בג"צ בן-גביר

 

את אופיו הפשיסטי המובהק של משטר נתניהו, שמתכחש לכל עיקרון דמוקרטי של מבנה המשטר בישראל, ביטא בדיון על העתירות לבג"צ לפיטורי בן-גביר, בא כוחו של נתניהו, עו"ד מיכאל ראבילו. הוא התעקש לטעון שלראש הממשלה יש שיקול דעת מוחלט במינוי שר ואין לערער על סמכותו זו. זו כמובן שטות גמורה. ראש הממשלה אמנם ממנה שרים, אך למינוי שר יש תוקף רק אם אושר בכנסת, על ידי רוב של חברי הכנסת, שהם נציגי העם, שהוא הריבון. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת, והוא כפוף להחלטות הכנסת, שלה לבדה הסמכות לאשר מינוי של שר או לדחות אותו. העובדה שבמשך כל שנותיה של מדינת ישראל אישרה הכנסת את מינויי השרים של ראשי הממשלה השונים, איננה משנה את העובדה שהסמכות היא של הכנסת, וראש הממשלה יכול רק להציע לה את מועמדיו ולקוות שתאשר אותם. יתרה מזו, שר יכול להיכנס לתפקידו רק לאחר שנשבע לפני מליאת הכנסת לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, לקיים באמונה את תפקידו כשר, ולקיים את החלטות הכנסת. כלומר שהשר כפוף להחלטות הכנסת, ואם אינו מקיים אותן, בהחלט יכולה הכנסת להדיח אותו, גם אם צעד כזה לא התבצע מעולם. מאחר שמינוי שר כפוף לאישור הכנסת, אין ספק שלבית המשפט, שהוא הפרשן המשפטי המוסמך של החלטות הכנסת והחוקים שהיא מחוקקת, יש סמכות  להדיח שר או להורות על פיטוריו, או על מניעת פיטוריו, ואין חסינות למינויים שמבצע ראש הממשלה.

על טענתו של עו"ד ראבילו, שלראש הממשלה יש סמכות מוחלטת במינוי שרים, ואילו לבית המשפט אין סמכות להתערב במינוי לא ראוי, הקשה השופט אלכס שטיין: "ואם ראש הממשלה יחליט שהוא לא ממנה נשים לתפקידי שרות?" עו"ד ראבילו המשיך להתעקש שלבית המשפט העליון אין סמכות להתערב בהחלטה. "אם מפלגה שמתנגדת למינוי נשים תקבל 61 מנדטים, מישהו יגיד משהו?" שאל עו"ד ראבילו שאלה רטורית מבחינתו. השופט שטיין אמר "טוב", והתדהמה ניכרה על פניו. הרי זה תפקידו הבסיסי של בית המשפט העליון במדינה דמוקרטית, ובוודאי על פי החוק הישראלי, בשבתו כבג"צ: להגן על זכויות האדם ועל ערכי הדמוקרטיה, כמובן על ערך השוויון בין האזרחים, ללא אפלייה מטעמי מין, דת או לאום. אפליית נשים ומניעת ייצוג ראוי להן היא לגמרי מעניינו ובסמכותו של בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ. מאבקו של משטר נתניהו בבית המשפט העליון ובמערכת המשטר בכלל – ואין לטעות בכך שמאחורי התנהגותו הפרועה של איתמר בן-גביר והתקפתו על שלטון החוק עומד בנימין נתניהו – נובעת מתפיסה פשיסטית שרואה את ראש הממשלה כשליט יחיד שסמכותו מוחלטת, ואין הוא מחויב לא לזכויות אדם ולא לעקרונות דמוקרטיים כעקרון השוויון. ואכן אין תמה שבימי שלטונו של נתניהו, חל כירסום עצום באופיה הדמוקרטי של מדינת ישראל והפגיעה בזכויות האדם, גם של נשים, אבל בעיקר בזכויות האדם של הערבים, הגיעה לממדים מסוכנים ממש, כאשר פרעות בערבים ואפילו מעשי רצח של ערבים בידי יהודים – שאינם נחקרים כראוי ואינם נענשים, הם תופעה כמעט יומיומית.

שלא בצדק יש התוקפים את בית המשפט העליון על כך שהעדיף שלא לפסוק על פיטורי השר, וביקש לחדש את המיתווה שהציעה היועצת המשפטית לממשלה להסכם התנהלות שיקבל עליו השר לביטחון לאומי, הסכם שלא צלח עד כה, אך כעת הציע המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג, לחדש אותו בתוספת הסכמת השר והיועצת המשפטית לממשלה שהשופט סולברג יפסוק במקרים של הפרת ההסכמות. כמובן יש סיכון שהשר בן-גביר יפר את ההסכם, אבל באותה מידה צפוי השר בן-גביר להפר את פסיקת בית המשפט, כפי שכבר הודיעו ראש הממשלה, שר המשפטים והוא עצמו, ויש בעיניי תבונה רבה בהסכם המוצע, שבו בית המשפט עצמו יקבע האם השר הפר את ההסכמות שנדרש למלא אחריהן, וכך לא יוכלו השר ופרקליטו לטעון, כפי שטען בא-כוח השר עו"ד פטר, שאין ולו גרגיר של הפרה במעשי השר, כל שכן שאין הצטברות של הפרות חוק על ידי השר, למרות שהפרות רבות כאלה מתרחשות כל העת.

השר ובא-כוחו נהגו כל העת בחוצפה כלפי בית המשפט, שנוהג בהם בסבלנות רבה. אהבתי את הרמז של השופט סולברג שהשלטון עלול להתחלף בתוך זמן לא רב, ואולי החנופה לבן-גביר והקירבה אליו יועילו לשוחריו פחות בעתיד הלא מאד רחוק. בן-גביר ואנשיו מתקרבנים כמובן, כאילו הם הנפגעים והקורבנות. חבר הכנסת ממפלגתו של השר, צבי פוגל, טען שבית-המשפט רוצה להוציא להורג את השר בן-גביר, למרות שבית המשפט גילה מעט מאד רצון להעביר את השר מתפקידו. הוצאה להורג היא כידוע תחביבה של מפלגת עונש המוות מיסודו של בן-גביר, והפוסל, כידוע, במומו פוסל.

דיקטטור

היום עיינתי בעיתון מה-9 בדצמבר 2011, לפני שתים עשרה שנים בערך, והיה כתוב שם על נתניהו שהקדים את הפריימריס בליכוד ולא הבינו מדוע, ועל בחירות ברוסיה שבהן ניצח פוטין ומתנגדיו היו בטוחים שהבחירות זויפו ויצאו למחות נגדו, וחשבתי כמה מייאש לחשוב על זה שכל כך הרבה שנים אנחנו תקועים עם שני הרודנים האלה ולא מצליחים להיפטר מהם, והכל רק הולך ונהיה יותר ויותר גרוע ובלתי נסבל משנה לשנה, ואפילו כשהיתה ממשלת השינוי והרגשתי הקלה עצומה, ועדיין הרגשתי כל הזמן שאנחנו כמו אסירים שיצאו לחצר הכלא לטיול קצר ועוד מעט יחזירו אותנו לכלא בחזרה, ועדיין לא תיארתי לעצמי עד כמה נהיה כלואים כשנתניהו יחזור לשלטון, וכמה המראה העיקרי שאראה מול עיני בכל עת שאצא מהבית יהיה גדרות ומחסומים ומחסומים וגדרות ומכוניות משטרה ואנשי ביטחון, כאילו מתבצרים למלחמה בצבא אויב, כשבעצם ההתבצרות היא בפני אזרחי ישראל שמנפנפים בדגלים או בשלטים וצועקים בושה, שאולי זה לא נעים, אבל זה ממש לא מסוכן. היום כלאו אנשים בחנויות הסמוכות למספרה שבה הסתפר נתניהו, וכלאו את התל-אביבים והיפואים כדי שנתניהו יגיע לטכס השקת הרכבת הקלה בלי לראות מפגינים, למרות שהוא שמע אותם צועקים ומרעישים שזה דווקא משמח, ושאלו אולי זה בגלל האירוע הקודם, והאירוע הקודם היה כששרה הסתפרה בתל אביב בכיכר המדינה, ובאו מפגינים וצעקו דמוקרטיה וגם צעקו "המדינה בוערת ושרה מסתפרת", מה שנכון, ושלחו את השב"כ לחלץ את שרה, כלומר להקיף אותה כשהיא יוצאת מהמספרה, כאילו מישהו מאיים עליה, ואף אחד לא איים עליה, ואף אחד לא מת מצעקות "דמוקרטיה", אם כי אולי לזוג נתניהו צעקות כאלה עלולות לגרום התקף לב, או התייבשות כמו שקוראים לזה אצלם. היום התקרבה לנתניהו מפגינה שקראה לעברו "בושה", ומיד המאבטחים נעלו את כל החנויות בסביבה עם האנשים בתוכם, שלא יתקרבו חס וחלילה לנתניהו ויצעקו בושה, שזה מאד מסוכן.

יש אנשים שאומרים שנתניה לא דיקטטור כי הוא לא זורק לכלא את מבקריו ומתנגדיו כמו שפוטין ןארדואן עשו, אבל אני לא מסכימה לטענה הזאת. לא כל הדיקטטורים זורקים מתנגדים לכלא או מוציאים אותם להורג. זה קורה בדיקטטורות אכזריות במיוחד. זה לא קורה בהונגריה ופולין שישראל יותר ויותר דומה להן. גם אורבן ומורבייצקי אינם משליכים אנשים לכלא ומתנגדיהם אינם נמצאים ירויים בחדר המדרגות שלהם, ועדיין הן דיקטטורות, כי הממשלה השתלטה במדינות האלה על התקשורת ועל מערכת המשפט כפי שנתניהו מנסה לעשות, ומדינה שבה אין חופש ביטוי לתקשורת ומערכת המשפט נשלטת בידי הממשלה, איננה דמוקרטיה. גם מדינה שבה מפחדים להתנגד לראש הממשלה או להתמודד מולו איננה דמוקרטיה. הליכוד טוען שהוא מפלגה דמוקרטית, אבל מפלגה שבה מפחדים להתמודד מול ראש המפלגה, שהוא גם ראש הממשלה, איננה מפלגה דמוקרטית. בדמוקרטיה אנשים אינם חיים בפחד מפני נקמה של ראש הממשלה במי שאיננו נוח לו, ובדמוקרטיה ראש הממשלה איננו תוקף בבריונות את משרתי הציבור ומנסה להטיל עליהם אימה, כפי שנתניהו עושה באמצעות מקורביו ליועצת המשפטית לממשלה, לשופטים וכעת גם לרמטכ"ל ולראשי זרועות הביטחון. אני כמעט חשבתי שברצינות שנתניהו נהיה מודאג מהמצב וכינס ישיבה עם הרמטכ"ל ובכירים אחרים בזרועות הביטחון, והתברר שנתניהו כינס איתם ישיבה כדי לנזוף בהם שהם מדווחים לציבור על חומרת מצב המילואים בגלל החקיקה הדיקטטורית שנתניהו פועל להעביר, כי הכי חשוב לנתניהו שהציבור לא יקבל מידע אמין על מצב המדינה, וכדי לשלוט בתקשורת הוא לא רק מנסה להשתלט על אמצעי התקשורת, אלא יזם מסע הכפשות נגד הרמטכ"ל של מקורביו הנאלחים ביותר כמו ארז תדמור ודוד אמסלם ובנו יאיר, ומתקפה כזו על הרמטכ"ל כי יושרו מפריע למזימות ההשתלטות של ראש הממשלה ולשאיפתו להוליך שולל את האזרחים, והניסיון השקוף להטיל על הרמטכ"ל את האחריות לנזקים שנתניהו גורם למדינת ישראל, לכלכלתה, לבטחונה וללכידות החברתית שלה, אלה מאפיינים של שלטון דיקטטורי, שגם אם איננו אוסר או הורג את משרתי הציבור שאינם נוחים למנהיג, הוא מנסה להטיל עליהם אימה ולהשתיק אותם כשהם מותחים ביקורת או אומרים לציבור את האמת שאיננה נוחה לדיקטטור, כי דיקטטורים הם לפני הכל אויבי האמת ואצל נתניהו התכונה הזו בולטת במיוחד. בדמוקרטיה השלטון מתייחס בכבוד למשרתי ציבור, מקשיב ומציית ליועצים משפטיים, כי בדמוקרטיה הממשלה מחויבת לציית לחוק כפי שחברי הממשלה נשבעיפ לעשות גם אצלנו, ואין דבר כזה בדמוקרטיה שאם נבחרת לשלטון מותר לך לרמוס את החוקים ואת אנשי החוק ולהגיד שאם בחרו בי מותר לי הכל ואינני אחראי לדבר. בדמוקרטיה הדבר הראשון הוא שלשליט יש אחריות כלפי הציבור, והוא חייב לתת דין וחשבון לציבור על כל מעשיו ולשרת את טובת הציבור, ולא רק לעשות חוקים נגד הוצאתו לנבצרות ובעד שהמדינה תממן את הבתים הפרטיים שלו ותשלח לו עובדי מדינה בתור משרתים. בדמוקרטיה השלטון פועל לטובת הציבור ולא עושה מה שמתחשק למנהיג בלי לתת חשבון לאיש. ולכן נתניהו הוא דיקטטור, ושלטון האימים שלו יגיע בסופו של דבר לקצו והוא יועמד למשפט לא על שוחד של שמפניה וסיגרים, אלא על פגיעתו בדמוקרטיה שאין עליה סליחה.

 

  

להילחם, לא לברוח

 

אתמול ראיתי בחדשות שדונלד טראמפ מביס את כל יריביו במפלגה הרפובליקנית וצפוי להיות מועמדה בבחירות 2024 לנשיאות ארה"ב, ומכיוון שמועמד המפלגה הדמוקרטית צפוי להיות הנשיא המכהן ג'ו ביידן שהוא אדם מבוגר ולא מאד כריזמטי, צריך להביא בחשבון את האפשרות מעוררת החלחלה שטראמפ ייבחר בשנית לנשיאות ארצות הברית, ויעשה הכל לרסק את מאפייניה הדמוקרטיים כפי שנתניהו עשה הכל – גם בעבר, לא רק בהווה – כדי לרסק את אופיה הדמוקרטי השברירי של מדינת ישראל. חשבתי על כך לא רק מפני שנצחון אפשרי של דונלד טראמפ ותוצאותיו מטילות עלי אימה נוראה, אלא גם מפני שבערוץ כאן דיווחו בדרמטיות גדולה על הנוירוכירורג ד"ר ציון זיבלי שעבר לקונטיקט, לטענתו בגלל המהפכה המשטרית בישראל, כדי לגדל את בנותיו במדינה דמוקרטית, וזה בעיני אירוני, כי ארצות הברית היא דמוקרטיה מפוקפקת מאד, ששיטת הבחירות שלה נותנת עדיפות גדולה לאיזורים חקלאיים שמרניים ונחשלים על פני הכרכים הדמוקרטיים הגדולים, אזורי הבחירה בה מחולקים בכוונת מכוון כדי להפלות שחורים ולמנוע מהם קול שווה, והשופטים בה נבחרים בידי פוליטיקאים, כך שבית המשפט העליון שלה משקף כעת בפסיקותיו את דיעותיהם של טראמפ ודומיו. גם הרעיונות הדיקטטוריים של נתניהו ויריב לוין יובאו מארצות הברית בעזרת פורום קהלת שמייצג אילי הון מנוכרים לציבור הרחב ומתנחלים פנאטים שחולמים על ארץ ישראל השלמה שאזרחיה הערבים מגורשים או נטולי זכויות אזרח ואדם. כלומר הד"ר זיבלי שברח מישראל כי הוא רוצה לגדל את בנותיו בדמוקרטיה, עלול למצוא את עצמו בעוד שנה וקצת בשלטון אוטוקרטי הזוי וגזעני של דונלד טראמפ. אולי כמנהל מחלקה נוירוכירורגית נחשבת עם משכורת גבוהה הוא יסבול מחילופי השלטון פחות מאזרחים שחורים או מהגרים מקסיקנים בשכונות העוני, אבל עדיין הוא יחיה במדינה שהדמוקרטיה שלה מעורערת, והיא אפילו לא המדינה שלו.

