עוד מחברת שחורה של מרטין היידגר

כבר כתבתי כאן על הפולמוס המחודש שהתעורר בגרמניה ובצרפת על האנטישמיות של מרטין היידגר, בעקבות פרסומן המתוכנן במרס הקרוב של "המחברות השחורות" שלו, מחברות שבהן כתב לעצמו גרעיני רעיונות ומחשבות שפיתח מאוחר יותר בכתביו או התיחסויות לאירועי היום. אופיו של הפולמוס, שבו ניסו מצדדיו של היידגר להפריד בין תמיכתו הנלהבת בנאצים לבין רגשותיו כלפי יהודים, כאילו הדבר אפשרי, ולסמוך את דבריהם על כך שתלמידיו היהודים של היידגר, ובעיקר חנה ארנדט, סלחו לו, טענה שבעצמה יש לה ניחוח אנטישמי של "טובי ידידיו היו יהודים", קומם אותי מאד, אבל הוא גם עורר תגובות וגילויים נוספים שמצאתי בהם עניין. אחד מהם היה מכתבו של הסופר היהודי החי בצרפת ז'ורז' ארתור גולדשמיט, שנולד בגרמניה בשנת 1928 והסתתר בתקופת השואה באלפים הצרפתים. המכתב פורסם ב"די צייט" בגיליון 6 מיום ה-30 בינואר 2014, ואני מפרסמת אותו כאן כלשונו:

"לודוויג לַנְדְגְרֶבֶּהLandgrebe  האסיסטנט האחרון שלהפילוסוף אדמונד הוסרל בין 1923 ו-1927, הכיר טוב מאד את מרטין היידגר. הוא אפילו היה מחליפו בשנת 1964 בקתדרה שלו בפרייבורג. לנדגרבה הציל חלק מארכיונו של הוסרל כשהבריחו תחילה לפראג ואחר כך ללוון (בבלגיה). הוא היה גם המו"ל והעורך של ספרו של הוסרל "ניסיון ומשפט" שנכתב בקצרנות גבלסברגר, שהוא היה בין המעטים שעוד יכלו לפענח.

מכיוון שלנדגרבה היה נשוי ליהודיה, לאחותי אילזה-מריה גולדשמיט, נאסר עליו לכהן במישרות בתקופה הנאצית וגם להחזיק במישרת הוראה ציבורית. רק בשנת 1947 הפך לפרופסור לפילוסופיה בקיל, ואז בקלן. לנדגרבה סיפר בשמחה הרבה אנקדוטות יפות ומשעשעות על פיזור-הנפש המפורסם של הוסרל. אבל לעתים קרובות חזר להיידגר, איך בימי רביעי, לאחר הרצאתו, בא בכל פעם לנום את שנת הצהריים אצל הוסרל, במשך כמה שנים, וכיצד הוסרל אמר פעם ללנדגרבה בראשית 1937: "כן לנדגרבה, מרטין כבר לא בא יותר, אני כבר יודע למה."

מלבד זאת היידגר לא היה צריך לאסור על הוסרל להיכנס לספריית האוניברסיטה, כי הוא אף פעם לא נכנס אליה ממילא. כל הספרים שהוא נזקק להם היו ברשותו.

כאשר ביקרתי בשנת 1954 את הסנדקית שלי, גברת אלן ריימיש, בפרייבורג בברייסגאו, סיפרה לי אחת מחברותיה, גברת פייסט, שהיתה בעלת דירתו של אדמונד הוסרל, כיצד במרס 1938 ביקרה כמה פעמים אצל היידגר כדי להציע לו לשכור את דירתו של הוסרל ברחוב לוֹרֶטוֹ עבור המכון לפילוסופיה, כדי שהוסרל, שכיהודי אסור היה לו כעת לשכור דירה, יוכל למות בשלוה בביתו, דבר שהיידגר סירב לו בכל פעם בתוקף. אנקדוטות יכולות לסייע גם להבנת הפילוסופיה, או ליתר דיוק "החשיבה".

ז'ורז' ארתור גולדשמיט

נדמה לי שגולדשמיט הביא את סיפורו של לנדגרבה על היידגר לא רק כדי לספר על היידגר, אלא גם כדי לספר את סיפורו של לנדגרבה ההגון, ששמר אמונים למורו ולרעייתו היהודים. היידגר לא נהג כמוהו.

