יום שבת, 30 בדצמבר 2017

פיליפ רות / Goodbye Columbus

משום מה, מה שזכור לי במיוחד מהסרט הם פסלי תרנגולות מכבד קצוץ על שולחנות החתונה של רון והארייט, שכבר אינני בטוחה אם היו כאלה באמת. אני בטוחה שראיתי את הסרט Goodbye, Columbus לפי הנובלה באותו שם של פיליפ רות יחד עם בעלי, אולי עוד לפני שהתחתנו, מה שאומר שזה היה לפני כמעט ארבעים שנה, אבל עדיין מספר שנים לאחר שהסרט יצא לאקרנים בארצות הברית בשנת 1969. ישראל היתה אז הרבה יותר רחוקה מאמריקה וסרטים ואופנות הגיעו לארץ הרבה יותר לאט מהיום. לעומת זאת ספרו של רות שנקרא בעברית "מה מעיק על פורטנוי?" שיצא באותה שנה כמו הסרט שלום קולומבוס, הגיע לארץ מהר מאד ותורגם מיד לעברית וכולם קראו אותו, גם אני, למרות שחשבתי שהוא ספר די מגעיל. גרשום שלום מאד כעס על הספר הזה שלדעתו היה פנטסיה אנטישמית על היהודי שכמה ל"פותה הנוצרית" כפי שגרשום שלום תיאר את זה. הרבה שנים אחר כך שאלתי חוקרת אנטישמיות יהודיה קנדית מה היא חושבת על פיליפ רות והיא חשבה שהוא מדויק מאד. להיות מדויק זה להיות אכזרי, והכתיבה של פיליפ רות גם בPortnoy's complaint וגם בGoodbye Columbus שהתפרסם עשר שנים לפניו היא מאד אכזרית, ומתארת את החברה היהודית אמריקאית בלי שום רחמים, כחברה נוירוטית בלי גבול, רודנית ודכאנית ביחסי האנוש שלה, גסה ודוחה בנובורישיות ובגזענות שלה, צרת אופקים ורודפת בצע, ושני הגיבורים, של שני הספרים, הם גברים יהודים אמריקאים צעירים מהחוף המזרחי שמשתוקקים לגופן של נשים אבל הרבה פחות משתוקקים להינשא להן, שמן הסתם התיאור הזה משקף במידה רבה את פיליפ רות עצמו בצעירותו. אני לא יודעת אם פיליפ רות רצה שנזדהה עם הגיבורים שלו, למרות שהם מספרים את הסיפור בגוף ראשון ומשקפים במידה רבה את דמותו שלו. אולי הוא אכזרי גם כלפי עצמו.
בזמנו כשיצאתי מן הסרט היתה לי תחושה מתסכלת שלא הבנתי אותו. לא ממש הבנתי את הסיפור ומה פירוש שמו ולמה ניל כל כך כעס על ברנדה ולמה הם נפרדו. אולי אפילו חשבתי שברנדה בסיפור היא נוצריה, כי היא ואחיה הם ספורטיביים כאלה, ואחיה היה איש גדול פיזית, ומי ששיחקה אותה בסרט היא אלי מקגרו היפהפיה, שהיא אמנם שחורת שיער ולא בהירה במיוחד ויכלה לשחק יהודיה, אבל גם יכלה לשחק איטלקיה קתולית, כפי שהיא שיחקה שנה אחר כך ב"סיפור אהבה" עם ראיין אוניל, הסרט שהפך את שניהם לכוכבי ענק, ונדמה לי שרק עכשיו התברר לי שגם ב"סיפור אהבה", שגם אותו כתב סופר יהודי, אריק סיגל, ואולי היום כבר לא זוכרים אותו, אבל בזמנו הוא היה להיט ענק וכולם בכיתה קראו אותו – אני משום מה לא קראתי אבל אני זוכרת את הספר שעבר בכיתה מיד ליד כמו פורטנוי לפניו, והסרט שנעשה על פיו, או בעצם עכשיו קראתי שהספר נכתב לפי התסריט ולא להיפך, היה מהלהיטים הגדולים בכל הזמנים, ורק עכשיו התברר לי שהדמות של ג'ניפר ששיחקה אלי מקגרו ב"סיפור אהבה" היתה במקור בחורה יהודיה שלומדת באוניברסיטת רדקליף, ממש כמו ברנדה בGoodbye Columbus, אבל יעצו לאריק סיגל לשנות אותה לדמות של נוצריה, כדי שהכעס של המשפחה הנוצריה של אוליבר, ששיחק ראיין אוניל, על נישואיו לג'ניפר, שבסיפור המקורי נבע גם מאנטישמיות ולא רק מכך שג'ניפר באה ממשפחה ענייה, לא ירגיז את האמריקאים. אנטישמיות זה תמיד נושא רגיש, גם באמריקה, וגם כשהסריטו את "אודות שמידט" לא לפני הרבה שנים כמו את "סיפור אהבה", שינו לגמרי את הסיפור בסרט כדי לא לעסוק בנושא המרכזי בספרו של לואיס ביגלי, שהוא הכעס של עורך הדין הנוצרי על כך שבתו נישאת ליהודי, למרות שלו עצמו אין בעיה לנהל רומן עם אם החתן, אבל רומן זה לא חתונה. פיליפ רות בחיים לא היה מסכים לשינוי כזה, להפוך גיבורה יהודיה לנוצריה בשביל לא להרגיז את האנטישמים באמריקה. פיליפ רות תמיד עסק באנטישמיות ובפחד של יהודי ארצות הברית, שהם לכאורה נורא בטוחים בעצמם, מאנטישמיות, והוא לא רק סופר אכזרי אלא גם סופר אמיץ מאד, שעל זה נדמה לי שאין חולק. אניני הטעם מאד קטלו את אריק סיגל, אולי בגלל ההצלחה האדירה שלו עם "סיפור אהבה" ואולי בגלל אנטישמיות ואולי בגלל שני הדברים. יש מבקרים שעד היום יש להם צורך לקטול את אריק סיגל בטענה שהספר והסרט שלו הם קיטש נורא, אבל לי ההתנפלות עליו נראית קצת מגוחכת ואפילו מרושעת, אולי בגלל שהיכרתי בחיים כמה זוגות צעירים מאוהבים שהאשה בהם מתה מסרטן, ואחת מהם היתה בת דודתי תמי שמתה מסרטן בגיל שלושים ושתיים והשאירה תינוק בן שנה, ואחרת היתה אשתו של שמידל, היסטוריון אוסטרי צעיר שהיכרתי בזמנו, שכשהיא עמדה למות היא ביקשה לנסוע לטיול בישראל, כי הם היו פה בירח הדבש, ושמידל לקח אותה לטיול בישראל והם היו בחיפה והסתכלו על מפרץ חיפה ואז הם חזרו לאוסטריה והיא מתה, ושמידל נשאר עם בית הפוך שלא היה לו שום כוח לסדר, ובכל אופן לא חשבתי שבסרט סיפור אהבה יש משהו לא אמיתי שלא יכול לקרות בחיים האמיתיים, ולא הגיע לאריק סיגל שיקטלו אותו כל כך רק מפני שהוא לא סופר מבריק ואכזרי כמו פיליפ רות.
בכל אופן אחרי שראיתי את הסרט Goodbye Columbus שלא כל כך הבנתי, מתישהו במחצית השנייה של שנות השבעים, רציתי לקרוא את הספר ועד השבוע לא יצא לי. גם את העותק המתפורר הזה שמצאתי בחנות משומשים וקראתי רק השבוע השארתי די הרבה זמן על המדף בלי לגעת בו, אבל השבוע בא לי לקרוא אותו, וזאת אכן נובלה מבריקה ומרושעת מאין כמוה, ואני מבינה הרבה יותר, אבל עדיין לא הכל. בעצם ניל בעצמו לא יודע להחליט אם הוא אוהב את ברנדה, או רק חושק בה בטירוף. הוא לא אומר שום דבר על כך שהוא מפחד להתחתן עם ברנדה, רק נותן לקורא להרגיש את הפחד המובן שלו מנישואים עם ברנדה, כי במשפחת פטימקין הנובורישית של ברנדה נישואים אין פירושם שיחרור מן ההורים אלא השתעבדות להם, וניל, שמזמן פטור מעולם של הוריו שעברו לאריזונה, מקבל תחזית מצמררת לאיך ייראו נישואיו עם ברנדה כשהוא מתבונן במה שקורה לאחיה רון, הספורטאי המצטיין ששואף להיות מורה להתעמלות, אבל עקב החלטתו להתחתן נדרש לעזוב את לימודיו באוניברסיטת אוהיו, בעיר קולומבוס באוהיו, שזה פירושו של שם הספר, שלום לאוניברסיטה ולחלומו של רון להיות ספורטאי ומורה לספורט, וההאזנה של רון בלילה שלפני חתונתו לתקליט המתעד את משחקו האחרון בנבחרת האוניברסיטה שוברת את הלב אפילו יותר ממאמץ הסרק שלו להשתלב בעבודה עם אביו בעסק מימכר הכיורים המשפחתי, שזיכה את משפחת פטימקין בעושרה המופלג ובביתה המפואר בשכונה נוצרית עם מגרש הכדורסל, מקרר הפירות הענק והמשרתים. ניל שלמד בקולג' צנוע בניוארק ועובד בספריה מתבייש אפילו לומר שהעבודה בספריה אהובה עליו, כשהוא נשאל שוב ושוב האם הוא מתכוון לעבוד שם כל החיים, במקום לנצל את ההזדמנות שנקרתה לו להתעשר ממכירת כיורים.

ברנדה איננה אומרת את הדברים במפורש אבל נראה שהיא דוקא רוצה להיכנס להריון מניל ולהתחתן איתו, אולי לאלץ אותו להינשא לה. נראה שזאת התוצאה שאליה היא חותרת, אבל בפועל היא רק מעוררת את שנאתו של ניל וגורמת לו לברוח ממנה אל הספרייה, ולבחור בחיים צנועים ורוחניים על פני חיי עושר בעסק שנוא כעבד נרצע של חמיו, שאפשר להעריך את זה, ובכל זאת יש משהו דוחה בגבר שלהוט לשכב עם אשה שאיננו רוצה לשאת וכנראה גם איננו אוהב באמת. לכן הנובלה הזאת של פיליפ רות די מבלבלת. גם מרתקת וגם קצת מגעילה. כנראה בתור חבר הייתי מחבבת יותר את אריק סיגל, שאני דוקא לגמרי מבינה את המוני האנשים שהתרגשו מהסיפור הפשוט והלא מקורי שלו, על שני צעירים חסרי מזל שבאמת מאוהבים.  

יום חמישי, 28 בדצמבר 2017

היינריך היינה / מארי אנטואנט

מארי אנטואנט

כמה עליז בארמון טילרי
השמשות מנצנצות
ובכל זאת שם לאור היום
רוחות מתרוצצות.

