אין מפלט מסוכני הרעל

 

הערב הלכתי למאהל החטופים בטרה-סנטה וכל רחוב עזה היה חסום עוד מהבוקר, בכל כמה עשרות מטרים הציבו מחסום והרבה שוטרים ושוטרות עמדו שם וגם רכבים של המשטרה. ליד אחד המחסומים עמדה שכנה ושפכה את לבה שאי אפשר לסבול יותר את החסימות האלה ובאופן כללי אי אפשר לסבול יותר את נתניהו. גם לי היו כמה רגעי משבר לפני כמה שבועות שהרגשתי שאני כבר לא יכולה לשאת את החסימות שאין להן שום הצדקה, כי הבית של נתניהו מוקף חומה עם שערים אלקטרוניים וגדר סורגים עם סוכות שמירה ומאבטחים ואין שום סיבה אמיתית לחסום את כל רחוב עזה לתנועת מכוניות חוץ מפרנויה והתעללות באזרחים שזה המאפיין העיקרי של משטר נתניהו. השכנה אמרה שאנחנו שבויים של נתניהו ואמרתי לה שלפחות אנחנו שבויים ברחוב עזה ולא בעזה. היא דיברה ודיברה על כמה שהמצב נורא ואמרתי לה שהמעט שאנחנו יכולות לעשות זה ללכת להפגנות ובאמת אנחנו הולכות, אבל עדיין מרגישים חוסר אונים שקשה לשאת. השכנה לא הפסיקה לשפוך את לבה ואז בא מישהו עם כלב והייתי צריכה לברוח משם כדי שאושר לא יתנפל על הכלב הזה והלכתי למאהל החטופים. זמן קצר אחרי הגיעה לשם אשה צעירה ושאלה אם גם היא יכולה להחזיק שלטים של חטופים. אמרתי לה שכולם יכולים ותמיד שמחים שבא עוד מישהו. היא סיפרה שהיא מבארי ושהיא גרה כבר כמה שנים בירושלים, אבל בשמחת תורה היא היתה בבארי. הייתי צריכה לשתוק ולתת לה לספר רק מה שהיא רוצה, אבל לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה שאלות, והיא סיפרה שבשמחת-תורה היא היתה שתים-עשרה שעות בממ"ד עם אחיה ואמה, והמחבלים נכנסו אליהם הביתה וירו בדלת הממ"ד וגם זרקו רימון, אבל לא הצליחו לפרוץ את הממ"ד והם לא נפגעו ונשארו שם עד שצה"ל חילץ אותם, אבל כל השכנים מסביבם נרצחו. היה לה מאד קשה לדבר על זה והיא ביקשה לדבר על דברים אחרים. היא הלכה להסתכל בשלטים וחזרה עם שלושה שלטים של חטופים מבארי, והיא אמרה שאחד מהם הוא חבר טוב של אחיה ושאשתו נרצחה. היא קראה לו בשם חיבה. היא אחזה בשלושת השלטים וראיתי שהיא בוכה. היא אמרה שהיא באה פעם ראשונה למאהל כי קודם היא לא היתה מסוגלת. אחר כך בא בחור מוזר קצת ושאל מי הנשים בשלט שהחזקתי. הוא שאל בלחש כאילו זה סוד. החזקתי את התמונות של כרמל גת ושל התצפיתנית לירי אלבג. אני משתדלת להחזיק תמונות של נשים. הבחורה מבארי אמרה שכרמל גת נחטפה מבית לידם. האיש המוזר עמד לידינו קצת והלך, ואז בא איש מבוגר ונעמד לידינו, ובא גם בחור חביב עם מבטא אמריקאי ואמר שהוא שונא פוליטיקה ורוצה להקים מפלגה של אהבת חינם. אמרתי לו שאומרים ככה אבל יש רק שנאת חינם, אין אהבת חינם, כי לאהבה לא צריך סיבה. האיש המבוגר אמר לו שאין קונים לאהבת חינם, והוא התכוון כפי שהתברר בהמשך לעצמו. אחר כך הוא אמר ש"אחים לנשק" זה ארגון פשע, והבחור האמריקאי, שאמר שהוא עולה חדש, שאל מי? והמבוגר אמר לו שאחים לנשק זה ארגון פשע כמו האחים המוסלמים ושהם הלכו להרוס את מאה שערים. חשבתי שאולי הם הפגינו שם נגד חוק ההשתמטות. הוא לא היה חובש כיפה אז הבנתי שהוא מתנגד לאחים לנשק מסיבות אחרות. אמרתי לו שלא יפה לקרוא לאנשים שמשרתים בצה"ל ארגון פשע ואחים מוסלמים, ושאני מבקשת שלא ידבר ככה במאהל, כי מוסכם לא לדבר שם על פוליטיקה, למרות שכולם יודעים שהממשלה מתנגדת לעסקת חטופים ורוצה להמשיך את המלחמה לנצח בתקוה שלא יעיפו אותם כל עוד המלחמה נמשכת, ולכן החזרת החטופים היא עניין לגמרי פוליטי, אבל מוסכם לא לדבר על זה במאהל וזה לגמרי בסדר. היה ברור לי שמי שאומר על האחים לנשק שהם ארגון פשע והם כמו האחים המוסלמים שזה כנראה מין צורה להגיד שהם כמו ערבים שככה נתניהו בדרך כלל מסית נגד ערבים ומי שמדבר ככה הוא ככל הנראה חסיד של נתניהו ולא בא למאהל החטופים מכוונות טובות. ביקשתי שהוא יילך. ממילא הוא לא החזיק שום שלט ולא נראה לי שהוא התכוון לתמוך בהשבת החטופים. ואז באה המתנדבת שהיתה אחראית היום על המאהל וביקשה עזרה בהפעלת הגנרטור שכל פעם נכבה ואז חשוך במאהל, שזה לא באמת משנה כי זה לא מפריע לעמוד בכביש עם השלטים וגם היום ארוך עכשיו, כשכבר יש שעון קיץ. כולם נכנסו למאהל והפעילו את הגנרטור ואחר כך האיש המבוגר שדיבר סרה באחים לנשק הלך סופסוף וחשבתי למה הוא בא בכלל. כל הזמן רציתי וביקשתי ממכרים שיבואו למאהל החטופים לתמוך ופתאם רק רציתי שהאיש הזה יילך, וחשבתי שאולי שלחו אותו בכוונה להציק ולהפריע ולסכסך, כי זה מה שביביסטים עושים בכל מקום, כי הביביזם זו תנועה של רשעות והחסידים של נתניהו גם הם אשמים באסון שקרה לנו, לא רק הוא ושותפיו הפוליטיים אשמים, אלא גם אלה שתומכים בהם ושהעלו אותם לשלטון, ועכשיו מנסים להכפיש את כל מי שמנסה להציל את המדינה מהאסונות שהם המיטו עלינו. אני מקוה שהאיש הזה לא יבוא יותר למאהל החטופים, אבל נראה שהאנשים מסוגו לא ירפו מאיתנו וימשיכו לרדוף אותנו בכל מקום, וזה אחד הדברים שמעיק על הנשמה וחונק.