עוד גילוי מעניין שהביא הפולמוס הוא קיומה של מחברת שחורה נוספת של היידגר מתקופה רגישה במיוחד – השנים 1946-1945 (התיארוך משוער ואיננו מצוין במפורש בטקסט), בידי חוקר הספרות סילביו פִיאֶטָה Vietta. כותרתה המקורית: "הערות 1". כתבי "די צייט" אלכסנדר קאמן ואדם סובצ'ינסקי, במקרה או שלא במקרה שניהם יהודים, כותבים עליה בגיליון 5 מן ה-23 בינואר 2014:

סילביו פיאטה טוען שאין במחברת שום דבר אנטישמי: "במחברת השחורה שלי אין אפילו משפט אחד נגד יהודים, אף מלה אנטישמית. זה היה זמן הרסני, שביטוי הפילוסופי אצל היידגר מצוי במושגים כמו "מצוקה" ו"חורבן", חורבן פנימי וחיצוני. אחרי כל ההתנסויות של הנאציונלסוציאליזם מה שמרכזי עבור היידגר הוא "ההתחלה האחרת": התרחקות מחשיבה טכנולוגית של מדעי הטבע, שלדעתו נושאת באשמה לצורות של כיבוש, עקירה וחורבן עלי אדמות, מעל לכל בעת החדשה, שכוללת גם את ההיסטוריה הקולוניאלית עם זוועותיה. בהקשר זה הוא הציג לאחר 1937 גם את הרייך השלישי כצורה של "ניהיליזם".

אי אפשר לקרוא את הדברים האלה מבלי לחשוב שהטכנולוגיה ומדעי-הטבע שהורסים את האדם והחברה מיוחסים בחשיבה הנאצית ליהודים. לאורך כל דבריו מנסה פיאטה לרמוז לכך שהיידר התנגד לרייך השלישי, אבל מתאר בעצם חשיבה נאצית מובהקת שיסודה הוא רומנטי אנטי-טכנולוגי ואנטי-מודרניסטי, המאדיר את הטבע הגרמני והאכר הגרמני, שכן הטכנולוגיה והמודרניות מזוהים עם היהודים, ומסומנים כיסוד זר והרסני ל"אורגניות" הלאומית והחקלאית הגרמנית. גם תיאור הנאציזם כסוג של קולוניאליזם איננו אלא זילות של הנאציזם ופשעיו. קו זה נשמר בכל דבריו של פיאטה:

די צייט: 1945 היא שבר תקופתי דרמטי. יש במחברת מחשבות קונקרטיות על כך?

פיאטה: זה נשאר מטושטש, כי היידגר, במסגרת ההיסטוריה של "שכחת ההוויה" שלו לא ראה כלל כשבר טוטאלי. אירופה והחשיבה האירופית נמצאות בתהליך של חורבן הווייתן. מכאן הוא קופץ קפיצה שתחילה מרגיזה אותנו להיסטוריה של המדע ולראשית העת החדשה. מבחינתו יש קשר בין דקארט לבין הרייך השלישי, מכיוון שדקארט חשב על צורה של שליטה של האנשים במרחב, שהתגלתה ברייך השלישי באופן מזעזע במיוחד כחשיבה אדנותית "מכאנית".

די צייט: אבל הוא ראה גם את היהודים כביטוי של מודרניות חסרת-שורשים.

פיאטה: זה יכול להיות. הוא ראה בהם את ה"רוח החשבונאית" בפעולה ובכך לגמרי התעלם מכך שהיהודים נדחקו למקצועות מסוימים. אבל מוקד הביקורת נותר חד-הצדדיות של הרציונליות, דבר שאין לו שום קשר לאנטישמיות. הביקורת של היידגר על היהודים היתה ביקורת של ציויליזציה, לא גזענות.

די צייט: יש הרואים זאת אחרת. תלמידו היהודי קרל לויט שהיגר מגרמניה, סיפר שבשנת 1936 היידגר ענד לפניו ברומא את סמל המפלגה הנאצית.

פיאטה: אני דיברתי על כך עם מרטין ואלפרידה היידגר  ושניהם הבטיחו לי, שעל הז'קט שלו שדמה למדים היתה סיכה אבל לא סמל מפלגה. חנה ארנדט לא היתה מתפייסת איתו אחרי המלחמה לו היה אנטישמי מוצהר. אסור לנו לשכוח שהיידגר היה נגד כל מה שגילם את המודרניות: נגד שלטון הרציונליות, נגד הטכניקה הטוטליטרית, שהוא כינה ה"כַּן", אמריקאיות, בולשביזם, ליברליזם – ואז בין הרבה אחרים גם נגד ה"חשיבה החשבונאית" של היהודים.

כן, היידגר היה נגד האמריקאיות, הבולשביזם, הליברליזם, הרציונליות והטכנולוגיה, ובקיצור כל מה שהתודעה הנאצית מזהה עם "היהודים". אבל חנה ארנדט התפייסה איתו. כנראה. מה שזה לא אומר. מה היו הגרמנים עושים בלעדיה.

