מסגור השואה כפרולוג לסכסוך הישראלי-פלשתיני

 

הבמאי הגרמני-שויצרי מילו ראו בא לישראל כדי לנגן בישראל אופרות של וגנר, מאחר שבישראל אין נוהגים לנגן אופרות של וגנר, וגרמנים, מתוקף אחריותם לשואה, חייבים לחנך את הישראלים לחבב דברים שהיטלר אהב, כמו אופרות של וגנר, שכמובן הרבה גרמנים מחבבים, אבל מרגישים לא כל כך נוח עם זה שהם מחבבים משהו שהיטלר מאד אהב וטיפח, כמו העלאת אופרות של וגנר בתיאטרון שלו בעיר ביירות, מסורת שחשוב לגרמנים להמשיך בה, שזה עניינם, אבל כמנהג הגרמנים, הם לא מסתפקים בכך שהם עצמם נהנים מאופרות של וגנר, שהיותר מפורסמות מביניהן, כמו זהב הריין וטבעת הניבלונגים והמייסטרזינגר מנירנברג הן אנטישמיות להחריד, בהתאם לחיבורו נוטף האנטישמיות "היהדות במוסיקה", שגם אותו היטלר חיבב מאד, אלא חשוב להם לנגן את וגנר גם באוזני היהודים, בתקוה שהיהודים ייעלבו ויתרגזו ולגרמנים תהיה שמחה וצהלה. אבל מילו ראו השמיע קטעים מאופרות של וגנר בתיאטרון הערבי-עברי ביפו, במתכונת צנועה של זמרת ופסנתרן, והיה שם קהל קטן של ערבים ויהודים שחלקם מחבבים את וגנר וחלקם, כמו איתי טיראן ועינת וייצמן, אינם מחבבים את מדינת ישראל, וכולם מחאו כפיים בנימוס, ובאופן כללי אף אחד במדינת ישראל לא התקומם, כי מעט מאד אנשים בכלל ידעו על ההופעה הזו, והיהודים שממש לא יכלו לסבול את וגנר כבר הלכו ברובם לעולמם בשיבה טובה, ולאלה שעדיין בחיים יש בעיות יותר גדולות כרגע מבמאי גרמני-שויצרי שרוצה לעשות ליהודים דווקא ולנגן את וגנר בישראל, בתיאטרון שממילא לא מאד פופולרי אצל קהל יהודי, ובקיצור, לא קמה השערוריה שהבמאי ראו ואולי גם המשתתפים הישראלים ציפו לה. כמובן ניסו לקשר בין המוסיקה של וגנר לסבל של תושבי עזה מההתקפות של ישראל עליה. אני לא יודעת מה המשתתפים הנכבדים בערב יודעים על האופרות של וגנר, שיש בכמה מהן מנגינות חביבות שאנשים מזמרים להנאתם, אפילו אני מזמזמת לעתים את האריה של לוהנגרין "לעולם אל תשאליני", בעיקר מפני שהסיפור של אביר הברבור, שווגנר עיוות לחלוטין את דמותו המלאכית, והפך אותו לגיבור מלחמה קשוח, חביב עלי, אבל אני מוכרחה לגלות להם שווגנר דווקא חיבב לוחמים אכזריים, שהאופרות שלו מלאות שפיכות דמים, והוא פחות הצטיין בהומניזם וברגישות לסבלות הזולת. אבל מי אני שאגיד לאנשים לאיזו מוסיקה לחבר את סבלות העזתים. אם מתאים להם וגנר, שיהיה להם לבריאות. את טבח השביעי באוקטובר כמובן לא הזכירו שם, והיו יהודים שלהם זה הפריע, אבל זה כנראה מה שמקבלים כשהולכים לקונצרט של וגנר בישראל.

וחשוב מאד לומר שהבמאי ראו הוא גם נגד מדינת ישראל ומדגיש שהוא לא מקבל מימון ציבורי ממדינת ישראל, שאותי ההצהרה הזאת קצת הצחיקה, כי מדינת ישראל לא כל כך מממנת אמנים והופעות, ורוב האמנים שלה מקבצים נדבות בארצות עשירות כמו גרמניה כדי להעלות את יצירותיהם, ובקושי אזרחי ישראל מקבלים איזשהו מימון מהממשלה, אז מצחיק שבמאי גרמני-שויצרי שחי בכלל בוינה ועומד להעלות אופרה מוקדמת של וגנר בברלין, ויש לו כסף לבוא לישראל כדי לנגן בישראל מוסיקה של וגנר בתקוה שהיהודים יתרגזו, ושלצערו היהודים מאד אדישים גם אליו וגם לווגנר, כי יש להם כרגע המון צרות אחרות, צריך להצהיר שהוא לא מקבל כסף ממדינת ישראל, כאילו מה?

טליה בנון צור, שהקדישה כתבה לראו, במוסף גלריה של עיתון "הארץ" ביום ששי האחרון (28.8.26), מספרת שלראו  יש חברת הפקות בשם "המכון הבינלאומי לרצח פוליטי" שממחיז סכסוכים ומהפכות, בעיקר של מדינות שאין לו מושג לגביהן, כמו רומניה, רואנדה, ברזיל וישראל, שאותן הוא רוצה לחנך.

כמובן שראו לא סתם מעלה בברלין את האופרה של וגנר "ההולנדי המפליג", שהישראלים קוראים לה בטעות קצת מצחיקה "ההולנדי המעופף", כי בגרמנית להפליג ולעוף ולטוס זה אותו הפועל fliegen, ווגנר כמובן התכוון להולנדי המפליג, שהוא רב חובל הולנדי שקולל בקללה שעליו להפליג לנצח ולא לדרוך על יבשה. בעיני היא דווקא לא מהאופרות המאד אנטישמיות שלו, היא סתם קיטשית, אבל זה כמובן עניין של טעם. היא אופרה על אהבה והקרבה עד מוות ומעלים אותה בגלל המוסיקה ולא בגלל הסיפור הטראגי, אולי גם בגלל שהגיבורה מתאבדת כדי להציל את רב החובל המפליג מהקללה. אבל לראו זה לא מספיק. וכך הוא מספר לטליה בנון צור: באופרה שנעלה, "ההולנדי המפליג" הופך לאשמה הגרמנית, המצפון הפוליטי המוסרי לאחר השואה, סנטה (אהובת רב החובל שמתאבדת כדי להצילו מהקללה) הופכת לישראל, ואריק (המחזר השני של סנטה) הופך לפלשתין – משולש אהבה כמו באופרות הרומנטיות הקיטשיות. נעסוק בסיפור מכמה נקודות בהיסטוריה: מהמלחמה והשואה, דרך שנות החמישים, כשגרמניה וישראל התקרבו מחדש מסיבות כלכליות, שנות השבעים עם פיגועי ספטמבר השחור באולימפיאדת מינכן, ונסיים בחנוכת אנדרטת השואה בברלין. בסוף זה מחזה פוליטי על מלחמה ואשמה, ועל מה האשמה הזו יצרה אחרי המלחמה".

אני לא יודעת איך אתם, אבל אני כשקראתי את הקטע הזה בכתבה נהיה לי רע, ולא רק בגלל שסנטה בתפקיד ישראל מתאבדת כדי להציל את רב-החובל שמסמל את גרמניה, והרבה פעמים אני מרגישה שהגרמנים חולמים שישראל תמות וכך גרמניה תינצל מהאשמה, או כמו שבגרמנית מנומסת אוהבים להגיד את זה: Bald Israel wird nicht an der Karte sein (בקרוב ישראל לא תהיה על המפה). אין לי בעיה עם זה שגרמנים אוהבים קיטש ומות, כל עוד אנחנו היהודים לא חלק מזה. אבל מה שראו עושה זה קיטש ומוות במובן שאליו כיוון ההיסטוריון ניצול השואה שאול פרידלנדר: שימוש בקיטש לצורך גימוד השואה או הכחשתה. גם טליה בנון צור אמרה לו שהוא יוצר הקבלה בין היהודים לנאצים והוא כמובן קישקש משהו לא ברור ומתחכם שהוא לא משווה אבל הקהל יכול להשוות. הוא הרבה לדבר על החרם על ישראל ועל שיחותיו עם אנשי ה-BDS כאילו אין בכלל בעולם אנשים שלא מחרימים את ישראל, ולפחות לפי התרשמותי, ובלי להביע עמדה אם החרם מוצדק או לא, נדמה לי שהחרם על ישראל הוא מאד חלקי ובולט בעיקר במדינות שהן ממילא אנטישמיות למדי והיו כאלה גם לפני המלחמה בעזה. ראו כל הזמן מקביל בין החרם של ישראל על וגנר לחרם על ישראל, שהוא מביע לגביו עמדה מבולבלת: מצד אחד טוען שאיננו מחרים ישראלים ופלשתינים, מצד שני מקבל עמדות של ה-BDS. זה לא הכי חשוב לי. מה שכן חשוב לי אצל ראו זו הכחשת השואה, במיוחד שראו מבטא את השיטה הגרמנית המקובלת להכחשת השואה: לעולם לא לדון בשואה כאירוע שבין גרמנים ליהודים, ליתר דיוק יהודים שחיו בגרמניה ואוסטריה המאוחדות ובמדינות אירופה שהגרמנים כבשו במלחמת העולם השנייה או שהיו בנות ברית של הגרמנים כמו צרפת, איטליה והונגריה, ולא היה לו שום קשר למדינת ישראל שטרם הוקמה או לפלשתינים. בשואה החליטו הגרמנים ובני בריתם להשמיד את אזרחיהם היהודים וביצעו את ההשמדה על אדמת אירופה. קורבנות השואה לא היו ישראלים, ובישראל קורבנות השואה שניצלו והגיעו אליה, תמיד היו מיעוט, מיעוט חשוב אבל מיעוט. רוב היהודים בישראל הגיעו אליה לפני השואה, או מקהילות שלא נפגעו בשואה, או נולדו בישראל. לו היתה לגרמנים טיפת הגינות ורצון אמיתי לחשבון נפש, הם היו מתעסקים בשואה כפי שהיתה: השמדה של קהילות יהודי גרמניה ואירופה על אדמת אירופה בידי העמים שבקרבם חיו, ביוזמת ובהנהגת הגרמנים והאוסטרים. אין לשואה שום קשר למדינת ישראל ולפלשתינים, מלבד העובדה שחלק קטן מניצולי השואה עלו לישראל. חלק אחר מניצולי השואה היגר בעיקר למדינות שלחמו בנאצים כמו רוסיה, ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה, ומיעוטם החליטו להישאר במדינות שרצחו את בני עמם, ואליהם נוספו עם השנים מהגרים מארצות אחרות.

