינם, ויש משהו מאד פגום בעיני בהורים שמצפים לקבל ילד מושלם תמורת כספם.

כששמעתי את ליאור שליין מדבר וכל מה שהוא אמר נשמע לי כמו ניסיון לקושש אהדה, חשבתי כל הזמן על טל פרידמן שאשתו לא הצליחה להרות והם אימצו שני ילדים ממוצא אתיופי, בן בריא וגם בת פגועה וחולה. ואז אשתו הרתה פתאם וילדה בן שגדל יחד עם אחיו המאומצים, וטל פרידמן הקדיש פרק יפהפה בסדרה שלו על אבהות לבתו הפגועה, וחשבתי על כל אלה שהתפעלו מאד מליאור שליין שמטפל בילד שלו וחשבתי על טל פרידמן שלא מתיימר להיות פמיניסט, רק להיות אבא לא מושלם לילדיו שאינם מושלמים וחשבתי על האלוף דורון אלמוג שגידל באהבה גדולה ילד פגוע מאד ואמר שחברה נמדדת ביחסה לחלשים וחשבתי שאני לא מצליחה להתפעל במיוחד מליאור שליין גם אם הוא אבא טוב לאורי שלו ואני לא מצליחה להתפעל בכלל ממירב מיכאלי שהיא בסך הכל בורגנית מבוגרת ואמידה שקנתה ילד בכסף כדי שבעלה הצעיר יהיה מרוצה. זה לא שאני חושבת שצריך לתקוף אותם, כי הרבה אנשים שלא יכולים להביא לעולם ילד נוהגים בדיוק כמותם וקונים לעצמם ילד שהוא תמיד יפה ומושלם והם לא גרועים יותר מרוב האנשים במצבם, אבל ממש אין צורך להתפעל מהם במיוחד וממש אין צורך להאדיר אותם.  

מדוע "חתונה ממבט ראשון" מעניינת

 

התגובות לתכנית הטלויזיה "חתונה ממבט ראשון" נעות בין ביקורת על התנהגות המשתתפים בתכנית, ביקורת קשה – ומוצדקת – על הפסיכולוגים שמשתפים פעולה עם ההפקה, ותגובות חשודות מראש נוסח "מי בכלל רואה את הזבל הזה?" או "כל כך משעמם" ו"כמה הקרנות חוזרות מפרקים קודמים" – בשתי התגובות האחרונות יש לא מעט אמת – השידורים החוזרים האינסופיים של ה"חתונות" שעם כל הכבוד לרעיון שגם חתונה מדומה מעוררת התרגשות, עולים על העצבים לא פעם, כי הם משדרים בעיקר מבוכה גדולה ואכזבות וההקרנות החוזרות ונשנות נראות יותר כהתעללות בזוגות ובצופים גם יחד. על השאלה מי בכלל רואה את זה אני חייבת להודות: אני צופה באדיקות, אפילו כשקצת משעמם לי, ובמיוחד כשהתכנית מעוררת בי דכאון עמוק, מה שגורם לבתי הבכורה לטעון שמדובר אצלי בכלל בחוויה מזוכיסטית, שזה אולי קצת נכון. ועדיין התכנית הזו בכללה, על הרגעים המשעממים והמעצבנים שבה, היא חוויה מרתקת בשבילי, כשם שהיא חוויה עצובה.

המשתתפים צעירים בערך בעשור מבנותי. לומר שהם צעירים ממני בשנות דור תהא לשון המעטה. שוב ושוב אני שומעת מכל עבר שהיום הכל שונה ביחסים רומנטים, ושום דבר איננו כפי שהיה, שלא לדבר על המהפכות והשינויים ביחסי גברים ונשים שמכריזים עליהם חדשות לבקרים ומסבירים כמה הכל השתנה. ובכן, אני אינני רואה את השינוי הזה. מתכנית לתכנית אני רואה אותו פחות ופחות. אני רואה גברים שרוצים אשה בבית, בעיקר במטבח ובמיטה, אבל בלי להתחייב שיאהבו אותה, או יתחתנו איתה באמת, או שיוותרו על נשים אחרות וידבקו בה. כמובן יש להם תירוץ: הם לא התאהבו, אין ניצוץ, הקסם לא קרה. אבל כמו שציינה בצדק אחת מהנשים האלה: אם אין ניצוץ, מדוע הוא איננו מסיר ממני את הידיים? מדוע הוא רוצה לישון איתי באותה מיטה? מה שלבסוף קורה, כי האשה מקוה, שלא לומר נואשת, למצוא בן זוג. הנואשות שלה אמיתית, כנה וכואבת. יש לה המון מה להציע. כן, הנשים בתכנית הן נשים מדהימות: חכמות, בוגרות, יפהפיות. כל אם תחפוץ בהן בתור כלה לבנה. כל אחות תמליץ לאחיה לא לוותר עליהן. אבל הגברים, אלה שלהם מעניקה החברה את הזכות לחזר ולבחור, זכות שעדיין נמנעת למעשה מנשים, כי החברה עדיין רואה חיזור של אשה אחרי גבר כתוקפנות או זנותיות מצד האשה, כי חיזור נתפס כזכותם הבלעדית של הגברים, והגברים האלה הם המחליטים אם יתחתנו עם בת זוגם ובכך יתחייבו כלפיה ויבנו לה בית, לפחות רשמית, או שרק ינצלו ויזרקו, או לא יזרקו, אלא יניחו לאשה לאכלס את מטבחם ומיטתם ואפילו יחמיאו לה מדי פעם כמה היא נפלאה, אבל יסבירו שלהתחייב זה לא מתאים כי הם לא מאוהבים ואין ניצוץ וזה ממש לא מפריע להם לישון ולבלות עם האשה, ואפילו לחבק ולנשק אותה בציבור, אבל חתונה אמיתית ממש לא בתמונה. אפשר לומר כמו בסרט החביב בעל המסר המאד כפול "הוא פשוט לא בקטע שלך", שתיאר יפה את הגבר שחי עם אשה שבע שנים ללא נישואים כי "הוא לא מאמין בנישואים", וכמובן שהוא גם לא מאמין בילדים, כי הולדת ילדים, עם או בלי חתונה, דורשת מחויבות, והבעיה של גברים איננה הניצוץ והקסם וההתאהבות שהם מרבים ללהג עליהם, כאילו יחסים עם אשה הם מעשה קסמים שצריך פשוט לקרות להם, כאילו צריכה להופיע על סף ביתם איזו נסיכה קסומה שנשלחה אליהם מיקום אחר, ולא אשה בשר ודם שצריך לבנות איתה מערכת יחסים שמבוססת על כנות, נאמנות ומחויבות, שלושת הדברים שהגברים האלה שהם לכאורה כל כך מוצלחים מאד מתקשים בהם, ולכן הקסם איננו קורה וגם לא יקרה להם, כי ברגע שהם חשים שהאשה רצינית, והנשים ב"חתונמי" רציניות, כי הן מחפשות זוגיות מחייבת, ובניגוד לגברים השעון הביולוגי מתקתק אצלן, וכשהן מתחילות להתרחק משנתן השלושים הן מתחילות לפחד שזה כבר לא יקרה, או יקרה מאוחר מדי, כשכבר לא תוכלנה ללדת, והיאוש והנואשות מתחילים להשתלט עליהן, ומלאי הגברים שעומד לרשותן מורכב למרבה הצער מאלה שאינם מעוניינים להתחייב, ובדיוק משום כך לא התחתנו, וככל שהגברים האלה נוכחים בנואשותן של הנשים הם גם מנצלים אותן יותר, כי גברים אוהבים אשה נוכחת במטבח ובמיטה, אבל גם מקפידים להבהיר להן שלא תפתחנה ציפיות, כי אין קסם ואין ניצוץ, או במלים אחרות, אשמח להינות מגופך ותבשילייך, אבל חלילה לך לפתח ציפיות שאני אתחייב ושאחרי החתונה המדומה תגיע גם חתונה אמיתית.

אז מה כן השתנה, או לא ממש השתנה? הגבר החדש רוצה דוקא אשת קריירה, נבונה, מצליחה, מוכשרת, כי נחמד להתפאר באשה כזאת, אבל אחרי שהיא שבה עייפה מיום עבודה, הוא רוצה שאשת הקריירה תלבש טרנינג ותבשל לו ארוחה, כי "להזמין שליח זה לא בית", ובית זה שהאשה תבשל לגבר, בטרנינג, כי כשהיא שבה מיום העבודה של אשת הקריירה, הוא לא רוצה לשמוע על הקריירה, או להתחשב בקריירה, או לתרום משהו לקריירה, למשל לבשל בשבילה. שתהיה אשת קריירה בשביל להרשים חברים ומשפחה, אבל בבית שתהיה משרתת. הוא לעולם לא יעלה בדעתו שבין שני הרצונות שלו, אשת קריירה ואשה משרתת, יש סתירה. וחוץ מזה הרבה יותר כיף לרמוס אשת קריירה ולהפוך אותה למשרתת מאשר לרמוס אשה שמגיעה ממילא רמוסה ורוצה רק לבשל ולנקות ולרצות את בעלה.

והגבר הזה, שלא רוצה להתחייב, ושרוצה אשה במטבח ובמיטה, איננו מעלה בדעתו שאשה יכולה להיות גם חברה, קודם כל חברה. לבלות הוא מעדיף עם החברים, להפליץ ולספר בדיחות על פלוצים וכיו"ב. לבלות עם האשה, כשזה לא במטבח או במיטה, זו עבורו חובה לא ממש נעימה. הוא כבר בן שלושים בואכה ארבעים, אבל הבילוי המועדף עליו הוא עם החברים, וזה בילוי מאד דומה לבילוי עם החברים מהתיכון. בתיכון הוא ברח מההורים שהזכירו תמיד שיש בחיים חובות ומחויבות, ועכשיו הוא בורח מהחברה. נושאי השיחה והבדיחות נשארו זהים.

ואחרי התכנית שבה בילה עם בת גילו או אפילו עם אשה מבוגרת יותר וקשקש על אהבה, הוא ימצא לו בת זוג בת עשרים, שמתאימה לסוג הבילויים החביבים עליו, ויגיד שיש להם אותן אנרגיות. לאשה צעירה יש הרבה יתרונות. היא נראית טוב, יש לה כוח לשטויות של גברים, והחשוב מכל – עיתותיה בידיה. היא לא ממהרת ובוודאי לא נואשת להתחתן, והיחסים איתה יכולים להיות מאד מהנים ולגמרי לא מחייבים, שזאת מלכתחילה האפשרות המועדפת. ומי ילחץ עליך להתחתן כשאתה יוצא עם בחורה בת עשרים? לא הבחורה, לא אמא שלה וגם לא אמא שלך. וכך תוכל להמשיך לבלות ולהישאר בגיל ההתבגרות, גם כשנעוריך כבר מזמן מאחוריך.

אז למה אני צופה, אם זה כל כך מדכא, מייאש וחסר תקוה? כי אני אוהבת לצפות במציאות כפי שהינה, ואני מעדיפה אותה על מציאות מדומה, כי הלהג האינסופי על המציאות שכל כך השתנתה ומשתנה מעצבן ומקומם אותי בשקריותו, ואני מעדיפה את האמת, גם אם היא ממש לא נעימה. ולמה דוקא ב"חתונמי"? כי דוקא שם כל אלה ש"עברו תהליך" ו"עוברים תהליך" ומספרים כמה הם לומדים ומשתנים ומלהגים בלי הרף עם הפסיכולוגים הבלתי נסבלים, מצליחים למרבה הפלא להיות לגמרי חסרי מודעות ולגמרי לחשוף את עצמם כפי שהינם: גברים שתלטנים ומפונקים שרוצים בחורה שיכולה להיות בתם כדי שתטפל בהם כאילו היתה אמא שלהם, שתעשה קריירה ותביא הביתה משכורת נאה, אבל ברגע שהיא נכנסת הביתה תחליף בגדים ותפקיד ותיכנס למטבח שממנו מותר לה לצאת רק למיטה.

ואם משהו באמת ישתנה בעולם, תאמינו לי שכבר נרגיש ונדע.

עמוס עוז - הגרסה הרשמית

 

סרטו של יאיר קידר על עמוס עוז "החלון הרביעי", ששודר ביום רביעי שעבר בערוץ כאן 11, הוא סרט מעניין, והוא גם סרט נבזי. בראיון למוסף גלריה בערב שמחת תורה (27 בספטמבר), אמר יוצר הסרט יאיר קידר, שספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה", שבו סיפרה על ההתעללות שעברה מידי אביה, וכיצד רדף אותה כל חייה, החריב לו את הסרט, והוא יצר אותו מחדש, אבל ברור מהסרט עצמו שאין זו האמת. טוב היה עושה יאיר קידר לו השאיר את סרטו כפי שיצר אותו בתחילה, בתוספת כתובית שהסרט נעשה לפני פרסום ספרה של גליה עוז, ולכן איננו מתייחס אליו. זה היה הוגן יותר מאשר להתייחס כביכול ליחסיה של גליה עוז עם אביה מבלי לראיין אותה ומבלי לראיין אף לא אחד מחבריה שהיו עדים בעל כורחם להתעללותו של אביה בה, ולהביא בסרט בעצם אך ורק את גרסתו של עמוס עוז עצמו למערכת יחסים זו, כביכול מפי "הביוגרפית האובייקטיבית" נורית גרץ, שאיננה כלל אובייקטיבית אלא מדובבת את גרסתו של עמוס עוז לסיפור ואיננה נותנת לא ביטוי ולא אפשרות תגובה לגליה עוז לאופן הנבזי שבו מציגה נורית גרץ את ההתעללות בגליה, כ"טרגדיה כפולה", כששוב ושוב משודרים דבריו של עוז עצמו: "אינני מבין, אינני מבין, הכיתי אותה רק פעמיים, פעם שפכתי עליה קפה מרוב זעם". והרי זו גרסתו הקלאסית של הפוגע: מה כבר עשיתי? מה רוצים ממני? אין דבר מרושע יותר מאשר להציג את כאבו של קורבן התעללות כדבר בלתי מובן. הרי הצגה כזו מערערת על אמינותו של הקורבן שסיפר את סיפורו, וגליה עוז מתארת בדיוק כיצד הורים מתעללים אינם מתעללים בקורבנם רק בילדות, כפי שמקובל בטעות לחשוב, אלא רודפים אותו כל חייו, מסיתים נגדו כל מודע ומכר, ותוך היפוך תפקידים אופייני שבו הם מציגים את עצמם כקורבן ואת קורבנם כמי שרודף אותם, מגייסים את כל קרוביהם ומודעיהם כנגד הקורבן, וזאת ללא הפוגה וללא הרף, לאורך כל חייהם וגם לאחר מותם, כפי שקרה במקרה של עמוס עוז שגייס את נורית גרץ לרדוף את גליה גם לאחר מותו. רבים תקפו את גליה שהוציאה את ספרה לאחר מות אביה ולא בחייו, אבל האמת היא שאביה הוא שדאג להכפיש אותה לאחר מותו באמצעות נורית גרץ, וגליה רק הגיבה למסע ההכפשה המתוחכם הזה, שבאמצעותו המשיך וממשיך אביה לרדוף אותה מן הקבר בעזרת נורית גרץ שנקראה על ידו לתפקיד זה וקיבלה אותו עליה ברצון ובהתחסדות המאוסה האופיינית למשתפי פעולה עם מתעללים: "זו טרגדיה כפולה", שבה יוצרים שוויון והקבלה בין המתעלל לבין הקורבן, כאילו הכל עניין של נקודת מבט ואין שום אמת עובדתית בעניין.

כבר כתבתי כאן בהרחבה על ההתייחסויות המרושעות לספרה של גליה עוז ועל ההתייחסות לאמה ואחיה כאל עדים אובייקטיבים, בעוד שהינם שותפים גמורים להתעללות. גליה דוקא מתארת אותם בספרה בחמלה: היא מתארת את אמה כמי שספגה אף היא מכות מאביה, כקורבן נוסף של התקפי הזעם שלו, והיא נמנעת מלספר שאחותה היתה עדה למכות שאביה הפליא בה ולא אמרה דבר, למרות שהיתה כבר בת אחת עשרה, מספיק חכמה ומספיק אהובה כדי להגן על אחותה הקטנה ולא לעמוד ולהביט כיצד היא מוכה באכזריות. פניה היא זו שהעידה על עצמה שהיתה נוכחת בסצנה ולא התערבה לטובת אחותה.

יאיר קידר מעיד על כך ש"המשפחה" דרשה ממנו שלא לדבר עם גליה, וסרטו איפוא איננו סרט עצמאי של יוצר אלא סרט מטעם המשפחה, סוג של "עמוס עוז – הגרסה הרשמית". אם שינה את סרטו בעקבות ספרה של גליה, הרי עשה זאת גם כדי לצאת ידי חובה וגם כדי לעוות את משמעותו האמיתית של ספרה של גליה, שאיננו מתאר "טרגדיה כפולה" אלא אב מתעלל, שמכה את בתו, מתנכר לה, מגרש אותה מביתו לבית הילדים – היא מוצאת מקלט בבית סבתה הרחומה – שופך עליה קנקן קפה לעיני בן כתתה משום שהפריעה לו במנוחת הצהרים – לא רק אכזריות חסרת פשר אלא גם השפלה נוראה. אבל החבר לא רואיין לסרט וגם לא גליה. מדוע? מפני שיאיר קידר, שהיה קשר רב שנים בין משפחתו למשפחת עוז, מדברר את הגרסה הרשמית של המשפחה: עמוס עוז אדם שוחר טוב וחטאיו הם קלים ונסלחים, ואם גליה עוז טוענת שהתעלל בה כל חייו זה מפני שהיא מנותקת מהמציאות. אין נבזות גדולה מזו כלפי קורבן התעללות מאשר הגישה הכביכול מכילה, שכולה התעלמות והתנכרות: "אינני מבין, אינני מבין" יצור תמים שכמותו. אדם שמימיו לא אמר מלה בלתי מתוכננת ומחושבת, פתאם איננו מבין.

והרי לא בהתקפי הזעם מדובר אלא במכלול החיים והיחסים, שתמיד כללו גם מרכיב של השפלה ציבורית, של הלבנת פנים ברבים. כפי שמציינת גליה עוז בספרה, ההתעללות תמיד נעשתה לעיני לפחות צופה אחד נוסף מלבדה, אם לא לעיני צופים רבים. הילית ישורון ציינה בזמנו בראיון למוסף "גלריה" דוקא את "הברכה" שכתב עמוס עוז לגליה ולבני מחזורה, כתיבה שלא נעשתה בהתקף זעם, אלא דוקא בניחותא, ולכן רשעותה המחושבת דוקרת כל כך את העין. וכך כתב עוז לבתו כברכת בת-

מצוה: "לבנו מלא הרגשת תודה וחיבה לכל המטפלות, המחנכות, המורים והמורות... (סופסוף, לנו לא היתה ברירה אחרת - אבל הם סבלו בהתנדבות!)"

רחמנות על עמוס עוז שכל כך סבל מבתו גליה. ובאמת לא היה צורך שימשיך לסבול. כל מה שרצתה גליה בבגרותה הוא שיניח לה לנפשה. אבל מתעללים אינם מסוגלים להניח לקורבנם, לא בחייהם ולא במותם. כמה עלובים אותם אנשים שמתעקשים לטעון שגליה מדמיינת או מפרשת לא נכון. והרי את העובדות על ההתעללות מוסר עוז עצמו כלשונן. הוא רק מסרב להכיר בזכותה של גליה לכאוב, לכעוס ולא לסלוח לעולם, שזו זכותו של הקורבן, שלא לסלוח. בוודאי שאין הקורבן מחויב לסלוח למי שכלל איננו מבקש סליחה כי הוא בכלל "לא מבין, לא מבין" ומציג את עצמו כקורבן ואת הקורבן כמי שפוגע ולא כמי שנפגע.

אבל יאיר קידר נענה ל"בקשת המשפחה". עוד מאפיין מובהק של משפחות מתעללות. "המשפחה" היא תמיד מי ששותפים להתעללות ולהתנכרות. הקורבן לעולם איננו "המשפחה", גם אם לפי כל הגדרה מתבקשת הוא חלק מהמשפחה בדיוק כמו אחיו שצפו בדממה כיצד הוא מוכה ומושפל ולא אמרו להגנתו מלה. אבל רק הם "המשפחה". הקורבן איננו "המשפחה". אותו מגדירים כאנטיפוד של המשפחה, שלא לומר אנטיכריסט,  בהתאם לדימוי הציבורי שמכר עמוס עוז.

ולא רק גליה נעדרת מן הסרט. לעמוס עוז היו שני אחים צעירים מנישואיו השניים של אביו. אחותו ניתה קלויזנר העניקה ראיון מעניין ל"ידיעות אחרונות" לאחר מותו, ואחת השאלות שנשאלה כיצד איש לא ידע שלעמוס עוז היו אחות ואח. זאת היתה גם השאלה הראשונה שאני שאלתי כשקרובת משפחתי שהיתה ידידתה הקרובה של ניתה סיפרה לי שהיא אחותו הצעירה של עוז. אם עוסקים בעוז כסופר הגיוני לראיין סופרים אחרים כפי שנעשה בסרט, אבל אם עוסקים בעוז האדם, האם לא היה הגיוני לראיין עוד בני משפחה? את אחיו ואחותו הצעירים? אולי יש להם דוקא משהו מעניין לספר עליו? או על אביו שהוא גם אביהם, או על האופן שבו המשפחה הזכירה או העלימה את זכר אמו? אבל עוז טיפח מסיבותיו דימוי של בן יחיד ולכן מבחינת הציבור אין לו אח ואין לו אחות, ויאיר קידר שומר על הדימוי שטיפח עמוס עוז.

והסרט שלו אכן מעניין כסרט תדמית של סופר ידוע ומלא מעצמו. אבל כתיעוד של מציאות יש לו מעט מאד ערך.

הריון בפריז

 

עד כמה הרחם שלנו מגדיר אותנו ומעצב את גורלנו? כשילדתי את בתי הבכורה בגיל 22, בחופשת הקיץ שבין שנה ב' לשנה ג' של התואר הראשון באוניברסיטה, לא חשבתי שזה עניין גדול. לא נעדרתי מהרבה שעורים, ובמקום לשבת שעות בספריה ולסכם מאמרים, צילמתי אותם וקראתי בבית. הייתי בהלם גמור כשחברתי הטובה איליין, שחלקנו אותה מערכת שעות, סיפרה לי שמורה שהרגשתי אליו קרבה גדולה, אמר לה שהוא מקוה שאני נהנית מגידול הילדה, כי חבל לו על הכישרון שלי שמתבזבז. לא הבנתי מדוע בגיל 22 אני ראויה להספד כזה בגלל אירוע משמח כמו לידת ילד. ילדים דורשים הרבה תשומת לב, אבל אפשר לגדל ילדים וגם ללמוד. אולי יותר לאט, אולי זה קשה יותר, אבל זה לא נראה לי כסיבה למחוק אותי ממצבת החוקרים לעתיד. אבל נאלצתי להבין שבאקדמיה, מוסד הירארכי, גברי וסקסיסטי במהותו, מה שאת חושבת חשוב פחות מהדרך שבה הממסד רואה את הדברים, והממסד העביר לי מסרים מאד ברורים. מורה אחר, שלמדתי אצלו כאם לילדה ואחר כך עם שתי ילדות, וכתבתי אצלו עבודה סמינריונית שהתבססה על מסמכים מימי הביניים, חלקם בלטינית וחלקם בניב ונציאני, שהוא סירב להחזיר לי אותה כי טען שהוא עוד צריך אותה. זה קרה שנים רבות לפני שהיו מחשבים אישיים והדפסתי את העבודות במכונת הכתיבה הפשוטה שהיתה לי מסוג אוליבטי, שיכלה לייצר רק עותק אחד ראוי לקריאה והעותק הזה נשאר לתמיד אצל המורה. באותה תקופה כבר קראתי שפות רבות, ובאתי לדבר על נושא לסמינר לתואר שני, והמורה אמר שיש לי בעל ושתי בנות לטפל בהן וגם אם אסכם את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה. אמרתי לו תודה ומצאתי מדריך אחר שלא היה אכפת לו שאני מגדלת שתי בנות ובהתחלה חשבתי שזה סימן טוב, אבל מהר מאד גיליתי שלא אכפת לו שום דבר בכלל והוא פשוט מנצל אותי מעל ומעבר לכל מה שסביר. הוא העסיק אותי תשעה חודשים בשנה ומדי שנה פוטרתי והוחזרתי לעבודה בלי תנאים סוציאלים, והוא הבטיח לי שכשאסיים את התואר השני אקבל משרת אסיסטנטית, אבל כשקיבלתי את התואר השני הוא אמר שיעלה יותר מדי להעסיק אותי כאסיסטנטית, אז יורידו אותי לחצי משרה. הבנתי שתמיד אעבוד אותו דבר ואקבל אותו שכר מביש ואותו יחס מחפיר, אז עזבתי את האקדמיה ולא חזרתי וגם לא הצטערתי. בניגוד לרוב המורים שלי אני יודעת לעשות הרבה דברים, אז אני יכולה להתפרנס בכל מיני צורות, ואם הייתי פחות בררנית אולי אפילו הייתי מתפרנסת בכבוד, אלא שאז לא היה לי זמן לנהל בלוג שדוקא גורם לי שמחה וגם לאנשים אחרים. אני קוראת הרבה מחקרים ואני יודעת שהנשים בחברה מתבזבזות, וזה לא בגלל שהן יולדות ומגדלות ילדים. זה בגלל שהחברה מתעקשת להעניש נשים על כך שהן יולדות ילדים, מה שלא מונע ממנה כמובן להעניש אותן גם כשאינן יולדות ילדים. נשים, ולדניות או עקרות, ברוכות ילדים או אמהות לבן יחיד, כולן כולן נענשות. אני כותבת בלשון הווה, כי למרבה הצער דברים לא מאד משתנים.

בתי ניצן פרי-רותם, שהיא דמוגרפית ועוסקת בסוציולוגיה של ילודה, צפתה להנאתה בסדרה הפופולרית "אמילי בפריז" והיה שם עניין אחד שהטריד אותה וספק אם הטריד רבים מצופי הסדרה.  אמילי נוסעת לפריס במקום הבוסית דוברת הצרפתית שלה שייחלה לנסיעה הזו, אך אבוי, נכנסה להריון, ומיד היה ברור לכולם שאיננה יכולה לנסוע לפריס. בתי תהתה מדוע זה כל כך ברור וכתבה על כך פוסט בבלוג של קבוצת רפרוסוק (Reproduction Sociology) באוניברסיטת קיימברידג' שהיתה חברה בה בעבר. לדמויות בסדרה נראה ברור מאליו שאשה בהריון איננה יכולה לנסוע לעבוד בפריס, כמו שהיה ברור למורים שלי שאם לילדים איננה יכולה להיות חוקרת באוניברסיטה בדיסציפלינה המכובדת היסטוריה, שעד היום נשים במדה רבה מודרות ממנה. כמו שאמרה חברתי עדנה שאחד המורים המליץ לה לחזור לעיירת הולדתה דימונה ולנהל שם בית ספר: כבר מוכנים להפקיר בידנו את הפולקלור ואפילו את הספרות ואולי גם לימודי יידיש, אבל לא היסטוריה, מקצוע שנועד כידוע לעסוק במלחמות ובמעשי גבורה שהן כידוע עניין של גברים, ונשים אינן מתקבלות בו בברכה, למעט בתור סטודנטיות שבבוא היום תישלחנה הביתה לטפל בילדים.

ילדים גדלים, ונשים מאריכות ימים. אין סיבה לפגוע בקידומן המקצועי בגלל היותן אמהות, אבל יש רצון לפגוע בנשים, ואמהות היא סיבה נוחה לפגיעה כזו. אם קשה לנשים גם לגדל ילדים וגם לנהל קריירה, החברה צריכה לעזור להן בכך. אבל נשים עדיין צריכות להילחם על ייצוג, להילחם שקולן יישמע, להילחם על שכר שוה ויחס שוה ואפשרויות קידום שוות, ונשים צריכות להילחם בראש וראשונה על יחס של כבוד, כי בחברות רבות שהחברה הישראלית היא אחת מהן נשים חשופות כל העת ליחס מבזה ומשפיל, לגסות רוח ותוקפנות אינסופית רק מפני שיצאו למרחב הציבורי והלכו ברחוב, מרחב שמבחינת הגברים שייך להם וכל אשה שעוברת בו חשופה להטרדות מצדם. וכל זה עוד לפני שהגענו בכלל למקום העבודה שבו נשים חשופות יותר לאפליה ולפיטורים. הקורונה למשל היא תירוץ מצוין לפטר נשים ומבחינת נתניהו היא סיפקה הזדמנות פז לכרסם בהגנה על נשים בהריון מפני פיטורים, חקיקה שהיא גם פמיניסטית וגם סוציאלית, ולפיכך הרבה יותר משהוא מסוגל לשאת. רק עתירה לבג"ץ הפסיקה את פיטורי הנשים בהריון, מבלי להשיב לעבודה את אלפי המפוטרות בהריון ומבלי לפצות אותן. נשים נאלצות שוב ושוב לפנות לבתי המשפט כדי לממש את המעט שמגיע להן.

האם יש מקום לאופטימיות? לא ממש. האם נשים צריכות לשקוע ביאוש? גם זה לא ממש. אפשר לעשות המון דברים בחיים גם בלי הממסד האקדמי או הממסד בכלל. בפרט אנחנו במדעי הרוח, שאיננו זקוקים למעבדות, טלסקופים ומאיצי חלקיקים. היסטוריון צריך רק עינים טובות, נייר ועפרון, ואת שלושת אלה אפילו נשים יכולות להשיג.  

שקרים הם תוקפנות

 

כל כך הרבה פעמים שמעתי וקראתי בימים האחרונים שיש ציבור שטוף מוח שמאמין לנתניהו, שאנשים השתכנעו שתפרו לו תיקים, כאילו אם מישהו חוזר על שקר זה אומר שהוא מאמין בשקר הזה. אנשים ממציאים שקרים וחוזרים על שקרים שהמציאו אחרים, לא מפני שהם מאמינים בהם אלא מפני שזה משתלם להם ומשרת אותם. התומכים של נתניהו חוזרים על השקרים של נתניהו כי הם מעוניינים בהמשך שלטונו, ולכן הם מוכנים להמציא כל שקר ולאמץ כל שקר ולחזור על כל שקר שיכול, ולו בדוחק, לסייע לנתניהו להישאר בשלטון וכמובן לחמוק ממשפט ומהרשעה בשוחד, מרמה והפרת אמונים או בכל אשמה אחרת שמסכנת את שלטונו. נתניהו משמיע את שקריו בערוצי התקשורת המרכזיים ובזמני צפיית שיא, כדי שתומכיו יידעו מה לומר. כל נאום והצהרה של נתניהו זו שעת הדרכה איך צריך לתמוך בנתניהו ומה צריך לענות למתנגדיו. השקרים של נתניהו אינם קשורים לעיוות בתפיסת המציאות אלא לתחושת כוח של מי שנמצא בשלטון ומחזיק את המדינה כולה בגרון. אנשים שאומרים שתפרו לנתניהו תיקים הם אנשים שמכריזים שהם בשלטון והם החזקים, ולכן הם יחליטו איך לתאר את המציאות כדי שתתאים לאינטרסים שלהם ואף אחד לא ייאלץ אותם להודות במציאות שאיננה נוחה לאינטרס שלהם. להם מתאים לומר שלפני שלטון נתניהו נסעו בישראל בסוסים ועגלות ורק בזכות נתניהו יש תעשייה ומכוניות ומטוסים ורכבות, אז זה מה שהם יגידו, לא מפני שאינם יודעים שזה לא סתם שקר אלא סילוף גמור של המציאות שהוא על גבול ההזיה. הם יודעים היטב שמדובר בשקר שאם לא היה עצוב היה מגוחך, אבל השקר משרת אותם ואת רצונם בהמשך שלטון נתניהו, אז הם חוזרים עליו. הד"ר אבישי בן-חיים יודע כמו כולנו שנתניהו נכשל בשלוש מערכות בחירות בהרכבת קואליציה ושהיו לו רק חמישים ושמונה מנדטים בעדו וששים ושניים מנדטים נבחרו על ידי בוחרים שכמהו לסלק את נתניהו מראשות הממשלה. זה שהד"ר אבישי בן-חיים חוזר ואומר שהמפגינים מפגינים נגד תוצאות הבחירות, למרות שהוא יודע היטב שהמפגינים מפגינים נגד גניבת הקולות שלהם לטובת נתניהו המושחת ונגד הנבחרים שרימו והונו אותם כשבגדו בבוחריהם וחברו לנתניהו, זה לא מפני שאבישי בן-חיים טועה להאמין שנתניהו זכה בבחירות. אבישי בן-חיים יודע טוב מאד שרוב הציבור מאס בנתניהו ושאין שאיפה יותר דמוקרטית מלסלק את נתניהו שניצל את אחיזתו בשלטון כראש ממשלת מעבר כדי ללכת לשלוש מערכות בחירות שלא זכה בהן ברוב ולבסוף שיחד את מתנגדיו לתמוך בו באמצעות הבטחות שוא לרוטציה ולמישרות שרים שאת רובן כלל לא התכוון לקיים. זה שהד"ר אבישי בן-חיים אומר כל יום שהדמוקרטיה מחייבת לתמוך בנתניהו, או שנתניהו הגזען והקמצן מייצג את העדה המרוקאית, שזה בכלל בדיחה, זה מפני שהד"ר אבישי בן-חיים תומך בנתניהו כפי שהוא תומך באריה דרעי, ולכן הוא מוכן לחזור על כל שקר שיסייע לו ויפגע במתנגדיו, והוא מנסה לשחזר לגבי נתניהו את קמפיין "הוא זכאי" של דרעי שלא כל כך הצליח בזמנו אבל קנה לו הרבה חסידים וסייע לו לחזור ולכהן כשר הפנים. נכון שקצת מצחיק לתאר את האשכנזי העשיר ורב העוצמה נתניהו בתור נציג ישראל השנייה, אבל אין דבר העומד בפני הרצון. מאד קל לאבישי בן-חיים לומר דברים שקריים ונכלוליים למען נתניהו, כי הוא עובד בערוץ שקנה לבקשת נתניהו הטייקון לן בלווטניק שתומך בנתניהו וזרק מהערוץ את כל מי שהיה לא נוח לנתניהו והשאיר אנשים שמתחנפים לנתניהו בלי בושה כמו הד"ר אבישי בן-חיים. אנשים משקרים כשזה מתאים להם וכמובן כשיש להם הכוח לשקר ולא לשלם על זה שום מחיר. שקר הוא לא אקט של טעות בתום לב או אמונה תמימה. שקר הוא אקט של כוח ותוקפנות כלפי הזולת. לכן השלטון תמיד משקר יותר מהאופוזיציה, כי לשלטון יש כוח ויכולת לשקר. זה לא אומר שבאופוזיציה לא משקרים, אבל פחות יכולים להרשות לעצמם. לכן המתחסדים והמיתממים ששואלים למה מותחים ביקורת דוקא על השלטון אינם נוהגים ביושר, כי השלטון הוא זה שיכול לפגוע בנתונים למרותו. לאופוזיציה אין כוח כזה, ולכן השלטון הוא זה שאנשים הגונים מותחים עליו ביקורת, כי הוא זה שפוגע וגורם עוולות, ולא מי שבאופוזיציה. כמובן שמי שמתחנף לבעלי הכוח ולשלטון ומותח ביקורת דוקא על חסרי הכוח, רוצה להציג את עצמו כנציג החלשים והנפגעים, אבל זה מעשה נוכלות. כשהד"ר אבישי בן-חיים אומר שמגיע המון קרדיט לאלה שלא מפגינים נגד נתניהו הוא הופך את היוצרות ומציג את השלטון ומלחכי פנכתו כאמיצים ואת האנשים האמיצים שיוצאים נגד שלטון הרשע והמרמה כלא ראויים, והוא ממליץ לשבח את המתחנפים לשלטון כמוהו, ובכך משבח בעצם את עצמו. כל מי שמחניף לשלטון ומצדיק אותו מחניף בעצם לעצמו ומצדיק את עצמו, ובדיוק בגלל זה אנשים חוזרים על השקרים שנתניהו ממציא, כדי להחניף לעצמם, שתומכים בהמשך שלטונו. השקרים והחזרה עליהם הם אקט של תוקפנות כלפי מי שנלחמים למען האמת והצדק, ולכן אין שום סיבה להתייחס אליהם ולמי שמפיץ אותם בסלחנות. כל שקר שמופרח איננו תוצאה של טעות או בורות או אפילו טיפשות, אלא ביטוי של זדון נגד אנשים הגונים וישרים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

