הצנצנות של ישו

אתמול שודרה תכנית מהנה במיוחד של אהרוני וגידי מטיילים באמריקה, ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. בתכניות האחרות של המסע שלהם באמריקה צפיתי במקוטע, ולא תמיד רציתי לצפות כי דיברו הרבה על שחיטת בקר, ואני אמנם אוכלת בשר, אבל כמו רוב הישראלים, בעיקר תרנגולות אני אוכלת. לאכול פרות יותר קשה לי, כי אני מאד מחבבת פרות. להורים שלי היו הרבה חברים קיבוצניקים, וכשהיינו נוסעים אליהם והורי התווכחו איתם בלהט על פוליטיקה, הייתי מטיילת עם הילדים שלהם במשק, ובעיקר הלכנו לרפת, והסתכלתי על הפרות. אני אוהבת להסתכל על חיות, אפילו אם הן לא עושות שום דבר מיוחד. למשל על הכלב שלי אני אוהבת להסתכל כשהוא ישן. לפעמים הוא חולם, ואז רואים את העיניים שלו זזות מתחת לעפעפיים, ולפעמים הוא מניע את הרגליים כאילו הוא רץ, ואני מנסה לנחש על מה הוא חולם. פרות קצת מזכירות לי כלבים, אבל אולי זה בגלל שאני אוהבת כלבים במיוחד, אז הכל מזכיר לי אותם. בכל אופן היו פרקים בטיול באמריקה שהיה לי קצת קשה לראות בגלל שהתעסקו שם בשחיטת פרות, אבל הפרק הזה היה ממש כיפי. בהתחלה נסעו במכונית מהר מהר על ימת מלח, וגידי היה מבוהל, אבל לא קרה להם כלום. ואחר כך נסעו ברכבות פחם של פעם, שנורא מזהמות את האוויר אבל מאד מלהיבות, ובישלו בשר ותפוחי אדמה ונקניקיות על את של פחמים מעל הפחם הבוער. כשרואים אותם אוכלים מתחשק גם לאכול, אפילו שזה בכלל לא דברים שאני אוכלת. באחד הבַּארים שנראה כמו במערבונים הם ניסו לאכול המבורגר ענק שקוראים לו המפלצת, ואם מצליחים לגמור הכל מקבלים חולצה. הם מאד התאמצו לאכול הכל אבל לא ממש הצליחו, וממילא נראה לי שמי שיאכל את הכל החולצה ממילא לא תעלה עליו. אבל החלק בפרק שהיה הכי מטריד מבחינתי והם לא דיברו עליו אף מלה, אולי כדי לא לפגוע באנשים מדת אחרת, היה כשהם ביקרו אצל משפחה אדוקה עם אחד עשר ילדים שמחכה לשובו של ישו, ובגלל שהם יודעים שלפני שישו יחזור יקרו כל מיני אסונות, הם מגדלים ירקות ופירות ומשמרים אותם במחסן ענקי שיש בו גם מיכלי מים ודגנים ונייר טואלט ואבקת כביסה וכל מה שדרוש לחיים של שנה שלמה למשפחה שהיא שבט קטן של ארבעה דורות. בעיקר יש להם המון צנצנות של פירות וירקות משומרים, שאם מתעלמים מההקשר, שהם מחכים לאסון, זה די נחמד שאפשר לפתוח צנצנת אפרסקים משומרים ולזלול אותם בכל פעם שמתחשק. בטיולים של הצופים והגדנ"ע אלה היו הרגעים הכי מהנים, לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים או אננס וכל אחד מוציא חתיכה או שתיים במזלג וזולל. אחרי שהולכים שעות במדבר מסביב למכתש הגדול זה עונג שלא יתואר לפתוח קופסת שימורים של לפתן אפרסקים ולאכול. אבל המשפחה הזאת שגרה בנבאדה כל הזמן מגדלת ומשמרת מזון ומתפללת ומחכה שישו יחזור, אחרי שיקרו כל מיני אסונות שכמעט יהרסו את העולם אבל הם יצליחו לשרוד, כי הם משמרים מזון לשנה שלמה, למרות שבכנסייה אמרו להם לשמר רק לשלושה חודשים, אבל הם מגדילים עשות. הבעל דוקא לא דיבר על ישו, רק אמר שכל הזמן קורים אסונות והם לא רוצים להיות חלק מהבעיה אלא חלק מהפיתרון, כי בזמן שיקרו האסונות הם מתכננים לתת אוכל גם לשכנים, ולא רק לדאוג לעצמם. הם מאגר מזון קהילתי לעת צרה, שזה אולי רעיון לא רע, להחזיק מאגרי מזון מוכן למקרה שיקרה אסון, בוודאי גם במדינת ישראל יש כל מיני מאגרים כאלה, למשל של דלק לעת צרה, אבל בגלל שזאת מדינה יהודית, המחשבה היא יותר שמישהו ינסה להשמיד אותנו, מאשר שיקרו אסונות כי ישו צריך לבוא. אצלנו ישו לא בא וגם לא מטלפן. ובכל זאת כשמדברים על ישו, אפילו שזה שם, באמריקה, שמעולם לא הייתי בה וכנראה שגם לא אהיה, כי טיסות ארוכות הן מעל לכוחי, אני מרגישה שמדברים עלינו, סופסוף הוא אחד משלנו, היהודי המסכן הזה שהרומאים צלבו, כנראה מפני שנלחם בהם, הקים איזו מחתרת, או הטיף נגד רומא, לא ממש ברור, ובגלל זה רוצחים אותנו אלפיים שנה, ובגלל זה כולם עסוקים בנו, כי ישו היה אחד משלנו, ודוקא בו הנוצרים בחרו לאלוהיהם שקם לתחייה מן המתים, ובגללו הם הורגים אותנו אלפיים שנה, ופתאם ככה באמצע השדות יש בית של משפחה שמחכה שישו יחזור ובינתיים מכינה צנצנות של ריבה ולפתן, כי גם אוכל למקרה אסון צריך להיות טעים. במה אנשים יתנחמו בקרב האחרון, אם לא בלפתן אפרסקים משומר? ואהרוני וגידי שכמעט על כל דבר יש להם משהו להגיד, הקשיבו בשקט לתפילות ולדיבורים ולא אמרו כלום, ואחר כך נסעו לבר ואכלו את המבורגר המפלצת, כמה שהם הצליחו לאכול. כאילו קודם הם היו באיזה מקום נורמלי, באיזה מפעל שימורים שאנשים משמרים בו ירקות ופירות כדי לאכול אותם שלא בעונה, או אצל איזו עקרת בית חרוצה שמתמחה בכיבוש מלפפונים והכנת לפתנים כדי למכור ביריד צדקה לטובת בית-החולים המקומי. הם לא אמרו אלוהים, איזה טירוף, רק הסתכלו ושתקו ואחר כך נסעו הלאה. ואני חשבתי מעניין כמה אנשים כאלה יש באמריקה. זו לא המשפחה היחידה כי האשה אמרה שהכנסייה שלהם אומרת להם לשמר מזון לשלושה חודשים, כלומר הם קהילה שלמה, ואולי יש עוד קהילות כאלה, שמחכות שישו יחזור, אבל לא בצורה פסיבית כמו שמחכים למשיח גם אם יתמהמה, אלא באופן מעשי. ואלה כנראה אנשים שמצביעים לטראמפ, שהוא בכלל לא אדם דתי ואין לו בכלל אלוהים, אבל כל הזמן הוא מדבר על ישראל, כי המצביעים שלו קוראים הרבה בכתבי הקודש, וישראל מופיעה שם הרבה. והאמת שזה הדבר שהכי מעצבן אותי אצל טראמפ, שהוא כל הזמן מערב את ישראל, אם זה בעניין החומה שהוא אומר "בישראל זה עובד מצוין", כאילו יש איזה דימיון בינינו לבין ארצות הברית, ןכשחוקרים אותו על השיחות שלו עם פוטין הוא אומר שהם דיברו על ישראל, למרות שיותר הגיוני שהם דיברו על סוריה, אבל ישראל זה מקום שכתוב בתנ"ך הרבה פעמים ולטראמפ יש כנראה הרבה מצביעים שמחכים שישו יחזור ושלפני זה יהיו אסונות שצריך להתכונן אליהם, וישראל מבחינתם זה כאן, בנבאדה שבארצות הברית של אמריקה, ולמרות שהם מאד חביבים ונעימים ומכניסי אורחים היה משהו מעורר אימה בדיבורים שלהם על האסונות שיגיעו לפני ישו ובמחסן המוצרים שלהם שמלא בצנצנות עם העגבניות המשומרות והאפרסקים המשומרים, כאילו שמרו שם גם את גופתו של ישו חנוטה ומשומרת כדי שיקום לתחייה ממש בקרוב, ועכשיו רק מצפים ומחכים לרגע הנכון.   

