שמאלני מניאק שרמוטה

 

שמאלני מניאק שרמוטה. אלה דברי הנוסע לנהג המונית שלמה יצחקי, לפני שיצחקי סילק אותו מהמונית והוא הפליא ביצחקי את מכותיו ושבר את אפו. ליצחקי מבטא אשכנזי, ולפי תורת נתניהו ומשרתיו דוד אמסלם והד"ר להסתה מתחכמת אבישי בן-חיים, אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, ושמאלנים הם אנשים שמותר להכות עד מוות, וכמובן שמותר לקלל אותם בקללות גסות, ואם הם מוכים ונפצעים זו סיבה ללעג ולשמחה לאיד: "צפונבון קיבל שריטה". בעצם מעולם לא שמעתי את הביטוי "צפונבון" לפני ששמעתי אותו מאמסלם. לדידו של אמסלם, כלפי אשכנזים אסור לגלות חמלה. כשאשכנזים נפצעים צריך לשמוח. גם כשאשכנזים נרצחים צריך לשמוח, כפי ששמענו ממעריצו הנלהב של נתניהו איציק זרקא, צריך להלל ולשבח את היטלר על שרצח ששה מיליון אשכנזים ולייחל למותם של שאר האשכנזים (זה לא נכון היסטורית -היטלר בהחלט רצח יהודים ספרדים, אבל זה מתאים פוליטית). גם בהפגנה נגד הרפורמה בכנסת צעק מישהו במבטא מזרחי: שתישרפו כמו שהיטלר שרף אתכם בגרמניה. לרגע לא עלה בדעתו שהיטלר היה שמח לשרוף גם אותו, כי לפי תורת הביביזם רק אשכנזים נרצחו בשואה ולכן היטלר עשה טוב וצריך להעריץ אותו. ההערצה להיטלר משתלבת בהערצה לאשכנזי בנימין נתניהו, בלי שום מודעות לסתירה המובנית, ובשם ההערצה, שלא לומר הסגידה, לבנימין נתניהו, צריך להעריץ את היטלר ולברך על השואה. קצת דומה לאנטישמיות הנוצרית, שבשם הסגידה לישו היהודי שמתואר כבנו של אלהים וכהתגלמות של האל עצמו, בעל טבע כפול של אל ואדם כאחת, בשם הסגידה לישו היהודי מותר לשנוא את היהודים, לרדוף אותם ואפילו לרצוח אותם, שהרי כמו שהיהודים סירבו להכיר באלוהותו של ישו, כך מסרבים האשכנזים להכיר באלוהותו של נתניהו, ואי ההכרה באלוהותו של נתניהו היא העוול החמור ביותר, חמור בהרבה מכל עוולות מפא"י. על העוול הזה האשכנזים, שבהיותם אשכנזים הם שמאלנים בוגדים, כולם בני מוות, מלבד נתניהו בתפקיד ישו הנוצרי – נולד מרחם אשה, אבל שווה מעמד לאלהים, ומי שאיננו מכיר בו כופר בעיקר ודינו מוות.

בפינת הרחובות עזה והאר"י, כמה עשרות מטרים מביתו הפרטי של נתניהו ברחוב עזה שהוכרז כמעון רשמי, הוצבה עמדת די-ג'יי, שמשמיעה בקולי קולות מוסיקה מזרחית, נאומים של נתניהו ודברי תמיכה בנתניהו. זו היתה התגובה לקבוצת מפגינים קשישים שמאחר שההפגנה לפני ביתו של נתניהו נאסרה עליהם, עמדו בפינת הרחובות שממול, פינת עזה-בנימין מטודלה, עם שלטים "חובה להתנגד לדיקטטורה", ולפני שהתפזרו לביתם נהגו לשיר את התקוה. בליכוד הגיעו למסקנה שאין ברחוב עזה מספיק סגידה לנתניהו, שהרי אין די בבית המוקף חומות וגדרות ושלוש סוכות שמירה ומאבטחים רבים, בקטע רחוב שנחסם תדירות תוך חסימת התנועה ברחוב עזה שמקשר בין דרום ירושלים לצפונה, ובהתעללות מזדמנת בתושבי הרחוב שאינם סוגדים לנתניהו די הצורך, ורובם מתעבים את השכן שנכפה עליהם בכוח הזרוע וממרר את חייהם ללא מעצורים. גם למול מפגיני בלפור שהתכנסו ליד טרה-סנטה, במרחק בטוח ממעון ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין החסומה – עדין חסומה, למרות שאיש איננו מתגורר עוד בבית אגיון – הוקמה בזמנו עמדה ליכודית שהשמיעה דווקא שירים חסידיים נוסח "לא לפחד כלל". כעת בפינת הרחובות עזה והאר"י, ליד קיוסק הזיגמונים, מושמעת מוסיקה מזרחית שמרעידה את הרחוב. מעולם לא ראיתי שם יותר משניים שלושה אנשים ולרוב רק אחד שמן הסתם אחראי על עמדת התעמולה. כבר לא מנגנים מוסיקה חסידית, רק מוסיקה מזרחית בקולי קולות, שאמורה ככל הנראה להעביר את המסר, שהסגידה לנתניהו היא בלב המזרחיות, ויש לחזקה ולבצרה למול האויב האשכנזי. בואו מזרחים וחסו בצל כנפיו של אביכם נתניהו, ונשקו את שולי גלימתו.

פעם, כשהפנתרים נלחמו על הכרה בקיפוח המזרחיים, הם חברו לשמאל. צ'רלי ביטון הצטרף לקומוניסטים. המסר היה חברתי: קידום החלשים, שוויון הזדמנויות, חלוקה מחדש של ההון. עכשיו, כשמי שמוחה על סגירת חדר מיון היא "משעממת", והנציגות המזרחית היא איש הקרטייה אמסלם, הד"ר להסתה מערוץ 13, והמקללים ברחובות, המסר הוא רק ביבי – לא חינוך, לא בריאות, לא רווחה, אפילו לא ביטחון אישי – רק ביבי אלהינו בשמיים ובארץ, ומי שמתנגד הוא אשכנזי ולכן שמאלני בוגד, או להיפך, מי שמתנגד הוא שמאלני בוגד ולכן אשכנזי שחבל שהיטלר לא רצח אותו, ובכל מקרה דמו מותר.

                   

השכנים ביפו

 

לפני כמה שבועות הייתי אצל בתי ביפו. היא הלכה לסרט ואני נשארתי לשמור על הנכד. מהצהריים חיכינו למשלוח שהיה אמור להגיע בשלוש בצהריים, אבל לא הגיע עד שבתי הלכה לקולנוע. חצי שעה אחר כך צלצלו באינטרקום, והבנתי שהמשלוח הגיע, אבל לא ידעתי על איזה כפתור ללחוץ, אז תפסתי את הנכד ורצתי איתו לפתוח את הדלת למטה ושכחתי שהדלת בדירה של בתי ננעלת מעצמה ונשארתי בחוץ עם הנכד והמשלוח ובלי מפתח. הכלב שלי היה בתוך הדירה אבל למרבה הצער הוא לא יכול היה לעזור לנו. הייתי מאד מאד לחוצה. למזלי הנכד לא בכה והיה הרבה יותר רגוע ממני. יכולתי ללכת איתו לטייל כי העגלה שלו עמדה בחדר המדרגות, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה. ישבתי קצת על המדרגות וחשבתי לעצמי מה לעשות? למיטב ידיעתי לא היו לשום שכן מפתחות לדירה, אבל בכל זאת החלטתי לדפוק אצל השכנים. כולם היו חביבים והזמינו אותי להיכנס ולשבת אצלם, אבל פחדתי להשאיר את המשלוח ללא השגחה, למרות שכנראה איש לא היה גונב אותו. בדירה שלישית שבה דפקתי גם כן הזמינו אותי להיכנס ולשבת, למרות שהזוג בדירה אירח בדיוק זוג חברים, והבעל אמר לי במבטא רוסי כבד: "צריך בקבוק קוקה-קולה" ולא כל כך הבנתי למה הוא מתכוון. הוא ביקש שאחכה רגע, ואז לקח בקבוק קוקה-קולה ריק, חתך את שני הקצוות ויצר פס פלסטיק רחב, ואז ירד איתי קומה לדירה של בתי ופתח את הדלת בשנייה בעזרת פס הפלסטיק שחתך מהבקבוק. הוא סיפר שקרה להם אותו דבר: הם ליוו את בתם והדלת נטרקה, ואז הזמינו פורץ דלתות והוא פתח את הדלת באותה צורה, עם חתיכת פלסטיק מבקבוק, וממנו למדו איך לפתוח דלתות שלא ננעלו אבל נטרקו. קשה לתאר כמה הקלה חשתי לחזור לדירה, להכניס את המשלוח, ולהמשיך לבלות את הערב עם נכדי שביקש לאכול שקית חטיפים שצורפו למשלוח במתנה, ובתוך דקות ירדה על כולנו שלוה.

