משפחת אבדיה ומשפחת ברסלבסקי

 

אתמול שמעתי בחדשות שדני אבדיה הודיע שלא ישתתף במשחק של קבוצתו שיתקיים ביום הכיפורים, וזה כמובן יפה מאד, אבל לצערי אינני יכולה לשכוח את הסיפור שירד מהר מהכותרות, על משפחתו של החטוף רום ברסלבסקי, שנסעה לארצות הברית כדי לגייס תמיכה וכספים, וגייסה עשרות אלפי שקלים. עם הכסף בתיקיהם הם יצרו קשר עם אביו של דני אבדיה והגיעו לצפות במשחק של דני וגם נפגשו והצטלמו איתו. אביו של דני אבדיה, זופר, הוא זה שאירח אותם והורה להם להשאיר את התיקים עם הכסף ברכבו ולא בלוקרים של המגרש, כפי שחשבו לעשות. אחרי המשחק טען, לדברי משפחת ברסלבסקי, שרכבו נפרץ והתיקים נגנבו וסירב להראות להם את המכונית. מאז ניתק איתם קשר וטען שהם מנסים לסחוט אותו ואת בנו.

המגיבים לכתבה על הפרשה של הכתב דניאל אלעזר מערוץ כאן נחלקו בין אלה שמאמינים למשפחה לבין אלה שמאמינים לאביו של דני אבדיה. תגובתו של דני לא הובאה בכתבה. רבים מהמגיבים ציינו שתגובתו של זופר אבדיה מעוררת תמיהות, במיוחד לאור העובדה שדני אבדיה מרוויח 14 מיליון דולר לשנה, ויכול היה בקלות לפצות את משפחת החטוף.

היו גם מגיבים שטענו שמשפחת ברסלבסקי נהגה בטיפשות והיתה צריכה לוותר על המשחק ולהביא קודם כל את הכסף למקום בטוח. יש הגיון בטענה הזו, אבל כמי שמכירה מקרוב את מידת הנואשות של משפחות החטופים, שעושות כל מאמץ להיפגש עם דמויות מוכרות ומפורסמות, בתקוה לקדם את הצלת חייהם של קרובי משפחתם, אינני יכולה לשפוט לרעה את המשפחה, שלא רצתה לוותר על ההזדמנות לגייס את פרסומו של דני אבדיה לטובת המאבק הקשה והמייאש למען שחרור החטופים, וכנראה גם לא העלתה בדעתה שהכסף ייעלם.

אצלי התנהגותו של זופר אבדיה מעוררת חשד כבד. אבל גם אם אני חושדת בכשרים, בהתחשב בכך שזופר אבדיה הוא שהציע להם להשאיר את התיקים עם הכסף במכוניתו, ובהתחשב במיליונים שדני אבדיה מרוויח, היה ראוי שישיב למשפחת ברסלבסקי את הכסף שנגנב מהם, ולו כמחווה של רצון טוב. פגשתי פעם את אביו של רום ברסלבסקי במאהל החטופים. אינני מכירה את המשפחה מעבר לכך, אבל אני מאמינה להם שסיפורם הוא אמת, וראוי היה בכל מקרה שדני אבדיה יפצה אותם, כפי שכתבתי, ולו גם כמחווה של רצון טוב. כמה מגיבים לכתבה התייחסו לכך שהפרשה לא התפרסמה בערוץ הספורט, ומלבד הפרסום בערוץ "כאן" לא היה פרסום נוסף, ולא מעקב אחרי הפרשה, וייחסו זאת לקשרים בין אבדיה לערוץ הספורט. אינני מבינה לא בספורט ולא בערוצי הספורט, אבל גם אני תמהתי מדוע הפרשה קיבלה סיקור כה צנוע, אם בכלל.

יפה הדבר שדני אבדיה ויתר על משחק ביום הכיפורים, אבל עדיף היה שישיב למשפחת ברסלבסקי את הכסף שנעלם, גם אם אין אפשרות לברר אם היתה פריצה לרכב או גניבה. טוב לצום ביום הכיפורים, וטוב עוד יותר לעשות חסד עם רעך, שלא לדבר על השבת אבידה.

   

יום רעב

 

כל יום הכיפורים שכב אושר על רצפת הסלון בפנים עגומות. יום שאין אוכלים בו הוא יום אבל בשבילו. לרוב הוא מתחיל את היום באכילת בגט מהפטיסרי שמול הגימנסיה. כל הדרך הביתה הוא דוחף את חוטמו לעומתי שאתן לו עוד חתיכה ועוד חתיכה. הוא אוהב שאני משליכה אותן לפיו והוא תופס אותן באוויר ובולע מבלי ללעוס. לפעמים הוא מצליח בין חתיכה לחתיכה לקפוץ על חתול שלא הבחנתי בו ולא התרחקתי ממנו בעוד מועד. בגן הג'ירפה הוא מרוה את צמאונו בברזיה המקולקלת, זו שהאדמה סביבה תמיד רטובה. בעצם היא פחות מקולקלת מהברזיה בקצה הנגדי של הגינה, שבקושי יוצא ממנה קילוח דקיק של מים שכלב גדול יכול בקושי ללקק. מיד לאחר שהוא מרוה את צמאונו הוא שוב דוחף את חוטמו שאתן לו עוד חתיכת בגט, ואני נותנת לו חתיכות קטנות והולכות, כדי שיישאר משהו כשנחזור הביתה.