אבל קשה למצוא עיסוק בשואה באירופה ובמיוחד בגרמניה, שמרכז הכובד שלו איננו דיון בישראל ויחסה לפלשתינים, וזה מאד נוח לגרמנים. במקום לשאול מדוע לעזאזל החליטו לרצוח את כל אזרחיהם היהודים ואת כל היהודים בעולם, וביצעו את תכניתם בנחישות רבה, הדיון הגרמני המקובל בשואה מתנהל על פי התסריט שלהלן: פעם הגרמנים היו נאצים ורצחו המון יהודים (לפעמים יציינו גם שהמספרים שמקובלים קצת מוגזמים), אבל מאז הגרמנים נהיו עם של צדיקים וטהורים, ולעומת זאת הקורבנות היהודים הפכו לנאצים ומשמידים את הפלשתינים, שהם הקורבנות האמיתיים של השואה, ואילו היהודים הם הנאצים האמיתיים. כך מאד נוח לגרמנים לדון בשואה, כאשר הם בתפקיד המצפון, היהודים בתפקיד הנאצים, מה שלא מונע מהם להתאבד כמו סנטה, כי בסופו של דבר זה סיפור גרמני והיהודים צריכים איכשהו למות ולהיעלם, אבל חלילה להאשים במוות הזה את הגרמנים. היהודים מתאבדים בעצמם או שמישהו אחר רוצח אותם, אבל אסור לדבר עליהם בתור קורבנות. כמובן שבמסורת הנוצרית היהודים מעולם לא היו קורבנות, הם היו תמיד רוצחי האלהים שהתעללו באלוהי הנוצרים ישו המשיח ורצחו אותו סתם מתוך רשעות, ולכן מקוללים לנצח, ולכן מה שחשוב לגרמנים ולנוצרים בכלל כשהם עוסקים בשואה זה להחזיר את היהודים לתפקיד הרוצחים ולשלול את היותם קורבנות. אמנם קשה להכחיש לגמרי את השואה, אבל אפשר לגמד אותה כאשר מתארים אותה כפרולוג קצר שבו היהודים לא ממש הושמדו אלא בעיקר למדו איך להיות נאצים ולעשות שואה לפלשתינים. כשהגרמנים דנים בשואה, עיסוקם העיקרי הוא בשואה שעושים כביכול היהודים לפלשתינים, ולכן אין מקום לטבח השביעי באוקטובר, שבו היהודים ברוב חוצפתם הם קורבנות אזרחיים של טבח אכזרי ולא מתפקדים כרוצחים שעליהם אפשר להשליך את האשמה הגרמנית.

בגרמניה צעדו עם שלטים "רצח עם אחד איננו מצדיק רצח עם אחר", כלומר שהשואה איננה מצדיקה את רצח העם שעושים כביכול היהודים לפלשתינים. חשוב מאד לגרמנים ולשאר שונאי ישראל להגדיר את החורבן וההרג שזרעה ישראל בעזה כרצח עם, למרות שבשום הקשר אחר אין מגדירים הרג – מוגזם ומיותר ואכזרי ככל שיהיה – של שבעים אלף איש, או אפילו מאה אלף איש, כרצח עם. הגדרת המלחמה בעזה כרצח עם נובעת אך ורק מהרצון למחוק את השואה באותה צורה שבה מכחישים אותה כבר שנים רבות לפני שמישהו בישראל חלם להרוס את עזה – על ידי השלכת פשעי הגרמנים על מדינת ישראל שמזוהה כמדינת היהודים. אצל ראו, כמו אצל רוב בני עמו, השואה היא אירוע משני שחשיבותו אך ורק בכך שהפך את הגרמנים לאנשי מצפון ואת היהודים לנאצים, וכך יש לדעתם להתייחס אליו.  

אבל הגרמנים אינם מסתפקים בהשלכת פשעיהם על הקורבנות היהודים באמצעות האשמת ישראל ברצח עם. כדי להשליך את פשעיהם באופן מושלם על היהודים, הם מוחקים את השביעי באוקטובר ומציגים את מלחמת ישראל בעזה כתגובה על השואה, לא פחות. אבל מלחמת ישראל בעזה, גם אם מזדעזעים מההרס והחורבן וההרג שזרעה שם ישראל, היא תגובה לטבח השביעי באוקטובר. היא איננה תגובה לשואה ואיננה קשורה לשואה בשום צורה, למעט העובדה שחלק מקורבנות הטבח הרגישו שטבח משפחותיהם בשביעי באוקטובר דומה לחוויית היהודים בשואה, אבל דווקא האנשים שאחראים לחורבן עזה, כלומר ממשלת ישראל, חלק מחבריה משיקולים זרים כמו תאוות השתלטות על עזה והקמת התנחלויות בשטחה, הם האנשים שהכי מתנכרים לסבלם של הנטבחים בעוטף עזה, ונתניהו אפילו מצא לנכון לציין שהשואה היתה אירוע גדול פי אלפי אלפים מהשביעי באוקטובר, לאו דווקא מתוך רצון לכבד את זכר השואה, אלא בניסיון לגמד את מחדל השביעי באוקטובר ואת אחריותו למחדל.      

לדברי ראו, הוא הגיע לישראל כדי להבין יותר לעומק את האשמה הגרמנית ומה קרה בעקבותיה. למעשה הוא הגיע לישראל, כדי להעמיק את הוצאת השואה מההקשר האירופי שלה, שבו התקיימה בפועל, ולנטוע אותה בהקשר הישראלי-פלשתיני הכל כך נוח, כאשר הוא בעמדת איש המוסר, והיהודים בעמדת הרוצחים. הלוואי שהיה מחרים אותנו ונשאר לנוע בין וינה וברלין, ששם מקומו.

נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם

 

הספר הזה הוא עונג צרוף, ודוקא משום שאיננו דוקא ספר מסות – יש בו כמה מסות טהורות שדנות בשאלות כמו היחס לזקנה, לאמונה, לאמנות, למוסיקה, לתיאטרון, לקולנוע, אבל רוב הטקסטים בו הם סיפורים וממוארים. גם כאשר הם משולבים בהרהורים לעומקם של דברים, הם נשענים בעיקר על החוויה האישית, ובדיוק משום כך חוויתי בספר הזה עונג דומה לזה שחוויתי בקריאת ספרה האהוב עלי ביותר של נטליה גינצבורג "לקסיקון משפחתי", שחלק מהטקסטים המובאים כאן יכלו להיות חלק ממנו. נפלא במיוחד הסיפור – שגינצבורג עצמה מגדירה כסיפור ואכן כזה הינו – "לבנה חיוורת עולה עמליל" המספר על הרכושנות והקנאה הנלוות לחברויות בין ילדות – ואולי לא רק בין ילדות, שלובשות לעתים אופי אקסקלוסיבי של קשר זוגי שאין בו מקום לקשרים נוספים.

הן הסיפורים והן המסות רוויים באירוניה דקה שלעולם איננה גולשת לסרקאזם. אפשר לומר שזה ספר טוב לב וסלחני כלפי הזולת, גם כאשר איננו מחמיא לו, וגם כאשר הוא מביע דיעות נחרצות, ויש בו הרבה מאד הומור עצמי, שבעזרתו התמודדה הסופרת הדגולה עם הסובבים אותה, שעבורם היא רק בת או אם או בת זוג, ומבטם עליה איננו שונה ממבטם של בני משפחה על קרוביהם בדרך כלל – סלחנות מתוך זלזול, ביקורתיות מתוך מוכרות. כבר אמר מי שאמר שאין נביא בעירו. מאחר שהטקסטים מתייחסים לתקופות חיים שונות, הם משרטטים את חיי הסופרת מילדותה, דרך חייה הבוגרים, אלמנותה ונישואיה השניים, זקנתה ויחסיה עם ילדיה הבוגרים. כולם עשירים בחום אנושי ובספקנות בריאה.

שם הספר הלקוח מסיפור לוהנגרין, ובמקרה הספציפי מגרסתו של וגנר לסיפור, ריגש אותי במיוחד. לפני מספר שנים תרגמתי מגרמנית יצירת ביכורים מראשית המאה שעברה, שהושפעה, איך לא, מסיפור לוהנגרין, והייתי צריכה להסביר לעורכים הישראלים כמה מרכזי הסיפור הזה בתרבות האירופית, והגרמנית במיוחד, והרגשתי שהם נתפסים לעניין וגנר יותר מאשר לסיפור פרציפל הימי ביניימי של וולפראם פון-אשנבאך, שהגה את סיפור לוהנגרין בן פרציפל כמעין אפילוג לאפוס הגדול שסיפר מחדש על פי כרתיאן דה-טרואה. וגנר שעיבד את הסיפור והוסיף לו דמויות ועלילות משנה כיד דמיונו, שמר דוקא בסצינת המפתח של "אל תשאליני לעולם מאין באתי ומה שמי" על נוסח קרוב מאד לזה המקורי של וולפראם, שהרי הסיפור הזה בתרבות הגרמנית כמוהו כסצינת המפגש של יעקב ורחל בתרבותנו שלנו, כוחו בהיותו סצינה מיתולוגית של אהבה ממבט ראשון, שלעולם תרעיד את לבו של כל דור ודור בהיותה גילום מיתולוגי של חוויה אישית ונצחית שאין גבול לעוצמתה, ושבחובה טמון כבר זרע הטרגדיה שתשים לה קץ – עזיבתו של לוהנגרין כמו מותה של רחל בטרם עת בלידת בנה השני בנימין, שיהפוך אותה לאם המקוננת המיתולוגית שמסמלת את האמהות והטרגדיה כאחת. כך המפגש בין אלזה ולוהנגרין הוא התגלמות האהבה הגורלית שניצתת כהרף עין, שכבר ברגע האושר העילאי שלה טמון זרע הטרגדיה של קץ האהבה, שלא רק המוות גוזר עליה – גם החיים עלולים לשים קץ לאהבה. ואכן הרגע הזה באופרה של וגנר הוא יפהפה ומסעיר כאחת, ובו חוזר לוהנגרין לרגע לדמותו ההיסטורית כפי שעוצבה אצל וולפראם וגם ב"אביר הברבור" של קונרד פון וירצבורג, דמות רכה ופגיעה יותר מן הלוחם הקשוח שמעצב וגנר באופרה שלו.

