אליזבת סטראוט / אוליב קיטרידג'

הספר על אוליב קיטרידג' נולד משמלת משי ירקרק בהיר עם הדפסים של פרחי גרניום אדומים שתפרה לה אוליב קיטרידג' במו ידיה לחתונת בנה. המחשבה שהסיפור נולד מהשמלה היא מחשבתי שלי. הסופרת עצמה לא דיברה על השמלה, רק סיפרה באחד הראיונות שהחלה לכתוב כשראתה בעיני רוחה אשה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים כבר ילכו. קוצר-רוח הוא התכונה הבולטת ביותר של אוליב קיטרידג', לצד תכונותיה הגופניות: היא אשה גדולה ושמנה, גרגרנית ושתלטנית, רגזנית ובוטה, ומאד לא שמחה, אפילו נוטה לדכדוך, אבל בהחלט לא טפשה. החן של אוליב קיטרידג', שגרם להרבה אנשים לחבב את הדמות הלא נחמדה שלה, נעוץ בכך שהיא אשה נבונה. היא מבינה דברים, דברים שנאמרים וגם דברים שלא נאמרים, וכמו שאמר קהלת, ברוב בינה רוב כעס. ובכל זאת חברתם של אנשים נבונים, ואפילו אם הם בעלי מזג רע, יש בה יתרון על חברתם של טפשים. לכן הבילוי בחברת אוליב קיטרידג' המאד לא נחמדה הוא בילוי מרתק. גם בעלה  טוב-הלב והמאד סבלני הנרי, שמצליח גם להבין דברים שאינם נאמרים וגם להיות חביב לכולם, הוא דמות מרתקת, וגם נעימה מאד. הספר מתחיל דוקא עם סיפורו של הנרי, וזאת בחירה חכמה. הסופרת אליזבת סטראוט חששה שהופעתה של אוליב בכל כובד משקלה מיד בפתיחה תפחיד את הקוראים. היא מניחה להם להתרגל אליה לאט. אבל אוליב קיטרידג' היא הדמות המרתקת ביותר בספר, והפרקים היפים ביותר הם אלה שנותנים לה להניע את העלילה, ואלה שבהם היא מוזכרת רק בחטף כדי להצדיק את הכנסתם לספר, עדיף אילו הושמטו. גם ככה הספר ארוך מדי, אבל זה לא מאד מפריע, כי רובו חכם ויפהפה.

את האשה הזו שאליזבת סטראוט ראתה בחזונה עומדת ליד ספסל בחתונת בנה ומחכה בקוצר-רוח שהאורחים ילכו, היא הלבישה בשמלת המשי הירקרק עם פרחי הגרניום האדומים, שנראתה לי מיד כמפתח למה שעומד ביסוד הספר הזה. במחשבה ראשונה השמלה נראתה לי סרת טעם, אבל עם הזמן התרגלתי אליה, חשבתי שאפילו יכלה להיות חיננית. כשקוראים ספר ארוך עם הרבה סיפורי משנה הדמויות משתנות בדימיון, וגם התהייה על מה רצתה הסופרת לומר. האם היא מחבבת את אוליב קיטרידג', או לועגת לה? הכל תלוי ביחסנו לשמלת משי ירקרקה עם פרחי גרניום אדומים. אם נחשוב שזו שמלה נחמדה, אוליב קיטרידג' תהיה בעינינו הרבה פחות נלעגת. אבל אם נחשוב שהשמלה אכן סרת טעם, ומגוחכת שבעתיים על גופה של אשה גבוהה ושמנה, אולי נזדהה עם הביקורת של כלתה של אוליב, הד"ר סו, וחברותיה, שחושבות שזו שמלה נוראה וסרת טעם, ושאוליב, שנולדה וחיה כל חייה בעיירת חוף במיין, היא אשה פרובינציאלית נבערת ומבוכה נוראית לבנה. זה לא אומר שנחבב את ד"ר סו, אבל אולי נזדהה עם הביקורת שלה על אוליב, מה גם שגלוי לעין שאוליב היא אשה מאד לא נחמדה. פרנסס מק'דורמנד שיזמה והפיקה סדרת טלויזיה יפהפיה על פי הספר ושיחקה בה את התפקיד הראשי, בחרה בד שונה מהמתואר בסיפור: היא בחרה בבד לבן מעוטר בזרי פרחים כחולים, צהובים וכתומים. פרנסס מק'דורמנד הגבוהה אך לא שמנה, נראתה מאד יפה בשמלה הזו ובשילוב הגוונים הזה. אי אפשר היה לחשוב שהבחירה בשמלה סרת טעם. וכך הפכה פרנסס מק'דורמנד את אוליב קיטרידג' הכפרית, הנדחפת, הגסה וסרת-הטעם, לאשה עממית אבל אלגנטית למדי, כמו פרנסס מק'דורמנד עצמה, ואת כלתה הד"ר סו, שלעגה לשמלתה הירקרקה עם פרחי הגרניום האדומים, לסתם אשה מרושעת. זה מה שטלויזיה יכולה לעשות עם הדברים שאינם נאמרים.

דוקא את הפרק על החתונה הכי שנאתי בספר. זה ההיבט הכי לא נעים והכי מטריד של הספר, שלא הצלחתי להבין אם הוא כתוב מנקודת מבט אירונית או מזדהה, והוא נוגע לנו, כלומר ליהודים. כי הד"ר סו, כלתה השנואה לבלי די של אוליב קיטרידג', היא ד"ר סו ברנשטיין, כלומר היא יהודיה. היא ומשפחתה, בניגוד בולט לאוליב והנרי הנוצרים הגדולים והגבוהים, הם קטני קומה, והם הגיעו לחתונה בחליפות כהות, מה שגורם לאוליב לחשוב שהם נראים כאילו באו ללוויה ולא לחתונה, שאמורה להיות שמחה, למרות שמי שהכי עצוב בחתונה זו אוליב, ששנאה את כלתה גם לפני ששמעה את ביקורתה המעליבה על השמלה שתפרה במו ידיה, וחשה שהיא מתנשאת עליה, והתנשאות היא אחד הדברים המעוררים שנאה יותר מכל. האנטישמיות, ודמותו של היהודי העירוני, הניו-יורקי, כמו הד"ר סו שהיא רופאה ידענית, מה שמוציא את אוליב מכליה, אבל איננה יודעת דבר על שום פרח, חוזרים ועולים בספר. דמותו של היהודי העירוני המרושע והזר לטבע, כניגודם של הנוצרים הכפריים, הגדולים, הארציים, שלמרות שאינם חקלאים במקצועם, הם מחוברים בכל נימי נפשם לאדמתם, לגינתם הפורחת, שדרכה ובהתייחס אליה הם חווים את חילופי העונות המובהקים כל כך בעיירת חוף במיין, כל אלה מנכיחים את האנטישמיות האירופית שהיגרה לאמריקה ולרוב מעדיפים, יהודים ונוצרים כאחד, להתעלם מקיומה. בעיניה של אוליב ד"ר סו היא זו שגוזלת ממנה את בנה ומרחיקה אותו לקצה השני של ארצות-הברית, אל ניגודה המוחלט של מיין, קליפורניה החמה. קשה שלא לחוש מידה של גיחוך לנוכח זעמה של אוליב על עזיבת בנה את העיירה הנידחת שבה נולדה וחיה היא עצמה כל חייה, גם אם אפשר להבין את ההורים המצפים ציפיה אנושית כל כך שבנם היחיד יישאר לצדם. אוליב איננה משלימה עם מה שמבחינתה הוא בגדר חורבן הבית, העובדה שבנה עזב את העיירה במיין שבה הוריו בנו לו בית, וסייעו לו לפתוח מרפאה מצליחה לבעיות כף הרגל, במחשבה שיגור לידם, יוליד להם נכדים שיגורו לידם, ויתמוך בהם בזקנתם. בריב הקשה ביותר עם בעלה היא מאשימה אותו שבנם עזב לקליפורניה בגלל שאדיקותו הנוצרית האוונגלית של הנרי, שמסתייג לכאורה מנישואים ליהודיה, הרתיעה אותו. זו ללא ספק האשמה מופרכת לגמרי, מין דרך של אוליב להשליך על בעלה את האנטישמיות שלה עצמה, ועדיין מאד קשה לקרוא את זה, ולחוות את פרצי השנאה של אוליב נגד כלתה. העובדה שהנישואים עם הד"ר סו מסתיימים במהרה בגירושים איננה באמת משנה. הבן איננו חוזר לעיירת הוריו אלא נשאר בקליפורניה, ואחר כך עובר לניו-יורק. הבית שבנו וטיפחו לו הוריו נמכר לזרים, וניצב בדרכה של אוליב כתזכורת מתמדת לצער חייה, ולאחר מחלתו ומותו של הנרי, אוליב מטילה על בנה שעזב את האשמה במות בעלה. אוליב חייבת להאשים מישהו, תמיד מישהו אחר ממנה, במה שאיש איננו אשם בו. זה מאד אנושי וגם מאד דוחה, והניחוח האנטישמי של שנאתה לכלתה היהודיה לא נתן לי מנוח. בסדרת הטלויזיה ההיבט הבולט הזה של הספר מטושטש במידה רבה, זהותה היהודית של הד"ר סו מעומעמת עד בלתי קיימת, הזיהוי הברור שלה בספר כיהודיה, והכעס האינסופי שהיא מעוררת באוליב, שרק מתעצם כאשר היא מתגרשת מבנה, מודחקים, ורק העירוניות שלה מובלטת, ואולי לאנטישמי המצוי די בכך כדי לזהות אותה כיהודיה, שלגירסתה של אוליב איננה טיפשה, אבל רעה כמו עטלף מהגיהנום, שהוא מקומם של היהודים.

