זעקתה של דניאל אלוני

 

לרגע לא האמנתי לטענה שדבריה של דניאל אלוני בסרטון ששיחרר החמאס לא שודרו מהנימוק שהושמע, שזה טרור פסיכולוגי של החמאס ורשתות הטלויזיה אינן רוצות לשתף איתו פעולה. אני משוכנעת שהסרטון לא שודר רק מפני שהחטופה דניאל אלוני, שנחטפה יחד עם בתה בת החמש, ועם אחותה וגיסה ושתי התאומות שלהם בנות השלוש, תוקפת בסרטון במלים קשות מאד את בנימין נתניהו ואומרת שהוא הפקיר אותם, שלא היה צבא להגן עליהם, ושעכשיו הוא מפקיר באותה צורה את החטופים, שהם בעצם בני אותן משפחות מעוטף עזה שחלקן נרצחו וחלקן נחטפו בגלל שהופקרו על ידי ממשלת נתניהו, ואני משוכנעת שהסרטון לא שודר כי נתניהו הפעיל לחצים ואולי גם איומים על רשתות הטלויזיה שלא ישדרו אותו. הסרטון לא שודר בגלל צנזורה פוליטית, ומפני שלמרבה הזוועה בנימין נתניהו, שהנחית מלמעלה את הקונספציה שצריך לחזק את חמאס ולהחליש את הרשות הפלשתינית, ולכן היה לו אינטרס להחריש את קולות הסכנה הנשקפת מהחמאס, לא רוצה שהציבור ישמע את הביקורת הקשה שמותחת עליו החטופה, מפני ששום דבר בקולה ובדבריה לא נשמע כמו מסר מוכתב באמצעות טרור – בניגוד למשל לדברים שגלעד שליט הקריא מן הכתב בעודו בשבי החמאס – דניאל אלוני לא נשמעת אחרת למשל משיראל חוגג או מאזרחים רבים אחרים בישראל שזעקו את זעמם של אזרחי ישראל על ההפקרות הבלתי נתפסת ששררה בעוטף עזה, על העברת גדודי צבא מעוטף עזה ליהודה ושומרון, על דלדול כיתות הכוננות שקוצצו וחלק מנשקן נלקח מהן – ניסיון נוסף לקחת מהן את הנשק נעשה למרבה הזוועה גם אחרי ה-7 באוקטובר - על העדר קו הגנה שני ושלישי והסתמכות מוחלטת על המכשול שנפרץ בקלות רבה ושום צבא לא עמד מאחוריו כדי להגן על ישובי העוטף במקרה כזה, שהיו חייבים לצפות מראש. דניאל אלוני בסך הכל זעקה את הזעקה שאזרחים חופשיים בישראל זועקים מאז ה-7 באוקטובר, שנתניהו הפקיר אותם ולא במקרה, אלא במסגרת מדיניות שהוא הגה והוריד למטה והכריח את כולם להתיישר איתה באמצעות הכוח העצום שיש לו כראש ממשלה, ושמאפשר לו כעת להכתיב לרשתות הטלויזיה שלא לשדר את זעקתה של דניאל אלוני, ובכך דניאל אלוני איננה שונה מיוכבד ליפשיץ שניסו להשתיק ומאז שדיברה אין חדלים להכפיש אותה, וגם שיבחו את ההחלטה להציב קצינה ליד המשוחררת אורי מגידיש כדי שתשתוק. קודם חשבתי שאולי זה צעד נכון, כי אורי מגידיש שוחררה בפעולה צבאית שהמידע עליה מסווג והיא עדיין חיילת בשירות חובה וכפופה למרות הצבא, אבל עכשיו, אחרי שצפיתי בדבריה של דניאל אלוני שבעצם נאסר על רשתות הטלויזיה לשדר, גם אם האיסור הונחת בדרכים עקמומיות ולא ישירות, אני חוששת שגם אורי מגידיש מושתקת לא בגלל חשש לדליפת מידע מסווג אלא כדי שלא תספר דברים דומים לאלה שסיפרו התצפיתניות המעטות שלא נהרגו ולא נחטפו, שהן הבחינו בהכנות של אנשי חמאס לפשיטה, שהן ראו אנשים עומדים ליד הגדר עם מפות ומצביעים על אתרים בישראל, שהן צפו באימוני חמאס לפשיטה, ודיווחו ודיווחו והתריעו והתריעו וענו להן שהכל בסדר. נתניהו פשוט משתמש בכוחו כראש ממשלה כדי לכפות צנזורה פוליטית ולמנוע שידור דברים שאינם נוחים לו וביקורתיים כלפיו, והמידע על שחרורה של אורי מגידיש שוחרר לפירסום גם כן באופן מניפולטיבי, כדי שהשמחה המתפרצת – בצדק רב – בקרית-גת הליכודניקית, תחריש את קול זעקתה של החטופה אלוני שנחטפה עם בני משפחה נוספים מניר עוז, אחד הקיבוצים שנפגע באופן הקשה ביותר בפשיטת חמאס. כן, בליכוד אוהבים את ההנגדה הזאת בין עיירות הפיתוח לבין הקיבוצניקים. מנחם בגין החל בכך והליכוד נבנה מההנגדה הזו ומההסתה המתבססת עליה נגד הקיבוצים, השמאל, האשכנזים, כל אלה שצריך לשמוח שהיטלר הרג אותם וחבל שהשאיר את חלקם בחיים. כן כן, איציק זרקא לא המציא דבר, רק הידהד סנטימנט שהליכוד מטפח שנים, ולא פלא שכשהאווירה שמהדהדים המעריצים המושבעים היא של גאווה בהשמדת היהודים של היטלר, מופקרים קיבוצי עוטף עזה לטבח של החמאס. הבעיה היחידה שהצליח להם יותר מדי, והאסון שממשלת נתניהו האחרונה יצרה את כל התנאים לנחיתתו על תושבי העוטף, אכן גרם לרבים לחוש כיהודים בשואה, נטולי מגן לחלוטין, חשופים לחלוטין לאויב המפלצתי באכזריותו, ללא צבא וללא מדינה שיעניקו להם הגנה. (וגם היו צריכים לשמוע מפי היסטוריונית הבית של נתניהו, זו שהעניקה גיבוי לחתימתו על הצהרה שמגבה את הכחשת השואה הפולנית, שזה לא כמו השואה. מה את אומרת, פרופסור דינה פורת. לא היינו מעלים בדעתנו).

