דרישת נתניהו לפטר עיתונאים

 

הדבר המרעיש ביותר בעיניי בעדותו של נתניהו, שאני מופתעת מכך שאין מגיבים אליו בחומרה רבה, היא הודאתו שביקש מבעלי אתר וואלה שאול אלוביץ' "לשנות את האנשים בוואלה". כלומר, נתניהו דרש מאלוביץ' לפטר עיתונאים שאינם נוחים לו ולשכור במקומם עיתונאים שיחניפו לו. נתניהו מודה בזאת שניצל את מעמדו כראש ממשלה, ואת תלותו של אלוביץ' כבעלי בזק בהחלטותיו הרגולטוריות של נתניהו, שמשמעותן עבור אלוביץ' התבטאה בסכומי עתק, כדי לקפח את פרנסתם של עיתונאים שמתחו עליו ביקורת. בניסוח שלא היה מבייש את "1984" מוסיף נתניהו: "זו בקשה של דמוקרט, של אדם שמאמין שחייב להיות שוק תקשורת מגוון". לא, הבקשה לפטר עיתונאים שאינם מחניפים לו ולהעסיק במקומם את מלחכי פנכתו לא רק שאיננה דמוקרטית, אלא היא התגלמות הדיקטטורה. בברית-המועצות ובמדינות מסוגה פוטרו עיתונאים שמתחו ביקורת, ולו מרומזת, על השליט ועל השלטון, וגם אם לא נזרקו לכלא ולא נרצחו, לא יכלו להתפרנס יותר מעיתונות, כי שום כלי תקשורת לא העסיק אותם. כזה הוא המצב בדיקטטורות: די באמירה מפי השליט כדי לקפח את פרנסתו של אדם. במדינות דמוקרטיות, שבהשפעת נתניהו ומרעיו ישראל הינה פחות ופחות כזו, השלטון איננו מתערב בכלי התקשורת ואיננו דורש את פיטוריהם של עיתונאים ואת החלפתם במלחכי פנכה. מגוחכת מכל טענת ה"גיוון": כולנו מודעים למידת ה"גיוון" בערוץ 14 הסר למרות נתניהו.

כיצד יכולה הטענה הזו, שביקש להחליף את האנשים, ולכאורה לא ביקש לשנות את הסיקור, לסייע לנתניהו להפריך את יחסי ה"תן וקח" שהיו לו עם שאול אלוביץ'? הרי הוא עצמו אומר שהפרסונל הוא מדיניות, והרי כל רעיון ההחלפה בא להביא לאתר כותבים שיחניפו לו ולא ימתחו ביקורת, ומה איפוא ההבדל בין שינוי האנשים לשינוי הסיקור. בעיניי זו הודאה בדבר גרוע בהרבה משינוי הסיקור. הדרישה לפטר אנשים שכתיבתם איננה נוחה לנתניהו ולקפח את פרנסתם, גרועה בהרבה, וגם דיקטטורית בהרבה, מדרישה לסקר את נתניהו באופן חיובי יותר, או לרכך ביקורת. לא פעם מתבקשים כותבים על ידי העורכים לנסח את ביקורתם באופן מרומז או מרוכך יותר, כדי שלא לעורר חימה על העיתון וכדי למנוע תביעות נגדו. זה אפילו לגיטימי, כל עוד אין מדובר בהתכחשות לאמת או בהסתרת עובדות, לבקש מעיתונאים ניסוחים זהירים ומסויגים יותר, כל עוד אינם גורמים לעיוות של העובדות. אבל לדרוש לפטר אנשים ולקפח את פרנסתם, מפני שכראש ממשלה במשך שנים רבות מדי צברת כוח בלתי סביר והידרדרת להתנהגות דיקטטורית, שמתבטאת בהתנפלות תוקפנית על כל כתב ששואל שאלה לא נוחה לך, או בסירוב להתראיין לכלי תקשורת מרכזיים בישראל, מפני שכתביהם מקשים עליך ואינם מתרפסים, זו לא רק פגיעה קשה בחופש הביטוי, בזכות הציבור לדעת, ובחובת השלטון לתת דין וחשבון על מעשיו לאזרחים, בין השאר באמצעות תקשורת חופשית ובלתי מאוימת, אלא זה ניצול לרעה בלתי נסבל של כוח השלטון כדי לפגוע במתנגדיו. העיתונות איננה יכולה לפעול כראוי ולמלא את תפקידה בדיווח לציבור על המתרחש במדינה, אם העיתונאים אינם מוגנים, ואם ראש הממשלה רשאי להתנכל להם, לפגוע בהם ואפילו להביא לפיטוריהם בהתאם לשגיונותיו. היה ראוי שדרישתו זו של נתניהו מאלוביץ' תזכה לגינוי כללי, מפורש ונחרץ.

לא אמנות אלא שנאה

 

דוד ריב הוא אמן מוערך. ראיתי תערוכות שבהן הציג עבודות מטלטלות על מלחמת לבנון. העבודה שראש עיריית רמת-גן כרמל שאמה הכהן ביקש להסיר מקיר המוזיאון ברמת-גן איננה נמנית על העבודות שמכבדות את האמן. היא מציגה שתי תמונות של חרדי הנראה מגבו, כשליד התמונה העליונה הכתובת "ירושלים של זהב" וליד התמונה התחתונה הכתובת "ירושלים של חרא". קשה שלא להבין את העבודה כפלקט הסתה וביזוי של יהודים חרדים. צודק לגמרי שאמה הכהן בטענתו שלו הוצגה התמונה בפולין, גרמניה או צרפת היינו רואים בה ביטוי מובהק לאנטישמיות. קשה מאד לראות בעבודה הזו ערכים אמנותיים. הצגתה במוזיאון היא ניצול לרעה של מרחב אמנותי לפשע שנאה, שאיננו שונה בהרבה מכתובות מבזות שכתבו ביריונים על קירות כנסיות ומסגדים. להשתמש בטיעון של חופש האמנות כדי להצדיק את הצגתה של עבודה זולה, גסה ומסיתה, שמלבד הבעת שנאה לציבור מוגדר אין בה ולא כלום, זה מעשה של צביעות ורשעות. חופש האמנות איננו שונה מחופש הביטוי בכלל, וחופש הביטוי איננו בלתי מוגבל: אסור להסית, אסור לבזות ואסור להוציא דיבה, גם אם שלושת האיסורים האלה מגבילים את חופש הביטוי. והסתה נגד ציבור שלם גרועה מכל הסתה נגד יחידים.  התגייסותה של האגודה לזכויות האזרח לעתור נגד הסרת התמונה מזכירה לי את הימים לפני כעשרים שנה כשפניתי לאגודה בעניין כניסה לשטח האוניברסיטה בהר-הצופים שנמנעה מאזרחים ונועדה להדיר משטח האוניברסיטה אזרחים ערבים במסוה של הגבלת הכניסה לסטודנטים ועובדים בלבד. תחילה סייעה האגודה במאבק, אבל אז התערבה בעניין פרופסורית מהאוניברסיטה שנבחרה לעמוד בראש האגודה – אינני רוצה להזכיר את שמה מאחר שכבר איננה בחיים, ומנעה את המשך הסיוע של האגודה למאבקנו. אינני יודעת מה מצב העניינים כיום בקמפוס הר-הצופים. לאחר שנואשתי מתיקון המצב ומעמדתם המבישה של הפרופסורים שלא התביישו אפילו להתבטא באוזני שעדיף שאזרחים ערבים לא יכנסו לקמפוס, החלטתי שכף רגלי לא תדרוך יותר בהר-הצופים ושלעולם לא אשתף יותר פעולה עם האוניברסיטה העברית הצבועה, וגם לא עם האגודה לזכויות האזרח. כעת האגודה הזו שמנעה בזמנו מאבק נגד פגיעה מכוערת ומפלה באזרחים ערבים, מצאה לה כר ראוי לפעילותה: לתמוך בהסתה נגד חרדים, במסוה של תמיכה בחופש האמנות. את טיב האמנות הזו הציג נכוחה הקריקטוריסט עמוס בידרמן, שלמרבה המזל איננו מחויב לקו של עיתונו: הוא צייר את יצירתו של ריב במוזיאון ליד תמונות ופסלי צואה, שגם הם כמובן אמנות, שהרי הם מוצגים במוזיאון, והציבור מוזמן לצפות בהם ולהתפעל. לא כל זוהמה שמוצגת במוזיאון היא אמנות, ואפילו אם היוצר הוא אמן מפורסם ומוערך. כל יצירה נשפטת לגופה, ויצירתו זו של ריב איננה ראויה להגנה בשם חופש האמנות.

