שיחה מבת דודי

ביום ששי בצהריים התקשרה בת דודי זיוה ואמרה שההורים שלה לא הגיעו ללוויית אמי כי הודיעו להם רק בשתיים בצהריים שהלוויה בשעה ארבע, ואמרתי לה ששתיים בצהריים זה עוד טוב, שאילו הודיעו לי בשתיים בצהריים עוד יכולתי להגיע, אבל לי הודיעו רק בעשרים לשלוש שאמי מתה ושהלוויה בארבע, והרבה לפני שהודיעו לי בכלל שאמי נפטרה – בעצם הודיעו לי שאמי נפטרה רק כשהודיעו לי שהלוויה שלה תתקיים בעוד שעה ועשרים דקות ושאת הכל גיסתי כבר סידרה, כלומר שאמי תיקבר מבלי שהמשפחה תוכל להגיע ושרק גיסתי וילדיה יוכלו לבוא ללוויה. ולפני שהודיעו לנו שאמי נפטרה ושהלוויה תתקיים בארבע כך שלא נוכל להגיע, כבר מסרו מודעת אבל קטנה לעיתון "הארץ" שבה נכתב רק שם אמי ושהלוויה התקיימה אתמול ושהשבעה בביתו של אחי המת ששם מתגוררת עכשיו גיסתי, שהיא כמובן אירגנה את הקבורה והמודעה שעות לפני שהודיעה לנו שאמי נפטרה, והיה חתום רק "המשפחה האבלה" בלי שמות. האמת שהשיחה עם בת-דודי זיוה מאד שיפרה לי את ההרגשה, כי קודם חשבתי שכל בני המשפחה ידעו מהבוקר שאמי נפטרה ושרק לי ולבנותי לא סיפרו דבר ושאיש לא התקשר אליי בכוונה. מזיוה הבנתי שגם להוריה, שהם גיסים של אמי והיו איתה בקשר קרוב, לא הודיעו שאמי נפטרה, ואפילו לאחותה היחידה של אמי, שהיתה האדם הכי קרוב אליה, לא הודיעו שאמי נפטרה ושקבעו כבר מועד ללוויה עד שהיה מאוחר מדי, וגיסתי כתבה במודעה שהשבעה אצלה, למרות שהיא רק הכלה של אמי וגם זה רק בגלל שאחי חלה תוך כדי מאבק הגירושין והיא חזרה בה מכוונתה להתגרש ממנו, כי הרבה יותר שוה להיות אלמנה עשירה מאשר גרושה. ביממה שעברה מאז שגיסתי התקשרה אלי בעשרים לשלוש בצהריים לומר לי שאמי נפטרה ושהלוויה תתקיים בארבע כי הם כבר סידרו הכל על דעת עצמם, ועד הטלפון של בת-דודי זיוה, התחלתי לעכל דברים ולהבין שלא רק שהודיעו לי באיחור על הלוויית אמי כדי שלא אוכל לבוא, אלא שגיסתי בכלל לא הודיעה לי שאמי נפטרה, אלא רק אחרי שערכה את סידורי הלוויה מבלי לשאול אותי ואת בני המשפחה האחרים, אפילו לא את אחותה של אמי שהיתה האדם הקרוב ביותר אליה ובעצמה היא אשה קשישה ורתוקה למיטתה, כך שלא רק אני אלא איש מבני המשפחה הקרובה לא יכול היה להגיע ללוויה, וגיסתי כתבה במודעה שהשבעה תתקיים אצלה בבית, למרות שכלה ונכדים אינם אמורים לשבת שבעה, אלא רק קרובים מדרגה ראשונה, ורק אז היא הודיעה לקרובי משפחתה של אמי שאמי נפטרה והלוויה בארבע והכל כבר סודר, ולי כמובן היא הודיעה אחרונה, כדי שלא יהיה שום סיכוי שאגיע להלוויה או שמישהו אחר מבני המשפחה ידבר אתי וכך יוודע לי שאמי נפטרה ושקבעו לוויה שלא אוכל להשתתף בה. האמת שהידיעה הזאת שהתבררה לי רק מהטלפון של בת-דודי זיוה, שלא רק ממני מנעו לקבוע את מועד לווייתה של אמי ולפרסם את מודעת האבל ולנכוח בהלוויה, אלא גם משאר בני המשפחה הקרובה, הקלה עלי מאד, כי קודם חשבתי שרק לי לא הודיעו ושכולם עשו יד אחת עם גיסתי נגדי, שאולי בעבר זה קרה, אבל עכשיו דוקא לא, וזיוה שאלה אם כדאי שהוריה יבואו אלי, ואמרתי לה שילכו לבקר את דודתי הקשישה, אחותה של אמי, שהאובדן שלה הוא הגדול ביותר, והכי הגיוני היה לקיים את השבעה אצלה, כי היא האדם שהיה הקרוב ביותר לאמי והיא גם חולה ורתוקה למיטה. אני בעצמי אמרתי שאשאר בבית שזה מה שאני עושה ממילא, ואם מישהו יבוא לבקר אותי אקבל אותו בשמחה, אבל אני לא באמת יכולה לקרוא לזה שבעה, כי אני עושה כמעט הכל כרגיל וגם אין לי כל כך ברירה. גם כשאבי נהרג נסעתי הביתה והלכתי לשוק ובישלתי ואפיתי עוגה והחברים שלי באו לבקר, אבל אז האבל היה כבד ונורא וכמעט לא הצלחתי להניע את הידיים והרגליים, כי כל הגוף כאב לי, כאילו כל השרירים התכווצו מרוב צער, ובכל זאת רציתי כל הזמן לעשות דברים ולא סתם לשבת ולא לעשות דבר. וחוץ מזה אין מישהו אחר שיכבס ויבשל ויטייל עם הכלב. שבעה זה מנהג יפה, אבל הוא מתאים לאנשים שיש להם משפחה גדולה ולא לאנשים בודדים שהילדים שלהם גרים בעיר אחרת או בארץ אחרת וכולם עובדים.

לפני זיוה התקשרה אלי גם אסתי החברה של אחי, שכשאחי התמוטט מרוב הקרנות וטיפולים גיסתי והילדים שלה סילקו אותה, ולא איפשרו לה יותר לבקר את אחי עד מותו וגם מנעו מאחי לדבר איתה, וכשהוא ניסה לקחו ממנו את הנייד שלו כאילו היה אסיר, ובעצם זה מה שהוא היה מאז שגיסתי חזרה, ועכשיו כל הזעם שהרגשתי כשאחי היה חולה ולא ידעתי מה לעשות כדי לעזור לו, כי פחדתי שאם נסלק את גיסתי היא תגיד לילדים לא לבקר אותו, וזה יהיה אפילו יותר נורא, כל הזעם הזה חזר ועלה בי ביחד עם הכעס החדש על איך שגיסתי קברה את אמי והודיעה שהשבעה אצלה על דעת עצמה כדי שאיש מהמשפחה הקרובה לא יוכל לבוא ללוויה וגם לא אנשים אחרים, כי מודעת האבל התפרסמה רק אחרי שהלוויה התקיימה, למרות שלא היה קורה שום רע אם היו דוחים קצת את הלוויה כדי שיספיקו להודיע לכל מי שרוצה לבוא ושכולם יוכלו להגיע, ובדיוק כדי שזה לא יקרה גיסתי קברה את אמי בלוויית עניים על דעת עצמה, ועכשיו היא רוצה שאנשים יבואו לנחם אותה על מות אמי, ואסתי אמרה לי שאחרי שגיסתי צילצלה אלי לירושלים להגיד לי שאמי נפטרה ושהלוויה בעוד שעה ועשרים דקות בחיפה, הייתי צריכה להתקשר לחברה קדישא ולהגיד שיחכו לנו, וכולם היו מחכים לנו בגשם, אבל עברו שעות עד שהצלחתי בכלל לסדר את המחשבות ולחשוב איך להגיב בכלל למה שגיסתי עשתה, בהתחלה הייתי מאד מבולבלת וכמו משותקת, ובעצם עברה כמעט יממה עד שיכולתי לחשוב בצלילות ולהבין לאשורו מה שגיסתי עשתה. בתי שרון היתה אצלי כשבת-דודי זיוה התקשרה ושוב אמרה לי לא לשבור את הראש, ואסתי החברה של אחי שאחי מאד מאד אהב אותה אמרה לי שאני לא אקח ללב, אבל אני חושבת שאני לא אפסיק לחשוב על כל זה וגם לקחת ללב. אחר כך דיברתי שוב עם בתי ניצן שגרה באנגליה וגם היא אמרה שלוקח זמן לעכל הכל ולחשוב כמה זה עקום, שעכשיו כאילו המשפחה של אמי צריכה לנסוע לגיסתי לנחם אותה, ואז כבר צחקנו, כי כל זה כל כך מופרע שאפילו שזה כל כך מקומם זה כבר מצחיק, וממילא כבר אי אפשר לעשות הרבה חוץ מלצחוק על זה, כי נראה לי ממש לא לעניין שאני אתחיל לחפש את חברה קדישא בחיפה להסביר להם מה שקרה, ובטח שלא הייתי מוסרת לעיתון "הארץ" מודעה חדשה שמה הייתי כותבת בה? שהמודעה הקודמת ניתנה בחוסר סמכות, ולפיכך איננה תקפה?

ושמחתי שבת-דודי זיוה סיפרה לי שקרובה אחרת אמרה לאמה שהיא נוסעת לחיפה לשבעה, ואמה שאלה: אבל מי יושב שבעה בחיפה? וחשבתי שכשאנשים עושים תככים כדי לגרום לזולתם עוול, לפעמים זה מצליח להם, אבל הרבה פעמים אנשים מבינים מעצמם שמישהו גרם כאן עוול, גם בלי שהם יודעים מה בדיוק קרה, והם מתייחסים בהתאם, וגם זו חצי נחמה.