ככה פגשתי לראשונה את השכנים של בתי, ומה שבלט מיד לאוזן הוא שכולם עולים מחבר העמים, אנשים לא צעירים, שמתגוררים כמו בתי בדרום יפו, מן הסתם מפני שהדירות שם זולות בהרבה מהדירות במקומות אחרים.

חשבתי על זה הרבה אחר כך כשקראתי כל מיני מאמרים שהסבירו שבצפון יפו גרים אשכנזים ובדרום יפו גרים מזרחיים, וחשבתי כמה אנשים אוהבים סטריאוטיפים ואוהבים לחלק הכל לשניים, במקום להסתכל על המציאות שהיא יותר מסובכת, וביפו היא מסובכת במיוחד, כי יפו היא עיר ערבית שגרים בה הרבה יהודים. חלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא יפה, וחלק מהיהודים גרים ביפו מפני שהיא זולה. היהודים שגרים ביפו מפני שהיא זולה הם לא עשירים במיוחד. חלק מהם אשכנזים ילידי הארץ שאין להם הרבה כסף – לא לכל האשכנזים יש הרבה כסף, כמו שלא לכל היהודים יש הרבה כסף, למרות שבכל פעם שהסתובבתי באירופה פגשתי אנשים שאמרו לי שליהודים יש הרבה כסף, לכן הרבה עולים מברית המועצות לשעבר מתגוררים בדרום יפו, וגם הרבה עולים מאתיופיה מתגוררים בדרום יפו, במיוחד בשיכונים ג' וד', אבל גם במקומות אחרים. יש גם יהודים כורדים שמתגוררים בדרום יפו – יש להם בית כנסת קטן מתחת לרחוב יפת, ותמיד יושבים שם קשישים בכיפות מסורתיות ועוזרים לי לפעמים עם העגלה. יש כמובן הרבה ערבים שגרים בדרום יפו, חלק מהם גרים בשיכונים וחלק מהם גרים בווילות שנמצאות מול השיכונים, כי ביפו אין חלוקה ברורה לשכונות יקרות ועניות כמו שיש במקומות אחרים, ואפשר לראות לפעמים מצד אחד וילה מפוארת עם חצר יפה מוקפת חומה ולידה צריפון שבו גרים אנשים שתולים את הכביסה בחוץ על חבלים ליד ערמות אשפה. יפו היא מאד אקלקטית ומאד לא מאורגנת, והרבה אנשים חושבים, אולי בצדק, שזה חלק מהקסם שלה.

הדבר הכי מכוער ביפו הם המגדלים הלבנים החדשים שבנו בשדרות ירושלים בתקוה לצופף את התושבים שזה מאד לא מתאים לאורח חייהם לשבת בערבים החמים בחצרות ולשתות קפה או לעשן נרגילה, וקרוב למגדלים בבניין שהיפואים קוראים לו הרב-קומות יש "מנהלת פינוי-בינוי" שמנסה לפנות יפואים מהשיכונים הישנים שיש בהם רק שלוש קומות ולהעביר אותם למגדלי החדשים עם שתים-עשרה קומות או משהו כזה, שזה מכוער ומפחיד, אבל אולי הדירות בפנים יותר יפות – לא ראיתי. הפינוי-בינוי נוגע לכל התושבים ביפו, ערבים ויהודים מכל העדות והמגזרים, והוא נוגע כמובן לאלה שפחות עשירים, כי מפנים את השיכונים הישנים ולא את הווילות הגדולות, שיש כאלה בכל מקום ביפו, גם בצפון וגם בדרום.

יש אנשים שמאד אוהבים לדבר על אשכנזים ומזרחיים כי זה נוח וגם משרת כל מיני מטרות שלפעמים הן קצת הזויות, כמו הניסיונות לתאר את נתניהו כנציג המזרחיים שלא רק שהוא לא חלק מהם אלא הוא גם בז להם כי השקפת העולם שלו מאד גזענית, ויש כאלה שסתם אוהבים לקלל אשכנזים, שזאת מסורת של יהודים ספרדים מאז הישוב הישן ולא כמו שחושבים מאז העליות הגדולות. יותר נוח לקלל כשעושים הכללות, אבל אי אפשר באמת להסתכל בהכללה על אשכנזים ותיקים ועל עולים מחבר העמים בשנות התשעים, שעכשיו הם כבר בישראל שלושים שנה והם כבר לא עולים חדשים, אבל עדיין הם כל כך שונים מהאשכנזים הוותיקים ומילידי הארץ. וגם העולים מאתיופיה שרבים מהם גרים בדרום יפו הם לא בדיוק מזרחיים כמו המרוקאים והכורדים. כל עדה היא שונה ולכל עדה יש סיפור אחר, ועדיין העולים מחבר העמים עובדים בכל עבודה אפילו כשהם גמלאים כי אין להם פנסיות והעולים מאתיופיה די סגורים בתוך עצמם בשכונות.

כשהגיעה העלייה מרוסיה בראשית שנות התשעים היא נתקלה בהמון עוינות ושנאה במיוחד מצד מזרחיים, ובלטה במיוחד מפלגת ש"ס ביחס המחפיר שלה לעולים ובהסתה נגדם בטענה שהנשים שלהם אינן יהודיות וגם גרוע מכך. המזרחיים שמסיתים נגד אשכנזים מנסים להשכיח את העובדה הזאת, שבעדה שלהם ובמפלגה שמזוהה במיוחד עם עולים מצפון-אפריקה היתה גזענות נוראה כלפי העולים מברית-המועצות, לא בגלל שהם עשירים – הם לא- ולא בגלל שהם עשו למזרחיים משהו רע, אלא דווקא להיפך, בגלל שהמרוקאים והתוניסאים שהתבססו היטב בישראל וגם בחוגי השלטון, היו מספיק חזקים ומקושרים כדי להתעלל בעולים, בין אם אלה עלו מאתיופיה ובין אם עלו מברית-המועצות.

לפעמים כשמישהו מקלל אשכנזים ומונה את חטאיהם, הוא בסך הכל רוצה להשכיח את העובדה שהוא עלה מזמן או נולד בארץ, שהוא חי טוב ומקושר היטב לשלטון, ושהוא יכול להרשות לעצמו להתנכל לעולים ממקומות אחרים ששונים ממנו. תמיד אני נזכרת באשה המזרחית בתחנת האוטובוס הסמוכה לביתי שנטפלה לעולה מברית המועצות וצעקה לה גויה, זונה, למרות שהיא לא אמרה לה דבר ולא עשתה לה מאומה.  אמרתי לה שתשתוק והיא אמרה לי שאני הזבל של האשכנזים, ומאז אני נוצרת בלבי את המחמאה.

צפונבונים

 

כשבאתי לירושלים הבנתי שאשכנזיה זאת קללה. כשגדלתי בחיפה לא חשבתי על עצמי כעל אשכנזיה. ידעתי שאנחנו פולנים גליצאים. זה לא נחשב מחמיא במיוחד, כי גליציה היתה חבל עני מאד בחלקה של פולין שנשלט בידי אוסטרו-הונגריה, והפולנים מערים פולניות ממש, כמו ורשה, התנשאו על הגליצאים. רוב האוכלוסיה בגליציה היתה אוקראינית. היום רוב שטחה שייך לאוקראינה, ולחיות בפולין הפולנית נחשב יותר מאשר לחיות באוקראינה ובמיוחד בגליציה הענייה, שהמזונות העיקריים בה היו תפוחי אדמה, סלק, גזר וכרוב, שאנשים יכלו לגדל בגינת ביתם. בירושלים לא אמרו לי פולניה אלא אשכנזיה, והיה ברור שזאת קללה, כמו ששמאלנית נהיה גם סוג של קללה.האנשים שקראו לי אשכנזיה בתור קללה היו הרבה פעמים אנשים שלא ממש הכרתי, שרק ראו אותי מטיילת עם אושר וצעקו לי דברים כמו אשכנזיה קמצנית לא נותנת לכלב אוכל, או להיפך, כאלה שכעסו שהכלב שלי אוכל יותר מדי, כמו שמישהו צעק לי הכלב שלך אוכל את האוכל של הילדים שלי. הוא היה איש גדול ושמן והחולצה המכופתרת שלו כמעט התפקעה על כרסו. האנשים שקראו לי אשכנזיה היו מאד תוקפניים כלפי למרות שלא עשיתי להם שום רע, רק עברתי לידם עם הכלב.

