דוקטור ברקל של דן צלקה

עבורי מעולם לא איבד שבוע הספר מקסמו. לא בגלל ההנחות האמיתיות או המדומות על ספרים חדשים, אלא בגלל הספרים הישנים שמוטלים בארגזים ללא סדר, עם פתקיות מחיר מלפני שנים ועיצוב מעט מיושן. השנה זה היה "דוקטור ברקל" של דן צלקה (עם עובד, 1993), שהתפרסם לראשונה בשנת 1967, ונקרא אז "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" שזה שם הרבה יותר מדויק לספר הזה, כי גיבור הספר הוא בעצם הבן מיכאל, והספר מסופר מנקודת מבטו, למרות שיש לו מספר אחר, שאולי הוא דן צלקה עצמו, נער בן ארבע-עשרה שרוצה ללמוד לטינית, ונשלח לדוקטור ברקל, שאיבד את משרתו באוניברסיטה של ורשה לאחר שהעליב את עמיתו הרוסי חבר-המפלגה, ונותן שיעורים פרטיים ביוונית ולטינית כדי להתפרנס. לא מזמן כתבתי כאן על מורתי ללטינית ליזה אולמן, שתמיד העדיפה את היוונית על פני הלטינית, ולכן הייתי מאד משועשעת לשמוע שגם הדוקטור ברקל מעדיף את היוונית, ומצטער שהתלמיד הצעיר רוצה ללמוד רק לטינית. האם כל הקלאסיקנים בזים ללטינית ומעריצים את היוונית? אולי זו מין התגנדרות של קלאסיקנים ביוונית המעולה שלהם? הדוקטור ברקל גם אומר לנער שהיוונית קלה בהרבה מן הלטינית. מהי בכלל שפה קלה, שהרי, כפי שנהג לומר מורי המנוח אברהם שטאל, אפילו בסין מתחילים הילדים לדבר בגיל שנה וחצי, ולא בגיל שבע, כפי שהיינו מצפים מדוברי סינית. מיד נזכרתי בדבריו של אוגוסטינוס על לימוד היוונית שמירר את חייו, בעוד שאת הלטינית קלט בקלות משום שהירבה כל כך לשמוע אותה מסביבו. הנה מצאתי את הקטעים בתרגום שהתקנתי לפני שנים רבות, כרבע מאה, ל"וידויים" עבור מוסד ביאליק, ומעולם לא התפרסם, ככל הנראה לא נשאנו חן, לא אני ולא תרגומי, אבל תוכלו לקרוא ממנו כאן:

אולם מה היה הטעם, מדוע שנאתי את ספרות יוון שלימדוני בהיותי נער קטון, דבר זה אינו נהיר לי עתה די הצורך. הרי את זו הרומית בכל לב אהבתי, לא את זו שלימדו המורים הראשונים, אלא את זו שלימדו אלה הקרויים מדקדקים. כי אותם לימודים ראשונים שבהם מלמדים לקרוא ולכתוב ולמנות, היו לי לטורח ועונש יותר מכל היוונית כולה.

(אוגוסטינוס, וידויים, ספר ראשון, מתוך פרק י"ג).

ועוד:

מדוע איפוא שנאתי גם את הדקדוק היווני המזמר כגון אלה? הרי גם הומרוס מומחה לרקום מעשיות שכאלה ומלא הבלות מתוקה ביותר, ואף על פי כן מר היה לי לנער. אני מאמין שכך הוא גם וירגיליוס לנערים היווניים, מאחר שמוכרחים הם ללמדו כשם שהוכרחתי אני ללמוד את הומרוס. כמובן זה הקושי, הקושי בלימוד שפות זרות בכלל, שהרעיל כלענה את כל מטעמי המעשיות של יוון. לא ידעתי איפוא כלל את אותן מלים, ועל ידי הפחדות ועונשים פרועים דחקו בי בכוח לדעת אותן. הרי לפנים בהיותי ילד גם לטינית לא ידעתי כלל, ואף על פי כן למדתי בשים-לב ללא כל פחד או עינויים בין שידולי האומנות לבין הלצות המתלוצצים ושימחת המשחקים. אולם למדתיה מבלי שיכפוני לכך על ידי הטלת עונשים, מאחר שליבי דחק בי לקנות את מושגיה, דבר שלא ייתכן היה לולא למדתי מלים אחדות לא מן המלמדים, אלא מן הדוברים, שבאזניהם ביטאתי אף אני את כל אשר חשתי. דבר זה דיו להבהיר, שגדול כוחה של הסקרנות החופשית ללמוד דברים מכוחו של הכורח המאיים.

