העץ

בכיכר ווינגייט, בצומת הרחובות ז'בוטינסקי שעולה לבית הנשיא, בלפור שמוביל לבית ראש הממשלה, ומרקוס שיורד לתיאטרון ירושלים, על אי התנועה המכוסה דשא שאושר אוהב להתגלגל עליו בימים ובלילות, הקימו מונומנט חדש, פסל עץ זית עשוי ברזל. אושר עקב בסקרנות רבה אחרי התעלות שחפרו באי התנועה כדי להניח את היסודות לפסל, מוטות הברזל שתקעו באדמה, הבטון שיצקו ואבן הגיר שהניחו כבסיס לפסל, ולבסוף הפסל עצמו. כשהכל עמד על מכונו הוא ריחרח את בסיס הפסל והשתין על האבן לאישור. המחשבה הראשונה שהיתה לי היא למה להציב פסל של עץ זית ולא לשתול עץ זית, ואז חשבתי שאולי עץ זית אמיתי לא היה שורד על אי תנועה, מתחת לעמוד תאורה אימתני שבראשו קבועים ארבעה פנסים שמאירים את כל הצומת וגם את חזיתה של וילה סלאמה שממול ואת עצי החרוב שמסביב לכיכר שהם עצים אמיתיים שמשירים על הקרקע חרובים ועלים שאיש איננו אוסף. גם העלים של עץ הזית המפוסל נראים די אמיתיים. זוג צעיר שיצא לריצת לילה ניגש לבדוק את המונומנט החדש והבעל אמר: הגזע מברזל, והאשה אמרה: הגזע מברזל והעלים מחוברים בחוטי ברזל, ומכיוון שהם חשבו שהענפים והעלים הם אמיתיים שרק חוברו לגזע בחוטי ברזל, הם תהו האם יחליפו אותם בכל פעם שהם יִבְּלוּ. אני לא יכולתי לראות את העלים מקרוב, אבל אני די בטוחה שגם הם עשויים מברזל, או ממתכת אחרת שרוקעה עד דק ונחתכה בצורת עלים. עלי זית אמיתיים קטנים יותר מעלי הפסל, שבאמת מחוברים לגזע בחוטי ברזל, כי גם עלים מברזל צריך איכשהו לחבר. הענפים פונים מעלה קצת יותר מענפים של עץ זית אמיתי שלרוב רוכנים מטה ומשירים את הזיתים שלהם לקרקע כשהם משחירים. אין ספק שעץ מפוסל הוא הרבה יותר סטרילי. את הגזע שעשוי ממוטות ברזל אני די אוהבת. יש בו הרבה תנועה, וגם הענפים והעלים די בסדר, הפסל כולו נראה כמו עץ זית בשעת סערה. מכיוון שהפסל מורכב מחלקים קטנים יחסית, מוטות ברזל וריקועי מתכת, אולי הוא אפילו פסל ממוחזר ממוטות ברזל חלודים, הוא קצת מזכיר ציור של עץ זית שעשוי במשיחות מכחול מרובות, כמו ציורי עצי הזית של ראובן, אז אולי בכל זאת הפסל הזה הוא אמנות. כשאושר מתגלגל בדשא אני מתבוננת בפסל ומנסה להתרגל אליו. נדמה לי שאושר כבר התרגל אליו, ולא מאד אכפת לו שבגלל התקנת הפסל, ואולי גם בגלל סוף הקיץ, הדשא יבש והצהיב והאדמה שמתחתיו נגלתה, האדמה כמו הדשא חומה וכבדה ובוודאי הובאה לשם בשקים, בכיכר ווינגייט שום דבר איננו אותנטי, ורק כשיורדים במורד רחוב ז'בוטינסקי מתגלה בין השיחים העפר הסלעי של ירושלים, עפר אדמדם מעורב בסלעי גיר שממנו עשויים הרי ירושלים, שאינם נוטים מטבעם להצמיח דשא, אלא דרדרים וחוחים. בגינות שמקיפות את כיכר ווינגייט מחליפים בכל פעם את האדמה והפרחים, מדי פעם עוקרים אותם ושותלים חדשים, לעולם אינני מבינה מדוע. כשהנשיא אובמה ביקר בישראל, עקרו את פרחי האמנון ותמר ושתלו אפונה ריחנית גבוהה, ואחרי שאובמה נסע עקרו את כל האפונה הריחנית ואחרי זמן מה שהגינות עמדו ריקות שתלו פרחים אחרים, ביום העצמאות יצרו מפרחים קטנים בכחול ולבן דגלי ישראל, וחשבתי אם במקרה שיתפסו את אושר מחרבן עליהם יעמידו אותנו לדין על ביזוי הדגל. שמחתי כשהחליפו את הדגלים בפרחים ססגוניים בצבעי רנואר, אדום וכתום וצהוב, ועכשיו כשמטיילים על ידם אפשר להרגיש בתוך תמונה. לפעמים כשאני עומדת עם אושר על אי התנועה ומסתכלת בו מתגלגל מצד לצד ושמח, אני תוהה מה אמור הכל להביע, הפרחים והפסל. עץ זית אמור כמובן לסַמֵל שלום, ולסַמֵל שהיונה מצאה מנוח לכף רגלה. לכן כנראה הציבו אותו בצומת הרחובות שמובילים למשכן הנשיא ולמשכן ראש הממשלה, כדי שיביע את שאיפתם העזה לשלום, בזמן שתחלופנה על פניו מכוניות שחורות מפוארות של נשיאים אורחים עם חלונות מוצללים. אושר במעשה חתרני לא מודע ישתין על הפסל ויחרבן בגינות הפרחים, ואחר כך, כדי שלא נלך עדיין הביתה, יבקש לשבת לידי על הספסל שלפני וילה סלאמה ששעריה נעולים תמיד, והיתה שייכת פעם לסוחר ערבי עשיר מאד שביקש שיבנו לו בית שאין כמוהו בכל המזרח התיכון, ועכשיו מחקים אותו מיליונרים חדשים ובונים להם אחוזות מפוארות בדמות ארמונות מהרג'ה או מקדשים יווניים, שבהן הם קוברים את כספם וגם את כספנו, ואני מתבוננת על הירח המלא וקצת רועדת, כי מתקרב הסתיו והלילות מתחילים להיות קרירים, ועוד מעט הדשא שכעת יבש יתמלא בטל, ואני חושבת על השורה האחרונה בשירו היפה של ג'ויס קילמר, "עץ יוצר רק אלהים", שתירגמתי כאן, ואיך האנשים מנסים תמיד לחקות את אלהים, לא ממש בהצלחה.