אפשר להתייחס בסלחנות לאנשים שאומרים לאשה אשכנזיה או אשכנזיה קמצנית שזה הולך ביחד, אבל אני הרגשתי מאוימת. באיזשהו מקום הם קראו לי אשכנזיה כמין קללה לא רק בגלל שאני בהירה, אלא בגלל שאני אשה וגם נמוכת קומה, אז נראיתי להם מטרה קלה, מישהי שלא יכולה להחזיר. אז התחלתי לחשוב שהמזרחיים בירושלים מתנהגים באלימות ונטפלים לנשים אשכנזיות לא בגלל שהם חלשים אלא בגלל שהם חזקים והנשים האלה נראות להם מטרה קלה. בתור ילדה גדלתי בסביבה מאד גזענית כלפי עדות המזרח והייתי מאד מודעת לזה שהגזענות מטופשת ומכוערת. אני לא יודעת למה הייתי מודעת לזה כי זאת היתה הסביבה שגדלתי בה ולא הכרתי משהו אחר, ובכל זאת הגזענות כלפי עדות המזרח הפריעה לי מאד. אחר כך כשבאתי לירושלים, מצאתי את עצמי מותקפת בתור אשכנזיה ובתור אשה והפסקתי לרחם על מזרחיים שקיללו אותי, כי הבנתי שהם קוראים לי אשכנזיה כדי להפגין כוח כלפי דוקא מפני שאין לי הרבה כוח, וזה דבר בזוי.

לכן גם לא התרגשתי מדוד אמסלם שקורא לשרי הממשלה החדשה צפונבונים, וכל השיח על המזרחיות כביכול של הליכוד שמאד נפוץ אצל כתבי עיתון "הארץ" נראה לי כמו עוד תוקפנות של אדם בעמדת כוח ולא כמו מחאה. תוקפנות מצד אדם שהיה בעמדת כוח מהחזקות במדינה ורוצה גם להיחשב למסכן שירחמו עליו. שרים בממשלה אינם זקוקים לרחמים, גם אם הם ממוצא מרוקאי. ויתרה מכך: המרוקאים כבר מזמן אינם מסכנים. הם מנפנפים בנתונים על נחיתות המזרחיים, ומתעלמים מכך שבציבור המזרחי כוללים עולים מאתיופיה, שמצבם גרוע בהרבה ממצב העדה המרוקאית, והם גם סובלים מגזענות קשה ובכלל זה הגזענות המרוקאית מהסוג הביריוני שנתניהו טיפח ככלי לאיום על מתנגדיו. לא במקרה מי שמנפנף בטענת הגזענות כלפי מרוקאים אלה לא התושבים המרוקאים בגבול הצפון או בעוטף עזה אלא שרים בממשלה שהם תל-אביבים מבוססים היטב שרוצים גם להתנכל למתנגדיהם בצורה הכוחנית והמאיימת ביותר וגם להיחשב לקורבן.

נכלולית במיוחד היתה טענתה של רוית הכט ב"הארץ" ביום ו' האחרון שהליכוד קידם לעמדות הנהגה אנשים שקודם היו טובים רק כמצביעים. היא מנסה ליצור את הרושם שמפלגת העבודה לא קידמה לעמדות הנהגה מזרחיים, דבר שהוא שקר. דוקא במפלגת העבודה היו תמיד מזרחיים בעמדות הנהגה בכירות – ישראל ישעיהו, ישראל קיסר, יצחק נבון, שושנה ארבלי-אלמוזנינו, משה שחל, פרופ' שמעון שטרית שניסה לאחרונה להתמודד למשרת נשיא המדינה, פרופ' שלמה בן-עמי, עמיר פרץ ואיתן כבל הם רשימה  לא ממצה. תמיד היו במפלגת העבודה גם מופעים גסים של גזענות שבצדק זוכרים לה לרעה, אבל לומר שמזרחיים היו מודרים זה שקר. וכאן בא הניסוח הנכלולי של רוית הכט: החידוש של נתניהו לא היה מינוי מזרחיים, אלא מינוים של אנשים גסי רוח וצעקנים שסגולתם העיקרית היא חנופה חסרת מעצורים למגלומן נתניהו, שנפרד משלטונו הממושך מדי במפגן מגלומניה מבחיל וירה סביבו רעל ושנאה כפי שעשה כל ימיו בשלטון. אלה אכן אנשים שלא יכלו להגיע לעמדות הנהגה בזכות כשרון, ידע, חכמה, למדנות ואישיות מרשימה כמו האישים המזרחיים שהזכרתי לעיל שהביאו כבוד לעצמם ולמפלגתם. נתניהו מינה לתפקידי הנהגה מלחכי פנכה שהתרפסו בפניו ואילו כלפי זולתם נהגו בביריונות וגסות רוח אינסופית. אם מפלגת עבודה בחרה לעמדות הנהגה אנשים מצוינים במעלות, נתניהו בחר לעמדות הנהגה ביריונים חנפנים שביריונותם אמנותם וחנפנותם אמנותם.

וטועה רון חכלילי שכתב שהפער העדתי הוא הפער החמור ביותר במדינה. גם זה שקר. הפער החמור והמדמם ביותר הוא הפער והשסע בין יהודים לערבים, והדבר האמיתי של קואליציית נתניהו, כפי שמזכירות לנו שוב ושוב האמירות הגזעניות המצמררות של חבריה כלפי מנסור עבאס – הדבק האמיתי של קואליציית נתניהו ושל מצביעיה היא שנאתם לערבים הרוויה גזענות ורוע, שממנה נגזרת גם שנאתם לשמאלנים. מסיבה זו חשוב כל כך למלחכי הפנכה של נתניהו לתקוף אשכנזים כגזענים, כדי למסך ולטשטש את גזענותם שלהם. בכך כמובן אין הבדל בין סמוטריץ' האשכנזי לבן-גביר המזרחי ובין שניהם לחרדי האשכנזי גפני. כולם דבקים בגזענותם החשוכה כלפי הערבים.

ובעיקר מסיבה זו היתה קואליציית נתניהו כל כך מסוכנת ומזיקה.

מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו?

 

לאחרונה שוב נזכרתי בספרה של מיכל רום "אז איך קוראים לך עכשיו?" שדן בשמות המשפחה שנשים בוחרות עם נישואיהן. נתקלתי בשם רוזנהק, שפירושו "גדר ורדים" או "גדר שושנים", וחשבתי על כל היהודים שיש בשמם ורדים: רוזנגרטן - גן ורדים, רוזנטל -עמק ורדים, רוזנברג – הר ורדים, רוזנפלד – שדה ורדים, ובכל זאת הם רוצים להחליף את שמם לשם עברי, למשל לקצר אותו ל"רוזן", ובעצם השם הגרמני הרבה יותר יפה. מיכל רום כתבה שאנשים מעדיפים שם עברי יפה, רצוי עם ניחוח ישראלי, כמו גולן, ירדן, כרמל, שרון, נגב, או שמות עצים כמו ארז, אלון, אורן, או שמות כמו ברק וסער ושחק וזוהר – יש עדיפות לשמות קצרים ומצלצלים על אלה שארוכים ומתנגנים, והשמות היהודים-גרמניים הם דוקא ארוכים ומתנגנים. היא סיפרה על זוג בשם גרינבאום שהחליף את שמו לשם עברי, ואני חשבתי לעצמי שגרינבאום, שפירושו "עץ ירוק" הוא שם יפה, למרות שאפשר כמובן לעברת אותו ל"אילן". כך "צדרבוים" הוא ארז, ו"טננבאום" הוא אשוח, בירנבאום הוא עץ אגס, ואפפלבאום עץ תפוח, מנדלבאום הוא שקד ומנדלבליט הוא ניצן שקד, כפי שרוזנבליט הוא ניצן של ורד.  גרינבלאט הוא עלה ירוק, גרינוולד הוא יער ירוק, גרינפלד הוא שדה ירוק, וגרינברג הוא הר ירוק. שנפלד הוא שדה יפה, ושנברג הוא הר יפה, וייסברג הוא הר לבן ושוורצברג הוא הר שחור.  בלומנטל הוא עמק פרחים, וליליינטל הוא עמק שושנים, ורוזנטל כבר כתבתי – עמק ורדים, ברנטל הוא עמק דובים ולוונטל הוא עמק אריות, לוונברג הוא הר אריות, ולוונהרץ הוא לב ארי. וישנם כמובן המוזהבים – גולד שפירושו זהב, וגולדמן שהוא זהבי וגולדברג שהוא הר-זהב וזילבר שהוא כסף וזילברמן שהוא כספי וזילברברג שהוא הר-כסף וקופפרמן שהוא נחושתאי ואייזן שהוא ברזל ואייזנברג שהוא הר ברזל, ודיאמנט הוא יהלום ורובינשטיין הוא אבן אודם וגרינשטיין היא אבן ירקן ואולי הן מאבני החושן שכבר אין יודעים מהן ומה צבען. וכולם כולם שמות אופייניים של יהודים שסופר גרמני אחד חשב שהגרמנים מקנאים בהם בגלל שמותיהם היפים. אבל בישראל הפכו השמות האשכנזים לדחויים, וצלילם נחשב לגלותי, וישראלים עדיין מרגישים רע עם מוצאם הגלותי ומעדיפים למחוק אותו ולהחליף אותו למרות שאיש כבר איננו מכריח אנשים לעברת את שמותיהם כפי שבן-גוריון ושרת דרשו מכולם שם עברי וגם נתנו דוגמה אישית והפכו מגרין ושרתוק לבן-גוריון ושרת, ובן ציון מיליקובסקי הפך לבן ציון נתניהו וזה קצת חבל לי שהעבר נמחק, אפילו אם השמות העבריים יפים להפליא.