אמא שלי מתה

היום גיסתי התקשרה בעשרים לשלוש בדיוק כדי לומר לי שאמא שלי מתה ושהלוויה בארבע. לא הופתעתי שאמא שלי מתה, כי היא היתה כמעט בת 91, אבל הייתי מאד מבולבלת מזה שגיסתי התקשרה אלי לירושלים בעשרים לשלוש כדי לומר לי שהלוויה בשעה ארבע בחיפה, שכמובן לא היה שום סיכוי שנגיע. שרון הסתכלה בוייז ואמרה שאין שום סיכוי להגיע לפני חמש ובקיצור אין שום סיכוי שנגיע ללוויה אפילו באיחור. לא התחשק לי להגיד לגיסתי כלום אז סיימתי את השיחה. היא אמרה שאני כבר אודיע לבנות שלי ואמרתי לה ששרון אצלי והיא אמרה אה, שרון אצלך. אולי היא לא אהבה את זה ששרון היתה עדה לזה שהודיעו לי רק בעשרים לשלוש שהלוויה של אמי בארבע, רק כשהיו בטוחים שכבר לא אוכל להגיע. בהתחלה רק חשבתי למה גיסתי בכלל התקשרה להגיד לי בעשרים לשלוש שהלוויה בארבע. הרי אם היא לא רצתה שאבוא היא יכלה לא לומר לי בכלל, אבל אולי מישהו אמר לה שהיא חייבת להודיע לי, אז היא צילצלה כשהיה כבר מאוחר מדי, כדי שתוכל להגיד שהיא הודיעה לי וזו רק אשמתי שלא יכולתי להגיע בשעה ועשרים דקות מירושלים. כשהרמתי את השפופרת והופתעתי לשמוע את קולה, היא אמרה בקול בוכים שהיא מצטערת אבל יש לה בשורה רעה, וזה היה קצת מגוחך, כי היא ידעה טוב מכולם כמה אמי שנאה אותי וכמה שנאתי אותה בחזרה, אז בשביל מה היא היתה צריכה את ההצגה הזאת, שאלתי את שרון, ושרון אמרה שאולי היה לה קהל. התקשרתי לאנגליה להגיד גם לניצן שסבתא מתה, למרות שלא היה באמת טעם להפריע לה באמצע היום, כי אף אחד לא התכוון לתאם איתנו את סידורי הלוויה ולדחות אותה כדי שניצן תוכל להגיע, אבל בכל זאת רציתי לספר לה ולא לדחות. ניצן לא היתה בקשר עם אמי הכי הרבה שנים, מאז שאמי צעקה עליה בגלל שלא הסכמנו לוותר על החלק בדירת הוריו של אבי שהוא הוריש בצוואתו לבנותי, ואמי אמרה שכבר קיבלנו מספיק וכל גרוש שהיא נתנה לנו רשום אצלה, ואחר כך אמי וכל המשפחה איימו עלינו ותבעו אותנו, זאת אומרת אמי העמידה פנים שהיא לא מעורבת בתביעה אבל היה ברור לגמרי שהיא כתבה שם כל מלה, ומאד הקפידה להכפיש אותי למרות שרשמית לא הייתי בכלל צד לתביעה. אבל אנחנו לא ויתרנו ובסוף הבנות שלי קיבלו את הירושה שהוריש להן אבי ויותר לא דיברתי עם איש ממשפחתי. אני עוד ראיתי את אמי פעמיים, כשנולדה לאחי נכדה וגם בלוויה של אחי, אבל לא דיברתי איתה וגם לא עם הקרובים האחרים, חוץ מאשתו של בן-דודי שבאה לברר איתנו אם נבוא לשבעה אצל גיסתי, ואמרתי לה שאין לי שום כוונה לשבת שבעה עם גיסתי, שעזבה את אחי שלוש שנים לפני שחלה וחזרה רק אחרי שחלה בשביל הירושה. זאת אומרת, לא אמרתי לה את כל זה, אבל כשהיא אמרה אני בוודאי אראה אותך בשבעה, אמרתי לה שממש לא, וזה כל מה שאמרתי לה. אף פעם לא סבלתי את אשת הבן-דוד הזאת, שהיתה כל כך מתחנחנת וצבועה. חשבתי על זה שחוץ מגיסתי היו עוד בני משפחה שיכלו להתקשר אלי, שהיה הגיוני שיתקשרו אלי, או בעצם לא היה הגיוני שיתקשרו אלי, כי מאז שאבי נהרג והשאיר ירושה גדולה כולם לטשו עין לנכסים של הורי וגם קיוו שאמי שכולם ידעו ששנאה אותי שנאת מוות תסדר להם לקבל את חלקי בירושה, כמו שהיא סידרה להם בכל פעם שהיא ואבי נסעו לחו"ל לנפוש בדירה שלהם וללכת לים, ואחר כך התקשרה לספר לי כמה הם נהנו לנפוש בדירה שלה, מה שלי ולבנותי היא מעולם לא הרשתה. אמי היתה יפהפיה ומרושעת כמו האם החורגת של סינדרלה ושלגיה, ותמיד ראיתי בסיפורים האלה סוג של אוטוביוגרפיה שלי, רק שהסבל שלי לא הסתיים בחתונה אלא בגירושים, וזו היתה הפעם הראשונה שהייתי באמת שמחה. אולי אני צריכה לכתוב לסיפורים של האחים גרים גירסה חדשה.

שרון אמרה שאין טעם לשבור את הראש אבל אני המשכתי לחשוב כל הזמן למה גיסתי התקשרה בעשרים לשלוש לומר לי שהלוויה בארבע, כשכבר לא היה ממש טעם בהודעה. ואז נזכרתי שהיא אמרה גם כמובן שאנחנו יושבים שבעה, ואני רק הרגשתי גועל מההתחסדות הזאת, אבל שרון שאלה אותי איפה בעצם הם יושבים שבעה, ולרגע אמרתי בדירה של אחי המת, כי כל הזמן היו לי רק מחשבות על המחלה והמוות של אחי וגם על הלוויה של אבי שנהרג בתאונה משונה לפני יותר מעשרים שנה, ואמי הודיעה לי על מותו רק בערב, ואמרה שאבוא רק למחרת, כדי שיהיה לה זמן לסלק את כל המסמכים שהיא פחדה שאמצא, למרות שלא חשבתי לחפש שום מסמכים, ואז כשהגענו היא הציקה לי בלי הפסקה, וכשאמרתי אחרי הלוויה שאחזור עם בנותי הביתה ולא אשאר לשבעה, ראיתי חיוך של שביעות רצון מתפשט על פניה, ובעצם גם על הלוויה של סבי שמת בחג הסוכות כשהייתי בטיול של הצופים אמי לא הודיעה לי ולא הייתי בלוויה. לפחות בלוויה של אבי הייתי וגם בלוויה של אחי, ואולי בכל מקרה לא הייתי רוצה לבוא ללוויה של אמי שמעולם לא שמעתי ממנה מלה טובה, אבל אינני בטוחה שלא הייתי באה. אולי כן הייתי באה אם היו מודיעים לי בזמן ולא שעה ועשרים דקות לפני הלוויה. חשבתי אולי אמי עוד לפני מותה אמרה לגיסתי לא להודיע לי בזמן על הלוויה, או שהרעיון היה של גיסתי, או אולי של אחד מעורכי-הדין שלה, כי כשאחי היה חולה גם עורכי הדין שלו עבדו בעצם בשבילה והחזירו אותה לקבל את הירושה. ואז פתאם חשבתי על השאלה של שרון איפה הם יושבים שבעה, ופתאם הבנתי שהשבעה זה בעצם תירוץ מצוין שלהם להתנחל בדירת הפאר שאמי קנתה ושאחי גסס ומת בה, שאמי אמרה לגיסתי ולילדיה להגיד לי שגיסתי קנתה את הדירה, כאילו גיסתי יכולה בכלל לחלום לקנות דירה כל כך יקרה, ולפני זה ניסו בכלל להסתיר ממני שאמי קנתה דירת פאר יקרה, וגם אמי אמרה לשרון שהיא רוצה להוריש לנו את הדירה הישנה שלה שהיא גרה בה הרבה שנים עם אבי, וכבר היתה ישנה ולא מפוארת, ומכל זה הבנתי שאת דירת הפאר היא רוצה להוריש לגיסתי ולילדים שלה, וככה גיסתי שעזבה את אחי שלוש שנים לפני שחלה רוצה לרשת לא רק את דירת מגוריהם המשותפת שזה עוד הגיוני, אלא גם את דירת הפאר שאמי קנתה, ואולי עכשיו היא חושבת לעבור להתגורר בדירה הזאת שאחי גסס ומת בה, ואני אחרי שביקרתי אותו בפעם האחרונה כשעיניו כבר היו מזוגגות והכרתו מעורפלת, אבל כשדיברתי אליו הוא פקח את עיניו וכאילו הביט אלי, למרות שבוודאי כבר לא ראה דבר, רק נישקתי את כף ידו והלכתי משם ונשבעתי שכף רגלי לא תדרוך שם יותר בדירה זאת ובבניין הזה שהיו מקוללים בעיני למרות שנבנו בפאר רב ונקנו בממון רב. ואולי בגלל דירת הפאר הזו הם חיכו עד עשרים לשלוש כדי להודיע לי שהלוויה של אמי בארבע, אולי כל הבוקר מאז שנודע להם שאמי מתה בלילה הם עמלו לנקות את דירת הפאר שלה ולעבור אל דירת הפאר שלה ורק אז התפנו להתקשר אלי, כשהמלאכה הושלמה. אנשים שאמא שלהם מתה בוודאי חושבים על דברים אחרים ממני, על כמה אמא שלהם אהבה אותם, ועל הזיכרונות היפים שיש להם ממנה, אבל אמי שנאה אותי שנאת מוות ואין לי ממנה שום זיכרונות יפים, רק סבל ועלבונות, אז כל מה שחשבתי עליו היום היה למה גיסתי הודיעה לי רק בעשרים לשלוש שהלוויה של אמי בארבע, ומה יכולה להיות הסיבה.  