פולין נגד היהודים

הדבר שחשוב להבין לגבי החוק הפולני האוסר ייחוס אשמה ברצח היהודים לאומה הפולנית הוא שהמניעים לחוק אינם שטחיים ואופורטוניסטים, והם לא נועדו רק לשרת אינטרסים פוליטיים שטחיים וחולפים, אלא הם מבטאים שאיפה מאד עמוקה של העם הפולני, שמעוגנת באופן עמוק בנצרות הקתולית הפולנית, ובנצרות הקתולית בכלל, לראות את עצמם כקורבן המובהק ביותר, של הרוסים, של הגרמנים, ובהיותם נוצרים קתולים, גם כקורבן של היהודים המתוארים כרוצחי האלהים, ולא במקרה איזכור של מעורבות פולנים ברצח יהודים בשואה מחזיר מיד את הציבור הפולני לאנטישמיות הנוצרית הקלאסית, המתארת את היהודים כרוצחי אלהים. בשאיפתם להיחשב לקורבן המובהק של הגרמנים, הפולנים אינם יכולים לשאת את העובדה שדוקא היהודים השנואים, מי שהנוצרים תמיד נחשבו לקורבנם, נחשבים לקורבן המובהק של הגרמנים, בעוד שהם, הפולנים, נאלצים להסתפק בתפקיד קורבן משני, או גרוע מכך: בתפקיד השכנים השמחים לאיד, שגם הוא מיוחס במסורת הנוצרית ליהודים שמתוארים כמי שלעגו לישו ושמחו על צליבתו, ואפילו בתור מי שרדפו ורצחו בעצמם את היהודים, כפי שלמרבה הצער אירע לא מעט. התוקפנות האנטישמית שמתפרצת מהפולנים, מקורה קודם כל בתחושה שהיהודים גונבים מהם שלא בצדק את מעמד הקורבן שהם משתוקקים לו ומחונכים לראות את עצמם ככאלה. הפולנים חשו תמיד זעם על כך שהמרד הפולני נגד הנאצים, שגבה את חייהם של כמאתיים אלף פולנים, לא זכה למעמד ההרואי בזיכרון הבינלאומי כמו מרד גטו ורשה. איתרע מזלם שהמרד הפולני בימיו האחרונים של השלטון הנאצי בורשה, כאשר הצבא האדום, שהפולנים מעולם לא סלחו לו על כך שלא התערב מיד להצילם מידי הנאצים, כבר ניצב מעבר לויסלה, לא עורר תדהמה והתרגשות כמו המרד הנואש, החסר כל תקוה וסיכוי, של היהודים שלא רצו ללכת כצאן לטבח. אפשר כמובן לומר שקנאת הפולנים בעניין שמעוררת השמדת היהודים מגוחכת, שעדיף להם לשמוח שסבלם מהנאצים, הגדול מאד לכשעצמו, לא היה אפילו דומה לגורלם המחריד של היהודים בשואה, אבל מי שחונך לראות ביהודים את רוצחי האלהים הנתעבים ואפילו להצדיק בטענה זו כל סבל ורצח של יהודים, יתקשה לחשוב באופן כזה. ישנה הקבלה עצובה בין הקנאה הנוצרית ביהודים שגרמה לנצרות לגמד את אחריות הרומאים לצליבת ישו ואפילו לבטל אותה לגמרי, כדי להרשיע דוקא את היהודים ברצח האלהים על הצלב, מתוך רצונה של הנצרות לתפוס את מקום היהודים כדת האמת, שלכן הפכה את עצמה בתיאולוגיה שלה לקורבנם של היהודים, ואת היהודי שנצלב בידי הרומאים כמי שמרד בהם, לקורבנם האלהי החף מפשע של היהודים ולא של הרומאים, שלימים הפכה הכנסיה הקתולית את עצמה ליורשתם עלי אדמות. מאז השואה מתחולל מאמץ מתמשך של הכנסיה הקתולית לשלב את השואה בתיאולוגיה הנוצרית כעונשם של היהודים על צליבת האלהים, בעוד שהכנסיה הקתולית שהיתה בת ברית רשמית של הנאצים מאז חתימת הקונקורדט עם הנאצים ביולי 1933, מציגה את עצמה כקורבנם המובהק של הנאצים, ומנסה להעביר מסרים כאלה למשל דרך הכרזתה לקדושה של הפילוסופית היהודיה המומרת אדית שטיין, שנתפסה בידי הגסטאפו כיהודיה ונשלחה אל מותה באושוויץ. בשיתוף פעולה פולני-קתולי פעל המסדר הכרמליטי שאליו השתייכה אדית שטיין להקים מנזר באושוויץ ולהציב צלבים באתר כדי לשוות לו דמות של אתר קדושים נוצרי, כאילו נרצחה אדית שטיין בשל היותה מומרת ולא בשל היותה יהודיה, וכאילו גורלה הוא רק משל לגורל הנוצרים בשואה, דבר שהוא שקר גמור. הדימיון המצמרר הזה בין הניסיון הפולני-קתולי לעצב את דמות הפולנים והכנסיה הקתולית כקורבן המובהק של הנאצים, תוך ניכוס גורל היהודים לעצמם בלהטוטי לשון ושקרים, כפי שתיארתי לאחרונה ברשימתי "השקר הגרוע יותר של פולין" את הטענה הפולנית ש"הנאצים רצחו ששה מיליון אזרחים פולנים", לבין הפיכת הקורבן היהודי של הרומאים ישו לאלהים שהיהודים רצחו ולכן נרצחו בגינו אלפיים שנה מאז ימי הביניים ועד אושוויץ, כדי לאפשר לנצרות לתפוס את מקום היהדות כדת האמת, כ"עם ישראל האמיתי", כפי שתיארה הכנסיה את עצמה, הדימיון הזה לבדו די בו כדי לעורר חלחלה מפני הבאות, מה גם שכבר אנו שומעים מפי פולנים שבעצם היהודים הם אלה ששיתפו פעולה עם הנאצים ורצחו את אחיהם בשואה, והטענה הזו מושמעת בכפיפה אחת עם הטענה שהיהודים רצחו את אלהים, כדי שנבין שאלפיים שנה דבר לא השתנה.    