בכלל הביטוי הזה "טרור פסיכולוגי של החמאס" שמודבק לכל סרטון וכל מידע על החטופים והשבויים עולה לי על העצבים. הביטוי הזה בעצמו הוא טרור פסיכולוגי כלפי אזרחי ישראל שרוצים לקבל כל בדל מידע אפשרי על החטופים ומצפים מצד הממשלה שעשתה הכל כדי לאפשר לחמאס את הטבח והחטיפה, שלפחות תציל את החטופים, שרובם שייכים לאותן משפחות שנטבחו בקיבוצי עוטף עזה וכמובן גם בעיירות הפיתוח בעוטף, כי אולי הממשלה מבחינה בין דם לדם, בין אשכנזים למזרחיים ובין מצביעי ליכוד למצביעי שמאל, אבל הציבור מבין היטב שכולם בסירה אחת, שמי שהפקיר את ניר עוז וכפר עזה ובארי הפקיר גם את שדרות, אופקים ונתיבות, כי החמאס לא הבחין בין דם לדם, וטבח וחטף באותה התלהבות יהודים מכל האמונות והמוצאים, וגם ערבים ובדואים ותאילנדים שעבדו בקיבוצים וכל מי שנפל לידיו הרצחניות ומצא את עצמו חסר מגן באותה מידה, ועכשיו גם מושתק על ידי אותה ממשלת זדון שעלתה לשלטון ומחזיקה בו אך ורק כדי לדאוג לבנימין נתניהו, למלט אותו ממשפטו, לאפשר לו לכהן כראש ממשלה לנצח, לספק לו ארמונות ומשרתים וכל טוב על חשבון אזרחיו המופקרים שלו זכו לאלפית מההגנה שהוא דואג לספק לעצמו, לא היינו היום במקום הנורא הזה, שבו נאסר עלינו אפילו לשמוע ולהשמיע קול זעקה.

ודגלם עלינו שנאה

 

לו כתב מישהו תסריט דימיוני שבו בעיצומה של מלחמה שבה רוסיה מחריבה את אוקראינה יוצא מחבל פלשתיני למסע הרג בבני ברק והורג שני יהודים ושני אוקראינים ואז מסתער עליו שוטר ערבי שגם הוא נהרג וארוסתו היהודיה מקוננת עליו בזרועות אביו, הייתי חושבת שזה סיפור מופרך וקיטשי. אבל המציאות כותבת את הסיפורים הבלתי אפשריים ביותר. בישראל חיים אנשים רבים שאינם יהודים, כמובן ערבים ודרוזים אבל גם בני עמים אחרים שהתגלגלו לכאן ואהבו את הים והשמש ונשארו לחיות פה. הרצל הגה מדינת מקלט ליהודים והציונות ראתה בעלייה לישראל אתגר ומחויבות, ולא העלתה על הדעת שאנשים יבואו לכאן בשמחה ובאהבה. אבל ישראל הפכה למדינה שרבים מעוניינים לחיות בה כי נעים להם לחיות פה, לפחות נעים להם לחיות פה יותר מאשר בארצותיהם, ואי אפשר לדבוק במחשבה שרק יהודים יבואו לכאן, כי כיום בכל העולם האוכלוסיה משתנה ומתגוונת, וכפי שתושבי מערב אירופה צריכים להתרגל לכך שבארצם חיים גם מהגרים מאסיה ומאפריקה וממזרח אירופה, ושאין בכך כל רע, כי מהגרים עובדים בכל עבודה ותורמים לשגשוגה של המדינה ולא הגיוני לראות בכולם איום. גם אי אפשר לחשוב על הציבור הערבי כעל איום בזמן שרוב בניו מעוניינים לעבוד ולחיות בשלוה, ללמוד ולעבוד בכל עבודה ולגדל ילדים, וגם מוכנים כמו אמיר חורי ז"ל לסכן את חייהם כדי להציל יהודים. למרבה הצער זה לא הפריע לאיתמר בן-גביר לנצח על מקהלת קריאות מות לערבים, וזה לא הפריע לחיית הפיגועים בנימין נתניהו, מי שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין שנגדו הסית הסתה נוראה בימי הפיגועים של שנות התשעים, להכריז שהממשלה איננה מסוגלת לטפל בפיגועים, כי חברה בה מפלגה איסלמית. הלואי שהיה לנתניהו קמצוץ מהמתינות והאחריות שמגלה מנסור עבאס, שכל אדם הגון מבין שדוקא חברותו בממשלה מעודדת מתינות ושילוב בין יהודים לערבים, וגם פועלת נגד הבִּצה העכורה שבה צומח הטרור, בִּצת הניכור והשנאה. אבל נתניהו, שמכיר רק תעלול אחד, הסתה נגד ערבים ונגד כל מי שפועל למען חיי שותפות ושלום, הוא אותו נתניהו שצעד בראש הפגנה שבה נישא ארון ועליו השם רבין, שעמד על המרפסת מול שלטי רבין בכאפיה, ומאז לא חדל אפילו יום אחד להסית נגד השמאל ולכונן במפלגתו פולחן אישיות בעל מאפיינים פשיסטיים, שסוגד לו סגידה מוחלטת, וכעת מקוה לחזור לשלטון על גלי הסתה ושנאה, ואני חושבת בחלחלה מה יעשה עכשיו? האם שוב יצעד בראש הפגנה שיינשא בה ארון, הפעם עם שמו של נפתלי בנט? האם ישוב ויסית מהמרפסת? כמה קטן, כמעט בלתי קיים, הפער בינו לאיתמר בן-גביר, שעקר אז את הסמל ממכוניתו של רבין, והבטיח ש"אנחנו נגיע אליו כמו שהגענו לסמל", ואכן הם הגיעו, נישאים על גלי ההסתה, ודגלם עלינו שנאה, שנאה ושנאה, ואינני יודעת ממי אני חרדה יותר, משנאתם של אותם הפלשתינים שרוצים להרוג ביהודים הרג חסר הבחנה, ובשנאתם הורגים גם בבני עמם, או מבני הברית האלה, איתמר בן-גביר ובנימין נתניהו, שכמו קרציות שמוצצות דם ומתנפחות למימדי ענק, ניזונים משפיכות הדמים ומרססים לכל עבר שנאה, שתוצאותיה מי ישורן.

לא אמנות אלא שנאה

 