(אוגוסטינוס, וידויים, ספר ראשון, פרק י"ד)

בספר האלף-בית שלו כתב דן צלקה על הלטינית שחש שאי אפשר באמת לדעת אותה, וזה כבר קשור למיסטיפיקציה של השפה הלטינית, שקשה לנו בגלל שהמנטאליות של דובריה הילידיים היתה מאד שונה משלנו, ולא מפני שהלשון עצמה היא מוזרה או קשה. תמיד חשבתי בהקשר זה על המשפט שלא הצלחנו להבין שמיוחס למחוקק היווני סולון, משפט שאומר שעל שום אדם שעדיין חי אי אפשר לומר שהוא בר-מזל. סולון התכוון לומר שלתאר אדם כבר-מזל אפשר רק אחרי מותו, כי כל עוד אדם חי יכול מזלו להשתנות לרעה. לאנשים מודרניים נורא קשה להבין את המשפט הזה, לא מפני שהמשפט עצמו קשה, אלא מפני שהמחשבה הזאת שמזלך יכול תמיד להשתנות לרעה איננה טבעית לאדם המודרני, שנוטה להניח ביתר קלות שכל עוד אדם חי, יכול מזלו להשתנות לטובה. המודרניות מחבבת את האופטימיות, ובכך היא זרה לרוחה הטראגית של הקלאסיקה, שהציפיה לאסון בלתי-נמנע הרבה יותר טבעית לה, ובפרט אם קודם לכן שרתה עליך ברכה.   

השם "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" מוצלח יותר גם משום שבלב הספר עומדים היחסים בין מיכאל לאביו והמתח ביניהם, כי הדוקטור ברקל הוא חוקר מלומד ומיכאל הוא איש עסקים, וככל שהוא בן מוצלח הוא אכזבה לאביו ששאף לבן שימשיך את דרכו, שיתמחה בקלאסיקה ולא במדעי החברה, וגם שיישא אשה ויוליד לו נכדים, דבר שנאמר רק ברמז שמיכאל ספק מחמיץ באמת ספק מתחזה כלא מבין.

ניכר בדן צלקה שהוא מעדיף את מיכאל על אביו, שאף הוא רואה את הדוקטור ברקל דרך עיניו של מיכאל, כאדם שאיבד את נקודת המשען שלו כשסולק מן האוניברסיטה והוא הולך ומידרדר מדחי אל דחי, הופך מוזר ומטורלל, מה שגרם לי לקרוא את הספר כנגד מחברו, כי אני חיבבתי מיד את הדוקטור ברקל והזדהיתי איתו מאד, ושום מעשה ממעשיו לא נראה לי ממש מוזר. כשאחותו הבוכיה אומרת לו הקריירה שלך נופצה, אשתך עזבה אותך, הבית מוזנח, הילד הזה לא היה שנים אצל הספר ולא יקבלו אותו לאוניברסיטה, ודוקטור ברקל עונה לה בפשטות: "שום דבר מן הדברים האלה אינו איום כל-כך, מרתה", פרצתי בצחוק, כי חשבתי שאכן כך, שום דבר מן הדברים האלה אינו איום כל-כך, ומלבד זאת אני מחבבת אנשים שבקיאים בהיסטוריה של יוון, ואינם יכולים לשאת את השטויות שמדברים אנשים שאינם יודעים היסטוריה, וחושבים שכל רעיון אנושי הוא המצאה חדשה בת-זמנם. השטויות שאנשים חושבים לאו דוקא על העבר, אלא על זמנם שלהם, הן הפחות נסבלות. כמובן שתחת שלטון דיקטטורי המחשבה על יוון, להבדיל מהמחשבה על רומא, יש בה לא מעט נחמה, ואולי היא הנחמה היחידה.

