חנינת הארי

 

כששמעתי איך טראמפ מאיים על יצחק הרצוג בדרישה להעניק לנתניהו חנינה, למעשה ביטול משפט שהרצוג כלל איננו מוסמך להעניק, הרגשתי זעם עצום, כמו השם שטראמפ נתן להתקפה על איראן, אבל אחר כך חשבתי שאולי טראמפ אומר אמת כשהוא טוען שהרצוג הבטיח לו חמש פעמים לתת לנתניהו חנינה, כי אולי, כפי שטען המתווך בין הרצוג לנתניהו, מוטי סנדר, הרצוג התחייב לנתניהו להעניק לו חנינה, תמורת תמיכת חברי הכנסת מהליכוד בבחירתו של הרצוג לנשיאות, ולכן נתניהו נמנע מלתמוך במרים פרץ, שהרבה יותר קרובה אליו בדעות, אבל היא אשה הגונה יותר מהרצוג, והיא גם אשה, ונתניהו, כמו שותפיו החרדים, איננו אוהב נשים בעמדות כוח, ומעדיף טיפוסים שאפשר לגנוב איתם סוסים. בקיצור, הרצוג ונתניהו קשרו ביניהם ככל הנראה קנוניית שוחד, נשיאות תמורת חנינה, ושניהם צריכים לשבת בכלא על מתן וקבלת שוחד, שזה ממש לא באגס באני, וגם מה שנתניהו קורא משפט על באגס באני הוא בעצם משפט על קבלת שוחד וטובות הנאה הרבה יותר גדולות מבובת ארנב. ככל שהלחץ של טראמפ על הרצוג מתחזק, כך קנוניית השוחד בין נתניהו להרצוג הולכת ונחשפת ויוצאת לאור, ואם מדינת ישראל היתה מדינה מתוקנת, היועצת המשפטית לממשלה כבר היתה מורה על פתיחת חקירה על עסקת השוחד של נתניהו והרצוג, ושניהם היו צריכים לעוף מתפקידם ולעמוד לדין, ללא ההילה המגוננת של מעמדם כנשיא וכראש ממשלה שלכאורה עסוקים בענייני המדינה, ובפועל עסוקים בקידום טובתם האישית. כעת נקלע הרצוג למצב בלתי אפשרי, שקשה לו מאד לקיים את חלקו בעסקה, וטראמפ איננו עוזר לו, כי כל הרעיון היה שהחנינה תיראה הוגנת וראויה, כי לכאורה הרצוג מייצג מחנה פוליטי נגדי לנתניהו, ולכאורה הוא דואג לטובת המדינה במתן חנינה לנתניהו, כפי שמדקלמים כל הליכודניקים וטראמפ בעצמו, כאילו נתניהו חייב לנהל מלחמה ומערכת המשפט מפריעה לו, בעוד שבמציאות נתניהו לא מנהל אפילו את המשפט שלו, כי הוא מכריז כל הזמן על מצבי חירום שעוצרים את המשפט וגם את ההפגנות נגדו, אם בגלל הקורונה ואם בגלל מלחמה, והוא מחולל מלחמות אינסופיות ומוצא בכל פעם תירוץ להמשיך אותן – רפיח, ציר פילדלפי, איראן, כשבפועל הסיבה היחידה למלחמות היא לעזור לנתניהו להישאר בשלטון, ואין שום סיבה אחרת, אבל הציבור הישראלי, שיש לו המון אומץ להילחם ולמות, אבל אין לו שום אומץ אזרחי לעמוד מול הרודן המושחת והזדוני שהורס את חייו, טיפש ופחדן מכדי לומר לנתניהו שיעוף מראשות הממשלה ויילך לעזאזל, שזה מה שצריך לומר לו, שפשוט יתפטר, כי לא רק שהוא לא חייב להיות ראש ממשלה ולא חייב לנהל מלחמות, אלא רצוי מאד לטובת מדינת ישראל, שנתניהו הורס ומחריב בשיטתיות, שנתניהו יתפטר, ואז הוא יוכל לנהל את המשפט שלו ולא יצטרך לנהל מלחמות שהוא עצמו מחרחר בלי שום סיבה מוצדקת, רק כדי להישאר בשלטון, ועל גבם של אזרחי ישראל שאת חייהם ומדינתם הוא הורס בשיטתיות, ומאז שצעד לצד ארון מתים שעליו נכתב "יצחק רבין" וחבל תלייה, הוא מביא על מדינת ישראל אסון אחר אסון, שהגדול בהם הוא מחדל השביעי באוקטובר, אבל כל יום שהוא בשלטון הוא אסון למדינת ישראל, שכבר שלושים שנה מדממת תחת עלוקת נתניהו שנדבקה אליה ולא מרפה, ורואה באזרחים עדר כבשים שתפקידן למות למען הישארותו בשלטון.

אינני יודעת מדוע טראמפ יצא למלחמה נגד איראן, בניגוד לרצונם של רוב האמריקנים. הרי את ההפגנות המשטר האיראני דיכא בכוח הזרוע, ברצח המוני של מפגינים, וכל אדם שעיניו בראשו יכול היה להבין שזה מה שהמשטר האיראני יעשה, ושמי שבאמת אכפת לו מתושבי איראן, לא יגיד להם להתקומם, שהתוצאה היחידה היא שהם יירצחו. יום אחד המשטר האיראני יפול מעצמו. זה כנראה לא יקרה בזמן הקרוב, כי דיקטטורות מבצרות את עצמן נגד החלפת המשטר, כפי שנוהג נתניהו עצמו. רבים כבר עמדו על האבסורד שבמלחמת נתניהו נגד איראן, בזמן שהוא עושה הכל כדי להפוך את ישראל לתאומה של איראן. הרי ימים מעטים לפני המלחמה העבירה קואליציית נתניהו חוק שמטיל שבע שנות מאסר על תפילה מעורבת בכותל, שזה לגמרי חוק שהאייטולות לא היו מתביישים בו, וגם חוק שמאפשר הפרדה במוסדות אקדמיים בין גברים ונשים, וכמה שבועות קודם לכן העבירה הקואליציה חוק שמרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים לעניינים אזרחיים, ולפני כן העבירה הקואליציה חוק שמגביל את סמכויות בתי המשפט למשפחה שבהם נשים זוכות למעמד שוויוני יותר, ולא למעמד של בהמה או לכל היותר שפחה, כמו שמתייחסים לנשים בבית הדין הרבני. ישראל מעולם לא היתה דמוקרטיה מערבית, ותחת שלטון נתניהו ושותפיו החרד"לים והחרדים היא הפכה לתיאוקרטיה דיקטטורית פשיסטית שעסוקה בהתעללות בערבים ובשמאלנים, בתקוה לגרש אותם מהארץ ולהשאיר רק את תומכיה. יום אחד תיפולנה גם הדיקטטורה האיראנית הנוראה וגם הדיקטטורה של נתניהו, ואנחנו נהיה שוב עם חופשי בארצו, ונתניהו יבלה את שארית חייו בכלא, שזה מקומו הראוי, ואת חברו הטוב הרצוג אפשר יהיה לאכסן בתא הסמוך לו, וגם טראמפ חובב הפשיסטים יסיים את שלטונו ויוכל להתנחם בהכרת התודה של החטופים ששיחרר, כשיעמוד לדין על מותם של אזרחים אמריקאיים חפים מפשע שאנשיו רצחו בדם קר, כי למרבה הצער מלחמות פורצות לרוב בין משטרים שדומים מאד זה לזה, יותר משהן פורצות בין משטרים שונים באופיים.