כריתות

את הלחם הישן אני מביאה לניקי, שמפוררת אותו לפירורים ומניחה על רצפת המרפסת עבור הציפורים. בדרך כלל באים דרורים ומנקרים. אם מישהו התקרב הם נהגו לעוף כמה מטרים ולהתיישב על ענף הברוש הסמוך למרפסת, וחיכו שהוא יסתלק כדי לשוב ולנקר. ביום ששי באו אנשים עם מנוף גדול וכרתו את הברוש. בכל פעם המנוף התרומם והאיש שבראשו כרת בול עץ וקשר אותו היטב, ואז הורידו אותו למטה. אחר כך כרתו גם את עץ האזדרכת הגדול שנשבר מהשלג ועוד כמה עצים. בעצם כל העצים שבחצר נשברו מהשלג, חוץ מעץ הרימון ליד החלון של גברת גונן שנפטרה לא מזמן. עכשיו אני יכולה לראות מהמרפסת את גינת המשחקים ואת הילדים מסתובבים על הקרוסלה. שלושים שנה אני גרה בדירה הזו, בערך מחצית מחיי, וכל השנים התרגלתי לראות מסביבי את העצים האלה. זו לא הפעם הראשונה שכורתים עצים שאהבתי. גם השכן מהקומה התחתונה שרצה למכור את הדירה בתור דירת גן עם חצר פרטית כרת את העצים ליד הגדר והדביק במקומם דשא מפלסטיק. הוא אמר שזה חוסך במים וטוב נגד אלרגיות, ואני רציתי לכרות לשכן את הראש ולהחליף אותו בראש מפלסטיק, שזה יכול היה לחסוך הרבה עוגמת נפש. אבל עכשיו כרתו את העצים הגבוהים שהקיפו את החצר כמו חומה ותחמו את שדה הראייה שלי, בעצם הגבילו אותו, אבל אהבתי ששדה הראייה שלי היה תחום בעצים גבוהים. לפעמים ישב בראש הברוש עורב שחור. אם הקדמתי לקום והשמש עלתה במזרח, נדמה היה שהעורב מנסה לצוד את השמש במקורו. לאן יעופו עכשיו הדרורים שיבואו לאכול את פירורי הלחם של ניקי? חשבתי שניקי תצטער אבל היא דוקא שמחה ואמרה שהברוש היה רקוב ושעץ האזדרכת – היא סתם קראה לו עץ – נפל על מיכל הדלק שלה והיא פחדה כל השבוע שתהיה שריפה. אמרתי לה מה פתאם שריפה בקור הזה והיא התעצבנה עליי שאני מדברת שטויות. תארי לך, עץ נופל על מיכל דלק מלא. אבל לא התחשק לי לתאר לעצמי שריפה. ממש ציער אותי לראות את עץ הברוש נחתך, חלק אחר חלק, ובראש זימזם לי השיר "אילנות" של ג'ויס קילמר:

לִרְאוֹת אַף פַּעַם לֹֹֹׁא אוּכַל

שִׁיר יָפֶה כְּמוֹ אִילָן.

אִילָן רָעֵב שֶׁפִּיו כָּמַה

לִינוֹק מִשְּׁדֵי הָאֲדָמָה.

אִילָן שֶׁמַּבִּיט כָּל הַיּוֹם בָּאֵל

וְנוֹשֵׂא זְרוֹעוֹתָיו לְהִתְפַּלֵל.

אִילָן שֶׁבַּקַּיִץ עוֹטֶה כְּזֵר

קֵֵן שֶׁל אֲדֻמֵּי-חָזֶה.

שֶׁעַל חָזֵהוּ שֶׁלַג נָח

וְגֶשֶׁם לְחֵיקוֹ צָנַח.

טִפְּשִׁים כְּמוֹתִי יוֹצְרִים שִׁירִים

אַךְ עֵץ יוֹצֵר רַק אֱלֹֹׁׁהִים.

שתי השורות האחרונות חביבות עלי במיוחד:

Poems are made by fools like me

But only god can make a tree.

קצת נחמץ לי הלב מהשורה על השלג שנח על העץ. השלג הפיל את העצים, או אולי היתה זו הרוח. עכשיו החצר חשופה ואני יכולה להביט נכוחה עד לבתים בצדו השני של הרחוב. קודם בעיקר שמעתי את צעקות הילדים בגינת המשחקים ועכשיו אראה אותם, במעילי החורף הכחולים והורודים והצהובים שלהם, דוהרים על סוסוני הקפיץ או על הקרוסלה, וגם את הכלבים שיבואו עם בעליהם, ובלילות הקיץ ירדפו מסביב לגינה זה אחר זה. יש לי עכשיו הרבה מה לראות, אבל אני משתדלת לחמוק מהמראה. אני רואה בעיקר את החלל שהותירו העצים שכבר אינם, כמו החלל שמותיר מישהו שמת. חור שקשה מאד למלא.