שיחת גברים

 

 

מכל השיחות המזעזעות שהתנהלו בשנת 2016 בין מי שהיה אז, למרבה הבושה, ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה, לבין השופט איתן אורנשטיין שביקש להתמנות לנשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, והתפרסמו בכתבתו של חיים לוינסון במוסף השבת של "הארץ" בסוף השבוע האחרון (22.3.24), זיעזעה אותי יותר מכל שיחה שאיננה מצוטטת, רק מתוארת בכתבה. לצורך מיון המועמדים ומתן המלצות למינוי הוקמה ועדת איתור ובה שלושה גברים: שופט בית המשפט העליון יצחק עמית, נשיא בית המשפט המחוזי בצפון אברהם אברהם ומנהל בתי המשפט מיכה שפיצר. ועדה של שלושה גברים. איש לא חשב שבוועדה שאמורה לברור בין מועמדים שחלקם נשים וחלקם גברים, ראוי שתהיה גם אשה. לרוב מספרים לנו שבמערכת המשפט היחס לנשים הוא שוויוני, וככל הנראה לא שמעו במערכת המשפט על הטיות בלתי מודעות בשיפוט – גם אצל שופטים מקצועיים. לפני הוועדה הופיע גבר נוסף, אפי נוה, שקנה לעצמו מוניטין כרודף שמלות. יש אנשים, גברים בעיקר, שחושבים שרודפי שמלות אוהבים נשים. הם לא. הם רואים בהן חפץ לעינוג עצמי ותו לא. אפי נוה הוא אחד הגרועים שבהם. במערכת המשפט יש שופטות חכמות, הגונות, ישרות ואמיצות, למשל דבורה ברלינר, למשל דליה גנות. נוה איננו אוהב שופטות סמכותיות כאלה שמביטות בבוז באדם נאלח כמוהו. הדמות הראויה בעיניו למינוי לשופטת היא אתי כרייף, שעמה ניהל רומן ופעל למנותה לשופטת, למרות ציוניה הנמוכים ולמרות שבראיונות שנתנה שלא בטובתה התברר שכלל איננה מבינה מה הבעיה בכך שחבר ועדה שניהל עמה רומן פעל למנותה לשופטת. אמנם לא הוכח קטיגורית קשר בין הרומן לבין המינוי כדי להרשיע אותה ואת נוה בעבירת שוחד, לכן הסתפקו בהתפטרותה של כרייף מכהונת שופטת, ולמרבה הצער במקום לטלטל ולטהר את המערכת בעקבות חשיפת השחיתות, ניסו לטאטא את השערוריה מתחת לשטיח.