בביתן דה פלור בטילרי
שם מארי אנטואנט עכשיו
מנהלת טקס שחרית
על פרטיו ודקדוקיו.

גבירות חצר דקות גזרה,
עומדות או יושבות על שרפרף
בגדיהן קטיפה וזהב
תכשיטים ותחרה.

מתניים צרות, חצאית פעמון,
מתחתיה מבלי לחשוש
נחות רגליהן החטובות,
לו רק היה להן ראש!

לכולן חסר הראש
אפילו למלכה
ולכן הוד מעלתה
בכלל לא הסתרקה.

כן, היא, הגאה כל כך
עם פאה גבוהה כמגדל
בתה של מריה תרזה
נכדת הקיסר קרל.

בלי שום תסרוקת צריכה להלך
ובלי שום ראש, מוקפת
בגברות לא מסורקות
וכמותה נטולות קרקפת.

אלה תוצאות המהפכה
ופטאליות הדוקטרינה:
בכל אשמים ז'אן זאק רוסו,
וולטר והגיליוטינה.

אך פלא פלאים! נדמה לי כמעט
שהבריות הפותות
כלל אינן שמות לב שראשן אבד
ושהן בכלל מתות.

פאר ריקני כמו תמיד
וגינונים תפלים –
הנימוסים של חסרות הראש
מגוחכים ומבהילים.

קדה הגברת הראשונה
וכתונת פשתן מביאה
השנייה מגישה אותה למלכה
ושתיהן כורעות כריעה.

הגברות מספר שלוש וארבע
משתחוות אפיים
לפני הוד מעלתה
כדי לגרוב לה גרביים.

נערת כבוד באה וקדה
ומביאה לה עליונית:
נערה אחרת קדה קידה
ומביאה למלכה תחתונית.

שרת החצר עומדת שם
מנופפת מעל חזה הלבן,
ומחייכת חיוך רחב
בלי ראש, מעצם הזנב.

השמש שולחת מבט סקרני
ודרך וילון מסתכלת
אך כשהיא מבחינה ברוחות הרפאים
היא נרתעת ומתחלחלת.

בשירו של היינריך היינה נתקלתי כשרציתי לתרגם משיריו לחנוכה, ולא הסתייע, וגמרתי אומר שאתרגם מיד אחרי חנוכה, והנה לפתע הפך השיר הישן לגמרי אקטואלי. ומכיוון שכך ראוי לומר, שגיליוטינה איננה מסמלת רצח, היא מסמלת הוצאה להורג, שהיא הליך לגמרי חוקי שנעשה על פי גזר דינו של בית-דין, כמו הוצאת מחבלים להורג שממשלת ישראל החליטה עליה בדיוק השבוע, ביוזמת שר הביטחון, ולכן אין דבר מתאים יותר להציג לפני ממשלת ישראל מגיליוטינה, ולו הייתי עדיין צעירה ולא סבתא מותשת ונואשת, הייתי מציבה גיליוטינות לפני ביתו של כל אחד משרי הממשלה שהצביע בעד עונש מוות למחבלים, כדי שיהרהרו במעשיהם. רצח לעומת זאת, הוא מה שעשה חביבם של שר הביטחון וראש הממשלה ורגבתו אלאור אזריה, שחמק בין מפקדיו וירה בראשו של מחבל פצוע שכוב על הקרקע, בלי סמכות, בלי רשות ובלי עילה. כן, הממשלה שלנו לגמרי חוקית, המעשים שלה חוקיים, והחוקים שהיא מעבירה בכנסת קרויים חוקים, אבל הם מחבלים אנושות בדמוקרטיה, בשלטון החוק ובשיוויון בפני החוק, ואילו היתה הדמוקרטיה אדם, אפשר היה להוציא אותם להורג לפי ההחלטה שהם עצמם קיבלו, וכאמור הוצאה להורג כלל איננה רצח אלא מעשה בית-דין, והצעת חוק שעוברת בכנסת ברוב קולות היא חוק, אבל הדמוקרטיה שהממשלה נושאת את שמה לשוא היא יצור שברירי ועדין, שאיננו זקוק לגיליוטינה כדי לנפוח את נשמתו. די בחוקים מסוג אלה שמעבירים ראש הממשלה ושרת המשפטים שלו כדי שהדמוקרטיה תמות כמעט מבלי שנרגיש, וכפי שהיינה הבחין היטב, שליטים מסוג מסוים ובני פמלייתם ממשיכים את מחול העיוועים שלהם מבלי לשים כלל לב לכך שהם לגמרי איבדו את הראש.




יום שני, 25 בדצמבר 2017

לא נלהבים להכיר במדינה פלשתינית

מה שהיה לי מוזר בדברים שנשיא צרפת עמנואל מקרון אמר בפגישתו עם אבו מאזן, זה שהוא לא יכיר עכשיו במדינה פלשתינית, כי זה יהיה צעד חד-צדדי ולא חוקי, והוא לא רוצה להגיב בצעד חד צדדי ולא חוקי על הצעד החד-צדדי ולא חוקי שעשה הנשיא טראמפ בכך שהכיר בירושלים כבירת ישראל.
כשמקרון אמר שההכרה של טראמפ בירושלים חד צדדית ולא חוקית, הוא התכוון כנראה להחלטות מועצת הביטחון, כמו החלטות 476 ו-478 של מועצת הביטחון משנת 1980, שדרשו מישראל לבטל את סיפוח מזרח ירושלים, ובתגובה לסירובה של ישראל לביטול הסיפוח, דרשו מחברות האו"ם שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם. ההצבעה בשבוע שעבר של חברות מועצת הביטחון למעט ארצות הברית נגד הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, מסתמכת בעצם על החלטה 478, ושגריר רוסיה בישראל אמר זאת במפורש בראיון לרינה מצליח במוצאי שבת, והדגיש שרוסיה מכירה במערב ירושלים כבירת ישראל, אבל שההחלטה 478 הורתה למדינות שהיו להן שגרירויות בירושלים לפנות אותן משם ולא להעביר אותן לשם, כדי שלא תשתמע מכך הכרה בסיפוח מזרח ירושלים לישראל, ולכן רוסיה מתנגדת להכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, מפני שלא הוגבלה במפורש למערב ירושלים, אם כי גם שגריר רוסיה ציין שטראמפ הצהיר שהגבולות הסופיים יקבעו במשא ומתן בין ישראל לפלשתינים וכי הוא תומך בפיתרון שתי מדינות, כלומר בהקמת מדינה פלשתינית. האמת היא שאם רוסיה, ומן הסתם גם מדינות אחרות, מבינות שאין בהכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל משום הכרה באיחוד ירושלים, אין הסבר הגיוני לגמרי לזעם הגדול על טראמפ, למעט היריבות והעוינות כלפי ארצות הברית והניסיון של אבו מאזן למנף את השנאה בעולם לטראמפ ולארצות הברית בכלל כדי להשיג הכרה בינלאומית למדינה פלשתינית ללא משא ומתן עם ישראל, וניסיון לכפות על ישראל פינוי התנחלויות ונסיגה לקו הירוק באמצעות לחץ בינלאומי, שזו היתה תמיד ההעדפה הפלשתינית, מתוך תקוה שבאופן כזה ישיגו מדינה בתנאים טובים יותר מאלה שישיגו במשא ומתן מול ישראל. אכן לקראת פגישתם של אבו מאזן ומקרון היו כלי תקשורת שטענו שמקרון עומד להכיר במדינה פלשתינית. זה לא קרה והוא גם דאג להביע את התנגדותו להכרה כזו, שהיא לדבריו חד-צדדית ולא חוקית.
מה שאינני מבינה הוא מדוע אמר עמנואל מקרון שהכרה במדינה פלשתינית היא חד צדדית ולא חוקית. ראשית, אפשר לטעון שהחלטת החלוקה מ-1947 כבר מכירה במדינה פלשתינית, יחד עם ההכרה במדינת ישראל. לדעתי זה המצב החוקי מבחינה בינלאומית, ומי שהפרו אותו היו קודם כל מדינות ערב, ירדן ומצרים, שהשתלטו על שטחי ארץ-ישראל שנועדו ברובם למדינה ערבית פלשתינית. אבל מאז שתיהן הסתלקו בהסכמי השלום עם ישראל מכל תביעותיהן לשטחים פלשתיניים, וישראל מצדה, למעט מזרח ירושלים וכפרים סמוכים, מעולם לא סיפחה את שטחי עזה או הגדה המערבית שהיו בשלטון מצרים וירדן, ויתרה מכך, בשורת החלטות של העצרת הכללית ומועצת הביטחון מאז מלחמת ששת הימים ואילך, נקראה ישראל שלא לספח את ירושלים ושלא להקים בשטחים שנכבשו במלחמה התנחלויות, ובכלל לסיים את הכיבוש של השטחים הפלשתינים. לכן אינני מבינה מהי המניעה החוקית מצד צרפת וחברות האו"ם בכלל להכיר במדינה פלשתינית, ובעצם בהחלטת העצרת ביום ה-29 בנובמבר 2012 הכיר האו"ם ברשות הפלשתינית כמדינה משקיפה שאיננה חברה, וזאת אכן בזיקה להחלטת החלוקה מן ה-29 בנובמבר 1947, ובכך בעצם הכיר בה בעקיפין כמדינה. ברור שישראל לא היתה  מעוניינת בכך, אבל ישראל גם איננה מעוניינת בהתנגדות להכרה בירושלים כבירת ישראל, וההתנגדות הזו איננה משפיעה על רוב חברות האו"ם. מדוע צרפת, ומדינות האיחוד האירופי בכלל, נמנעות איפוא מהכרה במדינה פלשתינית? למה מתכוון מקרון בכך שזהו צעד חד-צדדי? הרי מבחינה חוקית ישראל איננה כלל צד להכרה או אי הכרה במדינה פלשתינית, שכן אין לה סמכות בשטח למעט סמכותו של כוח כובש שהאו"ם הגדיר כבלתי חוקית, ואותן החלטות של מועצת הביטחון שהוזכרו מציינות במפורש שישראל כבשה ב-1967 שטחים ערביים בכוח וזה איננו מקובל. אפשר בהחלט לחלוק על התיאור הזה, כי ישראל כבשה את הגדה המערבית מכיוון שירדן, בניגוד למסרים שהועברו אליה מישראל, הצטרפה להתקפה המצרית על ישראל, אבל על פי החלטות מועצת הביטחון הנזכרות ישראל נחשבת לכוח כובש בלתי חוקי שעליו לסיים את הכיבוש. לכן אינני מבינה איזו מניעה חוקית מונעת מצרפת וממדינות העולם להכיר במדינה פלשתינית, אלא אם כן הן עצמן אינן מעוניינות בכך, לפחות בשלב זה, וזה לעניות דעתי המצב, לפחות לגבי מדינות האיחוד האירופי.
למרות שהמצב בין ישראל לבין קטלוניה הדורשת עצמאות מספרד איננו דומה כלל מבחינה חוקית: קטלוניה מבקשת לשנות את המצב הקיים, שבו מכירות כל מדינות העולם בגבולותיה הנוכחיים של ספרד שקטלוניה היא חלק ממנה, ואילו ישראל נחשבת מבחינה בינלאומית לכוח כובש בלתי חוקי בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, נדמה שדרישת העצמאות של קטלוניה ושל עמים אחרים שכיום הם חלק ממדינות האיחוד – הבולטת מביניהן היא סקוטלנד שמאיימת לפרוש מבריטניה עקב עזיבת האיחוד האירופי - מאד מטרידה את מדינות אירופה, באיחוד ומחוצה לו, ויכול להיות שהיא משפיעה על חששם להכיר במדינה פלשתינית ללא הסכמת ישראל. אני אישית הופתעתי מאד מהחשיבות שייחס ראש ממשלת ספרד לתמיכה ישראלית באחדותה של ספרד. מדוע נזקקה ספרד לתמיכתה של ישראל שהיא מקפידה לגנות ככובשת לא חוקית באחדותה של ספרד? אינני יודעת מדוע ייחסה ספרד חשיבות כה רבה לתמיכה ישראלית באחדותה, אבל כנראה שמדינות שאחדותן מאוימת, חוששות מכל רמז לתמיכה באיום על אחדות זו, וגם צרפת מתמודדת עם בדלנים קורסיקאים וכמה איים באוקינוס השקט שרוצים עצמאות משלטונה. רוסיה עצמה נלחמת על שליטתה באי קרים שקיבל הכרה כחלק מאוקראינה העצמאית, וסין חוששת מעצמאות מונגוליה. למדינות העולם אולי יש סיבה טובה לתמוך בהחלטות נגד ישראל כדי לשמור על יחסיהן עם העולם המוסלמי, אבל הן אינן מתלהבות מהקמת מדינה מוסלמית נוספת. מה גם שבמדינה פלשתינית עלול לעלות לשלטון החמאס ולהופכה למדינה מוסלמית פונדמנטליסטית שמייצאת פעולות טרור, ומזה שש עשרה שנים העולם מבועת מפיגועי הטרור האיסלמי, והפלשתינים כנראה משלמים גם על כך בהתלהבות מופחתת בעולם מהקמת מדינה ערבית מוסלמית נוספת, שעלולה בקלות להידרדר למדינה מייצאת טרור. לכן גם אבו מאזן הקפיד כל כך להדגיש שהמחאות הפלשתיניות הן בדרכי שלום, למרות שאפשר להתווכח אם זו הגדרה מדויקת של המצב.
בשורה התחתונה, כנראה שמדינות אירופה, בדומה לבנימין נתניהו, תומכות בעיקרון בהקמת מדינה פלשתינית, אבל לא עכשיו, לא בזמן הזה, וזו אולי הסיבה לזחיחותו הגדולה של נתניהו: אמנם הוא עושה הכל למנוע ולמתן הצבעות נגדנו באו"ם, אבל הוא חש שאיומי הטרור האיסלמי, מלחמת האזרחים בסוריה, מדינת דאעש בעיראק וסוריה שהוכנעה בדמים מרובים ושלחה זרועות טרוריסטיות לאירופה, וגם תביעתם של עמים אירופיים קטנים לעצמאות, הוציאה לאירופים את החשק לנקוט צעדים מעשיים שייאלצו אותו להסכין עם הקמתה של מדינה פלשתינית.
כל זה בוודאי יקל על ישראל את הלחץ בזירה הבינלאומית, אבל לא יפתור אף לא אחת מן הבעיות שנגרמות לחברה הישראלית עקב שליטתה בפלשתינים.  