בכלל הסדרה מעמעמת מאד את ההיבטים הדתיים המאד משמעותיים בספר, כמו העובדה שאוליב מפסיקה בשלב מסוים ללכת עם הנרי לכנסייה, בשונה מכפי שנהגה מיד לאחר נישואיהם. בפרק יוצא דופן שמציב את הנרי ואוליב בסיטואציה קיצונית ביותר, אנו למדים על כעסה האינסופי של אוליב על אמו הפרוטסטנטית האדוקה של הנרי, שאמרה שהתאבדותו של אביה של אוליב היתה חטא. אוליב איננה סולחת לחמותה על כך שתיארה את אביה שסבל מדיכאון כחוטא, ואת התאבדותו, הטראומה המעצבת של חייה וצל מתמיד מעליהם, כחטא. הפחד שירשה את דיכאונו ואובדנותו של אביה, ועוד יותר מכך הפחד – המבוסס – שבנה ירש אותם, ממררים את חייה. אוליב מורדת בדת בגלל שהדת מוקיעה את התאבדותו של אביה, וזאת נקמתה על העלבון שהיא נושאת כל חייה כבתו של מתאבד. אבל בסדרת הטלויזיה הנרי ואוליב רבים על מחשבות הבגידה שלהם בבני זוגם, ולא על הזעם הנורא של אוליב על חמותה שהוקיעה בצדקנותה את אביה החולה. זה הזכיר לי את הסרט "אודות שמידט" שעובד מספרו השנון של לואיס ביגלי היהודי שהאנטישמיות עומדת במרכזו, אבל הסרט שעובד על פיו הצליח להתעלם ממנה כליל. נראה שיש פחד לקולנוע ולטלויזיה האמריקנים להתמודד עם שאלות דתיות, שדוקא הציבור האמריקני מוטרד מהן ומעוניין בהן, והספרות האמריקנית נותנת לכך ביטוי טוב יותר מהקולנוע. שנאתה של אוליב איננה נתונה רק לכלתה היהודיה. גם הקתולים אינם נמלטים משבט לשונה, ואין בה שום חמלה כלפיהם. החילוניות של אוליב הרבה פחות סובלנית מאדיקותו הפרוטסטנטית של הנרי, וזה נכון לא רק באמריקה.

כנראה לא הייתי קוראת את הספר לולא צפיתי קודם בסדרת הטלויזיה של פרנסס מק'דורמנד, שחוויית הצפייה בה היתה מטלטלת ונדירה בעוצמתה ובאיכותה. אבל כשקראתי אחר כך את הספר הצטערתי על כל סטייה בסדרה מן הספר, ובמיוחד מן הדברים שבהם אמנות הסיפור של אליזבת סטראוט היא במיטבה. בסדרה מובלט יותר הפלירטוט של אוליב קיטרידג' עם רעיון ההתאבדות, וגם המאבק בדיכאון התורשתי וביצר האובדנות הנלווה אליו, שמובע בספר באופן מעודן ומרומז בהרבה. בפרק השני היפהפה מתפרצת אוליב, שהיא מורה למתמטיקה בגימלאות, למכוניתו של תלמיד אהוב לשעבר שאמו סבלה מדיכאון והתאבדה בילדותו, והוא עצמו סובל מדיכאון ומגיע לעיירת הולדתו כדי להתאבד. בסדרה אוליב מונעת ממנו להתאבד במודע ובאופן נחרץ ומכוון, ובאותה מידה של תשומת לב ונחישות מביאה אותו להציל את חייה של אשה אחרת, אבל אהבתי הרבה יותר את דרך הסיפור המעודנת בספר, שבו אוליב מפריעה לתלמידה האהוב להתאבד ככל הנראה מבלי דעת, בגלל טרחנותה ושתלטנותה, שבמקרה זה נובעות משמחתה האמיתית לפגוש שוב בתלמיד האהוב, ומתחושת הבדידות שלה בעיירה שבה היא מכירה את כולם, אבל יש לה רק חברה אמיתית אחת, וכך המקריות מניעה את חייהם ופוגשת במקריות נוספת, שבה רק נרמז לנו שהמציל הוא גם ניצוֹל. אחד הדברים היפים בספר הוא המקריות שמניעה את חייה של אוליב, שהיו אמורים להיות משעממים וצפויים לגמרי ואינם כלל כאלה, האופן שבו אנשים חודרים לחייה והיא חודרת לחייהם לגמרי במקרה ומבלי שציפתה לכך, והאמירה העולה מהם מבלי שהיא נאמרת, שלטוב ולרע החיים מלאים הפתעות, וגם בעיירה קטנה ונידחת החיים כלל אינם משעממים.

כל אחד מפרקי הספר עומד גם כסיפור עצמאי, והאהוב עלי ביותר הוא הפרק "סל של מסעות", שבו אוליב מתנדבת לסייע בעריכת הכיבוד לסעודה שלאחר הלווייתו של תלמיד לשעבר שמת בטרם עת, וגם אלמנתו היתה תלמידתה, והיא זוכרת את הרומן ביניהם מאז שהיו תלמידים בבית הספר. בפרק הזה, שנע כל העת בין הקומי והטראגי, מגרגרנותה של אוליב שזוללת מן הכיבוד להפיכתה למשענת תומכת לתלמידתה שהתאלמנה, ושמתברר כי אין זו המכה היחידה שניחתה עליה. זהו פרק יפהפה שבו אוליב כדרכה מרבה לאכול ושלא כדרכה ממעטת לדבר, שכן לאדם נבון קורה שהוא חורג ממנהגו ומתעלה על עצמו כשהסיטואציה מחייבת זאת, ומאחר שבית האלמנה הטרייה הוא בית ישן ששוכן ממש על חוף האוקינוס, גם החוף והים נוכחים מאד בפרק הזה, ומי שגדל כמוני ליד ים אחר, יוכל לנשום בו את אוויר הים וריחו המלוח, שמתלווה לצערם של הגיבורים, שהוא צערם של כל בני האדם.

Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Simon  & Schuster UK 2008

     Elizabeth Strout, Olive Kitteridge, Scribner, 2016

הספר התפרסם בעברית בהוצאת אופוס וכנראה אזל מן השוק. כדאי מאד שיתפרסם מחדש.

