הנעל במשטר הנאצי

היום, ביום השואה בינלאומי, אני מקדישה את הרשימה לדיון שעורר מחקרה של ד"ר אנה סודרוב מאוניברסיטת פוטסדאם "הנעל במשטר הנאצי". זהו מחקר עב-כרס היסטורי-כלכלי על פיתוח חומרים סינתטיים לתעשיית הנעליים בגרמניה, תוך השוואה להתפתחות תעשיית הנעליים בארצות-הברית ובבריטניה, תוך מתן דגש לתפקידה הכפול של הנעל כמוצר צריכה אזרחי וכציוד צבאי – אם עלו בדעתכם מגפי האס-אס השחורים, אתם בכיוון הנכון. מעל הכל זהו מחקר שמראה עד כמה כל היבט של החיים במשטר הנאצי היה קשור הדוקות לפשעי הנאצים, וכמה היו גורמים אזרחיים שותפים לפשעים אלה, ועד כמה הם מעדיפים להכחיש זאת עד עצם היום הזה.

די צייט, גיליון 47, 13 בנובמבר 2014

דם בנעל

במחנה הריכוז זכסנהאוזן אולצו אסירים לצעוד כדי לבדוק נעליים מתוצרת גרמנית

מאת אן-סופי לנג

האס-אס קיבל 6 רייכסמרק, כאשר מרטין שלכצ'ינסקי רץ במחנה הריכוז סכסנהאוזן במשך יום שלם במגרש המסדרים, עד 48 קילומטר לנעל, עם יבלות על הרגליים. שלכצ'ינסקי היה כלוא בצעירותו שנתיים במחנה באורניינבורג שליד ברלין. במשך שלושה שבועות הוא השתייך ל"קומנדו רצי הנעליים", שמנה כ-120 עד 170 אסירים, שאולצו לצעוד מדי יום במסלול שהוקצה להם על משטחים שונים: חצץ, חול, אבנים, אספלט. תעשיית הנעליים שילמה כדי לגלות אלו דגמי נעליים ומאלו חומרים מיטיבים להחזיק מעמד. רבים מהאסירים המותשים נפטרו אחרי כמה שבועות.

שלכצ'ינסקי שרד וכיום הוא בן 87. ביום הזיכרון ה-69 לשיחרור מחנה זכסנהאוזן במאי האחרון הוא רץ שוב על מגרש המסדרים מאותם ימים, נתמך במטריה. כמה צעדים אחריו הולכת אשה שמשפחתה הפיקה תועלת מריצת הכפייה שלו. דוריס מינך היא קרובת משפחתו של בעלי חברת ויינהיימר ריכרד פרוידנברג, שבדק את מוצרי חברתו במחנה זכסנהאוזן. שלכצ'נסקי מראה לה היכן עמד הצריף שלו.

לא ברור כמה אנשים מתו על מסלולי הבדיקה. כמה עדי ראיה דיווחו על כמה עשרות ליום. משגיחי האס-אס הצליפו באסירים והכריחו אותם לשיר. לשלכצ'ינסקי היו הנעליים לרוב גדולות מדי. פעם אילצוהו לצעוד ברציפות במשך יום, לילה ועוד יום. לפני כן נתנו לו סמים ממריצים, אותם סמים שהחזיקו את החיילים ערים בחזית – הנאצים שילבו את מבחני הנעליים בניסויים רפואיים.

עבור התעשיינים, כמו משפחתה של דוריס מינך, היו הניסויים רבי ערך, כי הם הניבו חידושים: החלו להשתמש בחומרים סינתטיים ולהדביק את הנעליים במקום לתפור אותן. המדינה, המדע והכלכלה פעלו בשיתוף-פעולה הדוק. העובדה שחברות פרטיות היו מעורבות לא עניינה כמעט איש במשך זמן רב, עד שההיסטוריונית אנֶה סודרוב Anne Sudrow מאוניברסיטת פוטסדאם פירסמה בשנת 2010 את ספרה "הנעל במשטר הנאצי", ובו עימתה את החברות שנטלו חלק עם עברן.

כולם אמרו לה שלא ידעו דבר על הניסויים במשטר הנאצי. שלוש החברות הכי חשובות היו חברת העורות פרוידנברג Freudenberg, שלאחר שקנתה גם את חברת קונרד טאק שקודם לכן היתה בבעלות יהודית, הפכה ליצרנית הנעליים השנייה בגודלה ברייך, יצרנית הנעליים סלמנדר מקורנווסטהיים ליד שטוטגרט, ויצרנית האימומים פאגוּס Fagus מאלפלד על נהר הליינֶה, שלאחר 1943 סייעה לשפר את גזרת מגפי הורמאכט.

כיום מתייחסת החברה לעברה באופן שונה. יורשת פרוידנברג דוריס מינך הזדעזעה כאשר קראה את ספרה של אנה סודרוב. היא אחת מ-320 השותפים של העסק המשפחתי, שמהווה כיום קונצרן עם מחזור שנתי של 6.6 מיליארד אירו. יחד עם קרוביה דורותי פרוידנברג ופטר פליינינגר, שכיו"ר מפעלי פרוידנברג פעיל באתר הזיכרון של מחנה ראוונסבריק, החליטה לחפש ניצולים.