דוד ריב הוא אמן מוערך. ראיתי תערוכות שבהן הציג עבודות מטלטלות על מלחמת לבנון. העבודה שראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה הכהן ביקש להסיר מקיר המוזיאון ברמת-גן איננה נמנית על העבודות שמכבדות את האמן. היא מציגה שתי תמונות של חרדי הנראה מגבו, כשליד התמונה העליונה הכתובת "ירושלים של זהב" וליד התמונה התחתונה הכתובת "ירושלים של חרא". קשה שלא להבין את העבודה כפלקט הסתה וביזוי של יהודים חרדים. צודק לגמרי שאמה הכהן בטענתו שלו הוצגה התמונה בפולין, גרמניה או צרפת היינו רואים בה ביטוי מובהק לאנטישמיות. קשה מאד לראות בעבודה הזו ערכים אמנותיים. הצגתה במוזיאון היא ניצול לרעה של מרחב אמנותי לפשע שנאה, שאיננו שונה בהרבה מכתובות מבזות שכתבו ביריונים על קירות כנסיות ומסגדים. להשתמש בטיעון של חופש האמנות כדי להצדיק את הצגתה של עבודה זולה, גסה ומסיתה, שמלבד הבעת שנאה לציבור מוגדר אין בה ולא כלום, זה מעשה של צביעות ורשעות. חופש האמנות איננו שונה מחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי איננו בלתי מוגבל: אסור להסית, אסור לבזות ואסור להוציא דיבה, גם אם שלושת האיסורים האלה מגבילים את חופש הביטוי. והסתה נגד ציבור שלם גרועה מכל הסתה נגד יחידים.  התגייסותה של האגודה לזכויות האזרח לעתור נגד הסרת התמונה מזכירה לי את הימים לפני כעשרים שנה כשפניתי לאגודה בעניין כניסה לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים שנמנעה מאזרחים ונועדה להדיר משטח האוניברסיטה אזרחים ערבים במסוה של הגבלת הכניסה לסטודנטים ועובדים בלבד. תחילה סייעה האגודה במאבק, אבל אז התערבה בעניין פרופסורית מהאוניברסיטה שנבחרה לעמוד בראש האגודה – אינני רוצה להזכיר את שמה מאחר שכבר איננה בחיים, ומנעה את המשך הסיוע של האגודה למאבקנו. אינני יודעת מה מצב העניינים כיום בקמפוס הר-הצופים. לאחר שנואשתי מתיקון המצב ומעמדתם המבישה של הפרופסורים שלא התביישו אפילו להתבטא באוזני שעדיף שאזרחים ערבים לא יכנסו לקמפוס, החלטתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בהר-הצופים ושלעולם לא אשתף יותר פעולה עם האוניברסיטה העברית הצבועה, וגם לא עם האגודה לזכויות האזרח. כעת האגודה הזו שמנעה בזמנו מאבק נגד פגיעה מכוערת ומפלה באזרחים ערבים, מצאה לה כר ראוי לפעילותה: לתמוך בהסתה נגד חרדים, במסוה של תמיכה בחופש האמנות. את טיב האמנות הזו הציג נכוחה הקריקטוריסט עמוס בידרמן, שלמרבה המזל איננו מחויב לקו של עיתונו: הוא צייר את יצירתו של ריב במוזיאון ליד תמונות ופסלי צואה, שגם הם כמובן אמנות, שהרי הם מוצגים במוזיאון, והציבור מוזמן לצפות בהם ולהתפעל. לא כל זוהמה שמוצגת במוזיאון היא אמנות, ואפילו אם היוצר הוא אמן מפורסם ומוערך. כל יצירה נשפטת לגופה, ויצירתו זו של ריב איננה ראויה להגנה בשם חופש האמנות.

כמה מופרכים נשמעים דבריה של אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד, הנשמעים כאירוניה צרופה, אך נכתבו ברצינות גמורה: "כל התערבות בתכני התערוכות עומדת בניגוד גמור לזהות המוזיאון ולערכים העומדים ביסודו: חופש ביטוי, סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם, ולהיותו מרחב רעיוני ויצירתי הנותן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל".

כיצד חושבת הגברת ריינגולד שהצגת עבודה שהמסר המאד בוטה ומפורש שלה הוא ש"החרדים הם חרא", מבטאת סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם? כיצד יש בכך מתן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל? עד כמה אפשר להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי מליצות ריקות מתוכן כדי להגן על גסות רוח ושנאה?  

רק הסתה נגד ערבים

 

פעם היו חברי כנסת מסוימים מהליכוד שלא יכולתי לסבול והייתי מזפזפת או מכבה את הטלויזיה כשריאיינו אותם, אבל עכשיו אי אפשר לשמוע שום חבר כנסת מהליכוד, כי אפילו אלה שפעם שתקו או דיברו לעניין עכשיו מתחילים מיד לצעוק: מכרו את הנגב לערבים! מנסור עבאס מנהל את המדינה! כרתו ברית עם התנועה האיסלמית! או כל אמירה אחרת שהמסר שלה אחד: הממשלה פסולה כי יש בקואליציה ערבים. ומה שנורא בזה, זה לא שנתניהו בעצמו היה שמח להקים עם אותם הערבים ממשלה שכולם יודעים את זה, זה דוקא החלק הקומי בעניין. מה שנורא זה שההסתה החולנית נגד ערבים, שהיא התרומה המיוחדת של בנימין נתניהו לשיח הישראלי, היא המסר היחיד והשולט של תנועת הליכוד, ואנשי הליכוד מדקלמים אותה וצורחים אותה בכל הזדמנות שנותנים להם במה. השבוע שמעתי את ישראל כץ וגלעד שרון זועקים את ההסתה המחליאה הזו, ולמיטב זכרוני הם לא נהגו להתבטא כך בעבר. השיח הזה, שמזכיר מאד את ההסתה נגד יצחק רבין, שהוא כביכול מנהיג לא לגיטימי, מאחר שנתמך בקולות הערבים – במקרה שלו מחוץ לקואליציה – כמובן הסתה שהוביל אותה אותו אדם מחליא, בנימין נתניהו, והעניקה לגיטימציה לרצח רבין. ומאנשי תנועת הליכוד השיח הגזעני והמחליא נגד הערבים מתפשט בחלל האוויר ומעכיר את השיח הציבורי והופך אותו לשיח שנאה מתלהם שאי אפשר לשאת. ואני חושבת איך מרגישים אזרחים ערבים ששומעים את הדיבורים האלה, ואיך אפשר לצפות מהם שירגישו שישראל היא מדינתם אם כך מתבטאים אנשי מפלגה שהיתה שנים כה רבות מפלגת השלטון ומתנהגת כאילו גנבו ממנה את השלטון שלדעת אנשיה הוא רכושם הפרטי ואין לאזרחים אחרים זכות בכלל לתמוך בשלטון שאיננו שלטון נתניהו והליכוד – נתניהו תחילה, כי הליכוד הפך לזנב המכשכש של מנהיגו המתועב, זנב שמקשקש וצורח גזענות.

ומה שנורא כפליים הוא שמאחר שהשנאה לערבים וההסתה נגדם היא המסר היחיד של תנועת הליכוד, גם המראיינים בתקשורת מעניקים לה לגיטימציה, כי השנאה וההסתה זוכות למעמד של "דעה פוליטית", שחייבים כביכול לתת להן מקום. כך הציגה תמיד האנטישמיות את עצמה, כדעה פוליטית לגיטימית. אבל שנאה למיעוט לאומי והסתה נגדו אינן דעה פוליטית, אלא גזענות ושנאה שהפצתן היא הרת אסון, כי היא מסירה כל רסן מהיצרים המסוכנים והאלימים ביותר, והיא מולידה את מראות הזוועה שראינו ברחובות בימי "שומר החומות".

לשונאים ולמסיתים תמיד יש תשובה: הערבים גרועים יותר, וזה כביכול מצדיק את האלימות והבריונות מצד היהודים כלפיהם, ודבריהם מעודדים ומגבים את האלימות ופשעי השנאה, כי השנאה וההסתה נקלטות בלבבות רבים וצומחות איתם. ומי שסומך על כך שהמציאות תעמוד כנגדה, ושלמשל שיתוף הפעולה בין הליכוד לרשימה המשותפת כנגד הממשלה יחסום את רעל השנאה, טועה טעות מרה, כמו אלה שחשבו שהשתלבות היהודים בארצותיהם לפני השואה תעמוד ביום פקודה כנגד ההסתה האנטישמית. היא לא עמדה. כי שנאה והסתה אינן דיבורים בעלמא. הן נשתלות בלבבות והן מרעילות את הסביבה כולה והן הופכות לגרועים שבמעשים ומאפשרות את הגרועים שבפשעים, גם לאלה שמבצעים אותם וגם לאלה שעומדים מנגד ורק מסתכלים.  