מדריך חדש לחילוניות בבתי הספר בצרפת

שמונים ושלושה עמודים של רשעות, צביעות וקטנוניות, זוהי תפוקתה של "מועצת החכמים של החילוניות", שכך נקראים 13 האישים שמינה שר החינוך הצרפתי ז'אן מישל בלנקר כדי להכין מדריך מפורט של הוראות למחנכים ומנהלי מוסדות חינוך, כיצד לדכא את המיעוטים הדתיים בצרפת: כמובן חזרו על האיסורים הותיקים לחבוש כיפה או חיג'אב או טורבן סיקי בבתי הספר הממלכתיים בצרפת, באיום של סילוק מבית הספר. כחסד מיוחד התירו לאמהות שמתלוות לטיולי בית הספר או פעילויות חינוכיות אחרות, לכסות את ראשן, אבל רק אם אין בכך משום תעמולה דתית, כלומר המנהל או המורה יחליטו אם מותר לאם המתלווה לכסות את ראשה, או שיש לשלחה בבושת פנים הביתה, אולי יחד עם ילדיה, כדי שלא יפגעו בערך העליון של החילוניות הצרפתית, שהוא ערך חשוב בהרבה מחופש דת, סובלנות או כבוד האדם, שהם ערכים הרבה פחות צרפתיים מהחילוניות.  כמובן שהחילוניות הצרפתית כוללת את חג המולד. זהו אמנם חג שחוגג את הולדת אלהים מרחם הבתולה, אבל כמו שמסבירים במדריך, אמנם לא ראוי להציב בבתי הספר החילוניים אבוס קטן עם בובת ישו כפי שמציבים בכנסיות, אבל בהחלט אפשר להציב עץ אשוח, מפני שזה סמל שעבר חילון, או במלים אחרות, זהו מנהג מקובל אצל תושביה הקתולים של צרפת, וזה כמובן הופך אותו אוטומטית לחילוני במובן הצרפתי. אצל יהודים למשל, גם חילונים, מקובל להדליק חנוכיה בחנוכה, אבל לא נראה לי שאיזשהו מנהל בית-ספר ממלכתי בצרפת יתיר הצבת חנוכיה בבית הספר. רק אשוח, כי אשוח בחג המולד זה מנהג צרפתי חילוני, ובצרפת חילוני זה מה שקתולי. לכן מפשיטים על שפת הים בצרפת נשים מוסלמיות שמכסות את גופן, אבל אף אחד לא מפשיט נזירות, שלבושן בהחלט דומה ללבושן של נשים מוסלמיות אדוקות, אבל נזירות קתוליות זה חילוני, בניגוד למוסלמיות ויהודיות עם כיסוי ראש שזה דתי.

העיתון לה פיגארו ערך משאל בקרב הצרפתים אם הם מסכימים שאמהות בכיסוי ראש יתלוו לפעילויות של בתי הספר הממלכתיים. תשעים אחוז התנגדו, עשרה אחוז תמכו. זה היחס בצרפת בין קתולים למיעוטים דתיים אחרים, בעיקר מוסלמים, שמהווים לפי ההערכות כעשרה אחוז מאוכלוסיית צרפת, ואפשר להניח שכך גם התחלקו התשובות במשאל: המוסלמים תמכו בכיסוי ראש, הקתולים התנגדו כאיש אחד. אין בציבור הקתולי הצרפתי שום מחלוקת. אין אנשים שחושבים שאולי צריך לכבד גם מנהגים דתיים של אחרים. אין הבדל בין שמאל וימין. עמנואל מקרון שימש כשר אוצר בממשלת שמאל ונחשב לאיש מרכז מתון, אבל שר החינוך שלו פועל בדיוק כאילו היה שר החינוך של מארין לה-פן. דיכוי המיעוטים הדתיים בצרפת הוא קונסנזוס, וקוראים לו חילוניות.

את הילדים היהודים כבר אין צורך להתאמץ לסלק, כי רובם מסלקים את עצמם לבתי ספר יהודיים פרטיים. שם אפשר ללמוד עם כיפה ואין בחינות או לימודים בשבת או בחגים יהודיים, כפי שקורה לפעמים במערכת החינוך הצרפתית, למרות הבטחה עקרונית להתחשב בחגים היהודיים. כמובן שאין בצרפת לימודים או בחינות בימי ראשון או בחגים קתולים, כי אלה כמובן חגים חילוניים.

בכל פעם שרוצחים יהודי בצרפת אומרים המנהיגים שזה נגד הערכים של צרפת, ושהיהודים רצויים בצרפת, ושצרפת לא תהיה אותו דבר בלי היהודים, וכל מיני דברים כאלה יפים. במקום להחמיא ליהודים כמה הם שייכים לצרפת היה עדיף שירשו לילדים יהודים ללמוד בבתי ספר ממלכתיים גם אם הם חובשים כיפה, וכמובן גם לילדות מוסלמיות ללבוש חיג'אב. כשממנים "מועצת החכמים של החילוניות" שאין בה יהודים, ואני דוקא שמחה על כך, ששום יהודי לא נטל חלק במשימה המבישה הזאת, לשבת ולחשוב איך לדכא כל סממן של דת או תרבות שאינן צרפתיות קתוליות ולהזכיר למי שאיננו צרפתי קתולי בכל הזדמנות שהוא זר, לא אזרח שוה זכויות, גם אם הוא אזרח שאמור להיות שוה-זכויות, גם אם נולד בצרפת, כשמכינים מדריך של שמונים ושלושה עמודים שכל כולו עוסק בהטלת איסורים על ביטוי דתי של מיעוטים ושל יהודים בתוכם, אין הרבה ערך לכל ההצהרות על כמה שצרפת רוצה את היהודים שלה, ואי אפשר לומר אלא שצרפת איננה מקום ליהודים להתגורר בו, אם כי אולי אין צורך לומר את זה, כי רבים מיהודי צרפת מרגישים כך בעצמם ורבים מהם כבר הסיקו את המסקנות.  

שלילת הלאומיות היהודית היא אנטישמיות

לרגל נאומו של אבו-מאזן הזמין ירון לונדון כדרכו מומחה לאולפן והסביר לו מהי אנטישמיות. העובדה שאבו-מאזן מקפיד להתייחס ל"בני הדת היהודית" ומתכחש ללאומיות היהודית – כך גם בנאומו וגם בהתנצלותו כביכול – איננה לדעתו של לונדון אנטישמיות. אבל למרבה הצער זו כן אנטישמיות, ודוקא כזו ששייכת ללבת הפולמוס היהודי-נוצרי, שכן הנוצרים טוענים מאז ראשית הנצרות שהם, הנוצרים, הינם verus Israel, עם ישראל האמיתי. ומכיוון שהיהודים טענו לעומתם: אנחנו בני אברהם, אנו עם ישראל ולא אתם, טענו הנוצרים כי אין כלל עם יהודי, ורק הכנסיה הנוצרית היא היא עם ישראל. הדים לפולמוס הזה מצויים בבשורה על פי מתי בפרק ג', שם מיוחסים הדברים ליוחנן המטביל, שאומר לפרושים ולצדוקים שלא יחשבו כי "אברהם הוא אבינו", שכן אלהים יכול להקים בנים לאברהם מן האבנים. לכן כבר אלפיים שנה מתכחשים רבים מהנוצרים ללאומיות היהודית, וטוענים כי היהדות היא רק דת, ולא זו בלבד שהם מתכחשים ללאומיות היהודית, אלא הם טוענים כי הנצרות בכלל קדמה ליהדות, וכי "היהדות הרבנית", כפי שהם מכנים את היהדות, היא דת שהומצאה אחרי הנצרות. את כל הטענות האלה אפשר למצוא עדיין, למשל בעיתונות הגרמנית, שגם בימינו מרובות בה התלונות על כך שהיהודים רואים בעצמם עם בחירה, שהרי עם הבחירה האמיתי הוא הגרמנים. ברשימתי "דר שטירמר שולל את הציונות" מובאת טענת דר שטירמר כי ארץ ישראל היתה מיושבת על ידי אכרים גרמנים, ולא על ידי יהודים, והיהודים הגיעו רק כדי להרוס את עמל האכרים הגרמנים, ולכן ישו יצא נגדם והם צלבו אותו. כמו כן הרבה דר שטירמר לטעון שהיהודים הם עם חסר מולדת ונווד מטבעו, וכי היהודים הם "תערובת גזעים". לדברי מו"ל דר שטירמר יוליוס שטרייכר "לעם היהודי מוצא אפל. איש איננו יודע מתי והיכן ראה את אור העולם. אבל מכל אשר כבר נאמר על התהוות העם היהודי, דבר אחד יכול להיות נכון: היהודים נוצרו מעירבוב של שחורים, מונגולים ולבנים, שנפגשו באתרי התרבות של קדמת אסיה והים התיכון". כל הטענות האלה, המערערות על רצף הקיום היהודי ועל הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ-ישראל, יסודן בפולמוס היהודי הנוצרי העתיק ובשאיפה הנוצרית להתכחש ללאומיות יהודית ולקשר העתיק של היהודים לציון, שכן העבר היהודי בארץ ישראל קשור ליהדותו של ישו ולקשריו עם בני עמו, דבר בלתי נסבל מבחינתם. בניגוד למה שחושבים יהודים רבים, שלילת הלאומיות היהודית וזכותם של היהודים למדינה איננה תופעה מודרנית שנובעת מהמאבק בציונות, אין זו "אנטישמיות חדשה" כדברי הבורים, אלא חלק בלתי נפרד מן האנטישמיות הנוצרית העתיקה שתבעה לעצמה את התואר "עם ישראל" ולכן שללה את קיומו של עם יהודי, ובנוסף לכך אף טענה שהיהודים איבדו את ריבונותם כעונש על צליבת ישו, ולכן אין לתמוך בריבונות יהודית. לכן גם התקשה הוותיקן להכיר במדינת ישראל ועשה כן רק משקמה הרשות הפלשתינית, והוא היה מעוניין להכיר בה ובשלטונה בבית לחם, כדי שהעיר הנחשבת למקום הולדתו של ישו (ככל הנראה בטעות ומתוך כוונה לזהותו עם שושלת דוד המלך, שכן הורי ישו חיו בגליל, וסביר יותר שנולד בבית לחם הגלילית שהיתה סמוכה לנצרת), תימצא בשלטון שאיננו יהודי.

