אילה דקל / עד שתחזור אליי

 

ספרה של אילה דקל "עד שתחזור אליי" הוא ספר שקל מאד להזדהות איתו ולהתרגש ממנו, ובאמת קראתי אותו מהר והזלתי לא מעט דמעות. הוא מסופר מפיהם של בני זוג, רחלי וגיא, פרק היא ופרק הוא, כשכל אחד מהם מתאר מנקודת מבטו את ימי המלחמה בעזה: היא מנסה להיות אשה תומכת ולהתמודד לבדה עם כל משימותיה, עבודה וגידול ילדים ותחזוקת הבית וטיפול בכל הדרוש בעזרת בני משפחה וחברים, כי הבעל בעזה. לא תמיד היא מצליחה לעמוד בציפיות של עצמה: היא סובלת לעתים מהתקפי חרדה ותופעות פסיכוסומטיות, הדאגה והפחד לחיי בעלה משתקים אותה, סיוטי השביעי באוקטובר רודפים אותה, אבל עם התמשכות הזמן היא מוצאת את עצמה, לצד משימותיה האחרות, ממלאת תפקידים נוספים: מבקרת את חייליו הפצועים של בעלה וגם מוצאת את עצמה מנחמת את משפחתו של לוחם שנפל, שבנו הוא חברו של בנה – היא רוצה לגונן על בניה, אבל יכולתה לבודד אותם ממה שקורה מסביב מוגבלת. בנוסף לכך עליה להתמודד עם השפעות ההיעדרות והלחימה הממושכת על בעלה, שגם בשובו הביתה איננו בן הזוג והאב שהיה קודם לכן.

בעלה לעומתה, למרות הקשיים והאימה, די מרוצה משירות המילואים, שלעומת עבודתו השגרתית כמהנדס, שאיננה מספקת אותו, הוא מרגיש שהלחימה ותפקידו כמפקד פלוגה מאפשרים לו לממש את כישוריו יותר מעבודתו הרגילה, והחברות בין אנשי הגדוד מספקת לו תמיכה וכוח. הוא מצטער שבגלל התנגדותה של אשתו לא יצא לקורס מג"דים, ולא התקדם בסולם הפיקוד. הוא מתנתק נפשית מהבית, האשה והילדים, וחש בנוח בחברה הגברית למודת הקרבות שבה הוא משרת. כשהוא מגיע הביתה אחרי זמן רב בעזה הוא מתקשה מאד לחזור לתפקד כבעל ואב, ומתגעגע לחבריו הלוחמים ולשגרת המלחמה שהחליפה עבורו את שגרת החיים בבית. הקרבות הקשים, פציעתם וגם נפילתם של מכרים וחברים, מכבידה, אבל דווקא מחזקת את הקשר שהוא חש לחבריו הלוחמים, ומבחינות רבות מרחיקה אותו מאשתו ומילדיו.

הפרקים הקצרים הכתובים ברהיטות מקלים מאד על הקריאה, הופכים אותה זורמת, רגשותיהם הכנים של בני הזוג, והמצוקות האמיתיות שמזמנת להם המלחמה נוגעות ללב. רק אט אט מתחילים לנקר ספקות למול נקודות המבט האנוכיות ונטולות הביקורת כלפי המלחמה וכלפי מעשי החיילים, שמוצגים תמיד כצודקים ומוצדקים.

כשנרצחים שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, מדברים על כך כ"משהו שקרה למי שירה בחטופים", "זה היה יכול לקרות לכל אחד". הם אינם מתכוונים שיכלו לירות בהם למוות, הם מתכוונים ש"זה קרה" למי שירה, ושוכחים שזה קרה קודם כל לחטופים ולמשפחותיהם. ויש מי שמצדיק את היורים: "הם עשו את מה שהם חשבו שצריך לעשות כדי להגן". זהו, שלא. שלושת החטופים נורו למוות בניגוד לכללי הפתיחה באש, ויותם חיים בניגוד לפקודה מפורשת לחדול אש. זהו למעשה רצח, אבל איש לא נענש עליו. צה"ל נחשף בשיא שפלותו כצבא שרוצח אנשים שנושאים דגל לבן. אבל הלוחמים עסוקים רק בהתנערות מאשמה ובהצדקת הרוצחים, שגם צה"ל העדיף לפטור מעונש, כנראה מחשש שרבים מדי מחייליו נהגו באותה צורה במקרים דומים, אבל הם הרגו עזתים ולא ישראלים, והזלזול המוחלט בחיי עזתים לצד נקמנות חסרת גבולות ירד מטה מממשלת הטבח לצה"ל ולחייליו, וכך הלכה המלחמה והידרדרה ממלחמת מגן צודקת לטבח חסר הבחנה, שעודנו נמשך ומתעצם.

גם נשות הלוחמים, כשהן שומעות על האסון, עסוקות קודם כל בדאגה ליורים, בחשש שאלו אנשי הגדוד של בני זוגן ושהם עלולים לשלם מחיר על כך. כאשר רחלי שומעת שהגדוד שהרג את החטופים איננו הגדוד של בעלה, "הלב שלי מנתר משמחה". והקורא בהכרח שואל את עצמו, עד כמה אפשר לחשוב רק על עצמך למול אסון כל כך נורא, שלמרות כל המריחות, הוא פשע מלחמה.

יותר ויותר נחשף הקורא לפשעי צה"ל בעזה, למרות כל מאמצי היפוי וההצדקה. לכך שהמחבלים מכונים "מלוכלכים" – גם החטופים זוכים בכינוי הזה בטרם רציחתם וכהצדקה לה, ותועפות הרחמים העצמיים שתחילה מעוררים הזדהות רבה, מתחילים להעיק בהתעלמותם הגמורה מהסבל שמסביב. וכאילו אין די בכך, מגיעה גם ההתחסדות: הלוחמים מפוצצים קיר של בית, למרות שאיש לא הורה להם להיכנס לשם והם לא קיבלו אישור לכך. הסיבה היא שיש בחצר תרנגולות והם רואים בכך סימן לנוכחות אנשים בבית. לאחר שהם מפוצצים את קיר הבית ללא אישור, תיאור שחושף את העדר המשמעת וההפקרות שפשו בצה"ל, ושנחשפים פעם אחר פעם גם לציבור הישראלי שאיננו לוחם, הם מוצאים בבית תחת ערימת בגדים אשה זקנה שמסתתרת שם, ומספרת שנשארה בבית לאחר עזיבת משפחתה כי לא יכלה ללכת. הם מחליטים להעביר אותה ל"איזור ההומניטרי" כפי שמכנים זאת בישראל, בעצם מחנות אוהלים, מעין מעברה, בטענה שאם תישאר בביתה היא תמות, מה שכלל אינו בטוח, או ליתר דיוק, כלל לא בטוח שייטב לה ב"איזור ההומניטרי". אבל העברתה לשם מתוארת כמעשה צדקה, וזה כבר דוחה בעיניי.

זה ספר שקל ונעים לקרוא כי הוא מרוכז בסבלם של אנשי המילואים ובמיוחד בסבלן של נשותיהם, שהוא לגמרי סבל אמיתי, של בדידות וקושי, חרדה נוראה לחיי הבעל ודאגה לא פחותה לנמצאים בעורף: המשפחה ובמיוחד הילדים, כאשר סבבי המילואים אינם נגמרים וימי השירות מצטברים למאות. אבל הספר קל ונעים לקריאה גם מפני שהוא במידה רבה עוצם את עיניו לסבל שגורמת הלחימה לעזתים, להרס ארצם וגירושם מבתיהם למעין מחנות פליטים, מחנות אהלים שהשהייה בהם לאורך זמן היא גיהנום ושאזרחים עזתים רבים שאינם לוחמים מקפחים בהם את חייהם, ואפילו רצח החטופים הישראלים מוצג בו כטעות בתום לב של אנשים שכוונותיהם טהורות. זה ספר שמתאמץ לתאר את פנינו היפים, ולעורר הזדהות עם לוחמינו ומשפחותיהם הכורעות תחת העומס, אבל חושף מבלי דעת למה הפכה מלחמת המגן שלנו שנמשכת הרבה יותר מדי מהסיבות הכי לא נכונות, ועד כמה אנו מתקשים לראות כמה היא אכזרית ומכוערת ולאן הידרדרנו.

 

אילה דקל, עד שתחזור אליי, הוצאת התחנה, ישראל 2025.    

אריך קוש / עכברים

 

את הנובלה של אריך קוש "עכברים", קראתי בשטף מתחילתה ועד סופה, ולא מפני שהיא קצרה, אלא מפני שהיא מותחת מאד ומצליחה להעביר לקורא ציפיה מתמדת לדבר מה נורא שיקרה, ובעיקר מפני שהדמויות בה סיקרנו אותי מאד, והנוף המתואר להפליא שבו היא מתרחשת – חוף שומם בים האדריאטי ובו מגדלור וכמה בתים נטושים – הקסים אותי. המספר משכנע את אשתו לבקר בבית הנופש הנטוש של חבריו בחוף הנידח, ואולי לרכוש את הבית, שהחברים כבר אינם יכולים לשוב אליו, ובכל מקרה לנפוש שם זמן מה. אשתו נעתרת כנגד רצונה – היחסים ביניהם מתוחים והיא שוקלת לעזוב אותו, והיא מפחדת מהחוף הפראי, שאולי אורבים בו נחשים ועקרבים. הוא חושב שהנופש דוקא יקרב ביניהם. אבל הנופש מתגלה כמאבק נואש בעכברים שהשתכנו בבית הנטוש, וכמפגש גורלי עם איש צבא בגימלאות שהשתכן במגדלור, ספק ידיד ספק אויב.  

רק חמש דמויות מופיעות בנובלה: המספר ואשתו הרופאה ללה, איש הצבא המוזר, וכן דייג זקן ואשתו שמתגוררים ליד החוף והסתגלו לחייהם הקשים, והם חביבים ומכניסי אורחים. שתי דמויות נוספות, זוג החברים בעלי הבית, מוזכרים הרבה בהיעדרם, והקשר שלהם לגיבורי הסיפור ספק מתגלה, ספק נשאר לוט באפלה.

הרבה מהמתח נובע מדמויותיהם החידתיות של המספר, אשתו ואיש הצבא. מדוע חשוב כל כך למספר לבקר בבית החברים, מה מושך אותו לאותו מקום נידח, שהוא עצמו פותח את הסיפור בתיאור חוסר התוחלת של המקום? מדוע הוא טורח כל כך להכשיר את המקום למגורים במקום להימלט משם? ומהן כוונותיו של איש הצבא שספק מגיע לעזור ספק כופה את נוכחותו על הזוג? ויותר משניהם, מה עובר במוחה של האשה, ללה, שלכאורה מלאת חששות, ומצד שני נוהגת בחופשיות גמורה, ספק אדישה לסכנות, ספק מתריסה כנגדן, כאשר מעת לעת נדמה שדוקא בעלה הוא החושש וחרד, ואילו היא חסרת פחד או מתגרה בגורל. ללה היא כוכבת הסיפור בעיני, והרבה מקסמו נעוץ באופן שבו מעצב אותה הסופר ומניח לקורא להתבונן בה יחד עם בעלה ואיש הצבא שמתבוננים בה כל העת בגלוי או בסתר.