כמה מופרכים נשמעים דבריה של אוצרת התערוכה סבטלנה ריינגולד, הנשמעים כאירוניה צרופה, אך נכתבו ברצינות גמורה: "כל התערבות בתכני התערוכות עומדת בניגוד גמור לזהות המוזיאון ולערכים העומדים ביסודו: חופש ביטוי, סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם, ולהיותו מרחב רעיוני ויצירתי הנותן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל".

כיצד חושבת הגברת ריינגולד שהצגת עבודה שהמסר המאד בוטה ומפורש שלה הוא ש"החרדים הם חרא", מבטאת סובלנות, ליברליזם, הומניזם, פתיחות ופלורליזם? כיצד יש בכך מתן ביטוי למגוון הקולות, הקהילות, התרבויות והזהויות בישראל? עד כמה אפשר להעמיד פנים ולהסתתר מאחורי מליצות ריקות מתוכן כדי להגן על גסות רוח ושנאה?  

דיכוי ההפגנה בבלפור

לפני מספר שבועות הודיעה עיריית ירושלים שבימי שלישי וששי יהפוך רחוב עזה שבו אני מתגוררת בימי שלישי וששי במשך מספר שעות למדרחוב, והתנועה בחלקו העליון תיחסם. שעות החסימה בימי ששי הן מהשעה אחת בצהריים עד ארבע. אני מצרפת קישור לאחת מהודעות העירייה  על הפיכת הרחוב למדרחוב בשעות הנקובות – היו רבות כאלה.

זה לא הפריע למשטרת ירושלים לטעון שמעצרו של מארגן ההפגנה אמיר השכל היה בשל חסימת הכביש – שהעירייה חסמה באותה עת במסגרת הפיכת הרחוב למדרחוב שיזמה. בדיווח על ההפגנה ביום ששי שוב דיווחה התקשורת שהרחוב נחסם, כאילו המפגינים חסמו אותו, או המשטרה חסמה אותו עבור המפגינים, כשבעצם מדובר ביוזמה של העירייה להפיכת הרחוב למדרחוב כדי לעודד את עסקיהם של בתי האוכל המרובים ברחוב, שכמובן משלמים לעירייה ארנונה גבוהה, ולכן העירייה מעודדת אותם מזה שנים רבות להשתלט על יותר ויותר שטחי מדרכה, כדי שתוכל לגבות יותר ארנונה. תמימים יכלו לחשוב שהכוונה לעזור לאזרחים למען האזרחים, אבל תושבי הרחוב, שרבים מהם מבוגרים, בקושי יכולים לעבור בו על המדרכות ונאלצים לא פעם להסתכן בירידה לכביש, ולא מעטים מהדיירים שהתגוררו ברחוב עשרות שנים עוזבים אותו למקומות שקטים יותר. לעירייה משתלם שהזקנים יעזבו. אין להם כסף לשלם ארנונה גבוהה.

אבל בתקשורת, גם זו שאיננה תומכת בנתניהו, חוזרים שוב ושוב על השקר שרחוב עזה נחסם ביום ששי בגלל ההפגנה או על ידי המפגינים. מה יש לכם, עיתונאים? אין לכם אינטרנט?

הפינוי של המפגינים נגד נתניהו בתואנות כאלה ואחרות יש לו רק סיבה אחת: לדכא בכוח התנגדות לנתניהו, שהולכת וצוברת כוח ותנופה. תחילה ישבו מול בית ראש הממשלה אנשים ספורים, רובם זקנים. תחילה הם באו רק לשעות ספורות, אחר כך התחילו להישאר וללון שם. שבועות רבים היתה המחאה מינורית, אבל לאחרונה, אולי בגלל משבר הקורונה וריבוי ההפגנות של אזרחים נפגעי הקורונה, החלה לצבור תאוצה. מיום ליום הלך מספר המפגינים ליד בית ראש הממשלה וגדל, וההפגנה שנראתה תחילה כמעט מעוררת רחמים – וגם אז הביאו מכונית של הליכוד שתשמיע שירים בקולי קולות ותהסה את קולות המפגינים - הפכה להפגנה שמשדרת עוצמה ונחישות. שלטים גדולים ניתלו על הגדרות החוצצות בין המדרכה לרחוב: Crime Minister, עם תמונה של נתניהו, שהנהגים החולפים ברחוב יכולים לראות גם בלי לצאת מהמכונית. זה מה שבאמת מטריד את נתניהו ואת ראש העיריה משה ליאון שתמיד עבד עבור נתניהו: הוא הרי היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימי כהונתו הראשונה של נתניהו, וכך הפך מעורב בסכסוך בין בני הזוג נתניהו לקבלן ההובלות עמדי, שכן כדרכם ביקשו בני הזוג להשית את חובם לקבלן עמדי על מדינת ישראל, ומשה ליאון ניסה לתווך בינם לבין הקבלן, ורק כפשע היה בינו לבין העמדה לדין באותה פרשה, שכל המעורבים בה נחלצו מאימת הדין לאו דוקא בגלל טוהר כפיהם, אלא הודות לרחמנותם היתרה של אנשי אכיפת החוק באותם ימים, כמו היועץ המשפטי אליקים רובינשטיין, לימים שופט בית המשפט העליון. בין הנימוקים לסגירת תיקו של משה ליאון היתה הטענה שהוא כבר פרש מן השירות הציבורי. אבל כמקובל במקומותינו הוא שב אל השירות הציבורי, יחד עם אחד מהנלהבים בתומכיו – אריה דרעי, שדוקא כן ישב בכלא על עבירות שוחד, אבל זה לא מנע ממנו לחזור ולכהן כשר הפנים בממשלת נתניהו. עד כה שמר ליאון על פרופיל נמוך כראש עיריית ירושלים, והתבלט בעיקר בעבודות תשתית נרחבות ברחובות ירושלים, שממררות את חיי התושבים ומפרנסות את קבלניה. נראה כי יחסיו הטובים של משה ליאון עם ציבור הקבלנים, כמו באותם הימים עם עמדי, ויחסיו הטובים לא פחות עם שר הפנים, הם עדיין המאפיין העיקרי של כהונותיו הציבוריות. הקשר ההדוק בינו לבין נתניהו לא בא לידי ביטוי עד כה, אבל כעת, כשהמחאה נגד נתניהו צוברת תאוצה, ובניגוד למחאת העצמאים והאמנים שרוצים, בצדק רב כמובן, תמיכה ממשלתית כדי שיוכלו להתקיים כל עוד נמשך משבר הקורונה, מחאתם של המפגינים ליד מעון ראש הממשלה היא הפגנה בדרישה להתפטרותו של ראש הממשלה עקב כתבי האישום החמורים שהוגשו נגדו. עם אנשים שמבקשים כסף, נתניהו יכול אולי להסתדר אם יגדיל את התמיכות, לא כך עם מפגינים שדורשים את התפטרותו מסיבות עקרוניות ומוסריות, ומאחר שמדובר באנשים בשלהי חייהם שמצבם הכלכלי שפיר ולא ניתן לשחדם בכסף וטובות הנאה, ומחאתם מתעצמת ומתחזקת מיום ליום, נתניהו מוטרד ממנה מאד, והחבר הטוב משה ליאון התגייס לעזור בנימוקים כאלה ואחרים, כולם זדוניים ושקריים, לדכא את המחאה, שמטרתה אחת: לסלק את החשוד בשוחד מבית ראש הממשלה, כדי שלא נהיה כגרועות שברפובליקות הבננות, שכמותן הפכנו להיות. יד אחת עושה העיריה בראשות משה ליאון עם המשטרה בראשות אמיר אוחנה, כדי לדכא את המחאה נגדו. ביום ששי פורק מאהל המחאה והיום שוב פורק. מה שנתניהו לא העז לעשות מול אלפי המפגינים בתל-אביב, שרבים מהם הינם תומכיו הנלהבים, הוא מעז לעשות ליד מעונו בירושלים, נגד אנשים שלא רק שאינם מבקשים דבר לעצמם, אלא כל מטרתם היא לחזור ולהפוך את ישראל למדינה הגונה ומתוקנת, לאחר שהפכה לחממה של שחיתות ושוחד בראשות נאשם בפלילים שנטייתו לשחיתות ניכרה בו כבר במהלך כהונתו הראשונה כראש ממשלה, ואז הצליחו הוא ומקורבו משה ליאון לחמוק מאימת הדין, מה שהפעם לא קרה. כתב האישום הוגש, וראש הממשלה חזק פי כמה, אבל המוחים נגדו נואשים פי כמה, ולכן כוח הזרוע לא ישתיק את המחאה. וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.  