העמים הערבים תמיד שמחו לאמץ את האנטישמיות האירופית, גם ככלי מאבק נגד הציונות, ונגד הבריטים והאמריקנים שנתפסו כפטרוניהם של הציונים, המתוארים לרוב, כמו גם בנאום אבו-מאזן, כזרוע קולוניאליסטית שלהם - אבל גם בגלל קרבה אידיאולוגית לזרמים האנטישמים והנאצים באירופה. חשיבה אנטישמית נפוצה ביותר אצל פלשתינים, והיהודים מתקשים לרוב להבחין בה. דוגמה שאיננה קשורה כלל לסכסוך הישראלי-פלשתיני הופיעה למשל במאמרו של עודה בשאראת ב"הארץ" על דעיכתו של המרי האזרחי באיראן לפני מספר חודשים: המרי דוכא לאחר שהמשטר התקשח ופתח באש חיה על המפגינים, ולמעלה מעשרים איש, ביניהם ילדים, נהרגו. אבל לתפיסתו של בשאראת מה שבאמת קרה הוא שהאיראנים המורדים שמעו על תמיכת ארצות הברית וישראל בהם, ומיד החליטו להפסיק למרוד, כי הם מעדיפים את משטר האייטולות על פני ארצות-הברית וישראל. זוהי צורת מחשבה ששוב ושוב פוגשים אצל פלשתינים: כל מה שקורה הוא בגלל ישראל ו"הלובי היהודי" באמריקה, שמוצגים שוב ושוב כמי שמניעים את גלגלי העולם. הדברים אינם נשמעים בוטים לכאורה, אבל למעשה הם מתכתבים עם ההשקפה הנאצית על כוחם המיתי של היהודים ששולטים בעולם.

גם התנצלותו של אבו-מאזן איננה באמת התנצלות, כי היא הופנתה במודגש ל"בני הדת היהודית", שאולי נפגעו, ולא לעם היהודי, שבקיומו אבו-מאזן איננו מאמין. על כך כבר אמר יהודי חכם בתגובה לעלבונות גזעניים שהוטחו בו: "אי אפשר להתנצל על השקפת עולם".

האנטישמיות היא עובדת יסוד של החיים היהודיים וההתנהלות היהודית בעולם, ויש לה השפעה מאד שלילית על הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מי שמעוניין בפתרון הסכסוך, איננו צריך לעצום עיניים ולהתכחש לקיומה ולהשפעתה של האנטישמיות, אלא להביא אותה בחשבון כגורם נוסף במציאות הסבוכה, שצריך להתמודד גם איתו במסגרת המאמץ לישוב הסכסוך.

דונלד טראמפ והסכסוך הישראלי-פלשתיני

אינני יכולה להפסיק לחשוב על מופע השחצנות שהציגו אתמול ירון לונדון ורביב דרוקר בתכניתו של לונדון. הנושא היה דונלד טראמפ, וסיכוייו להביא להסדר בין ישראל והפלשתינים, שירון לונדון הלעיג עליהם, ורביב דרוקר הישווה את טראמפ לביל קלינטון, שהיה בקי בכל פרט הנוגע לתכנית ההסדר שהציע, וטען שטראמפ איננו מבין דבר וכי עומק הבנתו כעומק קרטון, ובכך פיקפק גם בדברי מקורותיו שיידעו אותו כי טראמפ דוקא מעודכן היטב בפרטים. מותר להתנגד לטראמפ ומותר גם לתעב אותו, אני עצמי מודה שאני מתעבת את האיש ונתתי לכך ביטוי לא פעם, אבל דבר אחד אסור לעשות: אסור לזלזל בדונלד טראמפ, ומי שמזלזל בו, סופו להצטער על כך.

אינני יודעת כמובן אם טראמפ יצליח להשיג הסדר בין ישראל לפלשתינים, וזאת מהסיבה הפשוטה, שהסדר כזה תלוי קודם כל ברצונם וביכולתם של ישראל ושל הפלשתינים להגיע להסדר, ואינני יודעת אם יש רצון ויכולת להגיע להסדר כזה. גם אינני יודעת מה באמת הציע טראמפ לנתניהו תמורת הסכמה לויתורים, אם כי קיבלנו רמזים עבים משני האישים שמדובר בשיפור יחסינו עם העולם הערבי הסוני, משהו שיכול לנוע בין ביטול מצב המלחמה בינינו לבין המדינות הסוניות, לבין יחסים דיפלומטיים מלאים. אינני רוצה לדבר על שלום, כי לדעתי גם בינינו לבין מצריים וירדן אין באמת שלום, אלא יחסים דיפלומטיים מתוחים, שזה כמובן טוב עשרת מונים ממלחמה, אבל שלום ורעות זה לא. באופן פרדוקסלי היחסים בין ישראל לפלשתינים הם היחסים הקרובים והמשמעותיים ביותר שיש לנו עם אומה ערבית כלשהי, וכך כנראה זה יישאר, כי שנאת ישראל על רקע דתי ולאו דוקא על רקע הסכסוך הישראלי-פלשתיני, מאפיינת את כל מדינות ערב, והשפעתה על יחסן לישראל גדולה יותר מהשפעתו של מצב היחסים עמן בפועל.

מתן משקל ראוי לשאלות הדתיות הוא מפתח הכרחי להבנת ושיפור היחסים במזרח התיכון, וזה דבר שלמרבה הצער קשה מאד לאנשים חילוניים לעשות. מדי פעם מאיימים עלינו שלא להפוך את הסכסוך הישראלי ערבי לסכסוך דתי, אבל הוא סכסוך דתי בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, ובשיח הישראלי על סעודיה, גם בשידורים המיוחדים הארוכים לרגל מסעו של טראמפ, שמעתי אינספור התייחסויות – לעגניות ומתנשאות – למחול החרבות שחוללו לכבוד טראמפ בסעודיה, אבל לא שמעתי התייחסות, אולי החמצתי התייחסות כזו, לעובדה הכל כך חשובה, שהכתר הסעודי רואה את עצמו לא רק כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בסעודיה, אלא גם כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים, ומסיבה זו ישנה מתיחות גם בינו לבין הכתר הירדני, שאף הוא רואה את עצמו כפטרון המקומות הקדושים לאיסלם בירושלים, ומתיחות גדולה עוד יותר בין הכתר הסעודי למדינת ישראל, שכלל איננה מדינה מוסלמית אבל מחזיקה במקומות הקדושים לאיסלם בירושלים. עוד לפני קום המדינה השפיעה השקפתו זו של הכתר הסעודי על יחסו לישוב היהודי ואחר כך למדינת ישראל, ומנהיגי ישראל, שגם כיום נוטים להתעלם מכך שהכתר הסעודי טוען בעצמו לפטרונות על המקומות הקדושים ורואה את מדינת ישראל כפולשת למקומות אלה לא רק במובן הטריטוריאלי אלא גם במובן הדתי, נטו תמיד להחמיץ את הבעייתיות שבעימות הדתי הזה ולטפח תאוריה חסרת שחר, על כך שקל יותר כביכול להגיע להסכם עם מדינות ערב שאינן גובלות בישראל מאשר עם אלה שגובלות בה ויש להן סכסוכי גבול איתה. ערב הסעודית רואה בישראל פולשת ומחללת המקומות הקדושים לאיסלם לא פחות מן הפלשתינים האדוקים ביותר בדתם, וכדאי שמנהיגי ישראל יתנו לעניין זה את המשקל הראוי.

כל זה אומר לעניות דעתי שבשורש כל הסדר בין ישראל לפלשתינים ולמדינות ערב נדרש הסדר שיכבד וייתן ביטוי לרגשות כל הצדדים לגבי הר הבית וירושלים המזרחית המקיפה אותו. בדיוק כפי שהרעיונות להקמת מדינה יהודית באיזורים שונים בעולם שאין לעם היהודי שום זיקה דתית ורגשית והיסטורית אליהם נכשלו, כך תיכשל כל תוכנית שמציעה לפלשתינים ולמדינות ערב מדינה פלשתינית שאיננה כוללת את מזרח ירושלים ואת הר הבית בפרט. אם מדינת ישראל לא תסכים לכך שהר הבית ומזרח ירושלים יחזרו לשלטון מוסלמי, או שלפחות יושג הסכם או הסדר פשרה כלשהו שבמסגרתו תהיה בעלות משותפת וניהול משותף של המקומות הקדושים, שיאפשר ליהודים להתפלל בביטחה בכותל ולערבים לחוש שהר הבית חזר לידי המוסלמים – סמכות הווקף בהר הבית שישראל, בחכמה רבה, הותירה אותה על כנה, לא תספיק לכך – אין לדעתי סיכוי להסדר.    