   

הבית היהודי ועסקת נתניהו

אנשי הבית היהודי מאד דואגים למדינת ישראל, והבעיה הכי חמורה של מדינת ישראל לדעתם זה חאן אל אחמר, שמתואר ככפר, אבל הוא בעצם אוסף פחונים שמתגוררים בו בדואים עלובי חיים שמדינת ישראל רצתה לפנות כדי לגזול את אדמתם. אנגלה מרקל ביקשה מבנימין נתניהו שלא לפנות אותם והוא נעתר, כי מדינת ישראל יכולה להתקיים יפה גם בלי האדמות של חאן אל אחמר. אבל הבית היהודי לא יכול. אנשי הבית היהודי נשארים בממשלה, והם רוצים פרס: לגרש בדואים, וגם לגרש אפריקאים. אלה לדעת מפלגת הבית היהודי, שמבזה את שתי המלים המרכיבות את שמה, הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל, ובשביל זה הם נשארו בממשלה. הם דיברו גם על הרתעת החמאס, אבל להרתיע את החמאס זה קצת גדול עליהם. אז להתעלל בבדואים ובמבקשי מקלט זה תחליף טוב. כי הבית היהודי הוא מפלגה של ביריונים, ואם הם מתוסכלים, הם רוצים להרביץ מכות למישהו שיותר חלש מהם, וככה הם מרגישים טוב עם עצמם. וזה הפרצוף של הציונות הדתית היום: להחטיף מכות לערבים ולאפריקאים. ואז נפתלי בנט לא התבייש לומר שהוא יחזור באהבה למשרד החינוך, שאפילו תומכיו אינם מאמינים לזה. פעם משרד החינוך היה המשרד הנחשק של הציונות הדתית, כי החינוך הדתי וחינוך בכלל היה בראש מעייניה. עכשיו הציונות הדתית נשארת בממשלה כדי להתעלל במי שאינם יהודים, וזה מה שיש למפלגה הזאת למכור: שנאת ערבים, שנאת שחורים, שנאת הומוסקסואלים ושנאת נשים נוסח הרב אלי סדן.

וכל אלה, כולל יריבי נתניהו עלובי הנפש, שמהללים ומרוממים כעת את נתניהו על התרגיל המבריק שעשה לבית היהודי, כדאי שיחשבו שנית, כי נתניהו כבר הודיע שבמהרה יפנה את חאן אל אחמר, ושבקרוב מאד תהיה מלחמה ונצטרך להקריב. להקריב מה? חיים של חיילים? בשביל מה להקריב? בשביל שנתניהו יוכל לדחות את הבחירות לעיתוי יותר נוח לו, ולשלוט שנה חמישית? האם באמת רק נתניהו ניצח במאמץ שלו לשמר את ממשלתו, או שחיילים יצטרכו למות כדי שבנט יהיה מרוצה ונתניהו יוכל לדחות את הבחירות? האם זה הניצחון הגדול של נתניהו? לצאת למלחמה כדי שבנט יישאר בקואליציה? וכבר שמענו שליברמן מוכן לתמוך מבחוץ, תמורת עונש מות למחבלים. לאן עוד צריך לדרדר את מדינת ישראל, וכמה אנשים יצטרכו עוד למות, כדי שנתניהו יישאר עוד שנה בשלטון?

כמובן ייתכן שנתניהו לא מתכוון לממש את הבטחותיו. ייתכן. ייתכן שבכלל לא יוכל לממש אותן. אבל מישהו רוצה לקחת סיכון שהוא כן יממש אותן? ושהתוצאות תהיינה מה שתהיינה? מישהו רוצה לקחת סיכון שהבית היהודי וישראל ביתנו ישיגו את מטרותיהם דוקא כעת, אחרי שלכאורה הפסידו לנתניהו? מישהו בכלל יודע מה באמת נתניהו הבטיח להם, וכמה אזרחי ישראל יצטרכו לשלם על ההבטחות האלה, בדם ובדמים?

כמו בארט וליזה סימפסון הצופים באיצ'י וסקרצ'י יושבים פרשנים מכובדים ומתמוגגים כיצד נתניהו משפיל את בנט, ואינם מבינים שהם אינם צופים בהיאבקות אלא בעיסקה, שהם הסחורה הנמכרת בה, שנתניהו מסרסר בגופם, בילדיהם, בדמם. ולא רק תושבי ישראל נסחרים ונמכרים כאן, אלא גם היהודים בגולה, כאשר נתניהו מוכר אותם כדי לתנות אהבים עם נאצים ופשיסטים וגזענים ואנטישמים, באוסטריה ופולין והונגריה וארצות הברית. הכל סחיר: זיכרון השואה, שלומן של קהילות יהודיות, דמנו ודם בנינו, הכל רק סחורה שאפשר למכור ולסרסר בה למען עוד שנה בשלטון, בתקוה שזו תאפשר מילוט מהעמדה למשפט, ואולי גם מן הכלא. אל תצחקו מבנט וליברמן, כי את ראשכם נתניהו מוכר להם, ומי שלא יצחק אחרון, אלה לא תהיו אתם.

בביתו הישן של אחי המת

בביתו הישן של אחי המת

אין סימני חיים.

את חבלי הכביסה בחזית המרפסות

הסירו.

אפילו עציצים אינם פורחים שם. אפילו לא קקטוס.

שנים רבות לפני שמת

כבר לא היה זה ביתו של אחי.

גם הבית שמת בו לא היה שלו,

אבל הוא שמח להיות שם,

כאילו זכה לנופש אחרון

לפני מותו.

הבית הושאל לו כדי שיגסוס

תחילה שעון בכורסה הגדולה –

גם היא הושאלה,

אחר כך גסס במיטה לא שלו.

אנשים עברו לידו, אכלו לידו,

כאילו כבר מת,

לפעמים הפכוהו מצד לצד

זה הכאיב לו.

למרפסת מעולם לא יצא

לא הביט בחיים המהלכים בחוץ

רק בשעון

שתיקתק את רגעיו האחרונים.

עכשיו הוא מת, ואני מתפללת רק

למות במיטתי.

עצבות ירושלים

מאד קיויתי שעופר ברקוביץ' יהיה ראש עיריית ירושלים, למרות שידעתי שהמערכה תהיה קשה, אבל אריה דרעי ניצח בקרב על ירושלים, וזה עצוב. זה עצוב לא רק מפני ששוב ניצחה השחיתות, וניצחה שנאת הנשים ואפלייתן, וניצחה תרבות האבטלה והגמ"חים ואכילת לחם חסד, וניצחה תרבות השנאה והדמוניזציה של הזולת, זה עצוב מפני שהסיבה העיקרית לניצחונו של משה ליאון היא שהציבור הליברלי בירושלים לא התגייס בכל כוחו להצביע ולנצח, מה שמתברר בדיעבד כאפשרי יותר מכפי שחשבו, ולא קרה בגלל אדישות ואוזלת-יד של מי שאינם רוצים שאריה דרעי ינהל את ירושלים, אבל ויתרו לו מראש. רוח התבוסתנות הזו של הציבור הליברלי בירושלים ולא רק בה, מתגלה שוב ושוב יותר מכל כנבואה המגשימה את עצמה, ומי שמאמין אולי מפחד אבל מתגייס למערכה ומנצח, ומי שלא מאמין לא מגיע בכלל לקו החזית, וזה מה שהכי עצוב. מדוע כתב ניר חסון ב"הארץ" עוד לפני הסיבוב השני שהציבור החילוני בירושלים כבר הפסיד? האם לא היה מועיל יותר לקרוא לאנשים לצאת להצביע? והוא לא היה היחיד שקבע מראש שאין סיכוי. ולא מזמן התראיין למוסף "גלריה" של הארץ השחקן יובל סגל, שהוא כנראה תל-אביבי, והלין על היחס לאזרחים, ולפיכך הגיע למסקנה שלא ילך להצביע. והוא בוודאי מבטא איזו רוח שאיננה רק תחושתו הפרטית. איך אפשר לשנות אם לא באים להצביע? איך אפשר לנצח אם לא מתייצבים לקרב ורק מייללים? לפעמים נדמה שיש מי שרוצים שירושלים תישאר חרדית וימנית וענייה ומוזנחת, כדי שבחוגי החושבים עצמם נאורים אפשר יהיה לבטא את השנאה והגזענות כלפיה וכלפי תושביה, אבל בירושלים מתגוררת עשירית מאוכלוסיית ישראל, ומי שבז לתושביה ומטפח כלפיהם שנאה, יתקשה לנצח גם בבחירות הכלליות, גם אם יהיו לו תוצאות מאד מוצלחות בתל-אביב ולאורך כביש החוף.

ואני חושבת על משפחתי שלי, ועל שתי בנותי שעזבו את ירושלים, האחת לתל-אביב, והשנייה לאנגליה, ואינן מתכוונות לחזור. שתיהן רשומות עדיין כתושבות ירושלים ומורידות את אחוזי ההצבעה, וכך גם חתני שמתגורר באנגליה עם בתי. משתי משפחותינו הקטנות נותרנו בירושלים רק אנו, שתי הסבתות. העתיד נסע מכאן, ואיננו מתכוון לשוב. כשבתי שעזבה לתל-אביב מדברת על מגרעותיה של ירושלים, היא אומרת קודם כל שאין כאן עבודה, וזאת הבעיה העיקרית של ירושלים, שהיא איננה מפרנסת את תושביה בכבוד, ולא פעם אני עצמי חושבת על האפשרויות הכלכליות העדיפות שהיו לי לו חייתי בתל-אביב או בקרבתה, וגם זו מכשלה שנוטה להגביר ולהנציח את עצמה. תמיד כשמדברים על למה צעירים עוזבים את ירושלים מדברים על העדר מקומות בילוי לצעירים בעיר, כאילו זאת הבעיה, אבל הבעיה העיקרית היא שאין לצעירים עבודה בעיר, ולו היתה בעיר יותר פרנסה הדברים האחרים כבר היו מסתדרים מעצמם. להיפך זה לא ממש עובד. ניר ברקת יזם אינספור חגיגות ופסטיבלים, רבים מהם התנהלו ברחוב מגורי, רחוב עזה, שרבים התפעלו מבתי הקפה והמזללות שנפתחו בו, אבל אני יודעת שהתוצאה העיקרית של הפיכת רחוב עזה למרכז בילויים היתה בריחת התושבים שהתגוררו בו מפני המהומה והרעש, והפיכת דירותיהם למשרדים, ושרבים מיושבי הקבע בבתי הקפה והמזללות הם מובטלים, שבמוקדם או במאוחר עוזבים את העיר למקומות שבהם הם מוצאים תעסוקה, ושעל כל עסק שמצליח ישנם רבים שנסגרים ומתחלפים במהירות באחרים שגם אורך חייהם איננו גדול, כי אי אפשר לבנות כלכלה יציבה על סטודנטים שבסופי שבוע מסתלקים מן העיר לבתי הוריהם, ובסוף לימודיהם מסתלקים מן העיר כליל ואפילו לא חוזרים לבקר, ועל תיירים מאמריקה שמחזיקים עשירית מהדירות בירושלים, וברוב ימות השנה בתיהם חשוכים, ועל עובדי משרדים ועסקים שבתום יום העבודה מסתלקים למקומות יפים ונקיים ושקטים יותר.  

