לא לכבודה, או תורת החרדים

 

שירלי גל, כתבת הארץ, ביקרה בצ'ולנטיות של בני ברק, שם פגשה אברך שאמר לה שאיננו אוהב להביא את אשתו לצ'ולנטיה, כי באים לשם תלמידי ישיבה, ובכלל, הוא אמר, "בת מלך כְּבוֹדָה פנימה", והסביר שמקום האשה בבית. זוהי תורת החרדים, שהקשר בינה לבין מה שהחילוניים מכנים תורה מקרי בהחלט. הפסוק לקוח מפרק מ"ה בתהלים, פרק נורא למדי שהוא שיר תהילה למלך שהכניע את אויביו: "חציך שנונים, עמים תחתיך יפלו, בלב אויבי המלך." המלים "עמים תחתיך יפלו" הן מאמר מוסגר במשפט העיקרי "חציך שנונים בלב אויבי המלך." לא קשה להבין את התמונה שמצייר הפסוק. ומה שכרו של המלך שניצח בקרב? נשים כמובן, ולא נשים סתם, אלא בנות מלכים:

י בְּנוֹת מְלָכִים, בְּיִקְּרוֹתֶיךָ;    נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ, בְּכֶתֶם אוֹפִיר.
יא  שִׁמְעִי-בַת וּרְאִי, וְהַטִּי אָזְנֵךְ;    וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ, וּבֵית אָבִיךְ.
יב  וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ:    כִּי-הוּא אֲדֹנַיִךְ, וְהִשְׁתַּחֲוִי-לוֹ.
יג  וּבַת-צֹר:    בְּמִנְחָה, פָּנַיִךְ יְחַלּוּ--עֲשִׁירֵי עָם.
יד  כָּל-כְּבוּדָּה בַת-מֶלֶךְ פְּנִימָה;    מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ.
טו  לִרְקָמוֹת, תּוּבַל לַמֶּלֶךְ:    בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ, רֵעוֹתֶיהָ--מוּבָאוֹת לָךְ.
טז  תּוּבַלְנָה, בִּשְׂמָחֹת וָגִיל;    תְּבֹאֶינָה, בְּהֵיכַל מֶלֶךְ.

עיניכם הרואות שלא "כבוֹדה" בחולם נאמר כאן, אלא "כבוּדה" בשורוק, כלומר כל אשר היא נושאת עמה, מאחר שבת מלך היא, לבושה משובץ בזהב, ובגדיה יקרי הערך יובלו יחד עמה ועם נערותיה הבתולות אל ארמון המלך, שהרי הן שללו. הן תובלנה בשמחה וגיל – השמחה איננה שלהן כמובן אלא של המנצחים ששבו אותן ומובילים אותן למלך כשלל מלחמה. כעת הן רכוש המלך והוא אדונן. את עמן ואת אביהן עליהן לשכוח, כי לשבויות אין זכות לזהות, כפי שאין להן זכות לרצון משלהן. אפילו על גופן אין להן זכות. הוא רכושו של המלך שכבש והכניע את עמן וכעת יכבוש את גופן כפרס נצחון.

כמה רוע ואטימות צריך כדי לשבש כך דוקא את הפסוק הזה, העולץ על השפלתן של נשים שבויות מלחמה שאיבדו את חירותן ואיבדו כל זכות לכבוד אנושי, ולהציבו כמופת למה שמכונה אצל החרדים כבודן של נשים. כמה התחכמות נלוזה. איזה "לימוד תורה" יש כאן, ואיזה מוסר? כיד מתיישבים הדברים האלה, שמתארים ללא ספק מציאות שהיתה נכונה בעת כתיבתם ועדיין נכונה היום בלא מעט מקומות בעולם, כאשר בנות נאנסות על ידי טרוריסטים אלימים כאנשי דאעש ודומיהם, נישאות בכפייה, גם אם עודן קטינות, ויולדות את ילדי אויביהן. אבל אינך יכול כמעט לדבר עם חרדים מבלי שישמיעו את אמרת החכמה המשובשת הזו, כאילו באמת נכתבה ונאמרה כך "כל כבוֹדה בת מלך פנימה". והרי לכם תירוץ מושלם לכלוא את הנשים בביתן ולהדירן מן המרחב הציבורי. וגם היתר לאנוס שבויות מלחמה גויות, כפי שאמר רב מסוים ועורר סערה, והוא אכן הסתמך על הכתובים. לא בדיוק על התורה, אבל על הפרק הזה בתהלים שמתאר מציאות נוראה. זוהי התורה שלומדים החרדים: לא לימוד יש כאן אלא שינון עיוור, ולא מן התורה אלא מכל הבא ליד, ובלבד שתוכל לתמוך את דיעותיך החשוכות ביותר, את שנאת הנשים הדכאנית שלך, בפסוק משובש שהוצא מהקשרו וחוזרים ומדקלמים אותו ללא כל מחשבה ועיון, מבלי לשאול מה הוא אומר באמת, והאם ראוי לאדם מהוגן לצטט אותו כאסמכתא.