לכן בניגוד לפרשנים מלומדים שאולי בקיאים ממני בהרבה עניינים אחרים, אינני מייחסת שום משמעות לכך שדונלד טראמפ לא הציג תוכנית מפורטת להסדר, כי לדעתי דונלד טראמפ הבין את מהות הסכסוך טוב יותר מכמה מהם. הוא הבין היטב, אולי מפני שנסע למקום הנכון ביותר להבין זאת, ערב הסעודית, ששורש הסכסוך בין ישראל לפלשתינים ובין ישראל לעולם הערבי הוא דתי, ולכן הקושי לפתור אותו. כמו כן הוא הבין שגם הסכסוכים האחרים בעולם המוסלמי בסוריה ועיראק הם סכסוכים דתיים, בין סונים לשיעים, אבל הסכסוכים האלה למרבה הצער אינם מפריעים לו אלא משרתים אותו כרגע, במאבקו במדיניות קודמו השנוא עליו, והוא מציע איפוא לישראל לנצל את הסכסוך בין סונים לשיעים כדי להשיג שיפור ביחסיה עם המדינות הסוניות שמקורבות לארצות-הברית, והשיפור שסעודיה מעוניינת בו איננו רק מדינה פלשתינית, אלא החזרת הר הבית לשלטון מוסלמי שיהיו לה מהלכים בו, ובכך ריכוז כל המקומות הקדושים לאיסלם בידיים סוניות. זה עניינה העיקרי של סעודיה בפלשתין, והוא לא השתנה מאז כיבושה המוסלמי של ירושלים במאה השביעית לספירה. סעודיה רוצה להבטיח לא רק שליטה מוסלמית בהר הבית, אלא שליטה מוסלמית סונית בהר הבית. שליטה בהר הבית של מוסלמים שיעים, או אפילו מוסלמים סונים שכפופים לפטרונות איראנית, מפחידה אותה לא פחות משליטה יהודית.

לכן אין שום מקום ללעוג לדונלד טראמפ על ההתמקדות שלו בצדדים הדתיים של הסכסוך, שהם הצדדים המהותיים ביותר לסכסוך וגם לאפשרויות פיתרונו, אם יש כאלה, ואין טעם להלין על כך שאיננו מציע תוכנית מפורטת, אלא מבע של אהדה לישראל והבטחות תמיכה בקיומה ובביטחונה, שזה הדבר היחיד שארצות-הברית יכולה להציע, בנוסף לשיפור ביחסינו עם המדינות הסוניות שטיבו איננו ברור. במקום לאיים עלינו במדינה דו-לאומית ובאובדן הדמוקרטיה וביחס אנטיפתי כולל כמו אובמה וקרי, הוא מציע לנו גזר של הרבה אהדה אמריקאית למצבנו, והבטחה לעתיד טוב יותר שאמורים להביא לנו שיפור היחסים עם מדינות ערב הסוניות והפלשתינים, אם רק נסכים למדינה פלשתינית ולוויתור על הר הבית. את הדבר האחרון דונלד טראמפ לא אמר, אבל מכיוון שברור לי שמדובר במסר סעודי, אין לי ספק מהו תוכנו. כשהסעודים ושאר השליטים הערבים הסונים חוזרים על המסר – המאד שקרי ואנטישמי לכשעצמו – שהסכסוך הישראלי פלשתיני הוא הסיבה לכל הסכסוכים האחרים באיזור ואפילו בעולם ולכל הטרור המוסלמי, טענה שכמובן אין לה שחר, הם מתכוונים לכך שהם רוצים שלטון מוסלמי סוני בהר הבית, ועל שאר פלשתין הם יהיו מוכנים להתפשר, כלומר להכיר במידה כזו או אחרת בקיומה של מדינה יהודית ברוב שטחי פלשתין, כל עוד לא נצפה שיסכימו לשלטוננו בציפור נפשם – הר הבית, שלמרבה הצער והקושי הוא גם ציפור נפשם של רבים מהיהודים. בכך כמובן אין המוסלמים, הסונים והשיעים גם יחד, שונים בהרבה מהנוצרים שמסרבים להכיר בירושלים כבירת ישראל לא בגלל הסכסוך הישראלי-פלשתיני כטענתם, אלא בגלל האמונה הנוצרית שהיהודים איבדו את ריבונותם בירושלים לנצח בגלל סירובם להכיר באלוהותו של ישו ובגלל אחריותם לצליבתו. אם דונלד טראמפ הירבה לדבר בנאומיו על אלהים המשותף לשלוש הדתות הגדולות – כנוצרי הוא מחויב להאמין שיש אלהים משותף כזה -  סימן שהוא מבין את אופי הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, וגם את מצבנו הבינלאומי, טוב יותר מדרוקר ולונדון ופרשנים ישראלים רבים. ומה הטעם להצליף בנו כשכזה הוא מצב הדברים? הרי אנחנו אלה שנדרשים לוויתורים שהם גם כואבים וגם עלולים להיות מסוכנים, ומה שארצות-הברית יכולה להציע לנו בתמורה הוא די מצומצם, ואנחנו אלה שכך או כך הם נרדפים ושנואים. גם נוצרים רבים, למעט אולי חלק מהאנגליקנים וחלק מהאוונגליסטים בארצות-הברית שמרגישים קרבת נפש לעם היהודי, מעדיפים מסיבות דתיות לגמרי את שלטון הפלשתינים במקומות הקדושים על פני שלטון ישראל, סובלני ככל שיהיה. כזה הוא למשל הותיקן, שכבר לפני מאה שנה הודיע למנהיגי הציונות שביקשו את תמיכתו, כי לא יוכל לתמוך ביהודים, כי "הם לא תמכו באדוננו", והכיר בישראל רק לאחר הקמת הרשות הפלשתינית, כדי שיוכל להכיר במקביל בשליטה הפלשתינית בבית-לחם. באמצעות יועצו סטיב באנון טראמפ מאד מקורב לותיקן, ולאו דוקא לאוהדי ישראל בותיקן, אם יש שם בכלל כאלה. כן, גם החיבור לותיקן מלמד אותי שמדובר בדרישה לוויתור ישראלי על שליטה במקומות הקדושים לנצרות ולאיסלם, ולא בחילופי שטחים בנגב, שהרבה פחות מעניינים את בני שיחו של טראמפ בביקורו המאד עקבי ומאד מתוכנן.

כשאני כותבת את הדברים אני יודעת שהם אינם מעודדים אופטימיות: רוב גדול בקרב היהודים איננו רוצה להיפרד מהר הבית, וגם חושש בצדק, שבהעדר שלטון יהודי במזרח ירושלים, הביקור בכותל יהפוך קשה יותר ליהודים, אולי אפילו בלתי אפשרי. לכן לדעתי חמישים שנה אחרי מלחמת ששת הימים עדיין אין הסדר בין ישראל לפלשתינים, בגלל הר הבית, וגם השלום עם מדינות ערב מקרטע. אינני יודעת אם דונלד טראמפ יוכל להשיג הסדר בין ישראל לפלשתינים, וגם אינני יודעת אם הסדר כזה יועיל לישראל או יפגע בה, אבל נדמה לי שהדרך שבחר בה טראמפ לפעול להשגת הסדר כזה, איננה בהכרח גרועה יותר, ואולי אפילו טובה וחכמה יותר, מזו שהלכו בה קודמיו.

חלום אחשוור של ברוך מילך

ברשימה הקודמת תיארתי את רשימותיו של הרופא ברוך מילך, אביהן של שוש אביגל ואלה שריף, שמתעדות את זוועות השואה במזרח גליציה, כיום באוקראינה, שהיה עד להן ושחוה מבשרו. ברשימה זו ברצוני לעסוק במחשבות שהטרידו את מילך בשוכבו במחבוא במעלה האורווה של האלמנה הפולניה הגברת ז'ילינסקי, שהיא ובנותיה הסתירוהו יחד עם גיסו ודאגו להם מאז קיץ 1943 ועד לשיחרור האיזור בידי הצבא הרוסי, ולא מחשבות בעלמא, אלא התמודדות עם אסונו הבלתי נתפס של העם היהודי, מחשבות שרוויות בדימויים נוצריים ובתפיסות אנטישמיות נוצריות. ריתקה אותי העובדה כיצד יהודי במצוקה כה נוראה מוצא נחמה פורתא דוקא באותן השקפות נוצריות ששימשו במשך הדורות כהצדקה לרדיפת ורצח יהודים.