עובדי אתר הזיכרון זכסנהאוזן הצליחו לאתר חמישה ניצולים. אחד מהם הוא מריאן שלכצ'ינסקי. הוא שמח על החיפוש. "מעולם לא חשבתי שהצעירים יכולים להתעניין בכך", הוא אומר ומתכוון בכך לדוריס מינך, בעצמה מעל גיל שבעים. עוד אסירים מאז פגשו שלושת היורשים בורשה, חיפה ואמסטרדם. בגיוס ספונטני בין שותפי פרוידנברג נאספו 120,000 אירו עבור הניצולים כמו גם לאתרי הזיכרון סכסנהאוזן וראוונסבריק. שלכצ'ינסקי השתמש בחמשת אלפי האירו שקיבל לניתוח שיניים.

היוזמה היא לגמרי פרטית: חברת פרוידנברג עצמה שמרה אותה תחילה בסוד. לאחר שהופיע ספרה של סודרוב הם הטילו על ההיסטוריון מבון יואכים שולטיסק Scholtyseck לחקור את תולדות החברה משנות העשרים ועד אחרי 1945. בשנה הקרובה הוא אמור להשלים את ספרו. בינתיים חברת פרוידנברג איננה מעוניינת ליזום דבר.

אנה סודרוב מתייחסת לכל זה בספקנות. היא חושדת שזה ניסיון לסתור את ממצאיה. גם על יוזמתם של מינך, פרוידנברג ופליינינגר היא מותחת ביקורת. מדוע, היא שואלת, התרומות אינן נושאות רשמית את שם החברה? לזה היה אופי אחר לגמרי, אומרים היורשים, וכמו כן, צריך היה לעשות זאת מהר.

למעשה טיפול מהיר הוא לרוב קשה במבנה של חברה. על כך מראה גם הדוגמה של סלמנדר, אין יותר מידע על הניסויים, אומרים שם. מלבד זאת החליפה מחלקת הנעליים של החברה שלוש פעמים בעלים מאז 1945. חברת סלמנדר הנוכחית נוסדה מחדש בשנת 2005 ובשנת 2009 נקנתה בידי היצרנית Ara.

עם זאת חלה התקדמות בטיפול בעניין בקורנווסטהיימר – מחוץ לכותלי החברה. הכומרית האוונגלית של הקהילה הזמינה את אנה סודרוב ואת אחד מ"רצי הנעליים" לשאת הרצאות. מועצת העיר הורתה לתעד את ההיסטוריה של קורנווסטהיימר בזמן הנאצים. מנהלת המוזיאון העירוני לאמנות הוציאה כרך מקורות על סלמנדר. "ההיסטוריה של החברה תמיד הוחזקה פה תחת מכסה", אומר חבר מועצת העיר פרידהלם הופמן.

בחברת פאגוס באלפלד, כיום FagusGreCon. המצב עדיין כך. קרל בנשייד הצעיר, בנו של מייסד החברה, בחן לפי סודרוב אישית את רגליהם הפצועות של רצי הנעליים במחנה. ראש החברה הנוכחי ארנסט גרטן, אחד מנכדיו של בנשיידט, איננו רוצה לעסוק בכך. הוא גם איננו רוצה להכיר שום אסיר מהעבר. "אנחנו חייבים להביט קדימה", הוא אומר, "יש לנו מספיק עבודה להמשיך את פעילות החברה". בתערוכה על תולדות החברה אין מידע על הניסויים במחנה הריכוז, וכשאנה סודרוב רצתה לחקור במסמכים הישנים, דרש גרטן את הזכות לקרוא מראש את מה שתכתוב – היא היתה עלולה להיתקל בארכיון במסמכים פרטיים של סבו.

באלפלד גאים בחברת פאגוס. בניין בית החרושת הוא בניין מוקדם של האדריכל ארנסט גרופיוס ומאז 2011 הוא מוכרז למורשת תרבות עולמית של אונסקו. בתואר מתגאה גם תומס אופרמן, יו"ר הסיעה בבונדסטאג של המפלגה הסוציאליסטית שישב תקופה ארוכה בהנהלת החברה וכתב ספר על תולדות פאגוס.  אבל בניסויי הנעליים גם הוא איננו מגלה עניין רב. בשנת 2012 נשאל על הניסויים בפורום abgeordnetenwatch.de וענה: "ברישומי היומן של ראש החברה באותם ימים יש פקפוק גדול בתועלת שבנוהל זה."

אנה סודרוב דוחה זאת. היומן, במידה שהוא קיים, איננו נגיש למחקר, והמקורות הנגישים מציירים תמונה שונה: בנשייד מבקר לכל היותר היבטים טכניים של הניסויים, לא את עצם קיומם. לפני רצף הניסויים השני עם מגפי הורמאכט, הוא התאים לאסירים את הנעליים בעצמו. מבחינתה של סודרוב אופרמן הוא עוד אדם שאיננו מתעניין באמת ההיסטורית. שאלות בנושא מצד הכתבת לדוברוּת של אופרמן לא נענו.