מה שהפריע לי הוא דוקא מה שמופיע כמעין פיתרון לחידת הסיפור, הקישור של הדמויות למחנה העינויים גולי אוטוק, הגירסה היוגוסלבית לגולאג, שכביכול מסביר הכל ואיננו מסביר דבר. הרי איננו יודעים אם מה שסיפר איש הצבא לללה על בעלה הוא אמת, וגם אם כן, זה לא ממש מסביר את ההתרחשויות. אם המספר באמת חשד באשתו שהיא מסוגלת להרעיל אותו למוות, מדוע לקח אותה לחוף הנידח? מדוע העניק לה את זר ההרדופים הרעילים? דמותו נותרת חידתית. דמותו של איש הצבא לכאורה מוסברת ומפורשת, אבל האנלוגיה בין העכברים לאסירים מאד פשטנית בעיניי, ואני מסרבת לראות בסבל סיבה לרוע. ניצולי שואה רבים היכרתי בחיי, וגם זכיתי להכיר שתיים מאלה ששרדו את גולי אוטוק. אני אומרת שזכיתי מפני שהן היו נשים מופלאות, כמו רוב ניצולי השואה שהיכרתי. אינני רוצה לתת לרעים הנחה בטענה שסבלו ועברו יסורים, כי רוב אלה שסבלו היו טובים ועשו טוב, והרוע שפגשתי כל כך הרבה בחיי לא הגיע דוקא מאנשים שסבלו. אין לרוע הסבר פשוט ופשטני.

והיחסים המסקרנים כל כך בין המספר ואשתו אינם זקוקים לדעתי לגולי אוטוק. כשבעלי בגד בי שאלתי את עצמי לא פעם אם הוא מסוגל להרוג אותי, ולפעמים עלתה בי מחשבה שהמאהבת שלו תשלח רוצח שכיר לרצוח אותי, כפי שראיתי באיזו סדרת טלויזיה מדממת. אני זוכרת שאחרי שהגבר בסדרה גילה שהמאהבת שלחה את הרוצח לרצוח את אשתו ואילץ אותה להודות בכך, היא שאלה אותו אם אולי יוכלו להתחתן בכל זאת ואז ללכת איש לדרכו. זה היה מוזר, אבל הרבה אנשים חושבים שנשים מוכנות להרוג בכדי להתחתן. כנראה שזה קורה רק בסרטים ובתכניות טלויזיה. מכל מקום בעלי לא הרג אותי וגם לא ניסה להרוג אותי וגם לא המאהבת שלו שהפכה לאשתו השנייה ואחר כך לגרושתו השנייה. הוא כן קיווה שאתאבד או שאמות, כי פעם שאלתי אותו מה היה עושה אם הייתי בוגדת בו והוא אמר שהיה מתאבד, אבל אני ידעתי שהוא לא היה מתאבד, הוא רק קיווה שאני אתאבד, ולא התאבדתי. "עכברים" הוא סיפור על בני זוג שכל אחד מהם הוא חידה בעיני רעהו, ולכן זה סיפור מעניין. אי אפשר לדעת מה יקחו איתם מן החווייה שלהם בפלטמון, שעד כמה שיכולתי להבין זה מקום אמיתי במונטנגרו, אבל היום המקום שונה מאשר בסיפור שהתרחש מזמן. אי אפשר לדעת אם יישארו ביחד או ייפרדו. גם אני לא ידעתי דבר על בעלי, למרות שחייתי איתו עשר שנים או מעט יותר מכך. אפילו לא ידעתי למה נשא אותי לאשה, אם אהב אותי, או מסיבה אחרת. אנשים מציינים לפעמים סיבות למעשיהם, אבל נדיר שהסיבה שהם מציינים היא באמת הסיבה. כולנו מציצים איש ברעהו דרך חלונות שנפתחים לנו לעתים, אבל מה בלב זולתנו איננו יודעים, ואת התמונה המלאה לעולם איננו רואים.

 

אריך קוש / עכברים, תרגמה מסרבית דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל 2022

אנדרו מושן / על השלחן

 

 

לניצן וגיא ליום נישואיכם השנים-עשר

 

אַנְדְרוּ מוֹשְׁן / עַל הַשֻּׁלְחָן

 

אֲנִי רוֹצֶה לְהַבְהִיר שֶׁקָנִיתִי אֶת מַפַּת הַשֻּׁלְחָן הַזּוּ

עִם הַדֻּגְמָה הַפְּשׁוּטָה הַֹחוֹזֶרֶת שֶׁל פִּרְחֵי אַרְגָּמָן כֵּהִים

שֶׁשּׁוּם בּוֹטַנַּאי לֹא יֵידַע לִקְּרֹֹא בְּשֵׁם,

מִשּׁוּם שֶׁהִיא מַזְכִּירָה לִי אֶת אוֹתָה שִׂמְלָה מֻדְפֶּסֶת

שֶׁלָבַשְׁתְּ בַּקַּיִץ בּוֹ נִפְגַּשְׁנוּ – שִׂמְלָה שֶׁתָּמִיד אָמַרְתְּ

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא אָמַרְתִּי לָךְ שֶׁאָהַבְתִּי. דַּוְקָא אָהַבְתִּי,

אַתְּ יוֹדַעַת. אָהַבְתִּי. אָהַבְתִּי מְאֹד,

בֵּין אִם הָיִית בְּתוֹכָה וּבֵין אִם לָאו.

 

אֵיךְ נֶעֶלְמָה מֵחַיֵּינוּ כָּל כָּךְ בְּשֶׁקֶט?

אֲנִי שׂוֹנֵא – אֲנִי בֶּאֱמֶת שׂוֹנֵא – לַחֲשֹֹׁב

עַל מִישֶׁהִי אַחֶרֶת, מְנַדְנֶדֶת אֶת

כּוֹתְרוֹת הַפְּרָחִים הַכְּבֵדוֹת הַלָּלוּ מִשְּׂמֹאל לְיָמִין.

אֲנִי שָוֹנֵא אֲפִילוּ יוֹתֵר לַחֲשֹׁב עָלֶיהָ מִתְפּוֹרֶרֶת

אוֹ קְרוּעָה לִגְּזָרִים – פֹּה חֲתִיכָה מְנַגֶּבֶת מוֹט מְדִידָה,

שָׁם חֲתִיכָה קְשׁוּרָה סְבִיב סֶדֶק בְּצִנּוֹר עוֹפֶרֶת.

 

כָּל זֶה מְאֹד רָחוֹק כָּעֵת, יַקִּירָה, מְאֹד רָחוֹק.

אַךְ הַלַּיְלָה בְּדִיּוּק כְּמוֹ לֵילֵנוּ הָרִאשׁוֹן כָּאן

אֲנִי עִם רֹאשִֹי קַל בְּיָדַי וְכוֹסִי מְלֵאָה,

בּוֹהֶה בַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת הַגְּדוֹלִים הַמִּתְנַמְנְמִים

עַד שֶׁהֵם מַתְחִילִים לַצּוּף, אוֹהֵב אוֹתָם

אַךְ מְיַחֵל לְסַלְקָם הַצִּדָּה,

לִפְרוֹם אוֹתָם, אֲפִילוּ לִקְּרוֹעַ אוֹתָם,

אִם זֶה מַה שֶׁדָּרוּשׁ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל עוֹרֵךְ

הַיָּפֶה, הַבָּהִיר כַּלְּבָנָה, הֶחָמִים, הַמִּשְּׁתּוֹקֵק.

 

On the Table

I would like to make it clear that I have bought

This tablecloth with its simple repeating pattern

Of dark purple blooms not named by any botanist

Because it reminds me of that printed dress you had

The summer we met – a dress you have always said

I never told you I liked. Well I did, you know, I did.

I liked it a lot, whether you were inside it or not.

 

How did it slip so quietly out of our lives?

I hate – I really hate – to think of some other bum

Swinging those heavy flower-heads left to right.

I hate even more to think of it mouldering on a tip

Or torn to shreds – a piece here wiping a dipstick,

A piece there tied round a crack in a lead pipe.

 

It's all a long time ago now, darling, a long time,

But tonight just like our first night here I am

With my head light in my hands and my glass full,

Staring at the big drowsy petals until they start to swim,

Loving them but wishing to lift them aside, unbutton them,

Tear them, even, if that's what it takes to get through

To the beautiful, moon-white, warm, wanting skin of you.

 

אנדרו מושן הוא משורר בריטי החי בארצות-הברית.

השיר On the Table  מתוך:

Andrew Motion, Salt Water, Faber & Faber, 1997

 

מדוע "חתונה ממבט ראשון" מעניינת

 

התגובות לתכנית הטלויזיה "חתונה ממבט ראשון" נעות בין ביקורת על התנהגות המשתתפים בתכנית, ביקורת קשה – ומוצדקת – על הפסיכולוגים שמשתפים פעולה עם ההפקה, ותגובות חשודות מראש נוסח "מי בכלל רואה את הזבל הזה?" או "כל כך משעמם" ו"כמה הקרנות חוזרות מפרקים קודמים" – בשתי התגובות האחרונות יש לא מעט אמת – השידורים החוזרים האינסופיים של ה"חתונות" שעם כל הכבוד לרעיון שגם חתונה מדומה מעוררת התרגשות, עולים על העצבים לא פעם, כי הם משדרים בעיקר מבוכה גדולה ואכזבות וההקרנות החוזרות ונשנות נראות יותר כהתעללות בזוגות ובצופים גם יחד. על השאלה מי בכלל רואה את זה אני חייבת להודות: אני צופה באדיקות, אפילו כשקצת משעמם לי, ובמיוחד כשהתכנית מעוררת בי דכאון עמוק, מה שגורם לבתי הבכורה לטעון שמדובר אצלי בכלל בחוויה מזוכיסטית, שזה אולי קצת נכון. ועדיין התכנית הזו בכללה, על הרגעים המשעממים והמעצבנים שבה, היא חוויה מרתקת בשבילי, כשם שהיא חוויה עצובה.