טראמפ דורש מהרצוג חנינה לנתניהו

 

כבר לפני כמה שבועות הניחו ברחוב עזה קוביות בטון ענקיות צבועות כחול מול הבית הפרטי של נתניהו. בתי שאלה אותי לשם מה ולא ידעתי לומר, אבל הבוקר, כשירדתי לרחוב ראיתי שחיברו לקוביות הבטון שערי ברזל, כדי שיוכלו לחסום את הגישה לבית של נתניהו בקלות, בלי להשתמש במחסומים ניידים. גם בגינת המשחקים ע"ש אנה טיכו שלידנו, מול ביתו של נתניהו, התקינו בכניסה שמול ביתו שערי ברזל גדולים, כדי שיוכלו לחסום את המעבר מהגינה לרחוב, פן יתכנסו בגינה מפגינים שיצאו לרחוב ויצעקו אתה הראש אתה אשם, או משהו כגון זה שמטריף את נתניהו. כבר כתבתי פה כמה פעמים שברחביה אפשר לראות באופן גרפי את התקדמות הדיקטטורה של נתניהו, וגם את התעצמות הפראנויה שלו, שלקראת הבחירות הקרבות מגיעה לשיאה. הוא כל כך מפחד מהמפגינים והמוחים ובאופן כללי מהציבור, וגם רחוב בלפור שהוא מהרחובות היפים ביותר בירושלים, וגם רחוב עזה, נראים יותר ויותר כמו בסיס צבאי או בית סוהר, וכבר אי אפשר לטייל בהם בשלוות-נפש ולהרגיש עם חופשי בארצנו. עכשיו בכל פעם ששרים את התקוה, המשפט "להיות עם חופשי בארצנו" הפך בשבילי למאד משמעותי, ואני מדמיינת איך כל המחסומים והגדרות והסורגים וקוביות הבטון ושערי הברזל נעלמים מרחוב עזה, ומהרחובות בלפור וסמולנסקין, ושכונת רחביה חוזרת להיות מקום פתוח ונעים, וגם מדינת ישראל כולה, ואני מדמיינת שנתניהו יברח למיאמי עם אשתו והילדים שלו ואנחנו נהיה שוב חופשיים, כל האנשים בישראל יהיו חופשיים ושמחים.

אבל בינתיים אנחנו בני ערובה של נתניהו, שגייס את טראמפ לדרוש מהנשיא הרצוג להעניק לו חנינה, למרות שהוא לא הורשע ולא הודה בעבירות שבהן הוא מואשם. לפני הנסיעה שלו הפרשנים התלבטו ושקלו ודנו מדוע הקדים את נסיעתו לארצות  הברית, ורובם חשבו שהוא נסע כדי לשכנע את טראמפ לתקוף באיראן, ואחרים חשבו שבעיקר הם ידונו במצב בעזה, לרגל התכנסות מועצת השלום שהקים טראמפ בשבוע הקרוב, וחשבו שנתניהו הקדים את נסיעתו לארצות-הברית כדי שלא יצלמו אותו יחד עם נשיא תורכיה ארדואן. אף אחד מהפרשנים לא חשב שנתניהו נוסע לטראמפ כדי לשכנע אותו ללחוץ עוד יותר על יצחק הרצוג לתת לו חנינה, לחץ כזה שהרצוג יתקשה להדוף, אבל אולי התוצאה היא הפוכה, כי על הרצוג צריך ללחוץ בעדינות ובתחכום, וטראמפ הוא בולדוזר גדול וברוטאלי, ופתאם כולם הבינו שנתניהו נוסע לטראמפ ומדבר איתו לא רק על איראן ועזה, אלא מבקש ממנו לסדר לו את ביטול המשפט שלו מהר, לפני הבחירות שנתניהו עלול להפסיד בהן, ולא בטוח שטראמפ מסתפק בתמורה בפרס ישראל ובהדלקת משואה לתפארת מדינת ישראל, בהחלט יכול להיות שטראמפ דורש מנתניהו לשלם לו על הסיוע בחנינה בוויתור על אינטרסים ישראלים. ואני מנסה לדמיין איך בזמן שבישראל כולם בטוחים שנתניהו משכנע את טראמפ לתקוף באיראן ולמוטט את המשטר שלה, נתניהו יושב עם טראמפ ומסביר לו כמה חיוני לתת לו חנינה ולפטור אותו מהמשפט, שלפי נתניהו מתנהל רק על בובת באגס באני שנתניהו קיבל במתנה מארנון מילצ'ן, אבל כמו שג'וליה רוברטס אמרה בסרט "אשה יפה" שמילצ'ן הפיק, big mistake. נתניהו יותר מתעניין אם ישלחו אותו לכלא מאשר בטילים הבליסטים שעלולים לנחות על בניינים בתל-אביב או בבאר-שבע, ובעשרים השנים כמעט שנתניהו רודה בציבור הישראלי ומעניש אותו על כך שהוא לא סוגד לו מספיק, הפרשנים עדיין לא למדו שנתניהו נמצא בראשות הממשלה כדי לדאוג לנתניהו, ולא כדי לדאוג למדינת ישראל, וככה גם מדינת ישראל נראית אחרי עשרים שנות נתניהו, ומי שמצפה ממנו עדיין לתפקד כראש ממשלה ולדאוג לאזרחים שלו, שנמחצים תחת קוביות הבטון והברזלים שבהם הוא מקיף את עצמו, זה כל מה שאפשר להגיד לו: big mistake, huge one.

לא אתן לכם חנינה

 

בתכנית הבוקר של נסלי ברדה ויואב לימור בערוץ 12 הבוקר, סיפר הכתב הצבאי שי לוי, תושב קיבוץ נירים בעוטף עזה, על חייל שתקף אותו במלים קשות בשל היותו איש תקשורת, ואמר שהוא חושש בתור תושב העוטף, שבגלל ההתקפות על התקשורת צה"ל לא יגן עליו בעת צרה. נניח כרגע לשאלה עד כמה נובעים דבריו מהחוויה האישית המאד קשה שלו, כמי שבילה שעות בשביעי באוקטובר בממ"ד עם אשתו ושלושת ילדיו, כאשר מחבלים מסתובבים בתוך ביתו ולמרבה המזל לא יורים על הממ"ד, וכך הוא ומשפחתו ניצלים. למשמע דבריו חשה נסלי ברדה צורך להגן על הלוחמים, ואמרה שהחיילים שהיו בעוטף עזה הסתערו ולחמו והצילו אנשים, והזכירה את האחים קלמנזון המתנחלים, שהגיעו ביוזמתם בשביעי באוקטובר מההתנחלות עתניאל לקיבוץ בארי והצילו שם כמאה איש.

גבורתם של המעטים שלחמו בקיבוץ בארי במהלך הטבח אכן ראויה לשבח, אבל דווקא בקיבוץ בארי עמדו חיילים בכניסה ולא נכנסו לקיבוץ ולא הסתערו עד שעות אחר הצהריים. כל מי שהיה עד לחיילים שעמדו בכניסה לבארי, מישהו מהעדים כינה אותם "מדוגמים", כלומר עומדים נכונים על מדיהם ונשקם, ולא נכנסים לבארי ולא מסתערים על המחבלים - היה המום מהמראה. אפשר היה לחשוב אולי שמדובר במפקד במקום, אבל אחד מאנשי בארי סיפר שבשעה 12 בצהריים הוא התקשר לבן דודו שעובד בלשכת נתניהו, ביקש לדבר עם נתניהו ואמר לו שהקיבוץ שורץ מחבלים, ונתניהו אכן הקשיב לו ואמר "שמעתי" או משהו מעין זה, לא יותר מכך, והרי נתניהו ותומכיו טוענים "לו רק העירו אותו", ובכן בשתים-עשרה בצהריים הוא היה ער לחלוטין ושמע היטב מה קורה בבארי, ועדיין הצבא עמד מחוץ לבארי ולא נכנס ולא הסתער על המחבלים, ולו רצה נתניהו שהחיילים יכנסו לבארי, היה צריך רק "להורות ולהנחות", כפי שהוא אוהב לומר במקרים מוצלחים יותר.