וישנה הזוהמה ברחובות, הפחים העולים על גדותיהם בערבי שבתות, האשפה הפזורה ונערמת סביבם, החתולים והעורבים המנקרים בשקיות האשפה ומפזרים את תכולתן על המדרכות, המהמורות והבורות בכבישים ובמדרכות והשלוליות הנקוות בהם בחורפים הקשים של ירושלים, שלמרות הכל אני אוהבת אותה, את יופיה שבנייה חמדנית והררי אשפה אינם מצליחים להסתיר, את אנשיה העניים וקשי היום בבגדיהם הישנים והלא אופנתיים, את הבוז שלה לכל מה שחומרי ונוצץ, את האוויר שלה שמרחיב את ריאותי כשאני חוזרת אליה לא חשוב מהיכן, ואת אלה שעדיין כן מנסים וכן נלחמים לשפר אותה, להפוך אותה למקום יפה יותר וטוב יותר ומושך יותר למגורים, אלה שהסתובבו חודשים ברחובות וניסו להעיר את אנשיה ולעורר אותם, והיום לא נותרה להם אלא התקוה להעיר ולעורר את האהבה עד שתחפוץ.     

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי, פרק 9

היום, במלאת שמונים שנה לליל הבדולח, אני מפרסמת (סופסוף) את תרגום הפרק התשיעי במסה האוטוביוגרפית של יעקב וסרמן (1873-1934). פרק שבעיניי הוא שיאו של החיבור, ומתעד את מצוקת המחבר כשהתחוור לו שגם חברו הגרמני הטוב ביותר מחזיק באמונות אנטישמיות, מתבונן ביהודים בהכללה דרך דימויים סטריאוטיפים שמערבים מציאות ועלילות אנטישמיות, ולמרות שאיננו דתי הוא מתאר את היהודים כאויבי הנצרות ותפיסתו אותם משועבדת לאמונה הנוצרית שמכבליה הוא לכאורה משוחרר. האנטישמיות שמבטא חברו של וסרמן אופיינית להשכלה הגרמנית, שקיוותה כי שיחרור היהודים מהגיטאות והאפליה יגרום להם להתנצר בהמוניהם, והתאכזבה שלא כך קרה. תפיסה זו מהדהדת בשיח הגרמני עד היום. וסרמן עצמו מושפע מאד מהזעם הגרמני על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, האשמה שגם היא רווחת גם בשיח העכשווי בגרמניה אודות היהודים. הזעם הגרמני על תפיסת הבחירה היהודית - שמשותפת לעמים רבים - נובע בעיקר מתחושת התחרות, שכן הגרמנים ראו בעצמם את עם הבחירה, ובמאה התשע-עשרה אף עלתה טענה שהופיעה גם ב"דר שטירמר", כי ישו לא היה יהודי אלא בנם של חיילים גרמנים שהגיעו לארץ ישראל עם הכיבוש הרומי. החיבור התפרסם בשנת 1921. כדי להבין היטב את הפרק שלהלן כדאי לקרוא קודם לפחות את פרק 8.

יעקב וסרמן / דרכי כגרמני וכיהודי

מבוא ופרקים 2-1

פרקים 4-3

פרקים 5, 6, 7

פרק 8

פרק 9

התברר שגם חברי נמצא במצוקה: הוא הסתכסך עם מעסיקו, נאלץ לעזוב את משרתו, ואחרת טרם מצא. כעת חיינו באופן הבא: כל היום ישנו בחדרו באוֹבֶּרשׁטרַאס, בערב חיפשנו בית קפה ברחוב תחנת הרכבת, היכן שחברי הכיר את המלצר הראשי, שנתן לו אשראי. שם שתינו קפה בחלב ואכלנו המון לחם לבן, כל סעודתנו למשך עשרים וארבע שעות. נשארנו לשבת עד מאוחר, שקועים בשיחות, אז הלכנו הביתה, הוא עלה על מיטתו ואני על מזרון שאול, וכך המשכנו לדבר, עד שהאיר הבוקר. החוויה בפרייבורג לא חדלה לענות אותי. החבר העיר, שאני מסתיר ממנו משהו, כי עד אז לא יכולתי להביא את עצמי לספר לו על כך, אלא ציינתי כסיבה לבריחתי סתם מריבה. בעדינות ובמיומנות הוא ידע לחלץ ממני בסופו של דבר את הסוד, וכעת סבבו רבות משיחותינו הליליות סביב נושא זה.

התקרית חסרת המשמעות כשלעצמה הובילה אותנו לכללי ולגורלי ובחזרה לאישי המוגבל של קיומי: לאחר שבאופן כזה הלכנו יחדיו בדרכים רבות, נפערה פתאם תהום בינינו.

הודיתי בפניו במה שלא יכולתי להתגבר עליו, את מה שמנעתי אפילו מעצמי עד כה להכיר בו ולכנותו בשם: חשתי עצמי כחבר באומה, שווה-מעמד כאדם, שווה-זכויות כאזרח, אבל שכל אחד יכול ללא סיבה מספקת, ומבלי שאוכל להטיל עליו אחריות לכך, להתייחס אלי כאל יצור נחות, כך שאו שהתחושה שלי מבוססת על טעות, או שהמוסכמה, שעליה היא מסתמכת, היא שקר וכזב.

הוא ענה שהעוינות איננה מכוונת אלי אלא למוצאי, להשתייכותי לגוף זר בתוך האומה, טיעון שהפילני בפח, ושיכולתי להגיב עליו רק בבושה ובזעם.

נניח שהזרים האלה הם אורחיכם, אמרתי, אז מדוע אתם רומסים ברגליכם את מצוות האירוח, שהן גם מצוות האנושיות? ואם נניח שאלה פולשים שמעיקים עליכם, אז מדוע אתם סובלים אותם וחוטאים בצביעות של מוסכמות אנושיות? עדיף מאבק גלוי על מגורים תחת גג אחד בשלום מתחסד ושנאה נסתרת.  

עכשיו היהודים שייכים לכאן, הוא אמר בחידתיות. כפי שהדבר הינו, הם שייכים לכאן.

הכיצד הם שייכים לכאן? טענתי כנגדו, ואתם מתייחסים אליהם למרות זאת כאל עכברושים וטפילים?

מי מעלה בדעתו דבר כזה? הוא ענה. זאת עושים מחוללי מהומות חברתיים ופוליטיים. הגרמנים הנאורים יודעים כמה הם חייבים תודה ליהודים ושגם בעתיד עוד יצטרכו להודות להם.

היהודים, הגרמנים, ההפרדה הזאת בין המונחים לא התקבלה על דעתי, גם לא יצאה מראשי – עלה לי בייסורים להבהיר אותה אפילו לעצמי. מהו המפריד בינינו? שאלתי. האמונה? אני אינני מחזיק באמונה היהודית, ואתה אינך מחזיק באמונה הנוצרית. הדם? מי ירהיב עוז להפריד בין דם לדם? האם ישנם גרמנים טהורי דם? האם הגרמנים לא התערבבו במהגרים מצרפת, בסלאבים, בסקנדינבים, בספרדים, באיטלקים, כנראה גם בהונים ומונגולים, כאשר גייסותיהם הציפו את האיזור הגרמני? האם לא ניתן לציין גרמנים מצטיינים, אפילו מופתיים, שמוצאם הלא גרמני מוכח, אמנים ומצביאים, משוררים ומלומדים, נסיכים ואפילו מלכים? ואלפיים שנות חייהם של היהודים במערב, האם לא השפיעו על דמם, אם הוא עדיין נחשב לדם זר, האם האוויר, האדמה, המים, ההיסטוריה, הגורל, העשייה והשותפות לא השפיעו, גם אם שוללים התערבבות גופנית? ולו גם תורתם שלהם מתנגדת לכך וגם הגויים מתנגדים, האם הם מחוץ לחוקי הטבע? האם אופיים המוסרי שונה? האם טבעם האנושי שונה?

הוא ענה שאולי כך הדבר. נראה לו שאופיים המוסרי שונה, שטבעם האנושי שונה. אולי זאת בדיוק הנקודה המכרעת.

על כך אני: הרי לא ירצה לטעון שאיש הביטוח מפרייבורג לא פעל מכוח דיעה קדומה קטנונית, מרושעת, כפוית-טובה?

בזאת הוא הודה, אך מה שקורה ברמה נמוכה, איננו יכול להכריע השקפה ברמה גבוהה יותר. שרירות לב של המוציא לפועל מעולם לא הוכיחה משהו נגד החוק.            

האם הוא מחזיק איפוא בדיעה, שאני בעל אופי מוסרי שונה וטבע אנושי שונה משלו?

במקום תשובה הוא שאלני מאד ברצינות, מאד בחגיגיות, אם אני באמת חש את עצמי, עם יד על הלב, כיהודי. התמהמהתי. רציתי לדעת מה כוונת השאלה.

הוא צחק ואמר, שהוא כבר רואה, כמה קשה לי להודות. בכלל לא קל להגדיר את המושג יהודי.