בסופו של דבר לומד מיכאל באוניברסיטה, לא בפולין אלא בצרפת, אבל מסתפק בתואר אחד ויוצא לעשות עסקים מפוקפקים משהו, אם כי בהחלט גרנדיוזיים, שהיום, אחרי נפילת הקומוניזם, נראים כמו היפוכו המתבקש של הדיכוי הקומוניסטי, שהציב את הקפיטליזם כסוג של חתרנות, וכעת, כשנותר לנו הקפיטליזם לבדו, הוא מעורר בנו בעיקר בחילה. לולא נכתב הספר בשנות הששים אפשר היה לחשוב שמדובר בתיאור די אותנטי של פרופסור יהודי מלומד ונרדף במשטר הקומוניסטי שבנו הופך למשרתם של אוליגרכים ואולי לאוליגרך בעצמו, אבל הספר נכתב בשנות הששים ואולי מיכאל הוא בעצם הרפתקן, להבדיל מאביו המיושן והממוסד, גם אם חופשי ברוחו, ואולי הוא כן מגשים בפועל את חלומותיו היותר דימיוניים של אביו, שניסה בעיקר לשרוד בדרך סבירה, שהרי הזעיר-בורגנות היא טבעם השני של המלומדים, שהספקנות, ומידה יתרה של פסימיות שמביא עמו הידע, גורמות להם להסתייג מן החלומות הגדולים, ולטפח חלומות צנועים שאף הגשמתם צנועה. ובכן, זהו סיפורו של אב מלומד ומתנגד משטר בעל כורחו, ושל בנו הנמרץ והקפיטליסט, שהולך אחרי הכסף והעסקים, בעוד שאביו מחפש את ריגשת הנפש ואת האהבה, וכדרכם של גברים שמאוהבים באהבתם יותר מאשר בנשים בשר ודם הוא מחפש יותר אידיאל של אהבה, אידיאל של אשה, אידיאל של ארץ, אידיאל של משטר ואידיאל של חיים, והחיפוש אחר אידיאלים במקום אחרי הממשות הולם את מי שהתמחה באפלטון, ומניח מראש שאיננו רואה אלא צללים על קיר המערה.

אבל אולי גם מיכאל מחפש חלומות ודימויים שקיבל מאביו, אלא שהוא ספק מחפש אותם לשם עצמם, ספק כדי לעשות עסקים. שום דבר איננו נורא כל כך, אבל דוק של עצב נח על הספר הקסום הזה, שהאירועים בו די רגילים, אבל החלומות והדימיונות הופכים אותו קסום, כמו לוח השחמט שמיכאל מדמיין על פניו את פני הארץ, שדות ונהרות והרים, כאילו התבונן ממרום בתמונת מלחמה. ובכל זאת מיכאל הוא המעשי, אולי נגזר עליו להיות מעשי, ולכן התייצבתי מיד לצדו של הדוקטור ברקל, התקוממתי בכל עת שתיארו אותו כמוזר, משום שחיפש כל העת עניין מרגש בחיים, אבל כזה שאין בו שום תועלת מעשית, דבר שמעורר תמיד את בוזם של אנשי עסקים.