דליה גנות הגישה גם כן מועמדות לנשיאות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ואפי נוה היה נחוש למנוע את מינויה לנשיאה ובכלל חפץ לסלק אותה ממערכת המשפט, כדי שלא תדון בתיקים שלו. אפי נוה לא אוהב אנשים, ובמיוחד לא נשים, שאי אפשר לגנוב איתם סוסים. עם אורנשטיין הוא מצא שפה משותפת. הוא הבטיח לתמוך במינויו לנשיא בית המשפט בתנאי שאורנשטיין יפעל להרחקת השופטת דליה גנות מתיקיו של אפי נוה, בלשונו של נוה כפי שמצוטט בכתבה: "אתה נותן רק התחייבות אחת, אחת! אתה מעיף אותה מהתיקי נזיקין, לא מעניין אותי לאן". אורנשטיין הגיב בצחוק. בשיחות נוספות הוא הציע לאורנשטיין להעביר את השופטת גנות לתיקי פירוקים. בסופו של דבר אורנשטיין לא נדרש לממש את התחייבותו לנוה: כששמעה על מינויו של אורנשטיין לנשיא התפטרה דליה גנות ופרשה, לקול צהלתם של נוה ואורנשטיין כאחד.

נחזור לוועדת האיתור: יושבים שלושה גברים ולפניהם מופיע גבר רביעי שאיננו נטול אינטרס, ומכפיש ללא מעצורים את השופטת דליה גנות. את השיחה הזו אנו יכולים רק לדמיין לעצמנו. גבר מושחת, שפל וגס רוח, עומד ומכפיש את השופטת דליה גנות לפני שלושה גברים אחרים בסגנון שאנו כבר מכירים משיחותיו המצוטטות, ואין בחדר אשה שתגן על כבודה של גנות.  

בשיחה נוספת עם אורנשטיין אומר נוה על הופעתו לפני וועדת האיתור: "איילת (שקד) אמרה לי – "רצחת את גנות שם". בשיחה אחרת הוא אומר לאורנשטיין: "הרגתי אותה, נכון. היא (שקד) קיבלה את הפרוטוקול, והיא אומרת לי – הרגת אותה".

זוהי עדות מאלפת לגבי האופן שבו גברים שולטים בעולם וחוסמים את דרכן של נשים, ודוקא במערכת המשפט שמתיימרת להיות שוויונית והוגנת כלפי נשים. לפני אורנשטיין כיהנה כנשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב השופטת דבורה ברלינר. נוה התלונן עליה בפני אורנשטיין: "אי אפשר לעבוד עם ברלינר. היא כזאת בוקית. כשקלטתי שאין עם מי לדבר הלכתי לעבוד עם איילת (שקד). חבל לבזבז זמן. היא (ברלינר) לא פוליטיקאית בכלום". כמו כן כינה את ברלינר "אוטיסטית", "יבשה" ו"צנון". כך ייאמר על שופטת ישרה שאי אפשר לגנוב איתה סוסים. איילת שקד, חברתו ושותפתו לפשע של אפי נוה, היא לגמרי פוליטיקאית שתמיד אפשר לגנוב איתה סוסים. נשים כאלה אפי נוה אוהב. יש אנשים שחושבים את איילת שקד לפמיניסטית. אני אינני ביניהן. הצלחתה בפוליטיקה, לפחות למשך כמה שנים הרסניות למערכת המשפט, מוכיחה לצערי את תחושתי העצובה שנשים מצליחות רק כאשר הן בוגדות באחיותיהן ומשתפות פעולה עם גברים שוביניסטים ועושות עמהם יד אחת נגד נשים הגונות ומוכשרות. בוודאי ששלטון הימין הוא הרסני לא רק למעמדן של נשים במערכת המשפט, אלא מסכן את חייהן ממש, כפי שעושה השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר כאשר הוא מעודד חלוקת נשק גם לגברים אלימים, ומעניש את מי שמתנגד לכך, כמו הארגון שהקימה לילך בן-עמי לזכר אחותה מיכל סלה ז"ל שנרצחה בידי בעלה לעיני בתה הפעוטה, ארגון שמסייע לנשים קרבנות אלימות, שתקציבו קוצץ לאחר שהתריע מפני חלוקת הנשק המופקרת של השר בן-גביר.  

עוד שופטת שנוה בז לה היא נשיאת העליון המנוחה מרים נאור, שלא היתה מודעת לתככים שרקם נוה מאחורי גבה. לאחר מינויו של אורנשטיין נוה מספר לו: "הנשיאה לא מדמיינת. היא מדברת איתי, אומרת לי נו, אני שמחה שהשרה קיבלה את ההמלצה שלי, ולא נעים לי להגיד לה – את חיה בסרט."

לרגע שמחתי שמרים נאור ז"ל כבר איננה איתנו, ואיננה צריכה להתמודד עם הזוהמה הזו שכדרכה של זוהמה סופה להתגלות. איך שהגברים החכמים מסדרים ביניהם את העולם ודופקים את הנשים שאין להן מושג. זהו מותר השיפלות על ההגינות, השקר על האמת והרע על הטוב. אכן אלה החיים.