כיצד הגיעה המחברת לידי פיאטה? אביו, הסופר והמסאי אגון פיאטה, העריץ את היידגר וכתב עליו כבר בימי רפובליקת ויימאר. בשנת 1931 החלה ביניהם התכתבות. אגון פיאטה הצטרף בשנת 1937 למפלגה הנאצית, ערך את עיתון התרבות "איטליה" ובשנת 1941 נשא לאשה את דורותיאה פלדהאוס שלמדה משפטים ברומא. מאוחר יותר קשר קשרים עם חוגים מחתרתיים בהמבורג ולכן נמלט לאיטליה והסגיר את עצמו לידי בעלות-הברית. לאחר המלחמה שב פיאטה לגרמניה והתיישב בדרמשטאט, באותה עת קשר הזוג פיאטה קשרים אישיים עם הזוג היידגר, והיידגר הסביר לסילביו בן השתים-עשרה בשעת טיול בגן: "אתה יודע, הירוק הזה בשביל מדען הטבע בעצם איננו כלל ירוק, אלא תדירויות, גלים". פיאטה הבן לא ידע שהיידגר הסביר לו באותו רגע איך חושב יהודי.

באותם ימים החל היידגר לנהל רומן עם דורותיאה, אמו של סילביו פיאטה, ונסע עמה לחגוג את יום הולדתו באקס אן פרובאנס שבה בילה שנה קודם לכן עם רעייתו אלפרידה. הרומן גרם לגירושי הזוג פיאטה. לדברי סילביו פיאטה אמו הדפיסה רבים מכתבי ידו של היידגר והוא העניק לה אותם במתנה, וכך הגיעה לידה המחברת שעברה לרשותו. הסיפור הזה גורם לי לחייך. הוא כל כ דומה לסיפור שסיפרו בנותיה של אסתר הופה, אהובתו של מכס ברוד, שברוד העניק לה במתנה את כתבי היד של קפקא ושלו עצמו מכיוון שהדפיסה אותם מכתבי היד. זה היה שקר לגבי מכס ברוד ומן הסתם זה שקר גם לגבי היידגר. אנשים שכתביהם חשובים להם והם מתכננים מראש את פרסומם כפי שהיידגר אכן תיכנן מראש אינם מעניקים כתבי יד במתנה, גם לא לאהובותיהם. העובדה שכתבי יד נופלים לפעמים לידי אהובות ויורשיהן נובעת מנסיבות החיים ולא מכוונה תחילה. בכל אופן גם סילביו פיאטה מנהל משא ומתן על מכירת המחברת לארכיון לספרות גרמנית במרבאך, ששם נמצאים כל כתבי היידגר ושם אכן מקומם. לכתביהם של הסופרים היהודים קפקא וברוד ישנם מקומות ראויים יותר וחברה ראויה יותר.

שנה לאחר גירושי הזוג פיאטה מתה דורותיאה מסרטן וחודשים ספורים אחריה נפטר במפתיע גם אגון. סילביו בן השמונה-עשרה ואחותו איוונה בת האחת-עשרה נותרו באחת יתומים משני הוריהם. היידגר חש רגשי אשמה, אימץ את סילביו והסדיר את לימודיו בפרייבורג. אין ספק שסילביו פיאטה חש כלפיו רגשות סותרים. למרות מה שכתבתי קודם אני מקוה שארכיון מרבאך ישלם לו הרבה מאד כסף עבור המחברת. ראשית מפני שלארכיון הגרמני הזה, שהוא ארכיון פדרלי, יש הרבה מאד כסף, ומוטב שיוציא אותו למטרות ראויות, ושנית מפני שנדמה לי שמגיע לסילביו פיאטה פיצוי על מה שעבר בחייו בגינו של היידגר. כדברי גולדשמיט הקשיש, אנקדוטות אכן יכולות ללמד הרבה על אנשים ועל החשיבה שלהם, יהא ערכה מה שיהיה.      

מכס ברוד על אכזריות ביצירת קפקא

זמן קצר אחרי עלייתו של מכס ברוד לארץ ישראל בשנת 1939, הוא החל לפרסם בעיתון "דבר" טור שבועי שכותרתו "פנקס קטן". הוא כתב בגרמנית והטקסט תורגם לעברית, לפחות בחלק מהמקרים על ידי לאה גולדברג, שהיתה גם מבקרת התיאטרון של "דבר" ובתפקידה זה גרמה למכס ברוד עוגמת-נפש גדולה בביקורותיה על מחזות שעיבד והעלה בתיאטרון "הבימה", ראה רשימתי "מכס ברוד נעלב מלאה גולדברג". בגיליון מיום ה-27 במרס 1942 פירסם ברוד טור שעסק בשאלת האכזריות ביצירתו של קפקא, בעיקר בסיפורו "מושבת העונשין", שמשום מה מתרגם הטור, שאינני יודעת אם זו לאה גולדברג או מתרגם אחר, כינהו כאן "מסע העונשין", וככל הנראה לא הכיר את הסיפור המקורי, שכפי שעולה מדברי ברוד טרם תורגם לעברית, ואולי יותר משהטור מתעמק ביצירתו של קפקא, הוא מהדהד את מוראות הימים ההם. אני מעתיקה כאן את הטור כלשונו בכתיב המקורי:

פנקס קטן

פראנץ קאפקא והאכזריות

זה מקרוב סיפרו לי על מקרה דלקמן: מישהו פסק פסק-דין שבגסות רוח, בשטחיות וללא כל ביסוס פנימי, ועם כך נסתמך על קאפקא.

ובכן אפילו הדבר הטהור והגדול ביותר שנכתב על ידי הסופר איננו מובטח מסילוף מוחלט... ערבוביה כזאת שוררת בעולם! נכון הדבר, ביצירותיו של קאפקא מוצאים אנו תיאורים רבים של אכזריות וקשיחות ללא פשרה. אך אם מאמין מישהו שאכזריות וקשיחות ללא פשרה הנם אידיאל החיים שבחזון קאפקא שלנו , צריכים היינו להגיע לידי מסקנה כי כל מושל מחוז של הנאצים המתעלל ביהודים, בצ'כים וכו' הוא מחסידי פראנץ קאפקא. בסיפורו "מסע העונשין" מתאר קאפקא הוצאה להורג איומה. מפקד המושבה המציא מכונה המבצעת את הרצח. ומהו המשפט לפני הוצאת [כאן הוכנסה בטעות השורה שמקומה שתי שורות אחר כך] את דינו הוא: האשמה אינה מוטלת בספק לעולם". ההוצאה להורג עצמה הריהם עינויים הנמשכים שתים עשרה שעות. ומובן, בתיאור נדמה לנו, כי חשים אנו מעין סיפוק מן האכזריות, מעין סאדיזם. – אך מה רוצה קאפקא להגיד בסיפור שלו? כמו כמעט כל דבר אשר כתב הסופר הזה הוא הטחה כלפי שמיא. זהו החזרה על ספר איוב, שגם לו לא נייחס, כידוע, כוונות סאדיסטיות, אף על פי שהגבור (איוב) סובל שם עינויים רבים שבאכזריות ואי צדק. הרי ברור כי מחבר הספר איוב כמו גם פראנץ קאפקא אינו מתאר אלא את עובדות החיים: כך ולא אחרת יקרה את האדם בעולם, כך מתענים האנשים, ואיכה נאמינה עוד באותו הצדק? קאפקא כותב כפי שהחיים והמציאות כופים עליו, כמו שהם, אכזריים ומכוערים. ואולם הוא איננו על צד האכזרים, חלילה, להיפך. מה שקאפקא עצמו חושב על החיים שאכזריותם ועינוייהם מתוארים כאן, דבר זה נאמר כאן (אם כי בהערה צדדית אחת) בבהירות גמורה. ואותו פסוק מכריע, שבו דוחה קאפקא את האכזריות היא כדלקמן: "לא היה כל ספק באי-צדק שבמהלך המשפט ובאי-אנושיות שבהוצאת פסק הדין".

[מלים מחוקות] לאנושיות. המסקנות שהוא דרש היו, אמנם, נוקשות וחד-משמעיות לחלוטין. ואולם קשיחות זו חייבת לעמוד לימין האנושות, לשרת את אהבת-האדם.

אסור לחקות את קאפקא בצורת מסקנותיו, בחוסר הפשרה שלו, ולהתעלם מתוכנן, כאילו לא היה זה אלא קאפריסה פרטית. אם יגיד מישהו למשל "מהיום והלאה רצוני להיות רוצח", או "מהיום והלאה אחזור לשכרות שכבר נגמלתי ממנה". – הרי מסקנות והכרעות כאלו הן בצורת הנוקשה (אבל אך ורק בצורה) דומים לעקשנותו של קאפקא – אך בתוכנו הינן ההיפך הגמור מרוחו של קאפקא. כי כיצד יכול היה קאפקא להסכים שהשכרות, או משהו אחר מסוג הדברים הפרועים הללו, הוא מטבע ברייתו של האדם, האדם שהנו צלמו ודמותו של האלהים. קאפקא הכיר בדרגת-ערכין מוחלטת, ואסור למוד אותו בקנה מידה של יחסות, או, גדולה מזו, של אגואיזם. כל חייו לא היו אלא חינוך עצמי, מן הדרך הקלה והמפתה, לדרך הקשה של האנושי באמת.