אחר כך כשאני אוכלת עם שארית הבגט את ביצת העין, שבגרמניה קוראים לה ביצת ראי ובארצות הברית קוראים לה שמש זורחת, כי האמריקאים מטבעם אנשים אופטימים, אושר מבקש עוד לחם, רצוי עם חמאה. חמאה הוא אוהב ללקלק כמו גלידה, ואני טומנת בחמאה את הכדורים שלו, כי רק כך הוא בולע אותם, ומלקלק את החמאה העודפת מן האצבעות שלי. בסרט שאהבתי במיוחד, "קפיטן פראקסה" של אטורה סקולה, קראה אורנלה מוטי היפהפיה ללחם "שמחת הבית" ולחמאה "פרח פרה". היא אמרה למחזר גס רוח שהיא אוהבת מטפורות, ושאם הוא בוחר לדבר אליה בגסות, שילך לעשות בגיטרה. נדמה לי שהביטוי האחרון יוצא די גס אפילו כשמשתמשים במטפורה. היא אהבה את הליצן העצוב מאסימו טרואיזי, שהופתע מאד כשנפלה לזרועותיו ואמר כאילו בהתנצלות שאנחנו חיים גם כדי להינות. רוב הזמן הם די סבלו ורעבו ללחם, ומאסימו טרואיזי מת שנים ספורות לאחר מכן בגיל מאד צעיר. זה סרט דמיוני שמתאר מציאות של לפני מאות שנים, אבל הוא נראה לי כל כך אמיתי. ודוקא הסרט "הדוור" שמאד הצליח ובו מאסימו טרואיזי הכי התפרסם, ואמור להיות סרט בן זמננו שמבוסס על אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים, נראה לי לגמרי דמיוני. פעם אמרתי שאם יוציאו אותי להורג אני אבקש לראות את "קפיטן פראקסה" במקום סעודה אחרונה. אולי בגלל שיש בסרט הוצאה להורג של שודד דרכים אמרתי את זה. בדרך כלל אני נורא מפחדת מסצינות של הוצאה להורג, ואחרי שקראתי את "הזר" היו לי כל הזמן סיוטים מזה ולא רציתי יותר לקרוא ספרים של קאמי, בוודאי לא כאלה עם המון עכברים מתים, או אולי אלה היו חולדות, קראתי רק את העמוד הראשון. אבל את קפיטן פראקסה כל כך אהבתי שלא היה אכפת לי שהיתה בו הוצאה להורג על גלגל עינויים. השחקנים הנודדים בסרט כל כך הרבה רעבו ללחם, שכשהגישו להם ארוחה זאת היתה בשבילם חגיגה. אני תמיד מנסה לחשוב ביום הכיפורים על דברים אחרים, אפילו קראתי את המלך ליר, שזה מחזה ששייקספיר כתב על המשפחה שלי, אבל רוב הזמן אני חושבת על אוכל, ועל מה שאוכל כשהצום יסתיים, והכי התחשק לי אחרי הצום דוקא לאכול לחם בחמאה עם ביצת עין, ואושר שמח שסופסוף נגמר הדיכאון ואוכלים בבית, ואכל את חתיכות הלחם בחמאה שנתתי לו בחמדה, ולאט לאט הוא נהיה יותר שמח, ובערב הוא טרף את הבשר עם האורז שלו וגם שתי קערות של אוכל יבש שבדרך כלל הוא אוכל ממנו רק מעט בתור בחירה אחרונה, או כמו שבתי ניצן קראה לזה "אוכל התפשרות". אכלתי גם סלט ענק של עגבניות ואבוקדו, ושני תפוחים מתוקים, ונזכרתי במשפט של שייקספיר מ"קוריולנוס" שאחרי ארוחה טובה הנשמה מתרככת יותר מנשמת נזיר אחרי צום, וגם אמרתי לעצמי שטובה ארוחת ירק משור אבוס, בוודאי אחרי הצום, למרות שאושר ממש לא חושב ככה, ואפילו הבוקר הוא היה עוד רעב ואכל בדרך מהפטיסרי הביתה חצי חלה – טוב, זאת חלה די קטנה, כזאת ששמים מתחת למפית ומברכים – וטרף בבית עוד קערה של אוכל יבש, ואמרתי לאושר כנראה שבאמת צמת אתמול ועינית את נפשך הרבה יותר ממני, כי בשבילי יום הכיפורים הוא במידה רבה יום מנוחה, ואני הרבה יותר מתענה בימים אחרים, אבל אולי אלהים שתמיד ידעתי שהוא אוהב את אושר ומציל אותו מכל צרה יסלח גם לי בזכותו ובזכות זה שאני מטפלת בו ובכלל אני אוהבת כלבים, ואני משוכנעת שאלהים אוהב כלבים יותר מאנשים כי הם הרבה יותר נאמנים. וחוץ מזה שלוש או ארבע שעות ביום אני מטיילת עם אושר, אז לא נשאר לי כל כך זמן וכוח לחטאים.  

הערב של ערב יום כיפור

יצאתי עם אושר מאוחר מאד, אחרי אחת עשרה בלילה. חשבתי שיהיה שקט בחוץ, כי זה הערב של ערב יום כיפור, ואנשים אמורים להתכנס בתוך עצמם, בחשבון נפש וחרטה. אבל כל מקומות הבילוי היו עמוסים, והרחובות המו מכוניות. אולי זה קשור לזה שמחר חופש וגם מחרתיים. ואולי זה קשור לזה שמחר בערב הכל יהיה סגור, בתי הקפה וברי היין והמסעדות והחמארות, כולם ינעלו את שעריהם עם ערב והרחובות יתרוקנו ממכוניות ורק הילדים ירכבו בהם באופניים. אז הערב כולם יצאו לבלות, ואפילו אחרי חצות ההמולה לא פסקה. ואולי זה מה שאנשים רוצים באמת לעשות, לצאת לבלות ולשתות משהו, במיוחד הצעירים. אולי זה עדיף על בקשות סליחה מדומות, שאנשים רעים מבקשים לא על חטאיהם האמיתיים, אלא על דברים של מה בכך, שכלל אינם בגדר חטא, כמו התרגזות וכעס. אולי עדיף שאנשים יבלו וייהנו ויעשו טוב לעצמם ולזולתם, במקום לעשות רע ולבקש סליחה מתחסדת. כי מי בכלל מוכן לבקש סליחה באמת, על רוע אמיתי, מבלי להתיפייף ולהחמיא לעצמו. כמו הגרמנים שבנו בברלין הארורה שלהם אנדרטה לשואה ואמרו: איזה עם נפלא אנחנו שהקמנו אנדרטה לבושה שלנו. בשביל שהגרמנים ישבחו את עצמם כמה הם נפלאים באמת לא היה צריך כל כך לטרוח. הלואי שהם היו פשוט שותקים ולא מדברים. אם מישהו עושה כל חייו מעשים רעים, גונב את רכוש הזולת, מקבל שלמונים, מתאנה לאנשים ומתעמר בחלשים, שלא יבקש סליחה בגלל שהוא קצת התעצבן. עדיף שישתוק ולא יתחסד. 