ד. ה. לורנס / ניצן לבן, ניצן שקד

ליום הולדתה של בתי ניצן, שחל בראשון בדצמבר, תרגמתי בסופו של דבר את שירו של ד. ה. לורנס "עבודה", אך חשבתי תחילה לתרגם את שירי הניצנים של ד. ה לורנס. השיר הקצר והיפה "ניצן לבן" הוא כמעט שיר יום הולדת:

ד. ה. לורנס / ניצן לבן

לְבָנָה זְעִירָה, לְבָנָה וּקְטַנָּה, כְּמוֹ פֶּרַח יַסְמִין יָחִיד,

תְּלוּיָה לְבַדָּה מֵעַל חַלּוֹנִי, בַּעַלְוַת חוֹרֶף לֵילִית.

זַכָּה כְּנִצַּת-לִימוֹן, רַכָּה כְּמֵי גֶּשֶׁם זַכִּים,

זוֹהֶרֶת, אַהֲבַת נְעוּרַי הַלְּבָנָה, שֶׁשּׁוּם חֵטְא לֹא יַכְתִּים.

אבל "ניצן שקד" של לורנס הוא שיר קשה, רחוק מאד מאווירת הנועם של "ניצן לבן", שיר קשה שנושאו הוא גלות המשורר באיטליה, במיוחד בסיציליה, מסתיו 1919 ועד חורף 1922, אז התגורר רוב הזמן בעיירה היפהפיה פונטנה וקיה, לאחר שעזב את אנגליה לצמיתות בעקבות פרשה לא ברורה בימי מלחמת העולם הראשונה, שבה נחשד בריגול לטובת גרמניה וגורש ממקום מגוריו. זו היתה חוויית הגירוש השנייה של לורנס, לאחר שבעת שהותו עם אהובתו פרידה בביתה במץ נעצר כמרגל בריטי – לא היה מנוח ללורנס בחייו: הרומן השערוריייתי שלו עם פרידה הגרמניה שהיתה נשואה למורהו ואם לילדים, וכתביו שנחשבו באנגליה הויקטוריאנית לפורנוגרפיים, דנו אותו לאובדן מולדתו, ומאז 1919 הפך לגולה ונודד מתמיד, ניסיונותיו בשנת 1923 לשוב לאנגליה ולאחר מכן להתיישב בארצות-הברית, לא עלו יפה, והוא שב לאיטליה, וליד פירנצה חי עד מותו משחפת בטרם מלאו לו 45. לעתים מתוארים גלותו ונדודיו של לורנס כבחירה רומנטית של משורר צמא לנופים אקזוטיים, אבל נדמה שהאמת רחוקה מכך: הגלות והנדודים הבלתי פוסקים העשירו מאד את יצירתו, אך פגעו קשות בפרנסתו ובבריאותו וכנראה שהביאו למחלתו ולמותו המוקדם.

בשירו רב-העוצמה "ניצן שקד" המתאר את פריחת השקד המוקדמת בסיציליה כבר בחודש דצמבר, נותן לורנס ביטוי לכאב הגלות, בדומה לכאב העצים שנעקרו ממולדתם, "כמו להבים שהוצאו ולא הושבו לנדנם, נחרצו והשחירו", כמו גם להתפעמותו מכוח החיים והפריחה של העצים העירומים שטרם לבלבו, וגזעיהם החשופים מעלוה דומים בעיניו כעשויים מברזל, דימוי שמופיע גם בשיר "עצי שקד עירומים", שאת תרגומו אביא בהמשך, שיר שנכתב אף הוא, כנראה במועד מוקדם יותר, בהשראת אותו חיזיון של עצי שקד עירומים בסיציליה, וחולק כמה דימויים עם "ניצן שקד", כך שיש בו כדי להבהיר במעט כמה מן הדימויים הקשים להבנה בשיר זה. "ניצן שקד" נכתב ככל הנראה בתקופת חג המולד, ובין דימוייו החזקים מופיע ישו בגת שמנים, המקום שבו נתפס, ישו הצלוב המת והקם לתחייה מתגלם בפרחי השקד המנצים על הגזעים והענפים העירומים מעלוה, שלבם האדום נקשר בדמו של ישו הצלוב, ופריחתם בתחייתו לאחר הצליבה. העירום של העץ ולבו המתגלה של הפרח נקשרים הן לדמו, והן לעירומו של ישו הצלוב, אך נושאים גם מסר ארוטי שמשוטט בין שבריריות של עירום גברי לניצן שלבו אדום כדימוי של איבר מין נשי, ואולי אף נרמזת בו זהותו המינית המורכבת של לורנס, כמו גם חוויית הרדיפה והיסורים שלו עצמו, ותקוותו לפריחה מחודשת בגלותו, כניצן השקד.