המשתתפים צעירים בערך בעשור מבנותי. לומר שהם צעירים ממני בשנות דור תהא לשון המעטה. שוב ושוב אני שומעת מכל עבר שהיום הכל שונה ביחסים רומנטים, ושום דבר איננו כפי שהיה, שלא לדבר על המהפכות והשינויים ביחסי גברים ונשים שמכריזים עליהם חדשות לבקרים ומסבירים כמה הכל השתנה. ובכן, אני אינני רואה את השינוי הזה. מתכנית לתכנית אני רואה אותו פחות ופחות. אני רואה גברים שרוצים אשה בבית, בעיקר במטבח ובמיטה, אבל בלי להתחייב שיאהבו אותה, או יתחתנו איתה באמת, או שיוותרו על נשים אחרות וידבקו בה. כמובן יש להם תירוץ: הם לא התאהבו, אין ניצוץ, הקסם לא קרה. אבל כמו שציינה בצדק אחת מהנשים האלה: אם אין ניצוץ, מדוע הוא איננו מסיר ממני את הידיים? מדוע הוא רוצה לישון איתי באותה מיטה? מה שלבסוף קורה, כי האשה מקוה, שלא לומר נואשת, למצוא בן זוג. הנואשות שלה אמיתית, כנה וכואבת. יש לה המון מה להציע. כן, הנשים בתכנית הן נשים מדהימות: חכמות, בוגרות, יפהפיות. כל אם תחפוץ בהן בתור כלה לבנה. כל אחות תמליץ לאחיה לא לוותר עליהן. אבל הגברים, אלה שלהם מעניקה החברה את הזכות לחזר ולבחור, זכות שעדיין נמנעת למעשה מנשים, כי החברה עדיין רואה חיזור של אשה אחרי גבר כתוקפנות או זנותיות מצד האשה, כי חיזור נתפס כזכותם הבלעדית של הגברים, והגברים האלה הם המחליטים אם יתחתנו עם בת זוגם ובכך יתחייבו כלפיה ויבנו לה בית, לפחות רשמית, או שרק ינצלו ויזרקו, או לא יזרקו, אלא יניחו לאשה לאכלס את מטבחם ומיטתם ואפילו יחמיאו לה מדי פעם כמה היא נפלאה, אבל יסבירו שלהתחייב זה לא מתאים כי הם לא מאוהבים ואין ניצוץ וזה ממש לא מפריע להם לישון ולבלות עם האשה, ואפילו לחבק ולנשק אותה בציבור, אבל חתונה אמיתית ממש לא בתמונה. אפשר לומר כמו בסרט החביב בעל המסר המאד כפול "הוא פשוט לא בקטע שלך", שתיאר יפה את הגבר שחי עם אשה שבע שנים ללא נישואים כי "הוא לא מאמין בנישואים", וכמובן שהוא גם לא מאמין בילדים, כי הולדת ילדים, עם או בלי חתונה, דורשת מחויבות, והבעיה של גברים איננה הניצוץ והקסם וההתאהבות שהם מרבים ללהג עליהם, כאילו יחסים עם אשה הם מעשה קסמים שצריך פשוט לקרות להם, כאילו צריכה להופיע על סף ביתם איזו נסיכה קסומה שנשלחה אליהם מיקום אחר, ולא אשה בשר ודם שצריך לבנות איתה מערכת יחסים שמבוססת על כנות, נאמנות ומחויבות, שלושת הדברים שהגברים האלה שהם לכאורה כל כך מוצלחים מאד מתקשים בהם, ולכן הקסם איננו קורה וגם לא יקרה להם, כי ברגע שהם חשים שהאשה רצינית, והנשים ב"חתונמי" רציניות, כי הן מחפשות זוגיות מחייבת, ובניגוד לגברים השעון הביולוגי מתקתק אצלן, וכשהן מתחילות להתרחק משנתן השלושים הן מתחילות לפחד שזה כבר לא יקרה, או יקרה מאוחר מדי, כשכבר לא תוכלנה ללדת, והיאוש והנואשות מתחילים להשתלט עליהן, ומלאי הגברים שעומד לרשותן מורכב למרבה הצער מאלה שאינם מעוניינים להתחייב, ובדיוק משום כך לא התחתנו, וככל שהגברים האלה נוכחים בנואשותן של הנשים הם גם מנצלים אותן יותר, כי גברים אוהבים אשה נוכחת במטבח ובמיטה, אבל גם מקפידים להבהיר להן שלא תפתחנה ציפיות, כי אין קסם ואין ניצוץ, או במלים אחרות, אשמח להינות מגופך ותבשילייך, אבל חלילה לך לפתח ציפיות שאני אתחייב ושאחרי החתונה המדומה תגיע גם חתונה אמיתית.

אז מה כן השתנה, או לא ממש השתנה? הגבר החדש רוצה דוקא אשת קריירה, נבונה, מצליחה, מוכשרת, כי נחמד להתפאר באשה כזאת, אבל אחרי שהיא שבה עייפה מיום עבודה, הוא רוצה שאשת הקריירה תלבש טרנינג ותבשל לו ארוחה, כי "להזמין שליח זה לא בית", ובית זה שהאשה תבשל לגבר, בטרנינג, כי כשהיא שבה מיום העבודה של אשת הקריירה, הוא לא רוצה לשמוע על הקריירה, או להתחשב בקריירה, או לתרום משהו לקריירה, למשל לבשל בשבילה. שתהיה אשת קריירה בשביל להרשים חברים ומשפחה, אבל בבית שתהיה משרתת. הוא לעולם לא יעלה בדעתו שבין שני הרצונות שלו, אשת קריירה ואשה משרתת, יש סתירה. וחוץ מזה הרבה יותר כיף לרמוס אשת קריירה ולהפוך אותה למשרתת מאשר לרמוס אשה שמגיעה ממילא רמוסה ורוצה רק לבשל ולנקות ולרצות את בעלה.

והגבר הזה, שלא רוצה להתחייב, ושרוצה אשה במטבח ובמיטה, איננו מעלה בדעתו שאשה יכולה להיות גם חברה, קודם כל חברה. לבלות הוא מעדיף עם החברים, להפליץ ולספר בדיחות על פלוצים וכיו"ב. לבלות עם האשה, כשזה לא במטבח או במיטה, זו עבורו חובה לא ממש נעימה. הוא כבר בן שלושים בואכה ארבעים, אבל הבילוי המועדף עליו הוא עם החברים, וזה בילוי מאד דומה לבילוי עם החברים מהתיכון. בתיכון הוא ברח מההורים שהזכירו תמיד שיש בחיים חובות ומחויבות, ועכשיו הוא בורח מהחברה. נושאי השיחה והבדיחות נשארו זהים.

ואחרי התכנית שבה בילה עם בת גילו או אפילו עם אשה מבוגרת יותר וקשקש על אהבה, הוא ימצא לו בת זוג בת עשרים, שמתאימה לסוג הבילויים החביבים עליו, ויגיד שיש להם אותן אנרגיות. לאשה צעירה יש הרבה יתרונות. היא נראית טוב, יש לה כוח לשטויות של גברים, והחשוב מכל – עיתותיה בידיה. היא לא ממהרת ובוודאי לא נואשת להתחתן, והיחסים איתה יכולים להיות מאד מהנים ולגמרי לא מחייבים, שזאת מלכתחילה האפשרות המועדפת. ומי ילחץ עליך להתחתן כשאתה יוצא עם בחורה בת עשרים? לא הבחורה, לא אמא שלה וגם לא אמא שלך. וכך תוכל להמשיך לבלות ולהישאר בגיל ההתבגרות, גם כשנעוריך כבר מזמן מאחוריך.

אז למה אני צופה, אם זה כל כך מדכא, מייאש וחסר תקוה? כי אני אוהבת לצפות במציאות כפי שהינה, ואני מעדיפה אותה על מציאות מדומה, כי הלהג האינסופי על המציאות שכל כך השתנתה ומשתנה מעצבן ומקומם אותי בשקריותו, ואני מעדיפה את האמת, גם אם היא ממש לא נעימה. ולמה דוקא ב"חתונמי"? כי דוקא שם כל אלה ש"עברו תהליך" ו"עוברים תהליך" ומספרים כמה הם לומדים ומשתנים ומלהגים בלי הרף עם הפסיכולוגים הבלתי נסבלים, מצליחים למרבה הפלא להיות לגמרי חסרי מודעות ולגמרי לחשוף את עצמם כפי שהינם: גברים שתלטנים ומפונקים שרוצים בחורה שיכולה להיות בתם כדי שתטפל בהם כאילו היתה אמא שלהם, שתעשה קריירה ותביא הביתה משכורת נאה, אבל ברגע שהיא נכנסת הביתה תחליף בגדים ותפקיד ותיכנס למטבח שממנו מותר לה לצאת רק למיטה.

ואם משהו באמת ישתנה בעולם, תאמינו לי שכבר נרגיש ונדע.

החוק שחייב להתבטל

 

אני מתפללת שהחוק המרושע שאוסר על ישראלים שמתחתנים עם פלשתינים לחיות יחד בישראל יתבטל, ולא אכפת לי אם זה יערער את הממשלה החדשה. למען האמת זה לא באמת יערער את הממשלה החדשה, רק יזכיר לאנשי הימין בממשלה הזאת, שדרשו לעצמם מעמד ומשרות מעל ומעבר לאנשי השמאל שהם באותו גודל אם לא יותר, שזאת איננה ממשלת ימין, ושהם לא יכולים להקים ממשלת ימין על הגב של השמאל ולהמשיך לחוקק חוקים גזעניים שפוגעים פגיעה אנושה בזכויות אדם. להפריד זוגות נשואים בגלל שאחד מבני הזוג פלשתיני, או לא יהודי מארץ אחרת, שגם לזוגות כאלה ממררים במשרד הפנים את החיים ושולחים אותם להתגורר ברשות הפלשתינית או בחו"ל, זה מעשה כל כך נורא וקיצוני, שנימוקי הביטחון לכאורה לא יכולים להצדיק אותו בשום אופן. בעצם זה אפילו לא חוק אלא הוראת שעה שכל הזמן מאריכים, שזה דבר לא ראוי בפני עצמו שהוראת שעה נמשכת שמונה עשרה שנים, אבל פחות מעניין העניין הפורמלי ויותר העניין המהותי, שמי שמתחתן עם פלשתינים מגורש מישראל לרשות הפלשתינית ולא יכול לחיות עם בן או בת זוגו בישראל. זה דבר מזעזע ומזעזע שכל כך הרבה חברי כנסת תומכים בחוק הנורא הזה וחושבים שמותר למדינה לעשות דברים כאלה לאזרחים שלה, ושמדברים על החוק הזה כאילו הוא הנורמה והקונסנזוס ולא חריג קיצוני שמתאים למדינות לא דמוקרטיות ולא למדינה שיש לה יומרות להיחשב למדינה דמוקרטית ולכבד זכויות אדם בסיסיות. האינתיפאדה השנייה שבמהלכה נחקקה הוראת השעה הזאת היתה אכן נוראה והטילה על אזרחי ישראל אימת מות מהפיגועים הנוראים בבתי קפה ובאוטובוסים, וגם הדמוקרטיה הישראלית והשמירה על זכויות אדם הלכה והתערערה, ומה שברור מאליו בכל מדינה דמוקרטית, שאי אפשר ואסור להפריד בין בני משפחה, הדבר שהוא הכי הגיוני ומובן מאליו, מוצג בישראל כמו סכנה קיומית, כדי להצדיק חוק שמהותו היא גזענות לשמה, וכבר אפילו לא מתביישים לומר בפה מלא שהמטרה היא למנוע מערבים להתיישב בישראל על ידי נישואין, כאילו עצם הרצון של פלשתינים להתחתן עם בני זוג ישראלים ולהתגורר איתם בישראל הוא פשע בפני עצמו. ברור שיותר נעים לחיות בישראל מאשר ברשות הפלשתינית, וזאת לא סיבה לאסור על פלשתינים שנשואים לישראלים לחיות בישראל. הרי לא מעט ישראלים נסעו לארצות הברית והתחתנו שם עם בני זוג אמריקאים וקיבלו באופן כזה אזרחות אמריקאית. מה הייתם חושבים לו אסרה ארצות הברית על ישראלים שנישאים לאמריקאים להתגורר בארצות הברית, אילו הכריחה ממשלת ארצות הברית כל זוג של אמריקאי וישראלית או ישראלי ואמריקאית לעזוב את ארצות הברית ולהתגורר בישראל? איך אפשר לעשות לאנשים דבר כזה ולהרגיש שזה בסדר ושמדינה יכולה להתנהג כך ועדיין לחשוב את עצמה למדינה דמוקרטית? גם תומכי החוק מרגישים שהוא חוק פסול, ומנסים לתרץ אותו בטענות שמדובר בנישואים פיקטיביים – נדב העצני אמר זאת וזו כמובן איננה אמת. יש זוגות שכבר יש להם כמה ילדים והם עדיין מופרדים זה מזה או חיים יחד ברשות הפלשתינית או בחו"ל. השבוע קראתי בגלריה על שרי בשי שנשואה לפלשתיני ומתגוררת איתו ברמאללה, והיא כתבה ספר שנקרא "מקלובה – אהבה הפוכה" וסיפרה על הקשיים שלה ובעצם של בעלה שלא יכול לנסוע מהרשות הפלשתינית לישראל כפי שהיא יכולה. גם יהודים כמובן נפגעים מהחוק הזה ומחוקים ונהלים גזעניים אחרים של משרד הפנים. כולם מדברים על זה שאי אפשר שכל אחד בקואליציה יעשה מה שהוא רוצה, אבל האם אפשר ששרת הפנים איילת שקד, שהיתה תמיד סמן של גזענות בוטה, זלזול בזכויות אדם, וסתם רשעות וחוסר אנושיות לשמן, תתנהג כאילו היא בממשלה עם נתניהו והחרדים, ותזלזל בשותפים השמאלנים והערבים בממשלה, שצריכים לעמוד בכל הכוח על העיקרון של שמירה על זכויות אדם בסיסיות. אי אפשר שבגלל רצון להצניע את הפערים לא יסכמו על מדיניות ממשלתית כוללת בנושאי הגירה, ושאיילת שקד, רק מפני שהיא שרת הפנים, תנהל מדיניות הגירה ימנית שרומסת זכויות אדם. השמאל נמצא בקואליציה והוא צריך להציב קווים אדומים למדיניות הימין שאיננה יכולה להיות המדיניות של ממשלה שכוללת גם את השמאל והערבים, ושיש לה וחייבים להיות לה קווים אדומים משלה.