קאפקא מלמד אותנו להתיחס בחומר הדין – לעצמנו ולאחרים. ואולם ברוח קאפקא יש הבדל אם חומר-הדין משרת את הטוב או את הרע. קיים הבדל בין טוב ורע. הקצין ב"מסע העונשין" של קאפקא המתלהב כל כך ממכונת העינויים, הרי הוא טיפוס הפאשיסט. כך תיאר אותו קאפקא, אף כי בימים ההם הפאשיזם לא היה קיים עדיין, וקאפקא דחה אותו בכל תוקף. הקצין הזה מתייחס בכל חומר הדין גם לעצמו, עד להקרבה עצמית – אך הוא משרת את הרע, את השיטה הריאקציונית הישנה. קאפקא מטיף לחומר-הדין הקשור באהבה אינסופית. החומרה הקשורה בהרס שולטת במדינתו של היטלר. אין ספק כי זה חומר-הדין – אך שני עולמות הם אלה.

דעתי היא, כי ראוי היה לתרגם לעברית דווקא עכשיו את הסיפור הזה – כתרומה אקטואלית למלחמת האידיאות של הדימוקראטיה (ההומאניות) נגד הפאשיזם, כמשהו היורד למעמקי מעמקים של הניגוד הזה ומשום כך גם מבהירו ומאירו באור גדול!  

                                                           מ. ברוד

מבין כל סיפוריו של קפקא "מושבת העונשין" הוא הסיפור שאינני מסוגלת לתרגם. בזמנו הכרחתי את עצמי לקרוא אותו, וזה עלה לי בייסורים רבים, כי הסיפור הזה, שהוא בוודאי מהמבריקים בסיפוריו של קפקא, מעורר גם גועל. מוזר שבמאמר הזה ברוד איננו מדבר כלל על ההומור והאירוניה של קפקא, שהוא כן מרבה להתייחס אליהם במקומות אחרים, ושממלאים כמובן תפקיד משמעותי בסיפור הזה, שבו מגיעה נטייתו של קפקא להגזמה סאטירית לשיאה המצמרר. אבל אולי אין זה מוזר בהתחשב באירועי התקופה. קפקא, שטוה את דמויותיו על פי הפקידות והקצונה האוסטרו-הונגריות הנוקשות והשמרניות, שקוד נוקשה של כבוד מכתיב את כל צעדיהן, כולל התאבדות במקרה הצורך, לא חלם אפילו על זוועות הנאצים, שהפכו את הקיסרות האוסטרו-הונגרית הרקובה לזיכרון נוסטלגי. את העינויים המחרידים שאיפיינו את מערכת המשפט האוסטרית עד תקופתו של יוזף השני (שנות שלטונו 1890-1880) הכיר קפקא רק מן הספרות, בוודאי שלא חלם שגרועים מהם עוד ישובו. מאד לא נוח לי עם הזיהוי שמזהה מכס ברוד את דמות הקצין ב"מושבת העונשין" עם דמות הפאשיסט. בפאשיזם ובנאציזם היה תמיד יסוד חזק של פריעת חוק וביריונות. הם היו משטרים מהפכניים שעירערו על ערכי האנושות הבסיסיים ביותר, והציות לחוק מעולם לא עניין אותם במיוחד, אלא כאמצעי להצדקת אכזריות – ממילא אכפו תמיד את החוק בסלקטיביות רבה. קפקא בסיפורו חקר דוקא את אכזריותו של הציות לחוק שאין לו גבול ושנתפס כיסוד מכונן של הכבוד העצמי, ציות שאוהבים לזהות שלא בצדק עם המשטר הנאצי, שעודד רצח ושוד ולא ציות לחוק והשתדל להוציא מכל אדם את מירעו. הקצין ב"מושבת העונשין"  נוטל פיקוד ונוטל אחריות, והתוצאה היא מזעזעת לאין גבול. לפאשיזם אין שום קשר לכך, אבל קפקא בימיו הקצרים חי את תקופתו, וברוד ששנות חייו היו כפולות מאלה של חברו, חי את הטראומה של תקופתו, וניסה להעניק לסאטירה האוסטרו-הונגרית של קפקא פרשנות ברוח הזמן. אולי לא יכול היה אחרת.