לצד פרוידנברג, סלמנדר ופאגוס יש עוד חברות שמסרו את מוצריהן לבדיקה במסלולי בדיקת הנעליים ושעדיין קיימות היום: קונטיננטל, UHU, Armstrong DLW (בזמנו מפעלי לינולאום גרמנים) ומפעלי הגומי וסטלנד כמו גם באייר וBASF כממשיכה של חברת I.G. Farben. כולן אומרות שמעולם לא שמעו על הניסויים. אצל יצרנית הנעליים Rieker מכירים את הספר של סודרוב, אבל אין ברשותם עוד מסמכים. UHU  מוסרת לשאלת הכתבת שתמנה היסטוריון לחקור.

איך יכול להיות שבחברות איש איננו יודע דבר? גינתר מורש, שמנהל מזה 21 שנה את אתר הזיכרון זכסנהאוזן, נזכר שבראשית תקופת כהונתו הוא שלח לחברות המעורבות בקשת סיוע. הוא לא קיבל שום תשובה. על הקשר בין יורשי פרוידנברג לניצולים הוא מברך. על יוזמות דומות איננו יודע דבר. בכל מקום ישנם ארכיונים לחברות: "אם מישהו רוצה לדעת משהו, הוא יכול לדעת את זה," הוא אומר.

לדברי אנה סודרוב הסתירו החברות את מעורבותן אחרי המלחמה ביודעין. מנהלי סלמנדר הודיעו לבעלות-הברית שהורמאכט לבדו הורה על הניסויים. בפרוידנברג אמרו שתוצאות הניסויים המקיפות הושגו באמצעות התנסויות של עמיתים במושב החברה בויינהיים. בה בעת, כותבת סודרוב, מצאו בעלות הברית עצמן את שיטות הניסוי והתוצאות מרתקים, כך שהם לא בדקו יותר מדי. גם המלחמה הקרה המתעוררת הקשתה עליהם לחקור באורניינבורג. היחיד שהורשע בקשר למסלולי ניסוי הנעליים היה המנהל האחרון שלהם, ארנסט ברנשייד. הוא ריצה כמה שנות עבודת כפייה בברית-המועצות. אחר כך פתח חנות נעליים במערב-גרמניה. 

בטקס הזיכרון בזכסנהאוזן במאי השנה נשא קרול גדניץ בן ה-89 נאום. כמו שלכצ'ינסקי הוא אולץ לרוץ על מסלולי הניסוי. הוא מספר כיצד הגיע למחנה זכסנהאוזן. הוא אומר שאנשים, כאשר הם יכולים, צריכים לנהוג באנושיות. בקהל מקשיבה לו בתשומת לב דורותי פרוידנברג. גדניץ מרשים אותה. אבל היא איננה מדברת איתו לאחר נאומו. תחילה הוא לא הגיב למכתבם של היורשים. לאחר הטקס ניסו דורתי פרוידנברג ודוריס מינך שוב. שלושה חודשים אחר כך הם נפגשו בדנציג. הוא אמור להיות אחרון הניצולים מ"רצי הנעליים" שהן יכירו. על ניצולים נוספים לא ידוע דבר.

רץ הנעליים מחיפה הוא אמיל פרקש. על סיפורו ראו ברשימתי "ניצול השואה אמיל פרקש". 

   

חדשות שטוטגארט, 24.3.2011

"סערה ומורת-רוח" עקב הרצאה על המשטר הנאצי

ההיסטוריונית מקורנווסטהיים אנה סודרוב מדווחת על ניסויי חומרים של חברת סלמנדר במשטר הנאצי

מאת סוזאנה מאתס

"דוגמה קיצונית במיוחד לחריגות המוסרית של המדע בתקופה הנאצית", כך מתארת ההיסטוריונית ד"ר אנה סודרוב את הניסויים שנכפו על אסירים על מסלולי בדיקת הנעליים במחנה הריכוז זכסנהאוזן. בארכיון של לודויגסבורג נשאה סודרוב הרצאה: "המצאה באמצעות מחקר במחנה-ריכוז? חברת סלמנדר והשימוש שלה בעבודת אסירי מחנות ריכוז".

"בקורנווסטהיים הביעו סערה ומורת-רוח לגבי האירוע של היום", אמר אלכסנדר גסמן, דיברו על פגיעה במוניטין ונזקים כלכליים שיכולים להיגרם לסלמנדר." אבל השערוריה איננה הגילוי המדעי של פשעי הנאצים, אלא זה שאנו עדיין צריכים היום לערוך אירועים כאלה ושעדיין נדרש לכך אומץ אזרחי. האגודה שלנו רואה את עצמה כאגודה נגד שיכחה. חובתנו לזכור את גורל מיליוני קורבנות הנאצים."

"אני מקוה מאד שאלה שמחקרי עורר בהם התנגדות נמצאים פה היום, כדי שנוכל לנהל דיון", אמרה אנה סודרוב. אבל זה לא קרה. אמנם האולם היה מלא מאזינים, ביניהם גם כמה מקורנווסטהיים. אבל המתנגדים נשארו בבית או שמרו את מורת-רוחם לעצמם. לנוכח העובדות גם היה להם קשה להתפלמס. בספרה בן כמעט 900 העמודים "הנעל במשטר הנאצי", גילתה סודרוב טורי מסמכים על תפקידה של חברת סלמנדר בהקמת והפעלת מסלולי בדיקת הנעליים.