אמא מחליפה ואמא שקופה

 

אריאנה מלמד כותבת בזעם על התכנית "אמא מחליפה" בכיכובם של ג'קי אזולאי ובעלה ישראל והמוסיקאי אוהד חיטמן ובן זוגו רן הרוש, כמה סטריאוטיפים אפשר לדחוס לתכנית אחת. אני חשבתי שדוקא אריאנה מלמד היא זו שחושבת בסטריאוטיפים, כאשר היא מציגה כשקר דוקא את הסצינה שבה מייעץ רן הרוש לג'קי איך לשמר את הזוגיות, כאילו זוגיות הומוסקסואלית שונה באופן מהותי מזוגיות הטרוסקסואלית, והיא ממש לא. שני אנשים שחיים יחד לאורך זמן נתקלים באותן בעיות, בין אם הם הטרוסקסואלים או הומוסקסואלים, כי שני אנשים, מאוהבים ככל שיהיו זה בזה, תמיד יהיו שונים ונבדלים זה מזה, וזוגות שחיים יחד זמן רב ומגדלים יחד ילדים סובלים משחיקה ומחיכוכים, וזה לא משנה אם הם גבר ואשה או זוג מאותו המין. והמבוכה של ג'קי לישון במיטתם של שני הגברים היא רק מבוכה, לא ביטוי להומופוביה. לא בטוח שהיתה מרגישה יותר נוח לישון במיטה זוגית של גבר ואשה זרים. מיטה זוגית היא תמיד מקום אינטימי שמביך להיכנס אליו, ודוקא מפני שתכניות ריאליטי הן מהונדסות, וברור לצופים ששני הזוגות ידעו זמן רב מראש עם מי יתחלפו, מאד מוגזם להאשים את ג'קי בהומופוביה. אני עצמי תמיד המומה מהקלות שבה חושפים אנשים את עצמם בתכניות הריאליטי, אבל ברור לי שזו התכונה העיקרית של כוכב ריאליטי – הנכונות להיחשף לאינספור אנשים זרים ולהניח להם לחטט בקרביו, שגם אני אוהבת להימצא בצד המחטט ולא בצד המחוטט. גם חשתי אי נעימות רבה לקרוא את דבריה של אריאנה מלמד שחברות בין אנשים שונים מרקע שונה לא תיתכן והיא כולה שקר. חברויות נוצרות בין אנשים שונים מאד זה מזה בנסיבות שונות ומשונות, ואמנם ישנם לא מעט אנשים שמתחברים רק עם הדומים להם, אבל לא כולם כאלה. ובכלל, מדוע שרן הרוש שבישוליה של ג'קי מזכירים לו את אלה של אמו לא ירגיש כלפיה חיבה? ומדוע צריך לחשוב שאוהד חיטמן הוא אשכנזי מתנשא? הרי הוא חי עם גבר מרוקאי ומבלה מן הסתם עם משפחתו המרוקאית של בן זוגו. אולי דוקא הניסיון להבליט שוני הוא המלאכותי ולא החיבור בין האנשים, ואם יש התנשאות היא דוקא אצל רן הרוש המרוקאי כלפי סגנון לבושה של בת עדתו ג'קי, ולא אצל חיטמן האשכנזי. אנשים מתנשאים מהמון סיבות, כי התנשאות היא עניין של אופי ולא של מוצא. מספרם של הגברים המזרחיים שדיברו אליי בהתנשאות ובזלזול מחמת היותי אשה איננו מצביע על כך שהתנשאות היא דוקא תכונה אשכנזית.

אבל בעיקר מתלוננת אריאנה מלמד על כך שהתכנית מקדשת את הנישואים ואת התפקידים הנשיים המסורתיים: בישולים, ניקיון וכביסות, ולא מציגה את ג'קי כאשת עסקים אמידה כפי שהינה. אולי זה נכון, אבל ג'קי אזולאי שהיא בעיקר כוכבת ריאליטי, החלה את הקריירה הטלויזיונית שלה בתכנית "מאסטר שף" כבשלנית מצטיינת, ואין שום דבר מוזר בכך שהיא מבשלת, מסדרת וקונה בגדים בכמויות לילדיהם של חיטמן והרוש, והצופים מן הסתם ראו כבר את ג'קי בעוד תכניות ריאליטי ומודעים לכך שכבר מזמן איננה עקרת בית רגילה. גם הרצון שלה לקנות לאוה הקטנה, הילדה המתוקה של חיטמן והרוש, חפצים ורודים, ובכך לתת ביטוי לזהותה הנשית, לא עוררה בי שום כעס. אני שתמיד שנאתי ורוד ולבשתי רוב חיי כחול ושחור, נוכחתי במהרה שבנותי מעדיפות בגדים בגווני ורוד וסגול, רצוי עם עיטורי כסף וזהב. אולי הושפעו מהחברות בגן ובבית הספר, אבל מה זה משנה. וכן, טעמן השתנה כשבגרו. אמנם שלטון הורוד בבגדי וחפצי ילדות מקומם לעתים, אבל לא ממש סיבה לצאת לאינתיפאדה.

אריאנה מלמד רגזה גם על המזוזה שג'קי ביקשה לקבוע בחדר הילדים של הזוג חיטמן-הרוש – כי הסתייגות מדת נתפסת בעיתון "הארץ" כביטוי לנאורות ושחרור מדעות קדומות. זה חשוב, כי אני חשבתי דוקא על הדברים שאריאנה מלמד לא ראתה ולא מצאה בהם דופי. ואני דוקא חשבתי על הדברים האלה, שאותי מטרידים מאד.

למשל ההיקסמות של ג'קי מאוה הקטנה והבלונדינית. ג'קי בעצמה לא הרגישה לגמרי נוח עם ההיקסמות הזו שלה מהילדה הקטנה, המתוקה והיפהפיה, שהרי יש לה בת משלה. היא הצטדקה כל הזמן שאמנם יש לה בת – אחרי שלושה בנים, אבל היא עדיין קטנה, ועדיין איננה יכולה לבלות איתה כמו עם אוה, שאיתה היא ביקשה לשמור על קשר. ג'קי, שבעצמה צובעת את שערה לבלונד, היתה רוצה בוודאי ילדה בלונדינית. הביקוש לילדים בלונדיניים הוא עצום, ולכן בתהליכי הפרייה מלאכותית מרבים לייצר ילדים בלונדיניים, ולכן יש ביקוש רב לבנקי הזרע בדנמרק, ולתרומת ביציות של נשים מזרח-אירופיות – היו מעדיפים אולי נשים סקנדינביות, אבל ארצות סקנדינביה עשירות למדי, והנשים החיות בהן אינן צריכות לתרום ביציות – או לשמש כפונדקאיות – תפקידים שהחברה המערבית המתקדמת לכאורה מקצה לנשים בארצות עניות כתאילנד, הודו ונפאל, לכן נשים מזרח-אירופיות בלונדיניות תורמות ביציות להפריית נשים נפאליות והודיות שהילדים הנולדים להן נמכרים לזוגות מארצות עשירות, ומפליאים את כל רואיהם במתיקותם הבלונדינית. מגוחך להתלונן על כך שהתכנית מעלימה את מצבה הכלכלי המשופר של כוכבת הריאליטי ג'קי אזולאי, כאשר אין מדברים בתכנית מלה על פונדקאות, הליך יקר מאד שרק זוגות שמצבם הכלכלי איתן מאד יכולים לממן, והליך שיש לו שני מאפיינים מרכזיים: הראשון הוא ניצול: פונדקאות מבוססת על ניצול של נשים עניות בארצות עניות  כאילו היו בהמות לצורך ייצור ילדים עבור נשים וגברים עשירים בארצות עשירות. המאפיין השני הוא גזענות: מאחר שמדובר בילדים שנקנים בכסף רב, הם אמורים לספק לא רק את הרצון להורות, שהרי אנו שהבאנו ילדים לעולם הסתפקנו בילדים שדומים לנו, ולפיכך לרוב אינם בלונדינים, אבל ילדי פונדקאות הם סחורה עוברת לסוחר, ולכן הם אמורים להגשים את כל החלומות ולהיראות כמו הילדים שנבחרים לככב בפרסומות ובסרטי קולנוע, ולמשוך את לב כל רואיהם לא מפני שהם ילדים חמודים, כפי שילדים קטנים הם חמודים גם כשערם שחור ומסולסל ולא רק חלק ובלונדיני. וזה השקר הגדול של הפונדקאות, שאנשים שרוכשים ילדים מפונדקאיות אינם מבטאים רק רצון להורות, שהרי הרצון להורות הוא רצון להיות הורה לילדים שנולדים לנו, בלי קשר ליופיים ובריאותם, בין אם הם בריאים ויפים ובין אם חלילה אינם בריאים. ילדים יפים בעיני הוריהם כי הם שלהם ולא משום סיבה אחרת. בחירת ילדים מושלמים בלבד היא מעשה שנוגד בעיקרו את מושג ההורות, שיסודו בקבלה ללא תנאי של הילוד ובמחויבות לאהבו ולטפל בו כל החיים, שהרי מלאכתם של הורים איננה מסתיימת לעולם, ואפילו לאחר מותם הם מעצבים את תודעתנו וחיינו. הבחירה בזוג הומוסקסואלים שמגדל ילדי פונדקאות לתכנית ריאליטי פופולארית היא אחד מהנסיונות הרבים לקדם את מעמדה של הפונדקאות בישראל בהיותה מקור לרווחי עתק של תעשיית הפיריון, ולהציגה כהליך נורמטיבי, שבו לילדים יש רק אבות, כאילו האשה שילדה אותם איננה כלל אדם, והיא שקופה לחלוטין למי שקנה אותם בכסף, כאילו ניתן לקנות את הזכות להתעלם מאשה שהרתה ילד תשעה חודשים וילדה אותו מבלי לראותו יותר לעולם, וג'קי מתבקשת למלא עבור אוה את תפקידה של האם הנעלמת הזאת, מן הסתם בארץ רחוקה, שאיננה יודעת עליה דבר. כאשר הפיל הגדול הזה זוכה להתעלמות גמורה, מגוחך להתקומם על הסתרת העושר של ג'קי, או העובדה שמישהו אחר מבשל אצלה את התבשיל המדובר.