הרביעיבנובמבר 2021

 

אולי במקרה של רצח רבין היו צריכים לציין אותו בתאריך הלועזי ולא בתאריך העברי, למרות שזה מנהג יפה לציין ימי זיכרון בתאריך העברי, אבל רצח רבין כל כך קשור בתודעה לרביעי בנובמבר, שבלי קשר לכך שמציינים את יום הזיכרון לרצח בתאריך העברי, תמיד ברביעי בנובמבר חושבים על רצח רבין, ועל עשרים ושש שנים של כאב וצער, כמו שניבה לניר כתבה היום במאמר ב"הארץ". אחרי הרצח בא אליי חבר שהיה אז פעיל במר"ץ – מאז הוא זז ימינה כמו הרבה אחרים, והוא אמר לי שעכשיו ננצח בבחירות, ואני ידעתי שלא. כתבתי אז מאמר ב"הארץ" שהכותרת שלו היתה "לבכות פעמיים", על מותו של רבין ועל מותו של מחנה השלום שהבנתי מיד שזאת המשמעות של הרצח. אנשים תמיד מקווים שאם קרה משהו רע, יקרה בעקבותיו משהו טוב, אבל במציאות כשקורה משהו רע קורים בעקבותיו עוד הרבה דברים רעים. מחנה השמאל אף פעם לא התאושש מרצח רבין, ואפילו המפלגות הקטנות של נפתלי בנט ואביגדור ליברמן וגדעון סער, שלא יכלו להרכיב ממשלה בלי העבודה ומר"ץ, התנהגו אליהן כאילו הן שוות פחות וכאילו הבוחרים שלהן הם בוחרים סוג ב', וכאילו הם בכלל עשו לשמאל טובה, ועוד הרבה עיתונאים כותבים את זה שלשמאל אין אפשרות להיות בממשלה אחרת, כאילו לנפתלי בנט או ליאיר לפיד היתה אפשרות לכהן כראשי ממשלה בממשלה אחרת, וגדעון סער אפילו לא קיבל מנתניהו תפקיד של שר ואת זאב אלקין נתניהו ביזה כשלקח ממנו את המשרד לאיכות הסביבה ומינה אותו לשר המים שכולם צחקו לו על זה. ועדיין יש לימין תחושה שהוא העם והשמאל הוא לא העם, והליכודניקים שיש להם בסך הכל רבע מקולות הבוחרים ושום אפשרות להרכיב ממשלה מתייחסים לעצמם כאילו לפחות שני שליש מהעם הצביע להם או לפחות תומך בהם. כל זה כמובן לא רק בגלל רצח רבין אלא בגלל מסע ההסתה האינסופי של נתניהו נגד השמאל והערבים, אבל אם רבין לא היה נרצח נתניהו לא היה נהיה ראש ממשלה וכל הרעל שנשפך על השמאל כל כך הרבה שנים לא היה בכלל אפשרי. היו צריכים להעמיד את נתניהו לדין על הסתה, על הליכתו בראש ההפגנה שבה נישא ארון קבורה מדומה של יצחק רבין, ועל העמידה שלו במרפסת בכיכר ציון מול השלטים המסיתים והקריאות הנוראות, והיו צריכים לדון למאסר את איתמר בן-גביר על כך ששבר וגנב את הסמל מהמכונית של רבין, והיו צריכים לדון את יגאל עמיר לא רק על רצח אלא גם על בגידה, כי לרצוח מנהיג נבחר במדינה דמוקרטית זאת בגידה בעם. את כל זה לא עשו וגם עכשיו לא מעמידים את נתניהו לדין על הסתה, ויש לו עוד חוצפה לטעון שמסיתים נגדו כשמזכירים לו את ההתנהגות האמיתית שלו שהשפיעה מאד על האווירה הציבורית שהובילה לרצח רבין. נתניהו הוא האיש שיותר מכל אדם אחר אחראי לשיח שמתייחס לאנשי שמאל כאל בוגדים, והוא רק מרחיב את השיח הזה עכשיו כלפי נפתלי בנט שהחליף אותו כראש הממשלה ובינתיים מצליח להוביל את המדינה לא רע, ואפילו אני שמאד התנגדתי למינוי שלו לראשות הממשלה חושבת שבסך הכל הוא ראש ממשלה בסדר, ובוודאי איננו גורם לציבור את הסבל הנורא והנזקים שנתניהו גרם בסגרים הקשים שהטיל לא רק כדי להיאבק בקורונה, אלא גם כדי לעצור בכוח את ההפגנות נגדו, שלא לדבר על הרעל האינסופי שנשפך עלינו ממבצר בלפור בימי נתניהו. אני מצטערת שעדיין המתחם של בית ראש הממשלה סגור מרחוב עזה עד בלפור ומרחוב קרן-היסוד לאורך כל רחוב סמולנסקין, כי נתניהו הרחיב את מבצר ראש הממשלה והפך אותו לאטום ובלתי עביר, לא בגלל סכנות אמיתיות, כי שמאלנים בניגוד לימנים לא מאיימים על חיי ראש הממשלה, גם אם נתניהו ממש התאמץ להמציא על השמאל כאלה סיפורים הוא מעולם לא היה מאוים, רק איים ועדיין מאיים על חיים של אחרים. עכשיו כשנתניהו כבר לא ראש ממשלה הוא וחסידיו התנערו מכל רסן ומנסים להתכחש בכל דרך לרצח רבין ולקרוא לכיכר רבין בשמה הקודם כיכר מלכי ישראל, ונתניהו גם לא בא לטכס הזיכרון לרבין למרות שהוזמן, אבל בכך הוא וחסידיו רק מדגישים את העובדה שהם הכי מתאמצים להכחיש, שנתניהו עלה לשלטון על גופתו של רבין וגם על גופתו של מחנה השמאל שלמרות חזרה קצרה לשלטון בימי אהוד ברק לא התאושש מעולם מהרצח וכמעט לגמרי נמחק. בכל פעם שנתניהו נואם אני עדיין מתחלחלת ומחליפה ערוץ. תמיד הוא יהיה קשור בתודעתי לרצח רבין ולהסתה נגד רבין, ולא כעסתי על הנכד של רבין שדיבר על תחושת השחרור מעול נתניהו כי זה היה בדיוק מה שהרגשתי, שלפחות הוא לא ראש הממשלה יותר ולא יכול יותר להכפיש ולתקוף את השמאל מכס ראש הממשלה שתמיד הרגשתי שהוא ניצב על גופתו של רבין. ועדיין קשה להרגיש הקלה כשרואים את איתמר בן-גביר משמיע דברי נאצה לא כבריון מהרחוב אלא כחבר כנסת, שגם זה קרה באדיבותו של נתניהו, שהרבה יותר קרוב רוחנית לבן-גביר ממה שחושבים, והרעל ששניהם שופכים על ראשי השמאל והערבים מגיע ממקור זהה, משנאה לאומנית מזוהמת ורעילה יותר מכל שפך תעשייתי, שעדייו נשפכת על ראשנו, ועדיין זורמת במרחב הציבורי שלנו ללא הפסקה.