מפני שהם מתנחלים

 

כששמעתי שהאחים קלמנזון מהתנחלות עתניאל יקבלו את פרס ישראל החדש לגבורה, הם לבדם, חשתי מועקה וגם עלבון, ולא בגלל האחים קלמנזון, שיצאו ביוזמתם בבוקר שמחת-תורה לבארי השורץ מחבלים, ובעזרת הג'יפ הממוגן שלהם ונשקם האישי ותחת אש המחבלים, חילצו מהבתים שהמחבלים הציתו עשרות אנשים והצילו את חייהם, עד שהאח אלחנן ז"ל נהרג מירי מחבל שהסתתר באחד הבתים. לאחים קלמנזון מגיע כל הכבוד על מעשי גבורתם שהצילו חיים רבים, ולא צריך לייסד פרס חדש לצורך זה. מאז מלחמת השחרור מעניק צה"ל על גילויי גבורה יוצאי דופן עיטורים, הגבוה ביניהם עיטור הגבורה, שהחליף בשנת 1970 את אות גיבור ישראל שהוענק אחרי מלחמת השחרור. האחים קלמנזון זכאים לקבל את עיטור הגבורה, או את פרס ישראל לגבורה, שמנסה ליצור מקבילה אזרחית לעיטור הגבורה הצבאי, אבל כמותם היו עוד גיבורים בשמחת-תורה בעוטף עזה: למשל כיתת הכוננות של הישוב שלומית שהצילה את הישוב הסמוך אליהם פרי גן, ושניים מתוכם נהרגו בקרב עם המחבלים, והיו לוחמים נוספים בכיתות כוננות נוספות, שלחמו בגבורה מול עשרות מחבלים והצילו חיים, והיו אנשים שנכנסו שוב ושוב לשטח המסיבה ברעים וחילצו משם אנשים, למשל בן בנימין שמעוני ז"ל, שחילץ חברים מן המסיבה וחזר לשם פעמיים לחלץ אנשים נוספים, אך בפעם השלישית נהרג בעצמו. והיו רופאים ואחיות שטיפלו בפצועים תחת אש המחבלים וחלקם נהרגו, כמו הרופא מבארי דניאל לוי ז"ל. היו הרבה סיפורי גבורה בשמחת תורה בעוטף עזה, ורבים מהגיבורים האלה ראויים לקבל את עיטור הגבורה או עיטור העוז, אבל רק האחים קלמנזון יקבלו את פרס ישראל לגבורה אזרחית שהמציא שר החינוך יואב קיש כדי למנוע את חלוקת פרסי המדע והיצירה לאנשי אקדמיה ותעשייה ויצירה שאינם נושאים חן בעיני הממשלה שהביאה עלינו את האסון ומנסה להתנער מאחריות לאסון, שבבסיסו הקונספציה של נתניהו וסמוטריץ' שהחמאס הוא נכס, וצריך לחזק אותו כדי להחליש את הרשות הפלשתינית וכך למנוע הקמת מדינה פלשתינית, שהובילה לקונספציה שאפשר לקנות את החמאס בכסף, שהובילה לקונספציה שהחמאס מורתע, שהובילה להעברת כוחות הצבא שהיו אמורים להגן על עוטף עזה ליהודה ושומרון כדי לרצות את המתנחלים. וכך מבלי שהתכוונו לכך, הביאו המתנחלים אסון על עוטף עזה ויושביו, ומעשי הגבורה של האחים קלמנזון אינם יכולים ואינם צריכים למחוק את המציאות העצובה הזו, שבה הביא כוחו הפוליטי הגדול מדי של המגזר המתנחלי להרס חבל ארץ שלם במדינת ישראל שנותר מופקר וזנוח להחריד, ועצם סיפור הגבורה של האחים קלמנזון מדגיש את גודל המחדל וההפקרות, כי הצבא שמדינת ישראל משקיעה בו את מיטב תקציבה היה צריך למנוע את חדירת המחבלים לישובי עוטף עזה, ואם לא הצליח בכך, היה צריך לפחות לחלץ ולהציל את האנשים, ואם שני אחים עם ג'יפ ממוגן ונשק אישי יכלו להציל אנשים כה רבים, ניתן רק לשער כמה יכול היה צה"ל להציל אילו תיפקד כראוי, שכמובן לא רק הצבא אשם בכך אלא הממשלה והכנסת שהיו אמורות לתחזק ולכוון את הצבא להיות מוכן למתקפה כזו שכידוע גם קיבל לא מעט התראות לכך. מתן הפרס לאחים קלמנזון לבדם נועד למכור את סיפורה של ממשלת המחדל והאסון, לצייר תמונה שלפיה המתנחלים הם אלה שהצילו את קיבוצי עוטף עזה, בעוד שבפועל המתנחלים כמגזר רב עוצמה פוליטית גרמו לאסון, ושום מעשה גבורה אישי, ראוי ככל שיהיה, איננו יכול למחוק את האמת העצובה של קונספציית המחדל של הימין המתנחלי. האחים קלמנזון מקבלים איפוא את הפרס מפני שהם גיבורים, אבל באותה מידה מפני שהם מתנחלים, ומפני שהסיפור שלהם הוא הסיפור שנוח לממשלה ורצוי לממשלה להבליט, ואמנם הפרסים יחולקו כרגיל, אבל הממשלה לא ויתרה על ניצול הפרס כדי לקדם את הסיפור הרצוי לה, ורק את הסיפור הזה. כמה נלוז לדבר על אחדות כאשר ממשלחת המתנחלים מעניקה פרס למתנחלים בלבד ומתעלמת מגבורתם של כל האחרים שאינם מתומכיה, ועוד מתיימרת לעשות זאת בשם האחדות, הסיסמה השקרית ביותר של הממשלה הזדונית ביותר והמסיתה ביותר, שיכלה בקלות להעביר מסר מאחד לו היתה מקפידה להעלות על נס גם את גבורתם של אנשי הקיבוצים והעיירות בעוטף עזה ביום שמחת תורה שהפך ליום אסון, אבל הממשלה הזו יודעת לחלק פרסים וטובות הנאה רק לתומכיה, ורק להם, ואי אפשר לחוש אלא צער ועלבון על האופן שבו מנכסת ממשלה שנואה ומאוסה את נכסי הרוח של המדינה לטובת עצמה, ובעצם מחלקת פרסים לעצמה ולדרכה.