סבי מצד אבי בעצם עברת את שמו מבלי דעת, למרות שחשב שפשוט המשיך לשאת את שמו המקורי: כשעלה לארץ החל לבטא את שמו אברהם מרגלית, במקום ההיגוי האשכנזי המסורתי "מרגולייס" שהוא בעצם מרגליות ולא מרגלית. מרגליות הוא שם יהודי עתיק וכשכתבתי על ספקי צבא יהודיים בקיסרות האוסטרית מצאתי את מסמכיו של יהודי החצר וולף שלזינגר עם חתימותיו בעברית "בנימין זאב יפה מרגליות" ומאד התרגשתי, כי הבנתי שהוא קרוב משפחה. את השם "יפה" מבטאים במבטא אשכנזי "יופה", וגם זה שם ידוע. סבי מצד אמי שמר על שמו המקורי שטרסברג, ואחיה של סבתי שמרו על שמם המקורי מֶרפֶלד, שפירושו שדה-ים. זה שם נדיר יחסית בקרב יהודי אשכנז והוא מאד יפה בעיני. כשנישאתי חשבתי תחילה לשאת את שני שמות המשפחה ולהיקרא ענת פרי-מרגלית, אבל במשרד הפנים אמרה לי הפקידה שאני יכולה לשנות את שמי רק לשם בעלי פרי, שעוברת מן השם הגרמני פרוכטר שפירושו מוכר פירות, כך שהשם העברי איננו רחוק במשמעותו מהמקור. הפקידה במשרד הפנים אמרה שאם אני רוצה שם אחר מענת פרי, אני צריכה לכתוב למשרד הפנים מכתב ולהסביר למה. היו לי דברים אחרים לעשות וויתרתי על שמירת שם נעורי. גם באופן מעשי נוכחתי ששמירת שני השמות מבלבלת אנשים. בשיעור ההתעמלות כתבתי את שמי ענת פרי-מרגלית, והמורה כל הזמן התבלבלה וקראה לי מרגלית במחשבה שזה שמי הפרטי, ואני מעדיפה שיקראו לי ענת ולא מרגלית. לאט לאט שכחתי את שם נעורי ופעם ראיתי בין המועמדות לתחרות מלכת היופי צעירה יפהפיה בשם ענת מרגלית וחשבתי לרגע מדוע השם מוכר לי, עד שנזכרתי שפעם היה זה שמי. זה היה קצת מוזר, להרגיש ניכור כזה לשם נעורי, אבל מכיוון שנישאתי בגיל צעיר ממילא התחלתי לפרסם כבר בשם ענת פרי, אז שינוי השם לא ממש שינה לי. רק חברי ילדות עוד זוכרים שהייתי פעם ענת מרגלית ואני עצמי כבר אינני רוצה לחזור לשם הזה. את כל האפיזודה במשרד הפנים שכחתי לגמרי עד שקראתי בספרה של מיכל רום בפרק התשיעי כיצד כפה משרד הפנים על נשים לשנות את שמן עם נישואיהן לשמו של הבעל, ואלו מאבקים נדרשו כדי לשנות את החוק בשנת 1996 ולאפשר לנשים נשואות לבחור את שם המשפחה הרצוי להן. לאכזבתה היא גילתה שנשים מחליפות את שמן או מבקשות לשמור עליו לאו דוקא משיקולים פמיניסטים, אלא כדי לזכות בשם שמטענו החברתי-תרבותי מוצלח יותר: שם עברי עדיף על שם לועזי, ושם עברי ישראלי עדיף ממנו, שם אשכנזי עדיף על שם מזרחי ושם צברי עדיף משניהם. וכך התברר כי לא הפמיניזם, החירות וזכויות הפרט עומדים מאחורי בחירת השמות, אלא הדעות הקדומות, הגזענות והדימויים החברתיים. אינני יכולה לשכוח איך אמנון אברמוביץ' קרא למירי רגב, הנשואה לאשכנזי, מירי סיבוני, כדי לבזות את מוצאה המרוקאי, וזאת היתה הפעם היחידה שבתור נתע'לה פרוכטר-מרגולייס הזדהיתי איתה ורחשתי לה אהדה.  

 

מיכל רום / אז איך קוראים לך עכשיו? על הבחירה של נשים וגברים בשם המשפחה אחרי הנישואים, הוצאת פרדס תש"ף 2019

אשכנזיה קמצנית (עם כלב)

פעם כשהכלב לעס ענפים

איש הוציא את ראשו מרכבו וצעק:

יא אשכנזיה קמצנית,

לא נותנת לו אוכל,

תראי מה הוא אוכל.

כשטיילתי עם הכלב

ליד בית ראש הממשלה,

אמר לי מפגין

שבקושי נסגרו עליו הבגדים:

הכלב שלך אוכל לי את האוכל של הילדים.

אחר כך הלכתי לשוק העיראקי

לקנות לכלב בשר

ולידי עמד צ'רלי ביטון מהפנתרים

בדוכן של היקר

וצפה איך קניתי שבעה קילוגרם

של חזה עוף שהכלב יאכל

ותמה כה הרבה, למי את קונה,

ואמרתי לכלב, אני כבר זקנה

ושמעתי אותו חושב בלבו:

הו אשכנזיה,

יש ילדים רעבים במדינה,

ואת קונה שבעה קילוגרם של עוף

בשביל כלב,

אבל הוא רק הסתכל

ולא ענה.

מעמד אחד, דעות שונות

פרופ' שלמה אבינרי חוזר  במאמרו המתפרסם היום ב"הארץ" לאבחנתו של גדי טאוב בין "ניידים", בעלי מקצועות ניידים והון זמין למעבר מארץ לארץ, שלפיכך תומכים לטענתו בגבולות פתוחים ובהגירה, ו"נייחים" הקשורים לארצות מוצאם, שלפיכך לטענתו הם מתנגדים לגבולות פתוחים והגירה, שרבים כבר הגיבו עליה, ואני מסכימה עם אבחנתו של דימיטרי שומסקי שזהו גלגול של האבחנה האנטישמית המסורתית בין "קוסמופוליטים", כלומר יהודים, לבין "אזרחים נטועים בקרקע", כלומר בני עם הרוב. הפרופ' אבינרי, מפריך את טענותיו של טאוב על פי ההצבעות לטראמפ ולברקסיט בארצות הברית ובריטניה, שדפוסי הצבעתם אינם תואמים לתיאורו של טאוב, אבל אולי מחמת קוצר היריעה, איננו מתייחס דוקא לישראל, שהקשר בין רקע סוציואקונומי לאידיאולוגיה בה הוא מעניין, מפני שהוא דו-ראשי: מפני שדוקא בישראל, ההנהגה האידיאולוגית של הימין והשמאל גם יחד מגיעה מאותו מגזר ומאותו מעמד חברתי: גם האליטה השמאלית וגם ראשי המתנחלים הגיעו מרקע אשכנזי מבוסס, והנהגת המתנחלים בראשיתה היתה בחלקה הגדול חילונית והגיעה בחלקה מן ההתישבות העובדת, ואליהם חברו אנשי גוש אמונים יוצאי בני עקיבא, שנבדלו מהם בדתיותם, אך לא במעמדם החברתי הבורגני. הנהגת הימין והשמאל גם יחד בארצנו מגיעה מרקע דומה, וההבדלים הם באידיאולוגיה ולא במעמד ובאינטרסים. לא הנהגת הימין ולא הנהגת השמאל ייצגו אי פעם את השכבות החלשות או את עדות המזרח, גם אם הנהגת הימין קרצה למזרחיים יותר, בגלל יחסה החיובי למסורת (שאיננה שומרת) ולדת (שאיננה מאמינה בה), ובגלל שנאתה לערבים שאיפשרה  לממש את מה שמורי עמנואל סיון כינה "העיקרון החנוך לויני", כלומר שכל אחד צריך מישהו לדרוך עליו, בתקוה שהדריכה על גוו של הזולת תרומם אותו מעלה. זה כמובן איננו שונה מאד מנסיבות בחירתו של טראמפ, ששילב הסתה גזענית, רטוריקה לאומנית, שוביניזם גברי, אינטרסים של ההון הגדול והזמנה לאדם הקטן לגזור רווחים מגזענות ולאומנות, במקום מהשקעה בתקציבי רווחה וחינוך.