יום רביעי, 20 בדצמבר 2017

נתניהו מפחיד את המשטרה

באמצע החדשות התברר לי שעומדים לשדר נאום של נתניהו לחברי הליכוד, ואז הנמכתי את מקלט הטלויזיה והלכתי לחדר השני. ניחשתי שאנו צפויים להתקפות מכוערות וחסרות רסן על התקשורת והמשטרה, ושהנאום יסתיים בדיקלום במקהלה של משפט המחץ: לא יהיה כלום כי אין כלום, שיכול גם לשמש כסיכום נאה לכהונת נתניהו הארוכה כולה. אבל במהרה התברר שלא נמלטתי מנאום נתניהו, כי חזרו וסיכמו אותו בחדשות וגם השמיעו קטעים, והבוקר שוב שמעתי קטעים ברדיו וקראתי עליו בעיתון. נתניהו אמר שעוד מעט יהיו המלצות משטרה בעניינו שהפרשנים יגידו שהן חמורות, אבל בסופו של דבר את רוב המלצות המשטרה זורקים לפח. הוא הביא כדוגמה את החקירה של הנשיא רובי ריבלין שתיקו נסגר, אבל זאת לא היתה דוגמה מוצלחת במיוחד, כי בעניינו של ריבלין דוקא המשטרה המליצה לסגור את התיק מחוסר אשמה וכך נעשה. התיק של ריבלין שנסגר מחוסר אשמה הוא דוקא דוגמה לכך שהמלצות המשטרה חשובות מאד, ושאי אפשר לנהל משפט אם המשטרה איננה מוצאת ראיות לאשמה, ולהיפך: כאשר המשטרה מוצאת ראיות לאשמת הנחקר, שזה ככל הנראה המקרה של נתניהו, יש סיכוי טוב שיוחלט להעמיד את הנחקר לדין, מה שנתניהו מקוה שלא יקרה במקרה שלו, לא מפני שאיננו אשם, אלא מפני שבהחזיקו בתפקיד הרם ורב העוצמה של ראש ממשלה, הוא מקוה להטיל אימה על הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, כדי שיסגרו את התיק שלו בטענה שמעשיו אינם עוברים את הרף הפלילי, לא מפני שיחשבו כך אלא מפני שיפחדו מאימת זרועו של ראש הממשלה, שיש לו די כוח להתנקם בשוטרים ובפרקליטים. בדיוק מהסיבה הזו היה ראוי שראש הממשלה יתפטר, כדי שלא ישתמש במעמדו כדי להטיל אימה על החוקרים והפרקליטים והיועץ המשפטי לממשלה, ובדיוק מהסיבה הזו נתניהו נאחז בתפקידו ובמעמדו הרם כראש ממשלה, כדי להטיל אימה על רשויות החוק ולהקשות על העמדתו לדין פלילי. כל זה לגמרי גלוי לעין, אבל המוטו של משטר נתניהו הוא שאין בושה, ולכן אין גם צורך במראית עין של כיבוד שלטון החוק, שראשי ממשלה כמו מנחם בגין הבינו את חשיבותו, גם כאשר מעשי המערכת המשפטית לא היו נוחים להם. עלייתו המאוחרת של מנחם בגין לשלטון חייבת לא מעט להחלטת היועץ המשפטי לממשלה אהרון ברק להעמיד את ראש הממשלה יצחק רבין לדין על החזקת חשבון דולרים בארצות הברית, דבר שהיה אז מנוגד לחוק ותחת שלטון הליכוד הפך לחוקי. יצחק רבין התפטר מתפקידו, דבר שנתניהו לא יעשה, כי אין לו בושה, במקום בושה יש לו שפע של כוחנות ותוקפנות כלפי רשויות החוק שממלאות את תפקידן, כראוי לרשויות חוק במדינה דמוקרטית.

אני אינני זקוקה להמלצות המשטרה כדי לדעת שנתניהו קיבל טובות הנאה אסורות, כי הוא בעצמו הרעים בקולו מעל דוכן הכנסת: "מותר לקבל מתנות מחברים", למרות שאסור לאיש ציבור לקבל מתנות בכלל, למעט מתנות קטנות וקלות ערך כמו זר פרחים או בקבוק יין אחד, לא ארגזים של שמפניה בסכומים אדירים. ואני לגמרי מאמינה לעדות העובדת של ארנון מילצ'ן. שבני הזוג נתניהו ביקשו את המתנות היקרות, מפני שלמשל הבקשה של שרה נתניהו, שבנימין נתניהו חזר וביקש, לקנות לה צמיד תואם לשרשרת היקרה שכבר קיבלה במתנה ממילצ'ן, תואמת לגמרי לסיפור של רוני מאנה על הבקשה של שרה נתניהו שחברים שקנו לה תכשיט יקר ישלמו גם על תכשיט נוסף תואם, ואני מאמינה לרוני מאנה, כי העלבון שלו מיחסם המתנכר של בני הזוג נתניהו שהוא כה רצה בחברותם המפוקפקת ניכר לעין ומאד משכנע. ואני מאמינה גם לארנון מילצ'ן ועובדיו, כי עו"ד יעקב ויינרוט שמייצג את בני הזוג נתניהו, שאל את אילנה דיין בראיון המדהים שהעניק לה בתכנית "עובדה", מה כל כך נורא אם מבקשים לקנות תכשיט נוסף כדי להשלים את הסט. למרות שעו"ד ויינרוט הוא עו"ד מצוין, השאלה הזאת לא היתה מוצלחת, כי היא אישרה את העובדה ששרה נתניהו אכן נהגה כך, וזה מאד נורא שמישהו שכבר קיבל במתנה תכשיט יקר, מבקש מנותני המתנה לקנות לו עוד תכשיט יקר על חשבונם "כדי להשלים את הסט". זה כמובן לגמרי בסדר שמישהו רוצה להשלים סט של תכשיטים או מתנות אחרות, אבל אז הוא צריך לפנות בעצמו לחנות ולשלם בעצמו מכיסו על המתנה הנוספת הזאת, כי לא מבקשים מנותן מתנה להגדיל לך את המתנה, וזה כבר חוק אוניברסאלי של נימוס בסיסי, שהפרתו איננה חוצה בהכרח את הרף הפלילי, אבל היא לגמרי חוצה את רף הנימוס וההגינות, שמצופה מכל אדם ובוודאי ממי שמתיימר להיות במשך תקופה כה ארוכה ראש ממשלה. יפה שראש הממשלה היחיד בישראל שעלה לשלטון בעקבות רצח יריבו נואם לנו על כך שראש ממשלה מחליפים רק בקלפי. אבל יצחק רבין הוחלף פעם אחת מפני שהתפטר בגלל חשבון הדולרים בארצות-הברית, ופעם אחת מפני שנרצח, ובשום מקרה לא בגלל שהוחלף בקלפי, וזה מעולם לא הפריע לנתניהו לחשוב ששלטונו לגמרי לגיטימי. זה כן הפריע לאנשים שתמכו ביצחק רבין, וזה מפריע להם עד היום, ולכן הטענות של נתניהו שהיחס השלילי כלפיו איננו הוגן הן היתממות והתחסדות. מעבר לכך, בבריטניה, ששימשה תמיד כדגם מנחה לדפוסי השלטון שעוצבו במדינת ישראל, ראשי ממשלה מתפטרים ומוחלפים לעתים ללא בחירות: מרגרט תאצ'ר התפטרה כשאיבדה את תמיכת מפלגתה, טוני בלייר התפטר מבלי שנדרש לעשות כן לאחר כהונה ארוכה ומשחש שעקב המלחמה בעיראק איבד את תמיכת הציבור הבריטי שהיתה בסיס כוחו, ודיוויד קמרון, זמן לא רב לאחר הצלחה גדולה בבחירות שבהן זכה ברוב מוחלט של חברי הפרלמנט, התפטר עקב כשלונו במשאל העם המיותר והמטופש על עזיבת בריטניה את האיחוד האירופי. גם הוא עשה זאת מבלי שאיש תבע ממנו להתפטר, רק משום שחש שאין זה ראוי שימשיך בתפקידו לאחר מפלה רבת משמעות שכזו. נתניהו מתגאה בהישגיה ובאופיה המערבי המתקדם של מדינת ישראל, אבל בהתנהגותו וברמיסתו את שלטון החוק ואת רשויות החוק, הוא מקרב את ישראל יותר מכל למדינות כתורכיה של ארדואן, שלאחר שהוא ומקורביו נאשמו בשחיתות, הוא השליך לכלא את אנשי החוק והעיתונאים. בהתנהגותו חסרת הבושה והמעצורים יוצר נתניהו מצב שאיננו מותיר בידי המשטרה והפרקליטות כל ברירה: לו היה מבקש את סליחת הציבור ומתפטר, אפשר היה לומר מודה ועוזב ירוחם, ולהניח לו לנפשו, ואפילו לכבד אותו. אבל התנהגותו התוקפנית והחצופה איננה מותירה ברירה אלא להעמיד אותו לדין על העבירות שעבר ושלמעשה כבר הודה בהן. כל החלטה אחרת תהווה פגיעה קשה לא רק בשלטון החוק ובשיוויון בפני החוק, אלא תעכיר את דמותה הדמוקרטית של מדינת ישראל.          