נתניהו מסית לרצח שמאלנים

 

הערב שמעתי בחדשות שדברי רוצחו של פעיל "שלום עכשיו" אמיל גרינצוויג עוררו סערה, ואולי לא היה מקום לתת לו במה בכלי תקשורת מרכזי להסית לרצח המפגינים נגד נתניהו, אבל מה שבאמת צריך להרעיד את אמות הספים הוא הסרטון שבו נראה ונשמע אדם קורא באוזני נתניהו בעת ביקורו ברמלה, ממש לתוך אוזנו: "מוות לשמאלנים" ונתניהו ממשיך ללכת זחוח ואיננו מפנה אפילו את ראשו. אמנם ראיתי אותו מהגב בלבד, אבל תחושתי היתה שהוא חייך למשמע הדברים, שאחר כך דאג מי שדאג למחוק אותם מסרטון ביקורו ברמלה שפורסם בחשבון הפייסבוק הרשמי שלו, אך לרוע מזלו של נתניהו היה מי שצילם את הדברים כפי שהתרחשו באמת והביאם לידיעת הציבור. האדישות, אם לא זחיחות ושביעות-רצון למשמע הקריאה "מוות לשמאלנים" באוזניו, לא מנעו מנתניהו להכריז אחר כך שהוא תמיד מגנה אלימות. אבל האמת היא שלא רק שאיננו מגנה אלימות, אלא הוא מלבה ומעודד אלימות נגד שמאלנים, אם באמצעות נושא כליו אמיר אוחנה שעודד את המשטרה לנהוג נגד המפגינים באלימות, ואם באמצעות אנשי לה-פמיליה ודומיהם שהתגלו כמיליציה הפרטית שלו, ולא היתה לו שום מלה רעה לומר לא על קריאותיהם "אני שונא את הערבים" ולא על איומיהם על חיי השמאלנים. האיש שעלה לשלטון על גוויתו של יצחק רבין, ממשיך לעודד את חסידיו לרצח שמאלנים. הרי האוהד המסור שצעק באוזניו "מוות לשמאלנים" לא היה מעז להוציא מפיו את הדברים, לולא ידע שינעמו לאוזני ראש הממשלה. וגם רוצחו של אמיל גרינצוויג לא היה מעז לדבר כפי שדיבר, לולא ידע שראש הממשלה עומד מאחוריו, או מלפניו, ובשני המקרים איומי הרצח על השמאלנים רצויים לו.

כדי לחפות על ההסתה וליבוי היצרים נגד המפגינים נגדו, שהרי הגדרת השמאל של נתניהו רחבה בהרבה מגודלו האמיתי של השמאל בישראל וכוללת את כל יריביו ומתנגדיו, טווה נתניהו סיפורים על איומי רצח נגדו כביכול. הוא אפילו גילה כמה חשבונות פייסבוק מזויפים שבהם קראו אנשים בלתי-קיימים לרצוח אותו, והמשטרה אפילו תפסה ליד מעונו חסר-בית לוקה בנפשו עם שני תערי גילוח – שבפי נתניהו הפכו ל"סכינים", ואפילו מצאו בכליו אקדח פלסטיק, ודיווחו על כך בחדשות, כאילו היה מדובר בנשק אמיתי. הניסיון הבלתי פוסק של נתניהו לתאר ניסיונות כביכול לרצוח אותו מפחידים אותי בפני עצמם, כי נתניהו תמיד משליך על אחרים את מזימותיו שלו, ואני חרדה שהוא מנסה להכין את הקרקע לרצח של שמאלנים, שאותו ינסה להצדיק בטענה שהשמאל הוא זה שמאיים על חייו. רוב הרוצחים בהסטוריה הציגו את קרבנותיהם כמי שאיימו עליהם כביכול, כדי להצדיק את רצח קרבנותיהם כהגנה עצמית. אבל איש בשמאל, או במה שנתניהו מכנה "שמאל" איננו מעוניין ברצח נתניהו. מתנגדי נתניהו רק שואפים לסיים את שלטון הטרור רב השנים שלו בהתפטרותו ובפרישתו מהחיים הפוליטיים. לא מעטים מביניהם אפילו מוכנים לוותר על העמדתו לדין, ובלבד שיתפטר ובכך תינצל מדינת ישראל משלטונו שהפך לשלטון בלתי דמוקרטי שמנסה למנוע מאזרחים ערבים להצביע בבחירות באמצעות הטרדה והפחדה, ובאמצעים דומים מנסה, ללא הצלחה רבה בינתיים, למנוע ממתנגדיו למחות ולהפגין נגדו. מי שיגיע למאהל המחאה ליד טרה-סנטה בשעות השקטות שבין ההפגנות, יוכל לראות כמה המפגינים נגד נתניהו שקטים, בעוד שבמתחם הריק למדי שהקים הליכוד ליד שער הכניסה למתחם המעון, פועל כמעט תמיד רמקול שמשדר בקולי קולות הקלטות של נאומים ושירים או הכרזות תמיכה בנתניהו, שמחרישות את אוזני המפגינים נגדו. בשבוע שעבר עברתי שם  בטיול עם הכלב ושמעתי איך נער מבין המפגינים נגד נתניהו ביקש מאנשי הליכוד להנמיך את הקול, והם אמרו לו שזה לא הם: ליד המשדר ישב אדם שכנראה קיבל תשלום להשמיע את ההקלטות בקול שיחריש את אוזני המפגינים נגד נתניהו, מה שלא הפריע לנושא כליו של נתניהו אמיר אוחנה לטעון שמאהל המחאה מפריע לשכנים. אני עוברת שם ומתבוננת, ואני נמצאת קרוב, אבל לא בתוך ההפגנות, שהן המקום של האמיצים. אתמול הייתי קרובה במיוחד, בגן הג'ירפה, שמעתי את התופים והקריאות "הון שלטון עולם תחתון", שאין מדויקות מהן, כשחושבים על לה פמיליה ושאר מעריצי נתניהו, וצפיתי במפגינים שהתפזרו לאיטם. ומה שהכי מדהים, שהמפגינים האלה, שמסכנים את חייהם שבוע אחר שבוע, כי איש איננו מטיל ספק בכך שיש בין אנשי הימין מי שמוכנים לרצוח אנשי שמאל, הרי רצח אמיל גרינצוויג ורצח יצחק רבין כל כך השתלמו להם, הם מפגינים שמחים. הם עוטים תחפושות צבעוניות ונושאים שלטים משעשעים, הם מתקשטים בלבבות ופרחים, ומתחפשים לדמויות קומיקס וחייזרים, כי כפי שכתב אחד מהם בצדק "עדיף חיזר מחזיר". הם מאוימים והם צוחקים, ולא מתוך תמימות, ולא מתוך ביטחון שיצליחו, רק מפני שהם רואים שהם אינם בודדים במערכה, ומפני שהם יודעים באיזו רשעות הם נלחמים, וכמה שהם צודקים.

