אתגר קרת בפולין

די צייט, 31 באוקטובר 2012, גיליון 45

הָאִישׁ שֶׁבָּחוֹר

אמו שרדה את גטו ורשה, כעת שב לשם הסופר הישראלי אתגר קרת: הוא קיבל את הבית הצר בעולם.

מאת אַלִיס בּוֹטָה

תל-אביב, ורשה

ביום שבו אתגר קרת יוצא לוורשה, העיר שבה נרצחו סביו וסבותיו, יושבת אמו אורנה במטבחה בפרברי תל-אביב ואומרת: "אני לא יכולה לספר כלום. אחרת אני אשתגע. אני אגיע לבית-משוגעים. או שאני אתאבד." הרבה מחבריה התאבדו. "לא, לא, זה נעול פה חזק", היא אומרת ומכה על חזה. "זה סגור בריצ'רץ'. אם הוא קצת נפתח, הוא קורע אותי."

אורנה קרת מדברת פולנית, בלשון מתנגנת וללא מבטא זר. היא למדה פולנית כילדה ושימרה את ידיעת השפה: אחרי המלחמה היא עלתה לישראל, מעולם לא היתה בפולין שוב. אבל כשהיא נזכרת בניחוחות ילדותה, המלים פורצות ממנה ללא מאמץ. "הניחוח של פעמונית-מאי", היא אומרת, "ושל זכריני! הם לא צומחים כאן. הם חסרים לי." היא מדברת ושותקת ומדברת, ועם כל משפט היא מתקרבת לגבולותיו של גטו ורשה.

"רחוב כלודנה? בוודאי שאני מכירה אותו". היא מונה בזה אחר זה את הרחובות שבהם התרוצצה כילדה בגטו. היא שותקת. אז היא אומרת: "אני היחידה ששרדתי. הייתי חייבת להבטיח לאבי, שאקים את הדור הבא וששמנו יישאר בחיים." שתיקה. "הייתי צריכה לשאת עשרה הריונות, שבעה ילדים איבדתי, שלושה ילדתי. קיימתי את הבטחתי."

כעת נוסע צעיר בניה אתגר לורשה, שבה לפני 72 שנים משפחתה כמעט נמחקה, ושבה נמכרים כיום סיפוריו הקצרים יותר מבכל מקום מלבד ישראל. הפולנים אוהבים את סיפוריו השחורים. אולי מפני שלעולם איננו מטיף: גיבוריו הם ילדים, נשים וגברים שבחייהם מתרחש מיפנה אבסורדי, שקרת מספר כבדרך אגב, כאילו היה העולם באמת כזה: מטורף ומעוות. כמו בסיפורו של הנער, שפוגש בהתבגרו את הדמויות שבדה בסיפוריו ונאלץ להתנצל בפניהן על כל ההשמצות שטפל עליהן.

אין זה ביקורו הראשון של קרת בורשה, אבל עבור אמו זה הביקור החשוב ביותר: יחנכו בית ויקראו לו על שמו. הוא עומד בפינת הרחובות כלודנה וז'לזנה, שם מחבר גשר בין הגטו הקטן לגדול, כילדה התגנבה כאן האמא אל מחוץ לגטו והבריחה אוכל למשפחה. רק מטרים אחדים מן העמדה, שממנה ירה איש אס-אס על היהודים ללא הבחנה, ייקרא כעת מקום על שם משפחתה. הבית שבו חיה פעם אורנה קרת, איננו קיים עוד. במקום שבו עמד יש כעת גן. "אין לי אפילו קברים שיכולתי לעלות אליהם", היא אומרת.

אתגר קרת יושב כל העת לצד אמו ומאזין לה, אבל כעת הוא חש בעייפות הזוחלת, שתמיד תוקפת כאשר היא מספרת על הזמנים ההם. כאילו גופו מתקומם נגד סיפורים אלה. הוא קם, נושק לצוארה והולך.

שעות לאחר מכן הוא מניף את מזוודתו על מסלול המטענים בנמל התעופה בן-גוריון.

אתגר, 18 קילו? לחמישה ימים?

"זה בשביל הבית! הספרים שלי ותמונות המשפחה שאמא שלי בחרה בשבילי." באחת התמונות אפשר לראות את אמו כילדה יושבת על סוס בורשה. אחרת מראה את אביו זמן קצר לפני מותו בחורף האחרון. "אני רוצה שזה ייראה כמו מקום שגרים בו."

הבית, ששייך לקרן הפולנית לאמנות בת-זמננו ושיגורו בו אמנים, יכול היה לצאת מאחד מסיפוריו הקצרים: הוא מטריד, הוא כבש לו מקום זעיר בין שני בתים, שבעצם איננו שייך לכלום. הוא איננו רחב במיוחד: במקום הצר ביותר הוא איננו מגיע ל-92 סנטימטר, במקום הרחב ביותר הוא מגיע ל-152 סנטימטר. בסך הכל 14 מטר מרובע. שני מפלסים. הרעיון עלה במוחו של האדריכל הורשאי יַקוּב סֶצֶ'נִי כאשר גילה לפני מספר שנים את החלל הזה. אז עלו בדעתו סיפוריו של קרת. הוא נסע לתל-אביב לשכנע את הסופר, שהוא חייב להיות בעליו של הבית הזה. זה פשוט מתאים לו.

זה יכול היה להיות המקום שבו מתגורר הצערי מאחד מסיפוריו, שהוריו הולכים וקטנים ככל שהוא גדל, עד שלבסוף הוא מפסיק לגדול, כדי שלא ייעלמו לגמר, ומכאן ואילך נושא את אביו ואמו בכיס חולצתו. בית זה מתאים גם לאדם באמצע שנות הארבעים שלו, ששמח, משום שהוא יכול להשיב באופן סמלי את משפחתו, למקום שבו הושמדה.

אבל זה איננו מקום של פאר או סגידה: הוא צר. הבית הצר בעולם. ואולי איש זה חש יותר אי-נוחות על מה שקורה לו משהוא יכול לבטא. אתגר קרת יודע שצר בבית. הוא לא אמור לחיות שם, אלא להתגורר בו סמלית. הוא חושש שהבית יהיה אפלולי, שזה יעיק על החזה, כי התחושה היא כה קלסטרופובית כמו מקומות המיסתור שבהם ניצלו הוריו. הוא פולט בדיחה אחר בדיחה. הבדיחות מרגיעות אותו.

כעת עומד אתגר קרת לראשונה לפני הדבר הזה, שעד כה הכיר רק כתרשים. יש לזה שלד נראה לעין ממתכת, שמזכיר פיגום. הוא מכוסה בקירות מחומר פלסטי, כאילו עיבדו בקבוקים ממוחזרים. קרת הודף פנימה את הדלת התלויה. היא נראית כמו כניסה למחבוא. אז הוא עומד במרכז המפלס התחתון, שאורכו עשרה צעדים. שם נמצאים בית שימוש ומקלחת בגודל של שירותים במטוס, לידם כיריים ושולחן עם שני כסאות מוברגים. ממול יש פוף.

"מואר פה", אומר קרת, "זה טוב. זה לא מרגיש צר." מדריך מוביל למפלס השני, עם מיטה ושולחן כתיבה. במקור תוכנן גם מפלס שלישי בלתי נגיש עבור מיכל מים. כשנודע לאדריכל שאפשר להשתמש בצנרת המים של הבניין הסמוך, הוא ויתר עליו. "אבל איפה אנחנו צריכים להתחבא עכשיו, אם הגרמנים יבואו?" שואל קרת וצוחק.

ביום שלמחרת מונח לפני הבית שטיח אדום. לפניו ניצבים מיקרופונים ומאבטחים. שכנים, דיירים, פוליטיקאים ואנשי הסצינה התרבותית נאספים. כולם מדברים פולנית: האדריכל, האוצרים, ראש-העיר. קרת איננו מבין אותם. איש איננו מתרגם.

הוא מדבר לסיום. בלילה הוא חלה, לחייו אדומות, עיניו קודחות. אתגר קרת עומד בגבו לבית ומודה. הוא אומר כמה כל זה משמעותי עבורו וכמה זה חשוב לאמו. הוא מספר את סיפורו של סבו, שהצליח להינצל מהגטו עם בתו, ושנתיים אחר כך נהרג כלוחם מחתרת פולני במרד של ורשה [כאשר הסובייטים התקרבו לורשה מרדו הפולנים נגד הכיבוש הנאצי, שדיכא את המרד באכזריות רבה ורצח כמאתיים אלף פולנים, ע.פ.]. "הם רצו למחוק את שמנו", אומר קרת, "כעת הוא שוב כאן. על רקע דבריו מתקתקות המצלמות. קרת, מוכה תימהון, מוציא את הטלפון הנייד מכיסו ומצלם את העיתונאים. נראה לו מטורף שכולם נמצאים כאן.

לקראת הערב הוא מתקשר לאמו: הוא מדבר איתה לעתים קרובות בימים אלה: הוא הקשר שלה לארץ זו, שאליה היא מתגעגעת ובכל זאת איננה מעזה לדרוך בה. "אמרתי להם שסבא נהרג כפטריוט פולני ולא בגטו." "טוב שהזכרת את זה", אומרת אמו, "האנשים צריכים לדעת את זה, זה חשוב".

במהלך ביקורו בורשה ניכרת בקרת ההצטננות. הוא מתמודד עם קדחתנות היום בעליזות מיומנת. הוא משוחח עם דיירים ושכנים, שמתבוננים בבית בסקרנות, הוא מנהל את מבול הראיונות שמציפים אותו, הוא מקפיד לספר את סיפורה של אמו, ואיננו שוכח לקנח בבדיחה, שמקלה מעט על הכבדות. מאוחר יותר, כאשר הלילה מתעבה, הוא יושב לו לראשונה בבית. הוא עיכב בכמה שעות את הרגע, אבל כעת יש זמן להתגורר בבית. זמן להדליק אור לראשונה, לפנות את גופי החימום החשמליים ולקפל את השמיכה. לעתים הוא שאל את עצמו בימים אלה , מה הוא בעצם עושה כאן. הוא בא למקום, ואז קורים לו הדברים הכי בלתי סבירים, כמו בסיפוריו.

אתגר?

כן?  

האדריכל דיבר רק על ורשה ההרוסה של אחרי המלחמה. הוא לא אמר אף מלה על הגטו ועל אמך. כלומר על כל מה שחשוב לך.

"אני יודע. עבורו זה לא ממלא תפקיד. עבורו זה מקרה שמשפחתי נרצחה בעיר הזו.

זה לא פוגע בך?

"לא. לכל אחד יש הסיפור שלו על הבית הזה." עבור אמו, אומר קרת, משימתה התמלאה כעת, כי היא יודעת ששם המשפחה ממשיך לחיות. "לו עמד בית זה בבריסל, כנראה לא הייתי נותן יד לזה."

אבל סיפורו של קרת הוא יותר מעברה של אמו. הוא, הסופר, אוהב את העובדה שהבית הזה סותר את כל הדימויים כיצד צריך בית להיות. לאדריכל חשובה ורשה העירונית, ועוד יותר ורשה הפגועה. "הוא אמר מדוע הוא בנה זאת, ואני אמרתי מדוע באתי."

מה היה אומר אביך על הבית הצר?

האב הצליח לשרוד את השואה רק משום שהתגורר עם הוריו במשך שנתיים בבור באדמה. הוא לא היה אמיד, אבל כאשר חיפש דירה בתל-אביב, היה לו הכי חשוב שתהיה מספיק גדולה, כך שלכל אחד מילדיו יהיה חדר משלו.

"הוא היה אוהב את זה. הוא אהב כל מה שקשור לבתים ונדל"ן, כל חייו." אז מכבה אתגר קרת את האור.

למחרת, כשהבית עוד שרוי בערפל, חודרות דרך הקירות צווחות העגורים, שחולפים בדרכם דרומה. האויר קר ולח. אם פוקחים את העיניים, נדמה כאילו הקירות הגבוהים האלה, שביניהם מפריד בקושי מטר, מובילים לנקודה כלשהי והולכים ונהיים יותר ויותר צרים, עד שהם סוגרים עליך.

שנתו של אתגר קרת לא היתה רגועה. לעתים קרובות התעורר, רצה להסתובב, אבל הבית קטן מדי לכך. בלילה היה רעש, כאילו משהו בחוץ נשבר. הרעש חדר ללא הגנה דרך הקירות כמו דרך אוהל. זה היה מפחיד. מה לא בסדר כאן? מי צועק כאן? האם אנו בטוחים כאן?

פתאם נשמעו קולות גברים כבושים, צווחות שיכור, שוב ושוב. הרעש הלך והתקרב. כמה הם? מה הם רוצים?

נשמע קול כמו זכוכית נשברת. אז צווחה, מאד מקרוב, אותם קולות גברים: "קרררררת... אנחנו אוהבים אותך!"

סוף הכתבה

כשקראתי את הכתבה הזו הידהד בראשי דוקא סיפורה של אידה פינק "המחבוא", שבו פוגשת המספרת זוג יהודים מזועזעים שבזמן המלחמה הסתתרו אצל זוג איכרים, והבטיחו להם שאם יינצלו יממנו לאיכרים בניית בית חדש. הם אכן ניצלו ושיקמו את חייהם וקיימו את הבטחתם לממן לאיכרים בניית בית חדש. כשהוזמנו לראות את הבית הבנוי, הציג להם האיכר בגאוה את המחבוא שהכין להם, למקרה שיזדקקו לו שוב, ואפילו ריהט בכל מה שנדרש.

וחשבתי גם על הלעג של הכתבת הגרמניה לפולנים, וגם על הצדקנות של הכתבת הגרמניה שמבקרת את הפולנים על כך שלא התייחסו מספיק לסבלם של היהודים בשואה, אבל חוזרת שוב ושוב על כך שמשפחתו של אתגר קרת נרצחה בורשה, כאילו הפולנים אחראים לכך ולא הגרמנים.

וחשבתי הרבה על אמו של אתגר קרת, וגם על טור שכתב ל"ניו יורק טיימס" ובו סיפר שבנו ביקש ממנו לגדל שפם, וגם סיפר כבדרך אגב על מחלת הסרטן חשוכת המרפא של אביו וההפלה שעברה אשתו – חשבתי על כך כשקראתי את סיפורה של אמו. יש דברים שקשה לומר אם הם עצובים או מצחיקים. הם גם וגם, כמו הכתבה הזאת.

אסתרק'ה המלכה

אני היחידה שקוראת לה אסתר, במלרע. כולם קוראים לה אסתרק'ה. נדמה לי שהיתה רוצה שגם אני אקרא לה אסתרק'ה, אבל זה לא יוצא ממני – היא מבוגרת ממני ביותר משלושה עשורים, ועדיין היא יפהפיה. ביני לביני אני קוראת לה אסתר המלכה. כשהיא נכנסת לחדר כולם מסתכלים עליה. תמיד השיער מסודר בקפידה, תמיד היא לבושה כל כך יפה, והעיניים צלולות ויפות.

היא סיפרה לי שבבית הספר תמיד נתנו לה את תפקיד המלכה. לא אסתר, אלא מלכה פולניה מפורסמת. דוקא לה, היהודיה שבין הפולנים, נתנו לשחק את המלכה, והיא היתה צריכה לשבת שעות זקופה בכסא עם שרביט בידה וכתר על ראשה. כמה שנאתי את זה, היא אמרה, אבל לא ויתרו לה. בכל שנה היא היתה שוב המלכה. היא לא אמרה על כך מלה אבל היה ברור שהיתה היפה ביותר בכיתה וגם בגטו היתה היפה ביותר. מפקד המחתרת התאהב בה, והיא המשיכה לאהוב אותו כל חייה, ששים שנה ויותר אחרי שנהרג, ואחרי שהיא נישאה לבעלה ואיבדה גם אותו בגיל צעיר יחסית, כשנפטר בטרם עת, ולא רצתה עוד להינשא, למרות שרבו המחזרים וחלקם נטרו לה טינה, היא המשיכה לאהוב את אהובה המת, ולעתים קרובות קראה במכתביו אליה ובמכתביה אליו, שהמשיכה לכתוב אחרי שהיה ברור שנהרג. היא סיפרה לי הרבה דברים על אנשים שלא תאמו את הגירסה הרשמית, ואמרה לי ענת, תכתבי על זה, כמו שסבא משה היה אומר: אני אספר לנת'לה, היא תזכור, ואני ידעתי שאני צריכה לכתוב אבל משהו עצר אותי לפעמים, אולי הדברים שהיו ברורים מבלי שהיא אמרה. היא ניסתה לכתוב מעט בעצמה, אבל תמיד חשה קוצר יד. היא רצתה שאני אדע ואני אכתוב, והיתה חסרת רחמים. את כיעורם של האנשים ושקריהם ראתה הרבה יותר ממה שרצוי, וחוסר דיוק היה שנוא עליה בתכלית. פעם התנפלה בזעם על ניצולת שואה אחרת שכתבה ביקורת אוהדת במיוחד על ספר שלה, כיוון שטעתה בתאריך, והטעות הזו, שאכן היתה לה משמעות מעבר לעניין עצמו, שהכותבת לא ידעה עליו, וטעתה בתום לב, הטעות הזו היתה מבחינתה כל כך בלתי נסלחת, וכך היא איבדה ידידות שהיתה יקרה לה, והתחרטה בדיעבד, אבל כבר היה מאוחר מדי. הנעלבת מיאנה למחול על עלבונה.

אח של סבתא שלי, רובין, אני מספרת לה, הוא היה עורך-דין פלילי בסטניסלבוב, ופושע שהוא ייצג החביא אותם בבונקר ישן, אותו ואת אשתו והילד, והביא להם אוכל כל המלחמה. שש שנים הם ישבו בבונקר, וכשהם יצאו הילד לא ידע ללכת, כי כל הזמן הם רק שכבו בבונקר.

זה לא יכול להיות שש שנים, אומרת אסתרק'ה. עד ארבעים ושתים לא היה מסוכן, והרוסים באו בארבעים וארבע. לכל היותר הם היו שנתיים בבונקר. היה מספיק גרוע גם ככה, ולא צריך להגזים.

היא צודקת, אסתרק'ה. את הסיפורים שסיפרו במשפחה עירבבתי במה שקראתי. ידעתי שהמלחמה נמשכה שש שנים, ואולי מישהו אמר שכל המלחמה הם היו בבונקר או משהו כזה, וחיברתי את השניים.

אסתר אומרת שכולם מערבבים את הזיכרונות עם מה שנודע להם אחר כך. כל מי שהיה באושוויץ מספר שמנגלה קיבל אותו על הרציף, אבל אז אנשים לא ידעו מי זה מנגלה. הוא לא היה מפורסם כמו היטלר. וחוץ מזה לפעמים מנגלה הלך לישון, ומישהו אחר מיין את האנשים.

יכול להיות שאסתרק'ה צודקת, ויכול להיות שלא. הרי לא בכל רגע הגיעה רכבת. זה לא היה תחנה מרכזית. אם פעם ביום או אפילו פעם בכמה שעות הגיעה רכבת של יהודים לאושוויץ, מנגלה היה יכול לבקש שתמיד יקראו לו לבחור אנשים לניסויים שלו, אפילו אם צריך להעיר אותו מהשינה. זה לא נראה עד כדי כך בלתי הגיוני, ובשביל לדעת אם זה נכון או לא נכון צריך היה להיות שם כשהכל קרה, ואסתרק'ה לא היתה שם. היא היתה קצת בגטו ואחר כך הסתדרה בצד הארי, אבל כמו שהיא אמרה בעצמה כשדיברו על מה שהיא עברה, אל תשכחו שאני לא הייתי באושוויץ.  

אני לא רוצה לכתוב ספר זיכרונות, היא אמרה לי, אני קראתי זיכרונות של אחרים, וראיתי נו מה הם כותבים, ואני לא רוצה להגיד שזה מה שהיה. אני כותבת ספרות.

ואכן היא כתבה סיפורים. והסיפורים היו בדיוק כפי שסיפרה לי מהזיכרונות, ולמרות שקראה להם סיפורים, כולם חשבו שהם זיכרונות. היא סיפרה על הגטו, ועל הצד הארי, ועל אהובה ועל עצמה ועל החברים, ועל הימים שקיותה שלא נהרג ושעוד ייפגשו, אבל הם כבר לא נפגשו, ואפילו איך נהרג ומתי ואיפה בדיוק היא לא הצליחה לברר. הרבה זמן עבר עד שאמרה לעצמה שהוא מת. הרבה זמן קיותה שייפגשו, כשכבר הבינה שבעצם אין סיכוי, והתגעגעה אליו מאד, ואחר כך המלחמה נגמרה והיא פגשה את בעלה שהיה חייל ונפצע במלחמה והיא טיפלה בו זמן רב עד שהבריא. היא סיפרה הרבה על בעלה, שבחייו הקצרים העניק לה הרבה אושר ודיברה גם עליו, כמו על מפקד המחתרת, בלא מעט הערצה. אלה היו שני הגברים של חייה ולא עוד. לכל האחרים התייחסה בבוז מסוים, וסיפרה לי שאפילו בנה נזף בה פעם כשהתאכזרה לאחד ממחזריה, והיא הופתעה מכך שהוא שם לב לכך שהיא דוחה את מחזריה ללא רחמים, ואולי גם כעס שלא העניקה לו אבא אחר במקום זה שהיה קשור אליו מאד, ונפרד ממנו בגיל כה צעיר. היא ידעה שיש בלבו של בנה לא מעט כעס עליה, וגם היא התעצבה לא מעט בגלל שהתגרש מאשתו ולא העניק לה נכדים. הרגישה שבזבז את חייו, ובכך בזבז במידת מה גם את חייה שלה.

היא עמדה במטבח ובישלה ריבה. הצטיינה מאד בבישול ריבות מפירות העונה. תותים בחורף, שזיפים שחורים בקיץ, ענבים אדומים בסתו. לכל הריבות שלה היה גון עמוק וריח עז של פרי. סיפרה לי שגילו אצלה לחץ דם נמוך, שכנראה שסבלה מכך זמן רב מבלי שידעה. שאלתי אם לא התעלפה כשהיתה בהריון.

אני אף פעם לא הייתי בהריון, היא אמרה, הבן שלי מאומץ.

התביישתי בעצמי שהבאתי אותה לגלות את כאבה. אבל היא לא נטרה טינה. אחר כך סיפרה לי שסיפרה לבן רק אחרי מות בעלה שהוא מאומץ, והוא קיבל את זה קשה מאד. היא חשבה שהיו צריכים לספר לו קודם, אבל בעלה התנגד. אחרי מות בעלה הרגישה שהגיעה העת.

אבל אולי העקשנות שלה בקשר לאמת היתה קצת מוגזמת. רק איבד הילד את אביו, והנה איבד אותו שוב. כעס עליה שלקחה ממנו שוב את אביו. לא רצה לשמוע שהיה לו אב אחר, הורים אחרים.

אני חושבת שיש לו בעיות של זהות, אמרה לי, הוא קיבל את זה מאד קשה, שהוא מאומץ. והיה ברור שהאשימה בכך את עצמה. היא לא ריחמה במיוחד על עצמה, כשם שלא ריחמה על אחרים.

פעם מצאתי אותה במצב רוח טוב במיוחד. שאלה אם אני רוצה לטעום אבטיח. סיפרה שבנה בא יום קודם לבקר, ובדרך עבר בשוק וקנה לה אבטיח. היא שמחה מאד. אבל כשבא להתארח בחגים עם גרושה וילד עיקמה את האף. תמיד הוא אוסף מסכנים, אמרה. ואני חשבתי אסתרק'ה, את מוכרחה להרוס את אושרם של אחרים וגם את אושרך שלך. אין סיכוי שתתני לעצמך ולהם חנינה.

שוב ושוב סיפרה לי על החיים בצד הארי, במיוחד על המפעל שניהלו הנאצים שעבדה בו בזהות בדויה. גם בעלת הבית הפולניה שלה וגם הנאצים חשדו שהיא יהודיה, אבל ביטחונה העצמי הבלתי מעורער הגן עליה, כך היא טענה. שלא כמו יהודים אחרים, שהתנהגו בחוסר ביטחון, ומיד זיהו אותם ושלחו אותם למחנה ריכוז, היא התנהגה תמיד בביטחון גמור, כאילו אין לה דבר בעולם לפחד ממנו, ותמיד ענתה לנאצים בטבעיות, וזה סתם להם את הפה. ככה היא סיפרה. פעם כשטיאטאה את הרצפה נכנס נאצי שיכור והתחיל להשתולל ולצעוק, והיא בלי להתבלבל הרימה את המטאטא והיכתה אותו מכות נמרצות במטאטא והוא ברח. ולא פחדת, שאלתי אותה, והוא לא התלונן עלייך, והיא אמרה לא. אף פעם לא שמעתי משום ניצול שואה סיפורים כאלה. כל הניצולים שהכרתי היו אנשים שהסתתרו מהנאצים, שברחו מהנאצים. אף ניצול שואה לא סיפר לי אף פעם שהתעמת עם הנאצים, שהיה לו ביטחון עצמי. אסתרק'ה היתה כל כך גאה בביטחון העצמי שלה שהציל אותה, שלפעמים כמעט האשימה את היהודים שנרצחו, אלה שלא היה להם שכל כמו שלה, ולא היה להם כמו לה כזה ביטחון עצמי. לפעמים התעצבנתי על אסתרק'ה כשדיברה ככה. במשפחה שלי נרצחו המון אנשים, ואולי לא היה להם ביטחון עצמי, אבל לא רציתי לחשוב שלא היה להם שכל, ובכלל לא אהבתי את הרעיון שהכל היה תלוי באיך שהתנהגת, כאילו בשביל להינצל מהנאצים לא היה צריך בכלל מזל.  

היא אהבה את הרומן הראשון שלי שאמרה שהוא כל כך מצחיק, אבל את השני, העצוב, לא. אמרה שהמצאתי דברים, והיה בה לא מעט כעס כשאמרה את זה. אמרתי לה שדוקא ברומן השני המצאתי מעט מאד, כלומר כמעט כלום. פחות או יותר סיפרתי בצורה די מדויקת דברים לגמרי אמיתיים שקרו לי. דוקא זה שחשבה שהמצאתי לא היה לי מוזר, כי ניצולי שואה מתקשים לחשוב שגם אנשים שלא היו בשואה סובלים לפעמים, ואני ממש לא רציתי לעשות עם ניצולי שואה תחרות סבל. זה היה מאד לא לעניין. וכבר היתה מישהי שכתבה ביקורת ואמרה שלאשה בסיפור קורים יותר מדי דברים רעים. זה דוקא מאד עיצבן אותי, כי סיפרתי דברים אמיתיים, ועדנה שקראה את הביקורת אמרה לי האשה הזאת אין לה מושג, אין לה מושג, והיינו רגילות לזה שעובדים סוציאלים וכאלה שאמורים להבין אותך הכי אין להם מושג מה עובר עליך, דברים פשוטים שבן-אדם עם קצת רגישות יכול להבין גם בלי להתנסות אישית, לפחות יכול לדמיין. בכל אופן הצורה הזו הקצת תוקפנית שבה אסתרק'ה אמרה לי המצאת דברים, על ספר שלרגע לא התיימר לתעד את המציאות, למרות שביני לביני ידעתי שהוא בהחלט תיעד את המציאות וגם אנשים אחרים הבינו את זה והיה להם קשה לקרוא, היתה קצת תמוהה, אבל לא הרביתי לחשוב על כך. בהתחלה חשבתי אולי היא חושבת שהתעללות בנשים זה משהו ששייך לשואה, למרות שהיא מעולם לא סיפרה דבר כזה אלא את ההיפך הגמור.

אבל יום אחד היא באה ואמרה שהיא דיברה עם שירה, ושירה אמרה לה שיש דברים כאלה, כמו שכתבתי. שירה היתה אשה בגילי שהתידדה עם אסתרק'ה, ואפילו גילינו פעם שנפגשנו היכן שהוא בזמן השירות הצבאי, אלא שמאז עברו שנים רבות והרבה דברים השתנו כמו שקורה בחיים. לא רציתי להתחיל לחקור אותה למה היא מתכוונת, בעצם הייתי קצת בהלם, שתקתי מרוב הלם: מה זאת אומרת שירה אמרה לה שיש דברים כאלה? למה היא מתכוונת? שירה אמרה לה שיש בעולם אונס ואלימות נגד נשים? קודם היא לא ידעה שיש דברים כאלה? אף פעם זה לא קרה לה? סוף סוף היא עברה את השואה, למרות שלא היתה באושוויץ, לא? מה זאת אומרת עכשיו היא יודעת שיש דברים כאלה? קודם היא לא ידעה?

והיא עבדה במפעל עם פקידים נאצים או בעצם קצינים נאצים שהיו כולם רחוקים מהמשפחה, והיא היתה צעירה יפהפיה עם זהות פולנית בדויה ושם פולני ועם הרבה ביטחון עצמי, כמו שהיא אמרה, ואף אחד לא הטריד אותה אף פעם? אף אחד לא אנס אותה ואפילו לא ניסה? מה זאת אומרת היא לא ידעה שיש דברים כאלה?

חשבתי כל הזמן על הרומן של אידה פינק "נלך בלילות נישן בימים" שמספר על הבריחה שלה ושל אחותה, ועל התקופה שהן עבדו בבית החרושת בגרמניה, קבוצה של יהודיות בזהות פולנית מזויפת, והלשינו עליהן שהן יהודיות. ואז היפה שביניהן הלכה לשכב עם המפקד הנאצי, והוא הודיע לה מתי הגסטאפו יבוא לעצור אותן והניח לה לברוח. המפקד לא התכוון שגם אידה ואחותה תברחנה, אבל כשהוא תפס אותן בורחות, והן חשבו שהוא יירה בהן, הוא הניח להן לברוח, ואפילו אמר להן: אתן אמיצות. עכשיו ממציאים בגרמניה שנאצים לא שכבו עם יהודיות בגלל הגזענות אבל זה כמובן זיון מוח, כמו רוב זיוני המוח של הגרמנים, וגם היום נשים יהודיות עושות להם את זה, מי כמוני יודעת. גם היטלר ידע שגזענות מעולם לא גרמה לחיילים להתאפק, וכל הזמן שלח לחזית הרוסית חביות של קונדומים, שלא יצאו ילדים מעורבי גזע, למרות שהחיילים הנאצים היו מעדיפים חביות של בירה שזה יותר טעים ויותר משביע. בכל זאת היטלר העדיף לשלוח לסטלינגראד הרבה חביות של קונדומים, על כל צרה שלא תבוא. ואסתרק'ה, שהיתה אשה מאד מעשית ובעלת ניסיון חיים, היתה צריכה להבין בזה יותר ממני והרבה יותר משירה.

ואז התחילו להציק לי כל מיני מחשבות מוזרות: אולי בכלל כל מה שאסתרק'ה מספרת באמת הוא שקר ולא זיכרונות? צעירה יפהפיה כמוה עם גברים נאצים בשירות, שכל משפחתה נרצחה ואהובה נהרג ולא היה לה עוד איש בעולם, כמה כבר ביטחון עצמי יכול היה להיות לה, כשחייה לא היו שווים אפילו פרוטה? כשכל חייל נאצי ואפילו סתם פולני ברחוב יכלו לירות בה מבלי שיאונה להם כל רע? אולי בעצם הנאצים הכריחו אותה לשכב איתם, או אחד מהם, המפקד, בדרך כלל זה המפקד שזוכה בנשים היפות, זה שיכול להעניק חיים או לגזור מות? ואולי העובדה שלא יכלה ללדת גם היא קשורה בכך? מה באמת עבר עליה בשואה? ולמה הספר שלי הרגיז אותה ומה כל הדיבורים המוזרים האלה אם יש דברים כאלה או לא, זאת אומרת, אם היא היתה אומרת שלא נראה לה שאני עברתי את כל הדברים האלה, נו מילא, אבל זה שהיא אמרה אין דברים כאלה, יש דברים כאלה, זה היה מוזר ביותר. פתאם התחלתי לחשוב שאולי בעצם כל הסיפורים על הביטחון העצמי הכל קשקוש והיא היתה מעונה ומנוצלת, ובגלל ששיקרה על עברה שלה התרגזה שאני סיפרתי את האמת, כאילו האונס שלי שלא היה לו שום קשר לשואה ולכלום, סתם אונס רגיל שהרבה נשים עוברות עם גבר שהכירו יותר או פחות שבכלל לא חשב אף פעם שהוא פושע או משהו כזה וגם אנשים אחרים לא חושבים שהוא פושע, כאילו האונס הזה שסיפרתי עליו וכל האלימות שסיפרתי עליה הכריחו אותה לחשוב על מה שקרה לה באמת בזמן השואה, שהיה פי אלף יותר גרוע ממה שהיא מספרת, ואולי היא לא מוכנה לכתוב זיכרונות ולהתיימר לאמת, מפני שהיא באמת לא מספרת את האמת ולא רוצה לספר את האמת, הרי זה משפיל בלי גבול לאשה כמוה, יפה וגאה ובסך הכל די שמרנית, אשה שנולדה בפולין ברבע הראשון של המאה העשרים.

מצד שני חשבתי, אולי המחשבה שלי מושפעת מדי מסיפורים ששמעתי וקראתי על השואה, על אֵימה וניצוּל שאין להם סוף. ותמיד צריך לזכור שהמציאות עולה על כל דימיון, ואולי אסתרק'ה היפה עבדה אצל מפקדים נאצים שהתיחסו אליה לגמרי בכבוד, אף פעם לא שלחו ידיים ובטח שלא אנסו אותה, והיא היתה כל כך גאה וחכמה ובטוחה בעצמה ושמרה על כבודה מכל רע. מה אני יודעת. וזה שהיא לא יכלה ללדת לא קשור בכלל לשואה. יש נשים שאינן יכולות ללדת מסיבה כזו או אחרת.

ופעם אסתרק'ה אפילו אמרה לי: מה שאת עברת בחיים, ואני הייתי המומה, מה זאת אומרת מה שאני עברתי בחיים, הרי את היית בשואה, רצחו לך את כל המשפחה ואת אהובך ורק בנס לא רצחו גם אותך, זאת אומרת, לא בנס, אלא מפני שהיה לך ביטחון עצמי והיית חכמה ויפה, למרות שאת היופי את אף פעם לא מזכירה, על היופי את אף פעם לא מדברת, למרות שברור שאם יש בסיפור שלך שמץ של אמת והנאצים חשדו בך שאת יהודיה והפולנים אפילו ידעו בפירוש שאת יהודיה, ובכל זאת איש לא הסגיר אותך ולא פגע בך לרעה, הרי זה מפני שאת יפה כל כך, והיופי הנדיר הזה עורר אהדה וחמלה. אפילו הנאצים התקשו לרצוח אשה צעירה שהיתה כל כך יפה ונראתה לדעתם כל כך לא יהודיה, למרות שנראתה מספיק יהודיה כדי שיחשדו בה שהיא יהודיה, או מי יודע, לך תבין ראש של נאצים.

יש דברים בהיסטוריה שאפשר לאמת ממסמכים, ויש דברים שמותירים עקבות, כמו תאי הגזים באושוויץ. אבל גורלו של יחיד בשואה, מי יידע מה אמת מה שקר. אנחנו ההיסטוריונים צריכים להאמין לעדים וגם לפקפק בדבריהם, צריכים לחשוב על מה שאנחנו יודעים ממקורות אחרים וגם צריכים להיזהר מלהניח שמה שנכון למקרים מסוימים נכון גם למקרים אחרים וצריכים תמיד לזכור שאנחנו לא היינו שם ואיננו יודעים הכל, וצריכים תמיד לזכור שאלה שהיו שם יודעים, אבל צריכים גם תמיד לזכור, שאלה שהיו שם אולי לא רוצים שאנחנו נדע. גורלם של אנשים מסוימים היה טוב מכפי שנוכל לשער, וגורלם של אחרים היה רע בהרבה מכפי שהם מספרים. אנחנו עדי העדים יכולים לתהות ולבהות, אבל איננו יכולים לדעת, ואיננו יכולים לשלול או לאשר.

אידה פינק ודן צלקה - טרגדיות בקופסה

גרם הגורל שקראתי בסמיכות זמנים את "ספר האלף-בית" של דן צלקה, ואת אוסף סיפוריה של אידה פינק (אידה פינק, כל הסיפורים, עם עובד), ובין לבין נכחתי בערב עם אידה פינק שבו תיאר דן צלקה את קירבת נפשו לסופרת, שעקב כתיבתה בשפה הפולנית וסגנונה המיוחד איחר הקהל הישראלי להתוודע אליה, ומחמת צירוף מקרים זה הייתי אנוסה להרהר בקווים המחברים שבין שני סופרים ייחודיים אלה, ששניהם צמחו בשפה הפולנית, שניהם נמלטו מידי הנאצים – דן צלקה נמלט עם הוריו כילד לברית המועצות, שם הגיעו לבסוף לקזחסטאן, וממנה שבו לאחר המלחמה לפולין, משם עלה לישראל בצעירותו ואימץ את השפה העברית כשפת כתיבתו, ועם זאת נותר תמיד מחלקה לעצמו בספרות העברית. אידה פינק נמלטה מן הנאצים בעור שיניה ושבה לפולין, שם החלה לכתוב את סיפוריה, שמלחמת העולם השנייה והשואה עומדות במרכזם, וכתיבתה אף היא הינה מחלקה לעצמה. כפי שציין דוד ויינפלד באותו ערב וגם באחרית דבר לאוסף הסיפורים, כתיבתה של אידה פינק ייחודית גם לספרות הפולנית. לא הספרות הפולנית ולא הספרות העברית מעניקות לנו מפתח לכתיבתם של צלקה ופינק, שחלק מקסמה הגדול הוא תחושת המיסתורין המתמדת, המגלה טפח ומסתירה טפחיים.

ויינפלד רואה את כתיבתה של פינק כשייכת למסורת הסיפור הקצר הבינלאומי. ואכן, סופם העצוב-מפתיע של כמה מסיפוריה, שהמפתיע בהם אינו רק המתרחש אלא מה שמתגלה על נפש האדם, והדרמה אינה רק הצלתם או תפיסתם של היהודים, אלא מה שקורה בינם לבין מציליהם או מסגיריהם, מזכיר לעתים את סיפוריהם של או הנרי וסומרסט מוהם, שעניינם הוא בראש ובראשונה מורכבותה והפכפכותה של נפש האדם, שלעולם אין לצפות את התנהגותה מראש. באותו ערב התייחסו הדוברים והקהל רק לסיפוריה הקצרים של אידה פינק, והיא העירה, באי נוחות מסוימת, אם אינני טועה, כי כתבה גם רומן ארוך.

ואכן רומן נפלא זה, "נלך בלילות נישן בימים" (ספריית פועלים), הנקרא בנשימה עצורה, מגולל את סיפור הימלטותן האמיתי של אידה פינק ואחותה מפולין, שם פעלה מכונת ההשמדה הנאצית במלוא עוזה, דוקא לגרמניה, בזהות בדויה של פולניות היוצאות לעבודה במפעלים בגרמניה, שם התגלתה זהותן כיהודיות שוב ושוב ואילצה אותן להמשיך ולהימלט שוב ושוב, עד סופה של המלחמה, כאשר רק כחוט השערה מפריד בין חיים שבריריים למות בטוח. מה שהיכה בי כאגרוף שוב ושוב בספר הזה היא לא רק אימת המות המתמדת שמצויה ברבים מספריהם של ניצולי השואה, אלא נוכחותם המתמדת של סרסוריה – המלשינים. בשום ספר אחר שעסק בשואה לא הפכתי מודעת כל כך לריבוי המלשינים שלמען בצע כסף, טובות הנאה או רשעות לשמה חשפו את היהודים והסגירום לידי רוצחיהם, לשפלותו של האדם שאינו רוצח במו ידיו אך מסרסר את הרצח, ורודף את היהודי ביעילות שלעתים היתה גדולה יותר, מיעילותם של הרוצחים עצמם. דמות היהודי כעכבר נרדף עולה מעצמה מן הספר הזה שדוקא אין בו רחמים עצמיים, אלא מין חיוניות גדולה וזורמת, אפילו שמחת חיים, כאשר הבריחה המסוכנת כל כך הופכת לעתים למין טיול, הרפתקה שלכאורה אין מסתכנים בה יותר מאשר בשחיקת הנעליים, ורק הקורא שיודע את הרקע לסיפור מלא החיים הזה, נבעת מן האימה האורבת. 

אבל סיפור ההימלטות הזה הוא דרמה שסופה טוב, סיפור של תושיה והצלה, לא טרגדיה, שקריאתו מסתיימת בתחושת הקלה ואפילו שמחה על הסוף הטוב. לא כך בסיפורים הקצרים. אלה, גם כאשר הם מסתיימים בטוב, משוך עליהם דוק של עצב. ההצלה ממות מלווה בתחושת גודל האסון שאין לו מרפא, ושאלת הגורל היהודי שאין ממנו מפלט מרחפת מעל כל העת.

בנקודה זו בדיוק עוזבים כמדומני רבים מסיפוריה של אידה פינק את מסורת הסיפור הקצר, הסיפור הקצר שהכל בו פתוח ובלתי צפוי, שלא במקרה התפתח כל כך בתרבות האנגלו-סקסית האופטימית, ומתחברים, למרות תמציותם, אל מהותה של הטרגדיה היוונית: זו שגיבוריה אנוסים להביא על עצמם את הטרגדיה שהגורל הועיד להם מראש, זו שלגיבוריה אין מפלט מן הגורל משום שאין להם מפלט מעצמם. אולי הנורא שבסיפורים הוא סיפורה של הדודה יוליה שאיבדה את שני בניה ולבסוף את בעלה ובתה המאומצת. הטרגדיה נפרשת בכמה סיפורים, שהעורך העדיף שלא לצרפם יחדיו, כאילו סירב ליצור באמצעות העריכה את החיבור בין הסיפורים, שאידה פינק לא חיברה ביניהם בכתיבתה. בנה הבכור של יוליה מביא על עצמו את מותו, כשהוא יוצא מן המחבוא הבטוח יחסית ומצטרף מרצונו אל היהודים המובלים להשמדה, ויוליה, מרוב רצונה להציל את בנה הנותר, מביאה עליו כליה, כאשר היא משלחת אותו, בתקוה למלטו ממות, ישר אל זרועות הרוצחים.  

הטרגדיה של יוליה, שכנגדה, כמבקש להבליט את תהפוכות הגורל, מובא סיפורו של הניו, שנשלח לסיביר וכך ניצל מידי הנאצים, מובאת בתמצית הקיצור, ובכל זאת היא מספרת סיפור גדול ושלם, כמו סליל ארוך של סרט שהתכנס לתוך קופסה. טרגדיה בקופסה. הקיצור, התמציתיות, ההימנעות מפירוט יתר סוללים לסופרת דרך ביטוי בין הכאב הגדול שמכריח לספר לבין הכאב הגדול מדי שעלול לשתק את כוח הדיבור.

גם בספרו של צלקה הקטעים הקצרים אינם בהכרח סיפורים קטנים. כמה מהם אף הם טרגדיות בקופסה. יסוד ההפתעה אצל אידה פינק, השמור לרוב לסיומו של הסיפור, קיים אצל צלקה כבר בפתיחותיהם של הסיפורים. ה"ערכים" כביכול שבחר צלקה לאנציקלופדיה האוטוביוגרפית שלו מכסים תמיד יותר משהם מגלים, כך שעצם הגילוי מה מסתתר מאחורי הערך כבר מפתיע, לעתים קרובות משעשע ולעתים מזעזע, כמו פתיחה בזו אחר זו של קופסאות סגורות שמראן החיצוני אינו מגלה מאומה על תוכנן.

כך, מאחורי שמה הלא נודע של העיירה הקטנה שבה נולד אביו של צלקה, מסתתרת טרגדיה משפחתית נוראה שהטילה את צלה על שלושה דורות, והיא נשזרת בסיפור מלחמות העולם ונקשרת אל הטרגדיה היהודית הגדולה. בטרגדיה הזו טמון אולי גם סיפור הצלתם של צלקה והוריו, שכן דומה שצלקה רומז לכך, אם כי אינו אומר זאת במפורש, כי מודעותו של אביו לנוראות הגורל היהודי, בפרט בפרוץ מלחמות, היא זו שהניעה אותו, למהר ולהימלט מידי הנאצים. אך גם לאחר שהסתיימה המלחמה והוא קיוה למצוא מנוח, המשיך הגורל היהודי לרדוף אותו.

והנה הטרגדיה הזו אינה שונה לכאורה משאר הקטעים בספר, אבל דומה היה בעיני שהיא שואבת אליה את כל הסיפורים כאבן רבת משקל שבכוחה להפך את העגלה הנושאת אותה על פניה. כאילו נוצרו כל הקטעים הסדורים שבספר כדי לספר את סיפורה של הטרגדיה הזו, ולו בכמה דפים.

מדוע לא הקדיש צלקה רומן גדול לסיפור המשפחתי? מדוע לא כתבה אידה פינק אפוס גדול על הדודה יוליה? לא קשה לשער שהכאב גדול מדי, אינו מאפשר לשקוע בסיפור ימים רבים. כמו כמוסה מרוכזת מגולגלות איפוא הטרגדיות המשפחתיות בקופסאות סגורות, ספונות בעלייה כלשהי של הנפש, ואנו כקוראים רשאים להציץ בהן בזהירות, להתבונן מעט, לבלוע את השאלות המתעוררות, להשלים את הסיפור בדימיוננו, כמידת יכולתנו. דן צלקה ואידה פינק, שני סופרים של טרגדיות בקופסה. בערבו של היום שבו כתבתי את הדברים הנ"ל לפני שנים נודע לי שדן צלקה נפטר. כעת גם אידה פינק כבר איננה איתנו.