יום ראשון, 17 בדצמבר 2017

הנאורות על פי רוגל אלפר

אני מרבה להתייחס בבלוג לעניינים תיאולוגיים, שהם בתחום עיסוקי, אבל ממעטת להתייחס לאמונה אישית, שלהבדיל מהשקפות תיאולוגיות שיש להן השפעות מרחיקות לכת על ציבורים גדולים, היא עניין פרטי בעיניי. אני עצמי גדלתי על קו תפר בין מגזרי, עם אבא קומוניסט שהגדיר את עצמו כאתיאיסט אך גם הושפע מתפיסתו הדתית של מרטין בובר, שנכדיו עמנואל ומיכאל שטראוס, ובמיוחד מיכאל הפילוסוף, היו ידידי נפש שלו מימי לימודיו באוניברסיטה ועד יומו האחרון, ועם אמא דתל"שית, שכמנהג הדתל"שים שימרה מנהגים דתיים מסוימים ורחקה מאחרים. מכל בני המשפחה העדפתי את סבי וסבתי האורתודוקסים, ובהיותי עוד ילדה החלטתי שאחיה בדיוק כמוהם, מה שאיננו באמת אפשרי, כי היחס הדתי לנשים, שהם קיבלו כמובן מאליו, איננו נסבל בעיניי, והוא הופך פחות ופחות נסבל בעיניי עם השנים, וכמובן שהדתיות נוסח גוש אמונים זרה תכלית הזרות לכל מה שהיכרתי בבית סבי, ובתקופת ילדותי היא לא עלתה כלל על הדעת בסביבה שבה גדלתי.
כשהייתי בת שש אמר לי אבי שאין אלהים וחזרתי על כך באוזני הילד שישב לידי בכיתה, והוא מיד החל לצעוק: ערביה! ערביה! היא לא מאמינה באלהים. כנראה חונך ברוח דומה לאבי גבאי. סבי וסבתי  לא דיברו אתי במפורש על אלהים, אבל בביתם הוא היה נוכח: אהבתי להתבונן בסבי מניח תפילין, להדליק נרות עם סבתי, לעזור לה בכל דבר. הרגשתי שאלהים נמצא בכל מקום ושומר עלי. מאין באה הרגשה כזו אינני יודעת. נדמה לי שכמו אהבה, התחושה של נוכחות האל איננה משהו שאפשר להסביר, ואלה שמנסים להסביר הם בהכרח מעצבנים.
כשליאור שליין או רוגל אלפר אומרים שדתיים הם אנשים שיש להם חבר דימיוני אני לא נעלבת. הרי לאלהים, כפי שניסח זאת הרמב"ם, אין גוף ואין דמות הגוף, ולכן אי אפשר לחוש אותו בחושים, אפשר רק לדמיין אותו בדימיון. מבחינה זאת הוא באמת חבר דימיוני, ואולי זאת הבעיה של אנשים חילוניים, שהם לא מבדילים בין דימיוני לבין לא קיים. דימיון הוא דבר חשוב מאד. בלי דימיון אנשים לא יכולים להבין את זולתם. מי שאין לו דימיון לעולם לא יחמול על הזולת. אולי בגלל זה לשני האנשים שהזכרתי לעולם אין חמלה על איש. ולא רק חמלה חסרה להם, גם יכולת האבחנה שלהם די מוגבלת. קשה להבחין בדקויות כשאין לך שום דימיון.
אני יכולה להבין שאנשים חילוניים חשים מצוקה גדולה מול מופעי תוקפנות וביריונות של מתנחלים וחרדים, כי גם אנשים דתיים שאינם שייכים לשני הציבורים האלה מרגישים מאד מאוימים מהם, ותחושת איום יכולה לעורר תוקפנות נגדית, אולי זה מסביר במידה מסוימת את התוקפנות החילונית, אבל רק במידה מסוימת, כי התוקפנות החילונית כלפי דתיים איננה דבר חדש. כשהייתי ילדה בחיפה והלכתי עם חצאית ארוכה סבלתי הרבה מילדים חילוניים שקראו אחרי דתיה, דתיה ולפעמים גם זרקו עלי אבנים. לכן די התעצבנתי לקרוא את נרי ליבנה שכתבה בטור שלה: "פעם היתה כאן מדינה חילונית שחיו בתוכה גם אנשים דתיים וחרדים בלי שאיש הטריד אותם". את זה שלילדים תימניים גזרו בכוח את הפיאות שמעתי מאחרים, אבל את מה שאני אישית חוויתי מחילוניים אי אפשר להשכיח ממני. כמו בסיפור של יאנוש קורצ'ק "סודה של אסתר'ל" שהסבא שלה תמיד הזכיר לי מאד את סבא שלי, אני משתדלת לחשוב שרוב האנשים אינם פוגעים בזולתם בגלל שהם שונים, אבל יש רבים מאד שכן פוגעים.
והפגיעה הקשה יותר איננה דוקא באלימות. השבוע נזכרתי במקרה איך כשרציתי ללמד באוניברסיטה הפתוחה דיבר איתי בטלפון מישהו שקרא את מה ששלחתי ונשמע מעוניין וקבע איתי פגישה, אבל מיד כשראה אותי הוא אמר: "דתיים לא יכולים ללמד על תקופת ההשכלה, כי זו תקופה אנטי-קלריקלית". אני לא זוכרת מה עניתי לו, אם בכלל. הוא בוודאי לא היה היחיד שלא רצה להעסיק אותי בגלל שנאה לדתיים, אולי אני צריכה לשמוח שהוא היה בוטה, וכך לפחות ידעתי מה באמת הסיבה שלא קיבלתי את העבודה. אני זוכרת גם איש אחד שקרא מאמר שלי ב"הארץ" שביקר את יחסה של נאט"ו לרוסיה אחרי התפרקות ברית-המועצות, ואין לי מושג למה המאמר הזה גרם לו לבקש שאפגש איתו, אבל כשהוא בא וראה אותי הוא התחיל לצעוק עלי שצורת החיים שלי איננה מתאימה למה שאני כותבת. כנראה הוא חשב שאם אני מעוניינת ביחסים טובים עם רוסיה אני צריכה להיות קומוניסטית ואתאיסטית, אבל המניעים שלי היו אחרים.
לא מעט חילונים חושבים שאנשים דתיים אפשר לנצל בלי לשלם להם, כי במגזר הדתי יש יותר מחויבות להתנדב ולעזור, ויש חילוניים שחושבים שדתיים מעוניינים בעיקר לרצות את השם, אז לא צריך לגמול להם בשכר גשמי, וגם אלה שמשלמים לדתיים, לא חושבים שצריך לשלם להם כמו לחילוניים. רק לעורכי דין מאד מפורסמים משלמים הרבה גם אם הם דתיים, אבל הם היוצאים מהכלל שמעידים על הכלל. מעניין שאנשים חילוניים שבדרך כלל בזים מאד לאנשים דתיים וחושבים שהם מטומטמים, דוקא אוהבים להעסיק עורכי-דין דתיים. אולי הם חושבים שהתפקיד של דתיים הוא ממילא לשמש עבורם מליצי יושר, אז עורך-דין דתי זה דוקא בסדר מבחינתם.
בדרך כלל לא אכפת לי מה ליאור שליין אומר ומה רוגל אלפר כותב. לרוב אפשר לנחש מהכותרות ואני מוותרת על הקריאה או הצפייה, ואני לא יודעת מה גרם לי לקרוא את הטור של אלפר ביום רביעי האחרון, למחרת הלוויה של הרב שטיינמן, שהיה רב חשוב בעדה החסידית, אלפר כינה אותו "גדול הפרימיטיבים". אלפר כתב: "מאליו מובן שרוב רובו של הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן. בעבור אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים, הרב שטיינמן לא היה רלוונטי ופסיקותיו היו כקליפת השום, זוטות".
גם אני יכולה להניח שרוב הציבור החילוני לא ידע מיהו הרב שטיינמן ובאמת הציבור החילוני לא חייב לדעת מיהו ובוודאי לא חייב להתאבל עליו, אבל כן חייב לכבד את המת לפחות בכך שלא יבזה אותו, כי לבזות אדם מת כשגופתו מוטלת לפנינו זאת לא רק גסות רוח, זה חוסר אנושיות, שאמנם מתאים למישהו שאין לו דימיון ואין לו חמלה. אבל מה שיותר מטריד זה האופן שבו רוגל אלפר איננו מתבייש לתאר את עצמו ואת שכמותו, באשר הוא חילוני: "אנשים נאורים, משכילים, אתאיסטים ורציונליים."
ובפיסקה הבאה הוא מגדיל לעשות ומוסיף: "המביט על האופן שבו מתנהל כיום העולם צריך ללקות בעיוורון קוגניטיבי מוחלט, בלקות מחשבתית של ממש, כדי לדבוק באמונה באל שברא את העולם, הכתיב את עשרת הדיברות, בחר בעם ישראל ומשגיח אישית על המתפללים אליו."
לדידו של אלפר, והוא לא היה ראוי להתייחסות לולא היתה צורת המחשבה שלו נפוצה כל כך בקרב אנשים חילוניים, הדתיים סובלים מלקות מחשבתית, בניגוד לחילוני שאצלו קיימת חפיפה בין המושגים "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי".
כשקראתי את הדברים חשבתי על כך שליאור שליין מכלה תמיד את זעמו בנפתלי בנט, אבל פוסח על אביגדור ליברמן, שהוא חילוני, ולכן כנראה לדידם של אלפר ושליין הוא אדם "נאור, משכיל, אתאיסט ורציונלי", כפי שעולה מהכרזותיו האחרונות. אבל המציאות היא שנאורות, השכלה ורציונליות, אינן נגזרות של חילוניות, אלא של אמונות אחרות, שלעתים הן מתנגדות לאמונה באל ולעתים דוקא שואבות ממנה. עמנואל קאנט, פילוסוף מאד מזוהה עם המושגים "נאורות, השכלה ורציונליות", היה אדם דתי מאד. כנראה שרוגל אלפר, למרות שאיננו מאמין כלל באלהים, קצת פחות משכיל ממנו, אבל זה לא צריך להפריע לו. באוניברסיטה הפתוחה בוודאי היו שמחים לאפשר לו ללמד על תקופת ההשכלה.