להנות מהחיים זה לא דבר רע, כל עוד אתה עושה את זה על חשבונך ומבלי לפגוע בזולת. ולמרות שמאד משבחים את בעלי התשובה, אני מעדיפה אנשים שלא פוגעים בי על כאלה שפוגעים ומבקשים סליחה, והסליחה הזאת אף פעם לא מפצה, ורק מעצבנת, כי אם מבקשים אתה כאילו צריך לסלוח, ואם לא בא לך לסלוח? אם דוקא בא לך לכעוס ולכעוס על הדברים הרעים שעשו לך? זכותך. אם מישהו פוגע בזולת, שישלים עם זה שכועסים עליו ואפילו שונאים אותו, ואם זה לא מוצא חן בעיניו שיחשוב על זה מקודם, לפני שהוא עושה רע, כי את הפגיעות קשה מאד לתקן, לפעמים בלתי אפשרי. אז למה לסלוח? ולמה לא לשנוא את מי שרע? ומה יועילו לנו אלה שכל חייהם הם שנאה וגזל, אם יבקשו סליחה מהשפה ולחוץ? אני ממש לא סולחת לנתניהו שהציף את חיינו בזוהמה גזענית, ולמדיניות שלו שמבזה את האנשים העובדים ועושקת אותם, שכך הוא ומשפחתו נוהגים גם בחייהם האישיים, ולא לדרעי שמגרש מכאן ילדים של אנשים שעבדו פה בפרך כדי לשפר קצת את חייהם וחיי ילדיהם, ולא לסמוטריץ' ששמו מעיד על כך שמשפחתו הגיעה לכאן ממקום אחר, אבל הוא קורא לערבים שרובם חיים פה הרבה יותר דורות ממשפחתו אורחים, שזה דבר נורא לומר, גם כי הכינוי הזה רומז לטרנספר וגם כי הוא שולל מהם את מעמדם כאזרחים, ובכל מלה שלו הוא מחלל שם שמיים, כי הוא חושב שאלהים נתן לו זכות לגזול אדמות ובתים של ערבים, והוא שוכח שאלהים נתן לאברהם אבינו זכות לגור בארץ אבל לא להתעמר בתושביה, ואברהם קנה את מערת המכפלה בכסף מלא ולא גזל אותה מעפרון החיתי כמו שעושים הסמוטריצ'ים, והכי נורא שהוא שכח שאלהים גם הגלה אותנו מהארץ, בגלל חטאינו, כי אלהים יכול לתת אבל גם יכול לקחת ממי שאינם ראויים, ואנשים כמו סמוטריץ' אוהבים לזכור מה הם חושבים שמגיע להם, אבל הם שוכחים את מה שהם חייבים כלפי האחרים, הם שוכחים עשות טוב ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך, הצנע לכת זה משהו שהם הכי שוכחים, והם שוכחים את תורת הלל הזקן, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, והם שוכחים שאהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, והם חוטאים ומחטיאים את כולנו, ולכן הסליחות שלהם הן סליחות סרק ודברים ריקים, והרבה יותר מוסרי בעיני לשנוא אותם מאשר לסלוח להם. בכלל יש לי הרבה כעס ביום הכיפורים הזה, גם על האנשים שמרעילים את חיינו הציבוריים ואינם מרפים מאיתנו, נאחזים בכסאם בכוח כאילו גם אותו הקב"ה הבטיח להם לעולמי עולמים, וגם אני כועסת על אנשים שרק בשנה האחרונה הבנתי כמה רע הם עשו למשפחתי ולחיי הפרטיים, והם מתפארים ומתחסדים ומרשיעים את זולתם ואת עצמם ואת פשעיהם שוכחים ומתהללים, ואני לא רוצה לסלוח לאף אחד. מי שרוצה שלא יכעסו עליו שלא יעשה רע לאנשים שמעולם לא פגעו בו, ומי שפוגע בזולתו בגלל רשעות או למען הרווח האישי, כמו שאמרו חז"ל, יום הכיפורים איננו מרצה את עוונו. אנשים אוהבים פיוסים וסליחות ובימים האחרונים אנו מוקפים בשפע חנחונים והתייפייפויות שאינני יכולה לשאת. אני כועסת ולא סולחת, ואם אלהים יעניש אותי, אני אקבל את זה באהבה. לפחות הוא לא יצטרך להעניש אותי על העמדת פנים וצביעות.