ד. ה. לורנס / ניצן שקד

אֲפִילוּ בַּרְזֵל יָכוֹל לִצְמוֹחַ,

אֲפִילוּ בַּרְזֶל.

זֶהוּ תּוֹר הַבַּרְזֶל,

אַךְ הָבָה נִתְעוֹדֵד

לִרְאוֹת בַּרְזֶל נִשְׁבָּר וּמֵנֵץ

לִרְאוֹת בַּרְזֶל חָלוּד מִתְנַשֵּׁף בְּעַנְנֵי פְּרִיחָה.

עֵץ הַשָּׁקֵד

קְרָסֵי בַּרְזֶל עֵירוֹמִים שֶׁל דֶצֶמְבֶּר צוֹמְחִים מִן הָאֲדָמָה.

עֵץ הַשָּׁקֵד

שֶׁכְּמוׁ נָחָשׁ יוֹדֵעַ אֶת הַקַּטְלָנִי שֶׁבָּרְעָלִים,

בִּמְּרִירוּת עִלָּאִית.

עַל הַבַּרְזֶל וְעַל הַפְּלָדָה

פְּתִיתִים מוּזָרִים כִּפְתִיתֵי שֶׁלֶג, פִּסּוֹת מוּזָרוֹת שֶׁל שֶׁלֶג,

פֵּירוּרִים מוּזָרִים שֶׁל שֶׁלֶג נָמֵס.

אַךְ טָעוּת בְּיָדְךָ – הֵם אֵינָם מִן הַשָּׁמַיִם

מִתּוֹךְ הַבַּרְזֶל, וּמִתּוֹךְ הַפְּלָדָה,

הֵם אֵינָם צוֹנְחִים מִן הַשָּׁמַיִם, אֶלָא פּוֹרְצִים מַעְלָה,

בְּאֹרַח מוּזָר פּוֹרְצִים מַעְלָה מִן הַדְּחִיסוּת הַתַּת-קַרְקָעִית

לְאֹרֶךְ הַבַּרְזֶל, אֶל הַפְּלָדָה הַחַיָּה

בִּשְּׁנָצֵי וָרוֹד-עַז וּפְתִיתֵי שֶׁלֶג וָרוֹד-חִוֵּר

מַצִּיגִים לָעוֹלָם בְּשׂוֹרָה נַעֲלָה.

לֹא, אֵיזֶה לֵב שֶׁל אֱמוּנַת-עַל עֲנוּגָה,

שׁוֹבֵר-בַּרְזֶל,

חֲרָבוֹת חֲלוּדוֹת שֶׁל עֲצֵי שָׁקֵד.

עֵצִים סוֹבְלִים, כְּמוֹ גְּזָעִים, לְא­ֹרֶךְ דוֹרוֹת.

הֵם נוֹדְדִים וְגוֹלִים, חַיִּים דוֹרוֹת בַּגָּלוּת.

כְּמוֹ לְהָבִים שֶׁהוּצְאוּ וְלֹא הוּשְׁבוּ לִנְּדָנָם, נֶחְרְצוּ וְהִשְׁחִירוּ,

הָעֵצִים הַנָּכְרִים בְּאַרְצוֹת נֵכָר, וּבְכָל זֹאת –

לֵב הַנִּצָּן,

לֵב הַנִּצָּן הַבִּלְתִּי מִתְכַּלֶה!

הַבִּיטוּ בַּגֶּפֶן הַשַּׁבְרִירִית הַמְּצֻלֶּקֶת, שֶׁאֵין שַׁבְרִירִי וּמְצֻלָּק מִמֶּנָּה,

אַךְ צְפוּ בָּה מְטִילָה עַצְמָה חוּצָה לָאָרֶץ

בִּנְּטִישָׁה רַעֲנָנָה שֶׁל הַגֶּדֶם הַפָּצוּעַ הַקָּטָן.

אֲפִילוּ אֶת תְּאֵנַת הַגּוּמִי הָעַקְשָׁנִית, הַנּוֹחָה לְרַצּוֹת,

אֶפְשָׁר לִמְּנֹעַ מִלִּגְדֹל, אַךְ הִיא תִּפְרֹץ וְתִתְרַבֶּה כְּמוֹ גִּדּוּל עַד אַרְכָנוּת.

וְעֵץ הַשָּׁקֵד, בַּגָּלוּת, בְּתוֹר הַבַּרְזֶל!

זוֹ הָאָרֶץ הַדְּרוֹמִית הָעַתִּיקָה שֶׁמִּמֶּנָּה נֶאֱפוּ הַכַּדִּים, הָאֲגַרְטָלִים, הַמַּכְתֵּשִׁים,

הַצַּפָּחוֹת, הַקַּנְקָנִים וְהַגָּבִיעַ פְּתוּחַ-הַלֵּב,

סוֹמֶרֶת כָּעֵת עִם הַבַּרְזֶל שֶׁל עֵץ הַשָּׁקֵד.

בַּרְזֶל, אֲבָל בִּלְתִּי-נִשְׁכָּח

בַּרְזֶל שֶׁבְּלִבּוֹ הָשָּׁחוֹר,

לֵב-שַׁחַר פּוֹעֵם לָעַד, עָטוּף בַּרְזֶל כְּנֶגֶד הַגָּלוּת, כְּנֶגֶד הַזְּמַנִּים.

רְאוּהוּ עוֹלֶה בַּנִּצָּן

מִן הַלֵּב הַזּוֹכֵר שֶׁלֶג

בְּיַנוּאַר אֲרוֹךְ הַלֵּילוֹת,

בַּלֵילוֹת הָאֲפֵלִים הָאֲרֻכִּים שֶׁל כּוֹכַב הָעֶרֶב, וְכוֹכַב אַבְרֵק, וְרוּחַ הַשֶּׁלֶג מִן הָאֶתְנָה

בַּלַּיְלָה הָאָרוֹךְ.

מֵזִיעַ אֶת טִפּוֹת דָּמוֹ בַּלַּיְלָה הָאָרוֹךְ בְּגַת שְׁמָנִים,

לַנִּצָּן, לַגַּאֲוָה, לְנִצְחוֹן-דְּבַשׁ, לְזֹהַר יָחִיד בְּמִינוֹ.

הוֹ, תֵּן לִי אֶת עֵץ הַחַיִּים בַּנִּצָּן,

וְאֶת הַצְּלָב מַצְמִיחַ אֶת פְּרָחָיו הַנַּעֲלִים וּנְטוּלֵי הַפַּחַד!

מַשֶׁהוּ בְּכוֹכַב הָעֶרֶב, בְּרוּחַ הַשֶּׁלֶג, בַּלֵּילוֹת הָאֲרֻכִּים-אֲרֻכִּים,

מַקְנֶה בְּוַדַּאי לַשָּׁקֵד בִּטָּחוֹן,

זִכָּרוֹן כָּלְשֶׁהוּ שֶׁל אֲרָצוֹת רְחוֹקוֹת, שְׁטוּפוֹת שֶׁמֶש,

כָּךְ שֶׁהָאֱמוּנָה בְּלִבּוֹ שׁוּב מְחַיֶּכֶת,

וְדָמוֹ הוֹמֶה בְּאוֹתָה שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מֵהָכִיל שֶׁל אֱמוּנָה שֶׁנִתְאַשְׁרָה בַּשֵּׁנִית,

וְדַם גַּת שְׁמָנִים בַּבַּרְזֵל נִשְׁפָּךְ, מִתְגַּלֶּה, מִתְגַּלֶּה,

נִגְלַל כַּפְּנִינָה אֶל עֲדִינוּת הַנִּצָּן.

וּבְהַנָּצָה גְּדוֹלָה וּקְדוֹשָׁה צוֹעֵד קָדִימָה, פּוֹרֵץ בְּצַעַד אֶחָד,

עֵץ עֵירוֹם שֶׁל נִצָּן, כַּחָתָן רוֹחֵץ בְּטַל, עֵירוֹם מִכְּסוּת,

עֵירוֹם שַׁבְרִירִי, עֵירוֹם מֻחְלָט,

לְיִלְלַת הַלַּיְלָה הַיְּרוּקָה שֶׁל כּוֹכַב הַכֶּלֶב, לָרוּחַ מֻּכַת הַשֶּׁלֶג שֶׁל הָאֶתְנָה,

לְשֶׁמֶש יָנוּאַר הַנִּדְמֵית כְּלוֹהֶטֶת.

חֲשֹׁב עָלָיו, מִמּוּצָקוּת הַבַּרְזֶל

לְהָעֵז פִּתְאֹם לָצֵאת עֵירוֹם, בִּשְּׁלֵמוּת הַנִּצָּן, מֵאֲחוֹרֵי חֲלֻדַּת הַחֶרֶב.

חֲשֹׁב, לַעֲמוֹד שָׁם בְּעֵירוֹם מָלֵא, מְחַיֵּךְ,

עִם כָּל רוּחַ הַשֶּׁלֶג, וּבֹהַק הַשֶּׁמֶש, וְשִׁיר הַחֲתֻנָּה הַמְּיַלֵּל שֶׁל כּוֹכַב הַכֶּלֶב.

הוֹ, גּוּף דְּבַשׁ יְפֵהפֶה,

הָנֵץ מִן הַבַּרְזֶל,

אָדוֹם הוּא לִבְּךָ.

עָנֹג-שַׁבְרִירִי, גּוּף-חַיִּים עָנֹג-שַׁבְרִירִי,

כָּל הָעֵת נְטוּל-פַּחַד יוֹתֵר מִבַּרְזֶל,

וְכָל כָּךְ יוֹתֵר גֵּאֶה, כָּל כָּךְ מָלֵא בּוּז לְכָל רְתִיעָה.

בַּמֶּרְחַק כִּדְּמוּת כְּפוֹר, כִּדְּמוּת רוּחוֹת רְפָאִים כְּסוּפוֹת מִתְקַבְּצוֹת עַל הַר יָרוֹק,

כִּדְּמוּת כְּפוֹר מִסְתּוֹרִית.

קוֹרֵן קְרִינָתוֹ בַּגַּן

עִם גּוּף כְּמוֹ רֶסֶס, עָנֹג כַּשַׁחַר וּמִתְבּוֹנֵן

בְּכָזֶה בִּטָּחוֹן בִּלְתִּי-מְנֻצָּח, בְּחִיּוּךְ עָנֹג,

לַהַב חֶרֶב נוֹלַד.

מַפְתִּיעַ,

שׁוּם גְּבוּלוֹת לֹא הוּגְדְּרוּ.

נֶעֱלָם וּמוֹפִיעַ בְּמַפְתִּיעַ,

הָעֵץ הוּא אֱלֹהִים חַיִּים,

אֵינוֹ חָרֵד מִדָּבָר, חֶדְוַת חַיִּים בְּלִבּוֹ,

בְּתוֹךְ בַּרְזֶל וְעָפָר.

קְשָׁרִים שֶׁל וָרוֹד, שֶׁל כָּסוּף כַּדָּג,

בַּשָּׁמַיִם, בְּשָׁמַיִם כְּחוּלִים כְּחוּלִים,

אִלֵּם, מְאֻשָּׁר, קוֹרֵן, גּוּפוֹ דְּבַשׁ,

אָדוֹם בְּלִבּוֹ,

אָדוֹם בְּלִבּוֹ,

קָשׁוּר בַּשָּׁמַיִם מֵעַל הָאוֹר הַצָּלוּל.

פָּתוּחַ.

פָּתוּחַ.

פָּתוּחַ לִרְוָחָה פִּי חָמֵשׁ.

פָּתוּחַ לִרְוָחָה פִּי שֵׁש.

וְנָתוּן, וּמֻשְׁלָם,

וְאָדוֹם בִּלְבָבוֹ עִם כְּאֵב הַלֵּב הָאַחֲרוֹן,

וְנִרְאֶה כְּאוּב-לֵב.

ד. ה. לורנס / עצי שקד עירומים

עֲצֵי שָׁקֵד רְטוּבִים, בַּגֶּשֶׁם,

כְּמוֹ בַּרְזֶל פּוֹרְצִים בְּעוֹז מִן הַקַּרְקַע,

גִּזְעֵי שָׁקֵד שְׁחוֹרִים, בַּגֶּשֶׁם,

כְּמוֹ כְּלֵי בַּרְזֶל מְעֻקָּמִים, כְּעוּרִים, מִתּוֹךְ הַקַּרְקַע,

מִן הַפְּלוּמָה הָעֲמוּקָה, הָרַכָּה, שֶׁל יְרַק-הַחוֹרֶף בְּסִיצִילְיָה,

עֵשֶׂב-קַרְקַע בִּלְתִּי-אָכִיל,

גִּזְעֶי שָׁקֵד מְעֻוָּתִים, מַשְׁחִירִים, אֲפֵלִים כְּבַרְזֶל, מְטַפְּסִים עַל הַמִּדְרוֹנוֹת.

עֵץ שָׁקֵד, תַּחַת סוֹרְגֵי הַמִּרְפֶּסֶת,

גֶּזַע בַּרְזֶל שָׁחוֹר, חָלוּד,

אֶת עֲנָפֶיךָ הַדַּקִּים הֵתַכְתָּ יָפֶה,

כְּמוֹ פְּלָדָה, כְּמוֹ פְּלָדָה רְגִישָׁה בָּאֲוִיר,

פְּלָדָה רְגִישָׁה, אֲפוֹרָה, אֲזוֹבְיוֹן,

מִתְפַּתֶלֶת מַעְלָה דְּקִיקָה וּשְׁבִירָה בִּדְּמוּת פַּרַבּוֹלָה.

מַה אַתָּה עוֹשֶׂה בְּגֶשֶׁם דֶצֶמְבֶּר?

הָאִם בִּקְּצָווֹת הַפְּלָדָה שֶׁלְךָ יֵשׁ רְגִישׁוּת חַשְׁמָלִית מוּזָרָה?

הָאִם אַתָּה מְגַשֵּׁשׁ אַחַר הַשְׁפָּעוֹת חַשְׁמָלִיּוֹת בָּאֲוִיר,

כְּמוֹ מַנְגְּנוֹן מַגְנֵטִי מוּזָר?

הָאִם אַתָּה מְקַבֵּל הוֹדָעוֹת, בְּצֹפֶן מוּזָר כָּלְשֶׁהוּ,

מֵחַשְׁמָל זְאֵבִי תּוֹעֶה בַּשָּׁמַיִם, שֶׁתָּמִיד אוֹרֵב לְיַד הָאֶתְנָה?

הָאִם תַּאֲזִין לִלְחִישַׁת הַגָּפְרִית בָּאֲוִיר?

הַתִּשְׁמַע אֶת מַבָּעֶיהָ הַכִּימִיִּים שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ?

הָאִם אַתָּה מְטַלְפֵּן לְנַהֲמַת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ?

וְהָאִם מִכָּל זֹאת יַחַד, אַתָּה מְחַשֵּׁב חִשּׁוּבִים?

סִיצִילְיָה, סִיצִילְיָה שֶׁל דֶצֶמְבֶּר בְּגֶשֶׁם שׁוֹטֵף,

עִם בַּרְזֵל מִסְתָּעֵף בְּשָׁחוֹר, חָלוּד כְּכֵלִים יְשָׁנִים, מְעֻקָּמִים,

וּמִתְנוֹפֵף וּמִתְכּוֹפֵף מֵעַל פְּלוּמַת קַרְקַע חוֹרְפִּית

מְטַפֵּס עַל הַמִּדְרוֹנוֹת

שֶׁל יָרוֹק רַךְ בִּלְתִּי-אָכִיל!

ועם עצי השקד העירומים של דצמבר, בסיציליה של ד. ה. לורנס, אני נפרדת עמכם משנת 2016, ועוברת אל לילות החורף הארוכים של ינואר, תחת כוכב אברק הירוק, הוא כוכב הכלב, בתקוה לשנת 2017 נפלאה לכולנו.

הכנסיה הקתולית ומריון רייך

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקורתו של האב דוד נויהאוז ביום ששי האחרון (29.1.16) במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, על אסופת מאמרים ומסמכים על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, שערכו דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, ויצאה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. חשבתי שקצת מוזר שדוקא האב נויהאוז כותב ביקורת על חיבור אקדמי יהודי על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים. האב נויהאוז הוא יהודי שבצעירותו המיר את דתו לקתוליות ואחראי מטעם הכנסיה הקתולית על היהודים המומרים בישראל, או כפי שהכנסיה הקתולית מעדיפה לכנותו מטעמים מובנים: "הממונה מטעם הכנסיה הקתולית על הקתולים הדוברים עברית בישראל", למרות שכמו במקרה שאתאר להלן, אין מדובר בהכרח בדוברי עברית, אלא ביהודים שהמירו את דתם לנצרות. בנסיבות חייו וכהונתו, עמדתו של האב נויהאוז כלפי היהדות איננה עמדה נעימה ליהודים, בלשון המעטה, גם אם הליכותיו נעימות.

האב נויהאוז מצהיר כי יחס הכנסיה ליהודים השתנה בעשורים האחרונים כליל, מיחס של בוז ליחס של כבוד ליהודים, אך נימת הביקורת איננה מראה על כבוד רב: "מצער גם שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם שמהדהדת בו מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית לאיש, במקום להשתמש בשם "ישוע", הנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי", כותב נויהאוז. הכינוי "ישוע" לישו מקובל בטקסטים בעלי אופי מיסיונרי, כמו תרגום הברית החדשה בידי פרנץ דליטש, ואצל יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. יש הרבה טעם רע בגינוי של העורכות המלומדות של האסופה, על כך שהשתמשו בכינוי המקובל אצל בני ברית, ולא בצורת השם המקובלת בפי מיסיונרים ומומרים. מטרתה של האסופה היא להשכיל את הקוראים היהודים, לא להטביל אותם.

ואכן הפער בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית איננו ניתן לגישור: "הדמות המרכזית בנצרות היא יהודי, ישוע מנצרת", כותב נויהאוז לקוראים היהודים. אבל על פי התפיסה הנוצרית, הדמות המרכזית בנצרות איננה יהודי, אלא אלהים שהתגלם בבשר, עטף את מהותו האלוהית בבשר ונולד מרחמה של אשה יהודיה שנותרה בבתוליה, וטבעה היהודי מעולם לא דבק בבנה האלוהי. כך רואה את הדברים האמונה הנוצרית, ומנקודת ראותה של היהדות, שרואה את האלהים כישות נפרדת לגמרי מעולם התופעות, שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, התפיסה הנוצרית היא חילול שם שמים.