המוות ביקר פעמיים

 

השבוע ביקר אצלנו המוות פעמיים. בשבת ה-9 במרס נפטרה אמו של חתני עירית רותם ז"ל, וביום שני ה-11 במרס נהרג בעלי לשעבר ד"ר עודד פרי בתאונת צלילה. בתי ניצן שחיה באנגליה היתה בדרכה לישראל ללוויית חמותה כשחתני גיא התקשר אליה לבשר לה שאביה נהרג, ובעצם היא באה לשתי לוויות. אני חזרתי מטיול הבוקר עם הכלב וראיתי שיחה שלא נענתה בסקייפ. חשבתי שזו שיחה מניצן להגיד לי שהם כבר ברכבת בדרכם לשדה התעופה, אבל זו היתה שיחה מבתי הבכורה שרון, שהתקשרו אליה ממשטרת אילת שלאבא היתה תאונת צלילה. שאלתי אם הוא בבית החולים יוספטל באילת כי חשבתי שהוא רק נפצע, אבל תוך כדי שדיברנו הודיעו לשרון שקבעו את מותו. הייתי בהלם בגלל הפתאומיות וגם בגלל שיש מין הרגשה טיפשית כזאת שאם מישהו במשפחה בדיוק מת, לא יכול להיות שעוד מישהו במשפחה ימות אחרי יומיים, זה נראה לגמרי לא הגיוני. בזמן האחרון נכדי דין שהוא בן שש וחצי התעניין במשפחה ואמר לבתי ניצן שהוא רוצה להכיר את אביה, כלומר את סבו. הוא ידע שאביו של חתני גיא מת בדמי ימיו, והוא רצה להכיר את הסבא השני שלו שהיה עדיין בחיים. ביקשתי מבתי שרון שהיתה בקשר טוב עם אביה ובילתה איתו לעתים קרובות, שתאמר לו שדין רוצה להכיר אותו, והוא שאל למה. זה היה גם מצחיק וגם עצוב. חשבתי שעכשיו דין לא יוכל כבר לפגוש אותו והיה לי חבל בשביל דין שהוא כבר לא יוכל לפגוש אף לא אחד מהסבים שלו, ושבתוך יומיים הוא איבד גם סבתא וגם סבא, ועכשיו אני הסבתא היחידה שלו שנשארתי בחיים, ואני גם הסבתא היחידה של נכדי הקטן אביב, ואני צריכה להיזהר לא למות, אחרת לא תהיה לנכדים שלי סבתא בכלל.

המשטרה לא התקשרה לחגית, בת הזוג של עודד, כי הם לא היו נשואים וגרו בדירות נפרדות. הם היו ביחד הרבה שנים ואני לא יודעת למה הם לא התחתנו רשמית. אולי אחרי שני נישואים ושני גירושים הוא לא רצה להתחתן פעם שלישית, וכשהוא היה בחיים זה לא שינה שום דבר, אבל אחרי שהוא מת זה כן שינה, כי אם הם היו נשואים המשטרה היתה מודיעה לחגית, אבל מכיוון שהם לא היו נשואים התקשרו קודם לבן הצעיר שלו מגרושתו השנייה ואחר כך התקשרו לבתי הבכורה שרון. נראה שהמשטרה חיפשה מישהו מהמשפחה, מי שזה לא יהיה, כי כשמישהו נהרג הם צריכים להודיע למשפחה. לשרון לא היתה ברירה. היא היתה צריכה להודיע לחגית בעצמה, וחגית היתה בעבודה ולא יכלה לענות לטלפון, אז שרון השאירה לה הודעה שהיא מחפשת אותה, והתקשרה לבני, האח הבכור של עודד, ובני התקשר למשטרת אילת, כי מכיוון שכבר קבעו מוות היו צריכים להעביר את הגופה למכון הפתולוגי באבו-כביר ובני הבטיח לשרון שהוא יילך לשם לזהות את הגופה, ושרון הרגישה הקלה שהיא לא צריכה ללכת בעצמה לזהות את הגופה. הם לא ידעו לאיזו חברא קדישא צריך להתקשר, כי לא היה להם מושג איפה עודד התגורר. הוא היה אדם מסתורי ושרון רק ידעה שהוא גר בקיבוץ קרוב לירושלים ויש לו גינה שהוא מטפח שהיא מעולם לא ראתה.