השמאל בישראל כבר מזמן איננו מאפיין את האליטות השלטוניות, וגם בית המשפט העליון, כמו האקדמיה  וההון הגדול, כבר מזמן אינם מייצגים אליטה חילונית שמאלנית, אם אי פעם ייצגו כזו. ההתקפות על בית המשפט מצד הימין הלאומני נובעות מכך שהימין הלאומני מתנגד לכל חוק ומשפט, ובפרט לשיוויון בפני החוק, ולא מכיוון שמוסדות אלה מייצגים כביכול שמאלנות. כבר קודם לכן התפלאתי שאיש מהמתנגדים לטאוב לא ציין את העובדה הפשוטה שדוקא מנהיגי הימין הלאומני בישראל, הדוגלים בארץ ישראל השלמה ובשנאת ערבים ופליטים, נפתלי בנט ואיילת שקד, הם אנשי הייטק בולטים, כלומר נציגיו של אותו מעמד "ניידים" לכאורה, שלטענת טאוב מעוניין בקוסמופוליטיות ובהגירה, שלא לדבר על נתניהו, שמעדיף להתראיין לעיתונות האמריקאית מאשר לעיתונות הישראלית, וכל הוויתו, החל מסגנון הנאום סוחט מחיאות הכפיים וכלה בחיבה היתרה לסיגרים קובנים ושמפניות צרפתיות, מדיפה ניחוח זר וסולד מהישראליות השורשית שכמותה אפשר למצוא הרבה יותר במר"ץ מאשר בקרב שרי הממשלה המאד ימניים, ובקיבוצים שמתגייסים לקלוט מבקשי מקלט אפריקנים, החיבור לאדמה ולישראליות הוא עז פי כמה מאשר בקרב בכירי הליכוד הנהנתנים שמתחברים הרבה יותר למסעדת פירות ים מאשר לברז הלֶבֶּן בחדר האוכל. גם הליכוד וגם הבית היהודי – כן, ישנו גם אורי אריאל בג'ינס וסנדלים, אבל הוא דוקא יוצא הדופן, מונהגים בידי אנשים שמחוברים לאמריקה לא פחות משהם מחוברים לישראל, ובכך גם חלק גדול מסוד קסמם לבוחריהם, ועובדה זו איננה מפחיתה מאומה מהגזענות והלאומנות שלהם, ואולי ההיפך מכך: הם מייבאים לישראל את הגזענות הרפובליקנית הלבנה והעשירה שלבה גס בשחורים ובעניים, ואת הדתיות האוונגלית הפונדמנטליסטית, עם ההתנגדות הנוצרית שלה לתורת האבולוציה – ביהדות סיפור הבריאה או כל סיפור אחר, כולל סיפורי יציאת מצרים ומתן תורה, הרבה פחות חשובים מקיום המצוות, כי בניגוד לנצרות שמבוססת על אמונה בסיפור צליבת האלהים, היהדות מחשיבה קיום מצוות ולא אמונה בסיפורים. האמריקניזציה של הימין הישראלי היא חלק בלתי נפרד מהרדיקליזציה שלו, והיא מתרחשת מתוך זיקה עמוקה למדינה הנוצרית הכל כך שונה מאיתנו, למעט זיקתה לכתבי הקודש, שגם במקרה זה מדובר בכתבי הקודש הנוצריים לעומת התנ"ך והתלמוד והמדרשים שלנו, שהשקפת עולמם כה שונה מזו האמריקנית והאוונגליסטית. כעת אנו למדים מאנשי הבית היהודי שסיפור ההבטחה האלוהית לאברהם חשוב יותר למשל מהלקח שאפשר ללמוד מסיפור מערת המכפלה או סדום. אנושיות ויושר הליכות כלפי זולתנו כבר אינם עוברים לסוחר בקרב מפלגות השלטון שלנו, והאופוזיציה לכאורה, שגם עליה השתלטו אנשי ליכוד כמו אבי גבאי וציפי לבני, איננה טובה מהם, כאשר ציפי לבני מכריזה שצריך לייבש את תקוות הפלשתינים לשיבה לאדמותיהם. מדוע היא חושבת שהם ישכחו את מה שאנחנו היהודים, הרחק מכאן ובמשך אלפיים שנות גלות ויסורים, מעולם לא שכחנו – הכמיהה לציון, אל ארץ חמדת אבות, תקוה שהונחלה מדור לדור וברבות הימים הביאתנו מכל קצווי תבל לכאן? רק את קול מרירתה של שרה אמנו "לא יירש בן האמה עם בני" אנו שומעים בדבריה.

גם כאשר משווים את תהליכי ההתיישבות בארץ ישראל ובארצות הברית, אי אפשר להתעלם מהשוני ביניהם לא רק בהיקפים הגיאוגרפיים וההיסטוריים: המתיישבים הלבנים בארצות הברית בזו לאינדיאנים בוז גמור. החלוצים הישראלים היו מאד אמביוולנטיים: הם הביאו עמהם גזענות אירופית כלפי הערבים – וכלפי היהודים יוצאי מדינות ערב, אבל בה בעת גם העריצו את הערבי הילידי הגאה, ואנשי ארגון "השומר" ראו דגם רומנטי לחיקוי גם בערבי הרוכב על סוסו מצויד ברובה ושבריה, סכין דמוית פגיון, וגם באיכר הערבי היושב על אדמתו, ואפילו התגאו בשליטה בשפה הערבית המדוברת, שהיום מבזה אותה הימין שהרכבו הדמוגרפי והאידיאולוגי מאד השתנה מאז, וכאמור הופך היום להעתק דהוי של הימין האמריקני הגזעני, שאיננו חש שום כבוד והערצה ליליד הדבק באדמתו, אלא רק גזענות והתנשאות כלפיו. בניגוד לאופן שבו מצייר טאוב את הדברים, גזענות ולאומנות אינן פחות אוניברסאליות מהומניזם וסובלנות, ובימים אלה הן הולכות ומתחזקות בכל העולם כולו, וישראל הקטנה היא בבואה עצובה לכך.   

הגזע הלבן

איש אחד שכותב בעיתון "הארץ",

קרא לי הגזע הלבן.

באמת אני לבנה. כל כך לבנה

שעורי שקוף, ותחתיו משתרגת רשת ורידים כחולים

שבכל מכה מגירים דם אדום

שהופך כחול וצהוב.

הפיסיקה אומרת שהלבן הלבן ביותר

מורכב משבעה גוונים כהים.

אני לבנה כמו הצפרדעים השקופות

שהמורה לטבע הביאה לשעור

כדי שנראה מה יש להן

מתחת לעור.

זה היה מגעיל.

לפעמים קוראים לי אשכנזיה קמצנית

בעיקר גברים עם מבטא מזרחי שצועקים אחרי ברחוב

חלקם אומרים שהכלב שלי רזה

כי אני אשכנזיה קמצנית ולא נותנת לו אוכל

וחלקם טוענים שהכלב שלי גוזל את האוכל מפי ילדיהם

כי אני מאכילה אותו בעופות מהשוק

ולפעמים אני גם אוכלת מהם בעצמי

אבל רק בבית,

כי אני פולניה ולא אוכלת ברשות הרבים

ואני אשכנזיה קמצנית ולא אוהבת לבזבז על מסעדות.

ואני שותה את התה שלי רותח, כי אני פולניה קרה

אבל לפעמים אני שוכחת ממנו וכשאני נזכרת

אני שותה אותו קר, ואני נהיית פולניה יותר קרה.

נולדתי פולניה ואמות פולניה

מבלי לדרוך על אדמת פולניה.

מעולם לא התחשק לי לנסוע לאושוויץ

או לבלז'ץ

למרות שיש לי שָׁם משפחה.

לכל אלה שביקשו דרכון פולני

ואחר כך הסתובבו עם דרכון אירופי

בזתי מעומק לבי.

חייתי באירופה ולא שכחתי לרגע

ממילא דאגו להזכיר לי ללא הרף

שאני יהודיה

וזה הדבר היחיד שאני.

