ד.ה. לורנס / עטלף

עֲטַלֵּף / ד.ה. לוֹרֶנְס

בָּעֶרֶב, בְּיוֹשְׁבִי עַל מִרְפֶּסֶת זוּ,

כְּשֶׁהַשֶּׁמֶש מִמַּעֲרָב, מֵעֵבֶר לְפִּיזָה, מֵעֵבֶר לְהָרֵי קַארָרָה,

שׁוֹקַעַת, וְהָעוֹלָם מֻפְתָּע...

כְּשֶׁהַפֶּרַח הֶעָיֵף שֶׁל פִירֶנְצֶה בָּעֲלָטָה

מִתַּחַת לַגְּבָעוֹת הַחוּמוֹת הַזּוֹהֲרוֹת סְבִיבוֹ...ּ

כְּשֶׁתַּחַת קִמְרוֹנוֹת הַפּוֹנְטֶה וֶקְיוֹ [הגשר העתיק]

אוֹר יָרוֹק חוֹדֵר כְּנֶגֶד הַזֶּרֶם, בֹּהַק מִמַּעֲרָב,

כְּנֶגֶד זִרְמוֹ הָאָפֵל שֶׁל הָאַרְנוֹ...

שָׂא עֵינֵיךָ, וּרְאֵה עֲצָמִים מְעוֹפְפִים

בֵּין הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה:

סְנוּנִיּוֹת עִם סְלִילֵי חוּטִים כֵּהִים תּוֹפְרוֹת אֶת הַצְּלָלִים יַחְדָּיו.

מָעוֹף בְּמַעְגָּל וּפָּרַבּוֹלָה נֶחְפֶּזֶת תַּחַת קִמְרוֹנוֹת הַגֶּשֶׁר,

הֵיכָן שֶׁהָאוֹר חוֹדֵר,

פְּנִיָּה פִּתְאוֹמִית מֵעָלָיו שֶׁל עֶצֶם בַּאֲוִיר:

טְבִילָה בַּמַּיִם.

וְאַתָּה חוֹשֵׁב:

"הַסְּנוּנִיּוֹת מְאַחֲרוֹת כָּל כָּךְ לָעוּף!"

סְנוּנִיּוֹת?ֵ

ֵ

חַיֵּי אֲוִיר אֲפֵלִים מִסְתַּלְסְלִים,

אַךְ חֲסֵרִים אֶת הַסִּלְסוּל הַטָּהוֹר...

פִּרְכּוּס, צִיּוּץ, צְמַרְמֹרֶת גְּמִישָׁה בְּמָעוֹף,

כְּנָפַיִּם מְשֻׁנָּנוֹת כְּנֶגֶד הַשָׁמַיִם,

כְּמוֹ כְּפָפָה, כְּפָפָה שְׁחוֹרָה נִזְרֶקֶת מַעְלָה בָּאוֹר,

וְנוֹפֶלֶת חֲזָרָה.ֹ

בְּהֶחְלֵט לֹא סְנוּנִיּוֹת.

עֲטַלֵּפִים!

הַסְּנוּנִיּוֹת נֶעֶלְמוּ.

בְּרֶגַע מְהֻסָּס הַסְּנוּנִיּוֹת פִּינוּ אֶת מְקוֹמָן

בַּגֶּשֶׁר הֶעַתִּיק...

חִלּוּפֵי מִשְׁמָרוֹת.

עֲטַלֵּפִים, וּזְחִילָה טוֹרְדָנִית בְּקַרְקַפְתֵּךָ

כְּשֶׁהָעֲטַלֵּפִים חָגִים מֵעַל רֹאשְׁךָ

מִתְעוֹפְפִים בְּשִּׁגָּעוֹן.

פִּיפִּיסְטְרֶלוֹ! [עטלף באיטלקית]

חֲלִילָן שָׁחוֹר עַל חָלִיל אֵינְסוֹפִי

גּוּשִׁים קְטַנִּים שֶׁעָפִים בַּאֲוִיר

וְקוֹלָם מְרֻשָׁע וְנוֹרָא עַד אֵין קֵץ.

כַּנְפֵיהֶם כְּמוֹ פּסּוֹת מִטְרִיָּה.

עֲטַלֵּפִים!