לקריאה לפני הצום

בדרך כלל אנשים מוציאים כלבים לטיול לא כדי לאכול אלא כדי להיפך, אבל אושר בכל טיול מחפש אוכל, ובדרך כלל גם מוצא, כי הירושלמים הם עם נדיב, והם לא אוהבים לזרוק שאריות מזון לפח, אלא מפזרים את החלות והלחמים והלחמניות שכבר אינם כשירים למאכל אדם על גדרות האבן הנמוכות ועל ספסלי הרחוב ועל המדשאות בגנים הציבוריים ובגינות, כדי שיהיו למאכל כלבים וציפורים. בגן העצמאות תמיד אפשר לראות על הדשא להקות עורבים ושחרורים ובני מינם מלקטים פירורי לחם ומדי פעם מעופף עורב בקול צריחה לצמרת עץ כשבפיו פרוסת לחם שלמה, וגם הכלבים אינם טומנים פיהם בצלחת אלא תופסים ככל יכולתם, ואושר שיש לו פה גדול תרתי משמע, תופס מרובה, חצאי לחמניות וחלות ועצמות תרנגולת ולפעמים אפילו חמגשית שלמה של עוף ואטריות ושוקי תרנגולת צלויים שהוצבו ליד פחי הזבל ולא חלילה בתוכם, כדי שהעוברים והשבים יוכלו להינות מהם, כי כמו שאמר הנביא הלא פרוס לרעב לחמך, ומי ראה כלב שאיננו רעב? בבוקר של ימי החול אנחנו הולכים לקנות מיני מאפה לפת יומנו, ואושר אוכל את מחציתם בדרך הביתה, כי אני פורסת לרעב לחם כל הדרך, ואם לא אני מקבלת מכות קלות במותני מאפו ללמדני לקח, כלומר הלא פרוס לרעב לחמך, ומי רעב יותר מכלב. ואחר הצהרים אושר מלקט לקט ופאה ושכחה בגן העצמאות מן הלחם היבש שמפזרת שם יד נעלמה, ובלילות אנחנו עושים את דרכנו לגן הג'ירפה, על שם פסל הג'ירפה שמעל לקיוסק, שרעיה אמרה שהוא עשוי מכלי הקרמיקה שזוג האמנים קיבל לחתונתו ושבר לרסיסים ופיסל מהם את הג'ירפה, אבל נדמה לי שהסיפור הרשמי הוא אחר, ובגן הג'ירפה, שאליו צמוד הקיוסק שעל גגו עומדת הג'ירפה, משחקים הילדים אחר הצהרים וגם אוכלים חטיפים וגלידות מהקיוסק, ובערב מלא הדשא בגן הג'ירפה בביסקוויטים וחטיפים ולחמניות ועוגות וכל טוב, ואושר שגדל במשפחה שמאד מכבדת את הלחם, ולא תשליכנו לעת זיקנה, כי כפי שנהג אחי המנוח לומר כשעוד חיינו בבית אבינו, שמעולם לא חטא בחטא הגרגרנות, אנחנו אוכלים לחם או ישן או עתיק, וגם אושר מקפיד שלא להעליב שום פרוסת לחם שהושלכה כאשר הושלכה באשר הושלכה, ולאחר שהוא בולס ובולע אותה הוא מלקט גם את הפירורים, ובשבוע שעבר הוא אפילו מצא עוגת שוקולד עשירה בקופסת פלסטיק קטנה, שהוא פתח בעמל שיניים ואכל בשמחה, ולמחרת שילשל כל היום שוקולד, כי כאלה הם הכלבים המפונקים בארצנו, אם אין לחם אוכלים עוגות ומשלשלים שוקולד. שרון אומרת שאושר ממש מגלם בגופו את חטא הגרגרנות, שהוא הראשון בשבעת החטאים שמונים הנוצרים, וכשאושר אוכל את מחצית לחמנו בדרך הביתה היא כועסת, למרות שכעס אף הוא בין שבעת החטאים שמונים הנוצרים, ואני מודה שלבי חצוי, כי אני חוששת תמיד שאושר יקלקל את קיבתו, אבל גם שמחה בשמחתו שהוא מוצא לו מאכלים טעימים מן ההפקר וזולל אותם בשמחה טהורת מצפון, שהרי גם הנביא לא ייחס חשיבות יתרה לצום, ואמר הן לריב ומצה תצומו, ולהכות באגרוף רשע, והוא התכוון כמובן לבני אדם ולא לכלבים, למרות שגם כלבים אוהבים מאד לריב, כשיש להם מה לאכול, שעל זה הם רבים, וגם כשאין להם הם צמים לריב ומצה ונושכים בשיניים, שזה ההבדל העיקרי בינם לבין בני אדם שצמים לריב ומצה ומכים באגרוף רשע. הלא פרוס לרעב לחמך, אמר הנביא, ועניים מרודים תביא בית, כי תראה עירום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם. מכל זה שהורה הנביא מיעטנו לעשות, ולאכול איננו ממעטים, לפני הצום ואחרי הצום. ובכל זאת בין לבין אנחנו צמים, ומקווים שתראה, ריבונו של עולם. באמת שאנחנו צמים בכוונה טובה, ולא כדי להכות באגרוף רשע, אבל אתה רואה שממש כמו אושר אנחנו מרבים לחשוב על אוכל, ומקווים שאתה סולח בכל זאת, שנצום ושאתה תראה.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל הקוראים

ישעיהו נ"ח   

נחמות קטנות

ביום מותו של אחי נדברתי עם אסתי שנעלה ביחד לקבר, ואסתי אמרה שהיא רוצה שאני אהנה ביום הזה מזה שיש לה מכונית, כי בדרך כלל אני נגררת באוטובוסים והולכת הרבה ברגל ולפעמים גם טועה בדרכי ומאחרת, ואסתי באה לקחת אותי מתחנת הרכבת והביאה אותי לקבר ואז נסעה להביא את שאול שהשתחרר לא מזמן מהצבא למחוז חפצו. אני ישבתי ליד הקבר וקראתי תהלים, ואז התקרבה אלי מכונית שנהגה בה אשה מתולתלת שהביטה בי כאילו דעתה איננה נוחה ממני, ואינני זוכרת אם היא דיברה אלי אז. אחרי חצי שעה בערך אסתי חזרה עם שתיל של בוגונויליה אדומה שהיא רצתה לשתול בקבר, כי אחי אהב מאד בוגונויליה ובעיקר אהב את הצבע האדום ופרחים אדומים בפרט. ואז האשה המתולתלת שכנראה עקבה אחרינו מקרן זוית כלשהי ניגשה אלינו ואמרה שהיא אחראית על הגינון בבית הקברות ושאסור לשתול בוגונויליה בקבר כי השורשים שלה יכולים להרים את כל המצבה ממקומה. אמרתי לאסתי שניסע למשתלה ונביא עציץ ונשתול את הבוגונויליה בעציץ ונשים את העציץ מאחורי המצבה וזה יהיה יפה שענפי הבוגונויליה עם הפרחים האדומים הבוערים שלה יציצו מאחורי המצבה כי אחי אהב בוגונויליה ובמיוחד את הצבע האדום, כל דבר אדום הוא אהב – בגדים אדומים, חפצים אדומים, פרחים אדומים, ואת כל הגוונים של אדום הוא אהב: את השני ואת הארגמן. נסענו למשתלה ובחרנו עציץ גדול ואדום וארגמני ואמרתי לאסתי שאחי היה אוהב את העציץ הזה, ואז ראיתי שתיל אחר של בוגונויליה, יותר גדול ויפה מהשתיל הראשון שאסתי הביאה, ורציתי שניקח דוקא אותו, ושתלו לנו את השתיל היפה והגדול בעציץ היפה והגדול והאדום ונסענו לקבר והצבנו אותו מאחורי הקבר והבטנו בו וחשבנו שהוא יפה ואסתי הביאה מים והשקתה אותו, ואני קראתי עוד תהלים, ואחר כך אסתי אמרה שאולי נלך לשבת באיזה מקום כי כבר נהייתה שעת צהרים והשמש התחזקה והיכתה בנו בכוח, אבל לפני זה אנחנו צריכות לחזור למשתלה ולהחזיר את השתיל הראשון שהשארנו מבויש בצד. ואז נסענו למשתלה והחזרנו אותו והסתכלנו סביב וראינו שלקחנו את השתיל הכי אדום והכי יפה ואת העציץ הכי אדום ויפה לקבר של אחי והייתי שמחה. ואז נסענו לחפש מקום לשבת וראינו שכבר מאוחר, אז אסתי לקחה אותי לרכבת שאוכל לחזור הביתה בזמן להוציא את אושר לטיול, ואמרתי לאסתי שאני שמחה על כל מה שעשינו, ואסתי אמרה שהיה יותר טוב אם לא היה צריך לנסוע שלוש פעמים למשתלה, ואני אמרתי שזה דוקא היה מצחיק. לפעמים כשהצער גדול מנשוא, דוקא הטרדות הקטנות והטפשיות מביאות נחמה.