ספר תרגומי קפקא שלי

קריסת תיק הרצח בבר-נוער

מאז אתמול אני חושבת כל הזמן על הרצח בבר-נוער וגם חזרתי לאינטרנט וקראתי דברים שכבר קראתי בעבר ושוב הזדעזעתי מהם. אייל גרוס כתב היום ב"הארץ" על הכאב ותחושת הכישלון שהוא מרגיש שותף לה, אולי מפני שהוא איש משפט. אני לא אוהבת שאומרים שהכישלון של כולנו, כי זה מאפשר למי שבאמת אחראי להתחמק מאחריות, ואין סיבה שנעשה לאחראים את ההנחה הזאת. אני גם לא מרגישה שהטראומה שלי מהרצח בבר-נוער, שחיזקה את הטראומה מהדקירות במצעד הגאוה בירושלים בשנת 2005, שכבר אז הבנתי שיכול גם להיות רצח, שהילדים שלנו בסכנת חיים בשל היותם הומוסקסואלים, הטראומה הזאת לא מתחזקת אצלי עכשיו בגלל שתיק הבר-נוער קרס כי מלכתחילה לא היה לי שום אמון בפיענוח של המשטרה, שנראה יותר כמו ניסיון עיקש להטיל על ההומוסקסואלים עצמם את האשמה ברצח, ולהעביר מסר שההומוסקסואלים קיבלו את מה שהגיע להם, שזה מתן לגיטימציה לרצח נוסף. לכן הפיענוח הזה והאופן שבו המשטרה מיהרה להציג אותו לציבור היה בעצמו טראומה בשבילי ולא הקלה, והיתה לי תחושה פנימית מאד חזקה שמדובר בתיק תפור בתפרים גסים, לכן לא הופתעתי אתמול מהחדשות שכמעט ציפיתי להן. את האמון במשטרה איבדתי כבר מזמן, כשנוכחתי שלפושעים יש יותר חברים במשטרה מאשר לאנשים הגונים וכל הפרשות שמתפוצצות עכשיו רק מבליטות ברמה הציבורית את מה שהרגשתי ברמה הפרטית, שהמשטרה יותר עוזרת לפושעים מאשר מגינה על אנשים הגונים שסובלים מהם. זה לא היה כך בעבר ואני לא יודעת מה השתנה ומדוע, אבל עובדה היא שהתחושות שלי הן כלליות ולא פרטיות. אני גם לא מאמינה כהוא זה לטענות שהמשטרה השקיעה במיוחד בתיק הזה. מיד לאחר הרצח בבר-נוער – כבר התיחסתי לכך בעבר – פיזרה המשטרה באמצעות כתבי המשטרה מסרים שהרוצח חייב להיות הומוסקסואל בעצמו ומבאי המקום, בניגוד גמור לכל מה שאומר ההיגיון, אבל זה אופיין של דיעות קדומות, שהן מנוגדות להיגיון, כי הן מבוססות על אמונת שוא. מי שמתאמץ כל כך להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם לא יטרח יותר מדי לחפש את הרוצח. בפועל המשטרה לא עשתה הרבה. את נשק הרצח מצאו אזרחים לגמרי במקרה, והמשטרה לא ניצלה את מציאת הנשק כדי להגיע לרוצח. משטרה חייבת לדעת להגיע באמצעות כלי הנשק לרוצח, במיוחד במדינה קטנה כמו שלנו, שרוב הנשק שמסתובב בעולם הפשע שלה הוא נשק שהגיע מצה"ל, ונשק שהיה בצה"ל או נגנב מצה"ל הוא נשק שהפרטים שלו רשומים ומתועדים ואפשר לאתר אותם אם באמת עובדים קשה. המשטרה לא עשתה הרבה חוץ מתידרוך עיתונאים. את כלי הנשק הביאו לה וגם עד המדינה פנה אליה ביוזמתו, אחרי שהוא כבר ניסה בעבר להפליל את יעקב פליסיאן, האח הבכור של חגי פליסיאן, ברצח סוכן משטרתי, ולא זכה לאמון, והעניין הזה, שגם הוא כבר התפרסם במשדר של "עובדה", היה צריך להדליק נורה אדומה. כל השתלשלות העניינים בתיק הזה היא מפוקפקת בכל נקודה ונקודה שלה ולכן אין סיבה אמיתית להתפלא על התוצאה.

כאב ואימה אני כן חשה מאותה סיבה שחשתי אותם כל הזמן, מכך שיש אנשים שמסוגלים לרצוח בני נוער שהם אולי הומוסקסואלים, כי בגיל הנעורים עוד שום דבר איננו מקובע ובטוח, בכלל מזה שיש אנשים שמסוגלים לרצוח בני נוער מסיבה כלשהי, מכך שהרוצח אולי מסתובב חופשי ואולי לא יימצא לעולם, מכך שאת הנזק שנגרם להומוסקסואלים מכל הסיפור המגעיל של שאול גנון, שכבר אינני יודעת מה אמת בו ומה שקר מכל מה שפורסם ושלא פורסם, כבר אי אפשר לתקן, מכך שהשנאה יש לה תכונה שהיא מזינה את עצמה ומולידה שנאה נוספת שסופה מי ישורנו, וגם ממה שעוד עלול להתגלות אני חשה אימה, כי יש לי תחושה שבעצם איננו יודעים עדיין דבר, ואולי מה שיתגלה לנו בעתיד יהיה עוד הרבה יותר נורא מכל מה שכבר ידענו.