ביד הלשון

יונתן גפן אמר שהוא כותב בשביל לעצבן, אז למה הוא מתלונן שמתעצבנים עליו, אם זאת המטרה? יונתן גפן די דומה לעאהד תמימי: הוא רוצה להיות גיבור אבל בלי לשלם על כך שום מחיר, ובמקרה שלו זה הרבה יותר מרגיז, מפני שעאהד תמימי היא נערה צעירה, ויונתן גפן הוא אדם מבוגר, שאמור להבין את חשיבותה של רצינות, ושל עמידה מאחורי הדברים שאתה אומר ועושה, כי יש להם חשיבות. אבל אולי מי שאומר דברים בשביל לעצבן ותו לא, לא ממש מבין את חשיבותה של רצינות, ואת משקלה של מלה. הוא לא מבין שאנה פרנק היתה קודם כל אדם פרטי, והיא היתה ילדה שנרצחה. היא לא היתה לוחמת חירות, היא לא היתה לוחמת בכלל, היא היתה ילדה שניסתה לחיות ומנעו ממנה לחיות. לאנה פרנק יש זכות שלא ישתמשו בה כמו בחפץ לכל מטרה. אם יונתן גפן רוצה להשוות את החיילים הישראלים לנאצים, שזה בעצם מה שהוא עושה כשהוא משוה את עאהד תמימי לאנה פרנק, שיגיד שהחיילים הישראלים הם כמו החיילים הנאצים, שזה כמובן מאד מגוחך להגיד כשרואים את החייל מקבל מכות מעאהד תמימי ולא מגיב, שאני חשבתי שזאת התנהגות נכונה ומאד מכובדת של חייל, כמו משמר המלכה הבריטי שאסור לחייליו להגיב ולדבר ואפילו לזוז, גם אם מתגרים בהם, ואף אחד בבריטניה לא חושב שזה סימן לחולשה, אלא לאצילות שמסמלת את גדולתה של בריטניה. בניגוד למה שאומרים הרבה פעמים, לנהל שטח כבוש זה כן אחד התפקידים של צבא, וצריך לעשות את זה בסבלנות, באיפוק ובשכל, ולכן עדיף היה להניח לעאהד תמימי לנפשה, אבל גם אם החליטו לעצור אותה, זה לא הופך אותה לאנה פרנק שמתה מרעב ומטיפוס במחנה הריכוז ברגן בלזן בעודה נערה צעירה, ושיונתן גפן יעזוב את אנה פרנק בשקט, וגם החברים שלו שיעזבו אותה בשקט. אנה פרנק היא לא הרכוש הפרטי של כל אחד שרוצה לעצבן ולהראות כמה הוא גיבור. זה לא קשור רק לזילות השואה שמאפיינת את המעגל החברתי של יונתן גפן, מתוך מחשבה שאנטישמיות היא מין צורה מתוחכמת של שמאלנות – היא ממש לא, זה גם יחס מבזה לאנשים בכלל, שבגלל שהם כבר מתים אפשר לעשות בהם לכאורה מעשים מגונים, כאילו הם מין ארגז כלים שעומד לרשות החיים, שזה קצת מזכיר לי את המעריצים של רבי נחמן שעושים כסף מלהגיד לאנשים שרבי נחמן אמר לאנשים לטוס בראש השנה לאומן, למרות שלא היו בימיו של רבי נחמן לא מטוסים ולא רכבות, רק מרכבות ואניות, ולקח אז שנה שלמה להגיע מארץ ישראל לאוקראינה ובחזרה. כשבן אדם מת יש לו זכות שיניחו לו לנפשו ולא שכל אחד יעשה ממנו קרדום לחפור בו, ואנה פרנק שלא בחרה שום דבר מהדברים שקרו לה, מגיע לה שיפסיקו כבר לעשות ממנה קרדום לחפור בו, כי היא לא דומה לשום בן אדם אחר, היא רק דומה לעצמה והחיים והמות שלה הם רק שלה. וזה נכון גם לגבי חנה סנש, למרות שהיא בחרה לצאת לשליחות לאומית לצנוח בהונגריה הנאצית וסיכנה את חייה במודע, עדיין יש לה זכות שלא יעשו ממנה קרדום לחפור בו למטרות שאף אחד לא שאל אותה אם היא מזדהה איתן או מעוניינת בהן, ומכיוון שהיא כבר מתה, כבר אי אפשר לשאול אותה, אז ראוי להניח לה ולא להשתמש בגורל הנורא שלה לכל מיני מטרות שלא שייכות. היתה בדברים של יונתן גפן זילות נוראה לא רק של השואה, אלא גם של בני אדם באשר הם, בחייהם ובמותם. וכמו שעבירה גוררת עבירה, ככה השטויות של יונתן גפן גררו את השטויות של בנו אביב גפן, שהתפאר בדוד אביו משה דיין, שהיה במקרה הטוב ביותר אישיות שנויה במחלוקת, שגם יונתן גפן וגם אביב גפן די בנו את עצמם מהשייכות למשפחת דיין ומזה שהם כביכול מבקרים אותה, אבל בה בעת תמיד שמחים לנפנף בייחוס, והצורה שבה אביב גפן ניפנף בייחוס המפוקפק הזה מול אביגדור ליברמן היתה דוחה במיוחד, גם במסר הגלוי שלה, ועוד יותר במסר הסמוי שלה: אנחנו משפחת דיין-גפן אצולת הארץ, ואנחנו תמיד נשמח להזכיר את זה כשתוקפים אותנו או מותחים עלינו ביקורת, ולכן גם אנחנו מרשים לעצמנו להשתלח יותר מאחרים, כי אנחנו אצולת הארץ ויש לנו זכויות יתר ולעולם לא נשלם את המחיר שאחרים משלמים. זה לא מסר שנעים לשמוע ממישהו. גידי גוב הוא אמנם לא ממשפחת דיין, אבל הוא חבר של האצולה וזה כמעט טוב באותה מידה, והוא יכול לנפנף בזה שהוא כמו יונתן גפן ילידי הארץ, ואילו ליברמן הוא עולה חדש, ולכן שוה פחות, שזה מה שהשתמע גם מהדברים של אביב גפן: אנחנו האצולה, ודוקא אצולה צבאית, שזה קצת מגוחך כשאתה מנפנף בשמאלנות שלך, לסמוך אותה דוקא על קרוב המשפחה הגנרל שלך, כאילו הקרבה המשפחתית לגיבור מלחמה מאצילה עליך מגבורתו. גידי גוב מנפנף בהיותו יליד הארץ, שזה מזלו הטוב וגם מזלי הטוב, שנולדנו פה ולא בגולה, ולא קראו לנו יהודים מלוכלכים, לפחות לא לפני שנסעתי לאוסטריה לעסוק במחקר ולמדתי איך זה להיות יהודי בארץ אנטישמית שבה הטובים באנשים כשאתה אומר להם שאתה יהודי הם אומרים לך שאתה בכלל לא נראה יהודי ובכל מקרה בשבילם זה ממש אותו הדבר כאילו היית סתם בן אדם. מי שנולד במדינת ישראל צריך להיות אסיר תודה על מזלו הטוב ולא להתפאר בזה, כאילו להיוולד במדינה יהודית זו תוצאה של איזו הצטיינות מצדך. ואז גידי גוב התנצל, וזה הזכיר לי את האמירה המבריקה של פרופסור שלמה בן-עמי, כשמישהו השמיע כלפיו ביטויים מאד גזעניים ואז התנצל, ופרופסור בן-עמי אמר שלא מתנצלים על השקפת עולם. הגזענות המצערת של גידי גוב, שהוא אדם שתמיד חיבבתי, כמו רוב האנשים, והייתי מאד בהלם מהדיבורים שלו נגד עולים חדשים ומבטא רוסי, כאילו זה איזה פשע להיוולד ברוסיה ולדבר במבטא רוסי, הגזענות הזאת כבר יצאה לאוויר העולם, וכמו השד מהבקבוק של אלדין כבר אי אפשר להחזיר אותה לשם, היא כבר מרחפת בזירה הציבורית כמו ענן גדול וקודר שמסרב להתפוגג, וחוץ מליברמן שיכול לספוג את העלבון ולהכות בחזרה, כי הוא אדם חזק והוא האליל של תומכי אלאור אזריה ומות לערבים, אבל חוץ ממנו יש יותר ממיליון עולים מרוסיה שסבלו מאד בתור יהודים ברוסיה ועלו לישראל כדי להרגיש שהם נמצאים במולדת בין אחיהם ובני עמם, ומבחינתם מה שגידי גוב ואביב גפן אמרו להם זה שהם תמיד יהיו זרים ולא שייכים ושווים פחות בגלל שהם נולדו ברוסיה ועלו לארץ מרוסיה ואף פעם הם לא יהיו כמו אלה שנולדו כאן. במקום לומר לאביגדור ליברמן שהדרישה שלו למנוע השמעת שירים של יונתן גפן היא לא דמוקרטית, כי היא פוגעת בחופש הביטוי, גידי גוב היה צריך להעליב יותר ממיליון יהודים שעלו לארץ מרוסיה כדי לחיות בקרב עמם וגם ככה קשה להם מאד ורבים מהם ויתרו על עיסוק במקצועם ועובדים בעבודות שלא מקצועיות שאנשים אחרים לא רוצים, וגם ככה קשה להם להרגיש שייכות, ועכשיו גידי גוב אמר להם שהם באמת לא שייכים, והוא ידע שהוא מכאיב ורצה להכאיב. ועכשיו אנחנו אמורים להגן על זכותם הדמוקרטית של יונתן גפן ואביב גפן וגידי גוב לדבר דברי הבל, הכחשת השואה וגזענות, כי אנחנו רוצים לשמור על הדמוקרטיה. כן כן. חופש הביטוי הוא מיסודות הדמוקרטיה, וצריך להגן על חופש הביטוי, כולל החופש לומר שטויות שאין דוגמתן, צריך, אבל לא תמיד מתחשק.   