מאד פופולארי בקרב המעמדות הגבוהים של מתנגדי ההפיכה המשטרית לדבר על רילוקשיין – כבר לא אופנתי לומר ירידה מהארץ, או הגירה. לי אין בעיה עם אנשים שעוזבים את הארץ לחיים יותר טובים מבחינתם, אבל כן מפריע לי שהם מציגים את העולם כמקום נפלא שרק צריך לבחור באיזה מגני העדן הפרושים עליו להתנחל, וכאילו כל הדברים שהבריחו את אבותינו מהגולה אינם קיימים עוד. אבל העולם הוא מקום די רע, גם בארצות שבהן היאוש נעשה יותר נוח. בשום מדינה לא אוהבים במיוחד מהגרים, ואלה שסובלים במיוחד בישראל, יסבלו עוד יותר בארצות כמו איטליה בשלטונה הפשיסטי של ג'ורג'יה מלוני, שמבטלת כעת את הורותם של בני זוג הומוסקסואלים שאינם הוריהם הביולוגיים של ילדיהם אלא הוכרו ככאלה בבית המשפט. קשה לתאר את רשעותו של השלטון הזה שאיננו מסתפק בשינויים בעתיד, אלא מבטל גם פעולות משפטיות שנעשו כדין בעבר. ג'ורג'יה מלוני זכתה לקבלת פנים אוהדת בארצות הברית, כי ביידן זקוק לה כחברה בנאט"ו שמשתפת אתו פעולה נגד רוסיה של פוטין ובעד עצמאות אוקראינה, ומפני שלפשיזם האיטלקי אין כרגע השלכות בינלאומיות מסוכנות, כפי שיש למדיניות עידוד הפרעות בערבים והעלייה להר הבית של סמוטריץ' ובן-גביר, שעלולה להבעיר את המזרח התיכון כולו, תרחיש שארצות ברית חרדה ממנו מאד. אבל האם איטליה היא מדינה שכדאי להתגורר בה? מבחינתי עדיף להתרחק כיום מאיטליה, עם כל הכבוד ליופיה המופלא ומסעדותיה המפתות.

גם צרפת לא ממש מושכת אותי עם אובססיית ההתנגדות שלה לנשים בבגדים ארוכים ובכיסוי ראש, והאנטישמיות שתמיד מבעבעת מתחת לפני השטח, שלא לדבר על גרמניה שחמישית מתושביה אוהדים מפלגה בעלת דעות נאציות וטרמינולוגיה בהתאם. התערערות הדמוקרטיות והמאבק עליהן הוא כלל עולמי. ערוץ פוקס האמריקני איננו שונה בהרבה מערוץ 14, לא בדמויות שמאיישות אותו ולא באלה שמאזינים לו בשקיקה, הן הפוליטיקאים והן מעריציהם. אולי כשיש לך משרה בכירה בארצות הברית ומשכורת אמריקאית, קל לך יותר להתעלם מאופי המדינה שאתה חי בה, ואתה יכול לשלוח את ילדיך לבתי ספר פרטיים ולקוות שלא ישתלטו עליהם רפובליקנים פנאטיים ויהפכו אותם לכנסיות הטפה נגד פמיניסטיות ולהט"בים. אבל האמונה שאתה חי בדמוקרטיה טובה יותר מישראל היא במידה רבה אשליה.

מי שבאמת רוצה לחיות בדמוקרטיה ליברלית, וגם לשמור על זהות יהודית, אין לו לאן לברוח. העולם איננו מקום מזמין, תרתי משמע. מהגרים – למעט בודדים בעלי כישורים נדירים - אינם רצויים בשום מקום, על תחושת זרות קשה מאד להתגבר גם כשאתה רצוי, ומי שמקצועם מבוקש בכל מקום הם ממילא מיעוט קטן. לרובנו אין לאן ללכת, ונשארה לנו רק ברירה אחת: להילחם בכל כוחנו, דל ככל שיהיה, כדי לשמר ולחזק ולבצר את הדמוקרטיה הישראלית. רבים שותפים למאבק ואין סיבה להתייאש מראש. במוקדם או במאוחר ממשלת הזדון של נתניהו-סמוטריץ'-בן-גביר תיפול ותקום לנו ממשלה טובה יותר. זה תלוי בכך שלא נברח מהמערכה, אלא שנהיה נחושים ואיתנים להישאר במקומנו ולהשיב מלחמה. מי שנמלט מישראל שיהיה לו בהצלחה. לא בטוח שהממשלה מצטערת על עזיבתו. מבחינתם מתנגד אחד פחות זו איננה בשורה רעה, והם ישמחו לקלוט במקומו עוד משפחה חרד"לית שתצביע לנתניהו או סמוטריץ'. אבל מי שבאמת רוצה ישראל דמוקרטית צריך להישאר פה, למלא את ריאותיו באוויר ולהמשיך להילחם.   

הרוב שאיננו רוב

 

הקואליציה ותומכיה טוענים שזכותם להעביר כל חקיקה שהם חפצים בה מכיוון שהם זכו בבחירות ברוב של שמונה מנדטים ולכן הם מבטאים את רצון העם, אבל מעבר לשאלה מה מותר לממשלה ולכנסת נבחרת לחוקק, ובאיזו מידה מותר לה לשנות את יסודות המשטר, טענת הרוב וטענת ייצוג העם בעייתיות. הרוב של שמונה מנדטים לקואליציה הושג אך ורק מפני ששבעה מנדטים לפחות של האופוזיציה נמצאים מתחת לאחוז החסימה, ואחוז החסימה הועלה באופן שרירותי בשנת 2014 בלחצו של אביגדור ליברמן, בכוונת מכוון לפגוע בייצוגם של השמאל והערבים, מ-2%  ל-3.25% מקולות הבוחרים, כמעט ארבעה מנדטים. לכמאה וחמישים אלף בוחרי מר"צ, וכמאה אלף בוחרי בל"ד, סך הכל כרבע מיליון איש, אין כלל ייצוג בכנסת, ולו היה להם ייצוג בכנסת, היתה תוצאת הבחירות יותר קרובה לתיקו מאשר לרוב. נוח לקואליציה להעמיד פנים ששבעה מנדטים אלה אינם קיימים כלל, אבל הם קיימים בהחלט, ומצביעי מר"צ ממלאים תפקיד משמעותי במחאה נגד ההפיכה המשטרית, ומבחינה זו המחאה היא ביטוי יותר נאמן ויותר מייצג לרצון העם מאשר הרכב הכנסת, וכך עולה בבירור מכל סקרי דעת הקהל שנערכים הן בנושא החקיקה והן בנושאים אחרים.

גם בממשלת השינוי היחס לשמאל היה מחפיר, ומפלגות הימין בקואליציה, למרות שלא עלו בגודלן על מפלגות השמאל, דרשו לעצמן תיקים בכירים יותר, בטענה שהם הרוב בעם, טענה חצופה לאור העובדה שמפלגות הימין זכו לייצוגן המופרז בממשלת השינוי רק הודות לחבירתן למפלגות המרכז והשמאל.

גם בארגוני המחאה יש ניסיון להשתיק את קולם של השמאלנים והערבים במחאה, ולמנוע, אפילו באלימות, הנפת דגלי פלשתין, למרות שאין איסור חוקי על הנפת דגלי פלשתין בישראל. קל לראות כמה רבים שלטי ההתנגדות לכיבוש בהפגנות המחאה, שזוכים לא פעם לגינוי מפי מפגינים ימניים, כאילו לשמאל אין זכות שוה לזו של שאר המפגינים לבטא את דיעותיו, גם אם אינן מוצאות חן בעיני אחרים.

הכעס על תוצאות הבחירות מופנה לרוב ליו"ר העבודה מירב מיכאלי שסירבה לרוץ יחד עם מר"צ, ולעתים גם ליאיר לפיד שפעל להגדלת ההצבעה למפלגתו, גם על חשבון העבודה ומר"צ, אבל היה ראוי להעלות קודם כל דרישה להורדת אחוז החסימה לפחות לשני אחוז כפי שהיה מאז מאי 2004 ועד מרץ 2014, שאז נקבע אחוז החסימה הנוכחי, שמלכתחילה נועד לפגוע בשמאל ובערבים ולחבל בזכותם לזכות בייצוג הוגן. עתירה שהוגשה בזמנו לבג"ץ נגד העלאת אחוז החסימה, בטענה שהדבר יפגע בזכותם של הערבים לייצוג הוגן, נדחתה ברוב קולות נגד דעת המיעוט של השופט הערבי סלים ג'ובראן. הדבר מזכיר את דחיית העתירה נגד חוק הלאום הגזעני שמבסס עליונות יהודית בלתי דמוקרטית, אך אושר ברוב של עשרה שופטים יהודים כנגד קולו של השופט הערבי היחיד בהרכב ג'ורג' קרא. זו היתה פסיקה מבישה של בית המשפט, שהבהירה כמה פסול המצב שבו אין לערבים נציגות מספרית ראויה בבית המשפט העליון ואין הגנה מספקת על זכויותיהם הדמוקרטיות של הערבים. לקואליציה הגזענית המחפירה של נתניהו בכנסת הנוכחית אין די בכך, והם מנסים להשתלט על בית המשפט העליון ולא להסתפק בייצוג ערבי חסר אלא למלא את בית המשפט העליון בשופטים גזענים שיקדמו את דיעותיהם הגזעניות והפוגעות בזכויות הערבים, כפי שהצהיר יריב לוין במפורש כאשר הביע את שאיפתו לשופטים שישללו את זכותם של ערבים להתגורר בשכנות ליהודים. אין די לקואליציה בשופטים יהודים שפוגעים בזכויות הערבים לשוויון, אלא היא רוצה למלא את בית המשפט העליון בשופטים שיבססו אפליה נגד ערבים ונגד לא יהודים בכלל, תוך רמיסת זכויות האדם שלהם החל בזכות לייצוג וכלה בזכות לקניין.

למרבה הצער רבים ממתנגדי החקיקה הבלתי דמוקרטית, וביניהם גם שופטים עליונים בדימוס, עוצמים את עיניהם בפני העובדה הגלויה והמוצהרת, שמטרת החקיקה היא לרמוס את זכויות הערבים והפלשתינים כדי לגזול את אדמות הערבים גם בתחומי הקו הירוק וגם בשטחים הפלשתינים ולכונן כיבוש נצחי בתנאי אפרטהייד, אם לא גרוע מכך, כי מפלגות הציונות הדתית ועוצמה יהודית תומכות בגלוי בעשיית פרעות בערבים - "למחוק את חווארה" - כדי לגרום לבריחתם או לגירושם ואינן חוששות לבטא את מדיניותן זו בגלוי. מתנגדי החקיקה עושים כל מאמץ כדי לשמור לצדם את אנשי הימין, אך כמו ראשי האופוזיציה בבחירות האומללות לכנסת ה-25, ששכחו שללא מפלגות השמאל הם יאבדו את השלטון, גם הם נוהגים בזלזול במצביעי השמאל שחלקם במחאה כלל אינו מבוטל ומשתיקים את קולם, ולא בטוח שהם נוהגים בחכמה.

מבצע בטחוני או יחצ"ני

  

היום יום הולדתו של פרנץ קפקא ובימים כאלה הייתי מתרגמת מכתביו, אבל עכשיו אני לא מסוגלת להתעסק בדבר מלבד מה שקורה מסביבנו. הבוקר התעוררתי לחדשות על מבצע צבאי בג'נין, שאמרו שהוא תוכנן לפני עשרה ימים. בוודאי שהיתה איזו תכנית מגירה או כמה תכניות מגירה למבצע בג'נין, אבל העיתוי הפעם נקבע לדעתי רק בימים האחרונים בהתייחס למחאה המתוכננת בנתב"ג נגד תחילת הדיון היום בוועדת החוקה בצמצום עילת הסבירות, כדי להוריד את המחאה, ואולי גם את הדיון בעילת הסבירות, מראש החדשות, וגם לאחר סיום מבצע "להטיל אימה על העד ארנון מילצ'ן" שדרש את שילוב הכוחות של כוח שרה בברייטון וכוח ביבי בירושלים. לכך הקדישו השניים את השבוע שעבר וכעת, לאחר שסחטו ממילצ'ן אישור לכך שאין עוד חברים כמותם בארצנו, התפנו לעניינים אחרים. אין ספק שבני הזוג המפלצתי יודעים לזהות חולשה ולסחוט, וזה מה שאפשר מלכתחילה את מסעות השמפניה והסיגרים ושאר הטובין לביתם מן המיליארדר המפורסם שהתגלה בעליבותו. אולי גם האיום על חיי נתניהו, המכתב על קבר אחיו יוני שטען שהוא גרוע מאריאל שרון ושלא יגיע לגיל 74 – מכתב של מטורף שחושף כדרכם של מטורפים את קרביה של סביבתו התרבותית והאידיאולוגית – ימין על מלא. גם נתניהו, שעלה לשלטון על גופתו של יצחק רבין, חשוף לאיומים מימין, תמיד מימין. המאמץ האינסופי להכפיש את השמאל, את המחאה, להציגם כמאיימים, מסוכנים, עבריינים, תמיד מסתיים באקדח שלוף מימין, שאולי השפיע גם כן על עיתוי המבצע. מי כנתניהו יודע כמה איומים מימין הם מסוכנים.

מדי שעה מדווחת התקשורת על עוד פלשתיני הרוג. האם אלה מחבלים, או חסרי מזל שנקלעו לקו האש? ספק אם נדע. עצורים מפרעות המתנחלים בחווארה אין עדיין. דמיינו לכם מבצע של צה"ל לאיסוף נשק בלתי חוקי מנערי גבעות ומתנחלים פורעים. דמיינו, כי אפשר רק לדמיין יד חזקה כנגד מתנחלים פורעים. יריב לוין ואיתמר בן-גביר עסוקים בלתקוף את היועצת המשפטית לממשלה שלא מורה לעצור ולהשליך לכלא את פעילי המחאה. מהפרעות בכפרים ערביים הם רווים נחת. מהמחאה הם מאד מודאגים. אבל מי שרוכב על נמר כמו אלימות המתנחלים, עלול לגלות שהנמר איננו בררן בבחירת טרפו. גם אצל נמרים מה שקובע הוא העיתוי.