*

בערב יום הכיפורים לבשתי סתם חצאית וחולצה ויצאתי לטייל עם אושר, וראיתי שכל הנשים לבושות בלבן וגם המכרות שפגשתי ותמיד לבושות בשלל צבעים וגוונים, היו לבושות בלבן, וקצת התביישתי שאני לובשת סתם בגדים פשוטים של חול, כי בטיולים עם אושר שסוחב אותי תמיד בין שיחים וקוצים קצת טיפשי ללבוש לבן, וגם ככה הקוצים נתקעים לי בבגדים ומחוררים וקורעים אותם, ובכל זאת קצת התביישתי שלא כיבדתי את יום הכיפורים בבגדים נאים. בבוקר יום הכיפורים אושר התעורר מאד מוקדם, וחשבתי מה אלבש וראיתי שהחולצה הנקייה היא זו הכחולה שיש עליה הדפס של עוגיפלצת, וקניתי אותה במיוחד כדי להצחיק את אחי שמצבו כבר היה בכי רע, והוא לא ממש הצליח לצחוק. אחי מאד אהב סרטים מצוירים וגם את החבובות, וקריקטורות, וכל דבר שהיה שמח ומצחיק. בהתחלה כשנסעתי לבקר אותו לבשתי חצאית שחורה וחולצה לבנה, כדי להיראות יפה, ואחי לא אמר דבר, אבל פעם כשלא היו לי בגדים אחרים נקיים לבשתי את חולצת המומינים שלי, שכולם מחייכים כשהם רואים אותה, ואת החצאית הפרחונית עם הפרחים הקטנים הכחולים. כשאחי ראה אותי עם תדפיס המומינים על החולצה הוא כל כך צחק, ואמר תמיד תלבשי את החולצה הזאת, וכך עשיתי, עד שהיא נקרעה מרוב הלבישות והכביסות, ואת חולצת עוגיפלצת ביקשתי שידפיסו לי במקום חולצת המומינים שנקרעה, כדי להצחיק את אחי, שמצבו כבר היה בכי רע וכבר לא הצליח לצחוק. אחרי שאחי מת לא הייתי מסוגלת ללבוש את חולצת עוגיפלצת הרבה מאד זמן, אבל אחר כך דוקא חזרתי ללבוש אותה, והיא הזכירה לי את אחי, שאילו הרגיש יותר טוב, היה צוחק ממנה מאד. ביום הכיפורים בבוקר לא הייתי בטוחה אם כדאי לי ללבוש את חולצת עוגיפלצת ביום הקדוש, ואולי אנשים יחשבו שאני מזלזלת ביום הכיפורים בגללה, אבל דימיינתי לעצמי את אחי צוחק ובכל זאת לבשתי אותה, וחשבתי שאם אלהים יביט בי מלמעלה ויראה אותי בחולצת עוגיפלצת אולי גם הוא ייזכר באחי ויצחק, ויום הכיפורים הוא גם יזכור ואני מדליקה שני נרות נשמה לאבי ולאחי, ואולי אני אצחיק את כולם, אז לבשתי את חולצת עוגיפלצת שלי, והלכתי לטייל עם אושר בבוקר מוקדם וגם אחרי הצהרים, כשכבר הייתי מאד חלשה וקצת כאב לי הראש, אבל ידעתי שהצחקתי את אלהים והוא ישמור עלי שאשוב הביתה בביטחה.