אסור להחשות על ההסתה נגד ריבלין

אסור להחשות אפילו לרגע על ההסתה המחרידה של אנשי הליכוד נגד הנשיא רובי ריבלין, שסירב להעניק חנינה נוספת, חנינה גמורה לרוצח המחבל הפצוע אלאור אזריה, ובכך סיכל את שאיפתם של חברי כנסת מהליכוד לקדם התרת דם של ערבים, בטענה שמותר לרצוח מחבלים גם כשהם פצועים וחסרי אונים. לא מותר אלא אסור להרוג רוצח שכבר נפצע קשה ואינו מהוה סכנה. אסור לא רק לפי חוק המדינה וחוק העמים, אסור גם לפי ההלכה היהודית להרוג רודף אם אפשר לעוצרו בפגיעה באיבר מאיבריו מבלי להביא למותו, לידיעת הימין ששכח מה זה להיות יהודים, כמו ששכח מה זה להיות בני אדם. דבריה גסי הרוח של מירי רגב השפלה נגד הנשיא היו מעוררי חלחלה, וכל עוד מיטיבה ומרוממה בנימין נתניהו לא יסתייג מהם מפורשות, צריך לראותם כאילו יצאו מפיו שלו, כמו גם דבריה של נאוה בוקר התלויה אף היא בגלימתו של ראש הממשלה, ומביש ומחפיר שהשר לביטחון פנים מסתייג אף הוא, גם אם ביתר נימוס ואיפוק, מהחלטתו הצודקת של הנשיא, ואף טוען שההסתה המזעזעת כנגד הנשיא אינה הסתה. לא זו בלבד שזו הסתה לשפיכת דמו של הנשיא, אלא שהסתה זו מתנהלת כעת בחסות ובעידוד הממשלה וראש הממשלה.

ההקלות שהקלה המערכת המשפטית והצבאית עם אלאור אזריה הינן כבר הקלות מופלגות: במקום הרצח שכולנו צפינו בו במו עינינו, הוא הואשם בהריגה, במקום העונש הראוי של כמה שנות מאסר הוטל עליו עונש קל של שנה וחצי בלבד בכלא, שממנה עוד הפחית הרמטכ"ל כמה חודשים, הפחתה שגם היא כבר היתה מעל ומעבר למידת הרחמים. כל חנינה נוספת היתה מסר ברור של התרת דמם של ערבים בכלל, לא רק של מחבלים, ועל כך מעידה הכאפיה שחובשים המסיתים לשפיכות דמים על ראשו של ריבלין, כפי שחבשוה בעבר על ראשו של יצחק רבין, בטרם שפכו את דמו. לא תרצח הוא תמרור האזהרה הגדול ביותר של האנושיות. מי שפוגע בו מחליק במידרון החלקלק ביותר של גלישה לאובדן האנושיות ושפיכות הדמים, וממשלת הליכוד-הבית היהודי-ישראל ביתנו מחליקה במהירות במידרון החלקלק הזה, מהתרת דמם של מחבלים להתרת דמם של ערבים בכלל, ומהתרת דמם של ערבים להתרת דמם של יהודים שמתייצבים באומץ נגד התרת דמם של ערבים, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט והנשיא רובי ריבלין, ואסור אפילו לרגע להחשות על כך, כל מי שעוד נותרו בו אנושיות ואימה מפני אובדנה הגמור, אסור לו להחשות אפילו לרגע, והוא חייב לזעוק נגד התרת הדם וההסתה בכל כוחו, כי השעה היא שעת סכנה.

הפגנת תמיכה בנשיא של תנועת דרכנו מחר, יום ג' בשעה 11 בבוקר מול בית הנשיא

עצומת תמיכה בנשיא

תזמורת השנאה של רגב ונתניהו

השאלה האם מירי רגב צודקת בביקורתה השלילית על סרט מסוים, או על תיאטרון מסוים, יכלה להיות השאלה החשובה, אילו היה מדובר במקרה בודד או בכמה מקרים בודדים, אבל היא איננה יכולה להיות השאלה המרכזית, כאשר מדובר במתקפת טרור מתמשכת וחסרת מעצורים על אמנים ויוצרים ערבים או כאלה שמזוהים עם השמאל, שנמשכת כבר שנתיים ואיננה פוסקת לרגע, שמטפחת צבא של חסידים שמנהלים מעקב אחר אנשי שמאל במטרה לפגוע בהם ובפעילותם בסגנון שמזכיר את האופן שבו נוהגים משטרים אפלים להסית ולשסות את ביריוני הרחוב במתנגדיהם, שמעודדת חנופה ופולחן אישיות בסגנון שאף הוא מזכיר משטרים אפלים, ומשליטה אימה על כל סביבתה. ההרסנות של מירי רגב מוצאת את ביטויה גם בנושאים שאין להם הקשר פוליטי, כמו האופן שבו גרמה לכך ששבוע הספר לא יתקיים בפריפריה, שלכאורה היא מעוניינת לטפח. ההשפעה של כהונתה כשרת תרבות היא הרסנית ורעילה, והיא יוצרת אווירה מקארתיסטית משתיקה ומשתקת, שהנזק המצטבר שלה גדול מכל נזק שיכולה לגרום יצירה בודדת או פעילות תרבותית מסוימת. דוקא משום ששרת התרבות אחראית על חלוקת תקציבים, מצב שנותן בידיה כוח גדול כלפי היוצרים, ובמיוחד אלה שעוסקים בתחומי יצירה שמערבים אנשים רבים ודורשים תקציבים גבוהים, כמו קולנוע ותיאטרון, עליה לשמור על איפוק ולא ליצור תחושה שהיוצרים נרדפים עד חורמה על דיעותיהם הפוליטיות, אווירה שאיננה יכולה לשרור בכפיפה אחת עם משטר דמוקרטי. דמוקרטיה איננה רק מערכת חוקים ומוסדות, היא גם אווירה של חופש שמעודדת ומכבדת יצירה ונותנת ליוצרים מרחב בטוח לפעילות, גם אם איננה נושאת חן בעיני השלטון. יחסי השלטון עם אזרחיו דומים מבחינה זו ליחסים בין הורים וילדים: כאשר הורים אינם חדלים לרגע לבקר את ילדיהם ולנזוף בהם, הם מגדלים ילדים מפוחדים שחוששים לפצות את פיהם. הורים שחפצים בילדים עצמאיים ויצירתיים צריכים לכבוש את הביקורת שיש להם על ילדיהם ולעודד אותם לפעול וליצור, גם אם התוצאה איננה תמיד מוצלחת. משטר האימים שהשליטה מירי רגב, שאיננה סוכרת את פיה לרגע, ותמיד מתנפלת על היוצרים בצורה הגסה והשפלה ביותר, הוא משטר שמשתק וחונק יצירה.  

מירי רגב כמובן איננה לבד: היא עצמה חלק בלתי נפרד מתזמורת המסיתים שמנהיג נתניהו, ולא בכדי היא התלוותה אליו לביקורו בדרום תל-אביב שבו הוא לא הכריז על שום תוספת תקציב או מיזם כלשהו לשיפור החינוך ואיכות החיים בשכונות דרום תל-אביב, אלא רק זרע שנאה והסתה כלפי האפריקאים החיים בתל-אביב, שתואמת את השקפתו הגזענית על מדינות העולם השלישי, והערצתו לאירופה הלבנה, שהוא פטר מאחריות לשואה כדי לגלגל את האשמה על הערבים. ומה שזיכה את מירי רגב בצירוף למשלחת המלאכים הרעים הזו, היתה הכרזתה בעבר שהמסתננים הם סרטן. תזמורת רגב-נתניהו מתנהלת באופן שבו מתנהלים משטרי שיטנה: תחילה תוקפים ללא הרף מיעוטים לאומיים בטענה שהם מסייעים לאויב, אחר כך תוקפים את כל מי שמסייע להם או חרד לזכויותיהם בתור מי שמסייע בעקיפין לאויב, וכך אחרי ההסתה נגד הערבים מגיעה ההסתה נגד השמאלנים, שמוצגים כבוגדים באומה שאינם טובים מאויבי האומה, ומלבד המתקפה מפי השלטון, משסים בהם את ההמון.