שרון החליטה להתקשר לצבא שהיה המשפחה האמיתית של עודד שהיה עובד צה"ל כמעט חמישים שנה והצבא הבטיח לערוך לו לוויה צבאית בבית קברות צבאי ולטפל בכל מה שצריך. בינתיים חגית התקשרה לשרון ושרון היתה חייבת לספר לה שעודד נהרג וחגית היתה בהלם גמור כי הם עמדו לנסוע לחופשה בקפריסין ובעצם לצורך החופשה הזו הוא צלל את הצלילה הקטלנית הזו כדי לחדש את רשיון הצלילה שלו ולצלול בחופים של קפריסין, וחגית כעסה על עצמה שהיא לא מנעה ממנו לצלול, ושרון חשבה שאם הוא היה נהרג בזמן החופשה שלהם בקפריסין והיו צריכים להטיס את הגופה לישראל זה היה עוד הרבה יותר גרוע, ואם כבר מתים עדיף למות בארץ ולא בחופשה בחו"ל.

ביום שלישי קברו את עירית וביום רביעי את עודד. בלוויה של עירית החברות שלה סיפרו כמה היא היתה מצחיקה ואהבה קולנוע ותיאטרון, אבל בעצם עירית היתה אשה עצובה שכל החיים שלה התאבלה על בעלה זיו שמת בדמי ימיו וכל חייה היא אהבה רק אותו והתגעגעה אליו תמיד. בשנים האחרונות היא היתה מאד חולה וכבר לא צחקה בכלל ולא היתה אף פעם שמחה. אני ידעתי שהיא רצתה מאד למות והיא תמיד עשתה מה שהיא רצתה וכשהיא רצתה למות היא מתה. רשמית היא מתה מדלקת ריאות אבל באמת היא מתה מצער. היא התחילה למות כשזיו מת והיא המשיכה למות כל חייה עד שהיא מתה סופית ולמרות שכאילו זה בכלל לא היה תלוי בה אני ידעתי שהיא מתה מרצונה. עודד לא רצה למות. היו לו חיים טובים מאד. הוא אהב את העבודה שלו ואהב את הצבא ונסע עם חגית להרבה טיולים בחו"ל, ויכלו להיות לו עוד הרבה שנות חיים טובים אם היה מוותר על הצלילה, אבל הוא אהב מאד לצלול. על הקרקע הוא היה נכה צה"ל עם רגל פצועה ובמים הוא היה כמו דג. אולי גם המוות שלו, כמו המוות של עירית, היה בלתי נמנע, למרות שהיה מיותר להפליא. חגית היתה שבורת לב ולא הצליחה לדבר בהלוויה, וגם שרון היתה מאד עצובה, ואמרה לי שכל הלוויה היא רק רצתה לדבר עם אביה, שהיה אומר בוודאי משהו מאד משעשע על הלוויה שלו, והמחשבה שלעולם לא תוכל עוד לדבר עם אביה שברה את לבה. אני הצטערתי יותר על עירית, כי עם בעלי לשעבר לא דיברתי כבר שלושים וחמש שנה, ולעירית הרגשתי הרבה  קרבה דווקא בשנים הרעות כשהיתה כבר מאד חולה ומאד בודדה. ובכל זאת היה חבל לי מאד על שרון, שתמיד כל כך שמחה לפגוש את אבא שלה. אמרתי לה שזה מזכיר לי את המוות של אבי שנהרג בתאונה טיפשית כשיצא לקניות ופגעה בו מכונית ושרון אמרה שזה לא אותו דבר שזאת היתה תאונה, ואבא שלה כנראה מת מאירוע לבבי שתקף אותו במצולות, וזאת לא תאונה, אבל זה כן היה דומה לקבל פתאם טלפון שאבא שלך מת באופן לגמרי פתאומי, ופתאם אין לך אותו יותר, ונדמה שזו גזירת גורל ובכלל לא תאונה.  