האיום על הדמוקרטיה

ביום ששי שעבר קראתי בחלחלה עד שתיים בלילה את תיאורו של אלדד יניב כיצד התעללה המשטרה בו ובמני נפתלי, איך אחרי שסירבו להסכים מרצונם להרחקה מפתח-תקוה, הודיעו להם שהם עצורים, ואז לקחו אותם והורו להם להתפשט וחיטטו להם באברי המין כביכול כדי לחפש סמים, כביכול כיוון שזה חלק הכרחי מההליך, ואחר כך הכניסו להם לתא שהם היו בו לבדם מסומם במצב התקף, כדי שתהיה הצדקה שוב להפשיט אותם ולחטט להם באברי המין, ושוב להפשיט אותם ולחטט להם באברי המין, כאילו כדי לוודא שהמסומם לא נתן להם סמים – אולי בכלל רצו לתפור להם תיק על סמים, אבל קצת נרתעו מהתגובות הקשות ברשת למעצר, ואחר כך הביאו אותם לבית המשפט אזוקים בידיים וברגליים, שגם זה לא הליך שגרתי – ככה מביאים לבית המשפט רק אסירים מסוכנים, אנסים ורוצחים, ולא אנשים שחשודים ב"שידול להפגנה בלתי חוקית", ואז כשקצין המשטרה ראה את אנשי התקשורת הרבים באולם, הסירו מהם את האזיקים. בזמנו כתבתי כאן על פסק דין של בית המשפט העליון בארצות-הברית שהתיר חיפוש בעירום גם אצל עצירים שאינם חשודים בהברחת סמים, פסק-דין שמאד הדאיג אותי, כי כל דירדור בזכויות הפרט בארצות-הברית מיד מופיע בישראל כמו וירוס מדבק. לא שהשפלה בעלת אופי מיני של מתנגדים פוליטים היא המצאה חדשה: תחת משטר הקולונלים בארגנטינה נהגו לאנוס מפגינות ומתנגדות משטר בכלא כאמצעי שבירה שלהן, ובזמן ההתקוממות העממית במצרים נהגו הסוהרים לבצע באסירות "בדיקת בתולים", וכך נהגו גם בעיתונאית אמריקאית שחוותה את הבדיקה כאונס לכל דבר. השבוע דיווחה גם פעילה של נשות הכותל שגם אותן מפשיטים בהוראת רב הכותל, כביכול כדי לבדוק שאינן מבריחות ספר תורה. אנשים בעלי תודעה אידיאולוגית חזקה לא נשברים מההתעללות הזאת, אבל שוטרים שמתרגלים לבצע הליכים כאלה בשירות השלטון הופכים לשוטרים מזוהמים, כמו המפכ"ל שלהם שהורה לשוטריו וקציניו לנהוג כך, כמו שר המשטרה שאחראי לכך לפחות מיניסטריאלית, ודבריו שזו היתה טעות הם חוצפה. זאת לא היתה טעות. זה היה פשע של שלטון שהולך ומאבד את אופיו הדמוקרטי, כדי למנוע את העמדתם לדין של ראש הממשלה ורעייתו בעבירות שונות של קבלת שוחד ומירמה.