   

יום חמישי, 14 בדצמבר 2017

הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל

לפעמים החלטות חשובות ומשפיעות מתקבלות בעקיפין ומהסיבה הלא נכונה, כמו ההכרה של טראמפ בירושלים כבירת ישראל, שהתקבלה בעיקר כדי לחפות על כך שהוא איננו מקיים את הבטחת הבחירות שלו ליהודים להעביר את שגרירות ארצות-הברית לירושלים, וכנראה לא יקיים אותה גם בהמשך כהונתו. יחד עם זאת הטענות של מתנגדי ההחלטה שהיא חפוזה וחסרת אחריות אינן הוגנות, כי ברור שההחלטה הזאת לא התקבלה כלאחר יד, אלא נשקלה היטב גם במחלקת המדינה, והיא בעצם פשרה בין אלה שרצו לשמור על המצב הקיים לבין אלה שחושבים שהיחס לישראל איננו הוגן ואיננו משקף את הידידות המוצהרת בין שתי המדינות, אלא את הפחד ממדינות ערביות ומוסלמיות, פחד שמאז פיגועי ה-11 בספטמבר אמריקאים רבים רואים בו סוג של השפלה, ורבים מהאמריקאים האלה תומכים בטראמפ. לא כולם אוונגליסטים אדוקים שחולמים על שיבת ישו השנייה, חלקם פשוט מתקשים לסלוח למוסלמים על פיגועי הטרור, בדיוק כמו שישראלים רבים מתקשים לסלוח לפלשתינים על פיגועי הטרור נגד אזרחים. עליית טראמפ לשלטון היא במידה רבה תוצאה מאוחרת של פיגועי ה-11 בספטמבר, שהטרור של דאעש חזר והגביר את עוצמתם בתודעה האמריקאית, כפי שהימין בישראל התחזק מאד ושומר על כוחו בגלל השפעתה הנמשכת של אינתיפאדת אל-אקצה. האמריקאים מסרבים לראות את הדברים כמו חוסני מובארק ומנהיגים מוסלמים נוספים, שטענו לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר כי כעת ארצות-הברית צריכה להפסיק לתמוך בישראל ולנטות יותר לטובת הערבים. גם טוני בלייר מיהר אז להאשים בעקיפין את ישראל בפיגועים. אבל התרבות האמריקאית, שיש לה הרבה מגרעות, בכל זאת יש לה מסורת של הוגנות, ולא נראה לאמריקאים הוגן להעניש דוקא את ישראל על פשעי הערבים. גם ברק אובמה שרצה מאד לעזור לפלשתינים לא מאד הצליח בכך, לא רק בגלל השליטה הרפובליקנית בקונגרס, אלא בגלל שהציבור האמריקני בכללותו מעולם לא אהד את הערבים, ומאז ה-11 בספטמבר אוהד אותם עוד הרבה פחות.
אני אישית מאד שמחה על ההכרזה של טראמפ שהוא מכיר בירושלים כבירת ישראל, למרות שאני מודעת לכך שהיא תגבה מאיתנו מחיר. השמחה שלי נובעת בעיקר מכך שהסירוב להכיר בירושלים כבירת ישראל והדרישה להפוך את ירושלים לעיר בינלאומית אינם נובעים מהתחשבות בפלשתינים או בערבים בכלל, אלא מהתפיסה הנוצרית האנטישמית שאומצה גם בידי המוסלמים, שהיהודים איבדו את זכותם לירושלים בגלל אחריותם כביכול לרצח אלהים ועליהם לנוד לעד בגלות ולהיות מעונים ומבוזים, תפיסה שעד 1965 הכנסיה הקתולית החזיקה בה במוצהר, ומאז היא מחזיקה בה שלא במוצהר. לא במקרה ההתנגדות החזקה ביותר להכרזת טראמפ בעולם הנוצרי מגיעה מאיטליה ומצרפת, מדינות שהקתוליות הלא מוצהרת שלהן היא מרכיב מכריע ביחסן לישראל. לא במקרה המדינות הכי אנטי קתוליות, ארצות-הברית וצ'כיה, הן אלה שיחסן לישראל הוא החיובי ביותר. דת היא מרכיב חשוב מאד בפוליטיקה, לא רק אצל מי שמצהיר על כך בגלוי, גם אצל מי שקורא לעצמו חילוני. לכן גם הזעם הגדול על החלטת טראמפ וביטויי העוינות כלפי ישראל: פגיעה בתיאולוגיה הקתולית קשה יותר לעיכול מפגיעה באינטרסים ארציים.
הניסיון של מתנגדי ההכרה בירושלים בעולם הנוצרי לטעון שמניעיהם הם דאגה לפלשתינים או להחרפת הסכסוך הישראלי-פלשתיני יכלו לשכנע אילו יחד עם הכרתם במדינת ישראל עם הקמתה בשנת 1948 היו מכירים במערב ירושלים כבירת ישראל. במקרה כזה אפשר היה להפריד בין הכרה במערב ירושלים כבירת ישראל לבין סירוב להכיר בשליטה ישראלית בשטחים הכבושים, לרבות מזרח ירושלים. מכיוון שהכרה כזו במערב ירושלים כבירת ישראל לא ניתנה מעולם, הציבור הישראלי רשאי לראות בהבעות הדאגה של צרפת והנהגת האיחוד האירופי להשפעת ההכרה האמריקאית בירושלים על הסכסוך הישראלי-פלשתיני ביטוי של צביעות ושנאת ישראל, וסביר להניח שרוב הציבור הישראלי אכן רואה כך את הדברים. הזעם הערבי והמוסלמי על הכרת ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל נובע מכך שכעת זהו שינוי במצב שאליו התרגלו במשך שנים רבות ושהעניק גיבוי להתכחשות הערבית והמוסלמית המוחלטת לקשר ההיסטורי והרגשי שבין העם היהודי לירושלים.

הזעם גם בעולם המוסלמי וגם במערב אירופה על ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל נובע מכך שההכרה הזו היא בהחלט החלטה שמשנה את המציאות, גם אם איננה מלווה בהעברת השגרירות האמריקאית או השגרירויות האחרות לירושלים. למשל לגבי השאלה שנדונה לפני זמן לא רב בבית המשפט העליון של ארצות הברית, האם רשאי אזרח אמריקאי שנולד בירושלים להירשם בדרכונו האמריקאי כיליד ישראל. ברוב דיעות החליט בית המשפט העליון בארצות הברית לאסור אפשרות כזאת, וזאת בין השאר בטענה שבענייני מדיניות חוץ עמדת הנשיא גוברת על עמדת הקונגרס. כעת עמדת הנשיא היא להכיר בירושלים כבירת ישראל מבלי לציין את גבולות ירושלים, לכן תיאלץ מחלקת המדינה האמריקאית ככל הנראה לאפשר לאזרחים אמריקאים ילידי ירושלים להירשם בדרכוניהם האמריקאים כילידי ישראל, והדמוקרטים שתמכו בעבר בטענה שמדיניות החוץ היא פררוגטיבה של הנשיא לא יוכלו לערער על כך. לכן הטוענים שלהכרת ארצות הברית בירושלים אין שום משמעות ושהיא לא תשנה דבר בפועל טועים. יש להכרה הזו משמעות רבה, דתית, משפטית, מדינית ופוליטית, ויש לה גם מחיר. עד כמה תהא ההחלטה משמעותית, וכמה גבוה יהא המחיר שנשלם עליה עדיין איננו יודעים. אבל יש לנו בהחלט סיבה לשמוח על כך שהאדירה במדינות מכירה בבירתנו. גם אם נסיבות ההכרה הינן כפי שהינן, זו הכרה משמעותית וחשובה. 

יום ראשון, 10 בדצמבר 2017

פרנץ קפקא / אפוריזמים - המשך קובץ ציראו

אני מביאה כאן את חלקו השני של קובץ ציראו, אוסף האפוריזמים של קפקא, שאת חלקו הראשון הבאתי כאן. מאחר שהמיספור המקורי מבולבל, מיספרתי את הקטעים מחדש על פי הסדר, כדי להקל על הקוראים, אך אין למיספור זה כל משמעות.

להלן המשך קובץ ציראו:

58. בעזרת האור החזק ביותר אפשר לפרק את העולם. למול עיניים חלשות הוא מתחזק. למול עיניים חלשות יותר הוא קופץ אגרופים, למול עיניים עוד יותר חלשות הוא מתבייש ומנפץ לרסיסים את מה שאיננו מעז להתבונן בו.
59. הכל הוא מירמה: לחפש את המידה המזערית של המירמות, להישאר במידה הרגילה, לחפש את המידה המירבית. במקרה הראשון מרמים את הטוב, בכך שרוצים להפוך את השגתו לקלה מדי, ומרמים את הרע, בכך שמציבים לו תנאי מאבק לגמרי לרעתו. במקרה השני, מרמים את הטוב בכך שכלל אין שואפים לו עלי אדמות. במקרה השלישי מרמים את הטוב, בכך שמתרחקים ממנו ככל האפשר, ומרמים את הרע, בכך שמקווים להופכו חסר אונים על ידי העצמתו עד מירבו. יש להעדיף איפוא את המקרה השני, כי את הטוב מרמים תמיד, את הרע, לפחות למראית עין, במקרה זה לא.
60. ישנן שאלות שלא היינו מסוגלים להתגבר עליהן, לולא פטר אותנו הטבע מלשאול אותן.
61. לכל מה שמחוץ לעולם החומר ניתן להשתמש בשפה רק על דרך הרמיזה, אבל לעולם לא על דרך ההשוואה, ולו גם בקירוב, מכיוון שהיא, בהתאם לעולם החומר, עוסקת רק בקניין וביחסים עמו.
62. אדם משקר פחות ככל האפשר, רק כאשר אדם משקר ככל האפשר פחות, לא כאשר יש לו פחות ככל האפשר הזדמנות לכך.
63. גרם מדרגות שצעדי ההולכים לא שיקעוהו לעומק, מנקודת מבטו שלו, רק עץ שומם שחובר לו יחדיו.
64. מי שמוותר על העולם, חייב לאהוב את כל האנשים, כי הוא מוותר גם על עולמם. מכאן הוא מתחיל לתפוס את המהות האנושית האמיתית, שאיננה יכולה להיות אלא אהובה, בהנחה שכולם שווים לו.
65. מי שאוהב את רעהו בתוך העולם, איננו עושה יותר או פחות עוול, ממי שאוהב את עצמו בתוך העולם. נותרת רק השאלה, אם הראשון הוא אפשרי.
66. העובדה שאין דבר מלבד העולם הרוחני, נוטלת מאיתנו את התקוה ונותנת לנו את הוודאות.
67. האמנות שלנו היא הוויה מסונוורת על ידי האמת: האור על הפנים המתעווים ונרתעים אמת הוא, דבר מלבדו איננו.
68. הגירוש מגן עדן הוא ברובו נצחי: אמנם הגירוש מגן עדן הוא סופי, מן החיים בעולם אין מפלט, אבל נצחיות התהליך, (או בהדגשה זמנית: החזרה הנצחית על התהליך) יוצרת למרות זאת אפשרות, שלא רק שיכולנו להישאר תמיד בגן עדן, אלא שהננו תמיד נמצאים שם בפועל, בין אם אנו כאן יודעים זאת ובין אם לאו.
69. הוא אזרח חופשי וכבול של הארץ, כי הוא אחוז בשרשרת, שהינה ארוכה דיה כדי להעניק לו בחופשיות את כל מרחבי הארץ, אך ארוכה רק במידה שדבר לא יוכל לסחוף אותו אל מעבר לגבולות הארץ. אבל בה בעת הוא אזרח חופשי וכבול של השמיים, כי הוא אחוז גם בשרשרת של השמיים שאורכה מחושב בדומה לכך. כשהוא שואף ארצה, חונק אותו הקולר של השמיים, כשהוא שואף השמיימה, חונק אותו זה של הארץ. ולמרות זאת עומדות לרשותו כל האפשרויות והוא חש זאת: כן, הוא אפילו מסרב לייחס הכל למשגה שחל באופן שנכבל בראשונה.  
70. הוא רודף אחרי העובדות כמו גולש טירון במחליקיים, שבנוסף לכך מתאמן במקום אסור לגלישה.
71.  מה שמח יותר מאמונה באל הבית!
72. באופן תיאורטי קיימת אפשרות לאושר מושלם: להאמין בבלתי ניתן להכחדה בעצמו ולא לשאוף אליו.
73. הבלתי ניתן להכחדה הוא אחד: הוא כל אדם יחיד ובה בעת הוא כולם יחדיו, מכאן הקשר הבלתי ניתן להתרה בין האנשים שאין דומה לו.
74. ישנן תובנות באותו אדם שיש להן, אמנם בשוני מוחלט, אותו אובייקט, כך שמוכרחים לשאוב אותן רק מסובייקטים שונים באותו אדם.
75. הוא זולל את האוכל שנפל משולחנו: לכן הוא שבע יותר מכולם, אמנם לזמן קצר, אבל הוא שוכח לאכול מעל השולחן, לכן נפסקת גם נפילת האוכל.
76. אם מה שהיה צריך להיכחד בגן עדן היה ניתן להכחדה, הוא לא היה מכריע: אם לעומת זאת היה בלתי ניתן להכחדה, אזי אנו חיים באמונה כוזבת.
77. בחן את עצמך ביחס לאנושות. למפקפקים היא גורמת לפקפק, למאמינים - להאמין.
78. התחושה הזאת: "כאן אינני מטיל עוגן" – ומיד לחוש סביבך את הזרם הגואה, הסוחף!
79. מיפנה. אורבת, מפוחדת, מקוה, מתגנבת התשובה אל השאלה, תרה מיואשת בפרצופה האטום, עוקבת אחריה בדרכים חסרות ההיגיון ביותר, כלומר אלה ששואפות להימלט ככל האפשר מן התשובה.  
80. משא ומתן עם אנשים מפתה להתבוננות עצמית.
81. הרוח תשתחרר רק כשתחדל מלהיות מעצור.
82. האהבה הגשמית מעלימה את האהבה השמיימית: לבדה אינה יכולה לעשות זאת, אבל מכיוון שהיא מכילה בלא יודעין יסוד של האהבה השמיימית, היא יכולה לעשות זאת.
83. האמת איננה ניתנת לחלוקה, לכן איננה יכולה להכיר את עצמה: מי שרוצה להכיר אותה, חייב להיות שקר.
84. איש איננו יכול להשתוקק למה שבסופו של דבר מזיק לו. אם יש אצל אנשים יחידים מראית עין כזו, ואולי תמיד יש, ההסבר לכך הוא שמישהו באדם משתוקק למשהו שאמנם מועיל לו, אבל מאד מזיק למישהו שני שנמשך למחצה לשפוט את המקרה. לו התייצב האדם מיד בהתחלה, לא רק בזמן השיפוט, לצד השני, היה המישהו הראשון נמחק ויחד עמו ההשתוקקות. 
85. מדוע אנו מתלוננים על החטא הקדמון? לא בגללו גורשנו מגן העדן, אלא בגלל עץ החיים, כדי שלא נאכל ממנו.
86. איננו חוטאים, רק משום שאכלנו מעץ הדעת, אלא גם משום, שטרם אכלנו מעץ החיים. חוטאים הוא המצב שבו אנו נמצאים, ללא תלות באשמה.
87. נבראנו כדי לחיות בגן-עדן. גן-העדן נועד לשרתנו. יעודנו השתנה. לא נאמר שגם יעודו של גן-העדן יכול להשתנות.
88. הרוע הוא הקרנה של התודעה האנושית במצבי מעבר מסוימים. לא עולם המעשה הוא מראית-עין, אלא הרוע שלו, שאמנם לעינינו מהווה את עולם המעשה.
89. מאז החטא הקדמון יש לנו בעצם יכולת שוה להכרת הטוב והרע: למרות זאת אנו מחפשים בדיוק כאן את יתרונותינו היחודיים. אבל רק מעבר להכרה זו מתחילים ההבדלים האמיתיים. התופעה המנוגדת תתחולל באמצעות הדבר הבא: איש איננו יכול להסתפק בהכרה לבדה, אלא חייב לשאוף, לטפל בה בהתאם. אבל לכך לא ניתן לו הכוח, לכן הוא אנוס להרוס את עצמו, למרות הסכנה שאפילו לכך לא יספיק לו הכוח, אך לא נותר לו אלא ניסיון אחרון זה. (זה גם טעמו של האיום בעונש מוות על אכילה מעץ הדעת. אולי זה גם הטעם המקורי למוות הטבעי.) כעת הוא חושש מניסיון זה: הוא היה מעדיף לבטל את ההכרה בין טוב לרע (הכינוי "חטא קדמון" מתייחס לפחד זה): אבל את הנעשה אין להשיב, אפשר רק לטשטש אותו. למטרה זו נוצרו המניעים. כל העולם מלא בהם, כי אולי כל העולם הנראה לעין איננו אלא מניע של אדם המבקש לנוח כהרף עין. ניסיון לזייף את עובדת ההכרה, להפוך תחילה את ההכרה למטרה.
90. אמונה כמו גיליוטינה, כה קשה, כה קל.
91. המות ניצב לפנינו, בדומה לתמונת קרב אלכסנדר על הקיר בכיתה. באמצעות מעשינו, עוד בחיים האלה, ניתן להחשיך את התמונה או למוחקה כליל.
92. שתי אפשרויות: להקטין את עצמו עד אינסוף, או להיות כזה. השני הוא סיום, לפיכך אי-מעשה. הראשון התחלה, לפיכך מעשה.  
93. כדי למנוע טעות מילולית: מה שיש להורסו בעודו פעיל, צריך קודם כל לעוצרו בכוח: מה שמתפרק, מתפרק, אבל אי אפשר להורסו.
94. פולחן האלילים הראשון היה בוודאי פחד מפני הדברים, אבל עם זאת הפחד הכרוך בו מפני כורח הדברים, ועם זאת הפחד הכרוך בו מפני האחריות לדברים. כה נוראה נראתה האחריות הזו, שלא העזו כלל להטיל אותה על ישות חוץ-אנושית יחידה, כי גם בתיווכה של ישות יחידה, עדיין לא הוקלה האחריות האנושית די הצורך, המשא ומתן עם ישות יחידה עוד היה מוכתם יתר על המידה באחריות, לכן העניקו לכל דבר אחריות לעצמו, למעלה מכך, העניקו לדברים אלה גם אחריות יחסית לבני האדם.
95. בפעם האחרונה פסיכולוגיה!
96. שתי משימות של ראשית החיים: שוב ושוב לצמצם את חוגך, ושוב ושוב לבחון, אם אינך מחזיק את עצמך חבוי אי שם מחוץ לחוגך.
97. הרוע נמצא לעתים ביד כמו כלי עבודה, במודע או שלא במודע הוא מניח לעצמו, כשיש רצון לכך, לשכב בצד ללא התנגדות.
98. השמחות בחיים אלה אינן שמחות החיים, אלא פחדנו מן העלייה לחיים נעלים יותר: יסורי החיים האלה אינם יסורי החיים, אלא שאנו מייסרים את עצמנו עקב הפחד הזה.
99. רק פה הסבל הוא סבל. לא מפני שהסובלים פה יזכו במקום אחר להוקרה עקב הסבל הזה, אלא מפני שמה שבעולם הזה קרוי סבל, בעולם הבא, מבלי להשתנות ורק פטור מניגודו, הינו אושר.
100. דימוי רוחבו ומלואו האינסופיים של היקום הוא תוצאת תערובת שנדחקה לקצה של בריאה מאומצת והכרה עצמית חופשית.
101. עד כמה יותר מדכאת מן ההכרה חסרת-הרחמים במצבנו הנוכחי החוטא, היא אפילו ההכרה החלשה ביותר בהצטדקותנו הנצחית על זמניותנו. רק הכוח לשאת הכרה שנייה זו, שבטהרתה מכילה במלואה את הראשונה, הוא קנה המידה לאמונה.
102. יש מניחים, שלצד המירמה הגדולה המקורית, מתקיימת בכל מקרה מירמה קטנה מיוחדת לעצמה, זה כמו כשמציגים על הבמה מחזה אהבים, והשחקנית, מלבד החיוך המעושה לאהובה, מחייכת גם עוד חיוך ערמומי במיוחד לצופה מסוים מאד ביציע העליון. זה נקרא להרחיק לכת.
103. אפשר להעניק ידע על השטני, אך לא אמונה בזה, כי שטני יותר ממה שיש שם, איננו בנמצא.
104. החטא תמיד גלוי ואפשר מיד לתפוס אותו בחושים. הוא מחובר לשורשיו ואסור לעקור אותם.
105. את כל היסורים סביבנו חייבים גם אנו לסבול. לכולנו אין גוף אלא גידול, והוא מוביל אותנו דרך כל הכאבים, בצורה כזו או אחרת. אז כפי שהילד מתפתח דרך כל שלבי החיים עד לזיקנה ולמוות, (וכל שלב נראה לקודמו, מתוך כמיהה או פחד, כבלתי מושג), כך אנו מתפתחים (כשאנו קשורים הדוקות לאנושות לא פחות מאשר לעצמנו) דרך כל יסורי העולם הזה. בהקשר הזה אין מקום לצדק, אך גם אין מקום לפחד מפני הסבל, או לפרש את הסבל כזכות. 
106. אתה יכול להירתע מסבל העולם, זה נתון לך ותואם את טבעך, אבל אולי דוקא הרתיעה הזו, היא הסבל היחיד שביכולתך למנוע.
107. לאדם יש רצון חופשי שהוא שילוש:
ראשית הוא היה חופשי כאשר הוא רצה בחיים האלו: אמנם כעת איננו יכול להשיב את הדברים לאחור, כי כבר איננו אותו אדם שרצה זאת אז, אבל הוא יכול להיות [חופשי] במידה שהוא מוציא לפועל את רצונו מאז, בעודו חי.
שנית הוא חופשי כאשר הוא יכול לבחור את מהלך ודרך החיים האלה.
שלישית הוא חופשי כאשר הוא, בתור מי שפעם יהיה שוב, מגלה רצון לעבור את החיים בכל תנאי ולהנחות את עצמו באופן כזה, ודוקא בדרך שאמנם נבחרה, אבל בכל מקרה כה לבירינטית, שלא ימנע מעצמו לחוות כל פגם בחיים האלה.  
זהו שילוש הרצון החופשי, אבל זה גם, מאחר שהוא קורה בו זמנית, אחד, ובעצם זה כל כך אחד, שאין בו מקום לרצון, חופשי או בלתי חופשי.
108. אמצעי הפיתוי של העולם הזה, כמו גם הסימן לערובה לכך, שהעולם הזה הוא רק מעבר, הוא דבר זה עצמו. בצדק, כי רק כך יכול העולם הזה לפתות אותנו, וזה תואם לאמת. אבל הגרוע ביותר הוא, שלאחר פיתוי מוצלח אנו שוכחים את הערובה, וכך בעצם פיתה אותנו הטוב לרע, מראה האשה במיטתה.
109. הענווה מעניקה לכל אחד, גם למיואש הבודד, את היחס החזק ביותר לזולת, ואכן מיד, אמנם רק כשהענווה היא מוחלטת ומתמדת. היא יכולה לעשות זאת, כי היא לשון התפילה האמיתית, בה בעת גם פולחן וגם קשר חזק ביותר. היחס לזולת הוא יחס התפילה, היחס לעצמו הוא יחס השאיפה, מן התפילה יבוא הכוח לשאוף.
110. האם תוכל להכיר דבר מה מלבד מירמה? אם המירמה תחוסל פעם, אסור לך להביט בכך, או שתהפוך לנציב מלח.
111. כולם מאד ידידותיים לא', כמו שמישהו מתאמץ בקפדנות לשחק ביליארד מצוין אפילו לפני שחקנים טובים, עד אשר מגיע השחקן הגדול, בודק בקפידה את האלה, לא סובל טעויות של קודמיו, אבל אז, כשהוא עצמו מתחיל לשחק, מתפרע באופן הכי חסר התחשבות.
112. "אז הוא שב למלאכתו, כאילו לא אירע דבר". זו הערה ששגורה בפינו משפעת סיפורים עתיקים מעורפלים, למרות שאולי איננה מתממשת אצל איש.
113. "אי אפשר לומר שחסרה לנו אמונה. העובדה הפשוטה של חיינו לבדה איננה מאפשרת לשלול את האמינות שלה." "יכולה להיות כאן אמינות? אדם איננו יכול שלא לחיות." "אפילו באותו 'איננו יכול שלא לחיות', מסתתר כוחה המטורף של האמונה: בשלילה הזו היא לובשת דמות."
114. אין זה נחוץ שתצא מן הבית. הישאר ליד שולחנך והקשב. אל תקשיב, רק המתן. אל תמתין, רק היה לגמרי שקט ובודד. העולם יציע לך את עצמו לחשיפה, הוא איננו יכול אחרת. הוא יתפתל לפניך מוקסם.