*

פעם בא גם אליי נער שרצה ללמוד לטינית, אבל לא היה ברור אם היה זה באמת רצונו שלו, כי סיפר לי שאמו שהתחנכה בארץ אירופית נוקשה חשבה שעליו ללמוד לטינית כדי שיהיה יותר ממושמע. בעיניי הוא היה ילד טוב וממושמע בתכלית. באותם ימים שבתו המורים מעבודה והוא היה פנוי וסקרן ללמוד את הלטינית שהיתה בעיניו שפה של נוסחאות קסמים. אני רציתי ללמדו שיחה פשוטה, תמיד אני אוהבת להתחיל במשפטים פשוטים, שמורידים את הלטינית מגדולתה, למדרגת שפה רגילה, אבל הוא ביקש לדעת כיצד אומרים בלטינית את שמות ארבעת היסודות, אדמה ומים ואש ואויר. ידעתי מיד למה הוא מתכוון ולכן לימדתי אותו לומר Terra שזו בעצם המלה לארץ או יבשה ולא לאדמה, ויחד עם המלה Aqua, מים, הן ממילא בין המלים הראשונות שאני מלמדת, שהרי הן מלים פשוטות מן הקבוצה הראשונה של השמות הלטינים, שהטייתה יחסית קלה. לימדתי אותו גם Aura לאוויר ו-Ignis לאש, ומכיוון שאלה היו ימי החנוכה לימדתי אותו לומר ignio candelam, שפירושו: אני מדליק נר, וגם לימדתי אותו לומר video Terram, שפירושו אני רואה יבשה, וגם video terram sanctam, שפירושו אני רואה את ארץ הקודש שזו כמובן ארץ ישראל, כשהבחינו בה מן האניה, כמו בכל תיאורי הצליינים לארץ-הקודש שמראה חופי הארץ עורר בהם התרגשות גדולה. אבל לפעמים הוא בילבל ביניהם ואמר אני רואה אש ואני מדליק ארץ, ובכל מקרה ignis שהיא אש כמוnavis  שהיא אניה שייכות לקבוצת שמות אחרת שהיא הרבה יותר קשה, ולרוב אני נמנעת מללמד אותן בהתחלה. בכל אופן הוא למד כמה שבועות ונדמה היה לי שהוא אפילו נהנה, למרות שהלטינית היתה לו מאד קשה, אבל כשהסתיימה לאחר מספר שבועות שביתת הלימודים חדל להגיע לשיעורים, ואולי גם אמו הגיעה למסקנה שאצלי לא ילמד משמעת. ריחמתי עליו נורא.

*

גם אני עצמי כשהייתי בת שלוש-עשרה או ארבע-עשרה קניתי לי ספר לימוד לטינית משומש בחנות קטנה של ספרי לימוד ולמדתי ממנו מעט לטינית ראשונית, אבל איש לא דחק בי לעשות כן. בניגוד לאביו של מיכאל התעניין אבי יותר בלימודי המתמטיקה שלי ודחק בי להוסיף על שש שעות המתמטיקה שלמדנו במגמה הריאלית עוד שעתיים של לימודי בחירה. ישבתי שם עם פרופסור למתמטיקה לעתיד שכבר אז נחשב לגאון וכמה ממעריציו והייתי מאד אומללה. בהשוואה ללימודי המתמטיקה והפיסיקה נראו לי לימודי הלטינית כהנאה גדולה.

*

ידידי אלכס יעקבסון שאף הוא קלאסיקן תמיד התרגז מאד כשאנשים איימו לרדת מן הארץ. "בניגוד לארץ שבאתי ממנה", נהג לומר, "פה השערים פתוחים, אין מחזיקים איש בכוח, ומי שרוצה לנסוע מכאן – יסע בבקשה". כמי שחוה דיקטטורה אמיתית ניראו לו המלינים על משטרה של ישראל מפונקים עד כדי גועל. פעם סיפר לי בדיחה שהתחבבה על יהודי רוסיה בסוף ימי הקומוניזם:

"יהודי בא לשכנו ומספר לו שהוא מבקש לעזוב את ברית המועצות ולעלות לישראל משתי סיבות: הראשונה, שהקומוניזם עומד ליפול, והאנטישמים יוצאים מכל החורים, ומסוכן ליהודים להישאר ברוסיה. מה זה עלה על דעתך, עונה לו השכן, הקומוניזם לא יפול לעולם, הקומוניזם ינון לנצח. הו, זאת הסיבה השנייה, עונה לו היהודי".

הדוקטור ברקל מנוע בתוקף מלצאת מפולין, ולפיכך הוא חולם כל העת על החיים לצד אחיו בפריס. כשהוא מגשים זאת לבסוף, מתגורר בבית-הקיץ של אחיו ומועסק כמורה ללטינית ואף מוצא לו אהבה חדשה, הוא מבקש לעלות לארץ ישראל. חווית הכלא אינה ערובה לכך שהחלומות שהיא מעוררת, גם אם יתגשמו, לא ינחילו אכזבה.