*

בערב יום הכיפורים הדלקתי שני נרות נשמה לאבי ולאחי, והרגשתי אותם בבית כל יום הכיפורים, והם היו שמחים, והיה לנו טוב ביחד כל יום הכיפורים. כל הזמן הסתכלתי בנרות הנשמה אם הם עוד דולקים, כי ידעתי שכשהנרות יכבו הם יצטרכו ללכת ממני, ורציתי שהם יישארו עוד קצת ועוד קצת נדבר. בשעה האחרונה של יום הכיפורים ראיתי שהנרות דועכים והתחלתי להרגיש מאד רע. שכבתי על המיטה והתפללתי הרבה וראיתי איך החושך יורד ואחר כך הלכתי למרפסת ונשענתי על המעקה והסתכלתי בשמיים וראיתי רק שני כוכבים, ופתאם ראיתי כוכב שלישי יוצא, ואז הסתכלתי בשעון של הממיר שהוא הכי מדויק בבית, כי את השעונים האחרים אני מכוונת בעצמי והם אף פעם לא מדויקים, וראיתי שזו בדיוק השעה שיוצא בה יום הכיפורים. הסתכלתי בנרות הנשמה והם עוד קצת דלקו, ושתיתי מים והרגשתי שהכוחות חוזרים אלי, ורק בחצות ראיתי שהנרות לגמרי כבו, וחשבתי אם לזרוק אותם לפח, ולא הייתי מסוגלת. בבוקר כשהתעוררתי הבית היה מלא אור והקופסאות של נרות הנשמה היו כבויות וקרות. בכל זאת רציתי לשמור אותן, ואז אמרתי לעצמי שאני תמיד נצמדת לחפצים ואסור לי להיצמד כל הזמן לחפצים, כי רק אני רואה את הנשמות של אבי ואחי בתוכן, אבל הן לא בתוכן הן בלבי, והכרחתי את עצמי לזרוק את הקופסאות הקרות של נרות הנשמה לפח, והרגשתי צער גדול, וכבר לא ריחפו בחלל הבית נשמות, ואת חולצת עוגיפלצת כיבסתי בקערה ותליתי על החבל לייבוש, ואמרתי לעצמי מי בז ליום קטנות, הרי עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ, ואדם לעמל יולד, וביום קטנות ננוחם.  

יעל דיין מפליגה מכאן

התלבטתי הרבה אם לכתוב על הראיון שערכה נרי ליבנה בעיתון "הארץ" עם יעל דיין ביום ו' האחרון, 7 בספטמבר. מצד אחד אני חושבת עליו כל הזמן, ומצד שני זה מסוג הראיונות שמרגיזים אותי במיוחד דוקא מפני שיעל דיין מהרבה בחינות קרובה אליי בעמדות, וזאת לא הרגשה נעימה להתווכח דוקא עם מישהו שקרוב בעמדות, במיוחד כשהמחלוקת איננה רק על דיעות, אלא על עמדות וגישות. ואולי הבעיה היא במראיינת, שאני דוקא מאד מחבבת בדרך כלל, אבל הריאיון נעשה מעמדה מעריצה מדי, בלי לשאול שאלות קשות, ויעל דיין תוקפת בו הרבה אנשים ומדברת על עמדותיה הבעייתיות כאילו דרך אגב, מבלי שהמראיינת תתעמת איתה על כך, ותציג את העמדות המנוגדות ואת המחלוקות. יעל דיין עזבה את מפלגת "העבודה" לטובת מר"ץ, ואחר-כך פרשה גם ממר"ץ ונבחרה לעיריית תל-אביב בסיעתו של חולדאי. העוינות שלה לנשות מר"ץ בולטת מאד בכתבה, ונרי ליבנה אינה שואלת אותה על כך אלא פשוט נותנת לה במה לומר את כל אשר על לבה. זה לא ממש ריאיון, יותר מונולוג של יעל דיין עם הרבה שאלות על הרכילות המשפחתית הכל כך מוכרת וכל כך מיותרת, ובלי שום עימות או בקשת הבהרה.

יעל דיין רוצה לקצר את ההתיישנות על עבירות מין, שלדעתה תופסת רק לגבי קטינים, אבל לא לגבי נשים בגירות שצריכות לדעתה להתלונן מיד, ואם היא היתה שופטת, היא אומרת, השאלה הראשונה שהיתה שואלת את המתלוננת היא: "למה חיכית?"

בתור אשה שחיכתה בערך עשרים וחמש שנה בשביל לכתוב על האונס שעברתי בצעירותי, להתלונן לא רציתי אף פעם, אבל לכתוב על זה לקח לי עשרים וחמש שנה, ולדבר על כך עדיין אינני מסוגלת,  הרבה פעמים העדתי ונחקרתי בבתי משפט. זה קשור לעבודתי ואני די טובה בזה. אבל על האונס לא הייתי מוכנה להעיד ולהיחקר בבית משפט אפילו היום, למרות שאני זוכרת אותו בצלילות רבה. הדברים של יעל דיין מקוממים אותי מאד. אני יכולה להבין שיש בעיה כשיש תלונה פלילית, כי צריך להגן גם על זכויות הנאשם, ואולי זה מצריך פגיעה בזכויות המתלוננת, אינני יודעת מה הפיתרון הצודק לזה, אבל השאלה הזאת "למה חיכית?" לנפגעת אונס היא שאלה שצריכה לעבור מן העולם.

יעל דיין מתגאה בצדק בתיקון שביטל את הצורך בהוכחה פיזית לאונס. אבל מה עושה אונס לנפשן של נשים שנפגעו אין לה מושג, והדברים שלה הם בדיוק מסוג הדברים שגורמים לנפגעות אונס שלא להתלונן לעולם. יש בהם התנשאות ותוקפנות קשות מאד כלפיי נשים שהן קורבן.

יעל דיין מעולם לא היתה נערה רגילה או אשה רגילה. תמיד היא היתה בתו המפורסמת של הגנרל המפורסם דיין. לא שהייתי רוצה חלילה להתחלף איתה, אבל יש בה התנשאות גדולה כלפיי נשים שאינן באות מהרקע שלה, התנשאות שנדמית לה עצמה כל כך טבעית שהיא כלל איננה מודעת לה.

והיא רוצה לעזור, להומוסקסואלים למשל, אבל בדרך שפוגעת בצורה קשה ביותר בנשים החלשות ביותר, בקידום החוקים הנוראים של תרומת ביציות ופונדקאות, שבישראל הם נוראים במיוחד, כי כדי לרצות את הרבנים הם חלים רק על אמהות חד-הוריות, המגזר הכי חלש, הכי עני והכי נרמס באוכלוסיה. כל אישור של תרומת ביציות או פונדקאות אולי יעזור לזוג אומלל, אבל יקריב לשם כך את בריאותה וגופה של אשה חלשה ואת בטחונם של ילדיה שלרוב אימם היא ההורה המתפקד היחיד. מדינת ישראל ומחוקקיה מוכנים להפקיר את הנשים האלה כדי לספק את צרכיהם של זוגות שאולי גם הם אומללים, אבל הם חזקים יותר כלכלית וחברתית, והם יכולים לפתור את בעיותיהם על ידי ניצול נורא של אחרים שמדינה הגונה בשום אופן איננה צריכה להתיר.