תחקיר עובדה על מאיר כהן

המגיבים שתקפו את התחקיר של "עובדה" על מאיר כהן, לבד מהתקפות אישיות על אילנה דיין - שהזכירו את תגובתה הבלתי נשכחת של משפחת נתניהו לתחקיר עובדה על שרה נתניהו – התמקדו בטענה שלא נראתה בכתבה שום מתלוננת. זה כמובן ספין, ולא רק משום שהטענה חזרה אצל כמה וכמה מהמגינים על מאיר כהן ונשמעה מתוזמרת ומתואמת מטעם יחצ"ן כלשהו, אלא מפני שהמעשים המגונים לכאורה של מאיר כהן היו רק הרקע לכתבת עובדה, שבמרכזה עמד עניין אחר לגמרי: במרכז התחקיר עמדה טענתו של דורון ביטון, שהיה בעבר יד ימינו של מאיר כהן בעת כהונתו כראש עיריית דימונה, שמאיר כהן הדיח עדים לעדות שקר נגד ביטון ולהעלמת ראיות לצדקתו, ושהרשעתו בבידוי ראיות וסחיטה ממאיר כהן הסתמכה על עדויות שקר ושיתוף פעולה של משטרת דימונה עם מאיר כהן. טענתו של דורון ביטון נתמכה בעדותה של רווית בן-ברוך, שהיתה בזמנו מזכירתו של מאיר כהן בהיותו ראש עיריית דימונה, שהודתה למצלמה שהעידה במשפטו של ביטון עדות שקר, כביכול מעולם לא שמעה מחברתה שמאיר כהן נישק אותה בכוח, בעוד שהאמת היתה ששמעה מחברתה הנסערת את הדברים באותו יום עצמו שבו קרו. עדות נוספת שנשמעה בכתבה היתה זו של קצין משטרה שניהל חקירה בתלונתו של מאיר כהן על מעשה סחיטה נגדו, שכאשר החקירה התפתחה שלא כצפוי, והמשטרה ביקשה לחקור את הנשים שמאיר כהן האשים בטוויית עלילות שוא נגדו, התקבלה הוראה מגבוה להפסיק את החקירה. לא היתה לנו מתלוננת כי במרכז התחקיר עמד דוקא מתלונן, והוא בהחלט התראיין וסיפר את סיפורו, שלפחות אצלי עורר יותר אמון מתגובותיהם של מאיר כהן וחבריו, וכאמור היתה גם עדות מכרעת של מזכירתו של כהן באותם ימים שהודתה בעדות שקר בבית המשפט. לו סיפרה רווית בן-ברוך בבית המשפט את האמת, ספק אם ביטון היה מורשע ונשלח לכלא. לכן החזרה של מאיר כהן על כך שביטון הוא "עבריין מורשע" עוררה בי עוד פחות אמון כלפי מאיר כהן, כי דורון ביטון לא הורשע בעבירה לפני תלונתו של מאיר כהן עליו וגם לא הורשע בעבירה כלשהי לאחריה. למעשה דורון ביטון כלל לא הורשע בהליך משפטי רגיל אלא הסכים להודות בעבירה שלטענתו לא ביצע בעסקת טיעון, מכיוון שנשבר נפשית מעדויות השקר נגדו ומתחושת הבדידות וחוסר האונים. דורון ביטון הורשע איפוא, על פי הודאתו בעסקת טיעון, בבידוי ראיות ובניסיון סחיטה ממאיר כהן על פי תלונתו של כהן ועל פי עדויות שנשמעו במשפט שלטענת עדה מרכזית במשפט היו עדויות שקר, שהעדים הודחו לכאורה לעדויות שקר אלה על ידי מאיר כהן ומקורביו, ובין השאר הועלתה טענה שמאיר כהן שיחד במשרה בכירה בעירייה את אמה של המתלוננת שדורון ביטון הקליט – ואותה הקלטת, לדברי העבריין שלקח אותה מדורון ביטון, הושמדה מיד – כדי שהאם תשפיע על בתה לחזור מדבריה ולהעיד עדות שקר שביטון הדיח אותה להתלונן על מעשה מגונה שלא היה. בעיניי הגיוני יותר שראש עיר רב עוצמה בעירו, וגיסו של השר מאיר שטרית שאשתו נשמעה בתחקיר מאיימת על אילנה דיין איום שיכול להיות מוגדר לדעתי כניסיון סחיטה באיומים - מדיח עדים שהוא יכול גם לשחד וגם לפגוע בהם, ולכן יש סיבה להיענותם לשקר למענו, מאשר שעובד שפוטר וראש העיר עוין אותו ואין לו שום כוח ושום יכולת לשחד או להתנקם במישהו, מצליח להדיח אשה לעדות שקר שהותקפה על ידי ראש העיר. לדעתי מלכתחילה היה מקום לחשוד בתלונתו של מאיר כהן נגד דורון ביטון, אבל אולי זו לא חכמה שאני חושבת כך, כי אני כבר שמעתי את עדותה של רווית בן-ברוך שהודתה שהעידה עדות שקר שממנה עולה כמובן שגם המותקפת העידה עדות שקר בבית המשפט. רק השבוע כתבתי על אנשים שהורשעו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים, בעבירת רצח, ונידונו למאסר עולם, על לא עוול בכפם, ואני מאמינה ברצונם הטוב של שופטים לעשות משפט צדק ואני עצמי זכיתי להגנה רבה מבתי משפט כשאנשים התנכלו לי שלא בצדק, אבל אני יודעת שהשופטים לא תמיד מצליחים לעשות צדק, כי להם עצמם לרוב אין מושג מה באמת קרה והם נאלצים להסתמך בהחלטותיהם על עדויות, ואם עדים מעידים עדויות שקר, השופטים מתקשים לעשות צדק, ועלולים לעשות לנאשמים עוול.