יידיש

עברית היתה השפה שבה גידלוני

יידיש השפה שבה אהבוני

סלחתי לגרמנית בגלל שנבללה ביידיש

כששמעתי גרמנית עלתה בי היידיש

כשדיברתי גרמנית עלתה בי היידיש

לימים לעגו לי: אינך יודעת גרמנית אלא יידיש

מתחת לגרמנית היתה תמיד היידיש

אמרתי פִינף אוּנד צְווֹנְצִיק וּצְוֵוי מוּל ביידיש

שמעתי את סבתא נאנחת רִיבּוֹנֵי של עוֹיְלֶם

ואמרתי ריבונו של עולם בעברית

ריבונו של עולם הצילנו בעברית אמרתי

ובטלפון ניגן קולה של סבתא:

אַלֶעס אִין אוֹרדנוּנג? הכל בסדר?

אלעס אין אורדנונג הכל בסדר ענתה לה אמא

וסבתא אמרה הָעִיקֶר הבריאות,

וטעמה מן המרק בקצה כף העץ, מעווה את פניה,

מפטירה "נִישְׁט בֶּסוֹנְדֶרְס" ומוסיפה מעט מלח.

בבית ניחוח מרק של עוף ותבשיל בשר עם כוסמת

במקרר קערה עם פרוסות של שטרודל

ועוד קערה עם גְּרִיוֶעלַאך - שומן אווזים למרוח על לחם.

חשוב שתדעו, לבנותיי אני אומרת,

כשהשמש תלויה בצמרות העצים השבת נכנסת

כששלושה כוכבים זוהרים בשמיים השבת יוצאת.

למה זה חשוב, הן שואלות

למה זה חשוב

מי זה עוד מונה את הימים והשעות על פי כוכבים ושמש

ומדוע אין לך דבר מועיל ללמד או לעשות?

ומדוע אינך מוציאה ישן מפני חדש

ןמדוע בביתך הכל ישן מאד?

כי אני אשה מהעולם הישן ויש לי כוכבים ויידיש בחלומות

ואין לי טלפון נייד. אני לומדת מהילדים את החדשות,

ואני שחה לנפשי כמו סבתא זיכרונה לברכה:

ריבונו של עולם, גֶעפֶערלִיך, גֶעפֶערלִיכֶע נַיֶיעס, געפערליך,

ובעברית אני אומרת לעצמי: לא לאבד תקוה.

אוּן תִּקְוֶה אִיז מאַן טוֹיט –

בלי תקוה הבן-אדם מת.

הערה: ניקדתי על פי הניב הגליצאי של היידיש שדובר במשפחתי.

שתי מדינות של דני קושמרו

כל השבוע ראיתי בטלויזיה את ענת וקסמן מעליבה מרוקאים שמצביעים לביבי, אבל רק עכשיו ראיתי באינטרנט את הסרט המלא של דני קושמרו "שתי מדינות – עם אחד", שהוא סרט מאד מעניין, למרות שהוא סרט שמנסה לחקור סטריאוטיפים על ידי צילום סטריאוטיפים. זאת אומרת, הוא נוסע לתל-אביב ומצלם שם מסעדת יוקרה ואנשי הייטק, וגם את ענת וקסמן לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי ונורא מתפלאת שכל המדינה שמה לב שהיא לועגת למרוקאים שמצביעים לביבי, וגם את אלירז שדה, שבא מחדרה ולא מרגיש שייך לא לתל-אביב ולא לתקשורת, למרות שדני קושמרו חושב שאלירז שדה דוקא כן שייך לשתיהן. אני דוקא חשבתי שאלירז שדה צודק, כי אני יודעת מבשרי שאם אתה מרגיש לא שייך אתה לא שייך – הדבר הבסיסי בלהיות שייך זה להרגיש שייך, ואם לא שייכים אז לא שייכים. ואז דני קושמרו נוסע לבאר-שבע שבה הוא גדל, ומדבר עם חבר ילדות מזרחי שאומר לדני קושמרו שגאים בו כי הוא הגשים את החלום של כולם לברוח מבאר-שבע, לתל-אביב. כמובן אפשר באותה מידה לצלם אנשי הייטק בבאר-שבע, ואפשר לצלם מרוקאים עניים שגרים בדרום תל-אביב ליד התחנה המרכזית ושואלים את נפשם למות. כמובן אפשר גם לצלם מרוקאים עשירים, יש בישראל לא מעט כאלה. המציאות היא תמיד מבלבלת מאד, ואנחנו בוחרים איך לסדר ולקטלג אותה. ענת וקסמן, למשל, ניסתה לשחק גברת אינטלקטואלית, אבל היא נשמעה כמו אלייזה דוליטל באסקוט. זה היה דוחה, והיא נאלצה לומר, כמו איילת שקד בזמנו, שאמא שלה עיראקית, שזה כבר פאתטי. מבחינה עדתית רובנו מעורבים במידה כזו או אחרת. כשמדברים על אשכנזיות או מזרחיות תמיד מדברים בעצם על דימוי, יותר מאשר על מוצא, כמו אורנה בנאי שאומרת לארז טל – המרוקאי – "אתם האשכנזים", כי הוא מרכיב משקפיים, ומה לעשות, הוא די מתנשא. תמיד כשמנסים לפצח את הזהויות העדתיות מסתבכים, מה זה בעצם? ולמה בעצם ענת וקסמן, שגדלה בבית ימני, חושבת שלהיות שמאלני זה יותר חכם ויותר יפה? הרי ברור כשמש שאין לה בדיוק השקפת עולם מגובשת ומנומקת, אבל היא חושבת שלהיות בשמאל זה הרבה יותר חכם ואיכותי, והרבה יותר טוב מלהיות כמו ההורים שלה, שהצביעו תמיד לליכוד, שזה אחד הדברים שמסבירים למה השמאל בישראל כל כך דוחה: כי הוא לא אמיתי, כי צריך לחפש בנרות מישהו שבאמת מאמין בסוציאליזם, שזאת המשמעות של להיות בשמאל. לרוב האנשים שמציגים את עצמם כשמאל אין מושג קלוש מה זה להיות איש שמאל, הם רק משוכנעים שלהיות שמאלני זה מאד מחוכם ואיכותי, זה מישהו כזה שהולך לתיאטרון, כי לדעת ענת וקסמן אנשים שמצביעים לנתניהו לא הולכים לתיאטרון. ונדמה לי שדוקא לאמירה הזאת שלה לא כל כך התייחסו, למרות שזאת היתה האמירה הכי מופרכת שלה, וגם הכי מסגירה: בעצם היא אמרה שהיא מדמיינת את הקהל שלה כקהל שמאלני, מה שמעלה למרבה הצער את ההשערה, שבעצם היא העליבה את המצביעים של נתניהו מתוך חנפנות ולא מתוך שמאלנות, ואז היא גילתה שגם מרוקאים שמצביעים לנתניהו הולכים לתיאטרון ונורא נבהלה. ככה זה כשאין לך השקפת עולם אלא אתה רק מחפש את מי להרשים ולמי להתחנף, וזה לא היה שוה דיון, לולא היו בשמאל כל כך הרבה אנשים כאלה, שחושבים שלהיות שמאלני משדרג אותם לאינטליגנציה, אבל אין להם שום השקפת עולם שמאלנית, ואם הם מפסידים בבחירות יוצאות מהם רק שנאה וגזענות. למרבה הצער זה מה שכל כך עניין אותי בסרט של דני קושמרו, שלמרות שכולם יודעים שמצלמים אותם לערוץ 2 וכל המדינה תשמע מה הם אומרים, בכל זאת כולם אומרים בדיוק מה שהיית מצפה שיאמרו: מצביעי השמאל אומרים על מצביעי הימין שהם מצביעים לפי הרגש, שהם קשי יום, עניים וצרי אופקים, ומצביעי הימין אומרים שהם ליכודניקים מהבית והם הולכים לפי המסורת, וגם שהם לא מרגישים שייכים. במסעדה של תל-אביבים עשירים יושבים אשכנזים, וגם מזרחית אחת שמרגישה לא שייכת אבל יושבת שם ומצביעה לשמאל, כי היא רוצה להרגיש שייכת ולשבור סטריאוטיפים, אבל כל אלה שרוצים לשבור סטריאוטיפים רק מחזקים אותם עוד יותר, ומראים עד כמה המציאות שלנו בנויה מסטריאוטיפים, יותר ממה שהיא בנויה מזהויות היא בנויה מסטריאוטיפים, שמחליפים את האידיאולוגיות שמתו, למשל את הסוציאליזם. אני למשל חשבתי תמיד שרוני דניאל, שהגן על ענת וקסמן, הוא ימני, כי הוא תמיד בעד הצבא והמלחמות, וגם תמיד חשבתי שדני קושמרו ימני, ימני כזה סימפטי, שלא מתלהב ממלחמות אבל די פסימי לגבי האפשרות של שלום עם הערבים, אבל אולי בעצם שניהם הצביעו לשמאל, או למה שקוראים שמאל, כי היום כבר לא צריך להאמין באחוות-עמים ובסוציאליזם כדי להצביע לשמאל, צריך רק לרצות שיחשבו שאתה מאד אינטליגנטי, ושמי שמצביע לשמאל הוא יותר אינטליגנטי, כמו מו"ל "הארץ" שדוגל בשמאלנות אבל לא בוועד עובדים. ומה זאת השמאלנות הזאת, האם נשאר בה בכלל משהו חוץ מלעבוד בהייטק או בתקשורת ולאכול מנות במאה ששים ושניים שקל? ומה אני בכלל, שעוד זוכרת מקומות שקראו להם "מטבח פועלים" והגישו בהם מרק עוף ופירה תפוחי אדמה עם חתיכת בשר זעירה ברוטב ולפתן תפוחים, ודיברו קצת ביידיש, והאמינו באחוות-עמים ובסוציאליזם, וקראו למרוקאים שווארצעס, ושאלו למה בן-גוריון הביא אותם בכלל. אולי הבעיה היא שאף פעם אנחנו לא מה שאנחנו רוצים שיחשבו עלינו. תמיד אנחנו הרבה יותר טיפשים והרבה יותר גזענים ממה שהיינו רוצים לחשוב, תמיד אנחנו חושבים בסטריאוטיפים ומדקלמים סטריאוטיפים, ודוקא כשאנחנו הכי רוצים להישמע חכמים יוצאות מאיתנו שלא בטובתנו השטויות הכי הכי גדולות.  