ממשלת נתניהו הפכה את השיסוי וההסתה נגד השמאל לא רק לפרקטיקה לגיטימית, אלא לעיקר פעילותה, ובין אם המטרה היא טקטית, כמו דה-לגיטימציה של חקירות נתניהו, או שמדובר בביטוי רגשי אותנטי של השקפת עולם, התוצאה היא אחת: הפיכת ההסתה והטרור כנגד אנשי שמאל, כמו זו שראינו כנגד המורה מהמושב מיתר, עד כדי פגיעה בפרנסתם ואפילו סכנה לפגיעה גופנית בהם, להתנהגות לגיטימית ואפילו מומלצת. נתניהו ורגב אינם רק דוחים, הם גם מסוכנים.

בסדרת הכתבות המצוינת של מוטי גילת ב"כאן" על התנהגותם של בכירי השלטון הנחקרים על עבירות ופשעים, התראיין אחד מחוקריו של נתניהו וסיפר כיצד כשהגיע נתניהו בתקופת כהונתו הראשונה לחקירה בפרשות עמדי והמתנות שנעלמו, וראה פינת זיכרון ליצחק רבין, העיר: "עכשיו אני רואה שכולכם שמאלנים". הוא אולי התכוון רק לשבור את רוחם של חוקריו, אבל חשף את ערוותו שלו, את אופיו של האיש שעלה לשלטון אחרי רצח יריבו ועל גופתו, ומקדיש את כהונתו לבזות את הנרצח ולרדוף את המתאבלים עליו.

עושק הזכויות

עוד כאשר בית המשפט העליון התיר בזמנו את הפגנת ההתגרות של אנשי כהנא באום אל-פחם, חשבתי שזו טעות משפטית ומוסרית. טענתו של איתמר בן-גביר בבית המשפט היתה שגם מצעד הגאוה מרגיז אנשים, ואם מתירים לקיים אותו, חייבים להתיר גם את קיום הפגנותיהם של אנשי כהנא כנגד ערבים. בית המשפט העליון עשה לעצמו מלאכה קלה והעניק לאנשי כהנא את הזכות לצעוד באום אל-פחם ולהסית נגד תושביה הערבים, ופטר את עצמו מהחובה להבחין בין הפגנות לגיטימיות למען זכויות לגיטימיות לבין הפגנות שכל מטרתן ומהותן היא הסתה, ביזוי ושלילת זכויות כמו כל פעילותם של אנשי כהנא, שקיום מפלגתם נאסר על פי חוק אך הם ממשיכים לפעול במסגרות ובכינויים אחרים. למרבה הצער מושפע בית המשפט העליון בישראל כבר שנים רבות מבית המשפט העליון בארצות-הברית, שהתיר הפגנה של נאצים בשכונה יהודית. גם בית המשפט העליון בישראל איננו מבחין בין הזכות להפגין למען מטרה לגיטימית לבין הפגנות שמטרתן היא התגרות, הסתה וקריאה לשלילת זכויות לגיטימיות ואפילו לרצח, כמו הקריאה "מות לערבים" שקראו אנשי כהנא, אותם פרצופים מוכרים של מיכאל בן-ארי ואיתמר בן-גביר עם כמה עשרות מחסידיהם, בקרבת אולם החתונות שבו חגגו מחמוד הערבי ומורל היהודיה את טקס נישואיהם.

הזכות להינשא לבחיר לבך איננה רק זכות אזרחית אלא היא אחת מזכויות האדם הבסיסיות, והיא זכות מוחלטת, בניגוד לזכות הדיבור וההפגנה שהיא זכות מותנית, מפני שלא כל דיבור מותר: אסור להסית, אסור להמריד, אסור לאיים, אסור לבזות, אסור לפגוע בפרטיות ואסור לדבר לשון הרע. כל האיסורים האלה הופכים את זכות הדיבור לזכות מותנית, או כפי שהגדיר זאת נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר, חופש התנועה נגמר במקום שבו מצוי אפו של הזולת. חופש הדיבור מאפשר להרגיז ולקומם את הזולת, אבל לא לפגוע בו פגיעה ממשית, לא לאיים עליו ולא להסית נגדו. לכן צריכה להיות אבחנה ברורה בין הפגנות למען זכויות לבין הפגנות של הסתה, ביזוי ושלילת זכויות, שצריכות להיאסר על פי חוק, אם כי לדעתי יש כבר מספיק חוקים קיימים שמאפשרים לאסור עליהן. אינני יכולה לקבל כלגיטימית הפגנה שתוכנה הוא קריאות "מוות לערבים" ו"ערבי הוא בן-זונה", לדעתי כאשר נשמעות קריאות כאלה צריכה המשטרה לפזר את ההפגנה מיד. יתרה מכך, אינני מסכימה לכך שמותר להפגין נגד נישואיהם של זוג אנשים פרטיים זה לזה, להטריד ולבזות אותם ביום חתונתם ליד אולם החתונות. אני חושבת שההיתר שהעניק בית המשפט להפגנה, ברוח התקדים האומלל שקבע בית המשפט העליון בהיתר הפגנת השיטנה באום אל-פחם, הוא תקדים אומלל בפני עצמו. האם כעת צפויים זוגות מעורבים נוספים לסבול מאנשי כהנא, שכמו בסיפור על החייל הבודד שהניס המון אויבים כאשר התבצר במבצר ורץ לירות מחלון לחלון, כדי ליצור את הרושם שהמבצר הומה חיילים, כך מדלג איתמר בן-גביר מאירוע לאירוע ויוצר את הרושם שכנופיית הביריונים הקטנה שהוא מנהיג כוללת המונים. והיכן יושם הגבול? מתי התכנסות לצורך קריאות "מוות לערבים" ו"ערבי הוא בן-זונה" למול אירוע של אנשים פרטיים תיחשב להטרדה אסורה? השופטת ורדה אלשיך ביקשה בזמנו לאפשר לשופטים להמתין לטיסה לחו"ל בחדר מיוחד, כדי שלא יוטרדו במהלך ההמתנה על ידי אנשים שחייבו בדין. האם אנשים פרטיים שאינם שופטים אינם זכאים לשום הגנה מפני ביריונות כאשר הם חיים את חייהם הפרטיים?