יום חמישי, 7 בדצמבר 2017

רזאל והסרט השחור

תחילה לא חשבתי להתייחס לזמר הדתי יונתן רזאל שהדביק על עיניו סרט שחור כדי שלא לראות את הנשים שרקדו למרגלות הבמה שעליה הופיע, דוקא מאמרה המנומק של אריאנה מלמד הבוקר בגלריה של  הארץ שהגנה עליו, הוא שהטריד אותי כל היום. מלמד ראתה במעשה ציות למצוות שמירת עיניים, "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם, למען תזכרו, ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם" (במדבר, פרק ט"ו), להלן הפיסקה כולה, המתייחסת למצוות ציצית: "ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת: והיה לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ןאחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם, והייתם קדושים לאלהיכם: אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה' אלהיכם". לדברי מלמד, כל עוד רזאל איננו מונע מנשים להקשיב לו ולהתלבש כרצונן ולרקוד כרצונן, ורק מכסה את עיניו, כל עוד איננו פוגע בזכויות הנשים, אין כל רע בהדבקת הסרט על עיניו כדי שלא לראותן. זהו בעיניה אך ורק ביטוי לתפיסה הרבנית שגבר חייב להישמר מכל משמר שמא יתפרצו יצריו הדמוניים.
ראשית אינני יכולה שלא להתייחס לפסוק עצמו, שמלמד מצטטת תוך קבלת הפרשנות המיזוגנית המאוחרת שלו. מצוות ציצית לא נועדה למנוע סכנת צפייה בנשים, אלא סכנת עבודה זרה. ראיית הציצית התכולה, שצבעה כצבע השמיים, אמורה להזכיר לנושא הציצית את מחויבותו לאלהים, כדי שלא יזנה לבבו אחר אלהים אחרים, כמו שנאמר בדברים ל"א פסוק ט"ז: "ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי ניכר-הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי איתו". הביטוי "לזנות אחרי אלהים אחרים" חוזר במקרא בצורות שונות, ובשום מקום אין עניינו הפקרות מינית אלא עבודה זרה. החלפת איסור עבודה זרה באיסור צפייה בנשים מרקדות הוא מסימני הזמן הזה, שהדת היהודית כולה נצטמצמה בו לשנאת נשים וביזוין.
כן, ביזוי הנשים, כי יחסים בין אדם לרעהו אינם מצטמצמים להימנעות מפגיעה בזכויות הזולת. הם כוללים גם כבוד והתנהגות נעימה לזולת כדברי שמאי בפרקי אבות "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". מכיוון שבספר בראשית א' נאמר לנו "ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה בראם", הרי שגם הנשים הן בכלל אדם, וגם אותן יש לקבל "בסבר פנים יפות", ולא בהדבקת סרט שחור על העיניים, שמסמן: "אינני רוצה לראותכן." כל כך אינני רוצה לראותכן, שלא די לי סתם לעצום את עיניי. הרי למי שאיננו רוצה לראות דבר מה העניק האל עפעפיים שאפשר לעצום בקלות, ולו עצם רזאל את עיניו איש לא היה מתרגש מכך. אולי בכלל היו חושבים שהוא עוצם את עיניו מההתרגשות שמעוררת בו השירה, ולא ממראה הנשים המרקדות לפניו. אבל רזאל רצה לסמן שאיננו רוצה לראות את הנשים, שלדברי מלמד "רקדו בשמחה על גבול האקסטזה", שכאן היא כבר רומזת שהנשים נהגו בפריצות, שזה כבר באמת מעליב ומרגיז, כי ריקודן ביטא שמחה תמימה ולא הפגנת מיניות. רזאל רצה לסמן את הסתייגותו מהן בצורה כה מפורשת, שלא הסתפק בעצימת עיניים והדביק על עיניו סרט שחור.
בניגוד למה שכותבת מלמד, הדבקת הסרט השחור על העיניים, כמו פרקטיקות אחרות שמבזות נשים, איננה מבטאת רק פחד שמא לא ישלוט הגבר ביצריו. היא בהחלט מביעה דיעה על טבען של נשים. הדמוניות בתפיסה הרבנית איננה מיוחסת ליצרים הגבריים, אלא לטבע הנשי, שנתפס כמכיל יסוד שטני, יסוד מכשף, בדומה לסירנות שיש לאטום את האוזניים בפני שירתן כדי שלא לרדת למצולות. זהו גם המקור האמיתי לאיסור המגונה על שירת נשים בלבד, שכן איש איננו אוסר על נשים להקשיב לשירת גברים, מה שהיה נדרש לו באמת היה מדובר בצניעות. הגברים נחשבים כמי שיש בהם יסוד אלוהי, והנשים כמי שיש בהן יסוד שטני. ציד המכשפות לא נבע מאמונה שהנשים עצמן הן בעלות כוח מכשף, אלא מאמונה שהנשים שהואשמו בכישוף הפכו לבנות זוגו של השטן שהיפרה אותן בזרעו הירוק והקר – תיאורים אלה מופיעים באינספור משפטי מכשפות מן המאות ה-16 וה-17, והם חילחלו גם ליהדות, שמעולם לא הצטיינה באהבת נשים, ותמיד העדיפה להתחיל את התנ"ך בפרק ב', ולראות באשה רק צלע מצלעות אדם, כלומר עצם, תרתי משמע, לא אדם. דרישות הצניעות כביכול, שדורשות מנשים להתפלל מאחורי מחיצה, להימנע מלהשמיע קול, ואף לעבור למדרכה אחרת, אינן רק ביטוי לקושי כביכול של הגבר לשלוט ביצריו למראה אשה. אלה הם ביטויים לאמונה שהאשה מכילה יסוד שטני שלא רק מעורר את יצרו של הגבר, אלא גורם לו לאבד עליו שליטה, לאבד שליטה לא משום שאיננו שולט ביצרו אלא משום שהיסוד השטני באשה חזק ממנו.
את כל התחושות והאמונות האלה ביטא והחצין יונתן רזאל כשהדביק על עיניו את הסרט השחור כדי שלא לצפות בנשים ששירתו עוררה בהן שמחה תמימה שהן נתנו לה ביטוי. היה מכובד יותר והרבה פחות מעליב אם היה פשוט מבקש מהן לשבת ולא לרקוד – בקשה סבירה שזמר יכול להפנות לקהלו, וטועה מלמד אם היא חושבת שיש חציצה גמורה בין דיכוי זכויות הנשים בישראל לבין הפרקטיקות המאוסות שהפכו נפוצות במגזר הדתי והחרדי להגנת הגבר מהיסוד הדמוני הקיים כביכול באשה. מי שזקוק להדבקת סרט שחור על עיניו כדי להתגונן משמחתן של נשים, לא ימנע גם מפגיעה בזכויותיהן, ובכל מקרה גם הלבנת פניהן של נשים שלא זממו כל רע היא מעשה ראוי לגנאי.