בקשת נתניהו לדחיית עדויות במשפטו

 

בקשתו של נתניהו בשבוע שעבר מבית המשפט המחוזי בירושלים לדחות "עד אחרי המלחמה" את עדותם של שלושה עדים במשפטו, קרוב משפחתו ועורך דינו דוד שמרון, היועמ"שית של משרד ראש הממשלה שלומית ברנע-פרגו וכורש ברנור, בעבר ראש היחידה לחקירות הונאה במשטרה, מכעיסה אותי הרבה יותר משיפוץ הבריכה במעונו בקיסריה. אמנם שיפוץ הבריכה על חשבון הציבור בעיצומה של מלחמה קשה, ארוכה ורבת קרבנות ונפגעים הוא מעשה אנוכי, נצלני וחסר בושה, אבל הוא איננו משפיע על המלחמה עצמה, ואילו דחיית העדויות במשפטו של נתניהו לתאריך בלתי מוגדר אחרי מלחמה שהוא עצמו קובע את משכה ואורכה, יוצרת אינטרס ברור לנתניהו להמשיך במלחמה עד אין קץ. זאת לאחר שנתניהו כבר הראה כוונות כאלה ואף הצהיר שהמלחמה תימשך עד שנת 2025, כאשר כבר כעת הלוחמים שחוקים, פרנסתם של אנשי מילואים רבים נפגעה, אזרחים שפונו נמצאים במצוקה והנזקים למדינת ישראל הולכים ומתרבים. ומה שמפחיד במיוחד: גם עסקת חטופים שכרוכה בהפסקת אש משמעותית, אפילו אם אין מדובר בהפסקה מוחלטת של הלחימה, עלולה להיות בלתי רצויה לנתניהו, כל עוד הוא מנסה לשכנע את בית המשפט להסכים לדחיית עדויות שהיא למעשה דחייה בניהול משפטו בתואנה שהלחימה איננה מאפשרת לו להקדיש את הזמן הדרוש להגנתו במשפט. גורל חייהם של חטופים ולוחמים כאחת נמצא כעת בידיו של נתניהו, ומתן אפשרות לנתניהו להשתמש בניהול המלחמה לדחיית משפטו מסכן חיי רבים, גם חטופים וגם לוחמים, עלולים למות מוות מיותר מהמשכה של לחימה ללא תכלית, שכל מטרתה יצירת מצג שוא של מלחמה לצורך דחיית המשפט ודה-לגיטימציה למחאה, שגם אותה מנסים לדכא בטענה שזה איננו הזמן למחאה, כאשר אין זמן שבו המחאה נחוצה יותר, ולמרבה הצער היא מעטה וחלשה מדי. ומה שקשה במיוחד זו המחשבה שגם לאחר שהתנהלותו המיטה אסון נורא על ישראל, נתניהו עסוק בראש וראשונה בקידום האינטרסים האישיים, ובראשם דחיית משפטו.

אולי אין זה הוגן להטיל על כתפי השופטים את המשימה להציל אותנו ממלחמה אינסופית בשירות דחיית משפטו של נתניהו, אבל בית המשפט כבר העלה שיקולים של טובת המדינה כאשר הציע לפרקליטות למחוק את סעיף השוחד מכתב האישום נגד נתניהו. כעת מדובר לא רק בחסכון משאבים למדינה, אלא בחיי אדם. כל דחייה בהשבת החטופים היא גזר דין מוות לחלקם, ודחייה ממושכת עלולה להיות גזר דין מוות לרובם. וכמובן שהמשך הלחימה כרוך בקרבנות, בחייהם של אנשים, רובם צעירים מאד, בעוד אלמנות ויתומים שיחיו עם האובדן לכל ימי חייהם, בעוד משפחות שכולות שאין להן נחמה.

אינני משוכנעת שדחיית בקשות הדחייה של נתניהו תקרב את סופה של המלחמה, כי בכל מקרה התמשכות הלחימה בהחלט מסייעת לנתניהו לדכא את המחאה נגדו ואת הקריאות להתפטרותו בטענה הפופולרית וחסרת השחר שזה איננו הזמן המתאים, ובדיבורים האינסופיים על אחדות, דיבורים שלבד מדיכוי ההתנגדות לנתניהו אין להם שחר. איזו אחדות יש בישראל, כאשר ההסתה נגד השמאל נמשכת במלוא עוזה, וכל קריאה לשלום בין יהודים לפלשתינים, כל הבעת תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית וכל שיתוף פעולה בין יהודים לפלשתינים מוצגים כבגידה וכבלתי לגיטימים. הקריאה לאחדות היא בסך הכל דרישה מוסווית ולא נעדרת נכלוליות לתמיכה בנתניהו ולהשארתו על כס ראש הממשלה. ובכל זאת, להיענות של השופטים לבקשות הדחייה של נתניהו תהיה משמעות נוראה למדינה כולה. רק תמימות קיצונית מאפשרת להאמין שנתניהו לא ישתמש בדחייה מוסכמת כזו לרעה ויאריך את המלחמה עוד ועוד. השופטים אולי לא חפצו באחריות כזו, אבל אם לא ידחו בתוקף את בקשות נתניהו לדחיית עדויות במשפטו ולדחיית המשפט כולו, אם ינהגו בסלחנות כלפי נתניהו, ללא כל כוונה לתוצאה כזו, יחרצו למוות את גורלם של רבים.