מחשבות של שמאלנית לא מיואשת

מאז אתמול בערב אני הודפת התקפי זעם, קינות אבל וזעקות שבר של ידידי, קרובי ומכרי, שרוצים לפטר את עם ישראל על כך ששוב בחר לראשות הממשלה בנתניהו הרשע והגזעני – את שני הדברים נתניהו הוכיח אתמול בגדול, למי שהיו חסרות לו הוכחות לכך קודם לכן. בכל זאת, למרות שבהחלט הרגשתי ועדיין אני מרגישה צער על הקמתה של ממשלת ימין רשעה וגזענית, אינני מרגישה לא זעם, לא אבל ולא יאוש.

ראשית, לא מאד הופתעתי מתוצאות הבחירות. בכל יום במערכת הבחירות ספרתי מנדטים וניסיתי להרכיב קואליציות, אמנם על פי הסקרים, אבל גם על פי הסקרים שהחמיצו פנים לליכוד, לא הבנתי איך הרצוג יצליח להרכיב ממשלה. גם לא הבנתי מדוע מונים כל העת את כחלון וליברמן במרכז שיכול לשתף פעולה עם הרצוג. ליברמן וכחלון הם אנשי ימין שמבחינת דיעותיהם הפוליטיות נמצאים מימין לנתניהו, וגם שיתפו פעולה ביניהם לאורך כל מערכת הבחירות וסיכמו ביניהם על הסכם עודפים. כידוע לקוראי הותיקים, גם יאיר לפיד הוא בעיני איש ימין מובהק, גם אם חלק מהאישים הבולטים במפלגתו השתייכו בעבר למר"ץ. אבל גם עם "יש עתיד" גדולה יותר מכפי שהינה לאחר הבחירות, לא ראיתי כיצד יצחק הרצוג יכול להרכיב ממשלה, שהרשימה המשותפת איננה רוצה בשום אופן להשתתף בה גם אם יזמינו אותה, שהחרדים אינם רוצים לשבת בה יחד עם לפיד, מר"ץ איננה רוצה לשבת בה יחד עם ליברמן (בצדק לדעתי, לא כל עיקרון אפשר למכור כדי להרכיב ממשלה), ולפיד, ועוד יותר חברי מפלגתו הדתיים-לאומיים, אינם רוצים לשבת עם ה"זועביז", אמירה שבאמצעותה הגדיר "האח של נפתלי בנט" את מקומו בגוש הימין ולא בגוש השמאל.

שלא לדבר על ציפי לבני, שחברה למפלגת העבודה לא כדי להציל את מדינת ישראל ולהבטיח את עתיד ילדינו, אלא כדי להציל את עצמה מקץ הקריירה הפוליטית המשונה שלה. גם היא התקשתה לוותר על תמיכתה בעמדות ימניות וסלידתה מעמדות סוציאליסטיות, ולמעשה הובאה כדי לחזק את הרצוג במפלגה כנגד האגף החזק בקרב מצביעי העבודה של תומכי שלי יחימוביץ'. הרצוג בחר בהנהגה משותפת עם לבני מפני שהוא חושש מהנהגה משותפת עם יחימוביץ', לא מפני שאין לו אגו. עכשיו אנחנו כבר אחרי ההפסד בבחירות ואין צורך להמשיך עם הצביעות. לאורך כל מערכת הבחירות התעקשה לבני על זכותה לרוטציה בראשות הממשלה, למרות שידעה היטב כמה הדרישה הזו מופרכת ומעוררת כעס. זה שנזכרה לוותר יום לפני הבחירות, אחרי שהתברר לה מהסקרים הפנימיים בוודאות, שהמחנה הציוני עומד להפסיד, בעיקר כדי למנוע זעם כלפיה, היה כבר חסר כל ערך, ורק אותת למי שרגיש לסימנים כאלה על ההפסד הצפוי, כך לפחות חשבתי אני בצער, כששמעתי את ההודעה על ויתורה של לבני על הרוטציה ערב הבחירות, ואולי לכן לא הוכיתי בהלם כשהתפרסמו תוצאות המידגם ואחר כך תוצאות האמת. ציפי לבני הסכימה לוותר על הרוטציה רק כשהבינה שממילא אין למחנה הציוני שום סיכוי להרכיב ממשלה, בתקוה לצמצם את הפניית האצבע המאשימה כלפיה. כמובן זה לא אומר שאני מאשימה את ציפי לבני בהפסד. הרי לפני שהצטרפה ליצחק הרצוג ניבאו למפלגת העבודה רק שלושה עשר מנדטים, ויחד עם לבני הגיעה המפלגה לעשרים וארבעה מנדטים – שניים מהם הגיעו ממר"ץ, והשאר מאנשי "קדימה" ו"התנועה" לשעבר ומאוכזבי "יש עתיד" שהצביעו למפלגת העבודה לפני הקמתן של מפלגות אלה. כפי שהבחינו רבים לאורך כל מערכת הבחירות, גוש השמאל לא הראה גידול אמיתי בכוחו, ובלי גידול אמיתי אי אפשר לזכות בבחירות. לאורך כל מערכת הבחירות אמרתי לבני משפחתי הקרובים שאני מאד מתקשה לדמיין את הבוחר שקודם אמר לעצמו שבשום אופן לא יצביע למפלגת העבודה, ואחרי הצטרפותה של לבני התמלא פתאם רצון עז להצביע למפלגה הזאת. היה קשה לדמיין את הבוחר הזה כי הוא לא באמת קיים. הצטרפותה של לבני לעבודה והדיבורים על הרכבת הממשלה היו בסך הכל ספין מוצלח שתפס אצל מי שחולמים להיפטר מרשעותו וגזענותו של נתניהו, הוא לא באמת יצר סחף מהימין המתון אל השמאל כפי שקיוו אותם חולמים.    

ועוד סיבה שאינני יכולה להרגיש כעס על בוחריו של נתניהו, היא העובדה שאני מודעת היטב לגזענות האשכנזית כלפי בני עדות המזרח וכלפי הערבים, שלצערי מעצבת את היחסים החברתיים במדינת ישראל ובהתאם לכך את תוצאות הבחירות. צריך היה להיות עיוור כדי לא לראות איך מערכת הבחירות הנוכחית משכפלת את עלבונם של המזרחיים, והעובדה שאריה דרעי הוא אדם שפל שעושה בעלבון הזה שימוש מניפולטיבי, איננה משנה את העובדה שגם העלבון וגם הסיבות לעלבון הן לגמרי ממשיות. גם פרישתו של כחלון מהליכוד איננה מנותקת מהעלבון הזה, ומי שראה את פרצופו של כחלון כשנתניהו הציג את הפוליטיקאי הותיק בוגר אוניברסיטת הרווארד בתור "הילד מגבעת אולגה", לא התפלא על הפרישה הזאת.

אפשר לייחס את הצטמקותו של "הבית היהודי" לקמפיין סכנת אובדן השלטון של נתניהו, ואולי יש בכך צדק מסוים, אבל הבית היהודי היה בתהליך מואץ של אובדן בוחריו המזרחיים מאז פרשת אלי אוחנה, שהעליבה את המזרחיים פעמיים: פעם אחת, כפי שביטא זאת היטב חבר הכנסת זבולון כלפה שפרש מן הבית היהודי בעקבות שיריונו של אלי אוחנה: "הרב בן-דהן וזבולון כלפה לא מספיקים, צריך כדורגלן", או במלים אחרות, במקום להבליט לציבור המזרחי את הרב המזרחי אלי בן-דהן והמחנך המזרחי זבולון כלפה, שמייצגים את המגזר הרוחני והחינוכי של הציבור המזרחי, נפתלי בנט מנסה לפנות למזרחיים באמצעות שחקן כדורגל מצליח, ובכך מביע את דעתו שהמזרחיים מתעניינים רק בכדורגל, משחק שגם אנשים דתיים אוהבים מאד, אבל חושבים לסוג של בידור ותו לא. כאשר אחד הדוברים בסדרת כתבותיו המצוינת של אבישי בן-חיים "השד העדתי הולך לקלפי", שאני ממליצה לכל מאוכזבי וזועמי השמאל לצפות בה בעיון אם טרם עשו זאת, תיאר את נפתלי בנט כ"שביעיסט", שחושב "שחילוניים מעשנים סמים ומביא את ינון מגל, ושמזרחיים מתעניינים בכדורגל ומביא את אוחנה", הוא דיבר מלבי. במשפחה אנחנו קוראים לנפתלי בנט ה"מדריך מבני-עקיבא". מתארים אותו בתקשורת כאדם פתוח ורחב-אופקים, אבל הוא וחברתו איילת שקד מייצגים צרות-אופקים וחשיבה סטריאוטיפית איומה. פרישתו של אוחנה בגלל התבטאויות גזעניות של דתיים אשכנזים ברשימת הבית היהודי כבר היתה העלבון השני. בתקשורת הבינו את העלבון השני, אבל מלבד אבישי בן-חיים איש לא נתן את הדעת על העלבון הראשון. לציבור המזרחי יש מספיק משכילים שיכולים לייצג אותו בכבוד רב, אחד מהם הוא משה כחלון, והגיע הזמן להפסיק לקרוא לו "הילד מגבעת אולגה" וגם מספיק לקרוא לו "המלך מהגבעה". כשקוראים לנתניהו "הקיסר מקיסריה" מתארים ישוב שנתניהו בחר להתגורר בו והתנהגות שהוא אימץ לעצמו, למורת-רוחם של רבים. כשקוראים לכחלון "המלך מהגבעה" רק מתארים את העובדה שהוא נולד בגבעת-אולגה, והמלוכה כביכול איננה טבעית לו, כי היא נועדה כביכול לקיסרים מקיסריה. כחלון לא בחר להיוולד בגבעת-אולגה, זו פשוט עובדה בביוגרפיה שלו, היא לא רלוונטית לביוגרפיה שלו יותר מהעובדה שנתניהו נולד בירושלים. לבזות אדם על מקום הולדתו, ולו גם בדרך של מחמאה כביכול, כמו גם על כל עובדה אחרת שאיננה פרי בחירתו ורצונו אלא תוצר גורלו, לא מיותר להזכיר לנתניהו שוב ושוב היום, זה מעשה בזוי, ויש עליו מחיר, שנתניהו לא תמיד מרוויח ממנו – כמו במקרה של כחלון הוא גם משלם עליו. גם על העלבון כלפי ציבור הבוחרים הערבים הוא ישלם בסופו של דבר, גם אם בינתיים נדמה שרק הרוויח ממנו.

כן רבותי, החילוניים שמתנשאים על דתיים ומזרחיים, הדתיים שמתנשאים על חילוניים ומזרחיים, כל צירופי המוצא והאמונה והמעמד שחשים שהם טובים מאחרים – מי שאתם מתנשאים עליו לא יצביע לכם, ומי שאתם מזדרזים עכשיו להגדיר כטיפש, בור, פרימיטיבי, אטום, גזעני ואכול-שנאה, בעוד אתם עצמכם משדרים בדבריכם חלק נכבד מהתכונות האלה, לא יצביע לכם. אנשים לא מצביעים למי שמעליב אותם, ועלבון הוא הדבר הכי בלתי ניתן לתיקון, אז היזהרו בדבריכם ובמקום לכעוס תחשבו איפה אפשר לתקן.

ואל תמהרו לנבא נבואות זעם על הגורל הנורא הצפוי לישראל. ברק אובמה הוא למרבה הצער אדם שבז לחלשים ומתבטל בפני בעלי הכוח, וכעת כשנתניהו חזק מאד הוא יתנהג אליו טוב יותר מאשר קודם לכן. בטיפשות ובאטימות שמאפיינות את כל התנהלותו במדיניות החוץ שלו ובמיוחד כלפי ישראל, הוא הקים מהומה מוגזמת סביב נאומו של נתניהו בקונגרס שחצתה כל גבול של נימוס דיפלומטי. גם אם הביקור לא תואם כנדרש היה אובמה עושה שירות טוב בהרבה לעצמו ולמטרותיו אילו במקום לתקוף את נתניהו בכל התותחים העומדים לרשותו, היה מקבל אותו לשיחה קצרה ובלתי מחייבת בבית הלבן, ומזמין לשיחת גומלין באותו שבוע גם את יצחק הרצוג. בכך היה מראה על יחס שיוויוני למתמודדים בבחירות בישראל, ולא מעיר בלב יהודים רבים את העלבון האנטישמי, עלבון חמור בהרבה מהעלבון המזרחי, שחי מאד בלב יהודים רבים, והזילזול שמזלזלים בו הבוטים שבאנשי השמאל איננו מועיל למחנה בבחירות. עבור יהודים רבים שחיים בישראל, אבל חיו חלק מחייהם בחו"ל, וגם בשבילי אישית כמובן, חוויית המיפגש עם הרוע האנטישמי היא חוויית יסוד בחיים, חוויה פוצעת ומעצבת לכל החיים. מי שבחר לראיין ערב הבחירות דוקא את איש הוואפן-אס-אס גינתר גראס, שמעולם לא נטש באמת את דיעותיו הנאציות, ולהציגו כמי שתומך במחנה השמאל בישראל, הוא האחרון שצריך להתפלא שהוא נשאר לבד עם גינתר גראס, ועם ישראל בהמוניו דוקא לא בא. למראה הכתבה הזו שעמדה ערב הבחירות לפחות לזמן מה בראש אתר החדשות של "הארץ", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, ואולי גם בגלל זה אני מתקשה להשתתף בצערם של גינתר גראס וחבריו בעיתון "הארץ" על כך שתוצאות הבחירות לא שימחו אותם. אם השמאל רוצה לזכות בבחירות, שייפרד מכמיהתו לברלין ויתחיל לעלות לירושלים. אני ללא ספק אשה סנטימנטלית, מעולם לא הכחשתי זאת, ונדמה לי שהשמאל יזכה בבחירות רק כשהוא יצליח להתלהב מהעיר שאליה כמה עם ישראל אלפיים שנה, ושמתגוררים בה כמעט מיליון אנשים שהם אכן שקופים למרבית אנשי השמאל, לפחות כפי שהוא מתלהב מבירת הרייך השלישי. אולי צריך להוסיף כאן שמי שרוצה שמדינת ישראל תלך בדרך שהוא מאמין בה, איננו יכול לשבת על המזוודות ולאיים לברוח בכל פעם שהוא נכשל בבחירות. ישראל היא מדינה עבור מי שאין לו מקום אחר, ורק מי שאין להם מקום אחר יקבעו את פני דיוקנה.

אם נפרדים מחלומות השוא והתקוות המנופצות ובוחנים את תוצאות הבחירות בפיכחון, רואים שהליכוד גדל על חשבון הבית היהודי, על חשבון ישראל ביתנו, וגם על חשבון יחד שלא עברה לשמחתי את אחוז החסימה, וזאת דוקא התפתחות חיובית, גם אם היא כואבת למי שרצה להיפטר מנתניהו. עדיף שציבור הבוחרים יתכנס למפלגות גדולות יותר שחשות יותר אחריות לאומית ופחות נוטות לקיצוניות. אני מרשה לעצמי להביע גם את תקוותי שזהבה גלאון לא תפרוש מהחיים הפוליטיים, אלא תוביל את מר"ץ לאיחוד, לפחות איחוד טכני, עם המחנה הציוני, ושבבחירות הבאות כל המחנה שמאמין שיש עם מי לדבר וחייבים לדבר ולהגיע להסכם עם הפלשתינים ילך בגוש אחד. מהפסדים אפשר ללמוד ואפילו להיבנות – זיכרו שנתניהו זכה פעם רק בשנים-עשר מנדטים ופרש מהפוליטיקה, שלא לדבר על בגין שהיה שלושים שנה באופוזיציה לפני שעלה לשלטון. הפסד בבחירות איננו אסון, ובמקום לקלל את הבוחרים שלא הצביעו כפי שרצינו, עדיף לנסות להבין אותם ולחשוב איפה אפשר לתקן ומה כדאי לשנות.