אינני יודעת כמובן אם נתניהו הורה לצבא שלא להיכנס לבארי, אבל הוא בוודאי לא הורה לחיילים להסתער. המעטים שהגיעו לשם ביוזמתם וכן נכנסו וכן הסתערו וכן הצילו, היו אכן מעטים ועשו זאת על דעתם.  

נסלי ברדה התכוונה לטובה, היא רצתה לומר שלמרות המחלוקות יש ערבות הדדית ומסירות ונכונות להקרבה, אבל עד שעות הצהריים לא היה צבא, לא בבארי, לא בניר עוז, לא בכפר עזה, לא בנירים, לא בנחל עוז. לא תושבי העוטף ולא שאר האזרחים מבינים מה בדיוק קרה ומדוע ולמה. רוב תושבי ישראל מייחלים להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדל ותסיק מסקנות למען העתיד. מי שהכי מתנגד לכך כידוע הוא בנימין נתניהו, שטוען שהוא רוצה ועדה בהסכמה. ברור לכולם שהכוונה לוועדה בהסכמת נתניהו, כזו שתאשים את כולם מלבדו.

כפי שמדגימים דבריה של נסלי, העדר ועדת חקירה, העדר חקירה מקצועית ומדוקדקת בכל מה שאירע בשביעי באוקטובר, מאפשר לעובדות הקשות להיטשטש, לזיכרונות הקשים להתעמעם, וכך מקווים האשמים שתיטשטש ותתעמעם גם אשמתם ואחריותם לאסון שהמיטו עלינו.

דווקא מפני שהקמת וועדת חקירה ממלכתית חשובה ונחוצה כל כך, אסור שהיא תקום כמנחת ניחומים על ביטול משפט נתניהו. זה רעיון מקומם, ואפילו משפיל, וגרועות עוד יותר ההצעות לבטל את משפט נתניהו בתמורה להפסקת החקיקה הפוגענית נגד מערכת המשפט ונגד התקשורת, שרק מגבירות את המוטיבציה של נתניהו ואנשיו להגביר את החקיקה הפוגענית שמגבירה יותר ויותר את אופיו הסמכותני של משטר נתניהו, שהולך ומאבד כל סממן דמוקרטי. נתניהו איננו צריך לקבל פרס על פגיעתו בדמוקרטיה, על ההסתה המכוערת שלו נגד מערכת המשפט, ועל ניסיונו להפוך את התקשורת למלחכת פנכה כדוגמת ערוץ 14, וכל ההצעות המקוממות האלה רק מחזקות את התחושה שהרצוג, מסיבות שקשה להבין, מעוניין לבטל את משפטו של נתניהו ללא כל עמידה בתנאים המקובלים למי שמבקש חנינה: הודאה באשמה, הבעת חרטה, ופרישה מתפקידו לצמיתות. במקרה של נתניהו יש לדרוש גם התנצלות על ההסתה הבלתי פוסקת שלו נגד מערכת המשפט והאשמת השווא בתפירת תיקים, שגם לאחר בקשת החנינה נתניהו איננו חדל ממנה לרגע.

כפי שציינו רבים, בקשת החנינה של נתניהו היא מחוצפת, כוחנית וסחטנית, אבל היא גם מוזרה. נדמה כאילו היא מיועדת לאזרחי ארצות-הברית ולא לאזרחי ישראל. מדוע מוזכרת בה החנינה שהעניק ג'רלד פורד לריצ'רד ניקסון, לאחר שניקסון פרש ופורד התמנה לנשיא? מה הקשר בין הענקת חנינה לנשיא אמריקני, מדינה ששיטת המשפט וגם שיטת החנינות שלה שונה לחלוטין מבישראל, לבין בקשת חנינה בישראל? כמובן שגם הפנייה של נתניהו לנשיא טראמפ להתערב למענו אצל נשיא ישראל, כאילו מדינת ישראל היא מושבה אמריקנית, מביכה ומשפילה מאד.

גם בסרטונים שהוא מנפיק, פונה נתניהו באנגלית לקהל אמריקני ולא ישראלי, ומסביר שהעמידו אותו לדין על בובת באגס באני, שכנראה קרובה ללבם של האמריקנים יותר משהיא קרובה ללבם של אזרחי ישראל. את מי הוא מנסה לשכנע?

יש הסוברים שהפנייה באנגלית מיועדת לטראמפ, אבל עם טראמפ נתניהו מדבר ישירות ואיננו נזקק לפנות אליו באמצעות סרטונים, שזה דבר פסול בפני עצמו, הערבוב בין הפרטי והציבורי שיוצר נתניהו בשיחותיו עם טראמפ כראש ממשלת ישראל, שאמורות לעסוק אך ורק בענייני המדינה, ולא בענייניו הפרטיים של נתניהו. בקשתו מטראמפ לדרוש חנינה בעבורו מנשיא ישראל, היא ניצול לרעה של מעמדו והפרת אמונים כלפי הציבור הישראלי, שהפקיד אותו על ענייני הציבור ולא כדי שיעשה שימוש במעמדו לצרכים פרטיים. חמורים מכך האיומים שהשמיעה עידית סילמן, שטראמפ יטיל סנקציות על בכירים במערכת המשפט בישראל, אם הרצוג לא יבטל את משפט נתניהו. האם נתניהו פונה ליהודי ארצות הברית כדי לשכנע אותם לתמוך בצעדים של טראמפ נגד מערכת המשפט בישראל? אם כך יש להעמידו לדין לא רק על שיבוש הליכי משפט, אלא על הפרת אמונים ואולי גרוע מכך.

אם נתניהו איננו מוכן להודות באשמה, להביע חרטה ולהפסיק את ההסתה נגד מערכת המשפט, להרכין ראש ולפרוש מכס ראש הממשלה, שיואיל להמשיך ולנהל את משפטו ככל האדם, וכדברי מרדכי היהודי, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר.

 

 

שנתיים למחדל נתניהו

 

במקום להניח לציבור לשמוח בהושענא רבה עם החטופים השבים משנתיים של סבל ועינויי גוף ונפש, ועם משפחותיהם שסופסוף יכולות להירגע ולשמוח, נחטף האירוע לטובת אסיפת בחירות של הליכוד, שבעבורה הופקעה גם הכנסת לטובת תעמולת נתניהו. נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ היה רק אורח הכבוד באירוע, ששיאו לא היה שמחת השבת החטופים, אלא בקשתו של טראמפ מהנשיא יצחק הרצוג להעניק חנינה לנתניהו, לא חלילה חנינה שמותנית בפרישתו של נתניהו, אלא חנינה שתתניע מסע בחירות להמשך כהונתו, וכפי שכבר הבהיר נתניהו, לא לקדנציה אחת נוספת, אלא לעוד ארבע לפחות, ובקיצור, תמותו ולא תזכו לראות את סוף משטר האימים של נתניהו.