בעצם עוסק הטקסט של גינצבורג לא במוסיקה, אלא בכוחן של חוויות ילדות ובאכזבותיהן. את עלילת לוהנגרין סיפרה לה אמה, שאהבה לשיר את אריית "אל תשאליני" ושהיא עצמה ניסתה לשיר אותה ללא הצלחה (בגרמנית? בתרגום איטלקי?), והיא התקשתה לשאת את פרידתם של אלזה ולוהנגרין, ודימיינה סוף טוב לאהבתם הגדולה. אבל כשאמה לקחה אותה לצפות באופרה היא נחלה אכזבה: "הברבור היה קטן כמו אווז, לוהנגרין היה זקן ומכוער, חבוש בקסדה גדולה מדי, אלזה היתה נמוכה וזקנה, עם שני זנבות צהובים, ולא דמתה כלל ליצור המכונף שדימיינתי."

למרות האכזבה היא המשיכה לאהוב את האופרה "לוהנגרין" שהזכירה לה תמיד את אמה ואת הבקרים המאושרים שבילו יחד לאורך ילדותה, שכן אביה התנגד להליכתה לבית הספר היסודי והיא למדה איפוא בבית, והיא התעקשה להמשיך לחשוב שזו האופרה היפה ביותר של וגנר.

רק כשקראתי את המסה הזו חשבתי על כך שאני מכירה את האופרות של וגנר בעיקר מקריאת הטקסטים הנוראים שלהן שחיבר בעצמו – לוהנגרין היא דוקא הפחות אנטישמית מביניהן, והסצינות הנפוצות כל כך באופרות של וגנר, של לעג ואלימות כלפי דמות יהודית כלשהי שמשמיעה קריאות אוי ווי אופייניות – כיום מקפידים הבמאים לרכך או להשמיט את הקטעים האלה -נעדרות ממנה. פעם השמיעה לי בתי קטע מן הוולקירות ונזכרתי שכבר שמעתי אותו קודם לכן, אך לא יכולתי להיזכר מתי והיכן.    

ככל שסיפורי פרציפל ולוהנגרין הם מיתוסים מכוננים בתרבות הגרמנית ונלמדים בבתי הספר בעיבוד כזה או אחר, דומה שבתרבות האירופית הכללית הם מוכרים בעיקר בגרסת האופרות של וגנר, למרות שמקורם בעצם באפוסים צרפתיים. זהו ללא ספק גם כוחה של המוסיקה להפיץ ולהטמיע סיפור. כפי שרבים יותר מזהים את "כרמן" עם האופרה של ביזה מאלו שחושבים דוקא על סיפורו של פרוספר מרימה. ו"שירי מות ילדים" מזוהים יותר עם יצירתו של מאהלר מאשר עם פרידריך ריקרט שכתב אותם מתוך הטרגדיה האישית שלו.

וכן, סיפורים כרוכים בתודעתנו גם במי שסיפר לנו אותם לראשונה וכשאנו סופסוף מבינים אותם לאשורם כבר איננו לרוב בחיים. לסיפורים יש כוח להחיות גם את הסיפור וגם את המספר.

וכך דיבורה של נטליה גינצבורג אלינו בספר הזה הוא דיבור חי מאד, ממש כאילו סיפרה את הדברים באוזנינו ממש ברגע הזה.

 

נטליה גינצבורג / אל תשאלי אותי לעולם, תרגמה אספיר מילמן, הוצאת מגנס, 2021

 

 

דניאל בארנבוים והערך "ריכרד וגנר" בויקיפדיה

בשבוע האחרון יצא לי לשמוע הרבה על ריכרד וגנר. זה קצת במקרה, כי רוב הדברים ששמעתי עליהם השבוע קרו כבר לפני זמן מה ואני איחרתי להתעדכן, וקצת לא במקרה, כי השנה חוגגים בגרמניה מאתיים שנה להולדת וגנר, שנולד בשנת 1813, ולכן מדברים וכותבים על וגנר הרבה. מאמר אחד שקראתי התלונן על כך שיצאו הרבה ספרים על וגנר שעוסקים בביוגרפיה ובאנטישמיות שלו, ואף לא ספר אחד שעוסק בגאונות המוסיקלית שלו, שעליה צריך לדבר. גם אני עוסקת בוגנר רק בגלל האנטישמיות שלו, במיוחד בחיבורו "היהדות במוסיקה" שאני רוצה מאד לתרגם לעברית ועוד לא הספקתי לתרגם אלא קטעים ספורים ממנו. החיבור "היהדות במוסיקה" מיוחד בכך שהוא רואה בשפה היהודית ביטוי למהותו הדוחה של היהודי, שהיא לדעת וגנר מהות חקיינית נטולת אותנטיות ונטולת כושר יצירה מקורי, שרק מסוגלת לחקות בצורה משובשת ומעוותת את היצירה המקורית של העמים האירופים. זוהי טענה שהתאימה מאד למאה התשע-עשרה, שבה הפכה הערצת הגאונות והגאונים לקו מאד אופייני לתרבות האירופית, כמו גם הערצת היצירתיות והמקוריות. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה היו המלחינים באירופה תלויים לגמרי באצולה ומעמדם היה דומה לזה של משרתים – כך התייחסו הארכיבישוף של זלצבורג למוצרט והאצילים לבית אסתרהאזי להיידן. אבל המהפכה הצרפתית האיצה את תהליך ההתפוררות של הפיאודליזם, שהחל עוד קודם לכן במעצמות הימיות העירוניות העשירות כמו אנגליה והולנד, הצמיתים השתחררו, גלי הרעב והמגפות דעכו, ולאחר מלחמות נפוליון, כשוגנר בא לעולם, הפכו תושבי אירופה לאנשים חופשיים יותר, והיוצרים שהפכו ממשרתי האצולה למבטאי הרוח הלאומית, הפכו גם מסוג של משרתים למושא הערצה. ריכרד וגנר ביקש בחיבורו לשלול מיוצרים יהודים את המעמד הזה, שבו זכו כעת יוצרים כמוהו. החיבור שלו היה חדשני מאד, ברוח הזמן, ומאד מקורי בנושאו, בטיעוניו ובתרומתו לאנטישמיות הייחודית לגרמניה, ולכן הפך לחיבור מרכזי בחשיבותו בהתפתחות האנטישמיות הגרמנית במאה התשע-עשרה וזכה לימים להערצת הנאצים כמו גם יצירותיו המוסיקליות. בגלל תרומתו הייחודית של וגנר לאנטישמיות ובגלל הקשר בין פולחן וגנר לפולחן היטלר בימי השלטון הנאצי, כאשר ביירוית עירו הפכה למלון-אורחים ובמת תעמולה של היטלר, הפך וגנר למוקצה מחמת מיאוס עבור מתנגדי הנאציזם – המנצח טוסקניני החרים את וגנר עוד לפני שהתזמורת הפילהרמונית הישראלית החליטה להימנע מנגינתו, לאחר ליל הבדולח. במאמר שפירסם דניאל בארנבוים במגזין The New York Review of Books הוא טוען שהתזמורת הפילהרמונית המשיכה לבצע יצירות של וגנר בתקופת הרייך השלישי, ומנסה ליצור את הרושם שהתזמורת הפילהרמונית ניגנה יצירות של וגנר בתקופת השואה, וחדלה מכך רק אחרי המלחמה, כשנודע שהנאצים השמיעו מוסיקה של וגנר ליהודים בדרכם למשרפות. זה תיאור שקרי של ההיסטוריה. התזמורת חדלה כאמור לנגן את וגנר לאחר ליל הבדולח אם לא קודם לכן. העובדה שיצירות של וגנר נוגנו ליהודים בדרך למשרפות איננה הסיבה לחרם על וגנר, שכן גם מוסיקה של מוצרט ובטהובן ומלחינים גרמנים אחרים נוגנה בדרך למשרפות, ואיש איננו מבקש להחרים אותם. בטהובן נערץ על יהודים רבים כמי שיצירותיו, כמו הסימפוניה התשיעית, נושאות מסר מיוחד של חירות האדם וגדולת הרוח האנושית, ומוצרט מזוהה אצל רבים ולא בלי צדק כמי שמסמל את סבלו של האמן מידי בעלי שררה אטומים. וגנר הוא מקרה אחר לגמרי. וגנר לא היה רק מלחין אלא הוגה אנטישמי מן המעלה הראשונה. האנטישמיות שלו בשום אופן לא היתה דבר מקובל בזמנו או בזמן כלשהו. היא בהחלט היתה יצירה מקורית לגמרי, וההשפעה שלה על היטלר היתה קטלנית, פשוטו כמשמעו. לכן אני אישית לא אלך לשמוע קונצרט של וגנר, מאותה סיבה שלא אבקר בתערוכת ציורים של היטלר, גם לו היה צייר גאוני. לא אכפת לי שאנשים אחרים יאזינו למוסיקה של וגנר אם הם רוצים בכך, אבל אני אינני רוצה להיות שם, ולכן גם אינני הולכת לקונצרטים של דניאל בארנבוים שכבר ניגן את וגנר בישראל במתקפת פתע על קהל המאזינים הנבוכים, גם מפני שאינני יכולה לשאת את דניאל בארנבוים, שאת דעתי עליו כבר הבעתי כאן, את החנופה שלו לגרמנים שבקרבם הוא חי ואת הניחוח האנטישמי שעולה תמיד מדבריו ומהערצת וגנר שלו, אבל בעיקר מפני שאינני רוצה למצוא את עצמי מאזינה לנגינת וגנר בעל כורחי ונותנת בעל כורחי לגיטימציה לגילוייה היותר אנטישמיים של התרבות הגרמנית.

ויש כמובן עוד דבר – המאמץ של ממשלת גרמניה לדחוף לישראלים את וגנר לגרון, שהופך את ההתנגדות לוגנר לעוד יותר משמעותית מבחינתי. למען האמת העובדה שבגרמניה חוגגים כעת את שנת וגנר לרגל מאתיים שנה להולדת וגנר היא עוד הוכחה מבחינתי לכך שאין גרמניה אחרת, אלא רק אותה גרמניה שסוגדת לאנטישמים אבל מנסה תמיד לעטוף את הסגידה הזאת בהתחסדות ובתוקפנות כלפי יהודים, שמסרבים להצטרף לחגיגה הגרמנית ולהעניק לה לגיטימציה שהיא כל כך זקוקה לה. כי הגרמנים יודעים היטב שלהקשיב לאופרות של וגנר זה לא רק מעשה מוסיקלי, אלא מעשה פוליטי ממדרגה ראשונה, או ליתר דיוק, שמיעת וגנר אחרי היטלר היא בהחלט סוג של מחוה לנאציזם, אחרת הגרמנים ויהודי החצר שלהם בארנבוים לא היו מתאמצים כל כך לשכנע את היהודים להאזין לוגנר, לולא חשו שיש בכך כדי לתת לגיטימציה למי שצלב קרס גדול מתנוסס כבר שמונים שנה מעל חגיגת המוסיקה שלו ואיננו נמחה. דניאל בארנבוים עצמו, במאמציו הבלתי פוסקים להסביר שהסירוב לנגן את וגנר בישראל נובע מהסירוב להכיר בכך שמדינת ישראל הוקמה על חשבון עם אחר, טיעון שחזר עליו לאחרונה במאמרו הנ"ל שתורגם במוסף "הארץ" מיום ו' ה-28 ביוני האחרון ושאיננו נקי מניחוחות אנטישמיים של שלילת זכות היהודים להגדרה עצמית, מודה שגם לשיטתו האזנה לוגנר היא עניין פוליטי ולא עניין מוסיקלי גרידא. שוב ושוב חוזר בארנבוים על הטענה שהסירוב לנגן את וגנר קשור לדיכוי הפלשתינים, טענה שמהדהדת את האנטישמיות הגרמנית אחרי השואה, אנטישמיות מן הסוג שתיאודור אדורנו כינה Schuldabwehrantisemitismus, כלומר אנטישמיות שתפקידה הוא לגונן על הגרמנים מפני תחושות אשם על השואה על ידי האשמת היהודים בהאשמות שונות ומשונות, למשל שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק את דיכוי הפלשתינים, טענה שאף היא מהדהדת חזק בטיעוניו של בארנבוים, והיא טענה אנטישמית גרמנית שנועדה לבטא את הזעם על אי הנעימות שנגרם לגרמנים מהעיסוק בפשעיהם. הם היו בהחלט מעדיפים שבמקום לעסוק בשואה נלך לאופרה של וגנר ונתמוגג מהגאונות המוסיקלית של הגרמנים, ונזכור שאנו איננו אלא חקיינים עלובים שמסוגלים רק לשבש את המוסיקה הגאונית הזאת, מה שמגחיך מעט את תשוקתם לשמוע את היהודים מבצעים את המוסיקה הזו ומאזינים לה.

בכלל אי אפשר להתעלם מצלילי השנאה והשיטנה של אוהדי וגנר בדברם על ההתנגדות בישראל לנגינת וגנר. יכול אדם לחשוב שאין רע בנגינת וגנר ושאין למוסיקה שלו כל קשר לדיעותיו האנטישמיות, אבל מדוע עליו לחרף ולגדף את היהודים שמתנגדים לנגינת וגנר מסיבותיהם שלהם ולייחס להם מניעים פסולים? נדמה שריבוי החרפות הזה למתנגדים להשמעת וגנר אינו מייצג מצפון נקי ותום לב.

באותו מאמר שתורגם במוסף "הארץ" הגדיל בארנבוים לעשות וטען שהרצל החזיק גם הוא בדיעותיו של וגנר, ושאין שום ייחוד באנטישמיות של וגנר. כדי לחבר בין הרצל לוגנר המציא בארנבוים גרמנית חדשה וטען כי המלה הגרמנית Untergang שוגנר ניבא ליהודים, מלה שפירושה שקיעה, טביעה או אבדון, פירושה היטמעות במובן של התבוללות. וגנר היה מעוניין כמובן באובדנם של היהודים ולא בהתבוללותם, וראוי היה שבארנבוים יסתפק בניתוח המוסיקה של וגנר, שבכך מקצועו, ולא יעסוק בנושאים היסטוריים ובאנטישמיות, נושאים שאיננו מבין בהם דבר וחצי דבר. מאמרו זה הוא בעצמו תעמולה אנטישמית גסה יותר מכל דבר אחר.

הדים לתעמולה האנטישמית הזו נגד מתנגדי וגנר אפשר לשמוע גם בערך העברי של ויקיפדיה על וגנר, שבו קראתי השבוע את הדברים הבאים:

"בשל שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת, ובשל השימוש לרעה שנעשה במוסיקה שלו בתקופת שלטון הנאצים בגרמניה, קיים איסור להשמיע את המוסיקה שלו באירועים רשמיים ובקונצרטים. איסור זה נאכף בחומרה על ידי הרשויות, וכתוצאה מכך המוסיקה של המלחין נעדרת מהרפרטואר של התזמורות הגדולות בישראל."

קשה לדעת מהיכן להתחיל לתאר את גודל השקריות של הטקסט הזה. ראשית אין בישראל שום איסור להשמיע את המוסיקה של וגנר ולכן גם הרשויות אינן אוכפות שום איסור כזה, לא בחומרה ולא בכלל. יש נוהג ומוסכמה שלא לנגן את וגנר באירועים רשמיים בגלל האנטישמיות שלו ובגלל השפעתו על היטלר והיותו נערץ על הנאצים, ובעיקר בגלל שניצולי שואה רבים ואירגונים המייצגים ניצולי שואה חוזרים ומבקשים שלא לנגן את וגנר ושלא לתת לו לגיטימציה בישראל, ולא בגלל "שימוש בשמו לסוגיות פוליטיות בכנסת" שמהדהד את הטענות האנטישמיות של בארנבוים ברוח השיח האנטישמי הגרמני, ומקדים בערך של ויקיפדיה את ההתייחסות לשימוש שעשו הנאצים בוגנר כסיבה לחרם. הערך איננו מציין את האנטישמיות של וגנר עצמו כסיבה לחרם, ובהמשך הוא מתאר אותה כאנטישמיות שאינה חריגה לזמנו, תיאור שרחוק מן האמת. גם בארנבוים טען במאמרו הנ"ל ובהתבטאויות אחרות שלו שלחרם אין שום קשר לאנטישמיות של וגנר. לדעת כותב הערך בויקיפדיה כמו לדעת דניאל בארנבוים, היהודים מחרימים את וגנר לא בגלל הזדוניות של וגנר, אלא בגלל הזדוניות של היהודים. לזכותו של מחבר הערך בויקיפדיה ייאמר שהוא לפחות יודע גרמנית ומתרגם נכונה את נבואתו של וגנר על גורל היהודים Untergang – "שקיעתם או הסתלקותם". יש ויכוח האם בכך התכוון וגנר לקרוא להשמדת היהודים. אין ויכוח שלא רצה בשום אופן לראותם כחלק מן האומה הגרמנית, ושאין שום קשר בין תפיסותיו לאלה של הרצל, קישור שמביא את חוצפתו ונבזותו של בארנבוים לשיאים חדשים.

לערך בויקיפדיה נכנסתי השבוע כדי לבדוק את תאריך הולדתו של וגנר, וזאת בעקבות קריאת מאמרה של דליה שחורי ב"הארץ" (מעריצי וגנר המומים, 22 באוגוסט 2013). דליה שחורי מסקרת כבר שנים את פסטיבל ביירוית ואת שערוריות הבימוי שלו שהפכו כבר גם כן למסורת, והיא דיווחה על השערורייה האחרונה בפסטיבל השנה, בעקבות הבימוי של במאי ה"בימה העממית" Volksbuehne בברלין פרנק קסטורף, שביים את ארבע האופרות במחזור "טבעת הניבלונגים" של וגנר בסגנון וולגרי מאד שקומם את הקהל, וגם על השערוריות שעוד צפויות בפסטיבל זה בעתיד, לאור הזמנת אמן המרבה להשתמש בסמלים נאצים לביים בפסטיבל בעתיד. במקרה באותו יום עצמו קראתי את הדיווח של כריסטין למקה-מאתווי ב"די צייט" (גיליון 32, 1 באוגוסט 2013) על האופרות של וגנר בבימוי קסטורף, ונוכחתי שתיאוריה של דליה שחורי היו מאד מעודנים. לדברי למקה-מאתווי הרג זיגפריד בבימויו של קסטורף את הדרקון בקלצ'ניקוב במקום בחרב, הירייה החרישה את אוזני הקהל ובעקבותיה פרצה מהומה, אדי מלחת שעלו מן האפקטים המיוחדים על הבמה נשפכו לאולם וגרמו לאחד הצופים להקיא, ורופאת התיאטרון חשה לטפל בו בין השורות והצופים המבוהלים. פעם היתה המוסיקה של וגנר טרגדיה, ועכשיו היא חוזרת אלינו כפארסה, וכך ראוי לה.

דניאל בארנבוים מסביר את ישראל לגרמנים

מתקפת וגנר שוב נכשלה. דוקא אחרי שהודיעו בעמוד הראשון של "הארץ" שהחרם על וגנר נשבר, ניצולי השואה התרגזו וביקשו מאוניברסיטת תל-אביב לבטל את קונצרט וגנר המתוכנן, והאוניברסיטה נענתה לבקשתם. לא נותר לגרמנים אלא להתנחם בראיון עם דניאל בארנבוים:

דר שפיגל, 18.6.12 גיליון 25

"אנחנו צריכים פסיכיאטר"

הפסנתרן והמנצח דניאל בארנבוים חושב שהחרם על המוסיקה של ריכרד וגנר בישראל גרוטסקי ומייעץ לממשלה בירושלים, שלא לסמוך לאורך זמן על עזרתה של גרמניה

שפיגל: מר בארנבוים, מדוע אתה נלחם לבצע את המוסיקה של ריכרד וגנר בישראל? שום מלחין אחר איננו שנוא שם כמו אנטישמי גרמני זה.

בארנבוים: זה שישראל הרשמית מסרבת בעיקשות כזו, להתיר ביצוע של וגנר, כמו לפני שבועיים באוניברסיטת תל-אביב, מעציב אותי, כי אני רואה בכך סימפטום למחלה. זו מלה קשה, שאני אומר כעת, אבל אני בוחר בה מתוך שיקול-דעת: בישראל יש פוליטיזציה של זכרון השואה, וזה מזעזע.

שפיגל: אנא הסבר זאת.

בארנבוים: כשבאתי מארגנטינה לישראל בשנת 1952 בהיותי בן עשר, איש לא דיבר על השואה. עבור הניצולים היה האסון עדיין קרוב מדי, והישראלים הצעירים רצו ליצור יהדות אחרת – הם רצו להראות שיהודים יכולים להיות לא רק אמנים ובנקאים, אלא גם לעסוק בחקלאות ובספורט. הם הביטו קדימה ולא רצו לדבר על הסבל של הוריהם.

שפיגל: מתי זה השתנה?

בארנבוים: עם המשפט נגד אדולף אייכמן בשנת 1961 בירושלים. ראש הממשלה דוד בן-גוריון חשב אז בצדק, שנחוץ לישראלים להיוודע בדיוק, באמצעות דוגמה של אחד הרוצחים, מה קרה שם. לראות בפרט הזה אייכמן את כל הזוועה, הקור וחוסר האנושיות של השואה היה בלתי יאומן. באותם ימים, כמו כל חבריי לכיתה, התעסקתי באתם ימים לראשונה בפירוט במלחמת העולם השנייה. פתאם אמרו: אנחנו חייבים לעשות משהו, שזה לא יקרה שוב.

שפיגל: מה היה שגוי בזה?

בארנבוים: שום דבר כמובן, אבל אז החלה אי-הבנה – כלומר שהשואה, שממנה נבעה התביעה של היהודים לישראל, והבעיה הפלשתינית, קשורות זו לזו. שש שנים לאחר משפט אייכמן פרצה מלחמת ששת הימים, ואחרי מלחמה זו היתה ישראל שונה מאשר קודם לכן. בעוד שעד כה לא היתה בכלל אופוזיציה פוליטית למגמת הפיתוח של הממשלה, פרץ פתאם לאחר הניצחון של 1967 פולמוס ער: האם צריך להחזיר את השטחים הכבושים או לא? האורתודוקסים אפילו אמרו שאלה אינם שטחים כבושים אלא שטחי התנ"ך ששוחררו! מכאן ואילך צמחה אופוזיציה ענקית, הברית הזו של הימין והאורתודוקסים, ששולטת כיום בישראל.

שפיגל: מה זה שייך לריכרד וגנר?

בארנבוים: כעת, מאז מלחמת ששת הימים יצרו פוליטיקאים ישראלים שוב ושוב קשר בין האנטישמיות האירופית והעובדה, שהפלשתינים לא קיבלו את הקמת מדינת ישראל. זה אבסורד! הפלשתינים לא היו אנטישמים, הם לא הסכימו לגירוש שלהם. האנטישמיות האירופית הולכת הרבה יותר אחורה מחלוקת פלשתינה ומיסוד מדינת ישראל בשנת 1948. היא אפילו הולכת אחורה יותר מהשואה, אם אתה חושב על הפוגרומים ברוסיה ובאוקראינה, על פרשת דרייפוס בצרפת, אפילו על האנטישמי ריכרד וגנר. אין כל קשר בין בעיית פלשתינה לאנטישמיות האירופית חוץ מזה היום מצפים מהפלשתינים שישלמו על החטאים ההיסטוריים. כנראה יש הרבה אנשים בישראל שמאמינים שוגנר, שמת בשנת 1883, חי בשנת 1942 בברלין והיה מיודד עם היטלר.

שפיגל: כלתו ויניפרד השלימה את החסר מאוחר יותר. היא היתה נאמנתו של היטלר והדיקטטור היה אורח תמידי בביירוט [שם אחוזתו של וגנר ובית האופרה המעלה את יצירותיו].

בארנבוים: יש לי הכבוד הגדול ביותר לניצולי השואה. אנחנו בכלל לא יכולים לתאר, מה האנשים האלה עברו. ועם זאת יש גם ביניהם עמדות שונות – למשל חברי אימרה קרטס, הסופר ההונגרי, שהוא בעצמו ניצול שואה. בקושי היכרנו שבועיים, כאשר הוא אמר לי: אתה יכול לסדר לי כרטיסים לביירוט? אני מכבד את זה שיש ניצולים, שאינם יכולים לשמוע את המוסיקה הזאת – שלא לדבר על לרצות לשמוע אותה. אבל אינני רואה שמישהו יושב בדירתו בחיפה וסובל מכך שתזמורת בתל אביב או בירושלים מנגנת את וגנר.

שפיגל: מה שובה את לבך בוגנר? מדוע הוא כל כך מרשים דוקא אינטלקטואלים?

בארנבוים: לוגנר היו כל אפשרויות הביטוי, שעומדות לרשות מלחין – הרמוניה, דינמיקה, תיזמור – שנוצלו עד לקיצוניות. המוסיקה שלו מאד אמוציונלית, ובה בעת היתה לוגנר שליטה יוצאת דופן על ההשפעה שהוא כיוון אליה. לכן יש במוסיקה של וגנר גם משהו מניפולטיבי – שבכך אינני רוצה לומר, שאיננה כנה. אני מאמין שיש בה כנות טוטאלית, אבל היא גם מניפולטיבית.

שפיגל: האם זה מסביר גם את הקירבה של הנאצים למוסיקה שלו?

בארנבוים: אי אפשר להטיל על וגנר אחריות ישירה לקשר הזה. אבל וגנר היה אנטישמי נוראי, חיבורו "היהדות במוסיקה" משנת 1850 הוא אחד הפמפלטים האנטישמיים הכי גרועים בכל הזמנים. היטלר ראה בוגנר נביא. אבל גם הגרוע מכל שוגנר כתב על היהודים, היטלר סילף כמובן בדרך כלשהי, שלא צריך להטיל על וגנר אחריות לכך. אני מבין כמובן, את האסוציאציות שיש לאנשים מסוימים לנאצים, כאשר הם מאזינים ל"לוהנגרין" [אופרה של וגנר המבוססת על אגדה גרמנית על נסיך מיסתורי המגיע רכוב על ברבור].

שפיגל: כיצד הגיע הדבר לידי כך שניגנת את וגנר גם עם תזמורת הדיואן הישראלית-ערבית מערבית-מזרחית שלך?

בארנבוים: המוסיקאים רצו את זה. אני אמרתי: ברצון, אבל אנחנו צריכים לדבר על זה, זוהי החלטה סבוכה. לי היה חשוב שלא נגרום לשום נגן לנגן את זה נגד רצונו.

שפיגל: האם היו אלה הערבים שמהם באה היוזמה?

בארנבוים: להיפך. אלה היו הישראלים. נגני כלי הנשיפה הישראלים. וגנר עושה שימוש רב בכלי-נשיפה. אבל הסברתי לתזמורת את המשמעות המוסיקלית של וגנר. אי אפשר להתעלם ממנו כמוסיקאי.

שפיגל: מר בארנבוים, האם הינך פטריוט ישראל?

בארנבוים: מהו פטריוט ישראלי? במה יכול מישהו להתגאות היום? איך אתה רוצה להיות פטריוט במדינה שמזה 45 שנה מחזיקה בטריטוריה זרה? שאיננה מסוגלת לקבל, שיש גם סיפור אחר של 60 השנים שחלפו. כן, הפלשתינים יכלו ב-29 בנובמבר 1947 לקבל את חלוקת פלשתינה, והם לא עשו זאת, כי הם מצאו את החלוקה בלתי צודקת. מדוע איננו יכולים לקבל זאת כעובדה היסטורית ולפתוח דף חדש? זה בלתי אנושי.

שפיגל: אתה סלחני כלפיי הערבים, אבל שכניה של ישראל מתנהגים בעוינות. האם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד לא דיבר על למחוק את "הישות הציונית" מהמפה?

בארנבוים: אני לא תמים. אני יודע טוב מאד, שאין שום ערבי ושום מוסלמי בעולם, שהיה אומר: חייבת להיות מדינה יהודית במזרח-התיכון. אבל למה שהם יאמרו את זה? האיסטרטגיה הישראלית איננה יכולה להיות, לעמת את הפלשתינים כל הזמן עם סיפורי השואה, אלא חייבים להראות להם, שישראל היא מציאות. עשינו שגיאות, אתם עשיתם שגיאות, אבל אנחנו פה, ואתם פה. בואו נסכים על שלום עם צדק לכולם. כנראה מאוחר מדי לכך. אבל מי יודע?

שפיגל: מדוע הסכסוך הזה נראה כה בלתי פתיר?

בארנבוים: כי כל העולם איננו רואה בו את מה שהוא באמת. במציאות יודע כל אחד, מה יקרה בסוף הסיפור הזה: נסיגת ישראל לגבולות 1967 ופיתרון מעשי בשאלת ירושלים, הגבול והשיבה. אבל זה איננו סכסוך שאפשר לפתור אותו פיתרון פוליטי או אפילו צבאי, זה סכסוך אנושי, שבו שני עמים משוכנעים עמוק מדי בזכותם לאותה פיסת קרקע. איננו צריכים קוארטט למזרח התיכון של האו"ם, רוסיה, אירופאים ואמריקנים. אנחנו צריכים פסיכיאטר.

שפיגל: וזה יעזור?

בארנבוים: אני בטוח שיש הרבה ישראלים שחולמים על כך, שיתעוררו יום אחד ושלא יהיו פלשתינים, והרבה פלשתינים חולמים שהם ילכו לישון ובבוקר לא יהיו עוד ישראלים. אם אדם חולם שהוא ישן עם מרילין מונרו זו זכותו. אבל כשהוא מתעורר, הוא צריך לשים לב שיש לו אשה אחרת.

שפיגל: ראש הממשלה בנימין נתניהו שולט כעת עם שלושה רבעים מן הכנסת, דבר בלתי רגיל לדמוקרטיה פרלמנטרית. האם מדאיג אותך, שבישראל אין אופוזיציה ממשית?

בארנבוים: אני מאמין, שהשגיאה הגדולה ביותר של הממשלות האחרונות היא שאין להן אסטרטגיה, שהן רק פועלות באופן טקטי: אתה מבטיח לי, אז אני אבטיח לך. אבל ביטחון ישראל נשען רק על משענת אחת: קבלתה על ידי הפלשתינים. לא פצצת האטום תעשה את ישראל בטוחה.

שפיגל: מה דעתך על כך שגרמניה חימשה את ישראל בצוללות עם טילים גרעיניים?

בארנבוים: אני יכול רק לומר: לאסור על וגנר ובה בעת לקנות צוללות גרמניות, זה אבסורדי.

גרמניה למשל התעמתה עם עברה. רק בגלל זה אני בכלל יכול לחיות כיהודי בגרמניה. אבל עד כמה שאני מתרשם ואסיר-תודה על ההתמודדות הזאת, אני בכל זאת רואה, שהגרמנים שבויים בעברם: גרמניה לעולם לא תהיה ידידה בעלת מחשבה חופשית ורגש חופשי של ישראל, כי תמיד הצל הזה נופל. ראו כיצד התייחס העולם לישראל ולפלשתינים לפני 40 שנה, לפני 20 שנה, לפני 10 שנים – ואיך הוא מתייחס לכך כיום. התגובה של ישראלים רבים היא: העולם תמיד היה נגדנו. אבל אני לא מאמין, שכל העולם הוא תמיד אנטישמי. לעתים רחוקות מוסר ואיסטרטגיה הולכים יד ביד כמו בסכסוך שלנו. ישנם פלשתינים רבים, שהיו מוכנים לקבל את המציאות של ישראל. הפסימיסטים אומרים היום, שהזמן של פיתרון שתי המדינות חלף. אם זה כך: האם אנו מאמינים ברצינות שמדינה אחת באיזור פלשתינה תוכל לתפקד – לאחר כל השנאה שנזרעה? אם נמשיך כך לא יהיה לנו בכלל פיתרון.

שפיגל: אומרים שלאנגלה מרקל יש השפעה גדולה על בנימין נתניהו. האם אתה חש שהקנצלרית מנצלת זאת מספיק?

בארנבוים: אני הצגתי את השאלה הזאת לשלושה קנצלרים גרמנים: הלמוט קוהל, גרהרד שרדר ואנגלה מרקל. לאחר ההיסטוריה המשותפת שלנו, שהיא הרבה מעבר לשתים-עשרה השנים הנוראות בין 1933 ל-1945 – אינכם חושבים, שעליכם לסייע ליהודים, לפתור את הסכסוך שלהם עם הפלשתינים? התשובה היתה זהה אצל כל השלושה: כיצד אתה מתאר זאת לעצמך? איך יכול קנצלר גרמני לומר לישראלים, איך הם צריכים לפתור את הסכסוכים שלהם?

שפיגל: מרגיעה אותך הצהרתה של מרקל שביטחון ישראל הוא חלק מהגיונה של המדינה הגרמנית?

בארנבוים: זוהי אמירה מוסרית, שאני מאמין במאה אחוז בכנותה. אבל ההיסטוריה מראה, שהנישואים בין מוסר לפוליטיקה מתנדנדים לעתים. לו הייתי ראש ממשלת ישראל, לא הייתי סומך לטווח ארוך על התבטאות כזאת. כי יש לכך סיבה היסטורית: היתה זו צרפת שאיפשרה לישראל בשנות החמישים לפתח תכנית גרעינית. אבל בשנות הששים הבחין דה-גול, שזה נגד האינטרסים האיסטרטגיים של צרפת – הצרפתים נזקקו לנפט מהערבים. אז הוא אמר: מספיק עם זה.

שפיגל: וישראל פנתה לארצות-הברית.

בארנבוים: בדיוק שם נמצאת ישראל היום, היא כמו המדינה ה-51 שלהם.הממשלה הישראלית היתה צריכה להיות מואגת מכך. כן, לישראל יש לובי חזק בוושינגטון. אבל בה בעת אני רואה איך ההגמוניה האמריקנית מתכווצת ואיך הצמיחה הכלכלית של העולם עוברת לארצות אחרות לגמרי, לסין, להודו, לברזיל. אני שואל את עצמי: היכן הלובי היהודי בביג'ין, ניו-דלהי, ברזיליה?

שפיגל: ביולי אתה מתארח עם תזמורת הדיואן היהודית-ערבית מזרח-מערב בלונדון, שם תבצע את כל הסימפוניות של בטהובן – את התישיעית ביום פתיחת משחקי האולימפיאדה. האין זו הפגנה פלקטית של אמון?

בארנבוים: מובן מאליו. יש אצלנו בתזמורת 40 אחוז ישראלים וערבים, ואיש מהם איננו מייצג את ממשלתו. אנחנו אלטרנטיבה חושבת.

שפיגל: או ממש אוטופיה.

בארנבוים: אני רואה זאת יותא כרפואה אלטרנטיבית. היא לא פועלת כל כך מהר, היא פועלת אחרת. ישראלי שחושב שממשלתו עושה הכל נכון , מלכתחילה לא היה נכנס לתזמורת הדיואן. לכן זו שגיאה של הערבים, שלא הירשו לקבל אצלם את התזמורת שלנו. כלומר הם לא רצו להבחין בין קבוצות שונות של ישראלים. גם אותי הם תמיד מתקיפים.

שפיגל: לאחרונה באפריל, כאשר נמנע ממך להשתתף בפסטיבל בקטאר.

בארנבוים: זה בגלל המצב בסוריה, הקונצרטים נידחו. אבל ערבים רבים לא למדו מאדוארד סעיד הגדול, שאיתו ייסדתי את התזמורת: שהפלשתינים אינם יכולים להכחיש את השואה. את זה שפלשתינים מחרימים מוסדות ישראלים, אני לגמרי מבין. אבל זה שהם מחרימים ישראלים בודדים, שמסתייגים בפירוש מממשלת ישראל, זה לא ברור לי.

מסכן בארנבוים. למרות כל המאמצים לפעמים מתייחסים אליו כאילו היה סתם יהודי.   

מה שהכי הזוי הוא שהריאיון הזה הוא מבחינת הגרמנים טבעי לגמרי: אדם שהגיע לישראל בגיל עשר ואף פעם לא חי בה ממש, כי שלוש שנים אחר כך עבר ללמוד בפריס, והופיע בכל העולם, וחי חיים של ילד פלא ואחר כך חיים של אמן בינלאומי, וכבר עשרות שנים חי בגרמניה וכבר עשרים שנה מנהל אופרה בברלין, ואכן מבקר מעת לעת בישראל, אבל איננו יודע מאומה על חייהם של אנשים בישראל, ופעם נזף בכתבת של גלי צה"ל שהיפנתה אליו שאלה על כך שבאה לקונצרט במדים, כי אי אפשר להיות יותר מנותק מהחיים בישראל מכפי שדניאל בארנבוים מנותק מהם – האנשים שמגורשים בשעה זו ממש לעיר נידחת באפריקה יודעים על ישראל הרבה יותר ממנו, וגם אוהבים אותה הרבה יותר, אותה ואת אנשיה – מתראיין בתור "ישראלי" כדי שיוכל לנאץ את ישראל באוזני הגרמנים, כי בתור אזרח גרמני זה היה נשמע מאד רע, אבל בתור "ישראלי" זה בסדר, ואפילו שואלים אותו אם הוא פטריוט ישראלי, והוא כמובן לא – לא בגלל שמעולם לא חי באמת בישראל, אלא מפני שאין מה לאהוב בישראל, עובדה שבגרמניה אף אחד לא אוהב אותה. והוא נשאל על ישראל לא כאילו היה אזרח ישראלי ולא אזרח גרמני – הוא נשאל על ישראל כאילו היה לפחות פוליטיקאי ישראלי בכיר, כדי שבתפקידו זה יוכל לחזור על כל הקלישאות האנטישמיות הגרמניות: הדרישה של היהודים למדינת ישראל נבעה מהשואה – התנועה הציונית איננה קיימת מבחינתו, תיאודור הרצל לא היה מעולם וגם לא קונגרס ציוני בבאזל, לא ביל"ו ולא דגניה ולא פתח-תקוה, רק מאושוויץ יצאה מדינת ישראל. כך אוהבים לראות את מדינת ישראל בגרמניה: כפיצוי על השואה, כמתנה שהגרמנים נתנו ליהודים בטוב לבם על חשבון הפלשתינים, בשום אופן לא כביטוי ללאומיות היהודית, לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי, לשיבת העם היהודי למולדתו. כל אלה אינם קיימים, כי מבחינת הגרמנים אין ליהודים זכויות, ואת המדינה קיבלו כפיצוי וכמעשה חסד, לכן היא לא באמת מגיעה להם ואפשר גם לקחת אותה מהם, ומה שהכי רע אצל היהודים זה שהם מתעקשים לזכור את השואה ולא לשכוח אותה. לא בגלל שהשואה היא בלתי נשכחת, אלא בגלל שהיהודים הרעים משתמשים בשואה נגד הפלשתינים – מרכיב מרכזי בשיח הגרמני שנע בין הטענה שהיהודים משתמשים בשואה כדי להצדיק פשעים נגד הפלשתינים לבין הטענה שהיהודים עושים לפלשתינים בדיוק מה שהנאצים עשו ליהודים, ולכן אין להם זכות להלין על הגרמנים - בגלל הרצון לדכא את הפלשתינים היהודים הרעים לא רוצים לנגן את וגנר, רק בגלל שהם רוצים להשתמש בוגנר לדיכוי הפלשתינים. לא ממש ברור איך וגנר קשור לפלשתינים, אבל חייבים לקשר, אחרת לא יבינו כמה זה רע שהיהודים לא רוצים לאהוב את מחבר "היהדות במוסיקה" שנערץ על הנאצים במיוחד בגלל האנטישמיות שלו – כן, גם בגלל המוסיקה שלו, וזאת ממש לא נסיבה מקלה.

לפני הריאיון הזה יש כתבה על ספר של אשה שדודתה הנכה נרצחה בידי הנאצים במסגרת מה שנקרא בפיהם אותנסיה, ולפני לפני זה יש כתבה על המסמכים שנחשפו כעת לבקשת "דר שפיגל", ומספרים על שיתוף הפעולה בין שני נאצים למחבלים שביצעו את הרצח במינכן, עד כמה היתה הפעולה הזו שיתוף פעולה בין נאצים לפלשתינים, וגרמניה הסתירה זאת עד היום, וכדי לזכות את עצמה גם דאגה שהנאצים יחמקו מעונש. לפעמים נדמה שהרפובליקה הפדרלית המערב-גרמנית הוקמה אך ורק כדי לסייע לפושעים נאצים לחמוק מעונש, וזה מה שגרמניה עושה כמובן עד עצם היום הזה, ורק כשבמקרה תופסים שודדי בנק ומגלים לגמרי במקרה שמדובר במחתרת נאצית שכבר יותר מעשר שנים רוצחת אנשים אז מגלגלים עיניים ואומרים מה באמת, אצלנו יש פושעים נאצים, הכיצד? וישראל תמיד שותקת וגם עכשיו תשתוק, לכל היותר יכעסו על בארנבוים כי הוא יהודי ומותר לכעוס עליו, אבל העניין איננו שהוא יהודי, העניין הוא שהוא יהודי שחי בגרמניה, ויהודי שחי בגרמניה צריך להתחנף לגרמנים ולהתגולל על ישראל כדי להיות מקובל בגרמניה על חשבון שאר היהודים. זה לא חדש וגם הדברים של בארנבוים לא חדשים, הוא כבר כתב לפני מספר שנים בשבועון הגרמני "פוקוס" דברים מאד דומים, שישראל מסרבת לנגן את וגנר כדי להשתמש בשואה לדיכוי הפלשתינים, וכמובן אין לו מושג שמי שביקש שלא לנגן את וגנר באוניברסיטת תל-אביב היה יו"ר אירגון ניצולי השואה אורי חנוך, שבילה את ילדותו במחנות ריכוז ואיבד שם את הוריו ואחותו, ולבארנבוים יש לדבריו המון כבוד לאנשים כאלה, אבל אין לו בעצם טיפת כבוד לאנשים האלה, והמאמץ המבולבל שלו לקשר בכוח בין נגינת וגנר לדיכוי הפלשתינים ולטהר את וגנר מההקשרים האנטישמים-נאצים של יצירתו מביך אפילו את המראיינים הגרמנים, אבל זה לא ממש משנה, כי הרי הם לא היו הולכים לראיין את אורי חנוך, שהיה מספר להם משהו על השואה, והוא יודע לספר, אבל הם באו לראיין דוקא את בארנבוים, שישב זחוח בלובי מפואר כלשהו עם סיגר ענק בין אצבעותיו, כדי שיתחפש לישראלי וידקלם להם את כל הקלישאות האנטישמיות שהם מייחלים לשמוע, כי שום דבר, שום דבר, לא באמת משתנה.