מפלגות האופוזיציה יש עתיד והמחנה הממלכתי מגבות את הממשלה, אבל כמה ממצביעיהם באמת מאמינים שזהו מבצע הכרחי למטרה ביטחונית ללא מניעים אחרים, ולא מבצע של יחסי ציבור לממשלה הכושלת? אינני יודעת. בתגובות באתר "הארץ" מפקפקים רבים במניעי הממשלה, מניחים כמוני שעיתוי המבצע נועד להסיט את תשומת הלב מהמחאה, ואולי בעצם מהסיבה למחאה, מהניסיון לצמצם את עילת הסבירות, שנועדה להגן על האזרחים מחוסר הגינות וחוסר צדק מצד השררה ומהתעמרות השלטון בפרט. המניע של הקואליציה לצמצם את עילת הסבירות הוא כנראה הרצון להשיב את דרעי לממשלה למרות הרשעותיו בעבירות שחיתות, אבל התוצאה היא פגיעה בזכויות הפרט, ביכולתו של הפרט לתבוע מהשלטון לנהוג בו בצדק ולכבד את זכויותיו. אולי ימצאו בתי המשפט עילות אחרות להגן על האזרחים, ואולי לא. קשה עדיין לדעת. האם ביטול או צמצום עילת הסבירות בהכרח ישיב את דרעי לממשלה? גם זה לא בטוח. שופטי העליון לא אהבו את העובדה שדרעי יצר רושם אצל השופט הרבסט שאישר עסקת טיעון בעניינו כי הוא פורש מהחיים הפוליטיים, ושרושם זה היה שיקול חשוב של השופט באישור עסקת הטיעון שפטרה אותו ממאסר. צמצום עילת הסבירות לא ישנה את העילות האחרות שהעלו השופטים להרחקתו של דרעי מהממשלה, על פי דברים שאמר הוא עצמו. והרי שום שופט לא יאמר שמותר להטעות, שלא לדבר על לשקר לבית המשפט. ייתכן שכל המאמץ לצמצם את עילת הסבירות יפגע קשות באזרחים הזקוקים לסעד משפטי מבלי שיועיל דבר לצורך הפוליטי של הקואליציה להלבין את המורשע הסדרתי אריה דרעי ולהשיבו למעמד שר.

כבר שבועות שעולה בתוכי תחושה עזה ובלתי מוסברת שהממשלה תיכשל במזימותיה השפלות לפגוע בזכויות האזרח, להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים, לפרק את לשכת עורכי הדין שבחרה במתנגדי הממשלה להנהיג אותה, להנציח את שלטון הימין והשחיתות. אני אומרת לעצמי שאסור להיות שאננים וצריך להביא בחשבון ניצחון של הרעים. הרי בארצות הברית בית המשפט העליון ששליש משופטיו מונו בידי דונלד טראמפ ביטל את הזכות להפלה, את ההעדפה המתקנת, את תכנית ביידן לשמוט חובות של סטודנטים עניים, והגרוע מכל – התיר להפלות הומוסקסואלים ולמנוע מהם שירות בטענה של אמונה דתית שמתנגדת להומוסקסואליות, כנראה על סמך מצג שוא של מקרה שלא היה ולא נברא. איזו רוח גבית לראש וועדת החוקה שמחה רוטמן וחברתו אורית סטרוק, שכבר הביעו את תמיכתם בהיתר כזה שיאפשר לא רק לבעלי עסקים, אלא אפילו לרופאים למנוע טיפול ממי שאינו לטעמם, באופן שסותר אפילו את שבועת היפוקרטס וכל מחויבות מוסרית של רופאים. גם באנגליה נידונה למאסר אשה שהפילה את עוברה באמצעות גלולות לאחר המועד המותר בחוק ונזקקה לטיפול רפואי, ומי שהסגיר אותה לרשויות החוק הוא בית החולים שטיפל בה. לא רק הדמוקרטיה הישראלית בסכנה. בעולם כולו מתחזקים כוחות מפחידים. בגרמניה גובר כוחה של מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה שונאת הזרים שמשתמשת במונחי שנאה נאצים נגד המהגרים לגרמניה. פולין והונגריה חזרו לקיים שלטון אוטוריטרי מושחת שקעקע את עצמאות מערכת המשפט והשתלט על התקשורת כפי שנתניהו פועל לעשות לא רק בכנסת הנוכחית אלא מאז בחירתו לתפקיד ראש הממשלה באמצעות עלונו "ישראל היום" ושופרותיו בערוץ התעמולה שלו 14 ובערוצים אחרים. לכאורה הכל נגדנו: רוח הזמן היא ריאקציה ודיקטטורה, דיכוי חירויות האזרח, הסגת זכויות הנשים ומעמדן, פגיעה במיעוטים ואלימות חסרת רסן כלפיהם, לכאורה הכל נגדנו, ובכל זאת אני חשה בלבי שאנחנו ננצח, שהצדק ואהבת האדם ינצחו, וצריך להאמין בטוב ולהמשיך להילחם.  

  

מרביצים לנו ובוכים

 

הדבר הכי מדהים בליכוד של נתניהו הוא השילוב של תוקפנות ובכיינות, שיריב לוין הדגים היום בנאומו בצורה מושלמת. כאילו לא ניצחנו בבחירות, הוא ייבב, כי בליכוד בטוחים שמי שמנצח בבחירות זכותו לבטל את המשטר הדמוקרטי ושלטון החוק ולבסס דיקטטורה ושלטון יחיד, או לסגור את תאגיד השידור הציבורי, או לבטל את זכויות האזרח של האזרחים הערבים, כי הוא לא אוהב אותם ולא רוצה לגור איתם, או למנות רק שופטים גזענים כמוהו, כי הוא רוצה שופטים שירמסו את זכויות האדם של הערבים ולא כאלה שיקיימו אותן. מאבק בדיקטטורה הוא מבחינתו של לוין ביריונות והתנהגות מאפיונרית. לדרוך על דיוקנאות של שופטים ולהסית נגדם באופן שמסכן את חייהם זו לדעתו הדמוקרטיה במיטבה. בדרך כלל אנשים שנבחרו לשלוט, אפילו ארדואן שהוא לא בדיוק דמוקרט, חשוב להם להגיד שהם ידאגו לכל האזרחים, גם אלה שלא הצביעו להם, אבל בליכוד אמסלם הבטיח שכשהם יחזרו לשלטון הם ידרסו את השמאל, ואז הוא יילל שביבי השפיל אותו, כי הוא לא התמנה לשר, ואז הוא כן התמנה וחזר לאיים על השמאל. מיד אחרי שחזרו לשלטון הבטיחו חברי הליכוד ובני בריתם החרדים למרר את חיי יריביהם, ולתדהמתם כי רבה הם עוררו התנגדות עזה ומחאה ענקית.

במשך חודשים רדה שמחה רוטמן בחברי הכנסת מהאופוזיציה שביקשו לדבר בוועדת החוקה שבראשה הוא עומד. הוא קטע את דבריהם והוציא אותם מהדיון. יחס מכוער במיוחד, רווי התקפות ועלבונות, העניק רוטמן לד"ר גיל לימון, נציג היועצת המשפטית בוועדה, ובמקרה זה מדובר בעובד ציבור שעושה את עבודתו – להביא לידיעת הוועדה את המצב החוקי ולמנוע ממנה לחרוג מהחוק. והנה הגיע הקוזק הנגזל רוטמן לנאום באוניברסיטת תל-אביב, ומפגינים, אבוי, הפריעו לו בצעקות, למשל צעקו לו פשיסט, איזו הגזמה. הוא רק הורס את הדמוקרטיה ושלטון החוק, ומשום מה איש לא הגיש לו זר פרחים בתמורה.

גם השר אופיר אקוניס מאד הזדעזע מהמחאה שמפריעה לשרים ולחברי כנסת בבתיהם ולכן מפריעה גם למשפחותיהם. וח"כ דני דנון אפילו הגיש הצעה נגד הפגנות ליד בתים פרטיים של חברי כנסת. מעניין איפה היה דני דנון, למשל, כשרמי בן-יהודה קילל את אשתו של זאב אלקין ואיים עליה. אז איש בליכוד לא חשב שלהפגין ליד בתים פרטיים של חברי כנסת ולהפחיד את ילדיהם זו בעיה.

כאשר מושבעת ממשלה נשבעים כל שר ושרה להיות נאמנים לשלטון החוק, אבל נדמה שבליכוד אין מבינים שזו מחויבות של השרים. בכלל נדמה שבליכוד משוכנעים שהשלטון נבחר כדי להנות מהערצת ההמונים ומהשירות שהם מגישים לגברות ולאדונים מהממשלה. המחשבה שלנבחרי ציבור יש קודם כל מחויבויות ורק אחר כך זכויות זרה להם לחלוטין, והמחויבויות האלה הן בין השאר לשמור על החוק ועל המוסדות הדמוקרטים. עם עלייתם לשלטון הם התנהגו כילדים שנכנסו לחנות צעצועים ומשתוללים בה ללא מעצורים והורסים את כל תכולתה. כעת הם בוכים שנלקחה מהם החירות להרוס, ושמחאה חוקית לחלוטין ואפילו עדינה, מונעת מהם לעשות ככל העולה על רוחם. מהנזקים הנוראים שגרמו למדינת ישראל באופן שבו הבאישו את ריחה ומיתגו אותה כאחת מהדיקטטורות של מזרח אירופה שהאירופים סובלים באיחוד בגלל המלחמה באוקראינה והעימות עם פוטין, מיתוג שדרדר לתהום את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, הם מתעלמים, כאילו אינם אחראים להם כלל. כעת מלא לוין תאוות נקמה וזעם כילד שנלקח ממנו הצעצוע האהוב עליו שניכס לעצמו. אל תצפו ממנו לחשבון נפש על התנהלותו. הוא ניצח בבחירות ולא נתנו לו להרוס הכל עד היסוד. לא יפה. הוא כל כך נהנה להרוס את הדמוקרטיה ועכשיו הוא כל כך מאוכזב..

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הקשר הפולני

 

הידיעה כי ממשלת הפוגרום של נתניהו ביקשה את עצתו של המימשל הפולני האוטוקרטי, הלאומני, האנטישמי ומכחיש השואה, כיצד להשתלט על מערכת המשפט ולדכא את המחאה נגד חורבן הדמוקרטיה בישראל, היא ידיעה מזעזעת שאיננה נותנת מנוח. האם עצירת החקיקה להרס הדמוקרטיה היא חלק מאותם לקחים פולניים? האם לכן מיהרה הממשלה להעביר את חוקי שכרון הכוח בקריאה ראשונה, כדי שיהיו מוכנים לחקיקה מהירה בתוך 24 שעות, וכעת עצרה את החקיקה כביכול רק כדי להרדים את המחאה, כפי שעשה נשיא פולין בזמנו, כאשר עצר כביכול את החקיקה להשתלטות ממשלת פולין על מערכת המשפט, כדי לשכך את המחאה נגדה, ואז העבירה הממשלה את החקיקה בהפתעה ערב חג המולד, וביטלה למעשה כל סממן דמוקרטי בפולין? האם זו כוונתו של נתניהו, להרדים את המחאה ואז להעביר במהירות את החקיקה הדיקטטורית בקיץ, כאשר ישראלים רבים שוהים בחו"ל? האם פולין האוטוריטרית, הקתולית והאנטישמית היא הדוגמה שבחר נתניהו כדי להוביל לאורה את מדינת ישראל? אי אפשר להגזים בחשיבות הקשר הזה בין ממשלת נתניהו לממשלת פולין, ובצל שהוא מטיל על כוונותיה החשודות ממילא של ממשלת נתניהו. כי לבחור בפולין פירושו לבחור במודע במסלול אנטי-דמוקרטי ולהפוך למדינה מצורעת שחברותה באיחוד האירופי, תחת סנקציות בשל הפגיעה בדמוקרטיה, מחזיקה מעמד רק בשל חשיבותה האסטרטגית למערב, והפחד מהתקרבות פולנית לפוטין בתקופה של מתיחות מוגברת בין רוסיה למערב עקב המלחמה הנוראה הנמשכת באוקראינה. כך מתייחסות מדינות המערב גם להונגריה, שנחשבת המקורבת ביותר לפוטין באיחוד האירופי. עצם העובדה ששמה של ישראל מוזכר כעת בנשימה אחת עם מדינות מצורעות אלה, שאיש איננו חושב לדמוקרטיות אמיתיות, גם אם הן מגדירות את עצמן ככאלה, היא הידרדרות ופגיעה נוראה בשמה של מדינת ישראל שגרמו נתניהו ואנשיו. מוניטין מפוקפק שכזה די בו בפני עצמו כדי לפגוע בהשקעות זרות ובשיתופי פעולה עם מדינות המערב. אבל גרועה מכך החרדה שמעוררת ההתייעצות הזאת, שעצירת המחאה רק נועדה לדכא את ההתנגדות, אם בדרך של יצירת הרושם שאין עוד למה להתנגד, ואם על ידי החרפת האלימות נגד המפגינים שמופיעה כעת יותר ויותר, בד בבד עם ההודעה על עצירת החקיקה, מבלי למשוך את החוקים שמוכנים כעת להעברה מהירה בקיץ הקרוב. אם זו התכנית, הרי הקמת מיליציה בפיקודו הישיר של ראש הפורעים איתמר בן-גביר משתלבת בה היטב: בקיץ תיתקל המחאה לא רק במשטרת ישראל, אלא גם בבריוניו של בן-גביר הסרים למרותו, בשירותו של נתניהו. כפי שהושיטו השניים יד זה לזה בהסתה נגד יצחק רבין, משתפים כעת שני השותפים להתרת דמו של רבין פעולה להרס הדמוקרטיה הישראלית וכינון דיקטטורה לאומנית פורעת חוק שתמרר את חיי מתנגדיה ותתיר את דמם.