מילך מספר כי הגברת ז'ילינסקי היא אשה דתיה וכי הוא מקבל ממנה ספרים על חיי הקדושים:

"קראתי את עיקרי האמונה הנוצרית וגם את הברית החדשה והישנה. לפעמים דומה בעיני שאני קדוש מעונה, אבל לא ברור לי בשל אילו חטאים ובעוונו של מי אני סובל כל כך. ולפעמים אני חושב שהשמים ריקים, כי איך אפשר להסביר את הסיסמאות על אהבת הזולת ועל טוהר הנשמה מצד אחד, ומצד שני לראות את האנשים המשמיעים אותן הופכים לשונאי אדם? כל האמונות הדתיות הן המצאה שטנית של בני האדם שלעולם אינה מובילה לתכלית חיובית. האדם הוא האכזרי ביותר מכל בעלי החיים, הרי היו מקרים שהרוצחים ירו בנשים בעת לידתן. האדם הוא רע מטבעו."

מילך הוא אדם לא דתי, איש השומר הצעיר, שהרגיש קירבה לקומוניסטים, ובכל זאת מפעפעות אליו ההשפעות הנוצריות, שאולי קיוותה בעלת הבית שיניעו אותו, יחד עם מר גורלו, להמיר את דתו לנצרות. מילך נשאר יהודי, והתנגדותו לציונות עקב ההשפעות הקומוניסטיות מתחלפת באמונה ציונית ובכמיהה להגיע לארץ-ישראל, אבל הוא מתאר חלום מדהים, שמבוסס על דימויים נוצריים מובהקים, שדוקא באמצעותם מבטא מילך את כמיהתו לציון:

"אני עומד בפרשת דרכים רבות. באמצע הצומת ניצב צלב גדול, עליו תלוי ישו (הדומה לזה שראיתי על גשר קארל בפראג בין פסלי הקדושים) ומעל ראשו כתוב בעברית: קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות. ליד הצלב עומד יהודי נודד ומביט בצלוב. על רגליו גרביים לבנות ונעליו קרועות ומזוהמות בבוץ. ניכר בו שעבר דרך ארוכה. הוא לובש קפוטה ארוכה עד קרסוליו ירקרקה מרוב אבק, מכיסו האחורי מציצה מטפחת אדומה, על ראשו כומתה רטובה מגשם. ביד ימינו מטה גדול ושמאלו תומכת בצרור שעל גבו. האיש כפוף, אבל עומד איתן על רגליו למרות עייפותו. יש לו זקן ארוך ששיער שיבה זרוק בו, עיניו השחורות בורקות, גבותיו עבות וסמיכות, פניו חרושי קמטים ומצחו קמוט במחשבה עמוקה."

התיאור הזה מזכיר מאד את ציורו של גוסטב דורה "היהודי הנצחי", בו מתואר אחשוור, דמות אגדית וסמלית של יהודי שלעג לישו ולכן קילל אותו ישו שיהא נע ונד, והוא מגלם את הגורל היהודי. בציורו של דורה אכן נראה אחשוור, שער ראשו וזקנו ארוכים כאילו לא נגזזו מעולם, לבוש שלמה שחורה ונושא מטה הליכה ארוך, חולף בלילה גשום על פני צלב שעליו תלוי ישו.

בטקסט העברי שתורגם מרשימותיו של מילך בפולנית נכתב "יהודי נודד", ואינני יודעת אם במקור הזכיר מילך את שמו של אחשוור, שלמד ככל הנראה להכירו מספרי הקודש הנוצריים של הגברת ז'ילינסקי. בחלום מספר לו אחשוור כי פעם היתה לו ארץ זבת חלב ובית יפה ומלא בכל טוב, אבל ילדיו התעשרו וחדלו לכבד את חוקי האבות, העם התפלג והאויבים ניצלו את המחלוקות הפנימיות, ואז, כותב מילך:

"כאשר המצב נעשה קשה מנשוא, קם איש גדול וטוב לב שבא להציל את העם וחייו הצנועים היו למופת לכל. הוא היה סוציאליסט של ממש. אבל הכוהנים, שחששו כי יאבדו את משרותיהם בגלל רעיונותיו, ציוו על העם לגרש את האיש ואת תורתו מתוכם. בינתיים פלשו אויבים לארצנו, רדפו אותו וציוו לצלוב אותו כמו פושע פשוט. אחיו עמדו מנגד, לא עשו דבר וגם לא קיבלו את תורתו. האויב כבש את כל הארץ, הרס אותה ואת העם גירש. מאז אנחנו נודדים מארץ לארץ ואיננו מוצאים מנוח. אנחנו תורמי מכישרוננו לארצות זרות, מביאים לפריחה שאחריה גוברת השנאה כלפינו ולבסוף בא הגירוש."

עייפתי מנדודים, אומר לו היהודי הנודד, בוא נבחר לנו מולדת, והם בוחנים כמה ארצות ובוחרים בפלשתינה, ואז הם שוב חוזרים אל מתחת לצלב, שם "הוא הוציא מן הצרור דפי נייר גדולים והחל לכתוב בציפורן אצבעו, אותה טבל בבקבוק שהכיל את דם ילדיו" – הד לדברי היהודים בברית החדשה "דמו עלינו ועל בנינו", שמשמשים הצדקה לרדיפת היהודים בכל הדורות.

לאחר שהמכתבים נשלחים מתקבצים היהודים והיהודי הנודד אומר להם:

"אחי היקרים! זימנתי אתכם לכאן כדי לגבש פתרון סופי לבעיית היהודים. פעם דמו של ישו אמור היה לגאול את האנושות. עכשיו דמם של בני עמנו יגאל אותה וייתן לה חירות."

ואז מצביעים ומקבלים את הצעת היהודי הנודד לשוב לפלשתינה, וברוך מילך מוצא את עצמו בפלשתינה ושואל את עצמו מדוע לא בא לשם קודם, ואז הוא נזכר שאשתו ובנו ואחיו ואחיותיו נרצחו ומתעורר בבכי.

לבד מספרי הקודש הנוצרים נפלו לעתים לידיו של מילך עיתונים נאצים. כך נבללו במחשבותיו אותם סיפורים נוצריים מן הברית החדשה וספרי הקדושים, שהועידו את היהודים לנדודי נצח וסבל עד, כעונש על צליבת ישו, במושגים נאציים ובתעמולה הנאצית שרחשה בארצות הכבושות כמו בגרמניה עצמה. בשונה מן הנוצרים מילך איננו רואה בישו אלוהים אלא אדם, אבל את יעודו להציל בדמו את האנושות, וגם את אשמת היהודים בצליבתו וסבלם לדורות הוא מקבל כפי שהם במסורת הנוצרית. מצמרר לקרוא אצל מילך את צירוף המלים הנאצי המובהק "פתרון סופי לבעיית היהודים", אבל אצלו מתהפכת משמעות המושג – לא השמדת העם היהודי אלא גאולתו בשיבה למולדתו העתיקה.

למרבה הצער, לאחר תיאור החלום חסרים ברשימות כעשרים עמודים, ואין לדעת אם הוסיף להגות במחשבות אלה, שנבללו בהם חלומותיו הציוניים עם דימויים ושימושי לשון נוצרים אנטישמיים ונאצים. כמה חיבבו הנאצים את המיתוס של אחשוור, שאיפשר להם לתאר את היהודים כצוענים, כך בלשונם, שמוצאם איננו מציון, שאותה לטענת "דר שטירמר" יישבו בכלל חיילים גרמנים, שהרי ישו לדידם היה גרמני, ואילו היהודים מקורם בתערובת גזעים בני בלי ארץ הנודדים לנצח והורסים את הארצות שבהן הם מתיישבים. ראו את רשימותי "יוליוס שטרייכר על היהודי הנודד" ו"דר שטירמר: הטפיל היהודי", וכן "דר שטירמר שולל את הציונות".

בהמשך רשימותיו מספר מילך על טבח שערכו הנאצים באוקראינים. וכך הוא כותב: "האוקראינים צעקו, איך אפשר להרוג כך נשים וילדים! שיטעמו את הטעם של מה שהטעימו אותנו. כאשר רצחו יהודים הם צחקו, סייעו להם ואמרו שזה העונש על דמו של ישו. ומדוע מענישים כעת את הנוצרים?"