רצה הגורל שדוקא השבוע הציג ערוץ 10 את סידרת הכתבות של ברוך קרא על המונופול הרבני על נישואים בישראל, מונופול שמונע ממאות אלפי אזרחים ישראלים את מימוש זכויות האדם שלהם להינשא לבחירי לבם. אי אפשר שלא לחשוב על הנדיבות של בית המשפט העליון בהגנה על החופש לצעוק מות לערבים בפתח חתונתו של זוג מעורב, לעומת דחיית כל העתירות להנהגת נישואים אזרחיים בישראל, גם אם בית המשפט העליון הרחיב מאד את זכויות הידועים בציבור כתחליף לכך, הרחבה שיוצרת מצדה בעיות חדשות. כמובן שהאחריות העליונה איננה על בית המשפט העליון אלא על הכנסת. מצב זה מעורר לא מעט מחשבות, על האופן שבו חברות דמוקרטיות שומרות על זכויות אזרחיהן. כיצד בישראל דוחקת זכות הדיבור, שהיא זכות מותנית, את הזכות המוחלטת, זכות האדם הבסיסית להינשא לבחיר לבו, לא מפני שחופש הדיבור יקר יותר, אלא מפני שמימושו הוא זול יותר, משום שמימוש זה איננו פוגע באינטרסים כלכליים, במקרה זה אינטרסים של המימסד הרבני שמתפרנס ממונופול הנישואים. במחשבה שנייה גם המגבלות על חופש הדיבור, למשל בטענת לשון הרע, נאכפות כאשר בעלי ממון וכוח חשים את עצמם נפגעים ומגישים תביעות שרבות מהן הן תביעות מופרכות לצורך הטלת אימה והשתקה, ואילו פרטים וציבורים חלשים שנפגעים מהסתה של ממש מתקשים לזכות להגנה המגיעה להם. האם גם מימוש זכויות בישראל, ולו הבסיסיות ביותר, הוא נגזרת של עוצמה כלכלית וחברתית, בדומה למתרחש בארצות-הברית, והאם זהו אופי המישטר שבו מעוניינים אזרחי ישראל? האם מצב זכויות האדם במדינה, כמו מצב הכלכלה, מעניק משקל בלתי סביר לבעלי העוצמה הכלכלית ולאינטרסים הכלכליים שלהם, או במלים אחרות, האם בדומה לעושק הצרכנים הקטנים כדי להגן על אינטרסים כלכליים מונופוליסטים של בעלי הון, מתקיים בישראל גם עושק של זכויות הפרטים הקטנים, כדי להגן על אינטרסים כוחניים וכלכליים של החזקים? נדמה לי שהגיע הזמן לדבר על זכויות האדם הנשללות במונחים של עושק, על הזכות העשוקה להינשא לבחיר לבך, וגם על הזכות העשוקה לחיות חיים בטוחים כזוג הומוסקסואלי או כזוג ערבי-יהודי מעורב, מבלי לסבול מן הביריונות של איתמר בן-גביר.

חופש הביטוי וחופש ההסתה

עיתון "הארץ" מוביל כבר כמה שבועות, בעצם מאז חטיפת הנערים בגוש עציון, קו שעובר כחוט השני אצל רבים מכתבי העיתון, שחוזר שוב ושוב על הטענה שלערבים מותר לא רק לקרוא מות ליהודים, אלא גם לרצוח ממש, ובכל מקרה פשעים של פלשתינים נגד יהודים הם בדרגת חומרה פחותה, כי הם סובלים ומיואשים ונמצאים תחת כיבוש. זוהי טענה מופרכת. יאוש וסבל אינם מניע חוקי ובוודאי אינם מניע מוסרי לרצח אזרחים. למעשה אין שום מניע לגיטימי להרג אוכלוסיה אזרחית למעט הגנה עצמית. גם זכות ההתנגדות לשלטון רודני או כובש איננה בלתי מוגבלת. גם בפעולות התנגדות מותר לפגוע בכוחות חמושים או בנציגי השלטון. אסור לפגוע באזרחים בלתי חמושים.

הניסיון של עיתון "הארץ" להצדיק קריאה לרצח יהודים או רצח ממש או כל פגיעה באזרחים יהודים בטענה ששלטון הכיבוש הופך זאת ללגיטימי היא טענה בלתי מוסרית ומסוכנת. בלתי מוסרית כי היא נותנת רישיון להסתה לפשע ולפשיעה חמורה, מסוכנת גם כי היא עלולה להביא למעשים וגם כי היא עלולה לתת לגיטימציה למי שטוענים שאין זה פשע חמור להרוג ערבים או להסית להריגתם, כי זה כביכול מגיע להם. בדיוק כמו שמי שקוראים לסרבנות חיילים לפינוי התנחלויות נסמכים על הקוראים לסרבנות לשרת בצה"ל, כך מי שקוראים לרצח ערבים ומהללים אותו עלולים למצוא תימוכין במי שמעניקים לגיטימציה לקריאות מות ליהודים ומצדיקים רצח יהודים בטענת הכיבוש, שהיא גלגול של טענות אנטישמיות המתירות את דמם של יהודים עקב האשמתם ברצח אלהים.

אינני יודעת מה בדיוק המצב המשפטי-חוקי של אמירות כגון "מות ליהודים" או "מות לערבים" ברשת, ראיתי פסק דין שהקל בעניין, אבל לעניות דעתי אמירות כאלה אינן צריכות להיות לגיטימיות בשום תנאי, ושתיהן צריכות להיות אסורות ולגרור צעדי ענישה. יש מי שחוששים מפגיעה בחופש הדיבור, אבל האמירות האלה הן לעניות דעתי הסתה אסורה ולא הבעת דיעה מותרת. אינני מבינה כיצד קריאות למותם של אנשים עקב השתייכותם הלאומית או כל השתייכות אחרת יכולות להיות בגדר השיח המותר. אם קריאה למותו של ציבור מסוים איננה הסתה, אינני יודעת הסתה מהי. ונדמה לי שאין כיום אדם בר-דעת שיטען שאין באמירות כאלה באווירת האלימות הנוכחית סכנה ברורה וממשית.

לכן אינני מזדעזעת מדבריה של הפרופ' רבקה כרמי נשיאת אוניברסיטת באר-שבע כי עינה של הנהלת האוניברסיטה תהיה פקוחה על המתרחש ברשת ומהתבטאויות אחרות של הנהלות אוניברסיטאות אחרות המבקשות להגביל ולהעניש פעילות הסתה של הסטודנטים. על ראש הממשלה ואישי ציבור אחרים נמתחה ביקורת צודקת כאשר קריאות "מות לערבים" נשמעו בבהירות ובעוצמה רבה, למשל במשחקי קבוצת בית"ר ירושלים, והם לא הגיבו על כך. גם מערכת עיתון "הארץ" היתה בוודאי מזדעזעת, ובצדק, לו התעלמו האוניברסיטאות מקריאות הסתה ברשת של סטודנטים יהודים נגד ערבים. אוניברסיטאות הן קודם כל מוסד חינוכי, ומניעת הסתה לאומנית וגזענית חשובה לפחות כמו מניעת העתקה בבחינות. כאשר השיח הציבורי מאבד את הרסן והופך לשיח של הסתה ואלימות, ראוי לקבוע גבולות ברורים למה שנסבל ומה שאיננו נסבל. שני הביטויים היותר נאלחים בשיח הציבורי בישראל, הקריאות "מות לערבים" ו"מות ליהודים" הן מקום טוב להתחיל בו. תפקידם של שלטונות ושל מוסדות חינוכיים להתערב כאשר החברה איננה מצליחה להציב גבולות להתנהגות נאותה וגולשת לאלימות מסוכנת. לפעמים נכונים דברי חנינא בן-תרדיון במסכת אבות שעלינו להתפלל בשלומה של רשות, שלולא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. במחשבה על כמה מן האירועים בשבועות האחרונים קשה שלא להצטמרר מן המלים הנכוחות האלה.