יום שלישי, 5 בדצמבר 2017

אנייס וארדה / אנשים ומקומות

הלכנו לסרט של הבמאית הקשישה אנייס וארדה וצלם הדיוקנאות ז'י-אר, שקוראים לו בעברית "אנשים ומקומות", ובצרפתית קוראים לו Vilages et Visages, שזה אומר "כפרים וקלסתרים", כי הם משוטטים בכפרים בצרפת, ומצלמים אנשים, ואחר כך מגדילים את התמונות שלהם ומדביקים אותן על קירות הבתים או על מגדלים או על דברים אחרים, ובאופן מוזר הדיוקנאות המוגדלים שמודבקים על קירות בניינים או מגדלי מים או מקומות אחרים, גורמים לאנשים להיראות באמת גדולים מהחיים, כאילו הצילום כבר איננו צילום רגיל של מישהו אלא דיוקן מיתולוגי. זה לא דומה בשום צורה לשלטים של דוגמנים או פוליטיקאים שרגילים לראות אותם תלויים בכל מיני מקומות, אולי מפני שהדיוקנאות הם בשחור לבן, מה שהופך אותם לאיקוניים. קשה אפילו להסביר למה. אולי מפני שאנחנו מזהים שחור לבן עם דימויים איקוניים מהעבר, ואולי מפני שהצילומים הם אמנותיים.
הצילומים של ז'י-אר מזכירים לאנייס וארדה צילומים שהיא צילמה שנים רבות קודם לכן, גם כן בשחור לבן, צילומים של אנשים שכבר מתו מזמן, כמו צלם האופנה גי בורדן, שהיה ידיד או אהוב שלה, והיא אהבה לצלם אותו בעירום. הצילומים הישנים האלה של אנייס וארדה הרבה יותר נועזים מהצילומים החדשים של ז'י-אר, שמצלם אנשים לבושים. אנייס וארדה בעצמה לא מצטלמת בעירום, אבל היא מאד חשופה בסרט. הפנים שלה חשופים, הקמטים שלה חשופים, הפצעים שלה חשופים, גם הפצעים של הנפש. ז'י-אר מצלם את כפות הרגליים שלה ואת העיניים שלה ומדביק את הצילומים על רכבות שנוסעות למרחקים. הוא קורא לצילומים: "החתיכות שלך", כאילו אלה חתיכות מהגוף של אנייס וארדה ולא צילומים חתוכים. אנייס וארדה מסתכלת על כפות הרגליים הצמודות שלה ואומרת שהן כמו לב מקומט. פתאם זה נראה כל כך מובן מאליו שכפות רגליים צמודות יוצרות צורה של לב.
אנייס וארדה היא מאד קטנה ועצובה וז'י-אר הוא מאד ארוך וצחקן והוא לובש בגדים שחורים וכובע שחור ומשקפיים שחורים שרק בדיעבד מבינים שהמשקפים השחורים גורמים לז'י-אר לראות הכל הרבה יותר כהה ממה שהוא, או הרבה יותר קודר ממה שהוא, ואולי לכן הצילומים שלו נראים כמו רישומים. ז'י-אר עצמו מאד מתקשה להיחשף. אנייס וארדה כל הזמן מבקשת ממנו להסיר את הכובע ואת משקפי השמש הכהים שלו, כדי שתוכל לראות היטב את הפנים שלו ואת העיניים שלו, אבל ז'י-אר אף פעם לא מסיר את הכובע ואת המשקפיים שלו, וגם לא מספר כמעט שום דבר על עצמו. הוא לא עונה על שאלות אם הוא חי לבד, את מי הוא אוהב, אם יש לו משפחה. אי אפשר לדעת איך קוראים לו באמת. אפילו סבתא שלו, שהיא האדם היחיד הקרוב אליו שרואים בסרט, קוראת לו רק איש טוב והוא באמת נראה איש טוב, ז'י-אר אוהב לצלם אבל בכלל לא אוהב להיחשף. הוא מצלם את אנייס וארדה אבל היא לא מצלמת אותו, בניגוד לגי בורדן הוא צלם שלא מצטלם בעצמו ולא מצלם את עצמו. הוא אוהב רק לחשוף אחרים אבל לא להיחשף, והוא גם לא חושף אנשים כמו שאנייס וארדה חושפת אותם. הוא צוחק עליה שהיא אוהבת גברים עירומים. הוא נשמע קצת פוריטני כשהוא אומר את זה.

אנייס וארדה כבר לא רואה היטב. העיניים שלה חולות והיא רואה הכל מטושטש, אבל זה בכלל לא מעציב אותה. היא עצובה בגלל שכל החברים שלה וגם בעלה הבמאי ז'אק דמי מתו מזמן והיא מתגעגעת אליהם. היא רוצה לנסוע כל הזמן לבתים שלהם שהם כבר אינם מתגוררים בהם, לקברים שלהם, למקומות שבהם היא בילתה איתם וטיילה איתם. במקומות האלה המתים מתרצים לחזור אליה ולשהות איתה קצת. ז'י-אר עוזר לה לחפש ולמצוא את המתים שלה. כולם היו אמני צילום, אנשים שהתבוננו כל חייהם בזולת. גם אנייס וארדה כל חייה התבוננה וצילמה, אבל עכשיו עם העיניים הזקנות והחולות שלה, היא רואה הכל מטושטש, וז'י-אר לא מבין איך היא משלימה בקלות כזאת עם אובדן הראייה שלה, עם חוסר היכולת שלה להתבונן ולראות תמונה חדה, עם חוויית העולם המטושטש שלה, אבל אנייס וארדה אומרת לז'י-אר שהיא רואה מטושטש, אבל היא רואה, ומה שחשוב זה לראות.  

יום שישי, 1 בדצמבר 2017

דין לא רוצה לישון

              לבתי ניצן שחוגגת היום יום הולדת ראשון בתור אמא

הנכד הקטן שלי דין לא רוצה לישון. אמא שלו כבר מותשת ואבא שלו נרדם. גם דין עייף. הוא משפשף את העיניים. את עין שמאל ביד שמאל ואת עין ימין ביד ימין. רגע הוא מחייך ורגע צורח. משהו כואב לו. אולי עוד מעט יצמחו לו שיניים. הוא עייף אבל הוא לא נרדם. אמא שלו מקפיצה אותו על הברכיים, מנדנדת אותו על הידיים, אבל דין לא רוצה לישון.
אני רוצה לחבק אותו, לנשק אותו, להרים אותו על הידיים ולטייל איתו בחדר עד שהוא יירדם. אבל דין רחוק מאד באנגליה ואני בירושלים. אני מחייכת אליו בסקייפ והוא מחייך אליי בחזרה. אי אפשר לעמוד בפני החיוך שלו. דינדין, אני אומרת לו, אל תעשה צרות לאמא, לך לישון. אני שרה לו שירים שכבר שכחתי ועכשיו אני נזכרת בהם מחדש: עשר אצבעות לי יש, כל דבר יודעות הן. הגרון שלי ניחר. פעם יכולתי לשיר בקלות ועכשיו הקול חורק. אני בונה באצבעות בית, כסא, שולחן. דין מסתכל ומשפשף את העין. הוא עייף, אני אומרת. כן, הוא עייף, אמא שלו אומרת, אבל הוא לא נרדם.
אולי נשים אותו במיטה ונדליק לו את המנורה שמפזרת על פני התקרה כוכבים ירוקים ואדומים. אולי הוא יביט בכוכבים הנעים על הקיר עד שיירדם. אבל, לא, הוא בוכה, הוא רוצה על הידיים. הוא לא בוכה, הוא צורח. הוא צורח חזק. אולי זה סימן שהוא עייף. בוודאי שהוא עייף. הוא שוב משפשף את העין. אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת. אולי הוא צורח כי הוא כבר כל כך עייף ותיכף הוא יירדם.
דין לא נרדם. אולי נביא את הכדור הורוד ונשב עליו, זה מרגיע אותו. אולי נקפוץ מעלה מטה על הכדור הורוד הגדול שאפשר לשבת עליו. דין אוהב את הכדור הורוד. אבל הוא לא נרדם.
אולי כואבות לו השיניים שעוד לא יצאו. אולי נביא לו מוצץ. הוא זורק את המוצץ. אולי נביא לו נשכן מגומי שנעים לו לנשוך ופחות יכאבו לו השיניים שטרם בקעו. הוא אוהב את זה. את הנשכן. יופי, הוא נרגע. לא, הוא שוב צורח. משהו כואב לו ומפריע לו להירדם.
אולי הוא רעב. לא, הוא לא רעב. הוא לא רוצה לאכול והוא לא רוצה לישון. הוא רוצה שאמא תחזיק אותו על הידיים. כל הזמן. ביום ובלילה. לאמא אין כוח. היא רוצה מאד לישון. אבל דין לא רוצה לישון.
אולי נשים אותו במיטת ההורים שיישן עם אבא? לא, אמא שלו מתחלחלת: אולי אבא יתהפך וימחץ אותו. אבל דין הוא תינוק שמנמן וחזק, מי ימחץ אותו? טוב, אולי עוד מעט הוא יירדם בכל זאת.
הנה יאנוש החתול הגיע. הוא מיילל. גם הוא רוצה על הידיים, אבל דין תפס לו את המקום והוא מקנא. אולי כשדין ילך לישון יהיה זמן לשחק קצת עם יאנוש. אבל דין לא רוצה לישון, והזמן חומק ובורח. השעון מתקתק והמחוגים נעים, חשכת הלילה מעמיקה, הגשם יורד. ודין לא רוצה לישון.
אמא עוצמת עיניים וחולמת שדין נרדם וישן בשלוה במיטה, ואמא פנויה לעשות את מלאכתה. אמא חולמת שהבית שקט ורגוע ואין קול בכי, רק דממה. אבל דין שוב צועק. דין לא רוצה לישון.
סבתא שרה לשפן יש בית בין עצי הזית בית לו ירוק ירוק תחת כרוב מתוק מתוק. המלים נשלפות ממדפי המוח, היכן שאופסנו שלושים שנה. דין מחייך לסבתא. אולי כשסבתא תגיד זו הגברת שפנפנית דין יעצום עיניים ויירדם, אבל לא, דין לא רוצה לישון.
סבתא נזכרת באמא של דין כשהיתה תינוקת ולא רצתה לישון, וסבתא היתה עייפה עייפה ואמא לא רצתה לישון. סבתא חושבת שכשדין יהיה גדול, אמא תספר לו איך היא ישבה בלילות ונדנדה אותו על הידיים, כי דין לא רצה לישון. אבל עכשיו דין עוד תינוק ואמא עייפה מאד וגם סבתא כבר עייפה, המסך מהבהב והשעון מתקתק, ודין לא רוצה לישון.