וההבדל הבלתי נתפס הזה בין התפיסה היהודית, הרואה בישו אדם בן תמותה, לבין התפיסה הנוצרית הרואה בו את אלהים שהתגלם בבשר, היא גם זו שאיפשרה לכנסיה הקתולית את מה שהאב נויהאוז רואה כחלק מהמהפכה, ואני רואה כתרגיל יחצני, שנועד בעיקר לפטור את הכנסיה מאשמת הפצתה של שנאת היהודים, שנקשרה כעת ללא התר ברצח ששה מיליון יהודים בשואה: הטקסט – הקצרצר - המכונה nostra aetate שהוא חלק מהחלטות ועידת הותיקן השנייה בראשית שנות הששים, שלפיו רק היהודים שחיו בימיו של ישו אחראים לצליבתו, ולא היהודים בכל הזמנים, למרות אותו משפט נורא "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי פרק 27 פסוק 25), ששמה הברית החדשה בפי היהודים, כדי לפטור את רומא מאשמת הצליבה, ופסוק זה מופיע בבשורה של מתי בלבד ואיננו מופיע בבשורות האחרות, ולעניות דעתי נוסף לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית, ונוצר צורך פוליטי לפטור את האימפריה הרומית מאשמת הצליבה ולהעבירה אל היהודים. האזנתי פעם בתדהמה לדיפלומט ישראלי נלהב, שרצה להפיץ את הnostra aetate בכל מקום, ולא הבין שההחלטה הזו איננה אומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לצליבתו של האיש ישו, האדם בן-התמותה ישו, כפי שהינו בעיני היהודים, אלא משמעותה היא שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים, כי ישו איננו אדם אלא אלהים שהתגלם בבשר, ושמר על כמה תכונות אנושיות, כמו היכולת לחוש כאב ויסורים, אבל נותר אלהים שקם אחרי מותו לתחייה. והדיפלומט הישראלי הנלהב רצה שממשלת ישראל תפיץ בעולם החלטה שאומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים. ואכן הקתולים החכמים הקפידו שלא להשתמש בטקסט הזה במלה אלהים ולהשאיר אותו בלתי מובן ליהודים, שקיוו לקבל אחרי אלפיים שנות רדיפות, ובפרט אחרי השואה, זיכוי מרצח אלהים. לשוא. היהודים מתוארים בברית החדשה כמי שמבקשים את נפשו של ישו על לא עוול בכפו ומוסרים אותו לנציב הרומי שיצלבנו. וישו בתפיסה הנוצרית הוא אלהים, והיהודים בתפיסה הנוצרית הם רוצחי האלהים. האשמת היהודים ברצח אלהים היא חלק בלתי נפרד מן הדוגמה הנוצרית, היא בלב כתבי הקודש הנוצריים, בלב האמונה הנוצרית, ואי אפשר לשנות אותה.

להחלטה הזו רומזת כותרת הספר "בעת הזאת", שאף היא איננה נושאת חן בעיני האב נויהאוז. nostra aetate  פירושו "בזמננו", הוא כותב, כאילו מדובר בתרגום לא מדויק. אבל מן הסתם לא נעם לו הרמז לדברי מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", שבכך רומז השם העברי הטעון גם לתקופת השואה וגם לשתיקה, נקודה רגישה מבחינתה של הכנסיה הקתולית. בכלל רוצה האב נויהאוז שמה שהוא מכנה מהפכה ביחס הכנסיה ליהודים, יישפט בהקשר רחב יותר של העידן המודרני. אבל לדידם של היהודים השואה מספקת הקשר רחב דיו, ובכל מקרה זהו נושא הספר.

לפי נויהאוז הבעיה העיקרית היא בכלל יחס הבוז של היהודים בישראל לנוצרים, כי הכנסיה הקתולית היא כבר כל כך נהדרת ביחסה ליהודים, ורק היהודים עודם מתנהגים לנוצרים שלא כראוי. צר לי מאד על אלימות של יהודים כלפי נוצרים, על כנסיות שמחוללות לנגד עינינו ועל אנשי דת נוצריים שמותקפים בביריונות. ובכל זאת הנימה הזו, שאנחנו הקתולים השתנינו לגמרי לטובה, ואילו אתם, היהודים הרעים, צריכים להשתנות כמונו, מקוממת. מדינת ישראל ותושביה מחויבים להגן על הקהילות הנוצריות ואסור להם בשום אופן לפגוע בנוצרים ובפולחניהם, מהסיבה הפשוטה שאסור לפגוע באנשים ובאמונתם, ומי שעושה זאת איננו עובר רק על החוק אלא גם על כללי מוסר בסיסיים ביחסים בין בני אדם. אבל להשתמש בכך כדי לפאר את הכנסיה שרודפת וטובחת יהודים אלפיים שנה, שבפסחא מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד מסרו היהודים את אלהים להיצלב ובחג המולד מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד טבח המלך היהודי הורדוס את פעוטות בית לחם, כנסיה שכל תרבותה, אמנותה, ספרותה, המוסיקה שלה, כולן רוויות בשנאת יהודים אינסופית שאי אפשר לנקות אותה כי היא כה מושרשת ומעוגנת בתרבות, מתבקש שתהיה יותר צנועה, הן בחלוקת שבחים לעצמה, הן בהטפות המוסר שלה ליהודים.

וכל זה הזכיר לי את ההקשר שבו התוודעתי לאב נויהאוז ופניתי אליו, תחילה בטלפון ואחר כך לבקשתו בדוא"ל, וזה היה לפני זמן רב, אך כפי שציפיתי לא זכיתי לתשובה. אני אפילו מבינה מדוע. ביקשתי לעיין בעזבונה של מריון רייך המנוחה ששמור ב"נציגות יעקב הצדיק" שהוא עומד בראשה, ומריון רייך היתה אחותה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, וכל זה התרחש עוד בעיצומו של המשפט על עזבון מכס ברוד, שעדיין, למרות הפסיקה בשתי ערכאות, לא הגיע לספרייה הלאומית, בירושלים ואינני יודעת מה קורה בנידון. אבל ענייני במריון רייך נבע מסיבות אחרות.