*

בספר של דן צלקה "דוקטור ברקל ובנו מיכאל" יש לאנשים הרבה חלומות שנגזרים מן הדימיונות שהם מדמים לעצמם כשהם חושבים לעצמם על יוון, או פריס, או ירושלים, או אפריקה, או על אהבה. בעיקר לדוקטור ברקל יש דימיונות שניזונים בעיקר מכך שבחייו האמיתיים יש איזו ריקנות שהוא מנסה למלא ללא הצלחה, ריקנות שספק אם סילוקו מן האוניברסיטה או גירושיו הם סיבתה, שהרי גם את הקריירה האוניברסיטאית שלו וגם את נישואיו הרס במו ידיו, כשלא שמח בחלקו והתגרה בגורלו ללא הפסקה. נדמה לי שלדן צלקה הצעיר אין רחמים על דוקטור ברקל, שאולי צריך להיות זקן כדי להבינו טוב יותר, דבר שקשה לעשות כשמביטים בו דרך עיניו של בנו, שאז קשה יותר להבין את אי הנחת שלו מבנו מיכאל, וקל יותר להבין את אי הנחת שהוא עצמו מסב לבנו, שמתקשה ליישב את תמונת העולם שקיבל מאביו עם תמונת העולם שהוא עצמו חוה. אבל האם אין זה המבט שמכתיב גם את הגורל? האם מי שרואה את כל פגמיהם יותר משהוא רואה את קסמיהם של הבריות איננו מנוע מלחוש בשמחת האהבה, כשם שהוא מוגן מצער האהבה? יושב לו דוקטור ברקל בירושלים ומה הוא חש? האם מצא לו אהבה חדשה? או שמא התגעגע עד מות לכלאו בוורשה? ומה קרה למיכאל באפריקה? כל זה כבר איננו בספר הזה ואיננו יכולים כלל לדעת זאת, כי דוקטור ברקל ובנו מיכאל עדיין חיים, וכשאדם עדיין חי אי אפשר לומר אם היה בר-מזל או שמא אומלל בחייו. הכל עוד יכול להשתנות, לטובה או לרעה.

אידה פינק ודן צלקה - טרגדיות בקופסה

גרם הגורל שקראתי בסמיכות זמנים את "ספר האלף-בית" של דן צלקה, ואת אוסף סיפוריה של אידה פינק (אידה פינק, כל הסיפורים, עם עובד), ובין לבין נכחתי בערב עם אידה פינק שבו תיאר דן צלקה את קירבת נפשו לסופרת, שעקב כתיבתה בשפה הפולנית וסגנונה המיוחד איחר הקהל הישראלי להתוודע אליה, ומחמת צירוף מקרים זה הייתי אנוסה להרהר בקווים המחברים שבין שני סופרים ייחודיים אלה, ששניהם צמחו בשפה הפולנית, שניהם נמלטו מידי הנאצים – דן צלקה נמלט עם הוריו כילד לברית המועצות, שם הגיעו לבסוף לקזחסטאן, וממנה שבו לאחר המלחמה לפולין, משם עלה לישראל בצעירותו ואימץ את השפה העברית כשפת כתיבתו, ועם זאת נותר תמיד מחלקה לעצמו בספרות העברית. אידה פינק נמלטה מן הנאצים בעור שיניה ושבה לפולין, שם החלה לכתוב את סיפוריה, שמלחמת העולם השנייה והשואה עומדות במרכזם, וכתיבתה אף היא הינה מחלקה לעצמה. כפי שציין דוד ויינפלד באותו ערב וגם באחרית דבר לאוסף הסיפורים, כתיבתה של אידה פינק ייחודית גם לספרות הפולנית. לא הספרות הפולנית ולא הספרות העברית מעניקות לנו מפתח לכתיבתם של צלקה ופינק, שחלק מקסמה הגדול הוא תחושת המיסתורין המתמדת, המגלה טפח ומסתירה טפחיים.

