אל תתעלמו מהשפה הערבית

אני יודעת שקורים עכשיו המון דברים נוראים, שכמעט אי אפשר לצפות בחדשות מרוב שזה נורא, אבל אני רוצה לכתוב על משהו שהוא כאילו לא נורא, ומאד קל להתעלם ממנו, אבל למרות שהוא לא נורא הוא מאד משמעותי, ואולי הוא כן נורא כשחושבים עליו לעומק. נסעתי השבוע ברכבת ועברתי בתחנת נתב"ג והיתה כריזה רק בעברית ובאנגלית. לא היתה כריזה בערבית. זה כנראה היישום של חוק הלאום, שביטל את הערבית כשפה רשמית, ולכן כבר לא חייבים להודיע הודעות רשמיות בערבית, כאילו הציבור הערבי הגדול שמדבר ערבית ומונה עשרים אחוז מתושבי המדינה איננו זכאי להודעות בשפתו. ולפי חוק הלאום גם לא צריך שילוט בערבית, ועשרים אחוז מתושבי המדינה לא צריכים לראות או לשמוע בשפתם באיזו תחנה הם נמצאים ולאן הרכבת נוסעת ולא צריכים לראות שלטים בשפתם מה שמות המקומות ואיך מגיעים אליהם. הערבית נמחקה, ואי אפשר כנראה להגיש על זה בג"ץ כי עכשיו זה החוק, שערבית כבר איננה שפה רשמית בישראל. אפילו בחוף העלייה ביפו, שהיא עיר ערבית ורוב תושביה ערבים ורוב המתרחצים בחופים שלה ערבים, אפילו בחוף העלייה ליד מרכז פרס לשלום ששואף לקדם שיתוף פעולה בין יהודים וערבים, אפילו שם המצילים כורזים בערבית רק בסוף, אחרי העברית, הצרפתית, הרוסית ואולי עוד כמה שפות, רק אז אומרים סופסוף בערבית שסוכת המצילים נסגרת וצריך לצאת מהמים כי אין מציל. אנשים שהם ממש רעים ושפלים כמו אנשי הליכוד אף פעם לא חושבים בצורה אנושית, איך להיות הוגנים לאנשים אחרים. הם רק חושבים איך אפשר לפגוע ולהשפיל, ובגלל זה הם חוקקו את חוק הלאום, חוק שהוא כמו כמוסת הגזענות והרוע של בנימין נתניהו ושלטונו, שכדי לתת לו נפח כללו בו סעיפי חוק ישנים, חלקם עוד משנת 1949, כמו החוקים על סמל ודגל המדינה, אבל המטרה האמיתי שלו היתה לפגוע בערבים, להכאיב להם, לבזות אותם ולהשפיל אותם, ולכן ביטלו את הערבית כשפה רשמית במדינת ישראל, ועכשיו אי אפשר לחייב את הנהלת רכבת ישראל להשמיע גם כריזה בערבית. יש אנשים, אפילו יריבים של נתניהו, שנורא מתפעלים ממנו. בשבילי נתניהו ושלטון הליכוד בראשותו הם כתם ענק על מדינת ישראל, כתם שחור ענק של שנאה וגזענות שדוקא מפני שהוא כל כך קטנוני הוא מבחיל פי כמה, כי מה המטרה ומה התועלת של ביטול הערבית כשפה רשמית? הרי הערבים ממשיכים לחיות פה ולדבר ערבית, אבל מדינת ישראל בשלטון נתניהו מעמידה פנים שהם אינם קיימים, ומערך הרכבות שלה ונתיבי התחבורה שלה מעמידים פנים שהערבים אינם קיימים, שזה כמו לומר למישהו: בשבילי אתה אפס, אתה שקוף, אתה לא קיים. זה מעליב ומעורר מרירות ושנאה, וכמובן לא משיג שום מטרה מעשית, אבל לאנשים שפלים ורעים כמו בנימין נתניהו ומפלגתו יש כל כך הרבה הנאה מלגרום לזולתם כאב והשפלה, שכל עוד הם משיגים את המטרה החולנית הזאת לא מעניין אותם אם הם גורמים נזק או מעוררים שנאה, כל עוד הם מתענגים על השפלתו וכאבו של הזולת. אני הייתי מציעה לרכבת ישראל להוסיף כריזה בערבית למרות שאיש איננו מחייב אותה לכך, כי רבים מהנוסעים הם ערבים, והרכבת צריכה לשרת אותם כראוי ולהוסיף הודעות בשפתם. כשהמדינה מתנהגת בצורה מחפירה, התושבים יכולים להציל את המצב אם הם מחליטים להתנהג בהגינות וביושר, ואולי הרכבת אפילו תרוויח מזה. זה דבר אחד שהנהלת הרכבת וגם גופים אחרים יכולים לעשות בשביל שהחיים פה יהיו טובים יותר, ואולי הם אפילו ירוויחו מזה משהו. להתנהג בכבוד ללקוחות שלך זה דבר שעשוי להשתלם, יותר מאשר לזלזל בהם ולהתעלם מהם, ושלטון הגזענות והשנאה של בנימין נתניהו לא יימשך לעד.    