בוודאי, עניתי, כמו גם את המושג גרמני.

הוא שאל, האם אמי היתה ללא ספק יהודיה? האם לא ידוע בעברה של המשפחה מקרה של נישואי תערובת, או לפחות חשד לנישואים כאלה? אחרי שעניתי בחיוב לשאלה הראשונה והכחשתי בחיוך את השנייה, הוא נד בראשו ואמר, שהמקרה שלי מעניין ביותר: זה מקרה לגמרי יוצא דופן.  

לא הנחתי לו להתחמק. רציתי ממנו הסבר על מה שהוא כינה "המקרה שלי". הצעתי לו כלי עזר: אמרתי: "מה שקובע זה לא, שאני חש את עצמי כגרמני בין גרמנים. לגרמני יש זכות לראות בזה יומרה, מבוססת או בלתי מבוססת, תלוי. הוא יכול לאשר את זה או לא, תלוי. לאשר: בחסד, באופן יוצא מן הכלל, לזמן מוגבל או בלתי מוגבל, כי אני מעורר בו במעשה שלי כבוד או חיבה, מתוך רשלנות או שכחה, או כדי להשיג מטרה כלשהי. להתקבל לחברה רק בזכות הגנה כזו, זה בסופו של דבר פוגע ומשפיל לשני הצדדים.

הוא נכנע. אני המשכתי: בכל תום הלב הייתי משוכנע עד כה, שאני לא רק שייך לחיים הגרמניים, לאנושות הגרמנית, אלא שנולדתי להם: אני נושם בשפה. היא בשבילי הרבה יותר מאמצעי להתבטא, ויותר מאשר עקרון השימוש של החיים החיצוניים, יותר ממשהו שבמקרה למדתי ובמקרה אני משתמש בו. המלים והקצב שלה מכוננים את הווייתי הפנימית ביותר. היא החומר, שאני חש בתוכי אם לא את הכוח, לפחות את הדחף הבלתי אמצעי לבנות ממנו את עולמי הרוחני. היא קרובה ללבי, כאילו הייתי אח ליסוד זה מאז ומעולם. היא עיצבה את תכונותי, האירה את עיני, הובילה את ידי, הנחתה את רגלי, הרעידה את עצבי, לימדה את לבי לחוש ואת מוחי לחשוב. היא תמללה עבורי בתבנית חד פעמית ובלתי חוזרת את אשר ראיתי בחולמי ואת הלקח שלמדתי מן ההיסטוריה, את נהר ההוויה היומיומית, את מחזה מהלכי-החיים, את חוויית היצירות הגדולות, שהפכו להשקפת עולמי, מתומצתות בתבנית חד-פעמית, בלתי חוזרת: האם זה איננו תקף יותר ממרשם האוכלוסין, מהכרה שטחית, מדיעה קדומה, מתפקיד הזר, שבאמצעות אימה וגאווה כופה צד אחד על זולתו, באמצעות אמונה תפלה, רשעות ועצלות מחשבה?

כן ולא, ענה החבר. נימוקים אלה הסבירו את מצבי המיוחד. בדרך כלל הדברים הינם לגמרי לא כך.

אבל אני אינני רוצה להסתמך על מצבי המיוחד, הערתי, ואינני רוצה ליהנות ממנו.

בוא נבחן תחילה את הכלל, הוא אמר. היהודים ככלל מעולם לא היו מסוגלים להזדהות ללא אנוכיות עם האינטרסים של העמים המארחים. בתוך המדינה הם נסוגו לבידוד חברתי ודתי, גוש קשיח ומתקשח בתנועה הזורמת. כל עוד נמשך הבידוד הכפוי, הם העמידו פני קדושים מעונים: מאז שהוא הוסר, גלויים לעין חוסר רצונם וחוסר יכולתם. עוד היום טבועה בהם גאוה חולנית של המסורת. עוד היום הם מתעקשים, ביודעין או שלא ביודעין,  על התורה שגלויה להם ורק להם, וחושבים שכל תורה אחרת היא טעות ושקר. במיוחד אנוסה שנאתם הבלתי נמחית לפנות נגד הנצרות, כי כלפיה הם חשים כמו אם שמרחמה נולד בוגד, בוגד בעמו, בוגד באנושות, בוגד באלהים. למה דומה שנאה זו? איך ניתן לרכך אותה? אולי רק היא מסבירה את כוח ההתנגדות, הסבלנות, ההתגברות על הסבל, החיוניות שאין דומה לה של הגזע. נקמה על מה שסבלו נובטת כנראה בנשמתם כמסקנה מאז יש לעמם זיכרון, משגשגת ברקמת תאיהם, מה יכול לפעול נגדה היחיד יוצא הדופן? מה הוא מוכיח כנגדה? אינסטינקטים כאלה פועלים הלאה מתחת לאדמה, ולא הסכמה של משכילים בעלי כוונות טובות, לא צערם של מי שהשתחררו, ולא הדוגמה של מי שהשתנו יכולה לסלקם מהעולם.

מר היה לי לשמוע זאת. האשמתי אותו שזוהי כל זעקת השבר של חוסר הבנה מאובן והסתה מרושעת, אך הוא לא קיבל זאת. הוא השיב שהנני, כמו רבים כל כך, קורבן של בלבול תרבותי. כמה זמן עבר, הוא אמר, מאז שהיהודים יצאו מהברבריות של צורות החיים הנחותות? המאה השמונה-עשרה ראתה אותם עדיין בדחייה עיקשת והתחפרות חשוכה. עבור גיתה הקשיש היהודי היה עדיין בערך מה שהשחור היום עבור האמריקני, למרות נתן החכם [גיבור מחזהו של משה מנדלסון על פי סיפור שלוש הטבעות של בוקאצ'ו, הרואה את שלוש הדתות הגדולות כשוות ערך], למרות שפינוזה ומנדלסון, למרות הרומנטיקה הצעירה שצמחה סביבו, שהיתה שזורה בהשפעות יהודיות, למרות שבוודאי לא היה חסר רגישות ליראת הכבוד שמעוררת הקהילה הדתית והלאומית. רשמי הילדות מהגטו היהודי בפרנקפורט התגלו כחזקים יותר. היהודים תמיד מצביעים על הדיכוי והרדיפות כאשר מוקיעים קווי אופי מגונים של התנהגות קהילתם. שום יהודי איננו סובל שיפוט אובייקטיבי של יהודים, שלא לדבר על שיפוט שלילי, גם לא לגבי יחידים, גם לא לגבי יהודים מנוונים, במידה שהיהדות ככזו מואשמת במידה הקלה ביותר. הטעות הזו מתנקמת קשות, כך שבקושי אפשר למצוא פשרה בין התנצלות שמייפה דברים ובין טקטיקת השמצה מכוערת. כל המשבחים מצביעים בהטעמה על טוהר ההליכות הבלתי מותנה של היהודים ונאמנותם לתורה, כאילו בשום יהודי בשום תקופה לא דבק כתם. אבל בכנופיות השודדים שהפכו את סביבת מרכז גרמניה והולנד בין השנים 1759 ו-1820 לבלתי בטוחה, היו יהודים בכמות ניכרת, גנבים, מחזיקי סחורה גנובה ו"עומדים על המשמר". אני לא רוצה להזכיר את השיילוקים מכל הדרגות, המלווים בריבית ומוצצי הדם חסרי החמלה, הספקולנטים חסרי המצפון. זו דיעה אבסורדית, שמיליוני אנשים שמתפתלים לאורך מאות שנים במצב חברתי קשה, כמעט חסרי מגן, כשחייהם ורכושם תמיד בסכנה, כאילו ככל שרבו נוגשיהם ומעניהם, כך נכפתה עליהם התנהגות ללא רבב, כאילו הפושעים בקרבם הם פושעים מסויגים יותר מן האחרים, בעוד שצודק יותר לטעון את ההיפך. גם זו איננה האשמה שצריך להעלות. הטענה נוגעת לציפיה נעלה יותר. היא נוגעת לחוסר היכולת לשינוי רוחני. שינוי רוחני אמנם יחודי להם במידה יוצאת דופן, בכללותם, כישות לאומית, הם נותרו מבחינה רוחנית עד עצם היום הזה מה שהיו בימי התנ"ך הנוראים.

החבר הטיף לדיעותיו מתוך סמכות שכמעט אנסה אותי לקבלן. אני זוכר שלא היה ביכולתי לשלול את הלוגיקה והעוצמה של טיעוניו. אינכם מצפים שאפרט כאן את השיחה מלה במלה. בפועל היה זה רצף ארוך של שיחות, ואני מוסר את תמציתן, את המסר שלהן. הוא היה חסר-רחמים. אני, שרציתי לרדת לשורש הדברים, אהבתי אותו בשל חוסר-הרחמים הזה, למרות שחשתי באופן עמום שבמאבקנו המשותף לגבי האמת אודותי, הוא חטף לעצמו את העליונות, ןשההכרה המהותית שאליה הגענו לבסוף, לא שיחררה וגאלה אותו כמו אותי, שהיא פתחה לי שער והראתה לי את המטרה, אלא שבריב נורא ובמתיחות אפלה, הוא הפך יותר ויותר ליריבי.