והרעיון הזה, הרעיון הזה של לייחל לקום בבוקר ומישהו שהיה שם קודם בכלל לא יהיה, את הרעיון הזה לייחס דוקא לישראלים ודוקא באוזני הגרמנים -

דר שטירמר על ריכרד וגנר והיהודים

כבר שנים מונח אצלי צילום של כתבת "דר שטירמר" שאת תרגומה אני מביאה להלן, ובה מתואר סבלו של ריכרד וגנר מידי המוסיקאים והמבקרים היהודים, שלא חיבבו לא את יצירתו המוסיקלית ולא את יצירתו האנטישמית "היהדות במוסיקה". תיאורו של האנטישמי כקרבן שהיהודים רודפים אותו ומאיימים לכלותו מאד אופייני לשיח האנטישמי הגרמני עד עצם היום הזה. התלבטתי הרבה אם לתרגם את הכתבה, מאחר שמוזכרים בה שמות אישים שכבר אינם ידועים כיום, אבל קריאת כמה מן הויכוחים על השמעת וגנר בימים האחרונים הביאה אותי להחלטה לתרגם את הכתבה בכל זאת, ולהלן הסבר קצר לכמה מן השמות הנזכרים בכתבה:  

המלחין אטינגר כתב חיבור תשובה ליצירתו האנטישמית של וגנר "היהדות במוסיקה".

תיאטרון ואלנר היה תיאטרון עממי חשוב בברלין של המאה ה-19, נשא זמן מה בתואר "התיאטרון המלכותי". הנאצים ייחסו לו חשיבות מיוחדת בהיותו תיאטרון עממי שהתמחה בקומדיות גרמניות פופולאריות.

הנס זכס הוא דמות היסטורית אמיתית של סנדלר-משורר (1576-1494) וגיבור האופרה הקומית של וגנר "המייסטרזינגר מנירנברג", וסיקטוס בֶּקמֶסֶר (סכין בגב) הוא דמות של פקיד מאוס שעיצב וגנר באופרה על פי דמותו של המבקר היהודי הנסליק שמצוטט בכתבת "דר שטירמר" זו. השחקנים תיאודור רוישה Reusche וקרל הלמרדינג היו צמד קומי ידוע בתיאטרון וַאלנֶר בברלין באמצע המאה ה-19. אוה היא הדמות הנשית הראשית באופרה "המייסטרזינגר מנירנברג".

ולהלן תרגום הכתבה:

דר שטירמר, 29 ביולי 1938

ריכרד וגנר במאבק נגד היהדות

נציב העיר ריכרד וילהלם שטוק בנירנברג פירסם בהוצאת קרל אולריך ושות' בנירנברג את הספר "ריכרד וגנר ועירו של המייסטרזינגר". אנו מביאים מתוך יצירה מצוינת זו בתוכנה ובנועזותה חלק מן הפרק "מבקרים יהודים על מייסטר זינגר מאת ריכרד וגנר".

[העיר נירנברג היתה גם מקום מושבה של הוצאת "דר שטירמר"]

אחדים ישאלו: מה לביקורות שלהלן על ה"מייסטרזינגר" ולכותרת הספר הזה? בעצם הרבה מאד, כי הן נוגעות לכל יצירה של ריכרד וגנר, שקושרת אותו ואת תהילתו לנצח עם העיר נירנברג.

יצירה גרמנית קדמונית זו מותקפת מיום הופעתה על ידי היהדות ולַווייניה באופן המר והמזוהם ביותר,תוצאה הכרחית של שנאתו המדבקת של גזע חסר-שורשים זה לכל חיי נפש ויצירה עממיים. בראש וראשונה ניסו המבקרים והסופרים היהודים, שבדיוק בימי חייו של וגנר צצו מן האדמה כפטריות רעל, באמצעות ההתקפות הבלתי ענייניות ביותר והשפלות ביותר על ריכרד וגנר ויצירותיו, ליצור חזית אנטי וגנרית גדולה. הדבר היה תקף גם לגבי הפולשים היהודים לחיי המוסיקה של ארצות המערב – כמו ג'קומו מאיירבר, שבאמת שמו יעקב ליבמן בר, איגנץ בריל ואחרים – כדי לעודד ו"להגן" כנגד היוצר הגאוני של דרמות המוסיקה הגרמניות. הם היו חייבים לחסל את האנטישמי הגדול, כפי שריכרד וגנר תיאר את עצמו באומץ בעל-פה ובכתב, שקרע ללא התחשבות את המסכה מעל פניהם של טפילים אלה על חיי התרבות הלאומיים של העמים. 

מבקרים יהודים רבים גם לא הסתירו את הדבר, שהסיבה העיקרית להתנגדותם למוסיקה של וגנר הינה האנטישמיות של רב-האמן. כך למשל היהודי E. M. Oettinger, שהניח לפרסם ברבים את דברי התועבה הבאים על ריכרד וגנר:

אתה שונא, אתה נגעל מהיהודים. אבל מדוע אתה שונא אותם? אך ורק מפני שהם יוצרים מוסיקה טובה יותר משלך, יותר כישרון מקורי משלך, יותר גאונות טבעית משלך, ולמרבה הצער גם יותר כסף מאשר לך, מר וגנר. קוראים לך ריכרד, אבל בשום אופן אין לך לב-ארי, כאשר אתה מגנה את היהודים ובפרט את המלחינים היהודים כמו כומר קתדרלה שיצא מדעתו, ורק מפני שהאופרות היהודיות נוחלות בגרמניה ובצרפת, באנגליה ובאיטליה, בעצם בעולם כולו, עשרת מונים יותר הצלחות מן היצירות הנוצריות-גרמניות שלך.

ה"ביקורות" הבאות מציגות דוגמאות של תשפוכות יהודיות על המוסיקה של רב-האמן מביירות, ומהן אפשר לזהות נכונה את היבבה היללנית של המון הנחשים חסרי האונים המזילים ריר: "שטות השורפת את המוח", "מוסיקה מצחינה", "תליינה של המוסיקה המודרנית", "מאחז עיניים מוסיקלי", "הונאה מוסיקלית", "שגעון-גדלות וריפיון-מוחין", "יצירה חסרת-ניחומים", "הבל ורעות-רוח", "מוסיקת טירוף", "מוסיקה למטחנת-קפה וקנקן תה", "נהמת סיר", "סרנדת חתולים", "קרקור צפרדע", "שאגת דרקון", "קדחת-עצבים", "התעללות באוזניים", "אפקטים של ניפוץ חרסינה", "מוסיקת עינויים", "שמנת כבשים", "שרלטן". האופרה "זהב הריין" תוארה כ"אקוואריום של זונות". איזו זוהמה שהמבקרים היהודים וכתבי העת היהודיים שפכו, במיוחד על ה"מייסטרזינגר מנירנברג", מראים הקטעים הבאים: החצי-יהודי אדוארד הנסליק, בוודאי אחד מ"מבקרי-המוסיקה" הידועים לשמצה ביותר, כתב בשנת 1868 על הצגת-הבכורה של ה"מייסטרזינגר" בתיאטרון החצר במינכן ב"וינר מורגנבלאט":

"שתי המערכות הראשונות עם תחילת השלישית יוצרות רושם של ערבת חול חסרת-נחמה, שרק לעתים רחוקות מחייה אותה פרח זעיר, אשר אמנם לקראת הסוף מובילה לנוה-מדבר פורח. הפתיחה ל"מייסטרזינגר", שמטילה לשיעורין, בזה אחר זה, את כל המוטיבים המרכזיים באופרה, בשטף של סקוונצות ומהלכים כרומטיים, כדי להטילם לבסוף בסופת צלילים אמיתית זה מעל זה וזה בתוך זה, מחייבת להעלות את ההשערה, ש"המייסטרזינגר מנירנברג" עוסקת בעיקר בציאנקלי. רק ההקדמה המזעזעת עוד יותר ל"טריסטאן ואיזולדה" מונעת ממני להכריז על קטע תזמורתי זה כעל אחת הפתיחות היותר בלתי נעימות בעולם. המייסטרזינגר נמנית, במלה אחת, על התופעות המוסיקליות יוצאות-הדופן או החולניות המעניינות ביותר. אם חושבים עליהן כדבר שבשגרה, משמעותן היא קץ האמנות."    

במאמרו "האופרה המודרנית" מכנה הנסליק את הליברית של ה"מייסטרזינגר": "עלילה קטנה, דלה, שללא התפתחות מותחת או אינטריגות שוקטת על שמריה ובקושי מציעה חומר מספיק למחזמר של שתי מערכות."

באפריל 1870 פירסם "עיתון הזרים הברלינאי" Berliner Fremdenblatt את הדברים הבאים:

"הנהלת אופרה ראויה לשמה בוודאי תבקש בנימוס רב, להציג את המחזמר החדש "המייסטרזינגר" בתיאטרון וַאלנֶר, שלכך פארסה זו מתאימה להפליא.

רק חישבו על רוישה בתור הנס זכס, הֶלְמֶרְדִינג בתור בֶּקמֶסֶר, על  שטוֹלֶה בתור שולייתו של זכס, איזה עלה תלתן נהדר! אפילו המוסיקה הקריקטורית תישמע בתיאטרון-ואלנר הרבה יותר דרמטית! אבל אם הנהלת התיאטרון המלכותי לא תקבל את הצעתנו, נמליץ לה על קיצורים משמעותיים, ונציע למחוק לגמרי למטרה זו את המערכות 1, 2 ו-3."  

לרגל בכורת ה"מייסטרזינגר" בקרלסרוהה ב-5 במרץ 1869 כתב ה-Neue Freie Press (העיתון בו כתב הרצל שנחשב עד האנשלוס ל"עיתון יהודי") בין השאר את הדברים הבאים:

"גרועה לגמרי היא אוה, אחת הגיבורות האפידמיות אצל וגנר, חולת אהבה וטירוף, הקורסת בזרועות מושטות למול הנבחר, מיוחמת, עד שאדם שואל את עצמו שוב ושוב בפליאה, על איזה מודלים ערך היוצר את מחקריו לדמויותיהן של בתולות אלה.