אין לימוד בשינון עיוור, ללא מחשבה, ללא הבחנה בין טוב לרע, ללא הקשר וללא רקע, ואין תורה בלי דרך ארץ, כלומר שצריך אדם שתהיה לו אמת-מידה מוסרית שבה ישקול את הנלמד ויבחר מה המצוי ומה הרצוי, מתי מורנו הכתוב דעת ומתי הוא משקף את עוולות העולם, מה לקחת אל לבנו ומה לדחות בשאט נפש. את תהלים מ"ה אין מלמדים בבתי הספר התיכוניים שבהם מלמדים פרקי תהלים. מחמת הבושה אין מלמדים אותו. והנה לקחו החרדים את האבן מאסו הבונים ועשאוה לראש פינה, ולא לכבוד הנשים, אלא לקלונן וחרפתן, ולא לכבוד הלומדים, אלא לקלונם וחרפתם.

ענני במרחב יה

בתחנת הרכבת מקבלים את פניי שלטים מכוערים: "תנו סְפֵּייס", וגם מחלון הרכבת אני רואה שלטים גדולים עם אותה הכתובת. טרחו לנקד כדי שנדע שצריך לתת space ולא spice, כי החיים שלנו מספיק מתובלים, ורק מקום אין לנו מספיק, חסר לנו מרחב נשימה. אף פעם לא שמעתי מישהו בישראל אומר תנו לי סְפֵּייס. רק בסרטים אמריקאיים אומרים give me space, והכוונה כלל איננה למרחב ממשי, אלא לתת חופש, לא להעיק. בארצות הברית יש קשר מאד הדוק בין חופש למרחבים, כי יש שם הרבה משניהם, ואנשים הגיעו לשם ממקומות שלחצו אותם, אז זה מאד באופי האמריקאי לחפש מרחב, שזה בעצם לחפש חופש. אבל ברכבת ישראל הכוונה, עד כמה שהבנתי מהאתר שלהם, שלא לתפוס יותר מדי מן המרחב הממשי, להשאיר מקום לזולת, בעצם לא לדחוף ולא להידחף. אז למה לא כתבו משהו פשוט וברור ובעברית תקנית כמו: נא לא לדחוף! או: הקהל מתבקש למען בטיחותו לא להצטופף בעלייה לרכבת! מה הטעם להשתמש כביכול בעגה אמריקאית שהיא לא עברית ולא אנגלית אלא מין יציר כלאיים שלא נעים לאוזן ולא נעים לעין ולא ממש ברור מה פירושו ולמי ומה הוא מכוון?

כמה רווח לי כשראיתי במנהרה שיורדת לעמק המצלבה ציור שבראשו היה כתוב "תנו מרחב". אמנם זה עדיין אמריקניזם, אבל לפחות הוא משתמש במלה העברית התנ"כית היפה מרחב, שגזורה כמובן מהשורש רָחָב, ומתכתבת עם השורש רָוַח, ופירושה מקום רחב, שטח רחב-ידיים. כך אנו למדים מאחד הפסוקים היפים ביותר בעיניי, תהלים קי"ח פסוק ה':

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ.

מֶרְחָב, מקום רחב, הוא איפוא היפוכו של מֵצַר, שהוא מקום צר, והוא גם ההיפך מצרה שצרה עלינו ומִצַּר ואויב שצרים עלינו, במרחב אנו חופשיים מִצַּר וממצור. ואין זה משנה מהיכן ובאיזה מצב קוראים אל האל, בתשובתו הוא מרחיב לנו ומוציאנו למרחב, כפי שנאמר בתהלים י"ח:

יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז וּמִשֹׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי: יְקַדְמוּנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְּהִי ה' לְמִשְׁעָן לִי וַיּוֹצִיאֵנִי לַמֶּרְחָב, יְחַלְצֵנִי כִּי חָפַץ בִּי.

אף כאן המרחב איננו רק מקום רחב אלא המקום בו רווח לנו מצרינו, מקום שאין אנו נרדפים בו.

וכך אף בתהלים ל"א פסוק ט:

וְלֹא הִסְגַרְתַּנִּי בְּיַד אוֹיֵב, הֶעֱמַדְתָּ בַּמֶּרְחָב רַגְלַי.

