השימוש התעמולתי בעסקת שליט

 

 

הימין הלאומני מעולם לא ייחס חשיבות יתרה לחיי אדם. כהמשך להפקרת חייהם של תושבי עוטף עזה, שרבים חושדים שהיה לה מרכיב פוליטי של זלזול בערך חייהם של תושבי הקיבוצים שמשתייכים ברובם לשמאל, מנסה הימין להקל בערך חייהם של חטופי ושבויי החמאס שנמצאים בסכנת חיים מתמדת, שלא לדבר על סבלם הגופני ומצוקתם הנפשית. מי שלא נקפו אצבע להציל את תושבי עוטף עזה, מנסים עכשיו לקדם את הפקרת החטופים והשבויים בשלל תירוצים. אחד מהם הוא האיזכור המתמיד לעובדה שרבים ממנהיגי החמאס כיום, כולל יחיא סינוואר, שוחררו בעסקת שליט, וזו כביכול הוכחה שאסור לשחרר מחבלים, דבר שהוא תנאי לשחרור החטופים והשבויים. למותר לדבר על הניסיון העלוב של נתניהו להציג מתנחלים קיצוניים כנציגי משפחות החטופים, כדי שיקדמו את השקפתו שחשוב יותר להפציץ את עזה ולכבוש אותה מאשר להציל את חיי החטופים, למרות שתוצאת המלחמה בעזה איננה מובטחת – אין שום ביטחון שהמלחמה אכן תביא לתוצאה הרצויה של הפלת שלטון החמאס בעזה, ויש סיכוי גדול שלחץ בינלאומי יאלץ את ישראל להפסיק את הלחימה הרבה לפני שהחמאס יוכרע סופית. לעומת זאת השבת החטופים והשבויים תציל את חייהם של מאות אנשים, ביניהם אמהות רבות וילדים קטנים, זקנים, חולים ונכים, תרפא את משפחותיהם הפצועות ותביא מעט נחמה לרובו הגדול של הציבור הישראלי, שחיי החטופים חשובים לו הרבה יותר מהמשך הלחימה בחמאס, שספק אם תצליח לשנות את המציאות הקשה באזורנו, גם אם ישראל תאבד לשם כך חיי אדם רבים, בנוסף לחיים הרבים שכבר איבדנו. בעיני זו גם חובתה המוסרית העליונה של מדינת ישראל, ועל אחת כמה וכמה לאחר ההפקרה הנוראה של תושבי עוטף עזה במשך שנים רבות שברובן היה נתניהו ראש הממשלה ובפרט העברת גדודים מאוגדת עזה ליהודה ושומרון רק לאחרונה, למרות המתיחות הרבה והתקריות הרבות ליד הגדר.

אבל אנשי ימין מעוניינים לסכל כל עסקה כזו. יאיר שרקי אמר במפורש שאסור לשחרר מחבלים כי רוב מנהיגי החמאס כיום הם משוחררי עסקת שליט. רבים אחרים משמיעים הערות דומות, שמאחוריהן ההנחה כי אילולי עסקת שליט לא היה החמאס מבצע את הפשיטה. הנחה זו מתייחסת לחמאס כאל ארגון קטן בעל מספר חברים מוגבל, שאם ישראל רק תהרוג את חלקם ותאסור את חלקם החמאס יפסיק לפעול. הדבר רחוק מאד מהאמת. החמאס הוא ארגון שיש לו מאות אלפי תומכים ואלפי לוחמים פעילים, ולכל הרוג קם במהרה מחליף שלא פעם הוא גרוע מקודמו. בימי האינתיפאדה השנייה חוסלו בזה אחר זה מנהיג החמאס השייך אחמד יאסין, ומחליפו עבד-אל-עזיז רנטיסי. לאחר חודשים ספורים מילאו אחרים את מקומם והחמאס הפך אכזרי ומסוכן עוד יותר מקודם. גם לו החזיקה ישראל את יחיא סינוואר בבית הסוהר עד היום ולו הצליחה באחד מניסיונותיה הרבים להרוג את מוחמד דף, היו קמים להם מחליפים. החמאס הוא ארגון של רבים, שבנוסך לאכזריות ולפנאטיות שאיפיינה אותו תמיד, הוא מושפע מאד מפעולות הראווה של אל-קאעידה ודאע"ש, מבלי לחשוב על כך שארגונים אלה כמעט חוסלו לגמרי בעקבות פעולות הטרור הראוותניות שלהם. והדבר העצוב ביותר – להצלחת הפשיטה של החמאס תרמה יותר מכל ההפקרות בשמירת הביטחון של ישובי עוטף עזה, שלה אחראית בראש וראשונה הממשלה שדואגת אך ורק למתנחלים ביהודה ושומרון, ומפקירה את כל תושבי ישראל האחרים. יצירת הקשר בין עסקת שליט לפשיטה בעזה איננו עובדה אלא מניפולציה, ובכל מקרה, אם הימין חשב שעסקת שליט חושפת את תושבי עוטף עזה לפגיעה קשה מצד החמאס, מדוע לא דאגו למגן ולחמש את האזור ולהציב בו סדר כוחות מתאים להתגבר על התקפות מצד החמאס? מדוע חזרו ואמרו שהחמאס מורתע ואין סכנה מעזה, אם חשבו שעסקת שליט יצרה איום כה גדול? מדוע איפשרו קיום מסיבה של אלפי אנשים קרוב כל כך לגבול? האם ההפקרה הנפשעת של תושבי העוטף מקטינה את הצורך בהצלת חיי החטופים, או ההיפך מכך, הממשלה שהפקירה את תושבי עוטף עזה ורבים אחרים לתוקפנות החמאס, חייבת להציל את חייהם של מי שעוד אפשר להציל? האם אין די במוות הנורא שחווינו? האם אנו זקוקים למוות נוסף, או להצלת הנפשות ושיקום החיים?