אני שואלת את עצמי אם נתניהו הציב כתנאי להסכמתו למתווה של טראמפ את בקשת החנינה הזו בנאום בכנסת. אולי הרעיון שטראמפ יבוא ביום שיבת החטופים היה בכלל רעיון של נתניהו. ככה בזמן שכמעט חצי מדינה צפו בטלויזיה, כדי לראות את החטופים שבים לישראל ולחיק משפחותיהם, נתניהו דחף לכולנו לגרון את האירוע בכנסת לביטול משפט נתניהו. החמאס בכלל היה מוכן להשיב את החטופים ביום ראשון בלילה, אבל גל הירש הודיע מראש שהחטופים יחזרו רק ביום שני בבוקר, מה שאומר שזו היתה החלטה של נתניהו לתזמן את שיבת החטופים לביקורו של טראמפ ולאירוע בכנסת שהתארך מאד, כדי שכל עם ישראל ישמע את שבחו של נתניהו ומחיאות הכפיים הסוערות בכנס הליכודניקים בכנסת, כולל פנינה רוזנבלום וסנדרה רינגלר ומשפחת פאליק ויאיר לפיד כעלה תאנה, כנגד קריאות הבוז שהושמעו בעת נאומו של וויטקוף בכיכר החטופים. לאכזבתו של נתניהו טראמפ אמר שלפיד נחמד, והוא היה חמוץ מאד, יותר מכל החמוצים השמאלנים.

אני תוהה מה נתניהו חשב לעצמו שיקרה. מה הוא ציפה שתעשה הבקשה הזו של טראמפ מהרצוג לתת חנינה לנתניהו. אולי נתניהו תמך בבחירת הרצוג כדי שייתן לו חנינה, אבל הרצוג, שכולם לועגים לחולשתו מול נתניהו, דווקא בגלל חולשתו, לא יכול לתת לנתניהו חנינה. זה דבר שמתנגדי נתניהו בשום אופן לא יקבלו, והרצוג לא יכול לעשות משהו שיקומם עליו חצי מדינה אם לא יותר מחצי.

כמובן כל מתחנפי נתניהו הסבירו לכלי התקשורת כמה חמור הדבר שהמשפט מבזבז את זמנו של נתניהו על חשבון התמקדות בענייני המדינה, אבל הפתרון לכך איננו ביטול המשפט, אלא התפטרותו של נתניהו מכהונתו, שיכולה בהחלט להיות חלק מעסקת טיעון שתכלול עונש סמלי של מאסר על תנאי וקנס. כמובן שנתניהו לא יתפטר, כי כוונתו היא להשיג את ביטול המשפט לצורך המשך כהונתו לנצח, ולא כדי לפרוש. אבל בכל פעם שהוא מעלה את הקושי לכהן כראש ממשלה ולנהל משפט, קושי שהוא עצמו הכחיש כאשר הוגשו עתירות נגד כהונתו כראש ממשלה, צריך לומר לו שהפתרון הוא התפטרותו, רצוי אחרי לקיחת אחריות למחדל השביעי באוקטובר, שהוא בעצם מחדל הרבה יותר גדול וממושך, שמתחיל בטיפוח החמאס לצורך החלשת הרשות הפלשתינית, מדיניות שנתניהו ממשיך בה עד היום, ותוצאתה הבלתי נמנעת היא הישרדות החמאס בשלטון בעזה, למרבה הזוועה. דווקא היום, יום הזיכרון למחדל, יכול היה להיות יום מצוין להתפטרות נתניהו, יחד עם קבלת אחריות למחדל, או לפחות להודאה שהיה לו חלק במחדל הבלתי נתפס הזה. זה היה צריך לקרות מזמן, אבל זה לא קרה ולא יקרה. נתניהו לא ילך אלא אם כן יסלקו אותו, ואני כן מאמינה שנצליח בסופו של דבר לסלק אותו, ושהוא ירד מהבמה בבושת פנים, כפי שראוי לו, ועל ידיו דמם השפוך של אלפיים הרוגים ונרצחים.

 

נתניהו הוא סיבת הכל

 

הרבה אנשים טובים מציעים להעניק לנתניהו חנינה בתמורה לפרישתו, מתוך אמונה מוטעית שנתניהו מחזיק בשלטון כדי לבטל את משפטו, בעוד שההיפך הוא הנכון. נתניהו מעוניין לבטל את משפטו כדי להחזיק בשלטון לזמן בלתי מוגבל ולמנוע את החלפתו. לו רצה נתניהו לסיים את משפטו בעסקת טיעון שתכלול את פרישתו מראשות הממשלה, היה יכול בקלות להסדיר עם אביחי מנדלבליט עסקה כזאת בעת כהונתו של האחרון כיועץ המשפטי לממשלה. אבל נתניהו התעקש על עסקה ללא קלון, מכיוון שכמו שותפו אריה דרעי, מטרתו איננה רק לחמוק מהכלא אלא להישאר בשלטון, והחקיקה שיריב לוין מוביל בעבורו לא נועדה רק לבטל את משפטו ולמלטו מהכלא, אלא לבצר את החזקתו בראשות הממשלה.

לכאורה המתוה שהציג הנשיא הרצוג פותר את הדאגות העיקריות של נתניהו לצורך קיום הקואליציה שלו: הוא מאפשר את כהונתו של אריה דרעי כשר למרות פסילתו בבג"ץ, הוא מאפשר להעביר חוק גיוס שיפטור כליל את החרדים משירות ואף יכיר בלימוד התורה נוסח החרדים – שהוא הרבה יותר אינדוקטרינציה מלימוד – כשירות למדינה שמשתווה בערכו לשירות הצבאי.

אבל נתניהו דחה מיד את המתוה ואפילו לא השתהה כדי להתעמק בו, והדבר מוכיח שרצונו לשלוט בוועדה למינוי שופטים ולמגר את הביקור השיפוטית על הממשלה על ידי בג"ץ ועל ידי יועצים משפטיים שחוות דעתם מחייבת הוא רק צעד ראשון בתכנית מרחיקת לכת יותר להנציח את שלטונו. טעות היא לחשוב שנתניהו שבוי בידי שותפיו. הוא היוזם והוא המוביל, ונוח לו שלוין ורוטמן מלכלכים את ידיהם בחוקים המושחתים להרס הדמוקרטיה. ללפיד יש אולי אינטרס לקרוא ליריב לוין "ראש הממשלה האמיתי" ולתאר את נתניהו כשבוי המובל על ידי שותפיו, אבל אין בכך שמץ אמת. שותפיו של נתניהו משרתים את מטרותיו. לוין ורוטמן משליטים אותו על המערכת המשפטית, אבל המטרה היא להשתלט על כל המערכות: בנק ישראל, התקשורת, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולהעביר חוקים שיאפשרו לנתניהו להישאר בשלטון ללא מצרים. גם איתמר בן-גביר משרת את נתניהו. נתניהו הכיר יפה את פוטנציאל ההרס שלו ואת ההפקרות שבה הוא מתנהל, וזה בדיוק מה שהתאים לו מבלי שידע על ההפגנות הצפויות נגד ההפיכה המשטרית שיזם, אבל מתוך הערכה שהפגנות במתכונת הפגנות בלפור תתחדשנה עם שובו לשלטון, ושהוא זקוק לשר בריוני ואלים שידכא את המפגינים באלימות ותוך זלזול גמור בזכות המחאה ובחוק בכלל. גם הפרעות בחברון בשבת חיי שרה ובעיירה חווארה חזור ושוב, אינן מטרידות את נתניהו יתר על המידה. הסתה נגד ערבים ופגיעה בהם מדביקות יחד את ציבור התומכים בנתניהו, כדברי מקורבו נתן אשל: לכידותו של מחנה נתניהו מבוססת על שנאה לערבים, לשמאלנים, לליברלים, למשכילים ובפרט לעשירים שהינם משכילים וליברלים, והשנאה בקרב מעריציו מטופחת בהתמדה.