נתניהו שנהנה מסיקור תקשורתי לכל דברי הבלע שלו, ניצל כנס שנערך כביכול להרמת כוסית לכבוד השנה החדשה, ולמעשה נערך לכבוד ההחלטה הממשמשת ובאה של היועץ המשפטי לממשלה בעניין העמדת רעייתו לדין באשמת גילגול הוצאות פרטיות על המדינה שלא כדין ואשמות נוספות, כדי להכפיש באשמות שוא את מני נפתלי, שאמור להעיד כנגד רעייתו בבית המשפט. עורך-דינו של נפתלי הגיש תלונה ליועץ המשפטי לממשלה על שיבוש הליכי חקירה, אבל לדעתי זו עבירה חמורה יותר של איום על עד, שאזרח רגיל שהיה נוהג כך היה נעצר על עבירה כזאת, ולדעתי זה גם איום על רשויות החוק והשופטים. גם הפסל וההפגנה נגד מרים נאור של הפעילים נגד האפריקאים בדרום תל-אביב חשודים בעיני כיוזמה של נתניהו, שמיד אחרי פסק-הדין הגיב נגד החלטת בית-המשפט וגם ביקר ביקור מתוקשר בדרום תל-אביב יחד עם שרת התרבות מירי רגב שמזוהה עם אמירתה שהמסתננים הם סרטן בגוף המדינה – כאשר הממשלה מצדה לא עשתה דבר כדי לעזור לתושבי דרום תל-אביב, מקומיים וזרים כאחת, מלבד לשסותם כדרכה אלה באלה - גם ההפגנות האלה נגד נאור חשודות בעיני כקשורות לדברי נתניהו בעת ביקורו בדרום תל-אביב, ונושאות לעניות דעתי אופי של איום על בית המשפט העליון, שדן בימים אלה בקיום ההפגנות בפתח-תקוה, מאחר שיש בהן משום איום עקיף כלפי נשיאת בית המשפט העליון, שאם תתיר את המשך ההפגנות נגד היועץ המשפטי לממשלה, יהיה מי שיארגן הפגנות נגדה ליד ביתה. אני משוכנעת שמרים נאור לא תירתע עקב האיום המרומז הזה מלהגן על זכות ההפגנה וחופש הביטוי בישראל, שראש הממשלה מנסה לערער כדי להגן על המשך שלטונו, אך אין בכך כדי להפחית מחומרת התנהגותם של ראש הממשלה ועושי דברו. לתחושה הקשה מוסיפים דברי שרת המשפטים איילת שקד על פסק-הדין בעניין מבקשי המקלט, שאף הם מהווים התקפה פרועה על בית המשפט העליון ועל זכויות הפרט בכללן, תוך קביעה מרומזת שכיבוד זכויות הפרט סותר את הציונות, דבר שהוא הפוך מהאמת: הזרמים העיקריים בציונות תמיד ראו בתנועה הציונית תנועה דמוקרטית שמכבדת את זכויות הפרט, שכן סיבת קיומה היא רדיפת היהודים על לא עוול בכפם, ולכן הציונות ראתה בעשיית צדק את אחד מיסודותיה, ומי שסוטה מן התפיסה הציונית לטובת לאומנות דורסנית הם אנשי הבית היהודי, ולא שופטי בית המשפט העליון.

השבוע שאלתי את עצמי ברצינות האם ישראל תחת שלטון נתניהו, ארדן, רגב ושקד, מאבדת את אופיה הדמוקרטי. אינני מאלה שמקדמים את הסיפור על ישראל דמוקרטית להפליא שהפכה ללא דמוקרטית בעקבות כיבושי 1967. אני זקנה מדי לכך. הדמוקרטיה הישראלית תמיד היתה בעייתית מאד: מאז 1948 ועד 1966 חיו ערביי ישראל תחת מימשל צבאי, נתונים להתעמרות שירות הביטחון והצבא, וגם למעשי טבח ממש. עולים חדשים, בני עדות המזרח וגם ניצולי שואה מאירופה, נשלחו בכפייה למעברות ולעיירות פיתוח נידחות בגבולות, והוחזקו שם לא פעם בתנאים שדומים למאסר, ותינוקות נחטפו מהוריהם בשיטתיות והועברו לאימוץ. דוקא אחרי 1967, בגלל תהליכים חברתיים וגם בגלל ההתעשרות וההתחזקות של בעלי ההון והבורגנות והתקשורת החופשית בישראל, החל תהליך של דמוקרטיזציה מואצת, והוא נמשך לסירוגין, לצד המשך הדיכוי וגזל האדמות של ערביי ישראל והפלשתינים בגדה המערבית שנמשכים עד היום. אבל תחת שלטון נתניהו יש תחושה חזקה שכיבוד זכויות הפרט הולך ונשחק במהירות, ושהממשלה פועלת בשיטתיות לצמצומן ושלילתן של הזכויות האלה: דברי השרה שקד תואמים את מעצרם של יניב ונפתלי לא פחות משהם תואמים את היחס למבקשי המקלט: דבריה מהווים מתן לגיטימציה גורפת להפרת זכויות האדם במדינת ישראל, שהיא מעצם תפקידה אמורה להגן עליהן יותר מכל אדם אחר במדינה.

מה שעודד אותי מעט הוא ששי שטרן הזמין את מני נפתלי לתכניתו, שאיננה מסתפקת ברכילות והצחקה, והניח לו להתבטא בלי "איזון" שתמיד מעניק עדיפות לראש הממשלה, וההפגנה הגדולה הערב בפתח-תקוה, שבאדיבות נתניהו והמשטרה הפכה מהפגנה נגד שחיתות להפגנה למען הדמוקרטיה בישראל. אני מצטערת בכל מוצאי-שבת שאינני יכולה להגיע לשם מירושלים, והייתי רוצה מאד שהמפגינים יעלו פעם לירושלים, ויפגינו מול בית ראש הממשלה, כדי שאוכל להצטרף אליהם, וגם מפני שבסופו של דבר, זה המקום שבו תושבי מדינת ישראל שחרדים לאופי מדינתם צריכים עכשיו להפגין ולהפגין ללא הפסקה.

הנכנסים בפנים והיוצאים בחוץ

בנימין נתניהו, ראש ממשלה מבוהל שחשרת חשדות לקבלת שוחד מרחפת מעל ראשו, כבר התנפל על השמאל ועל התקשורת הישראלית, ועכשיו גם רשת אל-ג'זירה על הכוונת. זאת איננה רשת אוהדת לישראל, אבל אי אפשר להאשים את הרשת הזאת במשהו שאי אפשר להגיד על הרבה רשתות טלויזיה אירופיות, שאיתן נתניהו חושש להתעסק. משרד החוץ המליץ להניח לאל-ג'זירה, שהסיקור שלה את ישראל דוקא מאד מקצועי, ולזקנים כמוני שעוד זוכרים את הימים שבהם ישראל פשוט לא היתה קיימת מבחינת הרשתות הערביות, ושמה לא עלה בהן על השפתיים, קשה למצוא פסול באל-ג'זירה, שמראיינת אפילו את דובר צה"ל בשמו ובתוארו ומשדרת את דבריו כלשונם. אבל נתניהו רוצה לחבוט בערבים, וכשנתניהו רוצה – הוא מוצא. חיפשו חיפשו חיפשו ומצאו ראיון שנתן כתב אל-ג'זירה אליאס כראם לפני שנה, ושם אמר ש"כעיתונאי פלשתיני שנמצא באיזור כיבוש או כאיזור עימות, העבודה העיתונאית היא חלק אינטגרלי מההתנגדות ומהעשייה הפוליטית והחינוכית", וגם אמר ש"העיתונאי ממלא את תפקידו התקשורתי בהתנגדות על ידי הקולמוס, הקול או המצלמה, משום שהוא חלק מהעם הזה, והוא מנהל התנגדות בדרכו הייחודית".   