האם בנסיבות כאלה יש בכלל ערך להידברות עם ממשלת הפוגרום? האם יש סיכוי לשינוי המגמה להרס הדמוקרטיה? האם המשתתפים בהידברות מסייעים לשמור על הדמוקרטיה, או מייצרים מסך עשן שמאחוריו ממשיכים הדחפורים במרץ בהרס הדמוקרטיה? כל זה כעת לוט בערפל, אבל אין ספק שדבריו החריפים של נשיא ארצות הברית, שלמעשה מחרים את נתניהו, הושפעו מאד מהידיעה הזו על הקשר הישראלי עם המימשל הפולני, על רצון שמיוחס לנתניהו להרוס את המוסדות הדמוקרטיים בישראל ולהפוך את פרעות חווארה לנוהל קבע בשטחי הרשות הפלשתינית, יחד עם ביטול ההתנתקות והקמה מחודשת של התנחלויות. טועה מי שחושב שמעשי ישראל בשטחי הרשות וחוק ביטול ההתנתקות אינם קשורים לשאיפה לשלוט במערכת המשפט. המימשל האמריקני ומדינות האיחוד האירופי בוודאי אינם מפרידים בין הדברים, ובצדק אינם מפרידים. מיליציה בשליטת בן-גביר והכשרת השיבה להתנחלויות שפונו מאיימת לבטל  מבחינת האמריקאים גם את ההישגים הצנועים שהושגו בהרגעת יחסי ישראל והפלשתינים, ולהבעיר את שטחי הרשות הפלשתינית ללא ריסון משפטי. הנשיא ביידן וממשלו מבועתים מהחזון הזה למתיחות בין ישראל לפלשתינים, שעלולה לערער את היציבות ואת מערכות היחסים במזרח התיכון כולו.

מוטב לנו לא למהר מדי לשמוח על עצירת החקיקה ולשמור על עירנות, כל עוד איננו יודעים מה יילד יום, וכל עוד ממשלת הזדון עם שאיפות ההרס והחורבן עומדת על כנה ומאיימת להחריב את כל מה שבנו אבותינו ושבנינו אנו במדינת ישראל, ולגזול מאיתנו את זכויותינו ואת חירותנו, ולשלח בנו את ראש הפורעים שהפך לשר ובן-ברית של נתניהו, לא במקרה, אלא כדברי חז"ל, מפני שהוא בן מינו.

 

נתניהו הוא סיבת הכל

 

הרבה אנשים טובים מציעים להעניק לנתניהו חנינה בתמורה לפרישתו, מתוך אמונה מוטעית שנתניהו מחזיק בשלטון כדי לבטל את משפטו, בעוד שההיפך הוא הנכון. נתניהו מעוניין לבטל את משפטו כדי להחזיק בשלטון לזמן בלתי מוגבל ולמנוע את החלפתו. לו רצה נתניהו לסיים את משפטו בעסקת טיעון שתכלול את פרישתו מראשות הממשלה, היה יכול בקלות להסדיר עם אביחי מנדלבליט עסקה כזאת בעת כהונתו של האחרון כיועץ המשפטי לממשלה. אבל נתניהו התעקש על עסקה ללא קלון, מכיוון שכמו שותפו אריה דרעי, מטרתו איננה רק לחמוק מהכלא אלא להישאר בשלטון, והחקיקה שיריב לוין מוביל בעבורו לא נועדה רק לבטל את משפטו ולמלטו מהכלא, אלא לבצר את החזקתו בראשות הממשלה.

לכאורה המתוה שהציג הנשיא הרצוג פותר את הדאגות העיקריות של נתניהו לצורך קיום הקואליציה שלו: הוא מאפשר את כהונתו של אריה דרעי כשר למרות פסילתו בבג"ץ, הוא מאפשר להעביר חוק גיוס שיפטור כליל את החרדים משירות ואף יכיר בלימוד התורה נוסח החרדים – שהוא הרבה יותר אינדוקטרינציה מלימוד – כשירות למדינה שמשתווה בערכו לשירות הצבאי.

אבל נתניהו דחה מיד את המתוה ואפילו לא השתהה כדי להתעמק בו, והדבר מוכיח שרצונו לשלוט בוועדה למינוי שופטים ולמגר את הביקור השיפוטית על הממשלה על ידי בג"ץ ועל ידי יועצים משפטיים שחוות דעתם מחייבת הוא רק צעד ראשון בתכנית מרחיקת לכת יותר להנציח את שלטונו. טעות היא לחשוב שנתניהו שבוי בידי שותפיו. הוא היוזם והוא המוביל, ונוח לו שלוין ורוטמן מלכלכים את ידיהם בחוקים המושחתים להרס הדמוקרטיה. ללפיד יש אולי אינטרס לקרוא ליריב לוין "ראש הממשלה האמיתי" ולתאר את נתניהו כשבוי המובל על ידי שותפיו, אבל אין בכך שמץ אמת. שותפיו של נתניהו משרתים את מטרותיו. לוין ורוטמן משליטים אותו על המערכת המשפטית, אבל המטרה היא להשתלט על כל המערכות: בנק ישראל, התקשורת, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ולהעביר חוקים שיאפשרו לנתניהו להישאר בשלטון ללא מצרים. גם איתמר בן-גביר משרת את נתניהו. נתניהו הכיר יפה את פוטנציאל ההרס שלו ואת ההפקרות שבה הוא מתנהל, וזה בדיוק מה שהתאים לו מבלי שידע על ההפגנות הצפויות נגד ההפיכה המשטרית שיזם, אבל מתוך הערכה שהפגנות במתכונת הפגנות בלפור תתחדשנה עם שובו לשלטון, ושהוא זקוק לשר בריוני ואלים שידכא את המפגינים באלימות ותוך זלזול גמור בזכות המחאה ובחוק בכלל. גם הפרעות בחברון בשבת חיי שרה ובעיירה חווארה חזור ושוב, אינן מטרידות את נתניהו יתר על המידה. הסתה נגד ערבים ופגיעה בהם מדביקות יחד את ציבור התומכים בנתניהו, כדברי מקורבו נתן אשל: לכידותו של מחנה נתניהו מבוססת על שנאה לערבים, לשמאלנים, לליברלים, למשכילים ובפרט לעשירים שהינם משכילים וליברלים, והשנאה בקרב מעריציו מטופחת בהתמדה.

יותר ויותר מתברר שאי אפשר להסתפק במתוה פשרה לשימור שלטון החוק והדמוקרטיה, אלא חייבים לפעול להפלת ממשלתו של נתניהו באותה התמדה ובאותה נחישות שהוא עצמו פעל נגד ממשלת בנט ולפיד. כדי להציל את שלטון החוק והדמוקרטיה חייבים לסלק אותו ואת ממשלתו. מטרה זו מחייבת מאבק ארוך ונחוש שכולל הפסדים בקרב כדי לנצח במלחמה, וצריך להצטייד בנשימה ארוכה ובסבלנות – זו תהיה מלחמה ארוכה וקשה, אבל מוצדקת והכרחית.

הארכיטקטורה של הדיקטטורה

 

בתוך כל המהומה שמתרחשת כעת במדינה אנחנו, השכנים של נתניהו ברחוב עזה, נמצאים במצב מוזר ביותר. החניה שליד ביתי, שנמצא בדיוק ממול לביתו של נתניהו – מקום לשלוש מכוניות על המדרכה, הופקעה לטובת הרכבים של ראש הממשלה, ולא הסתפקו בכך שחסמו אותה במחסומים מצד הכביש, אלא הקיפו אותה משלושת צדדיה בגדר, למרות שצדה האחורי גובל בגדר אבן של בניין ולא יכולות להיכנס משם מכוניות. השאירו לנו מעבר צר מאד לעבור , אבל גם הוא לא תמיד פתוח. אתמול חסמו את הסמטה שלנו, שהיא בעצם פיצול של רחוב עזה שעובר מסביב לגינת משחקים, ואי אפשר היה לעלות לרחוב מול הבית, ורק התירו לנו לצאת מצדה השני של הסמטה. גם את גינת המשחקים חסמו מכל הצדדים, כדי שלא ייכנסו אליה חלילה מפגינים למול ביתו של נתניהו, למרות שבעבר מפגינים היו עומדים למרגלות ביתו של נתניהו עם שלטים וקוראים קריאות. איש לא פגע בו מעולם. בעצם, כדי לא להיתקל שוב בשוטרים, חשבתי לצאת דרך המעבר בין הבתים לרחוב בנימין מטודלה, אבל גם אותו חסמו במחסום משטרתי. יצאתי מהסמטה שלנו לרחוב עזה וחשבתי אולי אעלה לרחוב חרל"פ במדרגות שבין הבתים, אבל גם אותן חסמו. בפינת הרחובות עזה והרב ברלין היה עוד מחסום עם הרבה שוטרים אבל נתנו לי לעבור לרחוב הרב ברלין. שם כבר מצאתי את עצמי בתוך קהל של מפגינים עם דגלי ישראל שעלו משם להפגנה מול בית הנשיא. כשחזרתי הביתה חשבתי לעבור דרך בית ברחוב האר"י שמתחבר לבית ברחוב עזה, אבל עמדו שם שני שוטרים שאמרו לי להמשיך ברחוב האר"י ומשם לעבור לרחוב עזה, שם יש כמובן מחסומים ואני צריכה להגיד לשוטרים איפה אני גרה כדי שיתנו לי ללכת הביתה.

ההפגנות מתקיימות כבר כמה שבועות, אבל אף פעם לא היתה חסימה כזאת טוטאלית של כל המעברים והכניסות לרחוב עזה כפי שהיתה אתמול. אנשים שואלים את עצמם אם המחאות וההפגנות בכלל משפיעות, ואם לשפוט על פי מדד ההתבצרות של משפחת נתניהו, הן משפיעות מאד. אני שואלת את עצמי מה עוד יקרה. האם יהפכו את המחסומים לקבועים, האם הגדרות הזמניות יהפכו לגדרות קבע, כמו שקרה בשלטון נתניהו הקודם, כאשר אט אט נסגרו הרחובות בלפור וסמולנסקין בפני הציבור והפכו למתחם מבוצר חסום בגדרות קבע, ולא נפתחו עוד בפני הציבור, רק מי שגר שם צריך לבקש מהמאבטחים רשות ללכת הביתה. פעם פגשתי ידיד ותיק שלא ראיתי מזה זמן ליד המחסום של רחוב בלפור. בואי נזוז מכאן, הוא אמר לי ותמהתי על כך, אבל מיד ניגש אלינו מאבטח וחקר מדוע אנחנו עומדים ומדברים ליד המחסום, שני אנשים בעשור השביעי לחייהם. זו היתה תקופה שלווה למדי, לפני הפגנות בלפור, אבל כבר אז המאבטחים של נתניהו עצרו אנשים שהלכו לתומם ברחוב, ולפעמים דרשו לערוך עליהם חיפוש. בהפגנות בלפור שוטרים היכו לא פעם מפגינים, גם אנשים זקנים שרק עמדו שם ולא איימו על איש.

עוד בימי ממשלת נתניהו הקודמת אמרתי למכרה מהשכונה שרק אנחנו, השכנים של נתניהו, מודעים לאופי הדיקטטורי של שלטונו, לדיכוי שמופעל על אזרחים, שאין כמותו בשום משטר דמוקרטי, לניסיון הבלתי פוסק להציג את מתנגדיו כאלימים, כדי להצדיק את האלימות הננקטת כלפיהם. ראיתי איך בהפגנות בבלפור המשטרה שלפה אנשים מהקהל ועצרה אותם באלימות, למרות שהם לא עשו שום דבר שאסור לעשות. כשהלכתי לכיוון ההפגנות עצרו אותי כל הזמן שוטרים ושאלו לאן אני הולכת. היה ברור שהם מנסים להפחיד אנשים ולמנוע מהם להגיע להפגנות. בגן העצמאות הסתובבו צוותים משותפים של שוטרי אמיר אוחנה ופקחי העירייה בראשות הרל"ש לשעבר של נתניהו משה ליאון, וחיפשו תירוצים להתנכל למפגינים ששהו לפעמים בגן העצמאות. לפעמים הם התנכלו גם לאנשים שסתם באו לטייל בגן העצמאות. גם להתנכלות הזו היה ריח של דיקטטורה.

ביום שני הלכתי להפגנה מול הכנסת ברגל, גם לא כל כך היתה אפשרות אחרת, וחשבתי שזה יהיה מאד פשוט כי אני צריכה רק לפנות לרחוב בנימין מטודלה ולרדת לגן סאקר, ומשם רק ללכת עוד קצת עד לרחוב שעולה ממוזיאון ישראל לכנסת, והיו סביבי הרבה אנשים שהלכו ביחד ושרקו במשרוקיות ותופפו בתופים ושרו או קראו דמוקרטיה, דמוקרטיה, אבל כשהגענו לעלייה לכנסת ראיתי שחסמו את הדרך במחסומים ומכוניות של משמר הגבול, וחשבתי לא נורא, ניכנס לכנסת מהצד השני של הרחוב מבנק ישראל, אבל גם שם היה חסום באותה צורה, והלכנו הלאה וכבר היינו המון גדול של אנשים והאנשים נופפו בדגלים וצעקו דמוקרטיה דמוקרטיה, והלכנו והלכנו ועלינו בעלייה, פשוט הלכתי יחד עם כולם, ואז זרם האנשים התחיל להתפצל לכמה רחובות, והלכנו עוד הלאה עד שהגענו למקום שהיה מלא אנשים וראיתי שאנחנו בשדרות יצחק רבין, ומצאתי כסא לשבת עליו קרוב לבית המשפט העליון, וראיתי המוני המוני אנשים ממלאים את הרחוב שעולה משם למשכנות הלאום. לא ראינו במה ולא שמענו נאומים, רק ישבנו שם והאנשים מסביב היו מאד ידידותיים והציעו לי כל הזמן אוכל ושתייה וזה היה נעים, כמו לבוא למסיבה של חברים. אחר כך בבית קראתי מאמר של נעמה ריבה ב"הארץ" והיא כתבה שאין בירושלים שום כיכר שמתאימה להפגנה, ומישהו הגיב לה שהבעיה איננה שאין כיכר, אלא שהמשטרה חסמה את הכניסות לכנסת, ולכן אנשים מילאו את כל הרחובות הסמוכים ולא היה מרכז להפגנה, אנשים פשוט עמדו או ישבו או הסתובבו בכל הרחובות הסמוכים ולא ידעו מתי ההפגנה התחילה ומתי היא נגמרת, פשוט נשארו שם שעתיים או שלוש ואז הלכו הביתה ובכל הזמן הזה הגיעו עוד אנשים. אמנם יש בירושלים מקומות התכנסות כמו כיכר ספרא של העירייה או התחנה הראשונה או גן פעמון או גן סאקר. הרבה אנשים שבאו להפגנה באמת ישבו בגן סאקר, שנמצא מתחת לכנסת ולבית המשפט העליון, אבל מה שמעצב את מרחב ההפגנות בירושלים הם מחסומי המשטרה והגדרות הזמניות, שכמו ברחוב בלפור הופכות עם הזמן לקבועות, ואז גם תלו שם וילון שחור שאנשים לא יצלמו את בית ראש הממשלה ובנו שם אוהל ענק, והפכו את הרחובות בלפור וסמולנסקין למבצר נתניהו, ומאז שנתניהו מתגורר בביתו הפרטי ברחוב עזה גם רחוב עזה הפך למבצר נתניהו, עם מקום מגודר לרכבי ראש הממשלה לפני הבית, וממול ליד בית נתניהו עוד מקום מגודר שבו ניצבות שלוש סוכות שומרים. הביאו להם תנורי חימום כי מאד קר בלילה בירושלים, אבל אין להם כסא והם עומדים שם וקשה לי מאד לראות אותם עומדים. שאלתי אותם למה לא נותנים להם כסא לשבת והם אמרו שזה לא נורא שמחליפים אותם. שכן שלי אמר שהם צריכים לעמוד כדי שלא ירדמו, אבל אני לא חושבת שאפשר להירדם כשאתה יושב בסוכה שקופה ברחוב בחורף של ירושלים. נעמה ריבה חשבה על הדמוקרטיה האתונאית שמרכזה בכיכר העיר, ואני לא יודעת אם חייבים כיכר, אפשר גם לעמוד ברחובות, אבל אני בטוחה ששלטון דמוקרטי אמיתי לא מציב כל כך הרבה מחסומים וגדרות שהופכים לסורגי קבע ולמכלאות. אני יודעת שהפלשתינים בגדה חיים ככה בהרבה מקומות, אבל הגדה המערבית היא שטח כבוש. אף אחד לא מתיימר שיש שם דמוקרטיה. יש שם משטר צבאי. נתניהו אוהב לומר שישראל היא דמוקרטיה ותישאר דמוקרטיה, אבל בשכונת רחביה בין הגדרות והמחסומים שאמורים להגן על ראש הממשלה מאזרחיו שלו ולחסום כל אפשרות שיתקרבו לביתו, בלי קשר לעובדה שהם אזרחים שומרי חוק שחיים את חייהם ואפילו ההפגנות שלהם מאד מנומסות, סופסוף רבים מהם הם אנשים זקנים כמוני וגם זקנים בהרבה ממני שמכתתים את רגליהם בין הגדרות והמחסומים ומקווים להציל את הדמוקרטיה שאם לשפוט על פי המתרחש ברחובות עזה ובלפור, בהחלט נלקחה מאיתנו, וקשה להאמין שתחת שלטון נתניהו תוחזר.