    

ברכה ליום הנישואים

לניצן וגיא היקרים

ביום נישואיכם העשירי

אמא האוהבת

לכם ברכה כותבת:

שתתענגו כל בוקר

על כוס קפה ביחד

ותיהנו כל ערב

להתכרבל בנחת

ואל תקחו ללב

אם ילד קצת שובב

שבר ת'טלויזיה

כשהעיף קבקב.

כי העיקר זה הבריאות

והשמחה בלב

ולהנות ביחד

בלי צער וכאב.

ואם דבר מה נשבר

זיכרו שהעיקר

שהלב נשאר שלם

ובזאת נתנחם.

ורק אהבה ושמחה ונחת ואושר עד מאה ועשרים

יום הנישואים של הוריי

העשרים ושניים במאי היה יום הנישואים של הורי בשנת 1955. אני יודעת רק מעט על חייהם בתקופה ההיא. הם הכירו בחיפה, בזה אני בטוחה, כנראה כשלמדו יחד איטלקית באגודת "דנטה אליגיירי". את אמי שמעתי כמה פעמים מדברת איטלקית, במיוחד בקיץ 1974, כשביקרנו באיטליה. היו לנו כרטיסים לרכבת מרומא לפירנצה, זאת היתה הפעם הראשונה שבה נסענו ברכבת באיטליה, כי לרומא הגענו בטיסה ולדירה שהורי שכרו הגענו במונית. היו לנו כרטיסים למחלקה שלישית ועלינו בטעות על רכבת שיצאה מרומא לפירנצה בדיוק באותה שעה, אבל היתה רכבת פאר שכולה מחלקה ראשונה מהודרת וממש לא הרכבת שלנו. עלינו עליה בגלל שאמי החלה לדבר בתחנה עם אדון סיציליאני חביב בחליפה מהודרת – היה חודש אוגוסט וכמעט ארבעים מעלות ואנחנו לבשנו רק בגדים קלים. אחרי שאמי פטפטה איתו באיטלקית שניהם ניגשו אל אבי ואלינו והאדון המהודר עבר לדבר אנגלית וסיפר על הכרמים שלו בסיציליה ועל יינות קיאנטי שהוא מייצר. הוא שאל את אמי כמה פעמים אם באמת יש לנו כרטיסים לרכבת הזאת, והיא אמרה כן, כי היעד היה אותו היעד והשעה אותה שעה. אחר כך ידידנו החדש נעלם ברכבת שיצאה במהרה לדרכה ונשארנו לבדנו בקרון המפואר, ובא הכרטיסן ואמר שעלינו על רכבת פאר ושנשלם את ההפרש שהיה הרבה למעלה מיכולתם של הוריי שלקחו אותנו לחו"ל בפעם הראשונה בחיינו לפני שעמדתי להתגייס לצבא וקיבלו באישור מיוחד ממשרד האוצר תוספת דולרים, כי אבי כתב מכתב שעשרים וחמש שנה הוא לא יצא מן הארץ ושבתור שופט איננו יכול לקנות דולרים בשוק השחור כפי שעשו כולם באותם ימים. כל הזמן הוריי פחדו שתיגמר להם הקצבה ולכן הביאו איתם שקיות מרק ורקיקים וניסו להימנע ככל האפשר מאכילה במסעדות עד שגילו שמאד זול לאכול פסטה במסעדה איטלקית, וכך יכולתי פעמיים ביום להשביע את תאוותי לאטריות ברוטב עגבניות וגבינת פרמג'נו שכמובן טעמתי באיטליה לראשונה, כי עד אז הכרתי רק את מה שנקרא בישראל גבינה צהובה בלי פירוט נוסף.

אבא שלי נבהל מדרישת הכרטיסן ואמר לאמי סיבכת אותנו עם החבר שלך אז תביאי אותו עכשיו שיציל אותנו, ואמי הלכה ומצאה את ידידה המהודר שהגיע מיד ובמבטאו הסיציליאני אמר לכרטיסן שאנחנו יהודים ושצריך להתנהג אלינו יפה ולרחם עלינו כי סבלנו הרבה וראינו שהכרטיסן מתייחס אליו בכבוד רב ולא מתווכח איתו בכלל והוא פשוט קרע את הכרטיסים הזולים שלנו ויותר איש לא הטריד אותנו במשך כל הנסיעה, והאדון המהודר גם קנה לאחי ולי גזוז והביא להוריי יין ואמר שהוא היה מעדיף להביא להם יין מהכרמים שלו שזה יין קיאנטי הכי משובח, והוא חזר ואמר באנגלית שהוא אמר לכרטיסן שאנחנו יהודים וצריך להתנהג אלינו יפה כי סבלנו הרבה. אחר כך אמי המשיכה לדבר איתו באיטלקית, כי אנגלית אף פעם לא היתה השפה שלה. בתחנה בפירנצה אמי נפרדה מידידה החביב בחמימות, כאילו היה בן משפחה, וגם אבי, שלא נטה למחוות חיבה, הודה לו בחום וירדנו מן הרכבת ואני הייתי שמחה כי אמרתי שמשפחה כמונו יכולה רק בטעות לנסוע ברכבת פאר ולא במחלקה שלישית ברכבות הזולות על מושבי העץ הקשים ללא ריפוד שלהטו מחום השמש. מעולם לא ידעתי אם הקמצנות של הוריי היתה פרי כורח או בחירה. שנים רבות האמנתי שהיא פרי כורח, ורק באיחור רב הבנתי שהיו אנשים אמידים למדי, ושלא ששו לחלוק את עושרם עם ילדיהם בעודם בחיים.

בכל אופן הוריי הכירו כנראה באגודת דנטה אליגיירי בחיפה כשלמדו יחד איטלקית שאמי אהבה לפטפט בה ואבי רק הבין אבל לא דיבר. אמי כנראה פטפטה מעט איטלקית עוד קודם לכן, כי כשלמדה עבודה סוציאלית בפריס חברותיה הטובות ביותר היו שתי צעירות יהודיות מאיטליה, רוזינה וליה. ליה עלתה אחר כך, או אולי עוד קודם, לישראל ונישאה לחברם המשותף לוי הג'ינג'י שגם הוא למד איתם בפריס עבודה סוציאלית, ואחר כך היה חוקר נוער במשטרה ופעם בא לחקור אותי כשהתלוננתי על גבר שתקף את חברתי כשעמדנו ופטפטנו מחוץ לשער בית הספר אחרי הלימודים וחברתי כעסה שהתלוננתי כי ככה הוריה שמעו שתקפו אותה ולמרות שהיא היתה הקורבן היא הרגישה אשמה. גם אני כשנאנסתי פחדתי מאד שהוריי ידעו כי הייתי בטוחה שהם יאשימו אותי. בכל אופן הם האשימו אותי כשהעזתי סופסוף לספר להם שרופא השיניים מישש אותי וחיבק אותי בכוח בכל פעם שבאתי אליו לטיפול ועבר המון זמן עד שהעזתי לעזוב אותו. הם כעסו לטענתם מפני שלא סיפרתי להם מוקדם יותר, אבל לדעתי הם היו כועסים עלי בכל מקרה. רוזינה שקראנו לה דודה רוזינה נשארה באיטליה ובטיול ההוא לאיטליה ביקרנו אותה לראשונה בביתה ברומא, כי עד אז רק היא היתה באה לבקר אותנו ואת ליה וג'ינג'י בחיפה. כשביקרנו אצל רוזינה ברומא היא כבר היתה נשואה לשופט ג'נובזי וחילקה את חייה בין עבודתה כעובדת סוציאלית ברומא לבין בית בעלה בג'נובה והיא הכינה לנו פסטה ג'נובזית עם עשבי תיבול שקודם לכן וגם אחר כך מעולם לא אכלתי כמותה. את רוזינה אהבתי אהבת נפש. לא היו לה ילדים והיא תמיד נהגה בי ברוך ובחיבה. היא היתה שמנה כמו אמי, אבל בעוד שאמי אכלה בסתר ובחברה העמידה פנים שאיננה רעבה ורק גנבה חתיכות אוכל מצלחותיהם של אחרים, הדודה רוזינה פשוט אהבה לאכול והיה כיף לבלות איתה. כשדודה רוזינה ביקרה אותנו בחיפה אמי נשארה בבית לאכול בסתר ואבי לקח אותנו עם דודה רוזינה למסעדה של עבד ואכלנו שם חומוס ופול וקינחנו בבקלוואה נוטפת דבש ואף אחד לא אמר לי שאני לא אוכלת יפה אז פשוט אכלתי בהנאה. ימי הביקורים של הדודה רוזינה היו עבורי ימים של אושר צרוף, וגם כשבקרנו אותה ברומא היא הציעה שאשאר אצלה לבדי כמה ימים ומאד רציתי בכך, אבל בסופו של דבר זה לא יצא. כנראה שאמי לא רצתה.

אני לא זוכרת איך הוריי חגגו את ימי הנישואים שלהם אם בכלל חגגו אותם כשהיינו ילדים. בשנים הראשונות לנישואיהם אמי מאד פחדה שאבי יתגרש ממנה והיא תהיה גרושה פעמיים, כי כבר התגרשה מבעלה הראשון, אבל זה נודע לי כשכבר הייתי נערה, ואז אמרה אמי פעם שהיא כבר לא מפחדת שאבא יתגרש ממנה. אני לא חושבת שאבי היה מעלה בדעתו להתגרש ממנה בכל מקרה, כי הוא היה מאד רגיל לנוכחותה.  היתה לו יכולת עצומה שלא להקשיב לה ואם התישה אותו בדיבוריה הוא פשוט לא שמע אותה. ממילא ידע שתחזור על דבריה עד אין סוף, כך שאין סיכוי שיחמיץ דבר מה. אני מעולם לא הצלחתי להתעלם מהצקותיה, ולכן השתדלתי להימלט מהבית ככל שיכולתי, וממילא ביליתי את מרבית הזמן אצל הסבא והסבתא, שעטפו אותי באהבה. סבא וסבתא הכירו דוקא בשידוך, כשסבא השתחרר סופסוף בגיל שלושים ושבע משירותו בצבא האוסטרו-הונגרי, וגאל את סבתא מבית הוריה במונסטרז'יסקה, ומשם הם עברו לסטניסלבוב שבה ניהל סבי חנות לממכר עורות, כמו זו שפתח לימים ברחוב החלוץ בחיפה אחרי שעלו לארץ בשנת 1936 וכך נמלטו מגורלם המר של שאר בני המשפחה. "אני הייתי יפה", אמרה סבתא לאחי, כשהתעניין מי הצעירה הנאה המצולמת באחת מהתמונות שבמזנון, "מה אתה חושב, שסבא שלך היה טיפש?"

סבא וסבתא נישאו בשנת 1925. סבא העניק לסבתא כמתנת אירוסין שעון זהב מגולף ששמור אצלי, אבל הם לא נהגו לחגוג, לא ימי הולדת ולא ימי נישואין. הורי חגגו ימי הולדת, אבל את ימי הנישואין החלו לחגוג רק כשכבר היינו גדולים, אולי מפני שאז כבר היו אמידים יותר, ואולי מפני שכבר חיו יחד מספיק שנים כדי לחגוג אותן.

את יום נישואיהם הארבעים שהם לא ידעו שהוא האחרון שיחגגו יחד ציינו בנסיעה לכמה ימים לירדן, שרק שנה קודם לכן נחתם עמה הסכם שלום, ואבי היה להוט לבקר בה. במצריים הם כבר היו כמה פעמים קודם לכן, ואבי לעג לי שפחדתי וסירבתי לנסוע לשם. אני חשבתי רק על ראס-בורקה ואיך אנשים וילדים דיממו שם למות מבלי שאיש הציל אותם. אבל אבי שדיבר ערבית שוטפת מילדותו בבנימינה והרגיש תמיד נוח לפטפט עם ערבים, נהנה מאד לטייל בארץ ערבית. בכלל היה לו חלום ואמונה שבקרוב יהיה שלום עם כל מדינות ערב, והוא חלם להיות השגריר הישראלי הראשון בסעודיה כשיפרוש מכס המשפט. אני רק חשבתי שאם הוא יקח את אמי לסעודיה היא תהיה אומללה מאד, אבל אני לא חושבת שאבי חשב על כך אי פעם. בכל אופן ביום הנישואים הארבעים שלהם, בעשרים ושניים במאי בשנת 1995, הם נסעו לטיול בירדן וביקרו ברבת עמון וגם בסלע האדום ובהר נבו שממנו ראו את הארץ. כשהם שבו לארץ אמי התקשרה לספר לי שבזמן שהם בילו בירדן בן-דודתי ורעייתו בילו עם ילדיהם בדירת הוריי ומאד נהנו. אמי תמיד הקפידה להזמין את בן-דודתי ורעייתו לשהות בדירתם בכל עת שנסעו לטיול. אני ביקשתי פעם לשהות בדירה עם בנותי כדי שנוכל ללכת לים, אבל אמי אמרה שעדיף שנבוא כשהם נמצאים כדי שאבי יוכל לקחת אותנו לים במכוניתו, אבל בנותי פחדו מאבי, אז לרוב נשארנו בבית בירושלים ופעם אחת בסוף הקיץ היינו הולכות לבריכה במלון ליאונרדו פלאז'ה שהכניסה אליה היתה מאד יקרה, ופעם אפילו הזמנו פלחי אבטיח עם גבינה ואכלנו אותם על שפת הבריכה. הרגשנו כמעט עשירות.

האמת שתחילה חשבתי לחגוג בדרך כלשהי עם הוריי את יום נישואיהם הארבעים, אבל בינתיים אמי כבר הודיעה לי שהם יסעו לירדן ובן-דודתי ומשפחתו ישהו בביתם, אז נשארתי בבית בירושלים ולא עשיתי דבר, ורק חשבתי לעצמי שאנשים נשואים כנראה מעדיפים לחגוג את ימי הנישואים שלהם לבדם, בעוד שאשה גרושה כמוני איננה חוגגת ימי נישואים כי אין בהם שום שמחה ואת ימי ההולדת והחגים מעדיפה לחגוג עם ילדיה. לים תמיד התגעגעתי בירושלים. זה אולי הדבר היחיד בחיפה שממש התגעגעתי אליו, והדהמתי את ידידיי בירושלים כשאמרתי להם בימי הקיץ, כשנשבה רוח מערבית חזקה, שאני מריחה את הים, את ריח המלח שלו, ויכולתי תמיד לעצום את העיניים ולחוש על גופי את קרירות המים ואת רכות החול. אבל כמעט אף פעם לא חזרתי לרחוץ בים.

בחודש נובמבר בשנת 1995, השנה הארבעים לנישואי הוריי, רצחו את יצחק רבין שאבי העריץ מאז מלחמת השחרור, דבר שקודם לכן לא יכולתי בכלל לדמיין שיכול לקרות. בליל הסדר של 1996 פגשתי את אבי בפעם האחרונה וובפעם הראשונה שמתי לב לכך שהוא כבר איש זקן. כבר מלאו לו שבעים והוא יצא כבר לגימלאות מכס המשפט שעליו ישב כמעט ארבעים שנה. שבועיים אחרי ליל הסדר ויום לאחר שסיים לכתוב את פסק הדין האחרון שלו, הוא הלך לסידורים במרכז הכרמל ונהרג בתאונה משונה. בשתיים בצהרים שמעתי ברדיו שגבר נהרג בתאונה במרכז הכרמל ולרגע עברה בראשי מחשבה, אינני יודעת מדוע, שאולי זה אבי, ומיד סילקתי את המחשבה הזו מראשי. רק בשמונה בערב התקשר אחי ואמר שאבי נהרג ואז הבנתי ואמרתי זה היה אבא, זה היה אבא, והוא אמר שנבוא לחיפה למחרת. באותה עת לא ייחסתי חשיבות לכך שהודיעו לי באיחור על מות אבי ושאמרו לי לבוא רק למחרת לחיפה כי הלוויה רק בעוד יומיים כי במכון הפתולוגי מנתחים את הגופה. הייתי מבולבלת מאד וכל האיברים שלי כאילו התאבנו. אמרתי לבנותי שסבא נהרג בתאונה ושמחר ניסע ללווייה ושיארזו להן מזוודה, ושרון אמרה שתחזור לירושלים אחרי הלוויה כי יש לה בחינות בגרות, ובסוף חזרנו כולנו לירושלים אחרי הלוויה. אבי נהרג בחמישה עשר באפריל וחמישה שבועות אחר כך, בעשרים ושניים במאי, חשבתי לבקר את אמי ביום הנישואים הראשון שציינה לבדה, אבל היא לא רצתה שאבוא, אמרה שהנסיעה מסוכנת או משהו מעין זה, ורק שנים אחר כך הבנתי שפחדה שאחטט במגירה ואמצא את הצוואה, מה שלא העליתי בדעתי לעשות. זה היה אחי שחיטט תמיד במגירות, והוא זה שסיפר לי לראשונה שבעבר אמי כבר היתה נשואה, הרבה שנים לפני שהיא בעצמה סיפרה. עכשיו גם אחי וגם אמי כבר אינם בחיים ואינני יודעת איזו משמעות יש ליום הנישואים של הוריי, אם יש בכלל משמעות לתאריכים. בניגוד לימי הולדת, ימי הנישואים נחגגים רק בחייו של אדם, ורק אם שני בני הזוג עוד חיים, ואם הם חיים עדיין יחדיו. אבל אני דוקא כן חושבת בעשרים ושניים במאי שזה יום הנישואים של הוריי ושאולי הייתי צריכה לעלות לקבריהם ולהניח עליהם פרחים, כי בכל זאת לולא הנישואים האלה לא הייתי באה לעולם. אבל בסופו של דבר אני תמיד נשארת בירושלים ומטיילת עם הכלב שלי בעמק המצלבה וחושבת על בית הוריי הישן בדרך הים שאפשר ללכת ממנו ברגל לים אם מסוגלים ללכת ברגל בערך שעה וכל הזמן מריחים את ריח המלח באוויר הלח, הרבה לפני שנוגעים בכפות רגליים יחפות בחול החם ונכנסים אט אט למים הקרירים.