בעת תחקיר שערכתי עבור הספריה הלאומית לצורך תביעתה להעביר לרשותה את עזבון מכס ברוד על פי צוואתו, מצאתי בגנזך המדינה תיק של משרד החוץ שהתייחס לביקורו של מכס ברוד בפראג בחודש יוני 1964, לרגל פתיחת תערוכה מוקדשת לקפקא. משרד החוץ גילה עניין רב בביקור. וכך כתב למחלקת מזרח-אירופה יהודה נשיא, שכיהן באותה עת כציר בפראג, ביום ה-15 במרס 1964:

"בפגישה עם המנכ"ל בוינה לפני שבועיים שמעתי ממנו כי הסופר מכס ברוד עומד לבקר בפראג בעתיד הקרוב ע"פ הזמנה מאת אגודת הסופרים הצ'כיים וכנראה לרגל אירוע העומד לחול השנה לזכר פרנץ קאפקא. אולי יהיה זה לרגל יום השנה ה-40 לפטירת הסופר. המנכ"ל השמיע לי שיהיה רצוי מאד לעמוד לימינו של מר ברוד ולסייעו בעצה כשיהיה כאן וכשיתבקש מסתמא להשמיע דברים על פרנץ קאפקא ואולי גם על נושא אחר שיגלגלו לפניו מארחיו.

שמעתי בינתיים על הביקור הצפוי הזה גם משני מקורות מקומיים. מעניין לפרש אחד מהם, והוא – אחות מזכירתו של מכס ברוד. המעניין הוא, שהאחות הזאת קבלה לפני חודשים אחדים היתר יציאה מכאן לשם עליה לישראל, וזאת תוך גילוי מיוחד של רצון טוב מצד השלטונות ותוך הצעה מצדם, שאם רצונה בכך תוכל לקיים בידה את אזרחותה הצ'כית – דבר שהוא ההיפך מן הנהוג לגבי מהגרים. נמסר לי ע"י האחות, שהיתר זה ניתן לה לאחר שמכס ברוד פעל למענה אצל הממונה הצ'כי בישראל. יתכן איפוא שכאן ננקט ע"י הצ'כים צעד מיוחד המכוון לקנות את לבו של מכס ברוד, אולי לצורך נוכחותו באירוע הספרותי העתיד לבוא בפראג.

אני מניח שאקבל מכם הנחיות מפורשות בקשר לביקור בבוא העת. בוודאי ברור לכם, שאת המשאלה שהשמיעני המנכ"ל אוכל למלא רק אם מכס ברוד מצדו ירצה בכך ויקפיד לקיים מגע אתי. חזקה על מארחיו, ועל מי שעינו פקוחה עליהם, שישתדלו לטשטש את הרקע הישראלי של האורח, ולכן אפשר שלי לא תהיה הגישה אליו ואל האירוע שישתתף בו כל כך קלה.

דרך אגב, עלייתה של האחות הנ"ל עוד אינה מובטחת, ודוקא מצדנו. המקרה אינו פשוט ואנו מתכתבים עליו עם המחלקה הקונסולרית.

בברכה,

יהודה נשיא.   

מדיווח נוסף של יהודה נשיא מיום ה-24 ביוני 1964, התברר כי הביקור נחל הצלחה רבה, וברוד זכה לכבוד רב שמעט ממנו נפל גם בחלקו של הציר הישראלי. בפתיחת התערוכה נשא ברוד נאום מעניין על מקורותיו היהודיים של קפקא שהבאתי כבר את תרגומו כאן. התקשרתי ליהודה נשיא הקשיש וביקשתי לשוחח עמו על ביקורו זה של מכס ברוד, וקיויתי לשאול גם על אחותה של אסתר הופה. הוא ענה לי בקול רפה וביקש שאתקשר בשבוע הבא כי אינו בקו הבריאות. בשבוע הבא הזדעזעתי לראות מודעת אבל על מותו.

עניינו של משרד החוץ בהצלחת ביקורו של מכס ברוד ובשיפור היחסים עם צ'כיה והגוש המזרחי הניע כנראה את גלגלי הבירוקרטיה, וביום ה-26 באפריל 1964, כותב מכס ברוד לידידו המשורר ש. שלום, כי ביום ה-25 במאי תגיע לישראל מפראג אחותה של אסתר הופה "כעולה חדשה בארץ", ולדבריו "ההתרגשות תהיה רבה, כי המשפחה היתה מפורדת מזה 25 שנה. ביום זה של פגישה מחדש יידחה כל אירוע אחר."

שמה של האחות נודע לי רק שנה לאחר מכן, מצוואה מוקדמת של אסתר הופה שנמצאה באחת מכספותיה, שבה הורישה כסף לאחותה מריון רייך, אם תמות אחריה. אבל מריון רייך נפטרה שנים רבות לפניה בשנת 1977, לאחר שחיתה בירושלים שלוש-עשרה שנים, והיתה פעילה בקרב יהודים מומרים, ואף הורישה את כספה לקהילה זו, שפועלת במסגרת "נציגות יעקב הצדיק" של הכנסיה הקתולית, שקודם לכן לא ידעתי על קיומה. מריון רייך נקברה, לדברי האב נויהאוז על פי בקשת הפטריארכיה הלטינית, במנזר אחיות ציון בעין כרם. מנזר אחיות ציון הוקם אף הוא על ידי יהודי מומר, אלפונס רטיסבון, שהקים גם את מנזר רטיסבון. נציגות הכנסיה הקתולית בירושלים איננה מסתירה את חיבתה ליהודים מומרים, והמסר הזה דוקא איננו מצביע על מהפכה ביחסה ליהודים.

העניין שלי במריון רייך התעורר תחילה עקב קשריה עם מכס ברוד, שתהיתי על יחסו אליה, אך גם תולדות חייה ונסיבות התנצרותה עוררו את סקרנותי. האם התנצרה בתקופת השואה, כדי להציל את חייה, או בנסיבות אחרות? האם כמו הרבה יהודים אחרים, הסתתרה בימי המלחמה במנזר, וכך התחברה לדת הקתולית, ואם לא, איך בכלל שרדה את המלחמה בצ'כיה? אלו חיים היו לה תחת המשטר הקומוניסטי, והאם רצתה לעלות לארץ כדי להתאחד עם משפחתה, או אולי סבלה מהמשטר? מה גרם לה לבוא לארץ כנוצריה, ולחיות לא ליד אחותה בתל-אביב, אלא דוקא בקהילה קתולית בירושלים? האם בחרה בכך או נדחקה לכך, משום שהתקשתה למצוא את מקומה בחברה היהודית בישראל? אני מתקשה להאמין שיתאפשר לי לעיין בעזבונה ואולי למצוא שם תשובות לשאלות אלו, אבל אולי יתעניין מישהו מהקוראים בגורלה ואולי יצליח בכך יותר ממני.