 

תיקונים נדרשים

 

טוב עשה אבי חימי שהתפטר מראשות לשכת עורכי הדין, ובכלל, הצעתו של יריב לווין להפסיק את חברותם של נציגי הלשכה בוועדה למינוי שופטים איננה החלק הגרוע בהצעתו. עורכי דין פעילים שמופיעים בבית המשפט, אינם צריכים לעסוק במינוי שופטים, ושופטים אינם צריכים להיות תלויים בעורכי דין שמופיעים בפניהם, שהשפעתם על קידום השופטים עלולה לגרום להטיית דין מודעת או לא מודעת. זאת גם בהתעלם מהתנהגותם של אפי נווה ואבי חימי שהכתימו בהתנהגותם את לשכת עורכי הדין, ולכך נוספה התנהגותו הפסולה של עו"ד אייל בסרגליק כלפי משפחתו האומללה של יורי וולקוב. מצד שני בולטים בהיעדרם מוועדת המינויים משפטנים מן האקדמיה, שיכלו להוסיף לוועדה למינוי שופטים גם מומחיות בתחום וגם שיקול דעת שאיננו תלוי עניין. לא יזיק גם שימוע בכנסת למועמדים לשיפוט. ספק אם אשה בלתי ראויה לשיפוט כמו אתי כרייף היתה עוברת שימוע כזה בהצלחה. בסופו של דבר הערובה הטובה ביותר למניעת שחיתות היא חשיפה מירבית לעין הציבורית.

הרבה אמירות אלימות ומיותרות נשמעות במהלך המאבק הקשה שהוטלנו לתוכו, כשמצד הממשלה מובילים אותו אנשים גסי רוח, המתנהלים בתוקפנות ונקמנות, ומעוררים למרבה הצער תגובות בהתאם. האמירה המעצבנת מכולן נאמרת דווקא על ידי המנסים להרגיע ולגשר: "כמובן שדרושים תיקונים במערכת המשפט", כאילו נטילת סמכויות מבתי המשפט ומן היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה היא סוג של תיקון. לא כל מה שמכנים רפורמה או תיקון הוא אכן רפורמה או תיקון.

תיקון שכן מתבקש הוא להסדיר בחקיקה את היחסים בין בתי המשפט לממשלה ולכנסת, מפני שהם אינם מוסדרים דיים, ושורש הרע הוא העדר חוקה בישראל שתגן על זכויות יסוד של האזרחים ותמנע מכל הרשויות לנצל את סמכותן לרעה. גם באנגליה, שממנה שאלה מדינת ישראל את שיטת המשפט שלה, אין חוקה, אבל יש מסורת חזקה כיצד להתנהל שהנבחרים מכבדים. באנגליה ראשי ממשלה וחברי פרלמנט שמפסידים בבחירות או נתפסים בהתנהגות בלתי הולמת מתפטרים. טוני בלייר, ראש ממשלה אהוב, התפטר כשנוכח שהצטרפותו למלחמה בעיראק גרמה לציבור הבריטי להפנות לו עורף. דייויד קמרון, שזכה ברוב מוחלט בבחירות, התפטר אחרי שבמשאל עם נדחתה עמדתו להישאר באירופה, ורוב קטן של הבריטים הכריע במשאל בעד עזיבת האיחוד, צעד שגרם לבריטניה נזק כלכלי רב וכיום מעורר צער וחרטה. ליז טראס התפטרה אחרי חודש וחצי בלבד בראשות ממשלת בריטניה, משום שמדיניותה הכלכלית – שממנה הזהירו אותה רבים – דרדרה את ערך הליש"ט ופגעה אנושות בחסכונות של הציבור, ובוריס ג'ונסון, שגם הוא נבחר ברוב מוחלט, אולץ להתפטר לאחר שנתפס שוב ושוב בהתנהגות בלתי הולמת ובשקרים, במיוחד בהפרת תקנות הקורונה שהוא עצמו הטיל על העם הבריטי. ג'ונסון ניסה בזמנו להשבית את הפרלמנט כדי שלא ידון בברקזיט, אך בית המשפט העליון בבריטניה אילץ אותו להניח לפרלמנט לפעול, שהרי העם הוא הריבון והפרלמנט הוא נציג העם האחראי על הממשלה ולא להיפך. בנוסף לכך בבריטניה, כאשר בית המשפט או בית הלורדים "ממליצים" לבטל חוק לא ראוי או לשנות אותו, הפרלמנט מיד מציית להם, כי הקוד הבריטי הוא ש"המלצה" היא בעצם צו מנומס שיש לכבד. בישראל כידוע שר שהורשע שלוש פעמים בעבירות שפוגעות בציבור – העלמת מס היא גניבת כספו של הציבור, וחמורה במיוחד כשמבצע אותה שר – מסרב לפרוש גם כאשר בית המשפט העליון פוסל את מינויו ומנסה לכפות את המשך כהונתו, בטענה שבוחרי מפלגתו בחרו בו, שמכוח בחירה זו הוא חושב שזכותו לכפות את שררתו על כל הציבור, שמרביתו, לפחות על פי הסקרים, איננו חפץ בו כלל. בבריטניה שום ראש ממשלה שהתובע הכללי היה מורה לו להימנע מעיסוק בבתי המשפט לא היה חולם לומר, כמו נתניהו, שהייעוץ איננו מקובל עליו, ולהפר ברגל גסה הסדר ניגוד עניינים שרק מכוחו הכשיר אותו בג"ץ לכהן כראש ממשלה, למרות שמתנהל נגדו משפט על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. כמובן בבריטניה די היה בפרסום החשד לעבירות כאלה כדי להביא להתפטרות ראש הממשלה מתפקידו. בבריטניה שום ראש ממשלה או שר לא היה מעלה על דעתו להודיע שמאחר שמפלגתו נבחרה לשלטון הוא מתכוון לסגור את ה-BBC. השידור הציבורי הוא רכוש הציבור, לא רכוש הממשלה, ותהא הממשלה הנבחרת אשר תהא, מחובתה להגן עליו ולטפח אותו, ואין היא רשאית לסגור אותו. לממשלות בריטניה זה ברור כשמש. לממשלת ישראל ממש לא.

גם עילת הסבירות הגיעה משיטת המשפט הבריטית, שיטה שכמו כל ההתנהלות הבריטית מבוססת על התפיסה שיש דברים ראויים ודברים בלתי ראויים. למשל בלתי ראוי, ולכן בלתי סביר, ששר שהורשע שלוש פעמים בעבירות של שחיתות והעלמת מס ימשיך לכהן כשר. לאריה דרעי זה דווקא נראה סביר לגמרי שמי שניצל את כהונתו לצורך פגיעה בציבור למען טובתו הפרטית ימשיך לכהן באותה כהונה. בתרבות הישראלית חוצפה חסרת מעצורים וניצול סמכות לרעה נראים כדבר סביר בתכלית, ולכן צריך חקיקה ברורה מה כן ומה לא, ואי אפשר להשאיר דברים להגיון ולטעם הטוב, כי שניהם מדירים את רגליהם מישראל.

מאחר שהזכרתי את ליז טראס שכיהנה בראשות ממשלת בריטניה חודש וחצי בלבד, מאחר שסירבה להאזין לאזהרות הכלכלנים בדבר הסכנה הנשקפת מתכניתה הכלכלית, והתרסקה יחד עם התכנית, כדאי שגם נתניהו ישים לב לאזהרות הכלכלנים, למרות שבישראל זה סביר לגמרי שראש ממשלה שריסק את הכלכלה ימשיך בתפקידו ויגנה את כל מי שיקרא להתפטרותו כמי שמנסה לבצע הפיכה, שהרי אין אמירה חביבה יותר על ראש הממשלה שעלה לשלטון על גופת יריבו הפוליטי. מ"שלטון מחליפים בקלפי", עניין שנשכח ממנו לגמרי כשהסית נגד רבין.     

אינני טוענת חלילה שנתניהו ודרעי אינם מתבססים על שום עיקרון. הם דווקא מחזיקים בעקרון הייצוג: מי שנבחר לייצג צריך לדעתם להחזיק בתפקידו בכל מחיר, והבחירה לדעתם גוברת על פסיקת בית המשפט העליון שאיננו נבחר ואיננו מייצג. אפשר לקבל אפילו עיקרון מרחיק לכת כזה, אם מיישמים אותו בעקביות, אבל יריב לווין מתכחש לחלוטין לעקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הוא דורש שבוועדה למינוי שופטים יהיה לקואליציה רוב מוחלט, ולאופוזיציה רק נציג אחד. אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרו אחר , והבחירה בנתניהו ודרעי מבטלת אפילו הרשעה או פסילה של בית משפט, אי אפשר לשכוח לגמרי את עקרון הייצוג כשמדובר באופוזיציה. הרי לאופוזיציה יש 56 מנדטים, ולקואליציה 64. שני המספרים הם כפולות של המספר 8 וקל מאד לחשב את היחס ביניהם שהוא 8:7. כלומר, אם הוועדה למינוי שופטים מונה שמונה נציגים מהקואליציה, היא חייבת למנות גם 7 נציגים מהאופוזיציה, כי אם עקרון הייצוג גובר על כל עיקרון אחר, הוא צריך להיות עקבי. אי אפשר לתקוף את בית המשפט העליון על כך שאין בו די שופטים מזרחיים (שאלת תם – מי אשם בכך אחרי שנים ארוכות של שלטון הליכוד וש"ס?), ובה בעת למנוע מהאופוזיציה ייצוג הולם בוועדה למינוי שופטים. זו צריכה להיות הדרישה הראשונה של המתנגדים לרפורמה: נציגות הולמת לאופוזיציה בוועדה למינוי שופטים. אי אפשר לבחור עקרונות לפי הנוחיות. יהא העיקרון אשר יהא, הוא צריך להיות כללי ולחול על הכל ועל כולם. וזאת גם מבלי שהתייחסנו לכמעט שבעה מנדטים של אנשי שמאל כמוני שבתוקף אחוז חסימה שרירותי לחלוטין נותרו מחוץ לכנסת. לי אין חברה בשווי שני מיליארד בבורסה ואין לי לאן ללכת. אני נשארת פה ואני אלחם על זכותי לייצוג הולם בכנסת, לכך שקולי יישמע ולכך שהממשלה הנבחרת, עם כל הכבוד לבוחריה, לא תוכל לרמוס אותי ואת חברי בגלל רוב מקרי שהשיגה ולמען אינטרסים פסולים.

 

הדמוקרטיה, לידיעת בנימין נתניהו

 

בנימין נתניהו מטיף לנו מוסר בכל יום, ומסביר לנו מהי דמוקרטיה. במדינה דמוקרטית, הוא אומר, לא קוראים לממשלה נאצים. לקרוא ליהודים נאצים זה וולגרי וגם אנטישמי, אבל אין לזה שום קשר לדמוקרטיה: וולגריות איננה נעימה, אבל היא לא מנוגדת לדמוקרטיה, ובדמוקרטיות חופש הביטוי מאפשר לא פעם התבטאויות וולגריות וקיצוניות, כמו השוואות בלתי ראויות וגם מטופשות של מדינת ישראל לגרמניה הנאצית. חבל שנתניהו מעולם לא החיל על עצמו את מה שהוא דורש מאחרים: לא יכולתי שלא לחשוב כיצד עמד בכיכר ציון על המרפסת, מול שלטים המציגים את יצחק רבין במדי אס-אס. אבל נתניהו מעולם לא שמע את דברי חז"ל נאה דורש נאה מקיים.

מה שבאמת לא עושים בדמוקרטיה זה לעצור את מנהיגי האופוזיציה משום שמתחו ביקורת על הממשלה. בדמוקרטיה גם לא קוראים לעצור אותם משום שמתחו ביקורת על הממשלה, ואפילו ביקורת חריפה. בדמוקרטיה גם לא מאשימים מתנגדים פוליטיים בבגידה ולא קוראים להם בוגדים.

חשבתי על כל זה כשחזרתי במוצאי שבת מההפגנה מול בית הנשיא -עזבנו מוקדם, כי הגיעו הרבה אנשים עם כלבים והכלב שלי התחיל לנבוח, ובדרך הביתה ראיתי איש נושא שלט גדול "שמאלנים בוגדים" והולך לכיוון ההפגנה. כשהיו ההפגנות בבלפור תמיד עמדו שם אנשים עם שלטים "שמאלנים בוגדים". בהרבה מקומות בארץ תומכי נתניהו נשאו שלטי "שמאלנים בוגדים" ליד בתים של אנשים או מול הפגנות. בדמוקרטיה מותר להתנגד לממשלה, וזה לא הופך אותך לבוגד במדינה, כי בדמוקרטיה הממשלה והמדינה אינן זהות, ואפשר לחשוב שהממשלה ממש איומה ושהיא תביא אסון, וזה לא הופך אותך לבוגד, רק למתנגד של הממשלה.  