סלמנדר היתה אז לצד חברת פרוידנברג קונצרן הנעליים והעור הגדול ביותר ברייך והיחיד, כפי שסודרוב מדגישה, שהתנסה כבר מאז מלחמת העולם בייצור סוליות סינתטיות במפעלה בטירקהיים, תחת השם Melvo. חומרים אלה הפכו בזמני מחסור בעורות לצד חומרים סינתטיים חדשים שהתפתחו לתחליפים עיקריים בייצור הנעליים. כדי לבחון את עמידות החומרים, הוקמו במאי 1940 במחנה הריכוז זכסנהיים מסלולי בדיקת נעליים בהוראת משרד הרייך לפיתוח כלכלי. שם נאלצו אסירים, לפעמים עם משא כבד, על גבי משטחים שונים, לצעוד עד 45 ק"מ. "קומנדו רצי הנעליים הטיל אימה ולעתים קרובות היה זהה לגזר-דין מות", אמרה סודרוב. אסירים קיבלו לעתים קרובות בכוונה נעליים צרות מדי, שלרוב הם נעלו ללא גרביים. מי שהותש וקרס, הוכה על ידי האס-אס למות או נורה.

"החברות קיבלו את דו"חות הבדיקה ויכלו לשפר את מוצריהן", אמרה סודרוב. החברות המובילות כמו סלמנדר ופרוידנברג, שמנהליהן על פי התיעוד ראו את מסלולי בדיקת הנעליים במקום, לא רק נטלו במידה רבה חלק בהקמתם,  אלא ניצלו אותם ביודעין לשיפור מוצריהם ולהשגת יתרונות. מאז שנת 1942 אי אפשר לדבר על כפייה ממלכתית – היזמים המשיכו את המחקרים באחריותם שלהם ואפילו הרחיבו אותם.

באמצעות הניסויים נוצר לדברי סודרוב מאגר נתונים שעל בסיסו קידמו את הייצור גם אחרי המלחמה. החברות הצליחו לטשטש את מעורבותן ולמחוק את מסלולי ניסוי הנעליים מן הזיכרון הקולקטיבי. חברת סלמנדר טענה שהניסויים במחנה הריכוז התייחסו למגפי הורמאכט ונעשו בהזמנת הורמאכט, למרות שהחברה ייצרה כמעט אך ורק לשוק האזרחי.

"צריך לעסוק בהיסטוריה הפוליטית של מוצרים יומיומיים", אמרה אנה סודרוב, "לא כולם תמימים".

(כמה קטעים מהמאמר המכילים פרטים ושמות פרטיים של מעורבים הושמטו).

Anne Sudrow, Der Schuh im Nationalsozialismus. Eine Produktgeschichte im deutsch-britisch-amerikanischen Vergleich. Wallstein Verlag, Goettingen 2010, 876 S.
 