מה שכונה האמנציפציה עיצב בוודאי תקופה במהותם של היהודים, הוא המשיך, הרצון ליתר הומניות של המאה התשע-עשרה סיים את נידוים. כל עשור נוסף קשר קשר הדוק יותר בינם לבינינו. רק למראית עין, יש להודות: של ברית אזרחית, כלכלית, אפילו לאומית, בכל מקרה מוגנת בחוק, שנוצרה לרוב מתוך מחשבה חופשית, שכחה נאה, התלבטות מוסרית, היחסים הפכו בלתי מותנים, בלתי מותנים מבחינה אנושית, רק כנגד יחידים יוצאי דופן. היכן מוטלת האשמה? האם בכך שלמרות הכל היהודים ניסו להשתמר כיהודים? אבל מדוע? כל עוד היו מבוזים, היתה זו זכותם, חובתם, הגנתם, נשקם, האמצעי לשמירת כבודם וזקיפות-קומתם, להסתגר, לבנות על הקהילה הצרה, לטפח לאומיות חצי מדומה, חצי חלומית, ולפיכך מתוקה יותר, מפתה יותר, נעלה באופן טראגי. אבל לאחר שנסללו עבורם הדרכים לשותפות איתנו, השתנה פרצופם הרוחני, רוחניותם, במהירות מדהימה: בתנופה ומרץ מדהימים הם הפכו את צרכינו לצרכיהם, את צרכיהם לצרכינו, דבקו בדרישות טובת המדינה, דעת הציבור, האופנה, הקדישו את כשרונותיהם הנפלאים לאמנות, לכלכלה, להתפתחות חברתית, אבל ביסודם הם נשארו יהודים. אני לא אומר שהם היו צריכים להתנצר. רבים עשו זאת, מסיבות תועלתניות, או בגלל שכבר לא חשו את עצמם כבולים, או אפילו מתוך שכנוע. השאלה היא רק, אם הם יכולים להיעשות נוצרים, במשמעות שאיננה שטחית, כפי שזה אפילו אצל רוב הנוצרים. השאלה היא אם הם חדלו עקב כך להיות יהודים, וזאת במשמעות עמוקה יותר: אין לדעת זאת. אי אפשר לשלוט בכך. אני מאמין בעיבוד נוסף של ההשפעות: יהדות היא כמו צבע סמיך: די בכמות מזערית כדי להעניק את אופיה, או לפחות עקבות ממנו, לכמות גדולה בהרבה. אין להכחיש שהם, שוב במובן מסוים, הפכו לגרמנים. אבל משהו עומד בניגוד לכך. מה זה יכול להיות? האם זו העיקשות המיוחדת של הנפש, או של החושים, בניגוד לזרימה, מוביליות, רבגוניות של הרוח? אין בכך די כדי להוכיח או להסביר. זה איננו כוח המסורת, או לא רק כוח המסורת, או לא עוד כוח המסורת. המסורת הוכנעה ובכל מקרה התרככה עקב צו החיים, בבנותה כדיסציפלינה סכר מיטיב נגד העדר מידה ותשוקה לאינדיווידואליות, שמגן כעיקרון פוליטי על נכסי צאן ברזל ושומר על האומה מסדרים חדשים מאיימים. אבל בדיוק את העדר המידה, בדיוק את התשוקה לאינדיווידואליות, בדיוק את החיפוש אחר סדרים חדשים, חייבים לציין לחובתם של היהודים. מה הדבר איפוא?

השבתי לו שהסכנה ואי הצדק שבדבריו נעוצים בהכללה. ישנם יהודים כאלה וכאלה. כל המשפטים המכלילים הינם מוּטים ומובילים לעיוות, להטיה, לניצול בשירותם של אינטרסים מפלגתיים. מדוע לא לראות את האדם כאדם? רק את האדם? לעתים קרובות מציינים מתוך כעס רק את הטעויות, וכשחוזרים עליהן נוצרת הגזמה. צריך לתת ליהודים זמן, רבים מהם בקושי יודעים שזכותם לנשום, מגורשים, מאוימים, לכודים, שוב ושוב זרם חדש הבא מכלים עכורים מעכיר מחדש את מי שהתנקו, רבים מתענים עקב השנאה החבויה, ונחישותם להקריב את עצמם דוחפת אותם לוותר על עצמם. חלקם מופתעים עקב השפע שאינם מורגלים בו של מרחב ואפשרויות ההתפתחות. ואם מדמיינים טריבונל יהודי, הרי איש לא יצא שם זכאי, אם יאשים משהו נוצרי או גרמני. אבל חשתי שדברי מחטיאים את המטרה, כי עמדתי למול חברי היתה שפלה מדי. רק הרבה יותר מאוחר, בחלוף עשורים של מאבקים, יכולתי לענות לעצמי על שאלתו, על אותו "מה הדבר?", שאפילו התכחשתי לצדקתו, ושלמרות זאת דחף והמריץ אותי לגילוי לב ולחקירה עצמית.

מאז שהם יודעים את תולדותיהם, ראו היהודים את עצמם כעם הנבחר. גם בכל המיתוסים שלהם מצויה האמונה בהיותם נבחרים וההכרה בכך. מבלי שחוקרים את הסיבות המספקות או הבלתי מספקות שעליהן נסמכת אמונה זו, הכרה זו, אם על תורה מפורשת, אן על היחס לדברים האהובים, אן על הגורל ההיסטורי או המיתולוגי, רואים בבירור, שאמונה שדבקים בה אלפי שנים בכזו קשיות-עורף מקבלת על עצמה מצד אחד חובות לגמרי יוצאי דופן, שלעולם אין הכלל יכול למלא אחריהן ללא מנוח, ובהמשך מעוררת מתח מוסרי וערכי לגמרי יוצא דופן, ששוב עקב ההתפרקויות ההכרחיות יוצר קיום מלא קטסטרופות, ומצד שני אקסיומה שכזו, כאשר היא מוצבת לפני אדם משחר ימיו, בולמת את ההתפתחות המוסרית, ומחליפה אותה בקוויטיזם מוסרי [הקוויטיזם הוא תנועה רוחנית נוצרית מסוף המאה השבע-עשרה שהוכרזה ככפירה. שמה ניתן לה עקב העדפת חבריה לתפילה בלב במקום תפילה בקול רם. בהשאלה: אמונה שאיבדה את משמעותה המקורית ונותרה קליפה חיצונית בלבד. ע.פ.], שמוביל ליהירות ולהתבדלות.

זהו הטראגי במהותו של היהודי, שהוא מאחד בנשמתו שתי תחושות: תחושת עליונות ותחושת נשיאת אות קלון. בהתנגשות המתמדת, בחיכוך בין שני זרמי התחושות, הוא אנוס לחיות ולמצוא את עצמו. בכך נוכחתי כמעט אצל כל יהודי שפגשתי, וזה החלק העמוק ביותר, הקשה ביותר והחשוב ביותר של הבעיה היהודית.

כששוקלים זאת בפשטות ומבחינה אנושית, יתרונו של אדם מהיותו יהודי אינו עולה על היותו נושא אות קלון באשר הוא יהודי.

לי היה ברור שעם איננו יכול להיות נבחר לאורך זמן ואיננו יכול לתאר את עצמו כנבחר לאורך זמן, מבלי לנפץ את הסדר הצודק בעיני שאר העמים. היחידים הנבחרים נמצאים תמיד במצב לשאת באחריות למעשיהם ולמחדליהם. אבל בעם הנבחר תובע היחיד לעצמו תפקיד שאיננו שייך לו, שאיננו בכוחו, ושבו הוא משתכנע, להחיל על עצמו את יתרונות מעמד הכלל, ולעומת זאת את האחריות להטיל על הכלל. אפילו אם נניח שמוצדק שעם יראה את עצמו כנבחר לאורך זמן על סמך מעשה אדיר חד-פעמי, כיצד תגן על עצמה ותבטיח את עצמה דרישה כזו כנגד הביקורת, כנגד הדרישות המשתנות של אנושות חדשה? כיצד אפשר יהיה להגביל את המכלול "עם"? האם די בהשתייכות לאמונה כדי להיות נבחר? זה יהיה בהחלט לא הגיוני ולא מוסרי.

האידיאה של היות עם נבחר מוצדקת רק במשך זמן מוגבל. אבל כשהיא נקרעת מן ההתניה ההיסטורית, ומבחינה מסוימת נגררת לאינסוף, מתהווה החטא, בעוד הבחירה האישית עומדת באינסוף, מתקיימת עד אינסוף. 

פרקים 11-10      

פרק 12

פרק 13

עצרת הרוב ומוסר המיעוט

תנועת "דרכנו" שאירגנה את העצרת במלאת 23 שנים לרצח יצחק רבין, היא תנועה חביבה, גירסה של "צו פיוס" שמעודדת סובלנות וכבוד לערכים ממלכתיים. הצטרפתי פעם להפגנת תמיכה שלהם בנשיא רובי ריבלין, אחרי שמירי רגב תקפה אותו בגסות רוח אופיינית לה כשסירב לחון את חביב הימין אלאור אזריה, והם הזמינו אותי להצטרף לפעילויות נוספות, מה שלא יצא, כי רוב הפעילות שלהם רחוקה מירושלים שבה אני מתגוררת, ואינני אומרת זאת כביקורת, כי הפעילות היא היכן שנמצאים רוב התומכים, ולהפגנה מול בית הנשיא באו לצערי רק מעט ירושלמים והרבה צעירים מערים אחרות, שהיו מאד חביבים ומאד מחויבים, והיה מאד משמח לפגוש אותם. ובכל זאת הרגשתי עם הזמן שתנועה החביבה הזאת איננה מתאימה לי, וההרגשה הזאת התעצמה מאד כשקיבלתי את המייל עם הקריאה לבוא לעצרת לזכר רצח רבין בכותרת: "הרוב המתון מתייצב בכיכר נגד הפילוג וההסתה". כי הכותרת הזאת מעבירה מסר אחד שהוא שקרי, ומסר נוסף חמור ממנו, שמסוכן לדמוקרטיה.