חתונה ממבט ראשון

הבוקר כשקמתי ראיתי שסופסוף נפתחו ניצני הרקפות ושתי רקפות פורחות בעציץ, וגם רקפת אחת סגולה הפתיעה ופרחה בעציץ הגדול, ומיד היה לי מצב רוח רומנטי, אז ראיתי בפעם המי יודע כמה בגרסה המי יודע כמה את גאווה ודעה קדומה, עם קירה נייטלי בתור אליזבת בנט יפהפיה וברנדה בלתין בתור האמא הבלתי נסבלת שזה כמעט התפקיד הקבוע שלה ודונלד סאתרלנד הנהדר בתור מר בנט וג'ודי דנץ בתור הרוזנת המכשפה – אני יותר אוהבת אותה כשהיא נחמדה – ומתיו מקפאדן בתור מיסטר דארסי קצת עצי מדי – טוב, קולין פירת' היה יותר מוצלח וגם יותר שמנמן ואהבתי את זה, וחשבתי איזה עונג לראות סרט שיודעים בדיוק מה יקרה ומה יגידו ובכל זאת כל כך נהנים לשמוע את השחקנים אומרים את הטקסט, כמובן גם מפני שאין שנינות כשנינותה של ג'יין אוסטין, שתיעבה נשים פתיות אפילו יותר משתיעבה גברים מרושעים, אבל זה לא רק זה. הקסם הזה שמאז היותנו ילדים אנחנו אוהבים לשמוע את הסיפורים שאנחנו מכירים בעל פה ויודעים לדקלם אותם מלה במלה, אי אפשר להסביר אותו. אז צפיתי מרותקת בפעם המי יודע כמה באליזבת בנט מתאהבת במר דארסי ולהיפך ואחר כך ראיתי את חתונה ממבט ראשון, ששם הקסם אמור להיות הפוך, כלומר שאין לאף אחד מושג מה יקרה, וזה מה שאמור להדביק אותנו למסך. ובאמת הייתי מרותקת לזוג המאד נוגע ללב שמחפש פרק ב' אבל עוד לא ראינו אותם נפגשים, כי קשת צריכה להרוויח וחתונה ממבט ראשון היא משאבת צופים וכסף וצריך למתוח את הסיפור ולהכניס הרבה פרסומות והרבה מריחות זמן. כל זה לא ממש מפריע לי, כי באמצע אני מבשלת חזה עוף לאושר, אוכלת בננה ושוטפת כמה צלחות ואפילו כותבת קצת. מה שכן מפריע לי שהחליטו למלא את הזמן שהתפנה בגלל שהפסיקו להראות לנו את הזוג המאושר בהסברים איך משדכים את בני הזוג בתכנית, והיה לזה ריח לא נעים. זאת אומרת, חוץ מזה שהסבירו שעושים לזוגות בדיקות דנ"א בציריך כדי למצוא התאמה לפיהן, שזה באמת דבר טפשי במיוחד להגיד, כי אפשר למצוא בבדיקות דנ"א המון דברים אבל לא התאמה. אני מנחשת שעושים בדיקות כאלה כדי לוודא שלא ישדכו זוג שיוולדו לו ילדים חולים וקשת תקבל תביעת פיצויים ענקית שתקזז את כל הכסף שעושים מפרסומות בין סצינה לסצינה של חתונה ממבט ראשון, כי לא נראה לי שמישהו יעשה בדיקות כאלה יקרות רק בשביל לראות שמשה ודניאלה ששניהם נורא אוהבים לקום בחמש בבוקר ולרכב על אופניים במכנסי טייץ מבריקים יכולים אולי להתאים. כמובן יחסית לאחוז הזוגות שנשארים ביחד לא היו צריכים לפחד במיוחד בקשת מתביעה כזאת, אבל לכל חברת הפקה יש עורך דין כריש שלא לוקח שום סיכונים, אז עושים לזוגות בדיקות דנ"א, שזה דבר שתמיד רציתי לעשות כדי לגלות אם אני באמת שייכת למשפחת המוצא שלי, אבל חיכיתי יותר מדי ועכשיו כולם כבר מתים ואני לעולם לא אדע אם בעצם אני מאומצת. אבל בחתונה ממבט ראשון לא מסתפקים בזה ועושים גם בדיקות ריח. אומרים לאנשים לא להתרחץ ולא להחליף בגדים שלושה ימים ואז להביא את הבגד למעבדה ששם בני הזוג הפוטנציאלים מריחים אותו, מה שגרם לאחת המועמדות לתכנית לומר במבט מהורהר שבעצם אנחנו חיות. אני כבר לא מדברת על הבסיס המדעי המאד מפוקפק של השיטה הזאת, אני מדברת על הריח, שלמרות שאי אפשר להרגיש ריחות בטלויזיה השאירה לי ריח מאד לא נעים. בכלל הקטעים של "אנשי המדע" בתכנית, כמו הפרסומות, נראים לי כמו עונש שנותנים למי שמתמכר כמוני לתכניות ריאליטי אויליות ולא מסוגל להפסיק לצפות בהן למרות שהוא יודע שעובדים עליו, שהשידוכים האלה הרבה יותר עלובים ומופרכים מאלה שאנשים בלי יומרות מסדרים לחברים שלהם שנדמה להם שהם מתאימים ויש להם בטח אחוזי הצלחה הרבה יותר גבוהים, ואולי בעצם הפסיכולוגים שם בשביל שאנשים לא יברחו מהתכנית אחרי יומיים וקשת תפסיד את כל ההוצאות של ההפקה ותישאר עם גירושין ממבט ראשון שזה דוקא רעיון. בכל אופן המחשבה שאנשים הסכימו בשביל התכנית ללבוש שלוש יממות את אותו בגד בלי להתרחץ ולהביא אותו למעבדה שמישהו יריח אותו, איך להגיד, הייתי מעדיפה שאת זה לא יספרו לי, למרות שנורא חשוב להם לספר את הדברים האלה, כי זה עושה אותם כביכול מדעיים, למרות שאין שקר גדול יותר מלומר שאפשר למצוא אהבה בשיטה מדעית, שאם מישהו היה מגלה דבר כזה הוא היה מקבל פרס נובל מזמן. וחשבתי שבטח האנשים שבאים לתכנית הזאת באים בגלל הפחד. זאת אומרת הם רוצים שמישהו יבדוק בשבילם עם מי הם עומדים לצאת ואת מי הם מכניסים הביתה, ומה שהתכנית בעצם מבטיחה להם זה שזה לא יהיה רוצח סדרתי או נוכל שירוקן להם את חשבון הבנק, שגם לקשת זה חשוב כי הם לא רוצים שמישהו יגיש נגדם תביעה ענקית וכו'. אנשים כאילו באים לתכנית הזאת מתוך תקוה, אבל אולי בעצם הם באים מפחד, כי הם רוצים איזו תעודת ביטוח שהרצון שלהם באהבה לא יפיל אותם לזרועותיהם של סוטים או פושעים כי החיים הם דבר נורא מפחיד. אולי היה עדיף במקום לא להתרחץ שלושה ימים ולעשות בדיקות גנטיות אם אנשים היו חוזרים לשיטות הישנות, יוצאים עם מישהו שמכירים כבר, מישהו מהעבודה או חבר של חברים, במקום לחפש אהבה באינטרנט או במועדונים. ממילא בשביל להתקבל לתכנית טלויזיה צריך להיות רזה ומטופח כמו האנשים שנבחרים להשתתף בתכנית, כי ההתאמה האמיתית שמחפשים זה מי מתאים להופיע בטלויזיה, ולכן לא רואים בתכנית הזאת אנשים שמנים או לא כל כך יפים. כולם שם רזים וספורטיבים ועושים ג'וגינג או רוכבים על אופניים או שוחים. לכן אני רואה את התכנית הזאת מהספה ובכל פעם שהאנשים הרזים והיפים בתכנית מספרים על בן הזוג האנרגטי שהם מחפשים ועל הנפש הצעירה שלהם שמחפשת עוד נפש צעירה ועל כמה שהם בעצם עוד ילדים, אני נאנחת וחושבת לעצמי שאם הייתי מחפשת בעל הייתי מעדיפה אחד שמן ועצלן שאוהב לנמנם על הספה, כי רק זה חסר לי בעל שקם בחמש בבוקר לרכב על אופניים או חולם לטפס על האוורסט. אני כבר זקנה וגם הנפש שלי לגמרי זקנה ואני יודעת שסוד האושר בחיים הוא לעשות בעצמך מעט ככל האפשר ולהתמקם יפה על הספה כדי לצפות בנחת באלה שמתאמצים.    

רק נישואים אזרחיים יאפשרו שוויון

ישראלים רוצים להיות חלק מהעולם המערבי ומהדיונים המתנהלים בו, אבל ישראל איננה חלק מהעולם המערבי: היא מדינה דתית, שאנשי הדת מכתיבים חלק נכבד מהחקיקה ומאורח החיים שלה, ולכן גם אין בה שיוויון בין גברים ונשים, ואינני מתכוונת רק לשיוויון במציאות, שאיננו קיים בשום מדינה, אלא לשיוויון בפני החוק: הנישואים בישראל, שהם נישואים דתיים בלבד לפי השתייכותו הדתית של האדם, רואים באשה סוג של רכוש שהגבר רוכש לעצמו, ולא אדם שוה זכויות לגבר. לכן מרגע שאשה נישאה לבעלה, היא איננה יכולה להשתחרר מהנישואים ללא הסכמת הבעל או הוכחה מעל לכל ספק שהבעל איננו בין החיים. בכל מקרה אחר האשה משועבדת לבעלה לכל ימי חייה ללא מוצא, ואיננה יכולה להינשא או ללדת ילדים לאחר, שכן הם ייחשבו לממזרים והיא תיחשב אסורה לבעלה ולבועלה. בישראל אין נישואים אזרחיים, ולכן בני זוג בני דתות שונות אינם יכולים להינשא בה. כדי להינשא בישראל נדרש אחד מבני הזוג להמיר את דתו לזו של בן הזוג השני. לרוב זו האשה שמתגיירת או מתאסלמת כדי להינשא ליהודי או למוסלמי. הרכוש מתאים את עצמו לבעליו המיועד.

כעת מונהגים בכל העולם המערבי נישואים חד-מיניים, וגם בישראל רבים חפצים בכך, והדרך לאפשר לזוגות חד-מיניים להינשא היא להנהיג בישראל סופסוף נישואים אזרחיים, שאינם פעולה דתית אלא פעולה אזרחית, שאפשר להכפיף לעקרון השיוויון. בכל העולם המערבי קיימים נישואים אזרחיים מזמן, ולכן אין בעיה מיוחדת להרחיב את תחולתם גם לנישואים חד-מיניים. בישראל יש רק נישואים דתיים שמבזים את האשה, מחייבים אותה לשמוע הטפה של רבנית שתאיים עליה שאם לא תשמור את דיני הנידה בגרסתם המחמירה בעלה יעזוב אותה וידבוק באחרת – כך חוויתי אני לפני למעלה מארבעים שנה, ולתדהמתי אני שומעת מדי פעם מכלות צעירות שדבר לא השתנה. אחר כך שולחים את הכלה לטבול במקוה כדי שהבלנית תבדוק את ניקיונה, שהרי אשה היא דבר מזוהם וטמא שיש לטהרו עבור הגבר שהוא טהור מעצם ברייתו, ולכן איש איננו שולח אותו להתרחץ ואיש איננו בודק אם הוא נקי. ורק אז מרשים הרבנים לכלה להיכנס לחופה, כדי שתשמע כמה הבעל מוכן לשלם לאביה תמורתה וכדי שמכירתה משעבוד האב לשעבוד הבעל תיחתם בשבירת כוס. זה המצב בישראל וכל פרט בתהליך המביש הזה נועד לבטא את העובדה שנשים הן יצור נחות ולא אדם שווה-זכויות שמתקשר בהסכם לחיים משותפים, כפי שקורה במדינות מתוקנות. אי אפשר להגיע לנישואים חד-מיניים מבלי לכונן קודם כל נישואים כלליים שמהווים התקשרות מרצון בין שני בני אדם שווים ואוטונומיים, ולא טקס מכירה או שעבוד של אדם ממין נקבה לאדם ממין זכר, שאלה הנישואים היהודיים, ולכן מדינת ישראל שיש בה רק נישואים דתיים איננה יכולה להתקדם התקדמות נוספת בדיני המעמד האישי מבלי לשבור את המונופול הדתי והכפייה דתית של נישואים דתיים בלבד על ציבור שאיננו מעוניין בהם. אבל בישראל כמו בישראל, אפילו השמאלנים והליברלים המובהקים ביותר, אינם מסוגלים להשתחרר מן השליטה החונקת של הממסד הדתי שהפך תכלית לעצמה ומפרנס את המגזר הדתי על חשבון משלם המסים שכלל איננו מעוניין בו. לכן מציעים מיני הצעות עוקפות: ברית הזוגיות, למשל, שהוצעה בעבר כדי לאפשר לעולי ברית המועצות שלא היו בידיהם הוכחות נחרצות ליהדותם להינשא בארץ, אבל בסופו של דבר נגנזה, מכיוון שהממסד הדתי איננו מעוניין לוותר על מעמדו ועל הכנסותיו, ולכן דוחה כל הצעה לשינוי. התוצאה היא שרוב האנשים מוותרים על העדפותיהם ונישאים אצל רב, והמיעוט שאיננו מוכן להינשא בנישואים דתיים או מנוע מהם, נוסע למדינות אחרות כמו קפריסין או צ'כיה, שאצלן רשאים גם זרים להתחתן.

כעת לאור סקר שהוכיח כי רוב מוחלט של הישראלים תומך בנישואים חד-מיניים, שוב עלה רעיון ברית הזוגיות, שמראש אומר: נישואים אזרחיים שוויוניים לא ננהיג כאן, כי אנחנו מפחדים מהחרדים, לכן גם נישואים חד-מיניים לא ננהיג כאן, כי אנחנו מפחדים מהחרדים. מה כן? חוזרים לרעיונות כמו ברית הזוגיות שמראש תחול רק על מי שאין להם אפשרות נישואין חוקית במדינת ישראל. למה, למה אין מנהיגים בישראל נישואים אזרחיים שוויוניים? כדי לא לפגוע בממסד הדתי כמובן, ובפרנסתו מעריכת חתונות דתיות לאנשים לא דתיים. אפילו השמאלנים הנמרצים ביותר מקפידים לא להתעמת ישירות עם החרדים, ולא למנוע את הכפייה הדתית על רוב תושבי ישראל שאינם מעוניינים בה. במקום שחברי כנסת מהשמאל ידפקו על השולחן ויצעקו לשמיים: נישואים אזרחיים, מחפשים איזו תחבולה שתאפשר לקיים נישואים לקבוצות שחסומה בפניהם האפשרות לנישואים דתיים, שאז ממילא לא ייגרם לממסד הדתי הפסד סמכויות וממון, שכן מדובר באנשים שממילא הוא איננו מחתן. אבל ברית זוגיות איננה נישואים, והנהגתה לא תרחיב את הזכות לנישואים, אלא תיצור קטגוריה של נישואים סוג בי, או מעין-נישואים, סוג של ידועים בציבור, ובכך רק תדגיש את היות הנכללים בקטגוריה זו מופלים לרעה. אם ישראל רוצה להשתייך לעולם המערבי ולא לפגר אחריו, היא צריכה להפסיק עם התחבולות ודרכי העקיפין ולאפשר לאזרחיה את הזכות הבסיסית להינשא בנישואים אזרחיים שאינם תלויים בממסד הדתי, ואז יהיה אפשר להרחיב את הזכות הזאת למגזרים נוספים, כי היא לא תהיה תלויה באיסורים הדתיים. כל עוד הציבור בישראל כפוף לממסד הדתי ולדיניו והלכותיו, ישראל תמשיך להיות תיאוקרטיה לא-שוויונית, ללא שוויון בין גברים לנשים וללא שוויון בין אדם לאדם. 

