השערורייה היא אצלנו

 

"זו שערורייה!" קרא שגריר ישראל באו"ם דני דנון על החלטת מנכ"ל האו"ם אנטוניו גוטיירש לכלול את ישראל ברשימת גורמים שנוהגים באלימות מינית באזורי סכסוך, לצד חמאס ודאע"ש. התגובות בישראל היו נזעמות והוכרז על ניתוק הקשר בין נציגי ישראל למזכ"ל האו"ם.

ההחלטה של מזכ"ל האו"ם הגיעה אחרי מיצג "בעל הבית" של איתמר בן-גביר, למרבה הבושה השר האחראי על המשטרה ושירות בתי הסוהר, ולאחר שחמישה עשר ממשתתפי המשט לעזה שנעצרו והועברו לישראל דיווחו על התעללות מינית: הפשטה וחיפושים בעירום ובמקרה החמור ביותר החדרת אקדח לפי הטבעת. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, דיווחיהם דומים לדיווחים של מפגינים, גברים ונשים, שנעצרו ונערך בהם חיפוש בעירום כאמצעי השפלה וענישה על הפגנות ומחאות נגד הממשלה, למרות שלא עברו על שום חוק ולמרות איסור של בתי המשפט בישראל על מעשים כאלה, איסור שהמשטרה בגיבוי בן-גביר מתעלמת ממנו וממשיכה בעזות מצח ורשעות ביישום "המדיניות של השר".

החלטת מזכ"ל האו"ם הגיעה ימים ספורים לאחר ששר הביטחון ישראל כץ התגאה בכך שהוא זה שהורה לפצ"ר החדש, שמונה בעצם לצורך זה, לסגור את התיק נגד אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר פלשתיני וגרמו לו קרע בפי הטבעת שבשלו נזקק לניתוח מציל חיים. העציר עצמו שוחרר לעזה כדי שלא יוכל להעיד נגד תוקפיו וכתירוץ לסגירת התיק, למרות שיש תיעוד מספיק לפשע של אנשי כוח מאה מסרטוני אבטחה ומעדויות הרופאים. היחידה שנעצרה ונענשה בפרשה היא הפרקליטה הצבאית הראשית שנאשמת בהדלפה ובשקר לבג"ץ, אבל הכל יודעים שאשמתה האמיתית היא ניסיונה להעמיד לדין את אנשי כוח מאה שהתעללו בעציר הפלשתיני, התעללות מחרידה שמתוארת בתקשורת הימנית כ"עלילת דם", למרות העדויות המוצקות לפשע. מיד לאחר ההתפארות של כץ החליט הרמטכ"ל להדיח את הפצ"רית מצה"ל ולפגוע בזכויותיה, עוד בטרם הוגש נגדה כתב אישום, שהרי אין עבירה חמורה יותר בצה"ל מהעמדה לדין של חיילים שהתעללו בפלשתיני. אי אפשר שלא לחשוב על המג"ד דניאל לוריא, שהתגאה בהרג מחבלים שנכנעו, שזה רצח לכל דבר, ולא במקרה גם אחראי להריגתם של שלושת החטופים ששיחררו את עצמם, שהרי לימד את חייליו להרוג גם מחבלים שנכנעים, ובהתאם לכך הם הרגו את החטופים שיצאו ללא חולצה עם דגל לבן. לא זו בלבד שלוריא לא נענש על אחריותו למות החטופים, הוא אף זכה לקידום, למרות שאיריס חיים, אמו של החטוף יותם, שחשפה בעצמה, בחקירה עקשנית ומדוקדקת, את השתלשלות העניינים שהביאה למות בנה מידי חיילי צה"ל, ביקשה מהמח"ט בעדינות המאפיינת אותה, שלא לקדם אותו. אבל בצה"ל חשוב מאד לקדם את מי שהורגים חפים מפשע. דניאל לוריא קודם, כפי שברק חירם, שהורה בשביעי באוקטובר בקיבוץ בארי להפסיק את המו"מ שניהל מפקד הימ"מ שהוכשר לכך עם המחבלים ולירות פגזי טנק שגרמו להריגת בני ערובה רבים יחד עם המחבלים שהחזיקו בהם. ברק חירם קודם לפיקוד על אוגדת עזה, כדי שיהיה אחראי גם על הנפגעים הישירים ממעשיו, תושבי קיבוץ בארי. בין לבין גם הרס ללא אישור אוניברסיטה בעזה, עוד מעשה לא חוקי שלא מנע את קידומו. אינני יכולה להעריך כמובן כמה מקציני צה"ל ומבכירי שב"ס ביצעו פשעים שהיו אמורים לשלוח אותם לכלא  לשנים, וכמובן להדיחם מתפקידי פיקוד בצה"ל, אבל כאמור בצה"ל הפשע היחיד הוא להעמיד לדין את מי שהתעללו בפלשתינים, או היכו אותם, או רצחו אותם בדם קר, פשע שגם הוא הפך לשגרתי בצה"ל, והביא למותם של פלשתינים לצד יהודים, כי צבא שחשוב לו יותר להרוג מחבלים מאשר להציל יהודים, סופו להרוג חפים מפשע, גם פלשתינים וגם יהודים.

נתניהו מטיל על צה"ל את אשמת מחדל השביעי באוקטובר, אך העובדה שמפקדים בצה"ל מתעלמים מהוראות פתיחה באש והורגים ללא הבחנה איננה מטרידה אותו כלל, כפי שהפרעות ביהודה ושומרון אינן מטרידות אותו, וכפי שהיחס הנפשע למפגינים נגד הממשלה לא רק שאיננו מטריד אותו, אלא רצוי לו, ואי אפשר שלא לחשוד שזו ההסכמה בשתיקה שעומדת בבסיס מינויו של בן-גביר לשר האחראי על המשטרה ושב"ס: אני, נתניהו, אעלים עין מפרעות של ביריונים יהודים בפלשתינים ביהודה ושומרון, בגיבוים המלא של בן-גביר וסמוטריץ', ואתה בן-גביר, תדכא את המפגינים נגדי באלימות, כולל אלימות מינית אסורה, ותקבל עליך את האחריות לכך, כך שאני, נתניהו, אוכל כדרכי להתנער מאשמה לכל מחדל ופשע, ולזעוק נגד האו"ם שכבר איננו יכול להתעלם מפשעי גופי הביטחון בישראל, לא אחרי ההתעללות בעצירי המשט לעזה ומופע "בעל הבית" של בן-גביר. אפשר לזעוק שהאו"ם אנטישמי ורק רוצה ליצור משוואה בין פשעי החמאס לפשעי ישראל, ואולי זה אפילו נכון, אבל העובדה היא שהחלטת מזכ"ל האו"ם קרתה רק בעקבות מופע הראווה של בן-גביר ודיווחי עצירי המשט, שחלקם אף הציגו חבלות גופניות וצלעות שבורות שאומתו בבתי חולים, ואם נגרם נזק לעניינה של ישראל, הרי האשמה היא בהתנהלות הממשלה וצה"ל, שעסוקים כל כך בהתפעלות מתמיכתם בפשעים נגד פלשתינים, ובכל מי שאחראי לפשעים אלה, שנבצר מהם לחשוב על תדמיתה ומעמדה הבינלאומי המידרדר של מדינת ישראל עקב התנהגותם. המעט שיכול היה לעשות נתניהו כדי למנוע את החלטתו זו של גוטיירש, הוא פיטורים מיידיים של איתמר בן-גביר, והליכה לבחירות כמה שבועות מוקדם יותר מהתאריך האחרון הנדרש בחוק. אבל מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל הוא מרמס לרגלי דבקותם בכסא ושלטונם המחליא של נתניהו ובן-גביר, ולא מזכ"ל האו"ם אשם בכך.  

 

מדוע מאס אלי פלדשטיין בחייו

 

אלי פלדשטיין, שעצור בחשד להוצאת מסמכים סודיים מצה"ל והעברתם לעיתונות הזרה, הועבר לתא שמור כדי למנוע ממנו להתאבד. מעצר בתנאים קשים עלול בהחלט לגרום להידרדרות במצבו הנפשי של אדם, ובפרט כשאיננו עבריין שמורגל במעצרים. נתניהו חוזר ותוקף את שב"כ על החקירה נגד פלדשטיין, אחרי שבתחילה התנער ממנו וטען שאין לו שום קשר אליו. כולם יודעים שפלדשטיין עבד עבור נתניהו. עבור נתניהו הוא הוציא את המסמכים מצה"ל ועבור נתניהו הוא העביר אותם לפרסום בחו"ל, אחרי שהצנזורה אסרה לפרסם אותם בישראל. כולם יודעים וכולם משתפים פעולה עם השקר, שנתניהו כביכול איננו קשור לעניין, ונתניהו תוקף את השב"כ, כאילו אין מדובר במעשים שנעשו עבורו ומן הסתם בהוראתו. אפילו דפנה ליאל, פרשנית חלבית למדי בדרך כלל, אמרה שלו רצה נתניהו באמת להגן על פלדשטיין, היה צריך לומר שהדברים נעשו בהוראתו, מה שכולם מבינים שאכן קרה, ומאחר שלנתניהו יש סמכות לפרסם גם מה שנחשב לסודי, יכול היה לפטור את פלדשטיין מחקירה ומענישה. אבל נתניהו איננו מודה באחריותו למעשיו של פלדשטיין, מפני שנתניהו רוצה לשמר את השקר, כאילו הוא איננו קשור לניסיון להבאיש את ריחן של משפחות החטופים ולהשפיע על הציבור להתנגד לעסקה לשחרור החטופים, שמחייבת את סיום המלחמה, ותמנע מנתניהו לנצל את המלחמה שהוא עצמו מאריך עד אין קץ, כדי לדחות את עדותו במשפט. מיכאל האוזר טוב מפרסם ב"הארץ" הערב שנתניהו ביקש מהשב"כ חוות דעת שמסוכן לו להעיד במשפטו, כדי להשיג באופן כזה את הדחייה הנוספת במתן עדותו שבית המשפט סירב להעניק לו, ומאחר שהשב"כ סירב לתת לו חוות דעת כזו, הוא תוקף את השב"כ. כמובן שכולם יודעים שנתניהו מבקש דחייה במתן עדותו לא מפני שיש חשש לבטחונו, אלא מפני שהוא חושש להעיד. כולנו חיים בעולם השקר שטווה עבורנו נתניהו, בתוך אותו מופע של טרומן שכולא אותנו בבועת השקר של נתניהו, ואלי פלדשטיין שבוודאי מאד העריץ את נתניהו ומאד רצה לסייע לו, משלם את המחיר על מופע השקר של נתניהו. ואני תוהה עד כמה מצבו הנפשי הידרדר בשל תנאי הכליאה הקשים, ועד כמה מאס בחייו משום שנתניהו מתנכר לו ולעובדה שהוא פעל בשירותו ולטובתו, ובתחילה בכלל הכחיש שפלדשטיין עבד בשבילו. בוודאי פלדשטיין לא התכוון לפגוע בביטחון המדינה. בוודאי הוא חשב שהישארות צה"ל בעזה תשפר את ביטחון המדינה, הרי בעבר היה דובר של איתמר בן-גביר, שרוצה להישאר בעזה ולבנות בה התנחלויות, ובוודאי רצה בכל לבו לעזור לנתניהו למנוע עסקת חטופים ולהשאיר את צה"ל בעזה, וכעת מאשימים אותו בפגיעה בביטחון המדינה. מעניין שנתניהו לקח לעבוד איתו אדם שהיה דובר של בן-גביר. לכאורה מי שעבד עם בן-גביר איננו רצוי לנתניהו. הרי זמן רב נתניהו סירב אפילו להצטלם עם בן-גביר. אבל מתברר שלא היתה לנתניהו בעיה לקחת אדם שהיה מקורב לבן-גביר כדי שיהיה צמוד אליו ויעבוד בקירבה גדולה אליו וימלא עבורו משימות רגישות. ואלי פלדשטיין נענה ברצון לעבוד עם נתניהו, חשב בתמימותו שזה שדרוג, ולא חשב שכבר ביום שנתניהו בחר בו לעבוד איתו יחד, כבר באותו יום נזרע זרע השלכתו לכלבים, כדי לקיים את אחיזת העיניים כאילו לא עבד בשירות נתניהו, וכאילו רק הוא נושא באשמה לכך שעבר על החוק למען נתניהו. לא פלא שהוא חש שטוב לו המוות מחייו. לא טוב להיחקר בידי שב"כ, לא טוב להיות מואשם בפגיעה בביטחון המדינה, ורע עוד יותר להרגיש שמי שהיית מוכן למסור את נפשך בעבורו מוכן להתנכר לך כדי לשמר את השקר שכל כך התאמצת לטוות עבורו.

לבנה מושון / מכתב לסוהר 343ב

 

לולא היה הכותר "עלובי החיים" תפוס, הוא היה הולם את ספרה שובר הלב של לבנה מושון "מכתב לסוהר 343 ב". הספר מתאר בחיות רבה את חייהם האומללים של דיירי הבית בערוץ הנחל, שמוצף במי הגשמים מדי חורף - החיים בבוץ, כמציאות וכמטפורה. הגינה העלובה, שהאב מטפח בימים שבהם הוא חופשי מעבודתו בכלא רמלה, וגם בה מחבל השכן התימני בעל העזים, האם שבורת הגב תרתי משמע, שידיה אינן חדלות מעמל: מנקה, מבשלת, סורגת. ארבעה ילדים היא יולדת, שתי בנות ואחריהן שני בנים. בן אחד היא מאבדת בינקותו ממחלה חשוכת-מרפא. הבן השני יעזוב בבגרותו את הארץ לחיים טובים יותר בקנדה.