היה לי קל יותר להאמין בחפותו של מאיר כהן אילו אמרו חבריו שקשה להם עם הדברים ושהם מקווים שאינם אמת, או אם היו אומרים אפילו שלאור היכרותם עם מאיר כהן קשה להם להאמין בהאשמות נגדו. דווקא ההתגייסות המוחלטת להגן על מאיר כהן ולתקוף את אילנה דיין בהתקפות אישיות רק מערערת את האמון במליצי היושר האלה, שאינם יכולים לדעת אם מאיר כהן אומר אמת או לא כי הם לא היו שם, והייתי מצפה לפחות מחברי הכנסת של יש עתיד, ובמיוחד מיאיר לפיד, שיהיו קצת יותר זהירים ולא יישמעו כמו מיקי זוהר ודוד אמסלם כשהם מגינים על נתניהו. מי שמתיימר לדאוג לאזרחים צריך להתייחס בצורה זהירה יותר לאזרח שמתלונן שחבר כנסת עשה לו עוול נורא. לפחות הייתי מצפה לאמירה שצריך לבדוק ולברר את הדברים, ולא לפסילה על הסף של התחקיר. את יעקב פרי, בן-אדם שהיו לו כמה זכויות, העיף לפיד כהרף עין בגלל ששיקר לגבי שירותו הצבאי, שקר שלא הזיק לאיש ורק ייפה מעט את עברו בשירות קרבי שלא היה, ואפשר היה להתייחס אליו בסלחנות. אבל כאשר אדם שהורשע בפשע וישב בכלא מתלונן שהעלילו עליו עלילה והעידו נגדו עדויות שקר ששלחו אותו לכלא, יש מקום להתייחסות יותר רצינית מצד מי שמתיימר לכהן כראש ממשלה ולהיות טוב והגון יותר מראש הממשלה הנוכחי.

הרבה זמן כעסתי מאד על האופן המביש שבו העמיד בני גנץ את עצמו לבחירה כיושב ראש הכנסת במקום מאיר כהן בשירותו של בנימין נתניהו, אבל בדיעבד אני שמחה שמאיר כהן לא נבחר ליו"ר הכנסת. יריב לוין שנבחר במקומו הוא אמנם מקורבו של בנימין נתניהו והתקפותיו על בית המשפט העליון מקוממות, ובכל זאת אני שמחה שנבחר לראשות הכנסת אדם שהוא הגון ושיש לו אידיאולוגיה, שבכך הוא די חריג בכנסת שרוב חבריה מרוב המפלגות הם אופורטוניסטים גמורים שדואגים אך ורק לעצמם. כמו שאמרו חז"ל, לפעמים מתוך שאינו לשמה בא לשמה. וחשבתי גם על יאיר לפיד שעד כה דוקא הערכתי את תפקודו כראש האופוזיציה, אבל גם הוא מנהל את מפלגתו בצורה מגלומנית ובריונית, איננו מאפשר בחירות דמוקרטיות, כופה את עצמו כראש הרשימה כאילו היה מדובר בעסק פרטי ולא במפלגה פוליטית, ומסלק מן הסיעה בכנסת אנשים – ובמיוחד נשים - בעלי עמוד שדרה ודעות עצמאיות, בעלי השכלה ואישיות ואידיאולוגיה, כמו ד"ר עדי קול וד"ר עליזה לביא, ומביא במקומם אנשים חסרי עמוד שדרה שמוכנים לערוק ולתמוך בנתניהו כשהדבר משתלם להם, כפי שכבר קרה עם שלוש חברות כנסת של יש עתיד, שלפיד בחר לשבץ במפלגתו שבה הוא שליט יחיד ודיקטטורי. כדאי שלפיד יעשה חשבון נפש עם עצמו לגבי האנשים שהוא מדיח והאנשים שהוא ממנה, כי קשה לומר שההדחות שלו היו ראויות כפי שקשה לומר שהמינויים שלו היו מוצלחים לאור תוצאותיהם. אולי אני טועה, אבל תחושתי היא שגם התמיכה המוחלטת שלו במאיר כהן עוד תעלה לו ביוקר.