המרחב הוא איפוא לא רק מקום רחב, אלא המקום הבטוח מאויב, שמכונה בעברית גם צר, באשר הוא צר עלינו ומביא אותנו במצור, ומשם מחלצנו ה' ומוציאנו למרחב, ומעמיד במרחב רגלינו.

בתרגום הלטיני העתיק על פי תרגום השבעים תורגם פסוק כ' בתהלים קי"ח כך:

De tribulatione invocavi Dominum et exaudivit me in latitudinem Dominus

Tribulatio פירושו מצוקה, לחץ, דיכוי, כלומר קראתי לה' במצוקתי, וה' הוציאני, לא ענני אלא הוציאני, למרחב, או כפי שנכתב מילולית latitudo, שהוא רוחב, אבל לאו דוקא מקום רחב, משמעות זו נלמדת מן ההקשר. אבל המעבר היפה כל כך בעברית מן המצר הצר אל המרחב הרחב איננו מתבטא בתרגום הלטיני, גם לא בתרגומו של הירונימוס, שאף הוא השתמש במונח latitudo:

 

Cum tribularer invocavi Dominum et exaudivit me in latitudine Dominus

גם בתהלים י"ח פסוק כ' מתורגם מרחב במלה latitudo הן בתרגום הלטיני הישן והן בתרגומו של הירונימוס. רק בתהלים ל"א פסוק כ' מתרגם התרגום הלטיני הישן שעל פי תרגום השבעים:

Statuisti in loco spatioso pedes meos

כלומר העמדת רגלי במקום מרווח spatiosus, שנגזר מן המלה הלטינית spatium, שממנה שאובה המלה האנגלית space. אבל בתרגום המלך ג'ימס של התנ"ך אין מופיעה המלה space  כלל במשמעות של מרחב, ואיננה מופיעה כלל בתרגום ספר תהלים, אלא רק בספרים אחרים במשמעותה השנייה של המלה, של משך זמן. למשל בבראשית כ"ט פסוק י"ד, שבו נאמר:

וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן: אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתָּה, וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ חֹדֶשׁ יָמִים.

נכתב בתרגום המלך ג'ימס:

And Laban said to him: surely thou art my bone and my flesh, and he abode with him the space of a month.

[הכתיב השונה מהמקובל בימינו הוא הכתיב המקורי בתרגום המלך ג'ימס].

ואילו הפסוק "מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה", תורגם בתרגום המלך ג'ימס כך:

I called upon the Lord in distress, the Lord answered me, and set me in a large place.

תרגום מדויק, שמבקש להעביר גם את משמעות ההצלה מן המצר הנסתרת ב"ענני במרחב יה", אבל אין בו דבר מהיופי והפיוט שבפסוק תהלים המקורי:

מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָהּ, עָנָנִי בַּמֶּרְחָב יָהּ.

שימו לב לא רק למשחק המלים בין הצר והרחב, המיצר והמרחב, הקריאה והתשובה בפסוק הזה, אלא לצליל שם האל המקוצר ההופך לצעקה בסופה של כל פסוקית: קראתי יה, ענני יה. שם האל כזעקה מלב העולה מבור תחתיות השמיימה וחוזרת ויורדת ארצה. מן המיצר קראתי יה, ענני במרחב יה. שבי והצלה בפסוק אחד.

מרחב – מלה שמהדהדים בה הדי תפילות עתיקות. מלה שראוי לדבוק בה.

ויהי רצון שתיענה הקריאה וה' יחלץ מן המצר ויוציא למרחב.  

 הפיוט למלות המזמור בזמרתם היפה של גיא ורועי זוארץ

דבש

במזמור תהלים פ"א מופיעים יחדיו ראש השנה ודבש, האחד בתחילתו והשני בסופו:

א  לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית לְאָסָף.
ב  הַרְנִינוּ, לֵאלֹהִים עוּזֵּנוּ;    הָרִיעוּ, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ג  שְׂאוּ-זִמְרָה, וּתְנוּ-תֹף;    כִּנּוֹר נָעִים עִם-נָבֶל.
ד  תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר;    בַּכֵּסֶה, לְיוֹם חַגֵּנוּ.
ה  כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא;    מִשְׁפָּט, לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב.
ו  עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ--    בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם;
שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי    אֶשְׁמָע.
ז  הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ;    כַּפָּיו, מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה.
ח  בַּצָּרָה קָרָאתָ,    וָאֲחַלְּצֶךָּ:
אֶעֶנְךָ, בְּסֵתֶר רַעַם;    אֶבְחָנְךָ עַל-מֵי מְרִיבָה סֶלָה.
ט  שְׁמַע עַמִּי, וְאָעִידָה בָּךְ;    יִשְׂרָאֵל, אִם-תִּשְׁמַע-לִי.
י  לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר;    וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר.
יא  אָנֹכִי, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ    הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם;
הַרְחֶב-פִּיךָ,    וַאֲמַלְאֵהוּ.
יב  וְלֹא-שָׁמַע עַמִּי לְקוֹלִי;    וְיִשְׂרָאֵל, לֹא-אָבָה לִי.
יג  וָאֲשַׁלְּחֵהוּ, בִּשְׁרִירוּת לִבָּם;    יֵלְכוּ, בְּמוֹעֲצוֹתֵיהֶם.
יד  לוּ--עַמִּי, שֹׁמֵעַ לִי;    יִשְׂרָאֵל, בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ.
טו  כִּמְעַט, אוֹיְבֵיהֶם אַכְנִיעַ;    וְעַל צָרֵיהֶם, אָשִׁיב יָדִי.
טז  מְשַׂנְאֵי יְהוָה, יְכַחֲשׁוּ-לוֹ;    וִיהִי עִתָּם לְעוֹלָם.
יז  וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה;    וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.

תקעו בחודש שופר, בַּכֵּסֶה ליום חגנו, אומר פסוק ד, ובפסוק ב נאמר "הריעו לאלוהי יעקב", כנאמר בויקרא, כ"ג, פסוק כ"ד:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן,

זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ.

 

וגם בספר במדבר, כ"ט, פסוק א:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ, מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם.

והריעו בפסוק ב מקביל להַרְנִינוּ, מלשון רינה ושירה, ול"שאו זמרה". כיום אנו מזהים את התרועה עם התקיעה בשופר, אבל מן ההקבלות במזמור תהלים פ"א אפשר לשער שיום התרועה הוא יום שירה והודיה, ואולי בעבר היה כזה. משמעות התרועה בלשוננו כיום מבוססת על תיאור החרבת יריחו בספר יהושע פרק ה, פסוקים ה-ו:

וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים, לִפְנֵי הָאָרוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, תָּסֹבּוּ אֶת-הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים; וְהַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל, בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת-קוֹל הַשּׁוֹפָר, יָרִיעוּ כָל-הָעָם, תְּרוּעָה גְדוֹלָה; וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ...

ומכאן ברור שבין אם משמעות התרועה היא הרמת קול כפי שאנו מבינים היום ובין אם משמעותה שירה, בכל מקרה התרועה היא קולם של האנשים, ולא קול השופר. וכך עולה גם מן ההמשך בפסוק י:

וְאֶת-הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר, לֹא תָרִיעוּ וְלֹא-תַשְׁמִיעוּ אֶת-קוֹלְכֶם, וְלֹא-יֵצֵא מִפִּיכֶם, דָּבָר:  עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם, הָרִיעוּ--וַהֲרִיעֹתֶם.

שימוש הלשון המקובל עלינו "תרועת שופר" כאילו היתה התרועה קולו של השופר מקורה איפוא בטעות, בבלבול בין תקיעת השופר לתרועת העם.

ועוד יש להעיר על בַּכֵּסֶה שמקביל ל"באחד בחודש" הנזכר בתורה, ומקור המלה כמובן בהיות הירח מכוסה, בלתי נראה.

למרות הקשר החביב בפרק ז בין איזכור ראש השנה לאיזכור הדבש, בפסוקו האחרון, פסוק י"ז: וַיַּאֲכִילֵהוּ מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ 

נראה הפסוק האחרון תלוש מעט, כאילו נדבק לפרק בטעות. הוא כלל איננו מתחבר לפסוק הקודם לו.

נדמה לי שאכן חלה איזו טעות מעתיק שנשתרשה בפסוק הזה, כי הוא נראה הרבה יותר שייך לפסוק י"א. הנה אני מצרפת את שניהם, פסוקים י"א וי"ז יחדיו:

  אָנֹכִי, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם; הַרְחֶב-פִּיךָ, וַאֲמַלְאֵהוּ. וַיַּאֲכִילֵהוּ, מֵחֵלֶב חִטָּה; וּמִצּוּר, דְּבַשׁ אַשְׂבִּיעֶךָ.

נדמה לי שכך הפרק הגיוני יותר, וגם הדבש מתקרב כך יותר לעצם העניין, לנושא הפרק, נאמנות העם לה' והימנעות מעבודה זרה, תזכהו בהגנתו ובטיפולו המסור של ה', שמופיע כאן לא כבורא עולם אלא באסוציאציה לעשרת הדיברות:

"אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים".