יותר ויותר מתברר שאי אפשר להסתפק במתוה פשרה לשימור שלטון החוק והדמוקרטיה, אלא חייבים לפעול להפלת ממשלתו של נתניהו באותה התמדה ובאותה נחישות שהוא עצמו פעל נגד ממשלת בנט ולפיד. כדי להציל את שלטון החוק והדמוקרטיה חייבים לסלק אותו ואת ממשלתו. מטרה זו מחייבת מאבק ארוך ונחוש שכולל הפסדים בקרב כדי לנצח במלחמה, וצריך להצטייד בנשימה ארוכה ובסבלנות – זו תהיה מלחמה ארוכה וקשה, אבל מוצדקת והכרחית.

הרצוג הביתה

כפי שכתבתי רק אתמול לא היה אכפת לי במיוחד שהרצוג ייכנס לממשלה, כפי שלא היה אכפת לי שלא ייכנס. לא חשבתי שכניסתו לממשלה תגרום יותר נזק מהכרזתו שאין עם מי לדבר בצד הפלשתיני, הכרזה שבדיעבד עולה בי החשד שתואמה עם נתניהו. אפילו השלמתי בלבי עם התפרקותה של מפלגת העבודה, שכבר זמן רב אני שואלת את עצמי אם איננה בעצם סוס מת, שאין  עוד סיכוי להקימו על רגליו, ואינני מדברת כלל על תפיסת השלטון, אינני מאלה ששוגים באשליות. אני מדברת על לקיים מפלגה מכובדת, שמתנהלת בחיים הציבוריים והפרלמנטריים על פי עקרונות אידיאולוגיים, ערכיים ומוסריים, כי כפי שאמר ג'ב בוש כשנכנע למתקפת הזוהמה של דונלד טראמפ, יש חשיבות לאידיאולוגיה ויש חשיבות לערכים ויש חשיבות למוסר, יש חשיבות לאיך אתה פועל ומה אתה עושה, ולא רק לנצח ולהגיע לשלטון, שהוא איננו מטרה לעצמה, אם אין לך דרך. בניגוד לרבים אחרים לא ציפיתי שמפלגת העבודה תנצח בבחירות, ולא כעסתי שלא ניצחה, אפילו הזדעזעתי מפרצי התוקפנות והגזענות ששמעתי ממצביעים אחרים של מפלגת העבודה, ששכחו שהמדינה והשלטון אינם רכושם הפרטי, ושלמתנגדיהם לדיעה יש זכות מלאה לזכות בבחירות ולהגיע לשלטון, כפי שהם עושים. הימין לא גנב שום דבר מאיש ואיננו צריך להחזיר שום דבר לאיש, הוא רק מממש את התמיכה הציבורית בו, שיש לה לצערי הרבה מאד סיבות. מפלגת העבודה איננה חייבת להחליף את השלטון אם אין לה מספיק כוח לכך, אבל היא חייבת לשמור על נאמנות לערכי הסולידריות החברתית והחתירה לשלום עם הערבים, והיא חייבת לנהוג ביושר כלפי מצביעיה. לא כעסתי ששלי יחימוביץ' זכתה רק בחמישה-עשר מנדטים, ולא כעסתי שהרצוג לא ניצח בבחירות, וגם לא כעסתי על יצחק הרצוג כשהתברר כצפוי שנתניהו רימה אותו וניהל כל העת מגעים עם ליברמן להכנסתו של האחרון לקואליציה. אפילו לא הייתי באה בטענות להרצוג שהוא התעלם מסימנים מדאיגים כמו ישיבת הממשלה המתוקשרת על הגולן והקריאה הבלתי נתפסת להכיר בשלטון ישראל ברמת-הגולן, שהיה התגרות בוטה ומיותרת שאי אפשר היה להבין מה מטרתה, אבל נראית כעת כעוד ניסיון להלהיב את ליברמן להיכנס לקואליציה, ולא כמו צעד שהיה עושה ראש ממשלה שמתכוון ברצינות לשלב בממשלתו מפלגת שמאל.

אבל דבר אחד איננו נסלח בעיני: בריחה מאחריות. מי שרוצה להנהיג חייב להיות מסוגל לקבל על עצמו אחריות לכישלונותיו ולהתמודד איתם ביושר. יצחק הרצוג איננו מסוגל לכך. ההתנפלות המכוערת שלו אתמול על שלי יחימוביץ', והניסיון להטיל עליה את כל האשמה לכישלונו ולהתבזותו, כולל האשמתה במעשיו של בנימין נתניהו, תוך שהוא מייחס לעצמו הישגים שלא היו ולא נבראו – די אם נזכיר את דבריו שנתניהו הסכים לשינוי במיתווה הגז, בעוד שנתניהו מיהר אתמול לחתום עם חברות הגז על ריכוך הפיסקה שבג"ץ פסל – התנהגותו זו של הרצוג היא בלתי נסלחת, והוא חייב להתפטר מהתפקיד שמעולם לא היה ראוי לו של יו"ר מפלגת העבודה וראש האופוזיציה. ההתבטאות החוזרת של מי שחפץ לשבת בממשלה לצד נפתלי בנט ואיילת שקד על "שמאל רדיקלי", כשהוא מוסיף להתקפתו המכוערת על יחימוביץ' התנפלות מכוערת לא פחות על יו"ר מר"ץ זהבה גלאון, שכלל איננה חברת מפלגתו ואיננה חייבת לו דבר, רק משום שמתחה ביקורת צודקת על זחילתו לממשלה, אלה הפכו אותו בלתי ראוי להישאר בהנהגת העבודה אפילו רגע אחד נוסף. לאורך כל דרכו בראשות המפלגה נראה היה שהרצוג איננו מבין שמפלגת העבודה היא מפלגה סוציאל-דמוקרטית, ושרוב מצביעיה מגדירים את עצמם כאנשי שמאל. אם יש משהו שאני זוכרת לרעה לשלי יחימוביץ', היא טענתה שהעבודה איננה מפלגת שמאל. היא כן וכזו היא צריכה להיות, והיא לא חייבת להגיע לשלטון שזה לא תלוי רק בה, אבל היא חייבת להיות נאמנה לדרכה, היא חייבת להיות ישרה והגונה, ויצחק הרצוג איננו כזה. הוא אדם חסר עמוד-שידרה וחסר שליטה עצמית וריסון, שמנסה להחזיק בכוח בתפקיד שגדול עליו בעשרה מספרים, ושהוא הוריד בהתנהגותו לתהומות. הרצוג היה יכול ללמוד הרבה משלי יחימוביץ' ומזהבה גלאון על יושרה ונאמנות לדרך, שבעיני לפחות חשובות הרבה יותר מהצלחה בבחירות בדרכים נלוזות שבהן התמחה ראש ממשלתנו, תוך רמיסה של יושר בסיסי וכל ערך מוסרי. לפעמים עדיף להפסיד ולהישאר בן-אדם, שאת זה חייבים לומר גם על שר הביטחון משה יעלון, שאני מאמינה שאם נתניהו יסלק אותו לטובת ליברמן, הוא עוד יצטער על כך צער רב. נתניהו יזכה בוודאי למחמאות ממי שנוהגים להחמיא לנוכלים פוליטיים, אבל הוא לא פעל לא מתוך חכמה ולא מתוך כוח. התמיכה בנתניהו בציבור רק הולכת ויורדת, אין לו תומכים חדשים משמאל והוא נאחז בכל כוחו בתומכיו מימין שזקוקים לו כדי להישאר בשלטון, נאחז בהם ונכנע להם בצורה שמעלה אותו על מסלול התנגשות גם עם רוב אזרחי ישראל שתומכים בימין, אבל אינם מעוניינים בהקצנה ובעימות חזיתי עם מדינות העולם, וגם עם הצבא שיקבל את החלפת יעלון בליברמן באופן קשה ביותר, ולצבא בישראל, לטוב ולרע, יש הרבה מאד כוח. באופן פרדוקסלי הציל צעדם של נתניהו וליברמן את מפלגת העבודה מהתפרקות גמורה, כפי שחששתי אתמול שיקרה, ולמרות שיש לי חששות כבדים מהעתיד אינני מיואשת, כי לא רק מהלכיו של נתניהו הפכפכים, גם ההיסטוריה היא כזאת, ולפעמים מה שנראה כניצחון הוא דוקא תחילת הסוף.      