אבל נתניהו הוא האיש שיצר כתעמולת בחירות סרט שמתאר איך השמאל מביא את אנשי דאעש לירושלים, כי מי שמתנגד לו הוא מבחינתו אויב, או משתף פעולה עם אויבים. בדמוקרטיה יש הבדל מאד גדול בין אויבים לבין יריבים פוליטיים. מי שרוצה להחליף את הממשלה איננו אויב, הוא רק מתנגד פוליטי. אבל נתניהו מעולם לא קיבל את כללי המשחק הדמוקרטי, שיריבים אינם אויבים אלא שותפים, שצריך לחלוק איתם בשלטון. כאשר נתניהו הודח מהשלטון הוא נהג ביריביו כאילו אינם שליטים לגיטימיים, ובעצם גם נגד יריביו בליכוד הוא נוהג כאילו הם אויבים. היחידים שנתניהו משתף בשלטון הם מלחכי פנכה שמתחנפים אליו בצורה שמביכה כל אדם הגון, אבל הוא מתייחס לחנופה כאל צורת ההתייחסות המתבקשת כלפיו. בדמוקרטיה ראש ממשלה איננו מצפה שיתחנפו אליו, ואיננו רואה בחנופה התנהגות מתחייבת. בדמוקרטיה ראש ממשלה יודע שהוא שליח ציבור וחייב לתת לציבור תשובות לשאלותיו, ולכן בדמוקרטיה ראש ממשלה מתראיין באמצעי התקשורת ההמוניים, ולא מחרים אותם, ובוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה ראש ממשלה איננו מכנה את ערוצי התקשורת הפופולרים "ערוצי התעמולה" ומשבח כערוץ אמת את ערוץ 14 שמתחנף אליו ומהלל אותו ותוקף, לא פעם בעלילות שוא, את יריביו ומתנגדיו. בוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה הממשלה מכבדת את התקשורת, גם אם היא מאד ביקורתית כלפיה, כי בדמוקרטיה התקשורת מבקרת את הממשלה, שמחזיקה בכוח הביצועי, ולא את האופוזיציה, כמו שנתניהו רוצה. בוודאי ובוודאי שבדמוקרטיה הממשלה איננה פועלת להשתיק ולסגור את השידור הציבורי, או לפגוע בו כלכלית. בדמוקרטיה הממשלה לא שוללת תקציבים מסרטים תיעודיים שאינם מחמיאים לה, ואיננה מחלקת תקציבים בהתאם לדעות פוליטיות. והכי חשוב: בדמוקרטיה מנהיגים יודעים שראשות הממשלה היא כהונה מוגבלת, ושאחרי כהונה ארוכה ראוי, ולא פעם גם מתחייב בחוק, להחליף אותם. בדמוקרטיה ראשי ממשלה פורשים מיוזמתם אחרי שכיהנו תקופה ארוכה, למשל טוני בלייר, אנגלה מרקל, וממש בימים אלה ג'סינדה ארדרן. בדמוקרטיה ראשי ממשלה אינם מצפים להישאר בשלטון לנצח, ואינם מתנהגים כאילו אסור להחליף אותם ובוודאי שאינם קוראים למי שמחליף אותם "נוכל" ואינם דורשים לקרוא להם "ראש הממשלה" כאשר אינם מכהנים בתפקיד. בקיצור, לפני שבנימין נתניהו מטיף לנו מהי דמוקרטיה בעיניו, כדאי שיתבונן קצת במדינות דמוקרטיות, יקרא קצת בנושא, וילמד בעצמו מהי דמוקרטיה, ובעיקר כדאי שיתבונן בראי ויראה מה איננו דמוקרטי, אצלו ולא רק אצל זולתו.   

בית המשפט העליון בעניין דרעי

 

אתמול הקשבתי לרוב הדיון בבית המשפט העליון בעניין דרעי, שהיה מעניין מאד, וגם קראתי בעיתון תחזיות שחורות על שינוי המשטר בישראל וחיסול בית המשפט העליון, וזה לא שאני חושבת שיריב לוין ודרעי ונתניהו לא רוצים להרוס את מערכת המשפט – הם בוודאי רוצים, אבל למרות הבריונות והחוצפה ואינספור התככים שלהם, לא בטוח שיהיה להם כל כך קל לחסל את בית המשפט העליון ואת מערכת המשפט בכלל. העתירות שנדונו בבג"ץ דרעי נגעו לכמה שאלות: האם תיקון חוק היסוד שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר הוא חוקתי, האם סביר למנות את דרעי לשר, האם מותר או צריך להביא בחשבון עבירות קודמות שלו, ומה משמעות הסדר הטיעון בעניין עבירות המס של דרעי, והאם דרעי התחייב כחלק מהסדר הטיעון לפרוש מהחיים הפוליטיים, ולא לחזור לכהן כשר חודשים ספורים לאחר שפרש מהכנסת כחלק מהסדר הטיעון, ובכך מנע דיון והחלטה בשאלה האם היה במעשיו קלון ולכן הוא מנוע מלכהן כשר.  

בעיתונים כתבו הרבה על כך שפסקת ההתגברות וביטול עילת הסבירות יהפכו את פסק הדין בעניין דרעי לאקדמי, וזה ממש לא נכון. פסקת ההתגברות תאפשר לכנסת לחוקק מחדש ברוב של 61 חוק שבית המשפט העליון ביטל. זאת אומרת שאם בית המשפט העליון יבטל את מה שקרוי חוק דרעי, כלומר התיקון שמאפשר למי שקיבל עונש מאסר על תנאי לכהן כשר, ומגביל את האיסור למאסר בפועל, פסקת ההתגברות תאפשר לחוקק אותו מחדש. אמנם השופט עופר גרוסקופף אמר שהתיקון בעייתי, כי הוא בא בעצם לבטל תוצאה של פסק דין פלילי, והיה גם ויכוח אם התיקון פרסונלי או יכול להיחשב לתיקון כללי שחל על כולם. אבל השאלה הזו שפסקת ההתגברות, אם תיחקק, יכולה להיות רלוונטית לה, כנראה לא תהיה רלוונטית מהסיבה הפשוטה שעלתה מהערה של השופט והמשנה לנשיאה עוזי פוגלמן, שאמר שיכול להיות שדרעי פסול מסיבות אחרות, ואין שום צורך לבית המשפט העליון להתערב בחוק יסוד, דבר שבית המשפט מעולם לא עשה וכלל איננו מעוניין לעשות.

זאת תהיה כנראה הדרך שבה ילכו השופטים: הם יפסלו את דרעי מסיבות אחרות, ולא יתערבו בתיקון לחוק היסוד. גם לא בטוח שהם יפעלו על פי עילת הסבירות שלוין רוצה לבטל.

עיקר השאלות וההערות של השופטים בדיון נגעו לשני נושאים: האחד הוא האם דרעי התחייב במסגרת עיסקת הטיעון שבית משפט השלום אישר לפרוש לצמיתות או לתקופה ארוכה מאד מהחיים הפוליטיים, ובזכות ההבטחה הזו אושרה לו עסקת הטיעון, כך שעסקת הטיעון אושרה בעצם במרמה על סמך הבטחה שדרעי נסוג מלקיים. פרקליטו של דרעי עו"ד נבות תל-צור טען שהיתה אי הבנה קשה: שדרעי לא התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים ולא רימה את בית המשפט, ולא אושרה לו עסקת הטיעון בשל המרמה הזו, אבל השופטים אמרו שאם השופט הבין שדרעי מתחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים לצמיתות, כנראה שדרעי הטעה אותו, ובכל אופן אם נוכח שהשופט חושב כך בטעות היה עליו להעיר על כך לשופט, שהוא איננו מתכוון לפרוש. לרוע מזלו של דרעי השופט שאישר את עסקת הטיעון בעבירות המס של דרעי גם כתב שדרעי פורש מהחיים הפוליטיים וגם אמר את זה בקול רם והוקלט, ולכן רוב הסיכויים שהרכב השופטים הדן בכשירותו של דרעי לשמש שר יחשוב שדרעי הונה את השופט שדן בעבירות המס שלו והשיג הסדר טיעון במרמה, ובכל מקרה הוא כן התחייב לפרוש מהחיים הפוליטיים וכך עליו לעשות. אם זו תהיה קביעת בית המשפט העליון, שום פסקת התגברות לא תעזור לדרעי, כי פסקת התגברות יכולה לאפשר לחוקק מחדש חוק שבית המשפט ביטל, אבל היא לא יכולה לבטל קביעה שדרעי שיקר לבית המשפט.

העניין השני שהשופטים עמדו עליו הוא שדרעי בהודעת ההתפטרות שלו מהכנסת מנע דיון בשאלת הקלון, ואם הוא רוצה לחזור ולכהן כשר, עליו לפנות על פי הנוהל ליו"ר ועדת הבחירות השופט יצחק עמית שיקבע האם אין בעבירות שבהן הודה במסגרת עסקת הטיעון קלון. דרעי כמובן ניסה להימנע מהפנייה הזו, אבל יש סיכוי גדול שהשופטים יחייבו אותו לפנות לשופט יצחק עמית, ואם השופט עמית יקבע שיש במעשיו של דרעי קלון ואינו יכול לכהן כשר, לא יעזרו לו לא פסקת ההתגברות ולא ביטול עילת הסבירות – ששניהם עדיין לא קרו ולא בטוח שיקרו וגם אם יקרו כנראה לא יעזרו לדרעי או לנתניהו אם יורשע, כי הכנסת לא יכולה לבטל פסק דין פלילי. השופטת דפנה ברק-ארז הגיבה גם לטיעון שדרעי נבחר בקולות רבים, טיעון שעולה גם לגבי נתניהו, ושאלה עד כמה הבחירה יכולה לבטל הליך פלילי, וזה דבר שגם אני חושבת עליו הרבה: איזה מין טיעון זה שרבים בחרו בו? ואם מיליון אנשים יבחרו ביגאל עמיר, אז צריך לשחרר אותו מהכלא ולמנות אותו לשר? אם הבחירה פוטרת מעבירות שחיתות וממון, אולי היא פוטרת גם מאונס ורצח? מה זה בכלל רלוונטי שהרבה אנשים בוחרים מישהו לשלטון, אם הוא פושע? הרי גם יריב לוין לא יעביר חוק שמותר לגנוב או לשקר לבית המשפט. יריב לוין ובנימין נתניהו נוהגים בבריונות, אבל השופטים חכמים מהם, וימצאו את הדרך הנכונה לפסול את דרעי מלכהן כשר, דבר שכל אדם הגון מבין שזו איננה רק שאלה משפטית אלא שאלה מוסרית. במדינה מתוקנת אדם שהורשע בעבירות ממון ושחיתות לא ראוי לכהן כשר או כראש ממשלה, והיה מכובד יותר אילו נאשמים ובוודאי מורשעים היו פורשים מרצונם, כפי שמקובל למשל בבריטניה, ולא נתלים בפלפולים משפטיים של יועציהם ופרקליטיהם, כדי לחמוק ממתן הדין על עבירותיהם ופשעיהם, וליטול לעצמם סמכויות על רשויות המס שאותן הונו ועל רשויות החוק שדנו בעניינם.

שלטון לא דמוקרטי

 

יש בעיתונות הרבה מאמרים שטוענים שאיתמר בן-גביר יגלה במהרה את מגבלות הכוח או שהוא יתמתן, והמאמרים האלה נראים לי יותר כמו משאלת לב מאשר כמו פרשנות מציאותית. כל המדינה ראתה חיילים שמעריצים את בן-גביר, שאחד מהן מפיל אדם ומכה בפניו באגרופו, והשני מסביר שעכשיו בן-גביר יעשה סדר והם – החיילים – כלומר מעריצי בן-גביר שביניהם, הם כעת החוק, כלומר שעכשיו מי שמתנגד להם יקבל מכות, ובן-גביר, שהיה יכול להסתייג מהאלימות – אילו רצה להתמתן – כפי שלימד את אוהדיו לצעוק מוות למחבלים במקום מוות לערבים – העדיף לקרוא למוכים אנרכיסטים ולהאשים אותם בהתגרות ובפריעת חוק, כפי שעשה המנטור שלו נתניהו כלפי מפגיני בלפור. המותקף והמוכה אף נחקר ונשלח למעצר בית, במשטרה שכבר מצייתת לשלטון החדש. המסר של בן-גביר, שמיד התלוו אליו צעדי המשטרה, רק מחזק את מה שאמר החייל, שהבהיר לכל מי שמתנגד לשליטה הישראלית בשטחים הכבושים, שעכשיו איתמר בן-גביר בשלטון, וזה לא שלטון שעומד להתמתן, זה שלטון שעומד לדכא ביד חזקה ובאלימות את כל מי שמתנגד לשליטה בפלשתינים, ושדין התומכים בפלשתינים כדין הפלשתינים – אלימות, דיכוי, מכות, וענישה, כי עבור הממשלה החדשה מי שמכה ערבים ושמאלנים, ואולי גם מי שרוצח אותם, תמיד צודק, ומי שאשם הם השמאלנים והערבים, שמעצבנים את תומכי בן-גביר, ממש כמו הנשים המוכות והנרצחות שהן אשמות כמובן באלימות כלפיהן, והן צריכות להיענש עליה, כדי שילמדו סופסוף לא לעצבן את בעליהן המכים והרוצחים אותן.

הקואליציה במוצהר מקבלת את ניצחונה בבחירות לא כניצחון הרוב שצריך לגלות נדיבות מנצחים, אלא כניצחון טוטאלי, כזכות למחוק את כל מי שאיננו מסכים איתה ובוודאי את מי שמוחה או מתנגד במוצהר. זה בולט במיוחד דוקא אצל השותפות הקואליציוניות, יותר מאשר אצל אנשי הליכוד, שמבינים את הסכנה להיצבע בצבעי בן-גביר, ומסבירים שהם לא יפגעו בזכויות האדם של האזרחים. אבל כיצד הם יכולים להבטיח זאת, כאשר בשטח בן-גביר שולט, ומעריציו וחסידיו נוהגים על פי תורתו, עוצרים ומכים את מתנגדי השליטה הישראלית בפלשתינים, וזוכים לגיבוי מלא. אין באמת ערך להצהרות על מדיניות ליברלית והגנה על זכויות אדם, אם בפועל מתנגדים פוליטיים מוכים ואז מואשמים בפרובוקציה ונענשים. מה שקרה בחברון, החל מהפרעות בערבים לכבוד שבת חיי שרה, וההתנערות הגמורה של מנהיגי המתנחלים מאחריות, שהרי "אינם יודעים מי האנשים האלה", ואז הכאת המתנגדים לפגיעה בערבים, שהרי הסיבה האמיתית לבואם של הפעילים היתה רצונם למחות על הפרעות נגד ערבים בשבת חיי שרה, וזו מן הסתם גם הסיבה האמיתית לכך שהוכו באכזריות. השלטון החדש איננו מוכן לשום התנגדות ומתכוון לדכא כל מחאה בכוח. ושלטון שמדכא התנגדות ומחאה באלימות ובכוח איננו שלטון דמוקרטי, ואיננו שלטון ששומר על זכויות אדם, כי זכויות אדם כוללות את הזכות להתנגד ולמחות.