התפיסה שהשואה היא עונשם של היהודים על צליבת האלהים מופיעה מעת לעת אצל אנשי דת נוצרים ואצל אחרים. מהדברים האלה עולה תפיסה דתית מקובלת שמה שמתרחש הוא רצון האל, ולכן טבח היהודים בשואה מייצג עונש על חטאיהם. זוהי תפיסה שבהכרח הופכת את האל לאחראי על כל פשעיו של האדם כאילו לא היה לאדם כלל רצון חופשי. תפיסה דטרמיניסטית כזו שעל פיה האדם הוא רק בובה שהאל משחק בה, הולמת את החשיבה הנוצרית שלפיה נושע האדם בזכות אמונתו באלוהותו של ישו ולא בזכות מעשיו, והיא איננה הולמת את החשיבה היהודית שמאמינה ברצון חופשי ובכוחו של האדם להבדיל בין טוב לרע ובין חיים למות, ולבחור בטוב ובחיים.     

הכנסיה הקתולית ומריון רייך

את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות ביקורתו של האב דוד נויהאוז ביום ששי האחרון (29.1.16) במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, על אסופת מאמרים ומסמכים על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים לנוכח השואה ובעקבותיה, שערכו דינה פורת, כרמה בן יוחנן ורות בראודה, ויצאה בהוצאת אוניברסיטת תל אביב. חשבתי שקצת מוזר שדוקא האב נויהאוז כותב ביקורת על חיבור אקדמי יהודי על יחסי הכנסיה הקתולית והיהודים. האב נויהאוז הוא יהודי שבצעירותו המיר את דתו לקתוליות ואחראי מטעם הכנסיה הקתולית על היהודים המומרים בישראל, או כפי שהכנסיה הקתולית מעדיפה לכנותו מטעמים מובנים: "הממונה מטעם הכנסיה הקתולית על הקתולים הדוברים עברית בישראל", למרות שכמו במקרה שאתאר להלן, אין מדובר בהכרח בדוברי עברית, אלא ביהודים שהמירו את דתם לנצרות. בנסיבות חייו וכהונתו, עמדתו של האב נויהאוז כלפי היהדות איננה עמדה נעימה ליהודים, בלשון המעטה, גם אם הליכותיו נעימות.

האב נויהאוז מצהיר כי יחס הכנסיה ליהודים השתנה בעשורים האחרונים כליל, מיחס של בוז ליחס של כבוד ליהודים, אך נימת הביקורת איננה מראה על כבוד רב: "מצער גם שהעורכות בחרו להשתמש בשם "ישו" לאיש מנצרת, שם שמהדהדת בו מסורת ארוכת שנים של עוינות יהודית לאיש, במקום להשתמש בשם "ישוע", הנוטע את שורשיו של זה בעם היהודי", כותב נויהאוז. הכינוי "ישוע" לישו מקובל בטקסטים בעלי אופי מיסיונרי, כמו תרגום הברית החדשה בידי פרנץ דליטש, ואצל יהודים שקיבלו עליהם את הנצרות. יש הרבה טעם רע בגינוי של העורכות המלומדות של האסופה, על כך שהשתמשו בכינוי המקובל אצל בני ברית, ולא בצורת השם המקובלת בפי מיסיונרים ומומרים. מטרתה של האסופה היא להשכיל את הקוראים היהודים, לא להטביל אותם.

ואכן הפער בין התפיסה היהודית לבין זו הנוצרית איננו ניתן לגישור: "הדמות המרכזית בנצרות היא יהודי, ישוע מנצרת", כותב נויהאוז לקוראים היהודים. אבל על פי התפיסה הנוצרית, הדמות המרכזית בנצרות איננה יהודי, אלא אלהים שהתגלם בבשר, עטף את מהותו האלוהית בבשר ונולד מרחמה של אשה יהודיה שנותרה בבתוליה, וטבעה היהודי מעולם לא דבק בבנה האלוהי. כך רואה את הדברים האמונה הנוצרית, ומנקודת ראותה של היהדות, שרואה את האלהים כישות נפרדת לגמרי מעולם התופעות, שאין לה גוף ואין לה דמות הגוף, התפיסה הנוצרית היא חילול שם שמים.

וההבדל הבלתי נתפס הזה בין התפיסה היהודית, הרואה בישו אדם בן תמותה, לבין התפיסה הנוצרית הרואה בו את אלהים שהתגלם בבשר, היא גם זו שאיפשרה לכנסיה הקתולית את מה שהאב נויהאוז רואה כחלק מהמהפכה, ואני רואה כתרגיל יחצני, שנועד בעיקר לפטור את הכנסיה מאשמת הפצתה של שנאת היהודים, שנקשרה כעת ללא התר ברצח ששה מיליון יהודים בשואה: הטקסט – הקצרצר - המכונה nostra aetate שהוא חלק מהחלטות ועידת הותיקן השנייה בראשית שנות הששים, שלפיו רק היהודים שחיו בימיו של ישו אחראים לצליבתו, ולא היהודים בכל הזמנים, למרות אותו משפט נורא "דמו עלינו ועל בנינו" (מתי פרק 27 פסוק 25), ששמה הברית החדשה בפי היהודים, כדי לפטור את רומא מאשמת הצליבה, ופסוק זה מופיע בבשורה של מתי בלבד ואיננו מופיע בבשורות האחרות, ולעניות דעתי נוסף לאחר שהנצרות הפכה לדת האימפריה הרומית, ונוצר צורך פוליטי לפטור את האימפריה הרומית מאשמת הצליבה ולהעבירה אל היהודים. האזנתי פעם בתדהמה לדיפלומט ישראלי נלהב, שרצה להפיץ את הnostra aetate בכל מקום, ולא הבין שההחלטה הזו איננה אומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לצליבתו של האיש ישו, האדם בן-התמותה ישו, כפי שהינו בעיני היהודים, אלא משמעותה היא שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים, כי ישו איננו אדם אלא אלהים שהתגלם בבשר, ושמר על כמה תכונות אנושיות, כמו היכולת לחוש כאב ויסורים, אבל נותר אלהים שקם אחרי מותו לתחייה. והדיפלומט הישראלי הנלהב רצה שממשלת ישראל תפיץ בעולם החלטה שאומרת שהיהודים בני זמנו של ישו אחראים לרצח אלהים. ואכן הקתולים החכמים הקפידו שלא להשתמש בטקסט הזה במלה אלהים ולהשאיר אותו בלתי מובן ליהודים, שקיוו לקבל אחרי אלפיים שנות רדיפות, ובפרט אחרי השואה, זיכוי מרצח אלהים. לשוא. היהודים מתוארים בברית החדשה כמי שמבקשים את נפשו של ישו על לא עוול בכפו ומוסרים אותו לנציב הרומי שיצלבנו. וישו בתפיסה הנוצרית הוא אלהים, והיהודים בתפיסה הנוצרית הם רוצחי האלהים. האשמת היהודים ברצח אלהים היא חלק בלתי נפרד מן הדוגמה הנוצרית, היא בלב כתבי הקודש הנוצריים, בלב האמונה הנוצרית, ואי אפשר לשנות אותה.

להחלטה הזו רומזת כותרת הספר "בעת הזאת", שאף היא איננה נושאת חן בעיני האב נויהאוז. nostra aetate  פירושו "בזמננו", הוא כותב, כאילו מדובר בתרגום לא מדויק. אבל מן הסתם לא נעם לו הרמז לדברי מרדכי לאסתר: "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו", שבכך רומז השם העברי הטעון גם לתקופת השואה וגם לשתיקה, נקודה רגישה מבחינתה של הכנסיה הקתולית. בכלל רוצה האב נויהאוז שמה שהוא מכנה מהפכה ביחס הכנסיה ליהודים, יישפט בהקשר רחב יותר של העידן המודרני. אבל לדידם של היהודים השואה מספקת הקשר רחב דיו, ובכל מקרה זהו נושא הספר.