 

הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֒רֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽך

דברים ל', י"ט

 

  

 

הדמוקרטיה ומפלגת בושה לישראל

היום שלאחר אונס הקשישה בתל-אביב איננו הזמן הנוח ביותר לדבר נגד גזענות, ודוקא לכן חייבים לדבר היום על גזענות ועל מפלגת בושה לישראל, שאנשיה מעסיקים בקביעות את התקשורת, למרות שלא ברור את מי הם מייצגים מלבד את עצמם. רק פעם אחת, כאשר אריה אלדד ומיכאל בן-ארי יצאו להפגין במעבר ארז נגד החלפתו של גלעד שליט במחבלים, שכחה אותם התקשורת, והם נותרו לבדם, שני אנשים עם שלטים ובלי ציבור מאחוריהם. הציבור הלך לחגוג עם גלעד שליט ומשפחתו, ואמר בצורה המפורשת ביותר מהו הערך העליון עבורו, וכמה הוא מחשיב את חייו של חייל אחד. שלא במכוון היתה זו הפגנת כוח אדירה של מדינת ישראל שהרטיטה לבבות בכל העולם: ישראל משחררת אלף מחבלים כדי להציל חייל אחד. ההתפעלות שעורר המעשה הזה בקרב העמים היתה חזקה יותר מכל פעולה צבאית לשם הרתעה, כי עוצמה איננה נמדדת רק בכוח. חברה של כולם בשביל אחד משדרת כוח רב יותר מחברה שבה קיים היחיד רק למען הכלל.

הרבה שנים פחדתי פחד אמיתי מאיתמר בן-גביר וברוך מרזל, אנשים שכבר הוכיחו יותר מפעם שהם מסוגלים ליותר מאלימות מילולית, אבל עם השנים שמתי לב שבסופו של דבר הם די לבד. תמיד אותם שלושה או ארבעה אנשים, צועקים על הנשים בשחור או על הצועדים במצעד הגאוה או על איש ציבור יהודי או ערבי או על מישהו שמסמל משהו כמו נועה בן-ארצי שהיא בכלל אדם פרטי, אבל בהיותה נכדתו של יצחק רבין היא נתפסת אצל אנשי בושה לישראל כמושא לגיטימי להתנכלות. לא ראיתי מחנה גדול מאחוריהם. נדמה היה שהם נמצאים בכל מקום ושאי אפשר להימלט מהם, אבל תמיד היו אלה רק הם עצמם, אותם שלושה או ארבעה אנשים, תמיד אותם הפרצופים ואותה האלימות המילולית שמאיימת להפוך בניד עפעף לאלימות גופנית, תמיד אותה תוקפנות, אותן מחוות שמאיימות להפוך למכות ונעצרות לעתים רגע אחד לפני ולעתים רגע אחד מאוחר מדי.

בשבוע שעבר הם היו בבית המשפט העליון כדי לאיים על חנין זועבי והם הרגישו חזקים, כי אנשי ליכוד שיתפו איתם פעולה בפסילתה כמועמדת לכנסת, וגם תקפו את בית המשפט העליון שביטל את הפסילה הבלתי-מוצדקת. כבר כתבתי כאן על ההתנכלות לחנין זועבי, שעובדת היותה אשה רווקה ממלאת תפקיד מרכזי בהתנפלות עליה, גם כאשר הסיבה כביכול אחרת. הרי היו חברי כנסת, ואפילו חברי כנסת ערבים, שהשמיעו התבטאויות קשות יותר כלפי מדינת ישראל, ואיש לא חשב לפסול אותם. השתוללות אנשי בושה לישראל בבית המשפט העליון היא חציית קו אדום, ואני מצטערת מאד שלא הייתי שם, שלא הייתי שם עם רבים מחבריי, כדי להגן בגופנו על חברת הכנסת זועבי מאנשים שהמסר העיקרי שלהם הוא אלימותם. הרבה אנשים היו צריכים להיות שם ולעצור בגופם את אנשי בושה לישראל, כי בית המשפט העליון הוא מקום שבכלל אסור להשלים בהיכלו עם ביריונות, כל שכן ביריונות שביסודה גזענות ושנאת נשים. עקרון פומביות המשפט תקף רק כאשר התנהגות הנוכחים ראויה, ולא זה היה המקרה.

לא פעם חשתי שגם בית המשפט העליון מפחד מאלימותם של אנשים אלה, כאשר הותר להם לצעוד באום-אל-פאחם, מצעד שכולו שנאה והתגרות לשמה, משום שטענו כי אם מרשים למצעד הגאוה להתקיים בירושלים, כדי לרומם את הסובלנות ואת ההכרה בקיומה של הקהילה ההומוסקסואלית ובצורך העמוק שלה להיות חלק מן החברה, חייבים לאפשר גם את מצעד השנאה וההתגרות של אנשי כ"ך בעיר ערבית. בעיניי זו פחדנות לומר שהכל מותר. מותר לאנשים להילחם על זכויות האדם והאזרח שלהם. אבל אין זה מותר לפעול באלימות לשלילת זכויות האדם והאזרח של הזולת ולהפצת שנאה נגד קבוצות אוכלוסיה, כל שכן מיעוט לאומי. בית המשפט העליון היה צריך להבהיר באומץ מה כן ומה לא, ולא להסתפק בפשרה הנוחה שהכל מותר, מה שמבחינתם של אנשי בושה לישראל היווה רישיון להמשך תוקפנותם.

כעת מנסים אנשים עתירי אלימות ומעוטי חיילים אלה לאמץ להם מחנה שמוכן אולי, בלחץ הנסיבות, לאמץ אותם כמנהיגיו, או לפחות ללכת אחריהם לרגע. האימה והמצוקה של תושבי דרום תל-אביב, שעליהם לבדם הוטל להתמודד עם האפריקנים שהגיעו לישראל בדרך לא דרך וללא מעמד מוסדר עולות על גדותיהן. פיתרונות שייקלו את העול על האוכלוסיה החלשה ביותר במדינה ישראל לא נמצאו במידה הדרושה. הממשלה חייבת למצוא פיתרונות כאלה, כי היא זו שחייבת לדאוג למצוקות תושביה, ואכן היא מחויבת לדאוג בראש וראשונה למצוקות תושביה שלה ולעניי עירה. אבל אנשי בושה לישראל כבר שם, כבר השתחלו למוקד הזעם ומנסים ללבות את האש ברעל הגזענות והאלימות שממלאים את הוויתם, ולרגע הם נראים כאילו יש מחנה גדול מאחוריהם, אבל אין זה מחנם. לא כל מי שקפץ לתוך ציבור זועם כדי ללבות את האש ולהצית שריפה גדולה ככל האפשר הוא מנהיג הציבור. כדי להנהיג ציבור דרושה יכולת רבה יותר מהיכולת להפוך מצוקה אמיתית לשנאת חינם.

התקשורת איננה חדלה ללכת בעקבותיהם של אותם שלושה ארבעה אנשים שמספקים לה בכל הזדמנות מיצג של אלימות ושנאה שממלא את המסך. אבל את מי הם בכלל מייצגים? היכן סניפי המפלגה שלהם? מיהו הציבור התומך בפעילותם? ואינני מתכוונת לאותו ציבור שהם קופצים למרכזו בשעת הסערה ומתיימרים לנווט את ספינתו. אם יש ציבור כזה, חייבת התקשורת לחשוף אותנו לקיומו, ואם אין ציבור כזה, צריכה התקשורת לחשוף בפנינו את הדבר, ולא להסתפק בכך שהיא מתבוננת בעיניים פעורות לרווחה בהתפרצות התורנית של אותם שלושה ארבעה אנשים ומתווכת אותה לציבור כאילו היתה מרכז העולם.

אנחנו מתחילים היום את שנת 2013 בעיצומה של מערכת בחירות שלכאורה הכל ידוע בה ובעצם איש איננו יודע דבר. השבוע האחרון לשנת 2012 עמד בְּצִּלָּם של מפלגת בושה לישראל וחבריה לדרך במפלגות המכובדות יותר, שעשו עמה יד אחת להכות בדמוקרטיה שלנו ובמימושה השברירי בתנאי הסכסוך הלאומי הקשה בין יהודים לערבים, והוא נמשך במבחן קשה ליכולתנו לשמור על צלם אנוש גם מול מי שאיבד את צלם האנוש שלו, ולא להיגרר להכללה שביסודה הגזענות. עלינו להיות מודעים לכך שדמוקרטיה איננה מצב של מנוחה ונחלה אלא מאבק מתמיד ובלתי פוסק למימוש הזכויות הדמוקרטיות של הפרטים והכלל, מאבק שאין בו אפילו רגע של מנוחה. בפרוש שנה אזרחית חדשה אני מאחלת לנו שנצליח במאבקנו על הדמוקרטיה שלנו, ושכמו באותו יום מופלא שבו יצא עם שלם לחבק חייל צנום ששב לחיים מן הגיהנום, נדע לזכור את מה שחשוב ואת מי שחשוב, ולשכוח את מי שמקומו מחוץ למחנה.

נרצח בפעולת טרור

במוסף גלריה של יום ששי (2.12.2011) מתפרסם ראיון שובר לב עם ג'ני ניימן, אלמנתו של השחקן והבמאי ג'וליאנו מר-חמיס שנרצח בג'נין, לא רחוק מהתיאטרון לילדים שהפעיל שם, בהמשך לעבודת חייה של אמו ארנה מר עם ילדי ג'נין, שעליה עשה את סרטו "הילדים של ארנה":

http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1581012

ג'ני מגדלת לבדה את בנם הבכור שהיה בזמן הרצח בן פחות משנה ואת התאומים שנולדו לה חודשיים אחרי מותו. היא העדיפה שלא לשוב לפינלנד מולדתה, אלא לגדל את ילדיהם כאן, בין אנשים שהכירו ואהבו את אביהם, כדי שהילדים יוכלו להכיר את האב שלא הכירו לפחות דרך משפחתו וחבריו. מאד קשה לג'ני. קשה לה לגדל שלושה פעוטות לבדה, קשה לה חסרונו של בעלה ואהובה, קשה לה היעדרו בגידול ילדיהם, וקשה לה השתיקה בג'נין על הרצח, פחדם של האנשים שם להתייצב נגדו, לקום נגד הרוצח ולהקיא אותו מקרבם. קשה לה שרוצח בעלה מסתובב חופשי ויש מי שמסייעים לו להישאר כזה. קשה לה שהאנשים שרצחו אותו והפכו אותה לאלמנה ואת בניה ליתומים היו דוקא האנשים שג'וליאנו כל כך רצה לעזור להם.

אחרי הרצח כתבו כאילו היה זה רצח ידוע מראש, וזה הדהים וזיעזע אותי. ידעתי כמובן על עבודתו של ג'וליאנו בג'נין. לא ידעתי כמה התנגדות התעוררה כלפיו בג'נין, וכמה ההתנגדות הזו הרחיקה לכת. והרי הוא כל כך רצה לעזור, לעשות משהו טוב ויפה בג'נין – תיאטרון שבו ילדים יכולים לעלות על במה ולבטא את עצמם. הרצח האכזרי הזה הימם אותי. הוא לא רק רצח אכזרי כמו כל רצח. זה רצח של כפיות-טובה, של רעה תחת טובה, לאדם שההזדהות עם סבל הפלשתינים היתה מרכיב מרכזי בזהותו ובעבודת חייו, וזה היה כאילו הרגו בפעם השנייה את ארנה מר, שכל חייה הזדהתה עם הפלשתינים ורצתה לעזור להם.

ולא יכולתי להימנע מהמחשבה איך הפלשתינים קיבלו את ג'וליאנו, שאהב להציג את עצמו כבמאי פלשתיני, ואני תמיד חשבתי שזה קצת מגוחך שהוא מציג את עצמו כבמאי פלשתיני, כי הוא גדל כמוני בחיפה והיתה לו אמא יהודיה ואבא נוצרי, ששניהם מרדו במשפחות הבורגניות שלהם ונהיו קומוניסטים, אבל היו מאד מעורבים בחברה היהודית. אמי הכירה את ארנה מר מילדות אבל הן לא היו בקשר. ג'וליאנו היה צעיר ממני בכמה שנים והכרתי אותו רק בתור ז'ול, האח של ספרטק, שנקרא על שם ספרטקוס מנהיג מרד העבדים ברומאים. נדמה לי שאמרו לי שקוראים לו ז'ול על שם ז'ול קירי, אבל אולי אני מבלבלת, אולי זה על שם ז'ול אחר. קצת ריחמתי עליהם שיש להם שמות יוצאי-דופן, כי לילד מאד קשה להסתובב עם שמות כאלה שמסמנים אותו מיד בתור יוצא-דופן. לא היה לי קשר עם ז'ול כי אצל ילדים כמה שנים של הבדל בגיל הן מאד משמעותיות, אבל עם ספרטק, שהיה מבוגר ממני בכמה שנים, יצא לי כמה פעמים לדבר. פעם ישבנו ערב שלם במרכז הכרמל ודיברנו, ואחר כך ניגשו אליי כמה צעירים שהיו שם ושאלו אותי מה יש לך עם ספרטק. נדמה לי שהם שאלו אם אני יודעת שאבא שלו ערבי או משהו כזה. הצעירים האלה היו קצת מגעילים ולא הכרתי אותם ממילא וגם לא רציתי להכיר אותם, ואת ספרטק היכרתי מקודם למרות שלא יצא לי לדבר איתו קודם וכשהתחלנו לדבר זה התגלגל במקרה, לא בגלל ההיכרות המוקדמת. הוא היה לגמרי שונה מז'ול, בחור שקט כזה, כמו אבא שלו, אדון סליבא חמיס, שהיה ממשפחה נוצרית מכובדת, ולמרות שהיה קומוניסט מצעירותו חשבתי תמיד שהוא נראה כמו אדון ולא כמו פועל עם החליפות היפות שלו וכובע הלבד שלו, שגם סבי חבש כובע כזה. אחרי שהתגייסתי כבר לא שבתי לחיפה ולא פגשתי אותם יותר, וז'ול, שאין לי מושג מתי הוא נהיה ג'וליאנו, למרות שזה נורא מתאים לו כזה שם איטלקי ארוך – תמיד כשחשבתי עליו נזכרתי בסרט רוקו ואחיו, ונורא התאים לו לשחק בסרט איטלקי כזה, להיות שחקן איטלקי כזה גיבור ורומנטי שהנשים מתאהבות בו – ז'ול התחיל להתפרסם בתור עושה צרות, וכשהוא שיחק את אותלו והיכה את מאיה מעוז ששיחקה את דסדמונה עד שנזקקה לאישפוז הזדעזעתי מאד וחשבתי שהוא מטורף אלים ואולי אין לו תקנה. אבל ז'ול השתנה. בסופו של דבר הוא התבגר והשתנה והתחיל לעשות דברים טובים, וזה מה שהכי נורא, שכשהוא השתנה לטובה ועשה הרבה דברים יפים הוא נרצח, ולקחו ממנו את האפשרות לגדל את הילדים שלו ולגדל הרבה ילדים אחרים בתיאטרון שלו, שהוא הקדיש לו את כל החיים ובסופו של דבר נרצח בגללו, וזה כל כך בלתי נסבל, שבן אדם עושה משהו יפה וטוב ובגלל זה רוצחים אותו.

אחרי הרצח אנשים התחילו לדבר על האופי שלו וכל הדברים האלימים והקיצוניים שהוא עשה כאילו בגלל זה הוא נרצח, וזה מאד כאב לי, כי זה ממש לא הוגן ולא נכון. הוא היה כזה, והוא עשה הרבה דברים אלימים ומופרעים במשך השנים, אבל בשנים האחרונות לחייו הוא לגמרי השתנה, ולא רצחו אותו בגלל שקודם הוא היה אלים, רצחו אותו בגלל שאנשים התנגדו לפעילות שלו, וגם, אינני יכולה להימנע מהמחשבה, שהיה יותר קל לרצוח אותו כי הוא בן לאב נוצרי ולאם יהודיה, שהיו חריגים גם בחברה שלהם אבל בוודאי נראו חריגים לחברה המוסלמית הפלשתינית בג'נין. היה יותר קל לרצוח אותו כי הוא לא באמת שייך לחברה הערבית המוסלמית המסורתית. הוא היה יהודי לפי ההלכה ומצד אביו נוצרי וזה משהו שונה. תמיד קל יותר לרצוח אותך אם אתה שונה ולא שייך. ז'ול פעל למען הפלשתינים, אבל הוא נרצח גם בגלל שהיה יהודי. אם הוא היה בן למשפחה ערבית מוסלמית משני הצדדים, אני מאמינה שזה היה מרתיע את הרוצחים. וזה מה שהכי כאב לי לקרוא בראיון עם ג'ני, ש"ארגון נפגעי טרור" ביקש לא להכיר בז'ול כנפגע פעולות איבה, וג'ני איננה מתקוממת על כך. היא אומרת בראיון שהיא לא ביקשה הכרה כזאת.

אבל אני מאד מתקוממת על כך והרגשתי כעס ועצב עצומים לקרוא את זה, כי ז'ול נרצח בידי פלשתיני גם מפני שהוא יהודי. הוא לא נרצח רק בגלל זה, אבל הוא נרצח גם בגלל זה, ומגיע לו ומגיעה לג'ני ולילדים ההכרה הזו והתמיכה הזו והזכויות האלה. לשלול הכרה כזו רק מפני שז'ול פעל בג'נין למען הילדים הפלשתינים ונרצח בגלל זה, זה מעשה מכוער ומתועב בעיניי.

בניגוד ל"אירגון נפגעי פעולות איבה" שהוא האירגון היציג והמוכר של נפגעי פעולות האיבה בפני הרשויות ואין לו מטרות פוליטיות מעבר לסיוע לנפגעים, "ארגון נפגעי טרור" שנקרא גם "אלמגור", אמנם הוכר כאירגון יציג של נפגעי טרור לצורך תביעות משפטיות, אבל הוא אירגון פוליטי של אנשי ימין שבאים מחוגי המתנחלים, למרות שקשה להבין זאת מהאתר שלו, ואני חושבת שיש מידה של הטעיה בשימוש בשם "אירגון נפגעי טרור", שדומה לשם של האירגון היציג "אירגון נפגעי פעולות איבה", דימיון שעלול להטעות אנשים כאילו "אירגון נפגעי טרור" הוא האירגון היציג וכאילו כל נפגעי פעולות האיבה תומכים בו. היה ראוי יותר שאירגון זה ישתמש בשמו "אלמגור" ולא בשם "אירגון נפגעי טרור".

את נציג האירגון הזה, מאיר אינדור, ראיתי לאחרונה בבית המשפט העליון בעתירה שהגיש אירגונו למנוע את שיחרורו של גלעד שליט תמורת שיחרור מחבלים. הופעתו בבית המשפט היתה מכובדת, הוא לא חבר לעותרים אחרים שהתנפלו על נועם שליט, כאילו משפחת שליט לא סבלה מספיק, אבל עתירתו בהחלט הוסיפה סבל מיותר למשפחת שליט ומטרותיה לא היו ענייניות ולא נבעו מהיותו נפגע טרור, אלא מעמדותיו הפוליטיות הימניות שמעדיפות מוות של שבויים על שיחרור מחבלים, עמדות שרוב הציבור הישראלי דוחה בשאט נפש. בית המשפט העליון שנדיב מאד בהענקת זכות עמידה, מאפשר לאירגון זה להתנגד לשיחרור מחבלים, אבל בעיניי זהו ניצול לרעה של מעמד נפגעי הטרור כדי לקדם עמדה פוליטית ולהשפיע על מדיניות הממשלה. כמובן שכל אזרח רשאי לנסות להשפיע על מדיניות הממשלה, אבל כאשר עושים זאת בכובע של נפגעי טרור, וגוזרים ממעמד זה זכויות משפטיות ואחרות לצורך קידום מטרות פוליטיות, זה בעיניי דבר פסול, כפי שהשימוש בהקשרים כאלה בשם "אירגון נפגעי טרור" ולא "אלמגור", כך שהאנשים טועים לחשוב שמדובר באירגון היציג של נפגעי פעולות איבה, מקומם בפני עצמו.

לאירגון של מאיר אינדור וחבריו אין כל זכות וכל סמכות למנוע הכרה ברצח של ג'וליאנו מר-חמיס, שהיה פעולת טרור לכל דבר, ככזה, ואת ההכרה שמגיעה לג'ני ניימן ולילדיה כנפגעי טרור. זהו בסך הכל אירגון של מתנחלים שפועלים ליחס מחמיר לערבים כחלק מתפיסת ארץ-ישראל השלמה שלהם ששוללת את זכויות הפלשתינים, והם מייצגים רק את עצמם ואת אחיהם לדיעה. הם אינם מייצגים את כלל נפגעי פעולות האיבה במדינת ישראל, ומכל מקום ההכרה בנפגע פעולת איבה ככזה היא באחריות מוסדותיה הממלכתיים של מדינת ישראל ולא באחריות אירגונים, אפילו לא אירגונים יציגים. "אירגון נפגעי טרור" יכול להביע את דעתו אבל איש איננו חייב להתייחס לדיעה זו שהיא איננה יותר מדיעה של אנשים בעלי עמדה פוליטית מסוימת, שהם גם נפגעי טרור.

הרצח של ג'וליאנו מר-חמיס ואי תפיסתו של הרוצח אינם מחמיאים לחברה הפלשתינית. אבל למי שפשוט שונא ערבים ורוצה בכל מחיר לפגוע בהם, גם במחיר פגיעה ביהודים, כפי שראינו במקרה גלעד שליט, גם רצח כזה איננו מוליד הזדהות עם קורבנותיו, אלא רק רצון לפגוע בהם פגיעה נוספת, וכמו שראינו במקרה של גלעד שליט, מי שאיננו חס על חיי ערבים, איננו חס גם על חיי יהודים, איננו חס על חיי אדם בכלל.

דברים גדולים ודברים קטנים

שתי קריקטורות ראיתי על לידת בתם של קרלה ברוני וניקולא סרקוזי: ב"ניו יורק טיימס" נראה סרקוזי מודיע בטלפון שכשיגמור להציל את אירופה מהמשבר יקנה קצת חיתולים, וב"הארץ", בקריקטורה של עמוס בידרמן, גם כן סרקוזי דיבר בטלפון והודיע בשמחה למרקל שישבה לידו: "היא עשתה קקי!" אנחנו אמורים לצחוק מזה כי לנהל מדינה גדולה זה דבר גדול וחשוב, ולטפל בתינוק זה דבר קל ערך, זה אומר שמתעסקים בקקי וחיתולים ואלה דברים ברמה נמוכה, אלה לא דברים חשובים והם לא מקנים לך חשיבות כשאתה מתעסק בהם, ולכן כשמערבבים ניהול מדינה עם טיפול בתינוק זה אמור נורא להצחיק. עכשיו ראיתי אצל לונדון וקירשנבאום פרופסור שהמציא חומר כימי שמפרק צואה, וכל הזמן הם התבדחו על זה שהוא מתעסק בקקי, במקום להתעסק למשל בנשק אטומי, שזה כנראה מה שפרופסורים צריכים לעשות, למרות שלי באופן אישי נראה הרבה יותר דחוף לטפל בפינוי צואה מאשר בייצור נשק אטומי, אבל זה כמובן מהזווית הלא חשובה שלי. ההנחה היא שמי שמתעסק בדברים חשובים צריך לעשות רק דברים חשובים, ולטפל בתינוק זה לא דבר חשוב, כי זה לטפל בקקי ובחיתולים וכו', לחייך, ולהגיד משפטים פשוטים. או אם להיות לגמרי כנים, אלה דברים שנשים אמורות להתעסק בהם, לא גברים ומכיוון שלא מערבבים דברים חשובים ודברים לא חשובים, עדיף שנשים לא יתעסקו בדברים חשובים, כדי שלא יהיה ערבוב בין חשוב ולא חשוב, אלא אם כן הן נשים חשובות, ואז כמו שאמרה אשת ראש הממשלה, היא לא צריכה לשטוף כלים כי היא פסיכולוגית. יש לה אנשים שיעשו בשבילה כאלה דברים. ואז שמעון פרס אמר שאשתו עושה כלים והוא עושה כלים וגם גברת ראש הממשלה יכולה לעשות כלים כי אין אצלנו אדונים ומשרתים. נזכרתי בזה אתמול כששמעון פרס היה אצל משפחת שליט וחשבתי שהוא בן-אדם משכמו ומעלה, והוא תמיד יהיה בן-אדם משכמו ומעלה, גם אם הוא יעשה כלים או יחליף חיתול לנינים. אני מאד אסירת תודה לפרס שהוא תמך בשחרור מחבלים כדי להציל את חייו של גלעד שליט, ושהוא יודע להיות אנושי כלפיי אנשים שכל כך סובלים, ואני חושבת שאלה שאומרים שהיה צריך לתת לגלעד למות, ובעצם כל אלה שמתנגדים לעיסקה בעצם לזה הם מתכוונים, ואני חושבת שהם גם רשעים וגם מטומטמים, למרות שהם חושבים שהם רציונלים וחכמים ולא נכנעים לרגש ומאד גבריים, ובעצם הדבר שהכי בולט אצל כל אלה שמתנגדים לעיסקה זה שהם שונאים ערבים, ושנאה היא בדיוק רגש כמו רחמים ואהבה, היא לא יותר רציונלית, היא רק יותר דוחה. להיות חסר רחמים זה אולי נחשב גברי אבל זה לא בהכרח רציונלי ובדרך כלל זה ממש לא חכם, ולא מראה בהכרח שאתה מתאים לטפל בענייני מדינה ובדברים חשובים. כי מי שמטפל בדברים חשובים כדאי מאד שיהיו לו גם רגשות וגם רחמים, וכדאי מאד שהוא יידע איך זה לטפל בתינוק, כי זה בהחלט יכול לתת לבן-אדם כמה כלים לטפל גם באנשים מבוגרים. גנדי למשל התעסק הרבה בטוויה, כדי לומר שאין כזה דבר דברים חשובים ולא חשובים, כי כשמפרידים בין דברים חשובים ולא חשובים, מפרידים בעצם בין אנשים חשובים, אלה שלא מטפלים בתינוקות, לא של עצמם ובוודאי לא של אחרים, לבין אלה שמטפלים בתינוקות, שלא אמורים לעשות דברים חשובים ברמה גבוהה, כמו שפרופסור אחד אמר לי לפני הרבה מאד שנים: "יש לך ילדות לטפל בהן אז מה את כבר תעשי? גם אם תסכמי את החומר הקיים זו תהיה תרומה נאה." הוא לא היה יוצא דופן. היו אחרים שאמרו דברים דומים. כי איך את יכולה גם להחליף חיתולים לתינוק וגם לעשות מחקר בהיסטוריה, שלא לדבר על לנהל משהו? זה נראה לו ממש סתירה. זהו, שרציתי להגיד שאפשר למרבה הפלא גם לטפל בתינוקות ולהחליף חיתולים וגם לעשות מחקר בהיסטוריה. העיסוק בגידול ילדים איננו משבש את הפעילות המוחית, גם לא אצל נשים. אני מאד מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יעשו דברים לא חשובים כמו גידול תינוקות, כדי שיותר ויותר גברים ונשים יוכלו לעשות גם דברים חשובים, ואני מקוה שיותר ויותר גברים ונשים יתעסקו גם בדברים הלא חשובים, כדי שהם ידעו להיות יותר אנושיים.

הצער איננו הולך לשום מקום

השמחה על שחרורו של גלעד שליט יפה, אמיתית, וחסרת-התחשבות. הציפייה ממשפחת שליט לקפוץ מאושר ולצאת במחולות איננה במקומה. חמש שנים של סבל אינן דבר שיכול להימחק, לא הסבל של גלעד ולא הסבל של משפחתו. חזרתו של גלעד הביתה היא משאת נפשם, אבל גם מקור לחרדה מתגברת מה מצבו של גלעד, האם לא נפגע בגופו ובנפשו. חזרתו של שבוי הביתה איננה שמה קץ לסבלו וליסוריו, ולא לאלה של משפחתו, כי זיכרונות השבי והפצעים שפצעו בו ובמשפחתו שבים הביתה יחד עמו, והחרדה והצער אין להם סוף, גם לא לאחר חזרתו. לכן הציבור, שבהחלט אכפת לו ממשפחת שליט, וכוונותיו אכן טובות, צריך להרפות את אחיזתו, ולהניח להם לא רק לשמוח על שחרורו, אלא לבכות על חמש השנים האבודות והכואבות, שילוו אותו ואותם כל ימי חייהם,

הזמן הזה, חמש השנים הנוראות, הוא זמן שצריך להזכיר ולזכור, כי יש לו משמעות, גם כשמדברים על המחיר והסיכונים. היה אולי מקום להתנגד בזמנו לדרישות המוגזמות של החמאס, לחשוש מן הסיכונים, אבל אין לזה מקום אחרי חמש שנים. גלעד ומשפחתו שילמו מספיק, ואם שחרור המחבלים מסכן כל אחד מאיתנו, זה סיכון שאנחנו מחויבים לקבל על עצמנו ברצון ובאהבה, כי אין לנו זכות להפוך דוקא את גלעד שליט ומשפחתו לשעיר לעזאזל שלנו.

הרמב"ם, הלכות יסודי תורה, פרק ה' הלכה ה': "נשים שאמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל."

גלעד שליט נחטף לא מפני שהחמאס היה מעוניין בו אישית, אלא משום שהיה אחד מן החיילים שעמדו על משמרתם וככזה נחטף. כל חייל אחר, גם כל אזרח אחר יכול היה להיחטף במקומו. אין לנו זכות להטיל עליו לשמש כפרתנו כדי להציל את חיינו שלנו. בחברה יש ערבות הדדית, וזה הבסיס לנכונותם של חיילים לצאת למלחמה ולסכן את חייהם וגם להקריבם למען הכלל, וזה גם הבסיס לחובתנו לדאוג לשבויים ולנפגעים. חייהם אינם פחות יקרים מחיינו, והם אינם כפרתנו, ולגלעד יש זכות לחזור לחיק משפחתו ולחיות את חייו הצעירים במלואם, גם אם יש בינינו מי שישלמו על כך בחייהם, ואפילו רבים מאיתנו, ואפילו ניהרג כולנו, כפי שאומר הכתוב לצורך הדגשה, עדיין חובתנו להסתכן ולהציל את חייו. צריך לומר את הדברים האלה למתנגדים, גם אם הם מדברים מתוך צערם וכאבם, וגם אם הם דואגים לכולנו.

גם משום כך עדיף שלא להגזים בשמחה ובמצהלות. יש רבים במדינתנו שעיסקת השחרור פותחת את פצעיהם מחדש. את העיסקה חייבים לבצע, אבל לא חייבים לצאת בריקודים. תגובתה המאופקת של משפחת שליט צריכה לשמש דוגמה לכולנו. נעשה המעשה הנכון וכולנו צריכים לקוות ולייחל לטוב, אבל איפוק הוא הדבר הנכון, כי הצער איננו הולך לשום מקום. הוא נשאר פה איתנו.