בין נתניהו לבין שותפיו הקואליציוניים הבריונים יש קשר הדוק יותר מאשר בין נתניהו לאנשי מפלגתו. הם שואבים מאותה תפיסה של נתניהו שרק שלטונו שלו הוא לגיטימי, ולפיכך שלטונו של מי שאיננו נתניהו הוא בהכרח גניבת שלטון ופריעת חוק. זוהי המשמעות מאחורי השימוש במלה אנרכיסט למתנגדי נתניהו, שדרשו את הדחתו מהשלטון. אנרכיסט הוא מי שמתנגד לכל שלטון, אבל אם ההנחה היא שרק שלטונו של נתניהו הוא לגיטימי, וכל שלטון אחר איננו לגיטימי, הרי מי שמתנגד לשלטונו של נתניהו הוא אנרכיסט, כלומר מתנגד לכל שלטון, כי שלטון שאיננו שלטון נתניהו, מבחינת נתניהו ותומכיו איננו ואיננו יכול להיות לגיטימי. כמובן שמי שמאמין שרק שלטונו של אדם אחד הוא שלטון לגיטימי, איננו דמוקרט. דמוקרטיה מאופיינת בחילופי שלטון, כלומר שהאדם בשלטון מתחלף לאחר פרק זמן סביר, שמותר להתנגד לו ולמחות נגדו, שחייבים לכבד את המתנגדים ואסור לפגוע בהם, ושנותנים מקום וחלק בשלטון גם למתנגדים. נתניהו כמובן מסרב לכל העקרונות הללו של משטר דמוקרטי: הוא מסרב לפנות את מקומו בשלטון לאחר שכיהן כראש ממשלה חמש עשרה שנה ומתעקש להמשיך בשלטון לזמן בלתי מוגבל, הוא מציג את המתנגדים לו והמוחים נגדו כפורעי חוק לא לגיטימיים, הוא איננו חדל להתנקם ולפגוע בכל מי שמוחה נגדו, ובניגוד לנוהג של שליטים במדינות דמוקרטיות לשתף בשלטון את יריביהם, כפי שאובמה מינה את הילארי קלינטון לשרת החוץ ואת גו' ביידן לסגנו, לאחר שאלה התמודדו מולו, ואפילו יצחק רבין כשנבחר לראשות הממשלה, מינה את שמעון פרס לשר החוץ, למרות הדם הרע שזרם ביניהם, וכך נוהגים כל המנהיגים הנבחרים במדינות הדמוקרטיות, ואילו נתניהו מתנקם בכל מי שמתחרה בו או מתמודד מולו או מותח עליו ביקורת, ואת כל יריביו מדכא ומשפיל ומסלק, ומרומם ומקדם את חדלי האישים שמתחנפים אליו כגודל חנופתם. אלה התנהגויות של שליט לא דמוקרטי, והחיבור בינו לבין הבריונים סמוטריץ' ובן-גביר הוא לפיכך חיבור טבעי, כמו החיבור בינו לבין החרדים, שאף הם מתנגדים לכל ערך דמוקרטי. אין בכוונת הממשלה החדשה להגביל את עצמה ולכבד את מחצית העם שלא בחרה בה. זו ממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, אבל כל ערך דמוקרטי זר לה, והיא רואה את בחירתה כהיתר מוחלט לדכא ולרמוס את מתנגדיה, ועדיף שלא לטפח אשליות לגביה אלא להתבונן בעיניים מפוכחות בפני הרעה.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. ייתכן שנגרמו גם נזקים נוספים. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מודה לחברים שמציינים קישורים לבלוג ולרשימות בו, ומסייעים לי בכך להתגבר על החבלות.

הצהרת הנאמנות של סמוטריץ'

 

הבחירה של זהבה גלאון לראשות מר"ץ גרמה לי תחושת הקלה, כי מאד לא נוח לי עם יאיר גולן שהסגנון שלו מאד תוקפני. יש אנשים שחושבים שבפוליטיקה טוב להיות תוקפני ואפילו גס רוח, ואני לא חושבת ככה, ובמיוחד לא נראה לי שמפלגה שדוגלת בפשרות ובויתורים כדי להגיע להסדר עם שכנינו הערבים תתנהג בתוקפנות, כי בכך היא סותרת את מהותה ואת המסר שלה. אני חושבת שהרבה אנשים במר"ץ הרגישו כמוני. אני רק מצביעה למפלגה, לא חברה, ולא יכולה להצביע בעצמי. אף פעם לא הייתי חברת מפלגה בשום מפלגה, ואני חושב שביני לביני יש לי בעיה להיות מחויבת עד הסוף, ואני דוקא מעריכה את אלה שמחויבים עד הסוף, כמו חברתי המנוחה רנאטה וולפסון שכל עוד כוחה עמד לה הלכה להפגנות של נשים בשחור ולכל ההפגנות האחרות, ואני הייתי רואה אותן מהאוטובוס כשחזרתי מהשוק עם הסלים וחשבתי שאני צריכה להספיק להכין הכל לשבת, ושבהרבה דברים אני יותר דומה לנשים החרדיות מאשר לנשים של מר"ץ שרק להן אני רוצה להצביע, והכי קשה לי עם הנשים המתנחלות שיש להן הרבה עוצמה וכוח, והן מקדישות אותו למטרות הכי מכוערות. בציונות הדתית יש נשים חכמות וחזקות, הרבה יותר מאשר בליכוד שהוא מפלגה שוביניסטית עבשה כמו הרפובליקנים של אמצע המאה שעברה שלא השתנה אצלם כלום, אבל כשאני חושבת עליהן אני תמיד נזכרת בגברת סמוטריץ' שלא רוצה לשכב בחדר אחד עם יולדת ערביה, שזה לא רק גזעני להחריד אלא גם מפורר לגמרי את הסולידריות הנשית במקום שבו היא היתה אמורה להיות הכי  חזקה, כי תמיד חשבתי שבמחלקת יולדות כל הנשים מרגישות אחיות, אבל זאת היתה מחשבה רומנטית ולא נכונה, כי יש נשים שאפילו שעות אחרי הלידה מרגישות רק שנאה ורואות רק את השונה. נאלצתי לחשוב ביחד על זהבה גלאון ועל הגברת סמוטריץ', כי באותו יום התקיימו בחירות גם למר"ץ וגם למפלגת הציונות הדתית של סמוטריץ', ובצלאל סמוטריץ' ניצל את ההכרזה על תוצאות הבחירות המוקדמות במפלגתו למפגן שנאה דוחה במיוחד נגד ערבים., שהוא קרא להם כמובן "תומכי טרור", שככה גזענים כמו סמוטריץ' קוראים לכל ערבי וחושבים שבכך טיהרו את עננת הגזענות שעולה מדבריהם. בשלושת ערוצי החדשות הפסיקו את השידור ולא הראו את כל נאומו של סמוטריץ' שהצלחתי לצפות בו במלואו רק בערוץ הכנסת, וזאת טעות לדעתי, כי הציבור בישראל צריך לראות גם את הגזענות הבוטה כי היא חלק ממציאות חיינו ואי אפשר להתעלם מהמציאות. סמוטריץ' הכין "הצהרת נאמנות" שכל ראשי מפלגות הימין אמורים לדעתו לחתום עליה, שבה הם מתחייבים לא להקים ממשלה עם מפלגות ערביות כמו רע"ם והרשימה המשותפת. סמוטריץ' אמר שהשותפות עם רע"ם גרמה לערבים להרים את הראש. זה הזכיר לי את מה שאיתמר בן-גביר אומר תמיד, שצריך "להראות לערבים מי בעל הבית פה", כלומר לדכא אותם ולגרום להם להרגיש כמו אזרחים מסוג ב' ולא כמו אזרחים שווי-זכויות ליהודים. לדעתי צריך להוציא גם את המפלגה של סמוטריץ' וגם את המפלגה של בן-גביר מחוץ לחוק, כי מפלגות שמסיתות נגד מיעוט לאומי ומבקשות לפגוע בזכויותיו הדמוקרטיות ולהציג אותו כשותף לא לגיטימי לניהול המדינה, הן סכנה לדמוקרטיה וסכנה לאופיה של מדינת ישראל. שתי המפלגות האלה בכלל לא מסתירות שהדמוקרטיה לא מעניינת אותן והן מעוניינות במדינה לא דמוקרטית שרק היהודים הם אזרחים חוקיים בה, במקרה של סמוטריץ' מדינת הלכה, ובמקרה של בן-גביר גם במקרה של יהודים יתגוררו בישראל רק יהודים שדיעותיהם לרוחו ואת האחרים הוא רוצה לגרש מהארץ. זה שאנשים כאלה הם מועמדים חוקיים לכנסת זאת בושה למדינת ישראל, וזה כמובן בזכות תמיכתו של בנימין נתניהו שבעצמו הוא אדם נוטף גזענות ונותן לגיטימציה לגזענים קיצוניים ואלימים. הבחירות האלה באותו יום עצמו גם למר"ץ וגם לציונות הדתית הראו בעצם את קו השבר האמיתי במדינה, בין אלה שרואים בערבים אזרחים שווים שצריכים להיות מיוצגים גם בשלטון, לבין אלה שרוצים מדינה גזענית שמפלה אותם ומתייחסת אליהם כמו לנתינים ולא כמו לאזרחים. המאבק על כך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית הוא המאבק הכי חשוב, יותר מהורדת יוקר המחיה ואפילו יותר מהמצב הביטחוני שתמיד הוא גרוע בישראל, וזה לא בלתי קשור ליחס לאזרחים הערבים. הערך הכי חשוב הוא ערך השוויון, בין יהודים וערבים ובין גברים ונשים ובין כל האזרחים – לצערי זהבה גלאון דיברה אחרי בחירתה על הרבה דברים חשובים וכמובן בראש וראשונה על הצורך בשוויון בין יהודים וערבים, והזכירה גם את המלחמה על זכויות להט"בים, אבל לא דיברה במפורש על זכויות נשים שזה חבל, כי הנשים בישראל חיות במידה רבה במדינת ההלכה של סמוטריץ' ונחשבות לקניינו של הבעל עד שישחרר אותן מרצונו או שלא מרצונו במותו, כאילו היו שפחות. במדינה דמוקרטית כולם צריכים להיות חופשיים, גם הנשים, גם מי שאינם יהודים, גם מי שאיננו לרוחם של מנהיגי הימין, ואנחנו נמצאים במלחמת חורמה על הישרדות הדמוקרטיה בישראל, וצריך לומר את זה ולא לחשוש לומר כמה הסכנה לדמוקרטיה בישראל גדולה, כי אי אפשר להילחם בסכנה מבלי להכיר בה תחילה.

הודעה לקוראים ולעוקבים:

הבלוג נפרץ בחודש מאי וכל העוקבים נחסמו והמנגנון חובל כך שגם עוקבים חדשים ייחסמו. אני כמובן לא חסמתי איש ואינני יכולה לבטל את החסימות. אני מבקשת מהקוראים לסייע לי להפיץ הודעה זו, וכן לסייע לי להפיץ קישורים לבלוג ולרשימות בו, ואני מקוה שחברת גוגל תתקן את החבלות.

   

לשחרר את בלפור וסמולנסקין

 

בית ראש הממשלה בפינת בלפור-סמולנסקין ברחביה כבר לא יהיה מה שהיה פעם, משכן צנוע ליד הקונסרבטוריון למוסיקה, בית שתושבי השכונה עוברים לידו בשגרת יומם ללא קושי וללא פחד. כבר שנים שהגישה אליו חסומה בפני התושבים בגדרות ובמסכי ענק. לאט לאט השתלטה משפחת נתניהו על הרחובות הסמוכים והפכה אותם למבצר שכיעורו החיצוני משקף את הרִשעות והטרור שהשליטה בתוך הבית ומחוצה לו. גם המאבטחים, החיילים והשוטרים הלכו והתרבו, וההתנכלויות לתושבי השכונה הלכו והתעצמו, והגיעו לשיאן למול המפגינים נגד נתניהו, שלא במקרה הכריזו מצור על בלפור. מעולם לא היה בישראל ראש ממשלה שהטיל כך את חתיתו על שכניו האומללים, כראוי למי שהפך את הדמוקרטיה הישראלית השברירית תמיד לרפובליקת בננות. בלפור היה לסמלו של שלטון מנוכר ומושחת שהתיר את דמם של מתנגדיו בהסתה שרצחנותה המוכחת רק הגבירה את הדחף להתמיד בה. השנאה והרעל שזרמו מן הבית הזה הציפו את המדינה.

לא במקרה נרתע נפתלי בנט מלעבור לבית הזה, וזה לגמרי לזכותו. לא רק משום שביתו הפרטי נאה ומרווח ומתאים למשפחתו, אלא מפני שכבר אין להפריד בין בית אגיון לדייריו בתריסר השנים האחרונות. הסיאוב, השחיתות, הרודנות, המגלומניה, ההתעמרות וההסתה, כל אלה דבקו בכותלי הבית הזה ללא הפרד. לא את ראשות הממשלה הוא מסמל כעת, אלא את משפחת נתניהו, את הרודנות, הנהנתנות, הניצול, את רמיסת האדם העובד, את כל מה שראוי לדמוקרטיה חפצת חיים להרחיק ולהקיא.

גם מבלי להתפעל מן הממשלה החדשה גרמו לי הימים הנוראים האחרונים להבין שאי אפשר עוד לשאת את שלטונו של נתניהו, את הטירוף, הטרור, ההסתה. מעולם לא היה כדבר הזה בישראל. ממשלות נפלו והתחלפו. מעולם לא פעל ראש ממשלה בבריונות כזו כנגד הפועלים להחליפו. מעולם לא טען ראש ממשלה קודם לכן שעצם הרצון להחליפו איננו דמוקרטי. וכי מהי הדמוקרטיה אם לא היכולת להחליף את השלטון?

השבת הדמוקרטיה זקוקה לסמל חדש, לבית אחר.

או אולי רק להשיב את מה שהיה קודם לכן. בית צנוע, גדר שנוספה, ביתן אבטחה שנוסף, וזהו. אין שום צורך לסגור שני רחובות, לחסום אותם לתנועת האזרחים. אין צורך באוהלי ענק, במסכי ענק, בסורגים וגדרות. את כל אלה יש לפרק ולהרחיק ולפתוח מחדש את רחובות בלפור וסמולנסקין היפים למעבר אזרחים ללא מחסומים. מאחר שהבית כבר לא יאוכלס בקביעות, גם ביריוני הליכוד יעדיפו לשאת את איומיהם וקללותיהם למקומות אחרים. בלפור וסמולנסקין יחזרו להיות רחובות שקטים ויפים בדרך לתיאטרון או לגן הפעמון, רחובות שאפשר לטייל בהם עם כלבים או תינוקות בעגלה, ולהרגיש שאנחנו חיים במדינה חופשית.

ואז נדע באמת ששלטון האימים של נתניהו הסתיים.  