יְצוּרִים שֶׁתּוֹלִים אֶת עַצְמָם כְּמוֹ סְחָבָה יְשָׁנָה כְּדֵי לִישׁוֹן

וּבְאֹפֶן דּוֹחֶה, בְּהִפּוּךְ.

תְּלוּיִים בְּהִפּוּךְ כְּמוֹ שׁוּרוֹת שֶׁל סְחָבוֹת יְשָׁנוֹת וְדוֹחוֹת

וּמְגַחֲכִים בִּשְּׁנָתָם.

עֲטַלֵּפִים!

בְּסִין עֲטַלֵּף הוּא סִימָן לְשִׂמְחָה.

לֹא אֶצְלִי!

השיר במקור

תרגומי שירים נוספים של לורנס בבלוג חפשו תחת התגית ד.ה. לורנס.

האם הגיע נגיף הקורונה לאדם מעטלפים, שהסינים מכינים מהם מרק? בכל מקרה מתאים שירו של לורנס לימים האלה. בעת שהותו בעיר פירנצה מתבונן לורנס בעטלפים המסתחררים סביב קמרונות הגשר העתיק מעל נהר הארנו, ונהנה לגלגל על לשונו את שמו האיטלקי המתנגן של העטלף Pipistrelo, שצלילו מזכיר לו את צליל המלה האנגלית pipe שאחד ממובניה הוא חליל, אבל קולות העטלפים אינם נעימים לו, אלא מצמררים, כפי שחש כל מי שלהקת עטלפים הסתחררה מעליו בצווחות. השם האיטלקי לעטלף הוא שיבוש של שמו הלטיני vespertilio הגזור מן המלה vesper שפירושה "עֶרֶב". כך תרגם הירונימוס את המלה "עטלף" המופיעה במקרא שלוש פעמים, בספר ויקרא פרק י"א פסוק י"ט, בספר דברים פרק י"ד, פסוק י"ח, ובספר ישעיהו פרק ב' פסוק כ'. הירונימוס הלך בעקבות תרגום השבעים שאף הוא זיהה את העטלף המקראי עם היונק שאנו מכנים כיום עטלף, אלא שביוונית גזור שם העטלף מהמלה "לילה", בדומה לעוף המכונה במקרא "לילית", ולא מהמלה "ערב". מעניין החיבור שחיבר לורנס בין עטלפים וסנוניות, שכן לותר תירגם את אזכורי העטלף בתורה כ-schwalbe, סנונית, ואת שמו של העטלף בגרמנית, Fledermaus "עכבר מכונף", שמר כתרגום לתנשמת, ורק את איזכור העטלפים בספר ישעיהו תירגם Fledermauese, שכך נקרא בגרמנית היונק המעופף שאנו מכנים כיום עטלף. כפילות זו הופיעה גם אצל רש"י, וייתכן שמקורותיה קדומים. מכיוון שהמשכילים העבריים שהכירו היטב את תרגום לותר השתמשו בו כדי לתרגם חזרה לעברית את שמות החיות והעופות שהכירו בגרמנית, הכפילות אצל לותר יצרה בלבול גם אצלם, אך בסופו של דבר הכריע האיזכור בתלמוד במסכת בכורות ז' ע"ב  של העטלף כיונק, בזיהוי העטלף עם היונק המעופף המכונה כך כיום, למרות שבתלמוד תואר העטלף בטעות כיונק מטיל ביצים בדומה לעופות: "כל המוליד מניק, וכל המטיל ביצים מלקט, חוץ מעטלף, שאף על פי שמטיל ביצים מניק." וראו גם טורו של אילון גלעד במוסף "הארץ" מיום 29.1.2016. והיו בריאים.

ראם, קרנף או חדקרן

איזו מין חיה היא הראם, שמופיעה בתנ"ך תשע פעמים בכתיב רְאֵם, רֵם, רֵים או רְאֵים, פעמיים במשא בלעם, כמשל לעם ישראל, פעם בברכת משה לשבטי בני יוסף אפרים ומנשה, פעם בחזיונות הנביא ישעיהו, שלוש פעמים במזמורי תהלים ופעמיים ברצף באיוב ל"ט, כלומר אך ורק בטקסטים פיוטיים מליציים, דבר שמעיד על כך שכבר בזמן שנתחברו ספרי התנ"ך, המלה לא היתה  בשימוש יומיומי ונשתמרה רק בפיוטים ומזמורים עתיקים, ואף החיה שאליה התייחסה נשכחה או נעלמה. אפשר היה לחשוד שמדובר בכלל בחיה מיתולוגית, כמו התנין והלויתן שמקור שמם בחיות דמיוניות מן המיתוס האכדי, ורק מאוחר יותר נזדווגו שמותיהם לחיות ממשיות. אבל בשלושה מן האיזכורים מופיע הראם כמקביל לשור או לפר:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן. ישעיהו ל"ד, ז.

וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו'.

ומכאן אפשר להניח שמדובר בסוג של בקר, ושבן הראם דומה לעגל בקר. פרק ל"ד בישעיהו מחזק הבנה זו, שכן נזכרים בו שוב ושוב סוגי בקר, ובפרט כאשר מסתכלים על שני הפסוקים העוקבים בישעיהו ל"ד, ו-ז:

חֶרֶב לַה' מָלְאָה דָם, הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב, מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים, מֵחֵלֶב כִּלְיוֹת אֵילִים, כִּי זֶבַח לַה' בְּבָצְרָה, וְטֶבַח גָּדוֹל בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.

בשני הפסוקים תיאור קשה של טבח באויבים שמדומה לשחיטה המונית של בהמות למאכל, בפסוק ו' מן הצאן ובפסוק ז' מן הבקר. וכך אכן סוברים רוב המפרשים, שראם הוא מין בקר ושאולי הכוונה לשור הבר שממנו בויית הבקר והוא חיה שנכחדה. ויש שמזהים את הראם עם המין המכונה כיום "ראם לבן" שהוא מין איילה, ואיננו בן בקר, אך יש לו קרניים ארוכות שמתאימות לתיאורים המאדירים את קרני הראם כמו בפסוק הנ"ל בברכת משה בספר דברים וכן בתהלים:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן. תהלים צ"ב, י"א

אבל בתהלים נזכר הראם גם בהקבלה לאריה, שמכאן שמדובר בחיה גדולה ומסוכנת במיוחד:

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב

וגם בדברי בלעם מתואר הראם כחיה טורפת ולא כאוכל עשב:

אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. במדבר כ"ד, ח.

תיאור שמתאים להקבלה בין הראם לאריה, אם כי יש מפרשים שרואים כאן הקבלה שניגוד בה: האריה טורף בפיו ואילו הראם אוכל העשב תוקף בקרניו. אבל בלעם מתאר בפירוש חיה טורפת שאף מגרמת עצמות, מכרסמת את העצמות. גם אזכור הראם בספר איוב הוא בלשון סגי נהור, כאשר נשאלת השאלה הרטורית-אירונית, האם אפשר לנהוג בראם כפי שנוהגים בשור שרותמים למחרשה:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ?  

הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ?

הראם שמוזכר בחלק מהפסוקים כמקבילו של השור, מתואר כאן כהיפוכו הגמור: חיית בר חופשית שאיננה עומדת לשירות האדם, שלא ניתן לרתום אותה למחרשה כדי לחרוש ולשדד את האדמה, כפי שנוהגים בשור.

המלה תועפות שנזכרת בדברי בלעם אף היא מלה עתיקה שנזכרת בתנ"ך ארבע פעמים בלבד, פעמיים בדברי בלעם ועוד פעמיים בתהלים ובאיוב, כלומר גם כן בטקסטים פיוטיים בלבד המשמרים מליצות שיצאו משימוש:

אֲשֶׁר בְּיָדוֹ מֶחְקְרֵי אָרֶץ וְתוֹעֲפוֹת הָרִים לוֹ. תהלים צ"ה, ד'.

וכן באיוב כ"ב, כ"ה: וְכֶסֶף תּוֹעָפוֹת לָךְ

על פי ההקשרים מניחים שתועפות פירושו רוממות, גובה או ריבוי, כמות עצומה, אבל הפירוש הוודאי של המלה נעלם מאיתנו, וכבר חז"ל לא הכירו את פירוש המלה ובשל השורש המשותף קישרו אותה למלה עוֹף באופן משעשע למדי:

"אל מוציאם ממצרים: אמרת לי עם יצא ממצרים מעצמן, ואינו כן, אלא הוא הוציאם כתועפות ראם. כך הוא מידתו: חָטְאוּ קמעא, הורידם כעוף, שנאמר "אפרים כעוף יתעופף כבודם" (הושע, ט', י"א), זכו מעלן ומרוממן כעב, שנאמר: מי אלה כעב תעופינה". (ישעיהו ס', ח').