ועניין זה מזכיר לי את דברי מרטין בובר מפי "היהודי" ב"גוג ומגוג" (הוצאת עם עובד, תשכ"ח, עמ' 93) החביבים עלי מאד, בפרק עשרים שכותרתו "אישור":

"הרי תמיד היו שואלים", אמר ר' בונם, מפני מה מתחילים עשרת הדיברות כך ולא במלים: "אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ".

"אילו היה כתוב כך", השיב "היהודי", היה האדם אומר: אמנם אדיר הוא אלהים, אבל הוא לא יתעסק בי ואין אני יכול לגשת אליו בענייני הפעוטים. לפיכך קורא אליו השם יתברך: "אני הוא אשר הוצאתיך מן הבוץ, בוא אלי בכל זמן והבא לפני את כל דאגותיך".

פרק פ"א בתהלים קרוב מאד בתוכנו ואפילו במטבעות הלשון שלו לשירת האזינו, ספר דברים פרק ל"ב:

כִּי חֵלֶק יְהוָה, עַמּוֹ:  יַעֲקֹב, חֶבֶל נַחֲלָתוֹ.  י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר,  וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן; 
יְסֹבְבֶנְהוּ, יְבוֹנְנֵהוּ  יִצְּרֶנְהוּ, כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ.  יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ, עַל-גּוֹזָלָיו יְרַחֵף;  יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל-אֶבְרָתוֹ. יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר.  יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;  וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים  בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.    טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט...

אם בתהלים פ"א, פסוק י, נאמר:

י  לֹא-יִהְיֶה בְךָ, אֵל זָר;    וְלֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל נֵכָר.

הרי בשירת האזינו נאמר:

יב יְהוָה, בָּדָד יַנְחֶנּוּ;  וְאֵין עִמּוֹ, אֵל נֵכָר. 

ואם יימנע העם מעבודה זרה וישמור נאמנות לאלוהיו הרי האל:

יג יַרְכִּבֵהוּ עַל-במותי (בָּמֳתֵי) אָרֶץ, וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי;  וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע,  וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן,  עִם-חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים  בְּנֵי-בָשָׁן וְעַתּוּדִים,  עִם-חֵלֶב, כִּלְיוֹת חִטָּה; וְדַם-עֵנָב, תִּשְׁתֶּה-חָמֶר.

וחיבור זה בשירת האזינו בין ההימנעות מעבודה זרה לאותו טיפול שיעניק האל לעמו בתמורה: "יניקהו דבש מסלע... עם חלב, כליות חטה" אכן מחזק את דעתי שפסוק י"ז בתהלים פ"א הוא בעצם המשכו של פסוק י"א, ואולי היה המשך ארוך יותר שמקביל לגמרי לפסוק בשירת האזינו, אבל הוא נשמט בטעות ההעתקה שהוציאה את הפסוק ממקומו הנכון וחיברה אותו שלא כהלכה, והוא שכרה של ההימנעות מעבודה זרה.

פסוק י"ד בשירת האזינו מאפשר לנו גם להבין את הביטוי המוזר "חֵלֶב חטה", שהרי החטה אין בה שומן, ובשירת האזינו אנו רואים שימוש מטפורי ב"חלב, כליות חטה" ללחם, כמו גם ב"דם ענב" ליין, באופן שמזכיר את הפולחן הנוצרי של בשרו ודמו של ישו שאולי שואב מפולחן יהודי קדום כלשהו, כפי שאפשר להסיק מן הפסוקים בשירת האזינו, שבהם נדמה הלחם לבשר והיין לדם.

ומכיוון שהזכרתי את שירת האזינו, אני רוצה להביא אמרה אחת שחביבה עלי מתוך מדרש רבה שלה:

האזינו השמיים והארץ: אדוננו רבנו יהושע דסיכנין: מכאן אתה למד שיש לשמיים פֶּה ולב ואוזן. פֶּה מנין? דכתיב "השמיים מספרים כבוד אל", ולב מנין? דכתיב "וההר בוער באש עד לב השמיים" ואוזן מגלן דכתיב "האזינו" [האזינו השמיים ואדברה].

דברים אלה של רבי יהושע מתקשרים יפה לדברי "היהודי" ב"גוג ומגוג".

שתזכו איפוא לשנה טובה ומאושרת ולעולם אל תהססו להטריד את הקדוש ברוך הוא בענייניכם הפעוטים, כי לשמיים יש פה ולב ואוזן והנה הם מאזינים.