תמר גוז'נסקי על עבודת נשים

ספרה של תמר גוז'נסקי "לחם עבודה" הוא ספר לא עבה שכתוב בתמציתיות ואפילו ביובש מסוים, מחולק לפרקים קצרים על פי ענייניו, אבל הקריאה בו מכה בקורא כמו פטיש. לא מפני שהדברים מפתיעים או בלתי ידועים, אלא שהאופן הפשוט והבהיר שבו מוצגת מציאות התעסוקה הישראלית שכה רבים, שלא לומר רבות מאיתנו חוו וחווות – תוך הצבעה על ההקשרים הבינלאומיים האידיאולוגים והפוליטיים של מדיניות ממשלות ישראל – מכאיב כמעט כאב גופני. שום דבר בספר איננו מופשט או תיאורטי בלבד – הכל שואב ונובע ממציאות חיינו.

אם יש שורה תחתונה לספר הזה היא שהכל הוא מדיניות – פערי השכר, הפגיעה בשירות הציבורי, הכל נובע מאידיאולוגיה וממדיניות מחושבת, שמנהלת את המדינה כאילו היתה עסק פרטי שכל מטרתו הוא לחסוך כסף ולא לשרת את האזרחים, ותוצאתו היא פגיעה גם באזרחים כפרטים וגם בשירות הציבורי,  

וכן, זה ספר מאד עצוב למי שהאמין בכל מיני דברים שהתגלו כאגדות. ולגבי הנשים עוד יותר. כך גוז'נסקי:

"האשליה שהשכלה תשמש לנשים מקפצה לעלייה בסולם ההכנסות הכללי – התבדתה. במחקר שבחן את הניידות בחמישוני השכר של עובדים קבועים בשנים 2005-1995 נמצא, כי בתקופה זו חלה ירידה חדה בניידות של הנשים בסולם ההכנסות וגבר הקושי שלהן להיחלץ מתחתית סולם השכר: גם ב-2005, בחמישון התחתון של ההכנסות נמצאו שליש מהעובדות, אך רק עשירית מהעובדים הגברים, ואילו בחמישון העליון התהפכה התמונה: פחות מעשירית העובדות נמצאו בחמישון העליון, וזאת לעומת שליש מהעובדים הגברים." (גוז'נסקי מסתמכת על מחקרה של מירי אנדלבד "ניידות ואי שיוויון בשכר בישראל",מינהל המחקר והתכנון של המוסד לביטוח לאומי).

כיצד מתבצע הליך האפליה בפועל מתארת גוז'נסקי בכמה פסקאות כה תמציתיות שאני מעתיקה כאן כלשונן, כי קשה לתמצת עוד יותר מכך:

"היתרון של ביטחון תעסוקתי ושל שעות עבודה מוגדרות מראש, המותנה בהיות מקום העבודה מאורגן, תרם לריכוז נשים במגזר הציבורי ובענף הבנקים הפרטיים. אולם כדי שיתרון זה עצמו יישאר בתוקפו, על הנשים המועסקות בתחומים אלה לנהל מערכה מתמשכת נגד ניסיונות האוצר לבטלו.

שני תחומי התעסוקה האלה (המגזר הציבורי והבנקים) הם בעלי השיעור הגבוה יחסית של עובדים שהם חברי איגודים מקצועיים המועסקים במסגרת הסכם קיבוצי. מכאן שהעובדות הן רוב בקרב העובדים המאורגנים ובקרב העובדים הנאבקים, השובתים והמוחים.

הנשים הן רוב בין חברי האיגודים המקצועיים הגדולים – הסתדרות המעו"ף (פקידים), האחיות, שני ארגוני המורים, הן הרוב במערכת החינוך, במערכת הבריאות, ברשויות המקומיות, במערכת הרווחה,  בבנקים – בתחומים שבהם יש עדיין משקל רב לעבודה המאורגנת.

אולם למרות זאת אין תהליך של פמיניזציה בהסתדרות ובארגוני המורים, הפועלים מחוץ לה. העניין אינו רק במי שעומד בראש הארגון – גברים עומדים בראש הסתדרות המעו"ף וארגוני המורים, ורק בראש ארגון האחיות עומדת אשה. העניין הוא באימוץ מדיניות ההולמת את הפמיניזציה של המקצועות ושל הענפים.