בחירות לחירות

 

 תוצאות הבחירות עשו אותי מאושרת. אולי זה רק מפני שהיו לי ציפיות כל כך נמוכות, וכל כך פחדתי שמר"ץ לא תעבור את אחוז החסימה, וקיויתי שלפחות יהיו לה ארבעה מנדטים, ויש לה ששה, וגם מפלגת העבודה קיבלה שבעה מנדטים, והשמאל דוקא התחזק ולא נמחק. דוקא הבחירות האלה מראות שאסור לוותר ושצריך להתעקש על הדברים שמאמינים בהם, ולא צריך לשמוע לאנשים שאומרים תפרשו, תפרשו, ועוד בגלל סקרים, שמבוססים על מדגם ועל הערכות, שכנראה מאד מתקשות לדייק כשמדובר במפלגות קטנות, שהבוחרים שלהן מפוזרים בכל הארץ, והמדגמים כנראה לא מצליחים לדגום אותם בצורה מדויקת. מאד פחדתי שהסקרים יהפכו לנבואה שמגשימה את עצמה, שזה היה עלול לקרות אם אנשים היו חוששים להצביע למר"ץ מפחד שקולם ירד לטמיון או גרוע מכך, יגדיל את מספר המנדטים של נתניהו. כל זה לא קרה ומר"ץ דוקא גדלה, ולנתניהו אין רוב, אלא אם כן מפלגת רע"ם תסכים לתמוך בו, אבל הגזענות שהוא זרע וטיפח עכשיו מכה בו וילדי הטיפוחים שלו זועקים אותה ברמה, וכל מה שנותר לו זה לנסות לצוד עריקים. אולי החוק הראשון שהכנסת צריכה להעביר זה חוק שמחייב עריקים להתפטר מהכנסת ולא מאפשר להם לעבור ממפלגה למפלגה, כי העריקות היא רעה חולה מכל בחינה. היא גם גורמת להונאת הבוחרים ולפגיעה קשה באמון הציבור ובדמוקרטיה, והיא למעשה צורה של שוחד, כי נתניהו מציע לאנשים להצטרף אליו תמורת משרת שר או ראשות ועדה בכנסת או טובת הנאה מעין זו, וכך אנשים פוגעים בציבור כדי להיטיב עם עצמם, ונתניהו סוחר בנכסים ממלכתיים שאינם נכסים פרטיים שלו, שזו היא דרכו, וגם כשהוא קנה חיסונים מחברת פייזר במחיר מופקע ומכר בתמורה את המידע הרפואי של אזרחי ישראל לחברה מסחרית, הוא סחר ברכוש שאיננו שלו, כי המידע הרפואי שייך רק לאנשים שאליהם הוא מתייחס, לא לקופות החולים ולא לנתניהו, שכבר כמה שנים מנסה לסחור במידע הרפואי של אזרחי ישראל, והקורונה רק סיפקה לו הזדמנות לכך, ומה שהכי גרוע זה שהוא עשה את העסקה הזו, שאולי מרבית אזרחי ישראל מסכימים לה ושמחים עליה, אולי היא אפילו משתלמת להם, כדי לדרוש מאנשים שיצביעו בשבילו, כאילו צריך לגמול לו אישית על כל דבר שהוא עושה כראש ממשלה, וכאילו אין גבול לאחיזה של אדם יחיד בראשות הממשלה במשך חמש-עשרה שנים ברציפות, דבר שמקרב את ישראל לחברה הלא המחמיאה של רוסיה ובלארוס וכמה מהמדינות השכנות לנו. ומכיוון שחג הפסח בפתח, נותר לנו רק לאחל לעצמנו שנשתחרר סופסוף מרודנות נתניהו, ונצא מעבדות לחירות.

לסיים את שלטון נתניהו

 בכל מוצאי שבת אני רואה עוד מחסומים של המשטרה ברחביה, שמנסים למנוע מהמפגינים להגיע למעון ראש הממשלה וגם מונעים מהם להגיע למכוניות שלהם ולנסוע הביתה. גם אני כשאני מטיילת עם הכלב שלי עוצרים אותי לפעמים שוטרים ושואלים לאן אני הולכת, אבל זה כבר כמה שנים, לא רק עכשיו. אני גרה ברחביה כמעט ארבעים שנה והרבה ראשי ממשלה גרו פה ואף לא אחד מהם הטריד את התושבים ופגע בחייהם כמו נתניהו. עד שנתניהו הגיע המעון ברחוב בלפור לא התבלט בכלום, ולידו היה הקונסרבטוריון למוסיקה ועמדו שם תמיד ילדים קטנים וגדולים עם כל מיני כלי נגינה והמתינו לשיעור הנגינה שלהם, וכל מי שרצה עבר ברחוב בלפור וברחוב סמולנסקין שמצטלב איתו ועכשיו חסום לגמרי ויש בו מין אוהל ענק ומסכן מי שגר שם. בכל פעם חסמו עוד וסגרו עוד והקימו עוד מסתור כמו אילוסטרציה לדיקטטורה בהתהוות, והערב כל רחביה נראתה כמו מדינה תחת שלטון צבאי, ופגשתי מפגינים שהמשטרה לא נתנה להם להגיע לרכבים שלהם ולקחתי אותם מדרכים צדדיות וכל מיני מעברים שאני מכירה, כי עכשיו אנחנו חיים בדיקטטורה של נתניהו ואוחנה ואי אפשר לבוא להפגין בלי שהמשטרה תעצור אותך ואז ללכת הביתה בלי שהמשטרה תעצור אותך בדרכים הראשיות. הרבה פעמים ראיתי שעצרו מפגינים ואחד מאלה שעצרו לבש חולצה עם הלוגו של אין מצב וביקשו ממנו תעודת זהות ולא נתנו לו לעבור. מי שבא להפגנות ועובר את כל המחסומים הוא בעיני גיבור ואני מורידה בפניו את הכובע. בדרך ראינו גם מישהי במכונית שחיפשה איך להגיע הכי קרוב לבית ראש הממשלה כי השוטרים מנעו ממנה להתקרב עם המכונית והיא היתה די רחוקה ואני תוהה אם היא הגיעה אי פעם להפגנה. משטרת ירושלים ועיריית ירושלים מגויסות לגמרי למנוע את ההפגנות, ואנשים צריכים להיות מאד אמיצים ונחושים בכדי להפגין. בבוקר הלכנו לגן העצמאות וראינו שבמאהל של המפגינים נגד נתניהו יש אנשים ובמאהל של הליכוד נגד המפגינים אין אף לא אחד שזה בדרך כלל המצב. היה יפה אם נשיאת בית המשפט העליון שגרה גם כן ברחוב בלפור במרחק בתים ספורים מנתניהו היתה יוצאת ומסתובבת קצת ורואה איך נראה המבצר שהיא טענה שהוא לא נפל, ובמה שנוגע למבצר נתניהו הוא אכן הולך ומתבצר עוד ועוד וזה לא מבצר של דמוקרטיה. זה מבצר של דיקטטור שיודע ששונאים אותו אבל נדבק בכוח לכסאו ומפעיל את המשטרה נגד מתנגדיו, כי זה מה שדיקטטורים עושים.

קראתי ב"הארץ" מאמר של ההיסטוריון דוד אוחנה שכתב שהשוטרים עצרו את הבן שלו שמפגין בקביעות נגד נתניהו וזרקו אותו באיזה מקום בלי להביא אותו כפי שהם מחויבים על פי החוק לתחנת משטרה וללא כל רישום שהם מחויבים לערוך. לדוד אוחנה זה הזכיר את היחס לפלשתינים ביהודה ושומרון, והוא טען, וכמובן איננו הראשון לטעון כך, שהמשטרה במדינת ישראל מאמצת שיטות מהשטחים הכבושים בתוך מדינת ישראל, ושכל עוד יהיה כיבוש בשטחים לא יהיה חופש בתוך מדינת ישראל. אני מסכימה שאין דמוקרטיה ואין חופש ואין זכויות אזרח במשטר נתניהו, אבל אני לא מסכימה שזה קשור לכיבוש בשטחי יהודה ושומרון, למרות שאני מאד נגד הכיבוש ביהודה ושומרון, ברור לי שהמעבר של נתניהו לשלטון אוטוריטרי עם יותר ויותר מאפיינים דיקטטוריים לא קשור לכיבוש בשטחים אלא לאופיו האישי של נתניהו שהוא אדם מושחת נקמן ורודני, ולעובדה שהוא מנסה להימלט ממשפט ומכלא, וההבדל הזה הוא הבדל חשוב, מפני שכמה וכמה כותבים בעיתון "הארץ" שתומכים בנתניהו מסיבות שונות, למשל מפני שחלק נכבד ממניות "הארץ" נרכשו לפני ארבע עשרה שנה על ידי מו"ל גרמני מקורב מאד לאנגלה מרקל שמאז הלך לעולמו אבל לא הודיעו שחלקו בעיתון נמכר אז אני מניחה שבתו שירשה אותו עדיין מחזיקה במניות העיתון ועדיין מקורבת מאד לאנגלה מרקל, ואנגלה מרקל מאד לא רוצה שרודנות נתניהו תגיע לקצה, כי אז מישהו עלול לחקור ברצינות את קניית הצוללות והספינות מתאגיד הענק הגרמני תיסנקרופ, שעיר שלמה בגרמניה מתפרנסת שנים מהעיסקה הזאת שכוללת גם מכירת צוללות למצרים, ולכן לממשלת גרמניה מאד רצוי שנתניהו יישאר בשלטון לנצח ועיתון "הארץ" בדרך כלל מהדהד את האינטרסים של גרמניה, יותר משהוא מהדהד את האינטרסים של מדינת ישראל, ובפרט גדעון לוי שבזמנו העורך באותה עת חנוך מרמרי רצה לסלק אותו מ"הארץ" ובזכות הגרמנים הוא נשאר בעיתון וכותב נגד מדינת ישראל ונגד כל מי שנלחם בנתניהו ונגד השמאל בישראל ובעד נתניהו לנצח, אבל גם הרבה אחרים בעיתון כותבים בעד נתניהו אם מהסיבה הנ"ל ואם מסיבות אחרות, ומיתממים למה השמאל שונא את נתניהו שמסית נגד השמאל בצורה ארסית יום ולילה ומעודד התנכלות ואלימות נגד שמאלנים. והמאמר של אוחנה - שאין לי ספק שכתב מתוך אמונה כנה - מתאים עכשיו לעיתון "הארץ" שחוץ מיוסי ורטר ואורי משגב שהם אנשים הגונים וכנים, רוב הכותבים בו יוצאים עכשיו בארסיות נגד גדעון סער שהוא איש ימין ותומך בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה, אבל הוא הליכודניק היחיד שלא מתחנף לנתניהו ולא מתרפס בפניו ועכשיו פרש מהליכוד והתפטר מהכנסת ומקים מפלגה להחלפת נתניהו, ויש לו כמובן סיכוי טוב יותר לתרום להחלפת נתניהו מאשר לשמאל שהוא מאד קטן, ושמאל בישראל זה רק מר"ץ וחד"ש, ולא כל מי שנתניהו, שחושב ששמאל זה קללה, קורא לו שמאל. אותם מעיתונאי "הארץ" שתומכים בנתניהו ויוצאים כעת נגד גדעון סער שעושה מהלך מאד חשוב לטובת השבת הדמוקרטיה בישראל, רוצים שנאמין שאי אפשר לשפר את מצב הדמוקרטיה בישראל בלי סיום הכיבוש ושלכן, לטענתם, הדחת נתניהו לא תשנה ולא תפתור דבר. זאת עמדה שקרית ומנוולת. הדחת נתניהו תשנה הרבה מאד כי מדינת ישראל תפסיק להיות משועבדת כליל לאינטרסים צרים של אדם מושחת ומנוול שמנסה להימלט מאימת הדין ולצורך זה מתעלל באזרחים ומחזיק בכוח בשלטון אוטוריטרי לאחר שרוקן מתוכן את הממשלה, ששומעת רק בדיעבד על מעשיו, כמו הסכמי השלום שחתם עליהם תמורת אספקת נשק מתקדם למדינות ערביות שעלול בעתיד לסכן את ישראל, מבלי שהדברים נדונו בממשלה ובכנסת שמייצגת את העם שהוא אמור להיות הריבון במדינה דמוקרטית ולא ראש הממשלה שפועל כשליט יחיד ובמקום לנסוע לחתימת הסכם השלום עם איחוד האמירויות עם שר החוץ שהוא הגורם המוסמך לחתום על ההסכם, לקח משר החוץ שהודר מהדיונים על ההסכם יפוי כוח ונסע עם אשתו ועם שני הבנים הבוגרים שלו, כמו שמתאים לדיקטטור להתנהג.

הדיקטטורה של נתניהו איננה נובעת מהכיבוש אלא ממאמצי ההידבקות שלו לכסאו המתנדנד בגלל המיאוס שרוחשת לו לפחות מחצית העם, כולל הרבה מנדטים של אנשי ימין שאינם רוצים להצביע לו יותר, ומתכוונים להצביע לנפתלי בנט או לגדעון סער. אם נתניהו יוחלף המצב במדינת ישראל ישתפר לאין ערוך, ומי שטוען שלא כן, הוא תומך של נתניהו ולא שום דבר אחר. בוודאי שאיננו שמאלן רדיקלי. שום שמאלן אמיתי לא יתמוך בנתניהו ולא יגיד שהוא עדיף על כל האחרים בזמן שנתניהו הפך את חיי האזרחים בישראל לגיהנום בתירוץ של מאבק בקורונה שהוא מנצל בעיקר לקידום ענייניו האישיים, ומעולם לא חדל להסית נגד השמאל ונגד האזרחים הערבים.

נתניהו גם איננו הראשון שמשתמש באלימות קשה נגד מפגינים. אלימות משטרתית נגד מפגינים איפיינה מאד את שלטון מפא"י בראשית ימי המדינה. מהומות ואדי סליב בשנות החמישים דוכאו באכזריות רבה ונטען שמנחם בגין מסית את המפגינים נגד מפא"י, ושביתת הימאים בשנת 1951 שהיתה שביתת עובדים לשיפור תנאיהם דוכאה גם היא באלימות רבה תוך הסתה קשה מצד הממשלה נגד הימאים שהוקעו כמורדים במלכות. למשטר הישראלי היו תמיד נטיות טוטליטריות, והדמוקרטיה תמיד היתה בערבון מוגבל, כמו גם הכבוד לזכויות האזרח. בתי המשפט הגנו על האזרחים במידה מסוימת, כפי שהם מגנים במידה מסוימת על תושבי השטחים הכבושים. ישראל הפכה דמוקרטית יותר תחת שלטונו של לוי אשכול. לא מפני שהאידיאולוגיה שלו היתה שונה מזו של בן-גוריון, אלא מפני שאישיותו היתה נוחה לבריות, וסגנון משטרו שיתופי ולא טוטליטרי, והוא ביטל סופסוף את הממשל הצבאי הנורא שאזרחי ישראל הערבים היו כפופים לו מאז קום המדינה ועד שנת 1966.

אידיאולוגיה היא חשובה מאד, אבל לא פחות חשובה ממנה אישיותו של השליט, ולכן חשוב מאד להחליף שליט מושחת שנוהג כשליט יחיד ומשתמש במשטרה כדי לדכא זכויות דמוקרטיות של אזרחים. הדבר החשוב ביותר הוא לסיים את שלטונו של נתניהו, וכל מי שיתרום לכך יבורך.