 

די למלחמה ודי להכשלת עסקה

 

הדרישה של ישראל מחמאס למסור מראש את רשימת השמות של החטופים שהם מתכוונים לשחרר בעסקה שנידונה כעת היא לכאורה הדרישה הכי בסיסית והכי הגיונית, אבל בפועל היא דרישה שנועדה להכשיל את העסקה שנתניהו על פי כל הסימנים איננו מעוניין בה, כי החמאס, כמו בעסקה הקודמת, מוכן למסור את שמות המשוחררים רק ברגע האחרון, וכך נהג גם חיזבאללה בזמנו, כשהחזיר את הגופות של אהוד גולדווסר ואלדד רגב, וסירב למסור מראש אם הם חיים או מתים, והתמונה של חיזבאללה מעמיסים את ארונות המתים על רכב זעזעה את כל המדינה, למרות שהיו כבר קודם לכן ידיעות שהם לא בחיים. חיזבאללה וחמאס אוהבים להתעלל גם בחטופים וגם במשפחות, וגם בכולנו, ואפשר לומר שאין סיבה להניח להם להתעלל בחטופים ובמשפחות, ומצד שני בלי שמאפשרים להם את ההתעללות הזאת הם בכלל לא מוכנים לעסקה, ואם רוצים להחזיר את החטופים שעדיין חיים, עדיף לאפשר להם את ההתעללות הזאת, שיסתירו את המידע על החטופים עד הרגע האחרון, ובלבד שיחזירו אותם כבר ויפסיקו את ההתעללות הגדולה בחטופים שחייהם בסכנה בכל רגע בכל שנייה. הלואי שהיה לי אמון בנתניהו ובממשלתו, אבל אין לי טיפת אמון בהם, ואני מתקשה להאמין שהדרישה הזאת מהחמאס, שברור שהחמאס מסרב להיענות לה, וכולם יודעים שהחמאס מסרב להיענות לה, אני מתקשה להאמין שהיא הועלתה בכוונה טובה. אני הרבה יותר משוכנעת שנתניהו העלה אותה כדי להכשיל את העסקה ולהרחיק אותה, כי הוא רוצה להמשיך במלחמה שכבר מזמן איבדה כל טעם, במחשבה שכך ייקל עליו להישאר בכס ראש הממשלה שרוב הציבור כבר איננו מעוניין לראות אותו שם. למלחמה אין מטרות מוגדרות ואין אסטרטגיה, ואפילו צה"ל לא יודע מה הממשלה רוצה ממנו, חוץ מזה שברור שנתניהו רוצה שצה"ל יישא באשמת המחדל של טבח שמחת תורה, ויותיר את נתניהו צח כשלג מהפקרת והזנחת תושבי עוטף עזה ומטיפוח ומימון החמאס כדי להחליש את הרשות הפלשתינית ולמנוע הקמת מדינה פלשתינית. אבל למעט חסידיו המושבעים של נתניהו שתמיד ירחשו לו הערצה, רוב הציבור לא קונה את ההתנערות הזאת של נתניהו מאשמה ומכל אחריות.

בינתיים המלחמה נמשכת ומכיוון שאין אסטרטגיה ואין מטרה חיילים נהרגים לחינם בפעולות מטופשות. אתמול נהרגו שלושה חיילים וארבעה עשר נפצעו, רבים מהם נפצעו קשה ויישארו נכים, וכל זה כדי לפוצץ בית. זה איננו האסון הראשון שקורה כשמפוצצים בית בעזה. כבר היה אסון פיצוץ בית שנהרגו בו עשרים ואחד חיילים. כמה אובדן ושכול נוראים כדי לפוצץ בית. האם באמת יש צורך  בכל פיצוצי הבתים האלה שזורעים הרס ומוות בין העזתים ובין חיילינו הצעירים, שאנחנו צריכים אותם חיים, שהמדינה צריכה אותם חיים ומפסידה אותם לתמיד? כלכלת המלחמה היא כלכלת הפסד. במקום לייצר הורסים, במקום להחיות הורגים ונהרגים. האם מישהו יושב וחושב מה הטעם בכל הפיצוצים המסוכנים האלה? האם אין די בכל הבתים שהרסנו בעזה, והאם באמת השגנו בכך משהו ממשי? בהעדר מטרות מוגדרות, עבור מה אנו נלחמים? כדי להציל את נתניהו מהדחה? כדי להגן על שלטונו שהביא עלינו אסון ומוות?

הגיע הזמן לסיים את המלחמה ולהנמיך את הדרישות מחמאס ובלבד שישיב את חטופינו שעדיין חיים ויבוא סוף לסבל הנורא שלהם ושל משפחותיהם. נורא לחשוב שחייהם בידי חמאס מזה ובידי נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר מצד שני. אסור להשלים עם הכשלה של עסקה נוספת, עסקה של הצלת נפשות, ואסור שהציבור יילך שולל אחרי מי שמנסה להכשיל באצטלה של משא ומתן קשוח, שבעצם הוא עמידה על הדם.