ההסתדרות והאיגודים המקצועיים שמחוץ לה נכנעו בדרך כלל ללחץ של האוצר להאריך את שבוע העבודה במגזר הציבורי. בהסכמי עבודה שנחתמו בשנים האחרונות הוארך שבוע העבודה של המורים (היסודיים והעל-יסודיים) ושל הרופאים. האוצר תובע את הארכת שבוע העבודה כתנאי לשיפור בשכר, וזאת כדי להפחית את התשלום לשעה: לקצץ בתשלום עבור שעות נוספות ומטלות נוספות: ולהקטין את הלחץ להגדלת מספר התקנים.

כאשר למאה אלף מורות בחינוך היסודי הוסיפו במסגרת הסכם "אופק חדש" עוד 12 שעות עבודה שבועיות (למשרה מלאה), וביטלו במקביל את התשלום עבור שעות נוספות שקיבלו המורות עבור עבודה שאינה הוראה בכיתה וכן תוספות אחרות – השיג האוצר את המטרות שלו על חשבון המורות. אולם מערכת ההסברה של האוצר, שתיארה את המורות כ"בלתי מתאמצות בעליל", ואשר התנתה תוספת שכר בתוספת עבודה, הפילה בפח את רוב המורות. עיקר האחריות לתוצאה הזאת מוטל על האיגוד המקצועי (הסתדרות המורים) ששיתף פעולה עם האוצר והציג את ההסכם כהישג גדול. מכאן ששיעור גבוה של עובדות במסגרת הסכם קיבוצי אין בו ערובה לניהול מדיניות ההולמת את האינטרסים של השכירות האלה."

מדוע משתפים ארגוני עובדים וועדי עובדים פעולה עם מדיניות הפוגעת בהם ובעיקר במי שהם אמורים לייצג – על כך בפרקים נוספים בספר.

רק בחטף מזכירה כאן גוז'נסקי אמצעי נוסף שמופעל באופן מיוחד כלפי נשים שראוי בעיניי להדגשה מיוחדת: האשמתן של הנשים בעצלנות ובחיפוש נוחיות, כאילו קל כל כך לתמרן בין מקום העבודה לבין גידול הילדים, שעולו נופל במידה מכרעת על האמהות, גם על אמהות עובדות ואולי בפרט על אמהות עובדות, שחלקן אמהות חד-הוריות. כמובן לא רק פקידי האוצר נוהגים כך. גם לימור לבנת, דוקא אשה בתפקיד שרת החינוך, השפילה את המורים והמורות ללא מעצורים כתירוץ לקיצוצים ופיטורים שבמסגרתם השליכה המדינה מורים ותיקים הקרובים לגיל הפנסיה או כאלה שלימדו מקצועות שאינם כלולים בבגרות, בפרט אמנות, מוסיקה, חקלאות ומקצועות דומים שמעשירים את התלמידים. כך הראתה הממשלה דוגמה לשוק העבודה הישראלי: לניצול, לגזל ולעושק הוסיפו גם חרפות וגידופים, עלבון והשפלה, חוויה שמכירה כל אשה שמנסה לעמוד על זכיותיה הבסיסיות. לימור לבנת אולי דיברה על מלחמה באלימות נגד נשים, אבל האופן שבו פעלה נגד המורים גם הוא אלימות, בעיקר נגד נשים.

למרות הצער ומצוקת העובדים החלשים בשוק העבודה הישראלי שהספר הזה מיטיב כל כך לתאר, אין סיבה להתייאש לגמרי – המדיניות שקיוותה להחליש ולשבור עובדים הביאה באופן בלתי צפוי להתאגדות של עובדים חלשים רבים ולמאבקים מקצועיים חוזרים ונישנים. תקוותן של הממשלות הניאו-ליברליות של ישראל לשבור את העובדים אחת ולתמיד הביאה גם לתגובות נגד שהממשלה לא צפתה. ההסתדרות ששיתפה פעולה עם הממשלה נגד עובדים חלשים ולא מאורגנים גילתה שהעובדים מתארגנים בלעדיה וכי העובדים שהשאירה בשולי הדרך מצאו להם ארגונים יציגים אחרים שמתחרים בה וקוראים תגר על בלעדיותה כמייצגת עובדים.

למאבקים אף פעם אין סוף, וגם אידיאולוגיות אינן נצחיות. את הספר הזה צריך לקרוא לא כדי להרים ידיים, אלא כדי לנקוט פעולה.

ועוד הערה שהתלבטתי אם היא נחוצה – ממש לא רק לקומוניסטים - ספר לכל מי שזכויות עובדים הן מעניינו.

תמר גוז'נסקי, לחם עבודה, מעמד הפועלים הישראלי: מבט עכשווי והיסטורי, הוצאת פרדס 2013