אולי אכן נגזרה המלה "תועפות" משורש "עוף", אבל ברור מדברי חז"ל אלה שאין להם מושג מה פירוש המלה.

ואילו אבן-עזרא סבר שתועפות היא מלה נרדפת לקרנים, כלומר שתועפות ראם הן קרני ראם, ותועפות הרים הן קרני הרים, ואולי התכוון לפסגות ההרים המחודדות.

אם דוברי העברית לא ידעו מהו ראם ומהן תועפות ראם, כל שכן שמתרגמי התנ"ך הנוצרים התקשו לתרגם את שם החיה. בתרגום השבעים תורגם "ראם" כ"חדקרן", Monoceros ביוונית, שם שיכול להתייחס גם לקרנף, שלרוב מכונה Rhinoceros, מלה שכמו בעברית מורכבת מצירוף של "קרן" ו"אף", וגם לחיה מיתולוגית, שנחשבה בזמנו לחיה ממשית, ומכונה בלטינית Unicornuus, שם דומה מאד לUnicornis –, המלה הלטינית לקרנף, שאפשר לתרגם גם כן כ"חדקרן". בוולגטה, התרגום הלטיני של הירונימוס המקודש בכנסיה הקתולית, אין עקביות: לעתים תירגם הירונימוס "ראם" ל"קרנף", ולעתים ל"חדקרן", ואפשר שראה בשני השמות שמות נרדפים לקרנף. כך:

אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. במדבר כ"ג, כ"ב.

תורגם "אל הוציאו ממצרים, אשר עוצמתו דומה לקרנף". הירונימוס הבין איפוא "תועפות" במשמעות של עוצמה, כוח:

 Deus eduxit eum de Aegypto cuius fortitude similis est rinocerotis

כך גם בפסוק מברכת משה ליוסף ובניו:

 בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה. דברים ל"ג, י"ז.

גם כאן תורגם הראם בשם המקובל לקרנף, Rhinoceros:

Quasi primogeniti tauri pulchritudo eius, cornua rinocerotis cornua illius, in ipsis ventilabit gentes usque ad terminus terrae. Hae sunt multitudines Ephraim et haec milia Menasse.

גם בספר איוב מתורגם הראם לקרנף:

איוב ל"ט ט-י: הֲיֹאבֶה רֵּים עׇבְדֶךָ אִם יָלִין עַל אֲבוּסֶךָ  

הֲתִקְשׇׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ

 Numquid volet rhinoceros servire tibi aut morabitur ad praesepe tuum? Numquid alligabis rinocerota ad arandum loro tuo aut confringet glebas valium post te?

אבל בפסוק מספר ישעיהו ל"ד, ז':

וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן.

תירגם הירונימוס "ראמים" כ-Unicornes, חדי קרן.

Et descendent unicornes cum eis, et tauri cum potentibus, inebriabitur terra eorum sanguine et humus eorum adipe pinguium.

ואילו בשלושת האיזכורים של הראם בתהלים, תירגם הירונימוס בכל פעם בצורה שונה:

הוֹשִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי תהלים כ"ב, כ"ב

Psalmi 21, 22: salva me ex ore leonis et de cornibus unicornium exaudi me

כאן הראמים הינם חדי קרן. בתהלים כ"ט הראמים הם דוקא קרנפים, ליתר דיוק קרנף אחד, כי בן-ראמים מתורגם ל"בן קרנף", למרות שההקבלה בין עגל לקרנף צעיר מוזרה מעט לדעתי:

 וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים. תהלים כ"ט, ו':

Psalmi heb 28: et disperget eas quasi vitulus libani et Sarion quasi filius rinocerotis.

ואילו בתהלים צ"ב, י"א תירגם הירונימוס את המלה ראם בשמו היווני של החדקרן Monoceros:

וַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רענן תהלים צ"ב, י"א

Psalmi heb 91, 11: exaltabitur quasi monocerotis cornu meum et senecta mea in oleo uberi

מרטין לותר לעומתו נהג בעקביות ותירגם תמיד ראם לחדקרן, Einhorn, וגם בתרגום המלך ג'ימס הראם מתורגם תמיד לחדקרן, Unicorn. אבל איזו חיה היא חדקרן, כאשר אין מזהים אותה עם הקרנף?

כמה סופרים יוונים ורומים מזכירים חיה בשם חדקרן. פליניוס בHistoria naturalis שלו, מתאר אותה כך:

Reliquo corpore equo simile, capite cervo, pedibus elephanto, cauda apro,   mugito gravi, uno cornu nigro media fronte cubitorum duum eminente.
Plinius, 8, 21, 31, 76. 

כלומר: בשאר הגוף דומה לסוס, בראש לצבי, ברגליים לפיל, בזנב לחזיר בר, משמיע געייה עמוקה, קרן אחת שחורה באמצע המצח, במידת שתי אמות.

כיצד הפכה החיה המוזרה והדוחה שמתאר פליניוס לחדי הקרן החמודים

שכה אהובים בימינו, באמת שאינני יודעת.

חרקים ושאר מכות מצרים

סיפור מכות מצרים דומה במיוחד לסיפורי כישוף, ואכן הוא מתנהל כמאבק בין משה ואהרן לבין חרטומי מצרים, שבתרגומים הנוצריים מכונים "מכשפים" (malefici בוולגטה, Zauberer בתרגום לותר). כשמגיעים למכת השחין, נוטשים החרטומים את המאבק: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים." וכידוע המכות נמשכות, והעימות הוא בין פרעה למשה, הנשלח אליו מאת אלהי העברים.

בעצם מתחיל המאבק בין משה ואהרן לחרטומים עוד לפני עשר המכות, כאשר הם מגיעים לראשונה אל פרעה, ומטה אהרן הופך לתנין (או לנחש, ראו על כך ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"). מיד משליכים גם החרטומים את מטותיהם שהופכים לתנינים, אבל התנין ממטה אהרן בולע את התנינים האחרים. מכות הדם, הצפרדע והכינים הן המשך למאבק כישוף זה: גם כאן החרטומים הופכים גם הם את המים לדם, ומעלים צפרדעים על הארץ, אבל אין הם יודעים להפוך את הדם חזרה למים, לסלק את הצפרדעים, ולגבי הכינים נאמר לנו במפורש: "ויעשו כן החרטומים בל[ה]טיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכִּנָּם באדם ובבהמה." בוולגטה, התרגום הלטיני המקודש שהתקין הירונימוס מן העברית, מתורגמים הכינים כCinifes-, מלה שדומה בצלילה למלה "כינים", אבל משמעותה בלטינית יתושים ולא כינים. מעניין מה היו הכינים המקוריות, האם מדובר באותו חרק שכיום אנו מכנים כינה, או שכמו במקרה של "לויתן", שעל פי תרגום לותר שתירגם לויתן ל-Wahlfisch, קיבל הלויתן בעברית המודרנית את המשמעות של היונק הימי הגדול, אולי כך גם במקרה הכינים, שמכיוון שלותר תירגם   Laeuse שמזהה את הכינים עם החיה שכיום אנו מכנים כך, הפכו גם כיני מצרים למה שאנו מכנים כך כיום, ואולי בעצם היו במקור יתושים? ומהו בכלל הערוב, המכה הרביעית? במדרש רבא נחלקו החכמים בפירוש המושג: "אמר רבי שמעון בן לקיש: אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם המונים המונים על בני, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, שנאמר הנני משליח בך את הערוב, חיות ועופות מעורבבין..." ואלו רב אמי הציע: "למה הביא עליהם ערוב? לפי שהיו אומרים לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות". ואלו "רבי נחמיה אמר מיני צרעין ויתושים." ואכן הירונימוס מתרגם "ערוב" כ-musca gravissima, כלומר "זבובים אדירים", ולותר, ככל הנראה בהשראת הוולגטה, מתרגם Unziefer, צורה עתיקה של Ungeziefer, שם כולל לחרקים.

כשהדם והצפרדעים והכינים והערוב, יהיו אשר יהיו, וגם הדבר, מחלת חיות שאיננה ידועה לנו, אינם עוזרים, מגיע גם השחין, ששובר את חרטומי מצרים. אם הכינים נוצרות על פי התנ"ך מעפר הארץ, הרי השחין נוצר מפיח כבשן שמשה זורק השמימה, "והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות". הירונימוס תירגם "פצעי שלפוחיות נפוחים", ולותר תירגם "אבעבועות שחורות", אותה מחלה נוראה שהתפרצותה במאה הארבע-עשרה הרגה שליש מאוכלוסיית אירופה, ובימיו של לותר היתה כה נוכחת בזיכרון. והרי כך רואה כל אחד ואחד את עצמו כאילו יצא ממצרים – בכך שהוא מטמיע בהבנת מסתורי הטקסט המקראי את יגונות זמנו שלו.

כבקרת רועה עדרו

אתמול מאד רציתי לברוח מהבחירות, כבר לא יכולתי להאזין אפילו לחדשות, וחשבתי על האביב המתפרץ בכל מקום, שפע הפרחים בעמק המצלבה שעונותיהם התבלבלו אלה באלה, הכלניות בעשב הירוק והרקפות מתחת לסלעים וגם מעליהם, ופרחי העולש הכחולים ושדות המרגניות, ומשפחת הארנבים שמצאה מקלט במחילות שמתחת לסלעי עמק המצלבה, ובשעות שליוות, כשאושר איננו בסביבה, יוצאת ללחך את העשב, והסביונים וציפורני החתול והחרדלונים והחלבלובים שמצהיבים בעמק, ופרחי מקור החסידה הסגולים והתלתן וכל אלה שאת שמם לא ידעתי, ואפילו אושר, שפרחים אינם מדברים אליו, והרבה יותר מטיולים בעמק ובהר הוא מעדיף לשוטט ברחובות ובמיוחד בחנויות שקונים בהן משהו לאכול, נהנה בכל זאת להתגלגל בעשב וללחך את גבעוליו, לפני שהוא מתחיל לרדוף אחרי הארנבות שריחן מטריף את נחיריו, ואתמול, אחרי שגרר אותי לחנות החיות הסגורה בתקוה לחטיף – החנות הזאת חביבה עלינו מפני שמוכרים בה רק דברים לחיות ואין מוכרים בה את החיות עצמן - ומשם משך אותי אל חורשת הירח ההולכת ומתכלה תחת דחפורים ובנייה בלתי נפסקת, נעצרנו בפינת החי של מדרשיית הרטמן, ושם בחצר רצה במעגל מסביב לבריכה חבורת גדיים רכים, מראה משובב נפש מאין כמוהו, בעוד אבותיהם מכרסמים את עלי העצים ואמותיהם נחות עייפות, רציתי להישאר שם עוד אבל אושר משך אותי אל חורשת הירח, שם נתקל בכלבה אימתנית, גדולה אפילו ממנו, שהבריחה אותו בכמה נביחות חזרה אל הרחוב והלכנו הביתה, הוא מלא מרץ ועזוז, ואני מכתתת רגליים עייפות וכואבות, ובבית חיפשתי מדרש נאה לגדיים הרכים וראיתי שבתנ"ך כמעט תמיד נזכרים גדיים רכים כמאכל, ולא על כך רציתי לחשוב, ורק חשבתי "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדיו ונער קטון נוהג בם: ופרה ודב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן. (ישעיהו י"א)" ורציתי קצת לבכות וקצת לצחוק, על הימים שבהם אריות יאכלו תבן, ועל ימינו אנו שהאנשים אוכלים בהם תבן וחצץ. ונזכרתי בשיר השירים "צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", ששם נזכרו גדיות ולא גדיים, אולי מפני שהכוונה לנערות הכלה ולא לגדיות, ואולי הרעיה שהיא גם רועה איננה רועה גדיים אלא גדיות, מי יודע. האם גם לחיות משנה אם נולדת להן בת או בן? הייתי רוצה לדעת. ובבוקר קראתי שוב ביומניה של לאה גולדברג והיא כתבה על אהבת נעוריה "כל רגשותי שיר השירים, יצירה שאין לה עוד סוף". רק בת שלוש-עשרה היתה כשכתבה את המלים האלה, שכל היום הדהדו בראשי: "כל רגשותי שיר השירים". אם הייתי כותבת ספר על לאה גולדברג כך הייתי קוראת לו, "כל רגשותי שיר השירים". הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, איכה תרביץ בצהרים, שלמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך. אם לא תדעי לך, היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. ובמדרש רבה: "הגידה לי שאהבה נפשי. רבי יהודה בן רבי סימון פתר קרייה במשה – כלומר שבמשה רבנו מדובר – בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא ועתה לך ואשלחך אל פרעה, אמר לו: בי ה', כל הדברים האלו יכולין להיעשות: מה אני יכול לעמוד בכל האוכלוסין הללו: כמה חיות יש בהן, כמה מעוברות יש בהן, כמה תינוקות יש בהן, כמה מיני מזונות התקנת להם לחיות שבהן, כמה מיני רכוכין (מתנות כהונה מפרש לחמניות שרוככו בשמן, וחשבתי שאולי דיסה) התקנת למעוברות שבהן, כמה מיני קליות ואגוזים התקנת לתינוקות שבהן. איכן פירושו של דבר כאן. הגידה לי שאהבה נפשי: אומה שאהבה נפשי, אומה שנתתי נפשי עליה. ונזכרתי שאמר משה במקום אחר (במדבר י"א) "האנכי הריתי את כל העם הזה, אם אנכי ילידתיהו, כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר יישא האוֹמֵן את היונק?" וה' נתן לו שבעים עוזרים שישאו איתו במשא, כי המשא כבד מאד, ומשה אמר "לא אוכל אני לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני", כי יש הבורחים מן המשא ויש המבקשים לשאת בו, אבל האם יוכלו לשאת את משא העם הזה כאשר יישא האוֹמֵן את היונק? כמה מיני מזונות יתקינו לו, וכמה קליות ואגוזים לתינוקות?

ואומר מדרש רבה: "בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר ויקחהו ממכלאות צאן. היה מונע הגדולים מפני הקטנים והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית ואחר כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלים עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי. ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבנו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו עד שהגיע לחסית (מחסה). כיון שהגיע לחסית נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא. עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך חייך אתה תרעה את צאני ישראל."

וחשבתי שלפני כל המידות שמונים ברועים העמיד הקדוש ברוך הוא את מידת הרחמים. רועה צריך שיהיו לו רחמים על עדרו, ורועה צריך להיות רואה את הקטנים ואת הזקנים, ורועה צריך, שאפילו ברח לו גדי אחד ירוץ אחריו וירכיבנו על כתפו. ומדרש רבה אומר: אין הקדוש ברוך הוא נותן גדוּלה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואחר כך מעלהו לגדוּלה. בדבר קטן ולא בדבר גדול, ולפני כל המידות במידת הרחמים.

ואמר הנביא יחזקאל (ל"ד): "הוי רועי ישראל אשר היו רועים אותם הלא הצאן ירעו הרועים. את החֵלֶב תאכלו, ואת הצמר תלבשו, הבריאה תזבחו, הצאן לא תִּרעו? את הנַחְלוֹת לא חיזקתם,  ואת החולָה לא ריפאתם, ולנשברת לא חבשתם ואת הנידחת לא השיבותם, ואת האובדת לא ביקשתם, ובחוזקה רדיתם אותם ובפרך:"

ואמר הנביא יחזקאל (שם): "לכן הרועים, שמעו דבר ה': כה אמר ה' הנני אל הרועים ודרשתי את צאני מידם והשבתים מרעות צאן ולא ירעו עוד הרועים אותם והצלתי צאני מפיהם ולא תהיין להם לאוכלה: כי כה אמר ה': הנני אני ודרשתי את צאני וביקרתים כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרשות, כן אבקר את צאני והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל."

צאי לך בעקבי הצאן נאמר, ואף אנו נצא לחפש לנו רועה, ונתפלל שלפני כל המידות תהיה לו מידת הרחמים, שלא יהיה אוכל את חֵלְבּנו ולובש את צמרנו אלא יִרְעֵנוּ ברחמים כבקרת רועה עדרו, את האובדת יבקש ואת הנידחת ישיב ולנשברת יחבוש ואת החולה יחזק, כבקרת רועה עדרו.