שנים רבות משרת האב בכלא רמלה כסוהר פשוט, שנים רבות הוא ממתין לקידום. חבריו לשירות כבר מנהלים בתי כלא, והוא עדיין סוהר פשוט, אחרי שנים יעלה בדרגה נוספת, אבל יישאר סוהר פשוט. כמו דמותו של השוטר אזולאי, הוא איננו חסר כישורים, ונאמן עד אין קץ לעבודתו, אבל משהו באישיותו מפריע, מין ניתוק מהמציאות ומהסביבה, כמו באותו יום טראומטי שבו הוא ממתין שעתיים לאוטובוס שלא יגיע, במקום להגיע לתחנה המרכזית לאסוף את בנותיו ששבו מטיול לילדי האסירים. חוויה קשה של בושה, מבוכה ונטישה לבנות הקטנות שנרטבות עד לשד עצמותיהן בגשם ונזקקות לעזרת סוהר אחר כדי להגיע הביתה.

כבר ביחסם של בני משפחתו וקהילתו מהעיר חלב ניכר מעמדו החברתי הירוד של האב. הוא עולה לבדו לארץ, ובני דודיו שנשלחים לישון יחד איתו ברפת שהוסבה למגורי עולים, גונבים את השכר שהרוויח בעמל. בליל הסדר הוא מבקש לחגוג עם שכניו מחלב, אך הם מסרבים לארח אותו. שני קיבוצניקים משפיים עוברים עם משאית ומזמינים אותו לחגוג איתם בקיבוץ. הוא מתקבל בסבר פנים יפות, אבל מזועזע מהקיבוצניקים שמערבבים בשולחן החג חמץ ומצה. האב כמה למצוא את מקומו לצד בני קהילתו החלבים, אבל הם דוחים ומנדים אותו ואף גונבים ממנו. הקיבוצניקים מקבלים אותו בברכה, אבל מנהגיהם החילוניים זרים לו. גם אשתו הנכה שמוצעת לו בשידוך מסמלת את מעמדו הנמוך, ומסכינה עם מעמדה הנמוך שלה עצמה. היא מנסה כל חייה, ללא הצלחה מרובה, להשכין שלום בין בעלה לבין ילדיו, קרוביו ושכניו, ואף נאלצת לקבל על עצמה אחריות לחטאיו: כאשר הוא מרחיב את הבית העלוב ללא רשיון בנייה והעיריה תובעת אותו, אשתו מקבלת עליה את האשמה לבנייה הבלתי חוקית, כדי שבעלה הסוהר יוכל לשמור על מקום עבודתו ללא רישום פלילי. אחוזת אימה היא עומדת למשפט כשהיא אם לשתי בנות פעוטות ופעוט גוסס בבית חולים, והרה את ילדה הרביעי. הם משלמים קנס ומכאן ואילך העירייה מניחה להם. כשהפעוט מת ממחלתו, והאם אינה מוצאת נחמה, בעלה צועק עליה. הוא אינו מוותר לעצמו ולא לאשתו, גם לא לילדים שסופגים מכות וצעקות בלי גבול, וצריכים לעמוד במבחנים שבוחן אותם האב, כשהוא מלמד אותם תורה, התחום היחיד שבו הוא חש יתרון על כל סביבתו. בגיל ארבע עשרה תודיע המספרת לאביה שיותר לא תדבר איתו. היא תעמוד במריה עשרים שנה.

בין לבין מסופרים זכרונותיו של האב מן העבודה בבית הסוהר ומעלילות הפושעים שפגש שם. כמה מן הסיפורים, כמו בריחותיו הנועזות של האסיר הסדרתי פרקש, עוד זכורים לי מילדותי. יש הרבה קסם בסיפורים המובאים כזכרונותיו של האב, גם אם חלקם מעוררי חלחלה, ומבליטים את חוסר הגמישות של האב ונוקשותו האינסופית, שמביאה לעתים לתוצאות נוראות.

את הסיפורים האמיתיים בספר העדפתי על הבדיוניים, והעלילה הבדיונית בחלק האחרון, שמשווה לסיפור כולו נופך דטרמיניסטי ומלאנכולי, פחות מצאה חן בעיני. גם מבתים רעים צומחים ילדים טובים ויצירתיים, וילדות עצובה וקשה איננה בהכרח נטולת תקוה. חשתי כאילו הסופרת איננה מתירה לעצמה שום נחמה בסיפורה העצוב, ובכך היא נוטלת את האפשרות לנחמה גם מהקוראים.