קראתי שוב ושוב את הדברים, בתרגומה של לשכת העיתונות הממשלתית שרוצה לשלול את תעודת העיתונאי של אליאס כראם, ובשום אופן אינני מצליחה להבין מה לא בסדר בדברים האלה. ממתי אסור להתנגד לכיבוש באמצעות הקולמוס, הקול והמצלמה? הלואי שכל הפלשתינים היו מתנגדים לכיבוש בדרכים האלה, ולא על ידי טרור. שלא לדבר על כך שהרבה מאד עיתונאים יהודים חושבים וגם מצהירים לגבי עצמם דברים דומים ואף מרחיקי לכת מאלה, ואיש איננו חושב לשלול מהם את תעודת העיתונאי ולפגוע בעבודתם ובפרנסתם. אבל אליאס כראם הוא ערבי, ואין זו הפעם הראשונה שנתניהו מנסה לפגוע בערבים רק מפני שהם ערבים, בתקוה לקושש אהדה מאנשים שהשנאה לערבים מעבירה אותם על דעתם, שאלה האנשים שהוא גם אוהב להקיף את עצמו בהם.

ומה שהכי עצוב זה שמי שנרתם לבצע את המהלך המרושע והמופרך הזה בשירות נתניהו, הוא מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ניצן חן, הזכור במיוחד כעיתונאי שהרב עובדיה יוסף גזר עליו "תצא בחוץ", מפני שדיווחיו בערוץ אחד על תנועת ש"ס לא נשאו חן בעיני הרב. זאת היתה תקופה לא קלה לניצן חן, שלבסוף ערך מישהו סולחה בינו לבין הרב, מאז עברו הרבה שנים, ניצן חן חצה את הקווים מן העיתונות לשירות המימסד, וכעת הוא נותן יד למהלך של פגיעה בעיתונאי מפני שהוא ערבי ומפני שנתניהו החושש לעתידו רוצה להשליך לחסידיו עיתונאי ערבי כטרף קל, וניצן חן כבר איננו בחוץ, עכשיו הוא זה בפנים, ושולח אחרים החוצה. קוראים לזה התקרנפות, ותמיד עצוב לראות בן אדם שזוכרים לטובה מתקרנף בשירות השלטון.

וזה בשבוע שבו עצרה המשטרה את מני נפתלי ואלדד יניב משום שקראו לאנשים לבוא להפגנה, אחרי שהניסיון של דוד ביטן לארגן הפגנת נגד לא מאד הצליח. לדוד ביטן יש תקציבים ואוטובוסים והוא יכול להניע יהודים בכמויות לגני התערוכה כדי שיריעו לנתניהו. אבל בשביל להוציא הפגנות שהולכות וגדלות במספר משתתפיהן משבוע לשבוע לא מספיקים תככנות פוליטית ורצון עז להחניף לנתניהו, צריך תחושה אמיתית שנגרם לך עוול, תחושה שממלאת אותך בכאב ובזעם אמיתיים. את זה יש בשפע למני נפתלי, שנתניהו ממשיך לנסות ולהאשים אותו ללא בושה במעשיו שלו ושל משפחתו, בארוחות שהוזמנו מעבר למותר, וחסר רק שיאשים את מני נפתלי בכך שהוא הזמין את ארגזי השמפניה וקופסאות הסיגרים מארנון מילצ'ן, ואולי גם בכך ששתה ועישן אותם בעצמו. לא האמנתי בעצמי שמני נפתלי יצליח לסחוף כל כך הרבה אנשים למה שהתחיל כמאבקו הפרטי, לא למען שלטון החוק, כפי שטוענים מכפישיו מלשכת ראש הממשלה, אלא נגד שימוש סלקטיבי בחוק למען האינטרסים הפרטיים של ראש הממשלה, שזה מה שאנחנו רואים כעת, גם בעניינו של אליאס כראם וגם בעניינם של מני נפתלי ואלדד יניב. נתניהו שמכריז שמותר לראש ממשלה לקבל מתנות מחברים כמו אלה שקיבל מארנון מילצ'ן, שטוען כי הוא נרדף על לא עוול בכפו על ידי יריבים פוליטיים, עושה שימוש בסמכותו ובכוחו במסוה של אכיפת חוק, כדי להשתיק את הדורשים בצדק למצות את הדין עמו, וכדי להגן על עצמו מממערכות אכיפת החוק שחוקרות את החשדות נגדו, חשדות שדי במה שהתגלה בעניינם עד כה כדי לחייב אותו להתפטר מתפקידו, אבל נתניהו לא יתפטר, כי מכסא ראש הממשלה יהא לו קל יותר למנוע את הרשעתו בעבירות מירמה ושוחד, אולי למנוע בכלל את העמדתו לדין. זה השלב שבו נמצא נתניהו כעת, שלב שבו הוא מוכן לקעקע עקרונות דמוקרטיים וחוקתיים בלי גבול, כדי להציל את עצמו, ואני מאמינה שלמרות כוחו הרב, הוא לא יצליח בכך לאורך זמן. יותר מדי אנשים פגועים הותירו בני הזוג נתניהו בשולי דרכם, והזעם שנצבר באנשים האלה יפיל אותם בסופו של דבר, כפי שכבר הפיל את נתניהו בעבר יותר מפעם אחת, למרות תככנותו הפוליטית חסרת המעצורים, ושימושו הבלתי דמוקרטי ברשויות החוק.

חופש עיתונות בחוק

יצחק הרצוג הבטיח שהאופוזיציה תגן על חופש העיתונות, וההגנה הזאת הופכת חיונית יותר מיום ליום, כי ראש הממשלה מאיים לא רק על קיומם של גופי התקשורת במדינת ישראל, אלא מאיים אישית על עיתונאים, כפי שקרה לפני שבוע עם אילנה דיין, וכפי שקרה אתמול, לא בפעם הראשונה, עם רביב דרוקר, וההתקפות המשמיצות והמאיימות האלה של ראש הממשלה על עיתונאים שחושפים מידע שאיננו נוח לו ומותחים עליו ביקורת הן בלתי נסבלות, וצריך לנקוט צעדים ממשיים כדי להפסיק אותן מיד. קודם כל אגודת העיתונאים ומועצת העיתונות צריכות לצאת להגנת העיתונאים בצורה נחרצת ופומבית, דבר שעד כה לא נעשה. אבל בכך אין די. מפלגות האופוזיציה, שבין חבריהן יש לא מעט עיתונאים, חייבות לא להסתפק בדיבורים ולפעול לעגן את ההגנה על העיתונאים בחקיקה.

במדינות דמוקרטיות רבות מוגן חופש העיתונות בחוק, בישראל לא כן. לא זו בלבד שחופש העיתונות בישראל איננו מעוגן בחוק, אלא שבמדינת ישראל המתיימרת להיות דמוקרטיה, חלים עדיין לגבי העיתונות חוקי ותקנות המנדט הבריטי, המקנים לממשלה סמכויות רחבות למניעת הוצאה לאור של עיתונים ולסגירתם, שלא לדבר על שליטת הממשלה באמצעי תקשורת אחרים. המגן היחיד בישראל על חופש העיתונות והתקשורת הוא בית המשפט העליון, וגם הוא נמצא היום תחת מתקפה קשה שמאיימת להגביל את סמכויותיו. בנוסף לפגיעותיה בחופש העיתונות, יש לממשלה אפשרות לתמוך ובעצם לממן עיתונות מתחנפת באמצעות לשכת הפירסומים הממשלתית, שמפרסמת כיום את פירסומיה ב"ישראל היום", הפועל כבטאון תעמולה של ראש הממשלה ומחולק בחינם, וכך מסייע ראש הממשלה, המכהן גם כשר התקשורת, לממן מכספי משלם המסים את בטאון התעמולה המהלל אותו ומקדם את ענייניו.