לא כל כך גרועה

לכאורה הויכוח על כניסת מפלגת העבודה לממשלה, כן או לא, צריך מאד לעניין אותי. אני אפילו מנסה להתעניין בו, אני קוראת מה שכותבים עליו, מקשיבה לדיונים בטלויזיה. כששלי יחימוביץ' דיברה על ההתבזות של הרצוג הרגשתי שהיא כמעט הולכת לבכות ודי נחמץ לי הלב, כי אני תמיד תמכתי בשלי יחימוביץ', וגם עכשיו הייתי מעדיפה שהיא תעמוד בראש מפלגת העבודה ותנהיג אותה כאופוזיציה לוחמת לנתניהו, ואני מניחה שבשורש הרצון של הרצוג להיכנס לממשלה, כמו בברית המשונה שלו עם ציפי לבני שהרגיזה אותי מאד, עומד במידה רבה הרצון לערער את יכולתה של יחימוביץ' לפגוע במעמדו ואולי אפילו להדיחו מראשות המפלגה, למרות שאינני בטוחה שהיתה מצליחה בכך, כי להרצוג יש הרבה תמיכה וכסף, אבל ביני לביני אני חייבת להודות שממש לא אכפת לי. לא אכפת לי אם העבודה תצטרף לממשלה או תישאר באופוזיציה והרצוג ימשיך להעליב ערבים ולכפור באפשרות של פיתרון מדיני ולהציע הפרדה חד-צדדית, כולן התנהגויות והצעות מחפירות שאינני יכולה להסכים להן. בעצם לא אכפת לי מה מפלגת העבודה תעשה כי אני כבר ממילא מיואשת ממנה, למרות שכנראה אמשיך להצביע לה בהעדר אופציה אחרת מלהיבה יותר. אני עדיין מתפלאת על הצלחתו של יאיר לפיד, לפחות בסקרים, ואני עדיין בהלם מתשעה-עשר המנדטים שקיבל בקדנציה הקודמת, יותר ממפלגת העבודה, ומכך שכעת מנבאים לו אפילו עשרים מנדטים. מדוע כל כך הרבה אנשים תומכים ביאיר לפיד? מה הם מוצאים בו? ואני אף פעם לא הייתי משונאיו, בתור מנחה בטלויזיה בהחלט חיבבתי את ההגשה הנעימה שלו, בשונה מרוב הפוליטיקאים הוא נראה אדם סימפטי. אולי זה סוד הקסם? אנשים, לפחות בישראל, פשוט רוצים פוליטיקאי נחמד, מישהו שהם יכולים גם לאהוב, מישהו שלמרות שהוא איש עשיר מאד, הוא מצליח לתת לאנשים תחושה שהוא אחד מהם? הפוליטיקה היא סוד בלתי מובן. אם חושבים על התמיכה העצומה בארצות-הברית הענקית בדונלד טראמפ, שכולו שנאה וביזוי כבוד האדם, אולי התמיכה ביאיר לפיד הסימפטי איננה משהו כל כך גרוע, אולי לתמוך במועמד שהוא בן אדם, זו גם אמירה פוליטית, ויותר מכך, יאיר לפיד הוא אזרח עם רקע לגמרי אזרחי. כל הזמן טוענים שמפלגת העבודה נכשלת בגלל שמנהיגיה אינם ביטחוניסטים, ושעם רבין ואהוד ברק, הראשון אהוב מאד, השני די מאוס, הצליחה העבודה להגיע לשלטון. אבל אולי הטענה הזו פירושה להילחם מלחמה קודמת במקום את המלחמה הנוכחית, כי ליאיר לפיד אין שום עבר ביטחוני, ובכל זאת התמיכה בו איננה נופלת בהרבה מהתמיכה בנתניהו, וגם נתניהו לחם אמנם בסיירת מטכ"ל אבל לא היה מפקד, ובכל זאת הציבור בוטח בו. אולי זאת האנגלית המשובחת, הייצוגיות, שמיטיבה עם נתניהו ולפיד, גורמת להם להיראות כאנשים שמתאימים לייצג אותנו מעבר לים. סופסוף נתניהו בנה את כל הקריירה שלו על כישרונו בייצוג ישראל בארצות-הברית. אבל נתניהו מעולם לא היה אהוב, מעולם לא היה מנהיג אהוב כמו מנחם בגין, ואילו יאיר לפיד אהוב מאד על תומכיו, ואהבה תמיד קשה להסביר. פתאם התחלתי לחשוב על משהו כמעט דימיוני, כמעט בידיוני, ששלי יחימוביץ' תעזוב את העבודה ותצטרף ל"יש עתיד". זה הרבה פחות מופרך מההצטרפות של ציפי לבני למפלגת העבודה, ופעם יחימוביץ' ולפיד היו חברים. ואולי הם עדיין חברים. זה כמובן לא מתאים לאידיאולוגיה של יחימוביץ', שהיא סוציאליסטית ודמוקרטית ולא מתאימה למפלגת בוס יחיד, כמו "יש עתיד", שאין בה שום סוציאליזם ושום דמוקרטיה, וגם האישיות שלה לא מתאימה לעבור בין מפלגות כמו ידידה-יריבה-ידידה עמיר פרץ, שהוא זיקית גמורה וכמו נתניהו עסוק בעיקר בעצמו. אבל אולי היא כמעט בכתה כשהיא דיברה על הרצון של הרצוג להצטרף לממשלה כי היא מרגישה שאם מפלגת העבודה תצטרף לממשלה לא יהיה לה יותר מה לחפש שם, זאת תהיה מפלגת ביזיון גמורה, מרמס רגל לימין הלאומני, והייתי צריכה בעצמי להיות מדוכאת מזה, אבל איכשהו כבר לא כל כך אכפת לי. אני בעיקר מוטרדת מהאפשרות שדונלנד טראמפ ייבחר לנשיא ארצות-הברית ויסיג את מעמד הנשים מאה שנים אחורה, כי כל מערכת הבחירות שלו מבוססת על ביזוי והשפלת נשים ועל המוטיבים הכי נפוצים בשיח השפלת הנשים שרווח כל כך בכל מקום בעולם ובוודאי בארצנו, שבה יש שילוב מושלם של דעות קדומות וגסות-רוח אינסופית שדוחפות את הנשים מטה מטה, ואם טראמפ ייבחר זו תהיה מגמה עולמית, ביזוי הנשים עד עפר בכל פעם שהן תאיימנה על השאיפה הגברית לכוח, וגם זה לזכותו של יאיר לפיד, שהוא ג'נטלמן, גם כלפי גברים וגם כלפי נשים. כנראה לא הייתי חושבת על כל זה אם לא הייתי מוטרדת כל כך מהצלחתו הבלתי ניתנת לעצירה של דונלד טראמפ, שרק התפילה שלא יגיע לבית הלבן עוד נותנת לי תקוה, אבל כמובן שאין לי ביטחון בכך. אני מסתכלת יומיום על פרצופה המכוער של ארצות-הברית כפי שהוא מתגלה במערכת הבחירות הנוראה הזו, ואני חושבת לעצמי שאולי ישראל לא כל כך גרועה, ושאולי עוד יקרה לנו משהו טוב.    