לפי נויהאוז הבעיה העיקרית היא בכלל יחס הבוז של היהודים בישראל לנוצרים, כי הכנסיה הקתולית היא כבר כל כך נהדרת ביחסה ליהודים, ורק היהודים עודם מתנהגים לנוצרים שלא כראוי. צר לי מאד על אלימות של יהודים כלפי נוצרים, על כנסיות שמחוללות לנגד עינינו ועל אנשי דת נוצריים שמותקפים בביריונות. ובכל זאת הנימה הזו, שאנחנו הקתולים השתנינו לגמרי לטובה, ואילו אתם, היהודים הרעים, צריכים להשתנות כמונו, מקוממת. מדינת ישראל ותושביה מחויבים להגן על הקהילות הנוצריות ואסור להם בשום אופן לפגוע בנוצרים ובפולחניהם, מהסיבה הפשוטה שאסור לפגוע באנשים ובאמונתם, ומי שעושה זאת איננו עובר רק על החוק אלא גם על כללי מוסר בסיסיים ביחסים בין בני אדם. אבל להשתמש בכך כדי לפאר את הכנסיה שרודפת וטובחת יהודים אלפיים שנה, שבפסחא מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד מסרו היהודים את אלהים להיצלב ובחג המולד מספרת למאמיניה בכל הגילאים כיצד טבח המלך היהודי הורדוס את פעוטות בית לחם, כנסיה שכל תרבותה, אמנותה, ספרותה, המוסיקה שלה, כולן רוויות בשנאת יהודים אינסופית שאי אפשר לנקות אותה כי היא כה מושרשת ומעוגנת בתרבות, מתבקש שתהיה יותר צנועה, הן בחלוקת שבחים לעצמה, הן בהטפות המוסר שלה ליהודים.

וכל זה הזכיר לי את ההקשר שבו התוודעתי לאב נויהאוז ופניתי אליו, תחילה בטלפון ואחר כך לבקשתו בדוא"ל, וזה היה לפני זמן רב, אך כפי שציפיתי לא זכיתי לתשובה. אני אפילו מבינה מדוע. ביקשתי לעיין בעזבונה של מריון רייך המנוחה ששמור ב"נציגות יעקב הצדיק" שהוא עומד בראשה, ומריון רייך היתה אחותה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, וכל זה התרחש עוד בעיצומו של המשפט על עזבון מכס ברוד, שעדיין, למרות הפסיקה בשתי ערכאות, לא הגיע לספרייה הלאומית, בירושלים ואינני יודעת מה קורה בנידון. אבל ענייני במריון רייך נבע מסיבות אחרות.

בעת תחקיר שערכתי עבור הספריה הלאומית לצורך תביעתה להעביר לרשותה את עזבון מכס ברוד על פי צוואתו, מצאתי בגנזך המדינה תיק של משרד החוץ שהתייחס לביקורו של מכס ברוד בפראג בחודש יוני 1964, לרגל פתיחת תערוכה מוקדשת לקפקא. משרד החוץ גילה עניין רב בביקור. וכך כתב למחלקת מזרח-אירופה יהודה נשיא, שכיהן באותה עת כציר בפראג, ביום ה-15 במרס 1964:

"בפגישה עם המנכ"ל בוינה לפני שבועיים שמעתי ממנו כי הסופר מכס ברוד עומד לבקר בפראג בעתיד הקרוב ע"פ הזמנה מאת אגודת הסופרים הצ'כיים וכנראה לרגל אירוע העומד לחול השנה לזכר פרנץ קאפקא. אולי יהיה זה לרגל יום השנה ה-40 לפטירת הסופר. המנכ"ל השמיע לי שיהיה רצוי מאד לעמוד לימינו של מר ברוד ולסייעו בעצה כשיהיה כאן וכשיתבקש מסתמא להשמיע דברים על פרנץ קאפקא ואולי גם על נושא אחר שיגלגלו לפניו מארחיו.

שמעתי בינתיים על הביקור הצפוי הזה גם משני מקורות מקומיים. מעניין לפרש אחד מהם, והוא – אחות מזכירתו של מכס ברוד. המעניין הוא, שהאחות הזאת קבלה לפני חודשים אחדים היתר יציאה מכאן לשם עליה לישראל, וזאת תוך גילוי מיוחד של רצון טוב מצד השלטונות ותוך הצעה מצדם, שאם רצונה בכך תוכל לקיים בידה את אזרחותה הצ'כית – דבר שהוא ההיפך מן הנהוג לגבי מהגרים. נמסר לי ע"י האחות, שהיתר זה ניתן לה לאחר שמכס ברוד פעל למענה אצל הממונה הצ'כי בישראל. יתכן איפוא שכאן ננקט ע"י הצ'כים צעד מיוחד המכוון לקנות את לבו של מכס ברוד, אולי לצורך נוכחותו באירוע הספרותי העתיד לבוא בפראג.

אני מניח שאקבל מכם הנחיות מפורשות בקשר לביקור בבוא העת. בוודאי ברור לכם, שאת המשאלה שהשמיעני המנכ"ל אוכל למלא רק אם מכס ברוד מצדו ירצה בכך ויקפיד לקיים מגע אתי. חזקה על מארחיו, ועל מי שעינו פקוחה עליהם, שישתדלו לטשטש את הרקע הישראלי של האורח, ולכן אפשר שלי לא תהיה הגישה אליו ואל האירוע שישתתף בו כל כך קלה.

דרך אגב, עלייתה של האחות הנ"ל עוד אינה מובטחת, ודוקא מצדנו. המקרה אינו פשוט ואנו מתכתבים עליו עם המחלקה הקונסולרית.

בברכה,

יהודה נשיא.   

מדיווח נוסף של יהודה נשיא מיום ה-24 ביוני 1964, התברר כי הביקור נחל הצלחה רבה, וברוד זכה לכבוד רב שמעט ממנו נפל גם בחלקו של הציר הישראלי. בפתיחת התערוכה נשא ברוד נאום מעניין על מקורותיו היהודיים של קפקא שהבאתי כבר את תרגומו כאן. התקשרתי ליהודה נשיא הקשיש וביקשתי לשוחח עמו על ביקורו זה של מכס ברוד, וקיויתי לשאול גם על אחותה של אסתר הופה. הוא ענה לי בקול רפה וביקש שאתקשר בשבוע הבא כי אינו בקו הבריאות. בשבוע הבא הזדעזעתי לראות מודעת אבל על מותו.

עניינו של משרד החוץ בהצלחת ביקורו של מכס ברוד ובשיפור היחסים עם צ'כיה והגוש המזרחי הניע כנראה את גלגלי הבירוקרטיה, וביום ה-26 באפריל 1964, כותב מכס ברוד לידידו המשורר ש. שלום, כי ביום ה-25 במאי תגיע לישראל מפראג אחותה של אסתר הופה "כעולה חדשה בארץ", ולדבריו "ההתרגשות תהיה רבה, כי המשפחה היתה מפורדת מזה 25 שנה. ביום זה של פגישה מחדש יידחה כל אירוע אחר."

שמה של האחות נודע לי רק שנה לאחר מכן, מצוואה מוקדמת של אסתר הופה שנמצאה באחת מכספותיה, שבה הורישה כסף לאחותה מריון רייך, אם תמות אחריה. אבל מריון רייך נפטרה שנים רבות לפניה בשנת 1977, לאחר שחיתה בירושלים שלוש-עשרה שנים, והיתה פעילה בקרב יהודים מומרים, ואף הורישה את כספה לקהילה זו, שפועלת במסגרת "נציגות יעקב הצדיק" של הכנסיה הקתולית, שקודם לכן לא ידעתי על קיומה. מריון רייך נקברה, לדברי האב נויהאוז על פי בקשת הפטריארכיה הלטינית, במנזר אחיות ציון בעין כרם. מנזר אחיות ציון הוקם אף הוא על ידי יהודי מומר, אלפונס רטיסבון, שהקים גם את מנזר רטיסבון. נציגות הכנסיה הקתולית בירושלים איננה מסתירה את חיבתה ליהודים מומרים, והמסר הזה דוקא איננו מצביע על מהפכה ביחסה ליהודים.

העניין שלי במריון רייך התעורר תחילה עקב קשריה עם מכס ברוד, שתהיתי על יחסו אליה, אך גם תולדות חייה ונסיבות התנצרותה עוררו את סקרנותי. האם התנצרה בתקופת השואה, כדי להציל את חייה, או בנסיבות אחרות? האם כמו הרבה יהודים אחרים, הסתתרה בימי המלחמה במנזר, וכך התחברה לדת הקתולית, ואם לא, איך בכלל שרדה את המלחמה בצ'כיה? אלו חיים היו לה תחת המשטר הקומוניסטי, והאם רצתה לעלות לארץ כדי להתאחד עם משפחתה, או אולי סבלה מהמשטר? מה גרם לה לבוא לארץ כנוצריה, ולחיות לא ליד אחותה בתל-אביב, אלא דוקא בקהילה קתולית בירושלים? האם בחרה בכך או נדחקה לכך, משום שהתקשתה למצוא את מקומה בחברה היהודית בישראל? אני מתקשה להאמין שיתאפשר לי לעיין בעזבונה ואולי למצוא שם תשובות לשאלות אלו, אבל אולי יתעניין מישהו מהקוראים בגורלה ואולי יצליח בכך יותר ממני.