אי אפשר שלא לחוש בכתבה בזילזול של יעל דיין בכל מי שמתנגד לה או איננו מסכים איתה. היא בטוחה בדרכה, אבל בעניינים כה רגישים, כה הרי משמעות, צריך לגלות קודם כל רגישות לבני אדם, ואי אפשר לפעול כמו בולדוזר, כי את המחיר משלמות הנשים שאינן שייכות למגזר החברתי של יעל דיין, ויעל דיין נטועה בלעדית בחוג החברתי שלה. היא ממש איננה הטיפוס שיורד אל העם. אין לה חברים שתומכים במתקפה על איראן ואני מנחשת שגם אין לה חברות שמועמדות לתרום את ביציותיהן או את רחמן.

ובימים הנוראים היא לא תהיה איתנו. היא אוהבת לבלות בהפלגות, והיא תפליג לים האדריאטי ולים השחור, ויום אחרי יום כיפור הם שוב יעגנו בונציה, וזה תיזמון מושלם.

גם בשוודיה יש המון אנשים שמבלים את חג המולד בתאילנד, והמון אמריקאים נוסעים לבלות בקריבים, אבל לא הפוליטיקאים, לא אנשי הציבור. אלה רואים חובה לעצמם לבלות את החג עם חיילים, עם יתומים, עם קשישים בבתי אבות, להיות חלק מהחג של כולם. ראש השנה הוא חג משפחתי כזה, שבו גם אנשים חילוניים מבלים עם משפחתם. אבל יעל דיין בורחת מכאן ומאיתנו, האנשים שחיים בישראל את יהדותם ורוצים לחיות בישראל מפני שזה המקום שבו נוח ונעים ביותר לחיות את יהדותם.

ודוקא ראש השנה ויום הכיפורים יש להם תוכן כל כך יפה. כל כך יפה הרעיון לעצור ולערוך חשבון נפש בתום שנה ובראשיתה של שנה חדשה. אילו ברחה מחגיגות פורים או אפילו מחנוכה, אבל לברוח דוקא מראש השנה ומיום הכיפורים, חגים של התרחקות מהחומר והתמסרות להגיגי הנפש, ליסורי המצפון, לסליחה ומחילה, לחיבוטי המוסר.

אבי שילון שכתב ביוגרפיה של בגין פירסם לאחרונה מאמר ב"הארץ" שלא זכה להתיחסות למרבה הצער. הוא כתב על התנכרותו של השמאל ליהדות, שהיא אחת הסיבות לניכורו מהעם שהיהדות חשובה לו.

הייתי רוצה לכתוב שהכי הרגיזו אותי הדברים על האונס, התמיכה בתרומת ביציות, היוהרה כלפי העמיתות-היריבות, הזילזול במחאה החברתית שנציגיה חדרו לישיבת המועצה של יעל דיין, שמאד כעסה שמפריעים לה, ופיזרה את הישיבה.

אבל בעצם מה שהכי הרגיז אותי זה הסיפור כבדרך אגב על בילוי החגים בשיט בים האדריאטי ובים השחור, ועל העגינה בונציה יום אחרי יום הכיפורים, בתיזמון מושלם.

כי אני אינני בת של גנרל מאד מפורסם ואני לגמרי חלק מאותו העם שבסקר שאבי שילון התייחס אליו התגלה כבעל עמדות שמאליות אבל איננו יכול לשאת את השמאל.

כי על עמדות וגישות ותפיסות, אפילו מוטעות ופוגעניות, ועל הכוונות הטובות שמובילות לגיהנום אפשר איכשהו לסלוח. קשה יותר לסלוח על המסר הזה, שאנחנו איננו חלק מכם, אתם כאן ואנחנו שם. על קדירת הצימעס הלאומית הזו שלא נאה לכם לאכול כאן איתנו ביחד, ולפיכך אתם מפליגים מכאן.

ועם ישראל ימשיך להצביע לאלה שנשארים כאן איתנו ביחד ואוכלים את הצימעס ביחד עם כולם.

יום הכיפורים

כמה מרפא השקט. רק שקט. כשירדתי עם הכלבה ראיתי שבעצם נסעו ברחוב מכונית משטרה וגם אמבולנס. אבל בשקט. בימי החול הם קורעים את האוזן בצפירות. למה בעצם? למה החיים כל כך רועשים, עד שמתפוצץ לכולם הראש. למה אי אפשר גם ביום חול לשמור קצת על שקט, קצת פחות צעקות וצפירות? למה שיירת ראש הממשלה צריכה להישמע כמו מצעד צבאי שלם בכל פעם שהיא עוברת, למה כל המהומה? והאמבולנסים צופרים כל כך שהאוזן עוד מחצית השעה כואבת, ואני נזכרת כל הזמן בבוקר הארור שקו תשע-עשרה התפוצץ במעלה הרחוב ורצתי לראות אם ניצן שלי עוד בבית, כי היא היתה אמורה להיות על האוטובוס הזה, וכשראיתי את כלי המיטה במרפסת התחלתי לבכות, אבל היא היתה בבית, אמרה לי: "רציתי לקחת את האוטובוס הזה, אבל איחרתי", ואני המשכתי לבכות ואמרתי לה "יופי, תמיד תאחרי". והיו צפירות צפירות כל הזמן צפירות צפירות, וידענו שצפירות צפירות זה פיגוע והלב צנח ועדיין צונח לצפירות צפירות, אפילו אם זו רק שיירת ראש הממשלה צופרת את דרכה הלוך ושוב ושוחקת את עצבינו המרוטים ממילא. היה יום כיפור נעים ושקט ולא הרגשתי את הרעב, וחשבתי אולי אני זקוקה לשקט יותר מלאוכל, וכשמדברים על מוסיקה אני אומרת המוסיקה הכי יפה זה שקט. ואנשים שאוהבים מאד מוסיקה קצת נעלבים, אבל כשיש שקט, אפשר לשמוע מוסיקה בלב.