עוף או בקר

אני הגעתי למושב מזנבו של המטוס, אחרי שנכנסתי למעבר הלא נכון ועברתי משם אל המעבר הסמוך למושב שיועד לי, והם נכנסו למעבר הנכון, ונראו כמו זוג שעושה הכל נכון. כשנעמדתי מול תא המטען הפתוח מעל למושב ותהיתי כיצד אעלה לשם את המזוודה, היא עמדה מאחורי ושאלה אותי בחיוך: את צריכה עזרה? אמרתי שכן, שאינני מצליחה לדחוף פנימה את ידית המזוודה ואינני מסוגלת להעלות אותה לתא המטען. היא עשתה את שני הדברים בקלות. היא היתה גבוהה ממני בהרבה, ובעלה היה בערך בגובה שלה. הודיתי לה ואז הבנתי שהם ממתינים שאכנס למושבי שליד החלון ושאלתי אם הם יושבים באותו מושב. הם אמרו שכן ואמרתי, אז אנחנו יושבים ביחד ונכנסתי למקומי. שמחתי שהם יושבים לידי כי הם נראו אנשים שנעים לשבת לידם במטוס, כאלה שלעולם לא יקימו שערוריה. מיד כשהתיישבו היא שלפה ספר באנגלית של סופרת אמריקאית חשובה ושקעה בקריאתו, והוא הוציא חוברת תשבצים ופתר אותם בקפידה. ההמראה התעכבה ובינתיים התחלתי לקרוא את הנובלה של טקשי היראידה "חתולה אורחת" שקניתי לניצן, בגלל שתמיד יש לה חתול ובגלל שכשהיא למדה באוקספורד אימצה אותם החתולה של הכומר מכנסיית הכפר איפלי שמאחוריה הם גרו. במשך ארבע השנים שבהן התגוררו שם הפכה החתולה בעצם לחתולה שלהם, אולי העדיפה את הארוחות שהכינו לה, ואפילו הביאה להם פעמיים כשי ציפורים קטנות שצדה. עבר זמן עד שגילו שבעצם זו החתולה של הכומר, ושכנראה מדובר בחתול זכר. אבל כשעברו לקיימברידג' ושאלו את הכומר אם יוכלו לקחת אותה איתם, אמר הכומר שכבר ישאירו אותה באיפלי, למרות שזמן רב כבר לא ביקרה בביתו. בקיימברידג' הם אימצו את החתול יאנוש, שהפך רשמית לחתול שלהם ועבר איתם לאקסטר. חשבתי ש"חתולה אורחת" יהיה סיפור משעשע, אבל הוא דוקא סיפור עצוב ומאד פיוטי על הקשר שמתפתח בין זוג חשוך ילדים לחתולת השכנים, שבעצם היא חיית המחמד של בנם הקטן של השכנים ואני מקוה שהוא לא יעציב את ניצן יתר על המידה. כשהיא היתה ילדה וראינו סרט עצוב היא היתה אומרת: "אני המצאתי לסרט סוף אחר". עכשיו היא אמא בעצמה והיא כבר לא ממציאה לסיפורים עצובים סופים אחרים, ומצד שני היא כבר לא מתעצבת כל כך מסיפורים, ונדמה לי שעם השנים דוקא אני מתעצבת יותר ויותר מן הסיפורים שאני רואה או קוראת, ועדיין אני קוראת לרוב סיפורים עצובים. יותר מדי מעצבנים אותי הסיפורים המצחיקים, שלא באמת דומים לחיים.

עוד לפני שהמריא המטוס התפשט בחללו ריח עז של בשר בקר ברוטב עגבניות, כזה שעולה מטרטוריה איטלקית בשעת צהרים. הריח גירה אותי, וחשבתי לעצמי אם לבקש הפעם מנה של בקר במקום העוף שאני רגילה תמיד לאכול, בבית ומחוץ לבית. קשה לי יותר לאכול פרה מאשר לאכול תרנגולת, כי פרות מעוררות בי רגש, בגלל העיניים הגדולות שלהן שמביטות בך במבט מלא רגש. אולי צריך לרחם גם על תרנגולות אבל אני הרבה יותר מרחמת על פרות, ובגלל זה אני משתדלת לא לאכול אותן, אבל לפעמים אני כן אוכלת בשר בקר, לעתים רחוקות, והפעם נורא התחשק לי, וחשבתי לעצמי אולי הפעם אבקש בקר במקום עוף, ולא יכולתי להחליט, אבל הריח רק התעצם והיכה לי בנחיריים, הריח הזה של טרטוריה איטלקית בשעת הצהרים, שאנשים חלשי אופי יתקשו לעמוד בפניו. בינתיים המטוס כבר ריחף באוויר ורק כשחצינו את קו החוף של ישראל הסבתי מבט לחלון וראיתי לרגע קט את קו החוף נגלה ונעלם ורק הים נראה עוד ללא מראה יבשה באופק, וחזרתי ושקעתי בסיפורה של החתולה.

ואז הושיטה לי הדיילת מגש מבלי לשאול דבר, וזה היה מגש של אטריות קטנות ברוטב בולונז, שכיליתי במהרה, ושמחתי שלא שאלו אותי דבר ולא נאלצתי לעמוד בניסיון לוותר על העונג הזה. ארוחה של ילדים, חשבתי לעצמי, ונזכרתי איך חודשים לאחר ששבנו ממסענו לאיטליה ניסתה אמי לשחזר במטבחה את רוטב הבקר האיטלקי, בהצלחה חלקית בלבד. התבשיל אמנם לא דמה לתבשיליה הפולניים, אבל גם לא לאלה של איטליה. עם השנים הרהרתי בכך שהרביולי דומים למדי לקרפלאך, הניוקי לפאלושקס, הפולנטה לממליגה, אבל רוטב הבקר בעגבניות מעולם לא איבד בעיני ולו שמץ מהאיטלקיות המפוארת שלו, גם כשנראה יותר כמו מנה לילדי הגן.

הייתי שקועה באכילה ובחתולה ורק באיחור שמתי לב שמשמאלי מתפתחת שערוריה. במהרה לא יכולתי להמשיך ולהתעלם ממנה. איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, זעק הבעל בלהט. האשה עצמה שתקה וכפפה את ראשה, כך שאת פניה לא ראיתי. מיד יצאו הדיילות דחופות ונזופות והביאו מגש של ארוחת עוף, והאשה הסירה את המכסה והחלה לאכול, אבל זעמו של הבעל רק הלך והתעצם: איך אתם מגישים בקר לאשה שאוכלת רק עוף, אפילו בלי לשאול, כאילו אין עוף, והנה יש עוף.

חשבתי לעצמי שכנראה היו רק מנות ספורות של עוף ולא יכלו להציעו לכולם, ודוקא שמחתי על כך, שלא נאלצתי לעמוד בניסיון וכו', אבל הבעל ראה בכך הוכחה לקונספירציה אנטי-עופנית זדונית וזעמו רק הלך והתגבר: אומרים שאין עוף, והנה יש עוף.

הדיילת כמנהג הישראלים התקשתה לבלום את פיה והחלה נושאת נאום ארוך: אנחנו בדרך כלל נותנים בחירה בין עוף ובקר, אבל אנחנו לא חייבים לתת בחירה בין עוף לבקר. אם היית מזמין מראש עוף היינו מביאים לך עוף, ניסתה בטיפשותה להעביר את האחריות לנוסע, שזעמו רק הלך וגבר, וכעת הפעיל את נשק המחץ: "יותר אני בחיים לא נוסע באלעל".

האיומים האלה, לא לנסוע יותר באלעל או לרדת מהארץ, תמיד מצחיקים אותי. למרות שבמקרה הנדון כבשתי את צחוקי בתוכי. הרי ממילא איש איננו מכריח אותך לחיות בישראל או לנסוע באלעל, ולו היתה לך אופציה טובה יותר וזמינה היית כבר בוודאי מנצל אותה ללא קשר לעוף או לבקר שהגישו לאשתך במטוס, כשהיא כלל איננה אוכלת בקר. אבל האיש לא היה כלל במצב רוח של בדיחות, וגם הדיילת לא, אחרי ששמעה את איום המחץ, היא שוב יצאה דחופה ובמהרה הגיעה למושבנו דיילת בכירה ומבוגרת יותר שכתפיה מעוטרות בכותפות מוזהבות, כנראה מנהלת השירות, שניסתה לפייס את הבעל ובטון פייסני חזרה והסבירה לו שבעת הזמנת המושב בעתיד עליהם להזמין במיוחד עוף או מנה צמחונית או מה שירצו, ואז מתחייבת אלעל לספק להם את מבוקשם. מלאכת הפיוס לא עלתה יפה כנראה, כי אחרי הגברת בעלת הכותפות המוזהבות הגיע לשורת מושבינו גבר גבוה ושב שיער מעוטר כותפות מוזהבות עוד יותר, וניסה גם הוא לפייס את הבעל הקוצף וגועש, אבל מסיבה שאינני יודעת כבר התקשיתי לקלוט את דבריו, למרות שעל פי מחוותיו הסמכותיות והשלוות ערך אותם בשובה ונחת. אחר כך הלכתי לשירותים וכשחזרתי כבר נרגעה הסערה. כעת צפו בני הזוג בריכוז רב בסרט שהוקרן על המסכים שלפני מושביהם, והאזינו בדריכות לפס הקול באוזניות, ורק שמעתי שהבעל העיר על משהו שראו בסרט שזה בדיוק כמו ביבי, וחשבתי שהם בוודאי בוחרי שמאל, כנראה מר"ץ, והאשה כנראה עלתה מארצות-הברית, אבל לפני שנים, כי העברית שלה טובה, והבעל כנראה ישראלי, כזה שמתרגז על השירות באלעל אבל נוסע איתם תמיד ומאיים לא לנסוע איתם יותר בחיים. זמן מה הם צפו בסרט ברוב עניין ואני שקעתי בסיפור החתולה שהוא סיפור יפני מאד וגם אוניברסאלי מאד על זוג חשוך-ילדים שחתולת השכנים מאמצת אותם והופכת לבתם האהובה. כשסיימתי לקרוא את הספר נשאתי את מבטי וראיתי את שניהם נמים את שנתם בשלוה מול מסכי הסרט שעוד הוקרן, כפי שעשו בוודאי מדי ערב בסלון ביתם מול הטלויזיה, זה לצד זה.

טקשי היראידה, חתולה אורחת, הוצאת כתר, תירגמה מיפנית עינת קופר