מי ששונא ערבים שונא יהודים

ההתבטאות הכי כנה במערכת הבחירות לא היתה שייכת למערכת הבחירות אלא חפפה אותה במקרה, וזו האמירה של ח"כ מוטי יוגב מהבית היהודי לתושבי עוטף עזה: "תמכתם בהתנתקות, אכלתם אותה!", שאחר כך הוא התנצל עליה, מה שהזכיר לי דברים שהפרופסור שלמה בן-עמי אמר פעם בהקשר של התנצלות אחרת, שלא מתנצלים על השקפת עולם. תמיד בתקופת בחירות מפלגות נורא מתאמצות להסתיר את האופי האמיתי שלהן, אבל אופי אמיתי לא אוהב שמסתירים אותו והוא כל הזמן מתפרץ. ישראל ביתנו למשל שונאת ערבים ורוצה לגרש אותם, וזה מה שיוצא כל הזמן מאנשי המפלגה הזאת, ואנשי הבית היהודי, שאוהבים לומר על עצמם שהם אוהבים את עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, לא אוהבים לא את עם ישראל ולא את תורת ישראל ולא את ארץ ישראל, הם אוהבים את ההתנחלויות שלהם ששם הם חיים עם אנשים שדומים להם בדיוק ומתייחסים לערבים כמו לעבדים שלהם ולשאר הישראלים בצורה דומה לאיך שהם מתייחסים לערבים. כשיש מלחמה כמו מלחמת לבנון השנייה וצפון מדינת ישראל מוכת טילים הם שמחים, כי כל מלחמה מרחיקה את השלום שעלול לסכן את ההתנחלויות, שזה הדבר היחיד שמעניין אותם, וגם כשדרום הארץ מופגז קשות הם שמחים, במיוחד כשהנפגעים קשה הם קיבוצים שהחזיקו את גבולות מדינת ישראל בכל שנות המדינה וגם הרבה לפני קום המדינה, וסבלו כל השנים ממעשי עוינות, ובכל זאת חתרו תמיד לשלום ולאחוות עמים, שזה מאד מרגיז בשביל מתנחלים, שלא יכולים לסבול שמישהו רוצה לחיות בשלום עם הערבים ורוצים שכל מי שחי בשלום עם ערבים ימות, או לפחות ייפגע קשה. הבית היהודי הוא מפלגה של מתנחלים, ומתנחלים אוהבים רק את ההתנחלויות, ששם הם לא צריכים לראות ולשמוע אנשים שחושבים אחרת מהם ולא צריכים לשאול את עצמם את השאלה שבן-אדם שחי בחברה מגוונת אנוס לשאול את עצמו יומיום: אולי דוקא זולתי צודק ולא אני? וגם אם לא, אולי אני צריך לפחות להתפשר איתו, לנסות להסתדר איתו, לנסות לחיות ביחד. הרי אם אנשים כל הזמן רק יתבשמו מעצמם ויהללו את צדקתם, לא יהיה רגע אחד של שקט על פני האדמה. אבל הניסיון הזה להתפשר ולהסתדר ולהתגבר על הבדלים, שהוא חלק בלתי נפרד מהאופי של מדינת ישראל שהיא מדינת קיבוץ גלויות ושני עמים ועכשיו גם חיים בה הרבה זרים, מאפריקה ומאסיה ומאירופה שגם איתם צריך להסתדר, כי אי אפשר לסלק מפה את כל האנשים שבאים, שכולם הם בני אדם, עם בעיות ועם רגשות כמו שיש לכל האנשים, הניסיון הזה זר למתנחלים, שמקדשים את ההסתגרות וההתבדלות לא רק מהסביבה הערבית שבתוכה הם מתיישבים בכוח, אלא גם ממדינת ישראל ומהחברה הישראלית, כי הם מינו את עצמם להיות חלוצים למשהו ששאר עם ישראל לא ממש שש אליו, שזה לגור בשטחים כבושים ממדינות ערב שמאוכלסים בצפיפות בערבים, בזמן שכל רעיון הציונות היה לאפשר ליהודים לגור בין יהודים, בתרבות יהודית ובשלטון יהודי, ולא להידחף בכוח בקרב עמים אחרים, ולכן הציונות היתה מוכנה תמיד לפשרות, כדי להקים את חלקת אלהים הקטנה שלה שתהיה קודם כל מקלט ליהודים הנרדפים, ולא כדי לשלוט בכל ארץ-ישראל ובוודאי לא כדי לשלוט בעמים אחרים. הציונות גם החשיבה מאד את הכרת העמים האחרים למפעלה ופעלה הרבה מאד כדי לשכנע בצדקתה את המעצמות הגדולות ואת עמי העולם בכלל, שזאת צורת חשיבה לגמרי זרה למתנחלים שחושבים שיש להם זכויות על ארץ ישראל מריבונו של עולם ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות, ואם מישהו מנסה הם כבר ידאגו לסתום לו את הפה, או לפחות לשמוח לאידו, אבל ריבונו של עולם לא אוהב את בעלי הגאוה, ולא את הרשעים, וח"כ מוטי יוגב הוא קודם כל בן-אדם רשע, וגם השר יאיר שמיר שאמר משהו דומה הוא בעיקר בן-אדם רשע, ואצלם, כמו אצל רוב חברי הכנסת מישראל ביתנו ומהבית היהודי וגם לא מעטים בליכוד, הרשעות היא לא רק אופי, היא אידיאולוגיה והשקפת עולם: או שתחשבו כמונו ותשרתו אותנו, או שאנחנו נרקוד על דמכם, וגם נצחק לכם בפרצוף בזמן שתדממו, וגם אם נתנצל זה לא באמת ישנה משהו, כי על השקפת עולם לא מתנצלים.

אלזה לסקר-שילר, שבעים למותה

היום מלאו שבעים שנה למותה של המשוררת אלזה לסקר-שילר, הקרובה כל כך ללבי. כבר תרגמתי כאן רבים משיריה - תוכלו למצוא את כולם תחת תגית שמה. הנה עוד שלושה משירי אלזה לסקר-שילר - שירים עצובים - קצת מפני שכתבה הרבה שירים עצובים, במיוחד לאחר מות בנה בדמי ימיו, וקצת מפני שהם מתאימים למצב-רוחי.

אֲנִי יוֹדַעַת

אֲנִי יוֹדַעַת, שֶׁבִּמְהֵרָה אֶגְוַע

אַךְ כָּל הָאִילָנוֹת זוֹהֲרִים

מִנְּשִׁיקַת תַּמּוּז כֹּה נִכְסֶפֶת –

חֲלוֹמוֹתַי מַחֲוִירִים –

מֵעוֹלָם לֹא שׁוֹרַרְתִּי סוֹפִים יוֹתֵר קוֹדְרִים

בְּחָרוּזַי בַּסְּפָרִים.

אַתָּה מֵבִיא לִי פֶּרַח לִבְרָכָה –

כְּבָר בַּנִּיצָן רָחַשְׁתִּי לוֹ אַהֲבָה.