מפלגות האופוזיציה, ובמיוחד מפלגת העבודה, שהיא כיום מפלגת האופוזיציה הגדולה ביותר, חייבות לפעול לחקיקת חוק חופש העיתונות והתקשורת בישראל, שיעגן בחוק את זכותה של העיתונות למתוח ביקורת על השלטון, ויחייב את רשויות השלטון להשיב לביקורת תשובות ענייניות, ובעיקר יאסור על רשויות השלטון ובפרט על הממשלה וראש הממשלה לתקוף עיתונאים, לאיים עליהם, לאסוף עליהם חומרים מרשיעים או לפגוע בפרטיותם. כמו כן צריך לאסור בחוק כהונה של ראש הממשלה כשר התקשורת. ייתכן שאין איסורים דומים במדינות דמוקרטיות אחרות, אבל כפי שכנסת ישראל נאלצה להוסיף לחוק הבחירות איסור להשפיע ולאיים על בוחרים באמצעות נדרים וקמיעות שלא עלה כלל על הדעת קודם לכן, כך מחייב המשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית חקיקה שלא רק תגן על חופש העיתונות ועל הזכות לבקר את הממשלה, אלא גם תגן אישית על עיתונאים מן ההתנכלות המתמשכת של ראש הממשלה לתקשורת, ומניסיונותיו הבלתי פוסקים לדה-לגיטימציה של כל ביקורת על ראש הממשלה, אשתו וילדיו, שכולם נהנים ממימון ציבורי, למשל לצורך אבטחתם, בהיקף שלא היה מקובל אצל שום ראש ממשלה שקדם לו, ובמשך שנות כהונה רבות יותר משל כל ראש ממשלה אחר, עניין שהוא בעייתי בפני עצמו ופוגע בדמוקרטיה, שנשמת אפה היא חילופי שלטון לעתים קרובות, ולא שלטון רב שנים של אדם יחיד, הרוכש לו עוצמה מצטברת נטולת-רסן.

העובדה שהאופוזיציה תתקשה להעביר חקיקה כזו בכנסת איננה צריכה למנוע את הכנתו והגשתו של חוק כזה, גם אם הקואליציה לא תאפשר להעביר אותו, כי לניסיון חקיקה כזה, גם אם ייכשל, יהיה ערך מוסרי וציבורי, ועצם העלאתו תקרא לסדר את ראש הממשלה החסר ריסון עצמי והבנה של מהות הדמוקרטיה, וסבור שהעיתונאים הם אלה שחייבים לו ולציבור דין וחשבון, במקום שהוא ייתן לאזרחי המדינה דין וחשבון על כל מעשיו ויענה תשובה עניינית על כל שאלה שהוא נשאל, מכיוון שבמדינה דמוקרטית ראש הממשלה חייב לתת לציבור דין וחשבון ולקבל ביקורת. פגיעה ביכולתם של עיתונאים לבקר את ראש הממשלה היא פגיעה מהותית בדמוקרטיה, והכנסת חייבת למנוע אותה לא רק בדיבורים, אלא גם בניסיון לחוקק חוקים שיוצאים להגנתם של העיתונאים ומבטיחים את יכולתם לפעול לחשיפת מידע על רשויות השלטון ולביקורת עליהן ללא מורא ומבלי להיפגע.

וכדי לחסוך ללשכת ראש הממשלה העסוקה עבודה, אני כבר מודיעה כאן שענת פרי היא אשת שמאל קיצונית שסבורה שראש הממשלה הוא לא רק אדם שהיא מתנגדת לדיעותיו, אלא גם סכנה לדמוקרטיה שאת מהותה איננו מבין כלל, שפועל לקידום עיתונות מתחנפת כמו "ישראל היום" המחולק בחינם ומשרת ומקדם את ענייניו, תוקף אישית עיתונאים, מכפיש אותם ומאיים עליהם, ופועל לסגירת ערוצי תקשורת שמותחים עליו ביקורת וביניהם ערוצי השידור הציבורי. בעבר מתחה ענת פרי חזור ושוב ביקורת קשה על ראש הממשלה ורעייתו, ותמיד ראתה בו ראש ממשלה שהלגיטימיות שלו מוטלת בספק, מאחר שנבחר לשמש כראש ממשלה  לאחר רצח רבין, ולדעתה השמאלנית קיצונית של ענת פרי נבחר לשלטון רק בזכות הרצח, שהוא אחד מהאחראים העקיפים לו, עקב חלקו בהסתה נגד ראש הממשלה רבין. ענת פרי מייחלת בכל לבה להפלת שלטונו של ראש הממשלה ולהחלפתו ברעהו הטוב ממנו, ותשמח לפעול בכל דרך חוקית למען מטרה זו, שהיא רואה כנשמת אפה של הדמוקרטיה, וכתיבתה של רשימה זו היא בהחלט חלק ממאבקה של השמאלנית הקיצונית ענת פרי להפלת שלטונו של ראש הממשלה ולהחלפתו ברעהו הטוב ממנו. וכן יהי רצון.       

הזכות לביקורת על מערכת המשפט

הביקורת של אנשי משפט, במיוחד זו של פרקליט המדינה שי ניצן, על יצירות דוקומנטריות שמבקרות את מערכת המשפט, הותירה אותי במצב קצת מוזר: הסדרה של אורנה בן-דור על הפרקליטות שהתחילה בעו"ד אביגדור פלדמן מצטט ברוב חשיבות את המשפט הראשון מ"המשפט" של קפקא, עוררה בי מיד דחייה ולא צפיתי בה, תיאור הסידרה כפי שעלה מכתבות בעיתון רק הגביר את תחושת הדחייה הזו, ואילו בסדרה "צל של אמת" על רצח הילדה תאיר ראדה בבית-ספרה בקצרין צפיתי רק בחלק מהפרק הראשון, ודוקא התרשמתי שהסדרה עשויה בהגינות ולא מתלהמת, אבל בגלל הנושא המזעזע, המחריד לב כל הורה, התקשיתי לצפות בה. לכן ממש אינני במצב לבקר או לשבח את הסדרות האלה, ובכל זאת הרגשתי מאד לא נוח עם הביקורת על יוצרי הסדרות, ובפרט ביקורתו של שי ניצן, והשקפת העולם שעומדת בבסיס הביקורת.

הביקורת של שי ניצן, במיוחד בהקשר של רצח תאיר ראדה והרשעת רומן זדורוב ברצח, מעוררת אי נוחות מיוחדת, כיוון ששי ניצן עצמו היה מעורב אישית באופן שנוי במחלוקת בפרשות שנקשרו בהרשעת זדורוב, כמו עניינה של הרופאה הפתולוגית ד"ר מאיה פורמן-רזניק, שעדותה המקצועית בעניין סימני הסכין שבה השתמש הרוצח, שנגדה את עמדת הפרקליטות, גררה מתקפה כלפיה מצד הפרקליטות, וניסיון חמור לפגוע במעמדה המקצועי ובפרנסתה, שנהדפו רק בהחלטת בית הדין לעבודה. גורמים שונים מתחו ביקורת על התנהגותה של הפרקליטות בעניינה של ד"ר פורמן-רזניק והדברים נקשרו גם להתנהלותו בעבר של המכון הפתולוגי, שעליה נמתחה ביקורת גם מצד מבקר המדינה וגורמים נוספים. אם חרד שי ניצן לאמון הציבור בפרקליטות כדאי שיבדוק גם את תרומתו האישית בדרך התנהלותו לעירעור האמון הזה. לכך נוספת גם ההתנגדות הנחרצת מצד הפרקליטים לנציבות הביקורת על הפרקליטות. אם יש נציבות ביקורת על שופטים שבודקת ומוקיעה התנהגות בלתי ראויה של שופטים, מדוע לא תהיה ביקורת דומה גם על הפרקליטות? הציבור מתקשה בצדק להבין ולקבל את עמדת הפרקליטות בעניין זה.