ליאור שליין תוקף את שלי יחימוביץ'

בשבוע שבו התברר כי רשת מגה הקורסת, שכבר פיטרה אלפיים עובדים, ועומדת לפטר עוד שלושת אלפים וחמש מאות עובדים, העניקה לבכיריה ויחצ"ניה בעלי השכר המופקע גם בונוסים של מיליונים, בחר ליאור שליין בתכניתו "גב האומה" ללעוג דוקא לשלי יחימוביץ', שחוזרת ועוסקת במצבם של העובדים ברשתות השיווק, ששכרם מינימלי ותנאי עבודתם קשים, ואפילו השכר המינימלי הזה והתנאים העלובים נמצאים כעת בסכנה. ליאור שליין הוא בן זוגה של מירב מיכאלי, יריבה פוליטית מושבעת של שלי יחימוביץ', ומהסיבה הזו לבדה ראוי היה שלא יתייחס ליחימוביץ', שהיא כעת חברת כנסת מן השורה במפלגת אופוזיציה, ואיננה עומדת במרכז ההתרחשויות, אבל בשבוע שבו נחשפים במלוא כיעורם ההפקרות, החמדנות וחוסר-הבושה של בכירי רשת מגה, ששדדו את החברה בדרכי הונאה מתוחכמות והביאו אותה לפשיטת רגל, תוך שהם מרפדים את עצמם ואת מקורביהם במיליונים רבים, לא יכול היה שליין לוותר על הלעג דוקא לחברת הכנסת שבראש מעייניה עומדים עובדים עניים ומוחלשים, שאינם נהנים מרמות השכר ששליין ובת-זוגו מורגלים בהם, והוא בחר לגנות את יחימוביץ' שלדבריו "עשתה קופה על הקופאיות". יחימוביץ' עשתה קופה על הקופאיות? מפני שהעבירה חוק שמאפשר להן לשבת ואוסר לחייב אותן לעמוד כל יום העבודה על רגליהן? לא הקופה שעשו בכירי מגה, ומנכ"לה אביגדור קפלן והיחצ"נית רותי שטרית, שקיבלו סכומי עתק מהרשת הקורסת, מטרידים אותו, אלא דוקא שלי יחימוביץ' היא זו ש"עשתה קופה"? לולא הייתי משוכנעת ששנאתה של בת-זוגו ליחימוביץ' היא הסיבה היחידה לקטע המכוער הזה בתכנית, עוד הייתי חושדת שגם ליאור שליין קיבל מיליונים מרשת מגה כדי להפוך את המציאות על הראש, ולתאר דוקא בשבוע הזה, דוקא את מי שמותחת בעקביות ביקורת על התנהלות מסוג זו שנחשפה במגה כמושא לגינוי.

מדברי שליין ושאר חברי הפאנל אפשר היה לחשוב ששלי יחימוביץ' רצה כעת לראשות הממשלה או לפחות לראשות מפלגת העבודה. והיא לא. האיזכור היחיד של יחימוביץ' בתקשורת השבוע, עלה בהקשר לתכניותיו הפוליטיות של גבי אשכנזי, שסגירת תיק החקירה בפרשת הרפז הפכה אותו לגיבור תחזיותיהם ותרחישיהם של הפרשנים הפוליטיים, כי במדינתנו כל רמטכ"ל לשעבר הוא מועמד פוטנציאלי לראשות הממשלה, ופרשנינו שהצטיינו בתחזיות כושלות על סיכויו של יצחק הרצוג, בן בריתה של מירב מיכאלי, בת זוגו של ליאור שליין – לא שזה קשור, חלילה, לעניין – לנצח את נתניהו, החלו לגלגל בשולחן הביליארד הפרשני שלהם, זה שכדוריו לעולם אינם נופלים לחורים, אלא דוקא קופצים למעלה וחובטים במצחו של הפרשן – שפע תחזיות ותרחישים על סיכוייו של גבי אשכנזי להתייצב בראש מפלגת העבודה ולהוביל אותה לשלטון, ואחד מהם אף העלה את האפשרות שגבי אשכנזי יחבור לשלי יחימוביץ' כנגד יצחק הרצוג, בן בריתה של מירב מיכאלי, בת זוגו של ליאור שליין - לא שזה קשור לעניין. שלי יחימוביץ' דוקא הסתייגה מגבי אשכנזי, אבל כנראה שעצם הספקולציה של הפרשן כבר הספיקה לסמן מחדש את שלי יחימוביץ' כסכנה, שצריך לטפל בה מיד, ודוקא בשבוע שבו התברר עד כמה חשובה עבודתם של חברי כנסת כמו שלי יחימוביץ', ועד כמה ביקורתה על בעלי ההון החמדנים ועושקי הדלים, שמנצלים את מצבה המבודד של מדינת ישראל ומשקה המונופוליסטי כדי לחגוג על גבם של עובדים וצרכנים, היא חשובה וחיונית, ועד כמה זקוקים העובדים והצרכנים להגנה הזאת. 

וכל המהומה הספקולטיבית הזו דוחה ומיותרת, כי נתניהו איננו עומד לאבד את שלטונו בזמן הקרוב, החלומות על כיבוש השלטון בידי הזוג המוזר הרצוג ולבני היו מראש מופרכים ומגוחכים ועודם כאלה, ולפחות אני אישית, עם כל מחויבותי רבת השנים למפלגת העבודה, אתקשה מאד להצביע לגבי אשכנזי, אדם שחוזר ומדבר על אהוד ברק כאילו מעולם לא שמע על כך שבמדינה דמוקרטית הצבא כפוף לשר הביטחון ולממשלה ולא להיפך, ודבריו של אשכנזי צורמים לי לא משום שאני מחבבת את אהוד ברק או חושבת שהצטיין ביחסי אנוש, ממש לא, ועדיין רמטכ"ל חייב להכיר בכך שהוא כפוף לשר הביטחון ולממשלה ואיננו רשאי להתנהל כלפיהם כמו יריב פוליטי נגד יריביו הפוליטיים. התבטאויותיו המעטות של אשכנזי חושפות יהירות גדולה וחוצפה אינסופית, ואני מתקשה לראות את החיבור בינו לבין מפלגת העבודה, שמסיבות שאינן ידועות לי נראה משום מה לפרשנים הפוליטיים בתקשורת מובן מאליו.