המסר השקרי הוא "הרוב המתון". אין בישראל רוב מתון. הקואליציה השלטת שמורכבת מהליכוד, כולנו, הבית היהודי, ישראל ביתנו והמפלגות החרדיות, ומייצגת את רוב ציבור הבוחרים, איננה מתונה, ואיננה מתנגדת לפילוג והסתה, אלא ההיפך מכך, מעודדת אותם. המסית הזדוני ביותר בישראל הוא ראש הממשלה, שמייצג את המפלגה הגדולה ביותר, המונה רבע מציבור הבוחרים. הוא האיש שעודד את בוחריו להצביע ביום הבחירות בקריאה "הערבים נעים בכמויות עצומות לקלפי. עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", קריאה שמלבד היותה שקר גס, העבירה מסר שהצבעה של אזרחים ערבים לכנסת היא תופעה שלילית שיש להילחם בה, וניסתה להשחיר את פני עמותות השמאל בהעברת מסר גזעני ובלתי דמוקרטי, ששיתוף פעולה בין יהודים וערבים הוא דבר פסול. זו היתה הקריאה האנטי דמוקרטית, המסיתה, הגזענית והמפלגת ביותר שהושמעה בשנים האחרונות, והיא עדיין מהדהדת במרחב הציבורי שלנו. איש בליכוד מלבד רובי ריבלין לא גינה את ראש הממשלה על הקריאה הזאת, ולכן שום איש ליכוד מלבד נשיא המדינה איננו ראוי לנאום בעצרת לזכר רצח רבין, מפני שמדיניות הליכוד, שהיא מדיניות הרוב, היא מדיניות גזענית, מסיתה ומפלגת שמערערת את הדמוקרטיה הישראלית.

קריאתו של נתניהו היתה הקדמה לחוק הלאום שביטל את מעמד השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ובכך שלל את זכותם הלאומית להכרה בשפתם כשפה רשמית במדינה שבה הם מהווים כחמישית האוכלוסיה, ובכלל שלל שלילה גורפת את זכותם של הערבים במדינת ישראל לזכויות לאומיות כלשהן, בטענה המגוחכת שזכויות אלה מאיימות על אופיה היהודי של המדינה. שבעים שנה הוכרה השפה הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ולא היתה שום פגיעה באופיה היהודי של המדינה עקב כך. ייתכן שלחוק הלאום לא יהיו תוצאות מעשיות, אבל הוא העביר מסר של פלגנות, הסתה וגזענות כלפי ערביי ישראל. לכן מי שתומך בחוק הלאום איננו צריך להשתתף בשום עצרת לזכר רצח רבין, שנרצח בגלל רצונו לכבד את הזכויות הלאומיות של הערבים הפלשתינים כדי לבסס חיי שלום בין יהודים וערבים בארץ ישראל.

וכאילו לא די בכך, פועלת כעת הממשלה להעביר חוק שיפקיד בידי שרת התרבות סמכות לשלול תקציבים ממי שפעילותם האמנותית מזיקה לדעתה למדינת ישראל, מתוך ידיעה וכוונה שחוק זה ישמש את שרת התרבות לפגיעה ביוצרים וביצירה אמנותית שמזוהה עם צדה השמאלי של המפה הפוליטית, שמתנגד לדיעותיהם של השרה והמחנה הפוליטי שלה.  מגוחך לגמרי לדבר על פיוס וסובלנות ושיתוף בין אנשי שמאל וימין, כאשר כל פועלה של ממשלת נתניהו והרוב הקואליציוני שלה מהוה מתקפה פרועה על שמאלנים וערבים ושלילת זכויותיהם הדמוקרטיות הבסיסיות ביותר. בתקופה שבה הרוב הקואליציוני תוקף ורודף את יריביו הפוליטיים באופן שמערער את אופיה של ישראל כמדינה דמוקרטית, צריך להילחם בשלטון בכל הכוח, ולא להתחבק עם מהרסי הדמוקרטיה ולטשטש את התהום הקרועה בין תומכי הדמוקרטיה לבין מהרסיה.

כל דיבור על "הרוב המתון" תחת ממשלת נתניהו הנוכחית הוא לא רק שקר, אלא שקר שמקעקע את המאבק במתקפה השלטונית על הדמוקרטיה, שככל מתקפה על הדמוקרטיה, היא פועלת בראש וראשונה נגד המיעוט שמתנגד לממשלה, גם אם בהמשך היא מקעקעת גם את זכויותיהם של יריבי ראש הממשלה במחנהו שלו, כפי שמנסה ראש הממשלה לעשות כעת בהמצאת שקר על קשר שרקחו נגדו יריביו בליכוד גדעון סער ורובי ריבלין, שקר שמזכיר את העלילות שממציאים משטרים רודניים אפלים נגד יריביהם הפוליטיים כדי להצדיק את חיסולם, וכבר אץ רץ שליחו של ראש הממשלה לשנות חוק יסוד ולהגביל את סמכויות הנשיא לטובת ראש הממשלה הנוכחי. וכאן אנחנו מגיעים למסר השני, המובלע יותר והמסוכן יותר בכותרת של מארגני העצרת, המסר שלפיו יש איזה יתרון מוסרי להשתייכות לרוב הפוליטי, שנסמכת על השקר הקודם, שהרוב הוא מתון. בדמוקרטיה אדם צריך לכבד את החוק ואת זכויות הזולת. כל עוד הוא מכבד את השניים האלה, הוא רשאי להחזיק בכל דיעה שיחפוץ בה, ואין שום יתרון מוסרי בכך שאדם מחזיק בדיעה המקובלת על הרוב. לא פעם דוקא המחזיקים בדעת מיעוט הם אלה שרגישים יותר לשיקולים מוסריים, שהרוב לעתים מתעלם מהם, וזו בדיוק המציאות כיום במדינת ישראל, כאשר הרוב הקואליציוני פועל לפגיעה בזכויות הערבים והשמאלנים ולעירעור הדמוקרטיה. העלאה על נס של עצם היות האדם חלק מן הרוב ומחזיק בדיעות מקובלות על רבים, מעבירה מסר שהשתייכות למיעוט פוליטי היא פסולה לכשעצמה, ומארגני העצרת אף ניסו לתת ביטוי בוטה למסר זה בשלילת השתתפותה בעצרת של מנהיגת מפלגת מר"ץ, בעודם גודשים את שורת הנואמים באנשי ימין, ורק לאחר הביקורת הציבורית הוזמנה גם תמר זנדברג לדבר בעצרת. בכך חטאו מארגני העצרת פעמיים: גם בכך שהעבירו מסר לא דמוקרטי שיש פגם מוסרי בהחזקה בדיעות פחות מקובלות, וגם בכך שניסו להעמיד במישור אחד את התומכים ברצח רבין מימין ואת התומכים בחלוקת הארץ משמאל. עצם ההשתייכות לקבוצת מיעוט פוליטית איננה הופכת את אנשי מרץ וחד"ש לפסולים מוסרית ולשקולים לאויבי הדמוקרטיה מימין. אולי ההיפך הוא הנכון. לא הכל בחיים אנלוגי, ולפעמים העמדה המוסרית מוצאת את עצמה נדחקת לשוליים. במצב כזה לא העמדה המוסרית פסולה, אלא מי שדוחקים אותה לשוליים, ואם אנשי דרכנו נתנו את ידם להעברת מסר כזה, ראוי שיפשפשו במעשיהם היטב.

הדבר היחיד שמצא חן בעיני בעצרת הן שריקות הבוז לצחי הנגבי, שגררו גינויים מתחסדים מכל סותמי הפיות והמסיתים ובראשם המסית והמפלג הראשי ראש הממשלה בנימין נתניהו, מעביר החוקים הגזעניים והאנטי דמוקרטים להשתקת ודיכוי כל מתנגדיו ויריביו. לא בגלל התקרית שהזכירו רבים, שבה חיבל הנגבי במיקרופונים שדרכם אמור היה יצחק רבין לנאום כדי להשתיק את קולו, ימים ספורים בטרם השתיק אותו הרוצח לנצח, תקרית ששכחתי לגמרי, אלא בגלל שלא האמנתי למלה מדבריו, ובמיוחד כעסתי שאמר שלמרות התנגדותו לרבין הרגיש אחרי הרצח בדיוק כמו המחנה השני. האמירה הזו הזכירה לי את הרופאים שכמעט הרגו את בתי כשנתנו לה תרופה לא מתאימה, ואחר כך הורו לכל האחיות לומר לי שהם דואגים לבתי ממש כמוני. לצחי הנגבי ולמחנהו אין שום מושג ולא יכול להיות להם מושג מה מרגישים האנשים שכן תמכו ביצחק רבין, שהאמינו בדרכו ושמתאבלים עליו באמת, ולו היה להם הם היו עסוקים בדברים אחרים מאשר לרמוס ולרדוף את השמאל עד חורמה ברשעות ובתוקפנות שיש רק למי שמקור כוחם בשפיכות דמים, ולא בערכים דמוקרטיים.  

   

אצל רופאת הנשים

המזכירה אמרה שיש תור פנוי לרופאה בשלושים באוקטובר. אמרתי למזכירה שזהו יום הבחירות לרשויות המקומיות ויש בו חופש, והיא אמרה שהם דוקא עובדים, אז אמרתי בסדר. היתה לפני רק אשה אחת שנראתה כעומדת ללדת בכל רגע. עליתי במעלית יחד איתה, כי אני מפחדת לעלות במעלית לבדי, וחשבתי מה יהיה אם היא תלד במעלית, אבל זאת היתה סתם מחשבה תפלה. רק אחרי שחיכינו רבע שעה המזכירה התקשרה לרופאה, שאמרה שהיא לא ידעה שעובדים, אף אחד לא אמר לה, אבל היא תגיע עוד חצי שעה בערך. השעה היתה כבר שלוש. מלבדי ומלבד ההריונית היו בחדר ההמתנה גם זוג עולים חדשים שדיברו ביניהם ברוסית, אמא ובת ששוחחו חרש בערבית, אשה אחת אלגנטית בחליפת מכנסיים בהירה, ואמא אחת שנענעה תינוק בעגלה. מכיוון שכבר הגענו, העדפנו להמתין.

בינתיים חיטטתי בסלסלת כתבי העת, שהיו בה בעיקר חוברות ישנות של National Geografic, וספר אחד שנשא את השם המבטיח Special Delivery שערכה הדולה שרה גולדשטיין, עולה מארצות הברית לירושלים, ובו סיפוריהן של אמהות חרדיות שעלו מארצות הברית לירושלים, על לידות מיוחדות שהן חוו. כנראה שהספר הזה היה הצלחה גדולה, כי ראיתי באינטרנט שהוציאו לו ספר המשך.

הסיפור הראשון שקראתי היה על לידת בית, והוא היה סיפור מצמרר בעיני, שבנס הסתיים בטוב. זו היתה לידה רביעית של אשה שילדה את שלושת ילדיה הראשונים בבית החולים משגב לדך עם מיילדת שסמכה עליה, והחליטה ללדת בבית עם אותה מיילדת בגלל סגירת בית החולים (מאז הוא נפתח מחדש), ובגלל האיסור של משרד הבריאות להזמין ללידה בבית חולים מיילדת פרטית, איסור שעומד בעינו ועלול לגרום לתוצאות קטלניות.

הלידה לא התקדמה היטב והמיילדת נתנה ליולדת פיטוצין, חומר מזרז לידה, והיא רעדה כולה. המיילדת הצליחה להתגבר על הרעד, ואז התברר שחבל הטבור כרוך סביב צוואר התינוק, ולכן הלידה חייבת להיות מאד מהירה, כדי שהתינוק לא ייחנק. היולדת הצליחה ללדת תינוק בריא, ובשעה ששהתה במלונית ליולדות התגאתה בפני כל הנשים בכך שילדה בביתה, וכולן הסתכלו עליה בהערצה, והסיפור מובא כעוד דוגמה לכוחה של האמונה בהבאת ילדים לעולם. אינני חולקת על כך שאמונה עוזרת בהבאת ילדים לעולם ובכל עניין אחר, אבל לי הוכיח הסיפור שמאד לא מומלץ ללדת בבית, ושאך כפסע בין לידה מוצלחת בבית לבין מות התינוק, ובעניינים של חיים ומות מאד לא מומלץ לסמוך על הנס.

והיה עוד סיפור על לידת בית בלתי מתוכננת, לידת תאומים, שהסכנה בה מאד גדולה. התאומים האלה היו במצג עכוז וסירבו להתהפך, והיולדת התבקשה לבחור רופא שיבצע ניתוח קיסרי, שהיא מאד לא רצתה בו. היולדת ובעלה הלכו לטבול במעיין הסטאף. שאמרו להם שטבילה במימיו יכולה לגרום להיפוך התינוקות, סגולה שאינני זוכרת ששמעתי עליה לפני קריאת הספר הזה, אבל אינני בטוחה בכך. הם טבלו וגם התפללו, וקראו תהלים וביקשו ברכת רב, וכל זה לא עזר והתינוקות נשארו במצג הלא נכון, אבל לאחר הביקור בסטאף והתפילה היא נרדמה והתעוררה בתחושה שעליה לדחוף, מבלי שהיו לה כלל צירים, ומיד נולד לה בן במצג עכוז, בקלות רבה, ומיד אחריו בת שהתהפכה תוך כדי הלידה, ואמבולנס הזעיק אותה לבית החולים כששני התינוקות הבריאים בחיקה.

הבטתי בשעון ובדלת. מחצית השעה מזמן עברה והרופאה לא הגיעה, רק מטופלות חדשות זרמו כל העת לחדר ההמתנה. המשכתי איפוא לקרוא, הפעם סיפור שגרתי יותר, של אשה שהחלה לסבול מצירים בערב פורים, ובמחשבה שהצירים יימשכו שעות רבות הלכה עם ילדיה לשמוע את קריאת המגילה, ותוך כדי קריאת המגילה וההרעשה ברעשנים גברו מאד צירי הלידה, אבל היא, אם מסורה, שבה הביתה ולשה עוגה, כי עוגה שהכינה אשה עם צירים, כך היא כתבה, מסייעת לנשים להרות, גם זו סגולה שלא היכרתי, וגם בישלה לילדיה עוף ואורז – היא כמעט התנצלה שבגלל הצירים המתחזקים היא אפתה רק עוגה לבנה פשוטה והכינה אוכל בסיסי, עוף ואורז, כי גם אם תלד ילדיה יצטרכו לאכול. אחרי כל ההכנות, ועם צירים עזים, היא לא הצליחה למצוא מונית פנויה וכמעט ילדה בבית, אך למזלה הזדמן לה אורח בתפקיד עם רכב שירות והזעיק אותה לבית החולים. הגעתו המקרית של האורח היתה כנראה מה שהפך את הלידה למיוחדת. אחרת זו היתה כנראה עוד לידת בית, בלי רופאים ובחיק המשפחה. למרבה המזל הזדמן האורח עם רכב ההצלה, האשה ילדה בבית החולים והילדים נשארו בבית ואכלו את העוף עם האורז שהכינה להם אמם המסורה. את הפרט האחרון היא לא כתבה, אבל נהניתי לדמיין את הילדים אוכלים עוף ואורז, כי מה כבר מאחלת אשה לעצמה חוץ מילדים שאוכלים בתיאבון את העוף והאורז שבישלה כשהיא מתענה בחדר הלידה?

הרופאה עדיין לא הגיעה, אז קראתי עוד סיפור, על אשה עלומת שם, אבל העורכת העידה שהיא רבנית וצדיקה גדולה, שילדה בגיל ארבעים ושש בן בריא, אחרי שבתה בת השש ביקשה ממנה שלא להיות בת הזקונים. זו היתה האשה היחידה שהצלחתי בערך לנחש כמה ילדים היו לה, כי היא סיפרה שאת בנה השביעי, שהיה באותו זמן בן עשר, ילדה בארצות הברית, ושם, בניגוד לירושלים שבה ילדה את בן זקוניה בגיל ארבעים ושש, שם בארצות הברית התייחסו אליה, היולדת את ילדה השביעי, כאל יצור מוזר, ממליטת ילדים בשרשרת, והחוויה היתה מעליבה, ופה בירושלים, איש לא התפלא שיש לה כל כך הרבה ילדים, והיא שמחה על עוד לידה. יחד עם הבת בת השש ובן הזקונים היו לה איפוא לפחות תשעה ילדים. אחר כך היא כתבה שהיתה צריכה להתחיל את הסיפור הרבה קודם, בכך שבשנות נישואיה הראשונות לא הצליחה ללדת, ושנים היו היא ובעלה חשוכי-ילדים, לכן הם מקבלים בשמחה גדולה כל ילד, כי ילדים זאת שמחה. באמת ילדים זאת שמחה, אבל קצת נמאס לי לקרוא על נסים ונפלאות בלידה, בלי בית חולים ובלי טיפולי הפריה, וחשבתי על הלידות שלי שהיו מאד רגילות, או בעצם לא, כי בתי הבכורה נולדה גם כן במצג עכוז, ובבריאות טובה, אבל אחרי יומיים של צירים ובלידה קשה. כמובן יכול להיות שזה בגלל שאני לא צדיקה כמו הנשים בספר הזה, שרובן נשאו את התואר רבנית. אני אמנם הלכתי עם צירי לידה לשיעור באוניברסיטה, ואפילו השתתפתי בשיעור, עם צירים די חזקים, ואף אחד לא הרגיש מאומה. אבל כנראה שלא הייתי הולכת עם צירים לשמוע את קריאת המגילה, עם כל הכבוד לאסתר ולהמן הרשע. קריאה בספר הזה אמורה להרבות את האמונה, אבל למען האמת אותי היא די עצבנה, ולא רק מפני שכל הזמן הבטתי בדלת הזכוכית לראות מתי סופסוף תגיע הרופאה, ובכל פעם שהיה נדמה לי שהיא באה, הגיעה מטופלת חדשה.

עוד שתי נשים נכנסו למרפאה, גם הן דיברו ביניהן חרש בערבית, וחשבתי שהדוברים ערבית מדברים בקול אפילו יותר חרישי מהעולים החדשים שמדברים רוסית. באיחור של שעתיים הגיעה הרופאה, בפנים אדומים ותסרוקת פרועה, ואמרה סליחה סליחה סליחה לכולם, לא אמרו לי שיש היום עבודה, ודוקא הייתי פה אתמול אבל אף אחד לא אמר לי דבר, וההריונית נכנסה ראשונה וחשבתי איזה מזל שהיא לא ילדה במעלית וגם לא בחדר ההמתנה בהמתנה לרופאה, למרות שזה יכול היה להיות סיפור נהדר לספר על לידות מיוחדות, או לספר ההמשך. אני נכנסתי אחריה, והרופאה שוב ביקשה סליחה ואמרה שהם חזרו בבהילות כי ביום החופש שחשבו שיש להם נסעו לבקר את הנכדים מחוץ לעיר, ואני אמרתי שלא נורא, אבל לא אזרתי עוז לומר לה כמה העשרתי בינתיים את ידיעותי על נסים בלידה. ואז הרופאה הסתכלה במחשב ושאלה כמה לידות היו לי, ואמרתי לה שתיים, והיא אמרה רק שתיים, כאילו דיברה לעצמה, ונזכרתי איך ביקרתי אותה שלושים שנה קודם לכן, כשהייתי גרושה צעירה עם שתי בנות קטנות, והיא אמרה שאני צריכה לסדר את העניינים, כלומר להינשא מחדש, וללדת עוד ילדים, ואני לא אמרתי לה שאינני רוצה להינשא מחדש, ושאשאר עם שתי בנות, שתיים בלבד, שלא כמו הנשים הצדיקות בספר שכמעט כולן היו רבניות וילדו ילדים רבים, שבעה או תשעה או עשרה, לי יש שתי בנות, שנולדו כשהייתי בת עשרים ושתיים ובת עשרים וחמש ולא קרו לי שום נסים בלידה, היו לי הריונות מתישים ולידות מתישות עם צירים מתישים, לא טבלתי בסטאף ולא הלכתי לשמוע את קריאת מגילת אסתר שאינני אוהבת במיוחד, שמחתי שיכולתי ללדת לידות טבעיות כי גם אני לא חפצתי בניתוח קיסרי, חשבתי שיהיו לי המון ילדים וזה לא קרה אבל כבר לא מאד משנה לי, ולא ממש הצלחתי לנסח לעצמי מדוע הספר הזה, שקראתי מתוכו רק ארבעה סיפורים בזמן שהמתנתי לרופאה, הטריד וגם עצבן אותי. רציתי מאד לדעת כמה ילדים ילדה הרופאה בעצמה, אבל התביישתי לשאול אותה.        

Sarah Goldstein ed., Special Delivery