אבל ישנו עניין עקרוני יותר, והוא הבנת מעמדו הציבורי של המשפט: המשפט הוא עניין ציבורי. הצדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. מי שמביא אדם למשפט איננו המשטרה או הפרקליטות, אלא הציבור באמצעות המדינה המייצגת אותו. דוקא במדינה דמוקרטית המשפט הוא עניין פומבי, והשופטים ביושבם בדין מייצגים את הציבור, פועלים מטעם הציבור וחייבים לתת בפני הציבור דין וחשבון. כמובן שהביקורת על בית המשפט היא לעתים בלתי צודקת או בלתי מבוססת ובמקרים רבים אינטרסנטית, אבל זה לא הופך אותה לבלתי לגיטימית, ונדמה שפרקליט המדינה ואולי אפילו חלק מהשופטים אינם מבינים זאת, שלציבור יש זכות לבקר את החלטות בית המשפט ולערער על קביעותיו, וכמובן שלמערכת המשפט יש זכות לענות לביקורת ולסתור אותה, או להתעלם ממנה, אבל אין לאיש זכות לשלול את זכותם של אזרחים למתוח ביקורת, או לדון בצורה ביקורתית בהתנהלות משפטים ובפסיקות משפטיות, בכתיבה, במיצג או בסרט, בעיון, ביצירה או בסאטירה.  

הדבר נכון במיוחד בשיטה האדוורסרית שלנו, שבה תלוי השופט לגמרי בראיות שיביאו לפניו הצדדים, ואין לו סמכויות חקירה עצמאיות. השיטה האדוורסרית מיטיבה מאד עם שקרנים ומעלימי ראיות ומידע, שמקשים על הצד השני להוכיח את צדקתו. זכותם המלאה של האזרחים להחליט לחקור בעצמם פרשה מסוימת ולבדוק האם יש ראיות נוספות שלא הובאו בפני בית המשפט. כמובן שיש בכך משום פתח לניצול המצב בידי נאשמים רבי עוצמה וממון, שמעסיקים חוקרים ועורכי-דין ויחצ"נים שינהלו מערכה לטובתם, אבל כפי שאנו רואים בפרשת שיחרורו המוקדם של משה קצב, כאשר יש חופש ביטוי, גם הציבור מביע את דעתו ואת התנגדותו להעדפה של מיוחסים, וכך צריך להתנהל הדיון הדמוקרטי: בזירה חופשית שבה הכל רשאים להביע את דעתם ולבקר איש את רעהו.

סיבה נוספת ומוצדקת לחשדנות הציבורית היא שימוש במדובבים ובעדי מדינה שהינם עבריינים בעצמם ויש להם עניין "לספק את הסחורה", ולפיכך אמינותם מוטלת בספק. הרשעתו של זדורוב התבססה במידה מכרעת על עדותו של מדובב, ובמיוחד לאחר מקרה האשמת השוא של חגי פליסיאן ברצח בבר-נוער, שם ביים עד המדינה הודאה שקרית, קשה להאשים את הציבור שמתייחס בחשדנות להרשעות שאין בהן ראיות פורנזיות מכריעות אלא התבססות על הודאה בפני מדובב. נוספת לכך העובדה שנאשמים שהינם ערבים או עולים חדשים מואשמים ומורשעים בתדירות גבוהה יותר – השפעה של הטיות גזעניות, לאומיות ודתיות על הפסיקות הינה כמובן בעיה בינלאומית ולא רק ישראלית, וגם היא עלולה לערער את האמון בפסיקות בית-המשפט.

והבעיה הקשה ביותר שפוגעת באמון הציבור היא הקושי לנהל את ההליך המשפטי באופן שיביא בהכרח לחשיפת האמת: המשפטים מתנהלים במגבלות חמורות של זמן, הצדדים והעדים מוגבלים מאד בזמן החקירה הנגדית, והשופטים נחשפים במקרים רבים רק לחלק קטן ולעתים מאד מטעה מתמונת המציאות. לא רק נאשמים שיש להם אינטרס בשיבוש האמת, גם אנשים הגונים נאלצים לחזות לא פעם בשופטים שמאמינים לדברים שאינם אמת ופוסקים על פיהם, רק משום שלצד השני לא היו הכסף או הזמן או היכולת להפריך את השקר בבית המשפט. בתי המשפט, גם כאשר הם מאד מעוניינים ומשתדלים, מתקשים לא פעם בגלל הנסיבות לעשות צדק.       

ולא פעם יש גם שאיפת יתר מצד תובעים להרשיע עבריינים, ואפילו בעבירות קלות יחסית, וכך הם פוגעים לעתים לא רק בנאשמים אלא גם בעדים ובקורבנות. ייתכן שאורנה בן-דור טעתה ביחסה קשר מאורגן לסילוק השר חיים רמון על סמך מעשה מגונה, אבל הלחץ הבלתי אפשרי שהופעל על קורבן העבירה של חיים רמון, שלא רצתה כלל להתלונן, להגיש בכל מקרה תלונה, וזאת תוך הפרחת איומים שקריים, היה מעשה מאד בלתי ראוי שלמרבה הצער איננו נדיר אצל גורמי תביעה. חזיתי זאת מבשרי כאשר רופא שהזמנתי פעם ממד"א כאשר חשתי ברע באמצע הלילה נחקר לאחר שנים בעבירות מס הכנסה: פקידי המס והתובעים פגעו בפרטיותי ובחסיון הרפואי שלי, והפעילו עלי במשך תקופה ארוכה לחצים תוקפניים להעיד נגד הרופא. כאשר הרהבתי עוז לומר לתובעת שיניחו לי כבר ושאני מתקשה כבר לזכור את פניו של הרופא ואת פרטי הביקור – ביקור קצר ויחיד באישון ליל כשחשתי מאד ברע, היא ענתה לי: "אני כבר אדאג לרענן לך את הזיכרון", כאילו הייתי איזו פושעת שמעלימה מידע. לאחר שנים של ביקורים וטלפונים מסוג זה נסגר לבסוף התיק, כנראה בעיסקת טיעון, ונפטרתי סופסוף מעונשם של גורמי התביעה, שרדפו בעיקשות כזאת רופא עולה חדש שערך ביקורי לילה בתשלום צנוע – לא חלילה מנתח בכיר מצמרת עולם הרפואה שגובה מיליונים לכיסו הפרטי – ותוך כדי כך רדפו במשך שנים גם אנשים שכל פשעם היה להזמין ביקור רופא בשעת מחלה. מכל השנים שבהן ביליתי בבתי משפט כצד התובע, כצד הנתבע, וגם בעבודתי כעדה מומחית במשפטים מתוקשרים יותר ופחות, הבהיר לי המקרה הקטן הזה, שיש למערכות אכיפת החוק צד בלתי נעים, שלציבור יש בהחלט זכות למתוח עליו ביקורת, וביקורת ציבורית על מערכת המשפט עלולה לפעמים, ככל ביטוי אנושי, להיות בלתי הוגנת, אינטרסנטית ושגויה, אבל לעולם איננה סכנה לדמוקרטיה.