יותר מכל דבר חשפה המתקפה של ליאור שליין על יחימוביץ' את אותו פער מעמדות שיחימוביץ' מרבה, למורת-רוחו של שליין, לעסוק בו: פער מעמדות שהפך את החברה הישראלית לאחת המקוטבות ביותר בעולם, עד כדי ניתוק גמור, לא רק של המיליארדרים שאינם מייצרים דבר אלא עושקים את הציבור הישראלי, אלא גם של הבורגנות המבוססת והמדושנת עונג מעצמה ששליין מייצג, מרובו של הציבור המשתכר אל צרור נקוב ומתמודד יומיום עם מצוקות כלכליות וחוסר-ביטחון תעסוקתי, שלעולם לא יפגע בהנהלות הכושלות ובפושטי הרגל המיליארדרים, שחמדנותם האינסופית וכישלונותיהם הכלכליים גוזלים את פרנסת העניים, אך אינם פוגעים כהוא זה ברמת חייהם השערורייתית. נכון שגם שלי יחימוביץ' היתה תמיד בעלת שכר גבוה, אבל הדבר לפחות לא מנע ממנה לראות גם את מצוקת העניים, וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על ליאור שליין.  

עימות מעציב בערוץ 2

תחילה צפיתי בעימות בין מנהיגי המפלגות בערוץ 2 ברפרוף, והדבר הבולט ביותר היתה השנאה שרשף אביגדור ליברמן כלפי הערבים. חשבתי שהרבה מהדברים שאמר לא היו ראויים להישמע באולפן טלויזיה, ושליברמן הוא האדם הראשון שצריך להיפסל כמועמד לכנסת, ולמרות זאת הוא מכהן כשר חוץ ודורש לכהן כשר ביטחון, וכל מלה שלו מעוררת חלחלה, ומה שהוא דורש במפורש זה להפיל את החמאס ולהוציא מחבלים להורג, אבל כנראה שהוא רוצה לגרש את כל הערבים או אולי להרוג אותם, כי כשאיימן עודה אמר שהערבים הם עשרים אחוז מאזרחי המדינה הוא אמר בינתיים, בינתיים, ונדמה לי שלא שאלו אותו למה בדיוק הוא התכוון, או שאולי החמצתי משהו.

בגלל הזעזוע שלי מליברמן, שמצליח לזעזע אותי בכל פעם מחדש, למרות שחשבתי שהוא כבר לא יכול להפתיע אותי, היה נדמה לי בהתחלה שכל האחרים, גם אם הם רחוקים מאד מדיעותי, הם בכל אופן אנשים יותר נסבלים. אפילו נפתלי בנט, שהמסר שהיה לו הכי חשוב להעביר זה שהוא לא ייתן לערבים אפילו סנטימטר אחד מאדמת ארץ ישראל – הוא אמר "לערבים", ולא למדינות ערב, ואני מקוה שהוא לא מתכוון לאסור על אזרחים ערבים להחזיק באדמות – אבל לעומת אביגדור ליברמן אפילו נפתלי בנט נראה בן-אדם סימפטי, שלא לדבר על כל האחרים. אבל ככל שצפיתי בעימות שוב ושוב נוכחתי שפעל עלי אפקט הניגוד, ששפטתי את כולם ביחס לליברמן, ובעצם המסרים של כל ראשי המפלגות כל כך מאכזבים ומעציבים מבחינתי. למשל יאיר לפיד, שאמר שהוא לגמרי מסכים עם אריה דרעי, כשדרעי אמר שאין סיכוי לשלום בשנתיים שלוש הקרובות, כי אין עם מי לדבר, וצריך לנצל את הזמן לטפל בפערים החברתיים. זה לא שאני מתנגדת לטיפול בפערים החברתיים, אני מאד מקוה שתקום ממשלה שתפסיק את התופעה המחפירה של העסקת עובדי קבלן בתנאי התעללות ותדאג לחולים ולזקנים ולעניים, אבל חשבתי שצריך היה לנהל שיחות עם אבו-מאזן עוד בזמן מבצע צוק איתן על הקמת מדינה פלשתינית, ושכל רגע שלא עושים את זה הוא רגע מבוזבז, ולכאורה זו היתה גם העמדה של "יש עתיד", כך לפחות דיבר יעקב פרי אחרי הבחירות הקודמות, אבל אז יאיר לפיד כרת את ברית האחים דוקא עם מפלגתו של בנט, ואמנם לאחר שנתניהו פיטר אותו כנגד רצונו מן הממשלה הוא אמר שנתניהו לא יהיה ראש ממשלה יותר, אבל מאז נדמה שכל מה שהוא אומר ועושה רק מוביל אותו חזרה לממשלת נתניהו, וכמו משה כחלון שכבר אמר כמה פעמים שאין עם מי לדבר, גם יאיר לפיד וגם אריה דרעי, אינם שותפים לדרך של פשרה עם הפלשתינים, ומי שבונה עליהם להקמת ממשלת שמאל עלול מאד להתאכזב, כי יאיר לפיד אולי שונא חרדים ולא מכיר עניים, אבל מכל הבחינות האחרות הוא מרגיש לגמרי בבית עם נפתלי בנט ומשה כחלון, שהם בשר מבשרו של הליכוד, ושם המקום הטבעי שלו, ולא בממשלת שמאל.

וגם התאכזבתי מזהבה גלאון שאמנם דיברה הרבה על זה שצריך לסיים את הכיבוש ושאי אפשר לשלוט בעם אחר, אבל לא אמרה שום דבר מעשי, שצריך לדבר עם אבו-מאזן ולהגיע להסכם על נסיגה ישראלית מיהודה ושומרון והקמת מדינה פלשתינית, וההתנפלות שלה על נפתלי בנט בעניין היחס המחפיר של מפלגתו להומוסקסואלים נראתה לי כל כך מלאכותית, כל כך משהו שהיועצים אמרו לה לעשות כדי לעודד הומוסקסואלים להצביע למר"ץ, וכמו הדיבורים שלה על הפסקת הכיבוש הכל עסק במה לא ולא במה כן: האם מר"ץ תתמוך בנישואי הומוסקסואלים? גם על נישואים אזרחיים היא לא דיברה. הדבר המעשי היחיד שהיה לה חשוב לומר זה שהיא לא תשב בממשלת נתניהו. לי אין שום בעיה עם האפשרות שהרצוג ולבני ישבו בממשלת נתניהו. אני מעדיפה עשרת מונים את האפשרות הזאת על ממשלת נתניהו עם בנט וליברמן והחרדים, שרק המחשבה עליה מעוררת בי חלחלה, ועוד יותר אחרי העימות הזה.

וגם התאכזבתי מיצחק הרצוג שלא היה שם, כי היועצים אמרו לו לחקות את גינוני הקיסרות הדוחים של נתניהו, למרות שהיתה לו הזדמנות נהדרת לבדל את עצמו מנתניהו, ולומר לציבור שהוא בניגוד לנתניהו מרגיש מחויבות לתת לעם תשובות בעצמו, ולא לשלוח עורך-דין שידבר במקומו. ונמאס כבר מהתשדירים המפגרים שמסבירים לנו לא לשפוט אותו לפי הקול והדיבור הרך. אם זה לא מה שחשוב, אז תפסיקו לדבר על זה כל הזמן, כי זה פשוט מביך. תדברו לעניין: אם אתם מתכוונים להגיע לשלטון, תספרו לנו בבקשה מה תעשו אם תהיו בשלטון,

אנשי ערוץ 2 היו מאד נלהבים מעצמם והחמיאו המון לעצמם, ממש כמו המועמדים לבחירות שסיפרו כל הזמן כמה הם נפלאים ואולי גם האמינו לעצמם. נכון שהיה עימות די מעניין, אבל אותי הוא מאד העציב, וכמו שמודי בראון ציין מאוחר יותר, רק איימן עודה דיבר בו על תקוה ושלום. מדברי האחרים קשה היה לשאוב תקוה וקשה היה אפילו לדמיין שלום.