כתבתי ב-2008:

                                לנשמת סבי וסבתי משה ושפרה שטרסברג ז"ל

                                            

כבר שנים רבות שאין לי מקום ביום הכיפורים לבד ממיטתי

את בית הכנסת נטשתי לפני שנים, ולא בגלל ריב עם אלהים, כמו שמקובל

אלא עם אנשים. אפילו לא ריב. עלבון.

עלבון זה היה, אבל עלבון ישן. ירדתי עם הנשים והילדים לאולם

אבות הרקידו את ילדיהם על כתפיהם והאכילו אותם ממתקים

ולבנותיי לא היה אב שירקיד אותן על כתפיו.

ישבתי על כסא. בתי הקטנה על ברכיי, מנופפת בדגל.

לא אזרתי אומץ לקחת לבנותיי ממתקים. חלמתי.

הנשים שבו לעזרת הנשים. נשארתי לשבת. חלמתי.

ואז שמעתי: גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש

גברת תצאי, עומדים לפתוח את ארון הקודש

קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.

אינני יודעת מדוע עלבון ישן קם בך פתאם ומתפוצץ כמו פצע

קמתי ויצאתי מבית הכנסת ולא שַבְתִי.

לפעמים אמרו לי חברות: תבואי לכאן, תבואי לשם,

פה זה נחמד, שם זה נעים. אבל לא שבתי.

נשארתי במיטתי, מדברת עם אלוהים במלים של חול

תמיד הטרחתי אותו הרבה בצרותיי, וידיד אחד אמר לי: תעמדי בתור

ואני אמרתי אם הוא לא יקשיב, אז מי? והטרחתי אותו בצרותיי

כשקשו עלינו הזמנים ישבתי במיטה וכיסיתי את פניי בכפותיי ואמרתי:

"עוד לא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם"

ועוד אמרתי: "שערי אונאה אינם ננעלים"

וראיתי את השמיים פתוחים עד אינסוף.

לבית הכנסת לא הלכתי.

בערב יום הכיפורים האחרון היתה דעתי מוסחת.

אפילו נר נשמה שכחתי לקנות וצר היה לי מאד.

הרי בגילי מודעיך המתים כבר כמעט מרובים ממודעיך החיים.

כשברחוב מיהרו לתפילת כל נדרי שכבתי על מיטתי בחושך.

ואז סבתי באה אליי בבגדים של חג וכובע של חג,

ולקחה אותי ליַלְדוּתִי לבית הכנסת הגדול בחיפה,

ושם היא ישבה במקומה בשורת הספסלים הרביעית,

מפטפטת בחדוה עם שכנתה לספסל בעברית וביידיש, שפת אמי השנייה,

ואני כדרכי נעמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים

על בהונותיי, מציצה מעליו אל הגברים עטופי הטליתות באולם,

מנסה למצוא את סבי שמתפלל קרוב לחזן.

מכל נדרי ומלותיו הסתומות התעלמתי.

שיאו של הערב היה לדידי הפיוט שחדר לנשמתי

כי הנה כחומר ביד היוצר

ברצותו מרחיב וברצותו מקצר

כן אנחנו בידך, חסד נוצר

לברית הבט ואל תפן ליצר.

כל הערב המתנתי לשירה הזו, ובמיוחד לשורה החוזרת

בקולו הערב של החזן, שהיתה יפה בעיניי מכל השירים שבעולם:

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.

וגם את המלים האלה לא ממש הבנתי

הן היו עבורי לחש קסמים שרק הרבה יותר מאוחר

כשאדע מה משמע "כחרס הנשבר"

אבין לאשורן.

ואחר כך היינו יוצאים לאויר הלילה הקר

ביציאה מבית הכנסת הגדול הייתי תמיד מאושרת

ורציתי שהרגע יימשך בלי קץ, ושהכל יישאר בדיוק אותו הדבר.

אבל סבא וסבתא הזקינו. סבא מכר את חנות העורות שלו ברחוב החלוץ

והם עברו לדירה אחרת, ולבית כנסת קרוב, שלא היה בו דבר מהדרו

של בית הכנסת הגדול.

במקום להאכיל את הברבורים ששטו מסביב לנימפאות בגן הזיכרון

ולטפס על התותח התורכי,

לקח אותנו סבא כעת לגינה שכונתית קטנה,

שיפתה בעיניי, מרוב שאהבתי את סבא.

תמיד הוא סיפר לי על ימיו בצבא הקיסר במלחמת העולם הראשונה

אני אספר לנתל'ה, הוא אמר, היא תזכור, וככה ידעתי שעליי

לכתוב את דברי הימים. עכשיו זו אני שמספרת על צבא הקיסר במקום סבא.

סבא נפטר בהושענא רבא. סבתא נפטרה שנים אחריו בחג הראשון של סוכות.

שניהם לא הגיעו לחגוג את שמחת תורה.

שניהם קבורים לחוף הים בחיפה, כמו מתיי האחרים

וכבר שנים שאינני עולה לקברים.

וכבר שנים שאינני הולכת לבית הכנסת

לא בשמחת תורה, וגם לא ביום הכיפורים.

וביום הכיפורים הזה באה אליי סבתא

ולקחה אותי בידי אל בית הכנסת הגדול בחיפה.

עמדתי ליד המעקה של עזרת הנשים והצצתי מטה אל הגברים באולם,

מחפשת את סבי. הייתי רק בת שבע.

פתאם הבנתי מדוע אינני מוצאת לי בית כנסת

כי זה שאני נכספת אליו נמצא מהלך ארבעים שנה ויותר

ואני שם בת שש או שבע או שמונה, עומדת על בהונותיי, לוטשת עיניים,

מצפה לרגע שבו יפרוץ האולם כולו בשירה גדולה:

כי הנה כחומר ביד היוצר

ברצותו מרחיב, וברצותו מקצר

כן אנחנו בידך, חסד נוצר

לברית הבט ואל תפן ליצר.

לברית הבט, לברית הבט, ואל תפן ליצר.

שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולכם.