חרקים ושאר מכות מצרים

סיפור מכות מצרים דומה במיוחד לסיפורי כישוף, ואכן הוא מתנהל כמאבק בין משה ואהרן לבין חרטומי מצרים, שבתרגומים הנוצריים מכונים "מכשפים" (malefici בוולגטה, Zauberer בתרגום לותר). כשמגיעים למכת השחין, נוטשים החרטומים את המאבק: "ולא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה מפני השחין, כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים." וכידוע המכות נמשכות, והעימות הוא בין פרעה למשה, הנשלח אליו מאת אלהי העברים.

בעצם מתחיל המאבק בין משה ואהרן לחרטומים עוד לפני עשר המכות, כאשר הם מגיעים לראשונה אל פרעה, ומטה אהרן הופך לתנין (או לנחש, ראו על כך ברשימתי "תנין, לויתן, נחש, דרקון"). מיד משליכים גם החרטומים את מטותיהם שהופכים לתנינים, אבל התנין ממטה אהרן בולע את התנינים האחרים. מכות הדם, הצפרדע והכינים הן המשך למאבק כישוף זה: גם כאן החרטומים הופכים גם הם את המים לדם, ומעלים צפרדעים על הארץ, אבל אין הם יודעים להפוך את הדם חזרה למים, לסלק את הצפרדעים, ולגבי הכינים נאמר לנו במפורש: "ויעשו כן החרטומים בל[ה]טיהם להוציא את הכנים ולא יכלו ותהי הכִּנָּם באדם ובבהמה." בוולגטה, התרגום הלטיני המקודש שהתקין הירונימוס מן העברית, מתורגמים הכינים כCinifes-, מלה שדומה בצלילה למלה "כינים", אבל משמעותה בלטינית יתושים ולא כינים. מעניין מה היו הכינים המקוריות, האם מדובר באותו חרק שכיום אנו מכנים כינה, או שכמו במקרה של "לויתן", שעל פי תרגום לותר שתירגם לויתן ל-Wahlfisch, קיבל הלויתן בעברית המודרנית את המשמעות של היונק הימי הגדול, אולי כך גם במקרה הכינים, שמכיוון שלותר תירגם   Laeuse שמזהה את הכינים עם החיה שכיום אנו מכנים כך, הפכו גם כיני מצרים למה שאנו מכנים כך כיום, ואולי בעצם היו במקור יתושים? ומהו בכלל הערוב, המכה הרביעית? במדרש רבא נחלקו החכמים בפירוש המושג: "אמר רבי שמעון בן לקיש: אמר להם הקב"ה: אתם עשיתם המונים המונים על בני, אף אני אעשה עליכם עוף השמים וחיות הארץ המונים המונים, שנאמר הנני משליח בך את הערוב, חיות ועופות מעורבבין..." ואלו רב אמי הציע: "למה הביא עליהם ערוב? לפי שהיו אומרים לישראל, צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים, כדי להיות מצירים בהם, לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות". ואלו "רבי נחמיה אמר מיני צרעין ויתושים." ואכן הירונימוס מתרגם "ערוב" כ-musca gravissima, כלומר "זבובים אדירים", ולותר, ככל הנראה בהשראת הוולגטה, מתרגם Unziefer, צורה עתיקה של Ungeziefer, שם כולל לחרקים.

כשהדם והצפרדעים והכינים והערוב, יהיו אשר יהיו, וגם הדבר, מחלת חיות שאיננה ידועה לנו, אינם עוזרים, מגיע גם השחין, ששובר את חרטומי מצרים. אם הכינים נוצרות על פי התנ"ך מעפר הארץ, הרי השחין נוצר מפיח כבשן שמשה זורק השמימה, "והיה על האדם ועל הבהמה לשחין פורח אבעבועות". הירונימוס תירגם "פצעי שלפוחיות נפוחים", ולותר תירגם "אבעבועות שחורות", אותה מחלה נוראה שהתפרצותה במאה הארבע-עשרה הרגה שליש מאוכלוסיית אירופה, ובימיו של לותר היתה כה נוכחת בזיכרון. והרי כך רואה כל אחד ואחד את עצמו כאילו יצא ממצרים – בכך שהוא מטמיע בהבנת מסתורי הטקסט המקראי את יגונות זמנו שלו.

אלזה לסקר-שילר / פרעה ויוסף

פַּרְעֹה וְיוֹסֵף

פַּרְעֹה מְגָרֵשׁ אֶת נְשׁוֹתָיו הַפּוֹרְחוֹת

שֶׁרֵיחָן כְּגַנּוֹ שֶׁל אָמוֹן.

רֹאשׁ הַמֶּלֶךְ שֶׁלוֹ נָח עַל כְּתֵפִי,

שֶׁשּׁוֹפַעַת נִיחוֹחַ דָּגָן.

פַּרְעֹה הוּא מִזָּהָב.

עֵינָיו הוֹלְכוֹת וְשָׁבוֹת

כְּגַלֵי יְאוֹר נוֹצְצִים.

אֲבָל לִבּוֹ מֻנָּח בְּדָמִי.

עֲשָׂרָה זְאֵבִים בָּאוּ לַשֹּׁקֶת שֶׁלִּי.

תָּמִיד חוֹשֵׁב פַּרְעֹה עַל אֶחַי

שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתִי לַבּוֹר.

בִּשְּׁנָתוֹ נִהְיוֹת זְרוֹעוֹתָיו עַמּוּדִים

וּמְאַיְּמוֹת.

אֲבָל לִבּוֹ הַחוֹלֵם

הוֹמֶה עַל אַדְמָתִי.

מִשָּׁם מְשׁוֹרְרוֹת שִׂפְתּוֹתַי

מְתִיקוּיוֹת גְּדוֹלוֹת

בִּדְּגַן שַׁחַרֵנוּ.

שיר נועז זה של אלזה לסקר-שילר מתכתב עם הציורים שבהם ציירה את עצמה בדמות "יוסף נסיך תבאי" – תבאי היא נֹא אָמוֹן המקראית, על שם האל אמון המופיע גם הוא בשיר. יחסי יוסף ופרעה בשיר הם יחסים ארוטיים: פרעה מסלק את נשותיו המרהיבות למען יוסף, והמשוררת עצמה בתפקיד יוסף, שהוא ספק זכר ספק נקבה, או שניהם כאחד, מאוהבת בפרעה "שהוא מזהב", כפי שהיא מרבה לתאר את אהוביה בצבעי זהב, והשיר גדוש דימויים ארוטיים. אלזה לסקר-שילר נמשכה תמיד לדמותו של יוסף, בדידותו של הנבחר היתה קרובה ללבה, היוהרה של הבן האהוב המתייהר על אחיו נתפשה אצלה כיוהרה טראגית, דומה ליוהרת האמן היוצר, שאף הוא חולם אלומות וכוכבים. להלן תרגום שיר נוסף שלה על יוסף שמתאר את מכירתו לישמעאלים, שאף בו היא מזדהה עם הנער המושלך לבור ונמכר כסחורה:   

יוֹסֵף

הָרוּחוֹת עוֹד שִׂחֲקוּ יְגֵעוֹת בַּדְּקָלִים

כֹּה חָשׁוּךְ הָיָה הַמִּדְבָּר כְּבָר בַּצָּהֳרַיִם

וְיּוֹסֵף לֹא רָאָה אֶת הַמַּלְאָךְ שֶׁבֵּרְכוֹ מִן הַשָּׁמַיִם

וּבָכָה, כִּי נִחַם עַל אַהֲבַת אָבִיו בֵּינְתַיִם,

וּבְכָל זֹאת חִפֵּשׂ אַחַר אֱגוֹזֵי לִבּוֹ בֵּין הַצְּלָלִים.

שָׁבָה לְמִזְרַח הָאֵל אֹרְחַת אֶחָיו הַצִּבְעוֹנִית

וּכְבָר הִתְחָרְטָה עַל פִּשְׁעָה הַמְּרֻשָּׁע

וְעַל דֶּרֶךְ הָחוֹל נָפַל הַכֶּסֶף הַנִּפְשָׁע

אֲבָל הַגְּבָרִים הַזָּרִים כָּבְלוּ אֶת בֵּן יַעֲקֹב כְּבִילָה קָשָׁה

עַד שֶׁהַבַּרְזֵל אִיֵּם אֶת עוֹרוֹ לְהַחְלִיד.

יַעֲקֹב דִּבֵּר כֹּה תְּכוּפוֹת אֶל הָאֵל בְּשֶׁצֶף,

הָיוּ לָהֶם זְקָנִים דּוֹמִים, מֵחֲלֵב אָתוֹן הַקֶּצֶף,

וְיוֹסֵף הֶאֱמִין שֶׁאָבִיו מַבִּיט מִן הָעֲנָנִים אֵלָיו,

מֵעַל פִּסְגָּה קְדוֹשָׁה הוּא דָּלַק בְּעִקְבוֹתָיו בְּרֶצֶף,

עַד שֶׁנִּרְדָּם אוֹבֵד-עֵצוֹת תַּחַת כּוֹכָב.

הַקּוֹנִים שָׁמְעוּ אֶת הַנַּעַר מִן הַבּוֹר    

אֶת תְּפִלַּת אָבִיו שְׂעָרוֹ נָשַׁם

הֵם כָּבְלוּ אֶת הַסְּחוֹרָה אֲצִילַת הַדָּם

וְנִדְחֲקוּ לָשֵׂאת אֶת נְבִיא כְּנַעַן עִמָּם

הַגְּמָלִים שָׁעֲטוּ דֶּרֶךְ הָחוֹל וְלֹא פָּנוּ אָחוֹר.

מִצְרַיִם זָהֳרָה חֲגִיגִית בְּצִבְעֵי כְּתֹנֶּת זְהֻבִים

כִּי הַבָּצִיר חָל בְּאוֹתָה שָׁנָה בְּיוֹם הַהַכְתָּרָה

סוֹפְסוֹף קָרְבָה הָאֹרְחָה אֶל הַמַּטָּרָה

הֵם נָשְׂאוּ אֶת יוֹסֵף אֶל בֵּית פּוֹטִיפַר הַיְּאֹרָה

בַּחֲלוֹמוֹתָיו תְּלוּיִים אֲלֻמּוֹת וְכוֹכָבִים.

שעת התה של סבתא

מריה תֵּרֵסָה המכונה תרה, ואליסיה ואנחליקה וחִימֶנָה וחֵמָה הן חברות מבית הספר התיכון בסנטיאגו שבו למדו לפני ששים שנה, ומאז התיכון הן נפגשות פעם בחודש אצל אחת מהן לתה של מנחה. פעם הן היו יותר, אבל כמה מהחברות כבר הלכו לעולמן. המפגשים שלהן מתוכננים בקפידה: השולחן עמוס בכל טוב, כריכים ועוגות ועוגיות, בקנקן התה הרותח נפתחים פרחי רוזמרין, והכיבוד מוגש בכלי חרסינה מעוטרים. הן מגיעות למיפגש לבושות בקפידה, שערן עשוי ושפתותיהן משוחות. הפנים שלהן חרושי קמטים, אבל הן משתדלות להיראות במיטבן. קל לראות שהן נשים אמידות, שתיים מהן נישאו לאנשי צבא. הן קתוליות אדוקות, ובבית הספר התיכון שבו הכירו לימדו נזירות והיתה משמעת נוקשה. חינכו אותן להינשא בבתוליהן ובהקדם, לא עודדו אותן להמשיך בלימודיהן אחרי התיכון. הן היו רעיות ואמהות, ואת חייהן עיצבו הנישואים, או היעדרם: חמה לא נישאה מעולם, והיא שונאת שהן מדברות על נישואים ואהבה. לאנחליקה היה בעל בוגדני שמירר את חייה, אבל כעת הוא קשיש חסר אונים שהיא מטפלת בו, גם פפה, בעלה של חימנה, היה אדם קשה, וחימנה איננה מצטערת ביותר שהיא אלמנה. תרה לעומתן מדברת על בעלה המת כמו נערה מאוהבת, אבל אליסיה מטיחה בה שהיא עושה לו אידיאליזציה, שהוא היה מאד נוקשה, ותרה אכן מספרת שלא רצה שתמשיך בלימודיה ולא אהב שהלכה ללמד שיעורי דת בבית ספר. אבל תרה אוהבת רומנטיקה. היא אוהבת לראות סרטי אהבה, היא שרה להיטים רומנטיים ישנים, היא חיה כל העת את האהבה הגדולה של חייה, ואולי גם בורחת לחלומות מן הצער הגדול שלה: בתה פרנסיסקה הלוקה בתסמונת דאון, שהיא דואגת מאד מה יקרה איתה לאחר מותה. פרנסיסקה מתלוה לתרה למיפגשים, ומנגנת בחלילית, וכל הנשים מריעות לה, ואז היא מאושרת. אבל כשהיא מנגנת פניהן מלאות צער ורחמים.

מייטה אלברדי, שביימה את הסרט על סבתה וחברותיה, אמרה שהשתיקות במיפגשים היו חשובות לפעמים יותר מהדיבורים. הסיפורים חזרו על עצמם: זיכרונות נעורים, אהבה, נישואים, מחלות, מות.  בסרט אין דיבורים על פוליטיקה, לא בהווה ולא בעבר. בין המבקרים היה מי שתהה מה עשו בעליהן של הנשים, בפרט אנשי הצבא שביניהם, בפרט בימי הדיקטטורה האכזרית בצ'ילה. אבל שיחותיהן של הנשים נגעו אך ורק לעניינים אישיים, לכל היותר נזכרו בלהיט ישן ונהנו לשיר אותו. כולן נשים לבנות, ולכולן משרתות פרואניות ממוצא אינדיאני. הן מדברות למשרתות בנינוחות, בנועם. נזהרות בלשונן. כשאנחליקה מתחילה לדבר על ניצול מיני של משרתות, נכנסת המשרתת הפרואנית לחדר והיא משתתקת נבוכה. נימוסים טובים הכרחיים, גם אם השיחה לובשת לעתים אופי נועז, חסר רחמים.

במיפגש האחרון תרה אומרת שבזמן טיפולי הדיאליזה הארוכים היא חושבת על המיפגשים עם החברות, וזה מעודד אותה. במשך חמש השנים שהסרט מתאר בריאותה של תרה מידרדרת, והדבר ניכר בה. העליזות שאיפיינה אותה בתחילה הולכת ונעלמת. ובכל זאת הסרט הזה מחמם את הלב הרבה יותר משהוא עצוב.

קשה שלא לחשוב איך אפשר לשמור על יציבות כזו, קביעות כזו בחיים, להיפגש מדי חודש במשך למעלה מששים שנה. אי אפשר שלא לקנא בידידות הזאת בין הנשים, שתומכות זו בזו לעת זיקנה, אחרי חיים שלמים שחיו יחד. היכן בחיים של ימינו יכולים אנשים להיפגש מדי חודש במשך ששים שנה מאז התיכון ולא להחמיץ אף מיפגש? האם צ'ילה הזו בדרום-אמריקה התקיימה מחוץ לזמן, או שהנשים האלה חיו וחיות באיזו מין בועה? או שגורל היהודים במאה העשרים הוא זה שהפך סיפור כזה לבלתי אפשרי לאלה שנולדו בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה? אני חושבת על הסרט הנפלא "מועדון בית הקברות", אבל הסיפורים בו הם סיפורי שואה והגירה. האם היותו של "שעת התה" כל כך בלתי אפשרי, רחוק מכל מה שביכולתי לדמיין, הופך את הסרט הזה לכה קסום בעיני?

או שאלה דמויות הנשים שנכנסות אל הלב, הנינוחות והכנות שבה הן מדברות, הלגלוג הקל שאיננו פוגע באמת, ההקשבה הסבלנית זו לזו, וזה שהן אוכלות. בפה מלא, כמה קשה לכנס חבורת נשים סביב שולחן עמוס מטעמים, ולראות אותן באמת אוכלות, מחסלות כריכים גדושים ועוגות קרם ענקיות. כמה נעים להביט בנשים אוכלות בהנאה, מבלי לטעון שהן בדיאטה, שכבר אכלו בבית והן לא יכולות להכניס פירור, מבלי לבקש פרוסה קטנטנה ולהחזיר חלק ממנה. כמה שנאתי את ההצגות האלה, שהוציאו לי את החשק לארח חברות. האם גם אלו נימוסי שולחן טובים שנלמדו כמו התפילות והברכות, שעיקרם מה שרציתי תמיד לומר לחברותי: דיאטה תעשו בבית, כשאתן מוזמנות למסיבה, תאכלו בשמחה ואל תעשו הצגות ותתעללו במארחת, שטרחה על הכיבוד שעות.

ואולי רק הנשים האלה, שמאז ילדותן הוטלו עליהן כל כך הרבה איסורים ומגבלות, יודעות להעריך את החירות להינות מאוכל טוב ומשיחה עם חברות? אולי ההתבוננות בנשים הזקנות האלה, שנאמנות כל כך לחברות נעוריהן, משום שרק בנעוריהן במנזר הנוקשה יכלו להכיר חברות, לא הותר להן ללמוד במכללה או באוניברסיטה, ומיד לאחר בית הספר הן נכלאו בנישואים, טובים יותר או פחות, ורק בסתיו חייהן הן סופסוף חופשיות, ויודעות להוקיר את החופש המוגבל הזה שסופו במחלה ומות, אולי ההתבוננות בהן מזכירה לנו בצער כמה מוגבלות וכלואות הנשים בעולמנו החופשי כביכול, כשאינן מעזות אפילו לאכול פרוסת עוגה ברשות הרבים? כולם היו תמימי דעים ש"שעת התה" הוא סרט על ידידות, והוא אכן כזה, אבל מעבר לכך הוא גם סרט על מתחם מוגן שנשים יוצרות לעצמן כדי לחוות מידה קטנה של חירות שדרושה כדי למלא את הריאות באוויר ולהמשיך לחיות.

אל תחמיצו את "שעת התה" כשיוקרן שוב בערוץ 8, אמנם בגירסה מקוצרת של 55 דקות – הסרט המלא נמשך שבעים דקות, והלואי שגם יוקרן במלואו, כי בסרט שכל דקה בו יקרה ללב, קיצוץ של רבע שעה הוא קיצוץ נורא. אל תחמיצו את הסרט הזה ואת הנשים האלה שחיות את החיים במלואם כל עוד אפשר לחיות אותם, ואינן מבזבזות דקה על העמדת פנים תפלה, כי כשמאמצים בשתי ידיים את החיים שמוצעים לך, הרבה יותר קל להשלים עם המות הבלתי נמנע.           

מתוך הסרט

רחבעם זאבי, הפשע, הטרנספר והימין

רק חלק מהדברים ששמעתי בתחקיר "עובדה" על רחבעם זאבי היו לי חדשים. חלק גדול מהדברים אני זוכרת בזמן אמיתי: את שיחת הטלפון בין זאבי לבין טוביה אושרי ואהרוני המכונה "גומאדי", שבה התבקש לבוא לסייע לרוצחים שזה עתה רצחו שני בני אדם, ואמר שאם צריך יבוא. זו איננה רכילות, כפי שטוענים מגיניו של זאבי, אלא הקלטת משטרה שעקבה לא אחרי זאבי אלא אחרי שני הרוצחים, וכך הקליטה את השיחה עם זאבי, שהתפרסמה בכל כלי התקשורת. לא היו למשטרה הוכחות שזאבי אכן נפגש איתם וסייע להם, ולכן לא הועמד לדין בסופו של דבר. אבל העננה מעל ראשו של זאבי וקשריו עם העולם התחתון מעולם לא הוסרה. והיה כמובן הפיצוץ בדירתה של העיתונאית סילבי קשת, שגם הוא לא פוענח בזמן אמיתי. רק שנים רבות אחר כך, כשכבר לא פחדו להיענש, סיפרו אושרי ואהרוני שזאבי אכן סייע להם לאחר שביצעו את הרצח הכפול, ושאת הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת ביצעו אנשיהם בהוראתם, לאחר שזאבי ביקש מהם "לטפל" בקשת, שכתבה על עלילותיו בטורה בעיתון הארץ, תחת הכותרת "החנרל המקסיקני קסטנייטאס". סילבי קשת לא פירשה בשמו של זאבי, אבל כל המדינה ידעה למי הכוונה. כולם ידעו. כולם ידעו ודיברו על משה דיין ועל רחבעם זאבי, שהיו חברים, והיו מעל החוק. איש לא העז להעמיד אותם במקומם, כל שכן להעמיד אותם לדין. הקלטת המשטרה, שאישרה את השמועות שרווחו עוד קודם לכן על קשריו של זאבי עם העולם התחתון, לא עודדו אנשים להתלונן או להתעמת. גם לא הפיצוץ בדירתה של סילבי קשת. השיח המפוחד על התנהגותם של משה דיין ורחבעם זאבי לא היה רכילות וגם לא ביוש וגם היום איננו כזה. זהו שיח על התנהגות נפשעת שלא סוכלה ולא נענשה בגלל מעמד וקשרים. ברוסיה מדברים כך היום על פוטין ומקורביו, ומדי פעם מוצאים גוויות של אנשים שפתחו את הפה. במקרה של סילבי קשת זה לא היה רחוק מזה. למען האמת השיח הציבורי מאז שידור הכתבה מרתיח אותי בעליבותו ובפחדנותו. גם דיין וגם זאבי מתים מזמן. זאבי אכן נרצח על ידי מחבלים. זה לא הופך איש מהם לקדוש. מדובר באנשים שהיו במרכז הזירה הציבורית וההיסטוריה של מדינת ישראל. אי אפשר להתייחס אליהם כמו לאזרחים רגילים שזכאים להישכח. הם מעולם לא היו אזרחים רגילים, ואילו היו אזרחים רגילים, היו מגיעים לכלא ולא לממשלה. כמובן שאילו היו אזרחים רגילים, לא היו חולמים להרשות לעצמם להתנהג כפי שהתנהגו.

גם למשה דיין וגם לרחבעם זאבי יש עדיין הרבה מאד כוח, שנים רבות אחרי מותם, ויש להם מגינים שמרוב מאמץ להגן רק חושפים את מידת הסיאוב. "מה הוא היה צריך לעשות?" אמרה בתו של זאבי, "רות דיין אמרה לו בוא תיקח את האריה, זה הסמל של הפיקוד שלך". שהרי מה יותר נורמלי לאלוף פיקוד מלהחזיק אריה ולביאה בכלוב במטה הפיקוד שלו, ולשחרר אותם כשבאים אורחים כדי להפחידם עד מות? מאין בכלל הגיעו חיות הבר האלה לידי משה דיין? מגן חיות בשטחים הכבושים? ממתי רשאים אזרחים או אנשי צבא להחזיק בחיות טרף ולתת אותן במתנה, כאילו מדובר בחתולים? כל מה שנוגע להתנהגותם של אנשי צבא ושרים, גנרלים בפועל ולשעבר, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא נושא שחייבים לעסוק בו, כי למעשי ההפקרות שהירשו לעצמם אנשי הצבא המהוללים היו תוצאות שנותנות את אותותיהן עד ימינו אלה. בניגוד למה שמרבים לטעון, אווירת ההפקרות ופריעת החוק בשטחים איננה התדרדרות מאוחרת, והיא לא החלה עם מתנחלי גוש אמונים, אלא תוך כדי המלחמה ובסמוך אליה. ההפקרות והגזל התחילו מיד ומעולם לא חדלו. ההתחלה היתה סימן לבאות. משה דיין ורחבעם זאבי היו מסמלי המלחמה ההיא, וממעצבי אופיה של מדינתנו אז ומאז. זה היה סוד כוחם וזה היה שורש הרע. הסיפור של דן חמיצר על גופת המחבל שהוטסה מעל כפרים ערביים, הסיפור של רפי איתן על רצח שבויים, הסיפור של איתן הבר על הצמדת אקדח טעון לרקתו וסיכון חייו, האיומים על עיתונאים, ההתנכלויות כלפיהם, סיכון חייהם, כל אלה הם חלק מתרבות הסיאוב שלאחר מלחמת ששת הימים, גם אם המקרה של רחבעם זאבי היה הקיצוני ביותר מביניהם. לא רק שמותר לדון בהם, חייבים לדון בהם.

בכל תפקיד שהתמנה אליו זאבי היו מחאות. כשהקים את מפלגתו שדגלה בטרנספר הוגשו עתירות לפסול אותו, אבל הוא הצליח לחמוק מפסילה בטענה שהוא דוגל בטרנספר בהסכמה. צר לי, אבל לעניות דעתי טרנספר בהסכמה הוא אוקסימורון. לא יכולתי שלא לחשוב על מושג ההסכמה אצל זאבי בהקשר של החיילות והנשים שפגע בהן, וגם על כך שמעתי הרבה מאד שנים לפני תחקיר עובדה. אם יש משהו שמרתיח אותי זאת האמירה שהכללים השתנו, כאילו בעבר אונס ומעשי מגונים היו מותרים. אבל על רחבעם זאבי פחדו להתלונן, מאותן סיבות שפחדו להתלונן על פשעיו האחרים. היו הרבה סיפורים גם על התעללות בחיילים וניצול של חיילים. שום דבר לא נבדק לעומק. מישהו תמיד דאג לשמור על רחבעם זאבי. היו לו המון חברים מהפלמ"ח. אפילו שולמית אלוני היתה חברה שלו, וסיפרה איך רצו להוציא יחד עיתון. מאיר כהנא היה זר ומוזר, עולה מארצות-הברית ואדם דתי עם מבטא זר ועולם מושגים זר לישראלים. רחבעם זאבי היה צבר ופלמ"חניק ואלוף ואיש ההתיישבות ואדם חילוני, בכל מובן אדם ללא אלהים. הוא היה משלנו, ושום פשע או מעשה מפלצתי לא מנע ממנו להגיע לצמרת הצבאית והמדינית.

ואז היה רצח רבין, ויום הזיכרון לרצח רבין, והשיח על מורשת רבין. הימין בלע ונחנק והתפלץ. רצח רחבעם זאבי נפל לידיהם כמציאה של ממש. לולא רצח רבין, זאבי היה זוכה לכל היותר לאיזו אזכרה צנועה, אבל זאבי נרצח בידי מחבלים חמש שנים לאחר רצח רבין, והימין בישראל לא יכול היה שלא להתנפל על ההזדמנות לסדר גם לעצמם קדוש מעונה. אמנם ההקבלה לא היתה מלאה. זאבי נרצח בידי ערבים, לא בידי יהודי מן השמאל, אבל בימין רגילים להאשים את השמאל, או ליתר דיוק את כל מי שמדבר על פשרה או יחס הוגן לערבים, במותם של יהודים מידי מחבלים ערבים, ככה שרצח זאבי היה טוב מספיק כדי להעניש את השמאל על יום הזיכרון לרצח רבין ועל העיסוק ברצח רבין, ועל רגשי האשמה המוצדקים שמעורר רצח רבין באנשי הימין, והאיש רחבעם זאבי, על קשריו המוכחים עם רוצחים מהעולם התחתון, על מעשי ההתעללות שלו באנשים והאימה שהטיל על אנשים, ועל המורשת הפוליטית שלו, הרעיון המפלצתי של טרנספר של תושבים ערבים, הועלה בעזרת תקציבי מדינה מופרכים של מיליונים לדרגת מקבילו של יצחק רבין מן הימין, ואותם חברי ליכוד שנתנו יד לחוק ההנצחה המביש שלו, רצים כעת להגן עליו בטענה של אחרי מות קדושים אמור, וכמובן גם על עצמם הם מגינים. אבל הבחירה ברחבעם זאבי כדמות להנצחה מעולם לא הוסיפה כבוד לימין, כי את האמת אי אפשר להסתיר לעד, וגם מיליונים רבים אינם מכסים על כל פשעים, והבחירה בזאבי כדמות להנצחה, וההגנה על הבחירה המעוותת הזו, רק חושפת את חרפתו של הימין.