נסיעה ברכבת

היום חזרנו ברכבת לירושלים, אושר ואני, וחשבתי שהכל ילך לנו חלק, כי כבר חזרנו פעם בקו החדש מתל אביב לירושלים דרך נתב"ג. אבל מה שקרה זה שהרכבת לרחובות איחרה והגיעה בדיוק בשעה שבה היתה אמורה להגיע הרכבת שלנו לנתב"ג, ועליתי עליה בטעות, ואז במקום בנתב"ג היא עצרה בכפר חב"ד והייתי קצת מופתעת, אבל רק כשכמעט הגענו ללוד שאלתי את הפקח שהגיע לקרון מתי נגיע לנתב"ג והוא אמר לי לחזור לתל-אביב ולהחליף רכבת, כי עליתי בטעות על הרכבת לרחובות, והוא אמר שהיה עיכוב בלוח האלקטרוני והייתי צריכה יותר לשאול ולא הבנתי אם הוא מתכוון שהלוח האלקטרוני הודיע על עיכוב או איחר להודיע על עיכוב כמו שהרכבת איחרה אבל לא היה לי נעים לשאול למה הוא מתכוון. זה לא היה כל כך נורא, זה לא שמישהו חיכה לנו בירושלים, רק חזרנו הביתה, ובכל זאת כמעט רציתי לבכות, כי בכל פעם שאני מתבלבלת החיים נראים לי מאד מסובכים ואני נראית לעצמי מישהי ששייכת לעולם ישן והגיעה בטעות למאה העשרים ואחת שהכל בה נורא מסובך, וצריך לדעת לדבר עם מכונות, ולקנות כרטיס ממכונה במקום מאנשים שיושבים בקופה ואפשר לדבר איתם בלשון בני אדם, ולדעת איך להניח את הכרטיס כדי שיפתח לך את הדלתות שיכניסו אותך לרציף ויוציאו אותך ממנו, ושמה שנראה כמו כרטיס הוא רק קבלה ושהכרטיס האמיתי הוא ברב-קו, שזאת המצאה שקשה לי איתה, כי אני אוהבת לקנות כרטיסים מהנהג או מהקופאים ולדבר איתם ולהסביר להם שאני זקנה ואני צריכה כרטיס לירושלים לזקנה שזה בחצי מחיר. עכשיו בכל מקום יש מכונות וצריך לדבר עם מכונות, וצריך לסחוב כל מיני דברים שמדברים עם מכונות. אם מתקשרים לסדר משהו צריך לדבר עם המון מכונות בשביל להגיע לבן-אדם אם בכלל מצליחים, והרבה פעמים אני לא מצליחה כי צריך למשל להגיד מספר של טלפון נייד ואין לי. לפעמים אני אומרת את המספר של הבת שלי אבל לא נעים לי ממנה. ואנשים שואלים אותי מה אין לך נייד כאילו זה משהו שחובה לשאת איתך כמו תעודת זהות. תעודת זהות דוקא יש לי וגם דרכון ואני אשה לגמרי מזוהה אבל זה לא כל כך עוזר לי במקומות שמבקשים מספר נייד וכרטיס אשראי, שגם את זה אני לא מחזיקה. מחשב דוקא יש לי אבל זה נראה לאנשים מהמאה העשרים ואחת מכשיר כבד ומיושן. האמת שאני לא יודעת אם הרכבות בישראל הן באמת מהמאה העשרים ואחת, כי הן כל הזמן מאחרות. לפעמים רק בשתי דקות שזה לא נורא ולפעמים בהרבה יותר. בכל אופן שמחתי שהפקח בא לקרון והסביר לי איך לחזור לתל-אביב, ואז כשחזרתי לתל-אביב וירדתי שוב לרציף לנתב"ג קרה פלא: היה שם פקח עם אפוד צהוב ששאל אותי אם אושר כלב נחיה, ואמרתי לו שהוא כלב רגיל. קצת פחדתי שהוא יאסור עלי לעלות איתו לרכבת, אבל הוא רק אמר שהוא חשב שאולי אני צריכה עזרה, ואמרתי לו שאני דוקא לא עיוורת אבל טעיתי ברכבת ועכשיו אני צריכה עזרה לעלות לרכבת הנכונה, והוא הבטיח שהוא יבוא להגיד לי כשתגיע הרכבת הנכונה. הרכבת לרחובות עוד פעם הגיעה באיחור אבל הפעם שמתי לב שכתוב עליה "רחובות", וחיכיתי לרכבת לנתב"ג, וכשהיא הגיעה האיש שישב לידי אמר לי את צריכה לנתב"ג, זאת הרכבת, עוד לפני שהפקח גם בא להגיד לי שזאת הרכבת. ואז הגענו לנתב"ג והיינו צריכים להחליף לרכבת לירושלים ואני כבר כל כך פחדתי לעלות לרכבת הלא נכונה, ששאלתי כמה פעמים: זאת הרכבת לירושלים? למרות שראיתי שרוב הנוסעים שעולים עליה הם חרדים עם הרבה מזוודות, וושתי נשים שגם סוחבות מזוודות ענקיות וגם דוחפות עגלות תינוק שחוץ מהתינוק שבפנים תלוי עליהן גם ילד קטן מבחוץ והן בהחלט נראו כמו נשים שנוסעות לירושלים, אז שאלתי אותן: זאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן, ושוב שאלתי: בטוח שזאת הרכבת לירושלים? והן ענו כן. ואכן זאת היתה הרכבת לירושלים, שכבר נסעתי בה פעמיים, ומאד נעים להגיע אליה אחרי כל הטעויות שאני עושה בדרך, ותמיד אני עושה כמה טעויות שמאריכות לי את הדרך, נוסעת יותר מדי תחנות או עולה לרכבת הלא נכונה. ואז הגענו לירושלים והלכנו ברגל הביתה דרך השוק ואחר כך אושר ביקש ללכת לבית הקפה האהוב עליו כדי לקנות שם באגט, שזה מה שעושה לנו הרגשה שאנחנו בבית. כשהגענו הביתה הייתי לגמרי מותשת וצנחתי על המיטה, למרות שבסך הכל נסעתי מיפו לירושלים ברכבת, עם כמה סטיות קטנות מהדרך, אבל אולי זה בגלל שאני באמת כבר זקנה.