בְּכָל זֹאת אֲנִי יוֹדַעַת, שֶׁבִּמְהֵרָה אֶגְוַע.

נִשְׁמָתִי מֵעַל נְהַר אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת –

אֶת רַגְלִי אֲנִי חֶרֶשׁ מַנִּיחָה

עַל הַשְּׁבִיל לַבַּיִת בּוֹ לַנֶּצַּח דָּרִים.

בְּחֵיקִי

בְּחֵיקִי

יְשֵׁנִים עֲנָנִים אֲפֵלִים –

לָכֵן אֲנִי כֹּה עֲצוּבָה, אַתָּה רַב הַחֶסֶד.

אֲנִי אֲנוּסָה לִקְּרֹא בְּשִׁמְךָ

בְּקוֹלָה שֶׁל צִפּוֹר גַּן-עֵדֶן

כַּאֲשֶׁר שִׂפְתּוֹתַי נִצְבָּעוֹת.

כָּל הָעֵצִים בַּגַן יְשֵׁנִים כְּבָר –

גַּם זֶה שֶׁאֵינֶנּוּ עָיֵף לְעוֹלָם

לִפְנֵי חַלּוֹנִי –

הוֹמָה כְּנַף הַנֶּשֶׁר

וְנוֹשֵׂאת אוֹתִי דֶּרֶך הַשָּׁמַיִם

עַד מֵעַל בֵּיתְךָ.

זְרוֹעוֹתַי נָחוֹת סְבִיב מָתְנֶיךָ,

כְּדֵי לְשַׁקְפֵנִי

בְּזֹהַר גּוּפְךָ.

אַל תְּכַבֶּה אֶת לִבִּי –

אַתָּה מוֹצֵא אֶת הַדֶּרֶךְ –

תָּמִיד.

שִׁיר צַעַר

יוֹנָה שְׁחוֹרָה הוּא הַלַּיְלָה

... אַתָּה חוֹשֵׁב עָלַי כֹּה בְּעֶדְנָה.

אֲנִי יוֹדַעַת, לִבְּךָ שָׁקֵט.

בְּשׁוּלָיו נִמְצָא שְׁמִי.

צְעָרֶיךָ שֶׁלְךָ

בָּאִים אֵלַי.

אֶת הָאֹשָׁרִים שֶׁמְחַפְּשִׂים אוֹתְךָ

אֲנִי אוֹסֶפֶת בְּתוּלִים לְמַגָּע.

כָּךְ אֲנִי נוֹשֵׂאת אֶת נִצָּנֵי חַיֶיךָ

הָלְאָה.

וּבְכָל זֹאת רוֹצָה לַעֲמֹד אִתְּךָ בְּשֶׁקֶט

שְׁנֵי מְחוֹגִים עַל לוּחַ הָשָּׁעוֹת.

הוֹ, כָּל הַנְּשִׁיקוֹת צְרִיכוֹת לִשְּׁתֹק

עַל שְׂפָתַיִם מוּאָרוֹת לְאֹרֶךְ הָאַהֲבָה.

לֹא עוֹד יְהֵא זֶה מֻקְדָּם

לִשְּׁבֹּר אֶת נְעוּרֶיךָ.

בִּשְׁנָתְךָ

גָּוַע גַּן-עֵדֶן.

הַלְוַאי שֶׁהָעָצוּבִים

יִצְבְּעוּ אֶת הַשֶּׁמֶש בַּיּוֹם.

וְהַמִּתְאַבְּלִים

יַגִּיהוּ קֶרֶן-אוֹר עַל לֶחְיָם.

בִּגְּבִיע עֲנָנִים שָׁחוֹר

מֻנָח נִצָּן הַיָּרֵחַ.

אַתָּה חוֹשֵׁב עָלַי כֹּה בְּעֶדְנָה...

ליד מיטת החולה

ידידי לקה בשבץ. הלכתי לבקרו בבית החולים. שערו האריך והלבין וגם פניו היו חיוורים. הוא ישב על הכסא ליד מיטתו. הושיבו אותו שם – חייבים להושיב את החולים לזמן מה, כדי שלא ישכבו כל הזמן, דבר שעלול להזיק למצבם. הוא רצה מאד לשוב ולשכב. ביקש שאומר לאחות שיחזירו אותו למיטה. הוא היה עייף. איננו ישן טוב בלילה, ובגלל מחלתו אסור לו לבלוע כדורי שינה. האחות היתה אדיבה מאד, אבל אמרה לו שהוא חייב לשבת עוד קצת. שמתי לב שהיא איננה לובשת מדי אחות אלא מדים אחרים שלא ידעתי מהם. אחרי זמן מה באה האחות עם עוד אח והשכיבו אותו במיטה. שאלתי את ידידי איך הוא מרגיש והוא אמר שעכשיו יותר טוב. הוא מחכה לעבור לשיקום. מחכה בכיליון-עיניים לעבור לשיקום, אבל במחלקת השיקום טרם נתפנה לו מקום. הוא קורא קצת עיתון וצופה רק בלונדון וקירשנבאום. זה כל מה שהוא רואה. חדשות איננו רואה. אמרתי שאין שום דבר שמח לראות והוא אמר בדיוק. באו אב ובנו ושאלו אם הוא רוצה להניח תפילין. הוא אמר שהוא יכול להניח רק תפילין של ראש, כי ידו המשותקת מחוברת לצינורות ואי אפשר לכרוך עליה את התפילין. זה ציער אותו שאיננו יכול להניח תפילין מדי בוקר כפי שהיה רגיל. עזרו לו להניח תפילין של ראש ואיחלו לו רפואה שלמה והלכו. אחר כך בא מישהו והציע חלה קטנה לשבת, אבל אסור היה לו לאכול חלות. אחר כך באו ונתנו לי נרות לשבת. אמרתי להם שלא אשאר בבית החולים לשבת והם אמרו לא חשוב, תקחי. אחר כך ביקש ידידי שאביא את הצעיף שהיה מונח ליד החלון ואכרוך סביב צוארו, כי הוא חש בקור שבא מכיוון החלון. ניסיתי לבדוק האם החלון סגור היטב ואם אני חשה ברוח קרה שנושבת מן החלון. תחילה לא הצלחתי לחוש בדבר ואחר כך נדמה היה לי שאני חשה במשב של רוח קרה מן החלון, וניסיתי לסגור את החלון טוב יותר בעזרת הכפתור שהיה לידו. לא ידעתי אם הצלחתי או לא. עדיין היה לו קר בידו הימנית הפונה לחלון והוא ביקש ללבוש על ידו את החותלת שהשאירה לו שם בתו כדי שיתחמם. הוא אמר שקר לו שם וראיתי שהשמיכות קלות והוא לבוש בפ'יגמה קייצית קלה, למרות שהחורף בעיצומו וקר מאד. אמרתי בוודאי מחממים פה היטב והוא אמר שלא. דיברתי על הגשם שירד ועל השלג שירד והוא אמר לא ראיתי גשם ולא ראיתי שלג, למרות שהיה מול מיטתו חלון גדול, שמורדות ההרים נשקפו ממנו, אבל הוא לא הביט בחלון ונזכרתי שגם אחי כשהיה מאושפז בבית-החולים ליד הים לא ראה את הים שנשקף מחלונו קרוב מאד, כי לא היה לו הכוח להזדקף ולהתבונן בגלים. אני התבוננתי בחלון כל העת ורק כשיצאתי מבית החולים הבנתי שלא ראיתי דבר, כי בחוץ ירד כל העת גשם כבד, אבל מחלון בית-החולים לא ראיתי את הגשם יורד, וחשבתי איך מחלון בית החולים אין רואים דבר, כאילו היתה זו תמונת נוף ולא חלון. הביאו לחולים ארוחת-צהרים, אבל ידידי אמר שאיננו רעב. שאלו אותו אם הוא רוצה שיאכילו אותו והוא אמר שהוא אוכל לבד. שאלתי אם הוא רוצה לראות מה הביאו לאכול והוא אמר שכל יום זה אותו הדבר. ביקש רק שאחתוך את האוכל לחתיכות קטנות, כדי שיוכל לאכול בכף. היו שם קציצות מאורכות של עוף, פירה תפוחי אדמה וקישואים מאודים, וגם מרק מרוסק ורסק תפוחים לקינוח. חשבתי כמה חבל שאין ירקות ופירות טריים, שבריאים ומשמחים את הלב. שאלתי אולי הוא רוצה לאכול את המרק והוא אמר שלא, שהוא יאכל הכל יחד, כי המרק עוזר לו לבלוע את האוכל. הבנתי שבגלל זה כל האוכל לחולים קצוץ  או מרוסק, כדי שהחולים יוכלו בקלות לבלוע, אבל אפשר לרסק גם ירקות או פירות חיים ולא רק מבושלים, חשבתי לעצמי, למשל גזר עם מיץ תפוזים או תות שדה טרי, אבל אולי בבית החולים קשה להכין מאכלים כאלה בכל כך הרבה מנות, ובית החולים הזה גדול מאד. נזכרתי באחי שבימיו האחרונים התקשה לבלוע ונפל עלי צער גדול, אבל אמרתי לעצמי שזה לא נורא עד כדי כך. ידידי לקה בשבץ כשאשתו היתה לידו והיא הזעיקה מיד אמבולנס ובמהרה הם הגיעו לבית החולים, והפגיעה איננה קטלנית, גם לא נפגעו הדיבור והזיכרון, וגם השיתוק בצדו השמאלי של הגוף איננו מוחלט ויש תקוה לשיפור. כאילו קרא את מחשבותי אמר ידידי שהוא שואל את עצמו מה עדיף, שבץ או סרטן. התחלחלתי ואמרתי רק לא סרטן, אחי מת מסרטן. ואני גם שואל את עצמי, אמר ידידי, מה עדיף, אלצהיימר או שבץ, ואמרתי טוב מאד שיש לך את הראש שלך. ולעצמי חשבתי שברוב בינה רוב כעס והמחשבות שרצות בראש לעתים הן כל כך עצובות. כדי לשמחו שאלתי על בנותיו והוא אמר שמזל גדול שיש לו בנות, שעכשיו הוא מבין למה הוא הביא ילדים לעולם וטרח לגדל אותם כדי שעכשיו יטפלו בו. הוא אמר שבתו הבכורה לימדה אותו לאכול לבד וגם לסבול כאבים, כי הוא לא מסוגל לסבול כאבים, ואני חשבתי שכנראה הוא כן מסוגל, כי לא התלונן בכלל, למרות שהרגל המשותקת למחצה הכאיבה לו מאד. שאלתי על נכדיו הקטנים והוא אמר שאיננו מרשה להביא אותם לבית-החולים, איננו רוצה שיראו אותו חולה ואולי יישארו להם זיכרונות. את שכנו לחדר בא לבקר זוג צעיר עם פעוטה. הם התאמצו לדבר ולצחוק עם הסב החולה. ידידי אמר לי ששכנו לחדר לקה בשבץ כבר בפעם השנייה. ניכר היה בו שמצבו קשה מאד. אשתו האכילה אותו מן המרק והוא אכל מעט ובקושי, כמעט לא זז ולא דיבר. חשבתי שחבל שאיננו נמצא בחדר עם מישהו שמצבו קל יותר, ואז היו יכולים לדבר זה עם זה. אבל את החולים שמגיעים במצב חירום משכיבים היכן שיש מיטה פנויה, ואין זמן להתאים את החולים זה לזה. שאלתי את ידידי שוב אם הוא רוצה לאכול, אבל הוא רצה לחכות שיסיימו את הטיפול בו, הוא לא רצה לאכול לפני שיסיימו את הטיפול, כי אחרי האוכל הוא רצה לישון. הוא ביקש שאגיד לאחות שיבואו כבר לטפל בו. הלכתי לתחנת האחיות והאחות והאח ישבו שם ואמרו שהם יבואו עוד מעט, אבל הם חייבים לחכות שיבוא עוד אח, כי צריך שני גברים כדי להרים גבר שהוא חצי משותק, ובינתיים היה במחלקה רק אח אחד. חזרתי לידידי ואמרתי לו שהם מחכים שיבוא עוד אח, ושלמרות שאמרו לי שיבואו עוד מעט, נדמה לי שיחכו עוד זמן רב, ואולי כדאי שיאכל בינתיים, כי הוא היה כבר רעב והאוכל התחיל להתקרר, אבל הוא לא רצה בשום אופן לאכול לפני שיסיימו לטפל בו. באמת עברה עוד שעה או יותר עד שבאו לטפל בו. באמצע האחות נכנסה והוא ביקש ממנה שיבואו כבר, והיא אמרה לו שעוד מעט יגיעו אליו, שיש עשרים וארבעה חדרים ועוד מעט הם יגיעו אליו. היא היתה כל העת אדיבה וחייכנית אבל לא יכלה לעזור. אמרתי לידידי איך במחלקה כל כך גדולה יש רק אח אחד וצריך לחכות לחילופי משמרות בשביל לטפל בחולים, וידידי אמר שחסרים עובדים וחסרים רופאים בלילה ושהאחים והאחיות כולם הם עובדי קבלן, ואז הבנתי מדוע אינם לובשים מדי אחים ואחיות אלא מדים אחרים, והם מקבלים רק שכר מינימום, וגם ראיתי שהם ערבים, ונזכרתי שרוב אלה שהם עובדי קבלן ומקבלים שכר מינימום הם נשים וערבים. וידידי אמר איך אפשר שבאותו מקום אחד יקבל מאה אלף שקל משכורת ואחד שכר מינימום, ואמרתי שככה זה בכל המדינה, וידידי אמר אני יודע, אבל ידעתי שבבית החולים זה צועק במיוחד, כמו שכל דבר אחר מוכפל שם אלף הכפלות, החיים והמות. בסוף באו וטיפלו בו והוא הסכים לאכול. הוא ביקש שארים את ראשו ואוריד את רגליו בעזרת הכפתורים שבצד המיטה ואסובב וארים את השולחן בעזרת הכפתורים שבצד השולחן כדי שהאוכל יהיה לפניו. עם כפתורים אני לא כל כך מסתדרת ובסוף ביקשתי עזרה מהאחות שסידרה הכל מיד וכל הזמן חייכה אלינו. אחר כך ידידי ביקש שאחתוך את הקציצות שחתכתי לחלקים קטנים לחלקים קטנים עוד יותר והוא אכל במאמץ רב. כדי לעודד אותו אמרתי שהאוכל נראה טעים והוא אמר שלא. שאלתי אם אפשר להביא לו אוכל מבחוץ והוא אמר שלא. אמרתי שככה זה אוכל של בית-חולים והוא שתק. אחרי האוכל הוא ביקש לקרוא עיתון ואני נפרדתי ממנו והוא אמר שהוא מקוה שכבר בתחילת שבוע הבא, כבר ביום ראשון או שני, הוא יעבור לשיקום, אבל ידעתי בלבי שהוא יחכה עוד זמן רב, ובזמן שהוא יחכה לשיקום הוא יחכה לאחים ולאחיות שיטפלו בו, כל הימים הוא יחכה ויחכה ולא יתבונן בחלון.