ויינפלד רואה את כתיבתה של פינק כשייכת למסורת הסיפור הקצר הבינלאומי. ואכן, סופם העצוב-מפתיע של כמה מסיפוריה, שהמפתיע בהם אינו רק המתרחש אלא מה שמתגלה על נפש האדם, והדרמה אינה רק הצלתם או תפיסתם של היהודים, אלא מה שקורה בינם לבין מציליהם או מסגיריהם, מזכיר לעתים את סיפוריהם של או הנרי וסומרסט מוהם, שעניינם הוא בראש ובראשונה מורכבותה והפכפכותה של נפש האדם, שלעולם אין לצפות את התנהגותה מראש. באותו ערב התייחסו הדוברים והקהל רק לסיפוריה הקצרים של אידה פינק, והיא העירה, באי נוחות מסוימת, אם אינני טועה, כי כתבה גם רומן ארוך.

ואכן רומן נפלא זה, "נלך בלילות נישן בימים" (ספריית פועלים), הנקרא בנשימה עצורה, מגולל את סיפור הימלטותן האמיתי של אידה פינק ואחותה מפולין, שם פעלה מכונת ההשמדה הנאצית במלוא עוזה, דוקא לגרמניה, בזהות בדויה של פולניות היוצאות לעבודה במפעלים בגרמניה, שם התגלתה זהותן כיהודיות שוב ושוב ואילצה אותן להמשיך ולהימלט שוב ושוב, עד סופה של המלחמה, כאשר רק כחוט השערה מפריד בין חיים שבריריים למות בטוח. מה שהיכה בי כאגרוף שוב ושוב בספר הזה היא לא רק אימת המות המתמדת שמצויה ברבים מספריהם של ניצולי השואה, אלא נוכחותם המתמדת של סרסוריה – המלשינים. בשום ספר אחר שעסק בשואה לא הפכתי מודעת כל כך לריבוי המלשינים שלמען בצע כסף, טובות הנאה או רשעות לשמה חשפו את היהודים והסגירום לידי רוצחיהם, לשפלותו של האדם שאינו רוצח במו ידיו אך מסרסר את הרצח, ורודף את היהודי ביעילות שלעתים היתה גדולה יותר, מיעילותם של הרוצחים עצמם. דמות היהודי כעכבר נרדף עולה מעצמה מן הספר הזה שדוקא אין בו רחמים עצמיים, אלא מין חיוניות גדולה וזורמת, אפילו שמחת חיים, כאשר הבריחה המסוכנת כל כך הופכת לעתים למין טיול, הרפתקה שלכאורה אין מסתכנים בה יותר מאשר בשחיקת הנעליים, ורק הקורא שיודע את הרקע לסיפור מלא החיים הזה, נבעת מן האימה האורבת. 

אבל סיפור ההימלטות הזה הוא דרמה שסופה טוב, סיפור של תושיה והצלה, לא טרגדיה, שקריאתו מסתיימת בתחושת הקלה ואפילו שמחה על הסוף הטוב. לא כך בסיפורים הקצרים. אלה, גם כאשר הם מסתיימים בטוב, משוך עליהם דוק של עצב. ההצלה ממות מלווה בתחושת גודל האסון שאין לו מרפא, ושאלת הגורל היהודי שאין ממנו מפלט מרחפת מעל כל העת.

בנקודה זו בדיוק עוזבים כמדומני רבים מסיפוריה של אידה פינק את מסורת הסיפור הקצר, הסיפור הקצר שהכל בו פתוח ובלתי צפוי, שלא במקרה התפתח כל כך בתרבות האנגלו-סקסית האופטימית, ומתחברים, למרות תמציותם, אל מהותה של הטרגדיה היוונית: זו שגיבוריה אנוסים להביא על עצמם את הטרגדיה שהגורל הועיד להם מראש, זו שלגיבוריה אין מפלט מן הגורל משום שאין להם מפלט מעצמם. אולי הנורא שבסיפורים הוא סיפורה של הדודה יוליה שאיבדה את שני בניה ולבסוף את בעלה ובתה המאומצת. הטרגדיה נפרשת בכמה סיפורים, שהעורך העדיף שלא לצרפם יחדיו, כאילו סירב ליצור באמצעות העריכה את החיבור בין הסיפורים, שאידה פינק לא חיברה ביניהם בכתיבתה. בנה הבכור של יוליה מביא על עצמו את מותו, כשהוא יוצא מן המחבוא הבטוח יחסית ומצטרף מרצונו אל היהודים המובלים להשמדה, ויוליה, מרוב רצונה להציל את בנה הנותר, מביאה עליו כליה, כאשר היא משלחת אותו, בתקוה למלטו ממות, ישר אל זרועות הרוצחים.  

הטרגדיה של יוליה, שכנגדה, כמבקש להבליט את תהפוכות הגורל, מובא סיפורו של הניו, שנשלח לסיביר וכך ניצל מידי הנאצים, מובאת בתמצית הקיצור, ובכל זאת היא מספרת סיפור גדול ושלם, כמו סליל ארוך של סרט שהתכנס לתוך קופסה. טרגדיה בקופסה. הקיצור, התמציתיות, ההימנעות מפירוט יתר סוללים לסופרת דרך ביטוי בין הכאב הגדול שמכריח לספר לבין הכאב הגדול מדי שעלול לשתק את כוח הדיבור.

גם בספרו של צלקה הקטעים הקצרים אינם בהכרח סיפורים קטנים. כמה מהם אף הם טרגדיות בקופסה. יסוד ההפתעה אצל אידה פינק, השמור לרוב לסיומו של הסיפור, קיים אצל צלקה כבר בפתיחותיהם של הסיפורים. ה"ערכים" כביכול שבחר צלקה לאנציקלופדיה האוטוביוגרפית שלו מכסים תמיד יותר משהם מגלים, כך שעצם הגילוי מה מסתתר מאחורי הערך כבר מפתיע, לעתים קרובות משעשע ולעתים מזעזע, כמו פתיחה בזו אחר זו של קופסאות סגורות שמראן החיצוני אינו מגלה מאומה על תוכנן.

כך, מאחורי שמה הלא נודע של העיירה הקטנה שבה נולד אביו של צלקה, מסתתרת טרגדיה משפחתית נוראה שהטילה את צלה על שלושה דורות, והיא נשזרת בסיפור מלחמות העולם ונקשרת אל הטרגדיה היהודית הגדולה. בטרגדיה הזו טמון אולי גם סיפור הצלתם של צלקה והוריו, שכן דומה שצלקה רומז לכך, אם כי אינו אומר זאת במפורש, כי מודעותו של אביו לנוראות הגורל היהודי, בפרט בפרוץ מלחמות, היא זו שהניעה אותו, למהר ולהימלט מידי הנאצים. אך גם לאחר שהסתיימה המלחמה והוא קיוה למצוא מנוח, המשיך הגורל היהודי לרדוף אותו.

והנה הטרגדיה הזו אינה שונה לכאורה משאר הקטעים בספר, אבל דומה היה בעיני שהיא שואבת אליה את כל הסיפורים כאבן רבת משקל שבכוחה להפך את העגלה הנושאת אותה על פניה. כאילו נוצרו כל הקטעים הסדורים שבספר כדי לספר את סיפורה של הטרגדיה הזו, ולו בכמה דפים.

מדוע לא הקדיש צלקה רומן גדול לסיפור המשפחתי? מדוע לא כתבה אידה פינק אפוס גדול על הדודה יוליה? לא קשה לשער שהכאב גדול מדי, אינו מאפשר לשקוע בסיפור ימים רבים. כמו כמוסה מרוכזת מגולגלות איפוא הטרגדיות המשפחתיות בקופסאות סגורות, ספונות בעלייה כלשהי של הנפש, ואנו כקוראים רשאים להציץ בהן בזהירות, להתבונן מעט, לבלוע את השאלות המתעוררות, להשלים את הסיפור בדימיוננו, כמידת יכולתנו. דן צלקה ואידה פינק, שני סופרים של טרגדיות בקופסה. בערבו של היום שבו כתבתי את הדברים הנ"ל לפני שנים נודע לי שדן צלקה נפטר. כעת גם אידה פינק כבר איננה איתנו.