אלה קריקטורות מכוערות של יוליה של שייקספיר וגרטכן של גיתה ---

לקומדיה מוסיקלית אמיתית אין שום סימן. המהות הרוממה המודגשת של וגנר, ההאלהה הבומבסטית העצמית החגיגית שלו, חונקת כל ניצוץ של הומור אמיתי. רק לפעמים יש לה השפעה קומית בעל כורחה."

"ברלינר מונטאגסצייטונג" מפרסם במקומון שלו בנובמבר 1875 את הידיעה הבאה:

"האופרה המלכותית, שעמלה על שינון "טריסטאן ואיזולדה", תעלה אחר כך שוב את "מייסטרזינגר" של ריכרד וגנר, הנוראה שבכל האופרות הנוראות."

"מבקר האמנות" היהודי ר. ווירסט כתב בשנת 1870 בדיון על "מייסטרזינגר":

"ביצירות שנתחברו על פי עקרונות אחרים לא היו מתייחסים בכלל לקוינטט [מייסטרזינגר, מערכה 3). אבל כמובן שהגוועים בצמא מסתפקים גם בפה מלא מי בִּצָּה."  

עיתון המוסיקה הברלינאי "אקו" (שנתון 1876) מצטט מ-J.L. Klein "תולדות הדרמה" (כרך שמיני) את הציטטה הבאה:

"לא מכל המוסיקה השטנית של בעל המצח הנחושה, האבוס בפח ועץ, במפיסטופלס עם אד הגיהנום המורעל המפיסטופלי של אנוכיות מטורפת הרסנית כמלחין חצר של בעל-זבוב ומנהל כללי של מוסיקת הגיהנום, וגנר השנוא. רק וגנר הפדנטי-עצי המתאים לאדי הגיהנום, יכול היה לחבר את ה"מייסטרזינגר מנירנברג"."

מאמר מביש זה מראה לנו, שמצד היהודים ניסו הכל, כדי לחסל את ריכרד וגנר לפני כל העולם. השפעתה של מתקפה יהודית כללית זו על המוסיקאי הגאוני לא נותרה ללא השפעה על עולם האמנות והרוח הלא-יהודי. זה כידוע כשל תורשתי של הגרמני, שהוא תמיד מאד רגיש לזר, גם אם על ידי כך נכסי הרוח הלאומיים הקדושים ביותר שלו הולכים לאבדון. לכן גם מובן שרבים מן האינטלקטואלים המשועבדים ליהדות התייצבו כנגד רב-האמן מביירות ויצירותיו רבות-העוצמה. כך למשל ענה על השאלה: "האם נמצאת כבר ברשותך הפרטיטורה של ה"מייסטרזינגר" של וגנר?" מנהל ספרייה גרמנית בשנת 1868: "אינני יכול להיות אחראי לרכישת זבל כזה. לו היינו צריכים לזרוק כסף, הייתי שם כדוגמה מצמררת את הפרטיטורה בחדר הקריאה."

זה שהיהדות, במלחמתה נגד ריכרד וגנר, מצאה אוהדים כה רבים דוקא בשורות האינטליגנציה הגרמנית, שייך לפרק העצוב ביותר בתולדות האמנות הגרמנית. בימינו שואל אדם את עצמו, כיצד בכלל אפשרי הדבר, שמלחין בן-אלמוות, אחד המלחינים רבי העוצמה בכל הזמנים, זכה ליחס כה מביש ומחפיר.

כיום מבין לא רק העם הגרמני, אלא העולם כולו, את החזון הרפורמטורי הגדול של וגנר במוסיקה ומוקיר בו את אחד הגיבורים הגדולים של חיי האמנות והרוח. האנדרטה הלאומית העצומה, שריכרד וגנר הקים בעיר-הולדתו לייפציג, ושלרגל חגיגת יום הולדתו ה-125 ב-22 במאי 1938 הוסר ממנה הלוט, הינה הביטוי הנראה-לעין של הכבוד והאהבה של העם הגרמני לאחד מגדולי אמניו.    

עוד על האנטישמיות של וגנר ראו ברשימתי "תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר" וכן ברשימתי "יוזפינה הזמרת או קפקא עונה לוגנר".

תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר

הומור של "היהודי בקוצים" – דיון בחיבורו של תיאודור אדורנו על ריכרד וגנר

חיבורו של תיאודור אדורנו "חקירה על וגנר" Versuch ueber Wagner, נכתב עוד בשנים 1938-1937, אך פורסם לראשונה בהוצאת זורקאמפ רק בשנת 1952, ולאחר מכן הופיע בכרך 13 של כתבי אדורנו, יחד עם חיבוריו על מאהלר וברג.

לדברי אדורנו במבוא, החיבור נכתב בעקבות חיבורו של מקס הורקהיימר מ-1936 "אנוכיות ותנועת החירות, תרומה לאנתרופולוגיה של העידן הבורגני"

 Egoismus und Freiheitsbewegung: zur Anthropologie des buergerlichen Zeitalters

למרבה הצער חיבור חשוב ומרכזי זה מעולם לא תורגם לעברית, ותירגמתי כאן קטעים קצרים וספורים מתוכו לצורך הדיון.

אני מבקשת לנתח ולהסביר כאן כמה קטעים, בעיקר מתוך הפרק הראשון בחיבור "חקירה על וגנר", שכותרתו במקור Sozialcharakter, כלומר אופי חברתי, או איפיון חברתי. בקטעים אלה מצביע אדורנו על הקשר בין עולמו ואופיו של וגנר ליצירתו, במיוחד במה שנוגע לאופי ההומור שלו ולאנטישמיות של וגנר. ניתוח זה מדגים את הקשיים בהתמודדות עם יצירתו של אדורנו, אך גם את האופן שבו היא מטילה זרקור על התרבות הגרמנית. להלן אדורנו על וגנר:

הוא הכיר את הצדדים החלשים של העומד למולו בחריפות חודרנית של המבט, וכך קרה שמבלי לרצות לפגוע במישהו, הוא נגע בדיוק בנקודות הכואבות ביותר. נטייה זו התגלתה אצל וגנר במיוחד לגבי המנצח היהודי של פרסיפל. סופרים בעלי נטיות ליברליות ניצלו את ידידותו עם הרמן לוי כדי להציג את האנטישמיות של וגנר כבלתי מזיקה. הכרוניקה של גלאזנאפ, שנכתבה בכוונה להטיל אור על אהבת האדם ורוחב הלב של וגנר, מספקת בעל כורחה הוכחה לכך. ב-18 ביוני 1881 איחר לוי בעשר דקות לארוחת צהרים בואהנפריד [ביתו של וגנר בביירות]. וגנר הוכיח אותו במלים: "איחרת בעשר דקות. אי-דיוק בא מיד אחרי אי-נאמנות", ואז נתן לו לקרוא, עוד לפני הסעודה, מכתב אנונימי ממינכן, שבו נדרש וגנר, שלא להניח ליהודי לנצח על פרסיפל. בסעודה התעטף לוי בשתיקה. לשאלתו של וגנר, מדוע הוא כה שקט, ענה, על פי עדות עצמו, שאינו תופס, מדוע וגנר לא קרע את המכתב. לדברי לוי היתה תשובתו של וגנר: "את זה אני רוצה להגיד לך... אם לא הייתי מראה את המכתב לאף אחד, והייתי משמיד אותו, אולי משהו מתוכנו היה נשאר בתוכי, אבל אני יכול להבטיח לך, שלא יישאר בי אפילו הזיכרון הקל ביותר לגביו." מבלי להיפרד נסע לוי לבמברג, ומשם ביקש מוגנר בדחיפות, לשחררו מניצוח על פרסיפל. וגנר הבריק חזרה: "חבר, אתה מתבקש בכל הרצינות, לשוב אלינו מהר, זה הדבר העיקרי שיש להשיבו על מקומו." לוי התעקש על פיטוריו, וקיבל לפיכך מכתב, שכלל את המשפטים הבאים: "חברי היקר הטוב ביותר! עם כל הרגישויות שלך בענייני כבוד, אינך מקל על עצמך ועלינו! בדיוק זה שאתה מתבונן בעצמך בקדרות שכזו, הוא בדיוק מה שעלול להעיק עלינו ביחסים איתך! אנו תמימי דעים לחלוטין, לספר לכל העולם את הבדי... הזאת, ולזה שייך, שלא תברח מאיתנו, ותגרום להשערות לגמרי מטופשות. למען האל, חזור מיד ותלמד להכירנו סופסוף כהלכה! אל תאבד דבר מאמונתך, אבל תצטייד גם בהעזה גדולה! אולי – יש שינוי גדול בחייך – אבל בכל מקרה – אתה מנצח פרסיפל שלי." דחף השפלה סדיסטי, התפייסות סנטימנטלית, ומעל לכל הרצון, לקשור אליו רגשית את האדם שבו נהג שלא כהלכה, שלובים יחד בהתנהגותו של וגנר: שטני בכל מקרה, במובן שונה מזה שגלאזנאפ התכוון אליו. כל מילת פיוס מוסיפה מדקרה על מדקרה...        

אם וגנר כקורבן תובע חמלה ובהזדמנות זו עורק לצד השליטים, כך הוא נוטה, לבוז לקורבנות אחרים. למשחק החתול ועכבר שלו עם לוי היתה מקבילה ביצירתו: ווטאן מתערב עם מימה על ראשו ללא השתתפותו ונגד רצונו: הגמד נמסר לאל כמו האורח לבעל הבית של ואהנפריד. בכך תלוי לא פחות מכל המבנה של כל מעשה זיגפריד, כי לאחר מותו של זיגפריד מימה מתנהל לבדו, כי ווטאן הפקיד את ראשו של מימה בהתערבות שבה הפסיד אצל זיגפריד...

אבל אצל וגנר הבשל אין עוד שום ערכאה, שגזר-דינה גובר על אחרות.

במקומה נכנס ההומור של וגנר. הנבלים שלו הינם דמויות הומוריסטיות שהן קורבנות של השמצה: הגמדים הלא-יוצלחים אלבריך ומימה, הרווק הזקן העשוק בקמסר. ההומור של וגנר חג באכזריות. הוא מצטט את מה שהבורגנות המוקדמת שכחה למחצה, מורשת מהתלות השטן מפעם, התקועות באורח דו משמעי בין חמלה להרשעה. מאלווליו ושיילוק הם הדגם לסצנות שלו. לא רק שלועגים לשטן העלוב: בשיכרון, שהצחוק אודותיו מלבה, אובד זיכרון אי-הצדק, שנעשה לו. השעיית הצדק באמצעות הצחוק גולשת לאישורו של האי-צדק. כאשר ווטאן מרמה את הענקים, שלהם הבטיח בחוזה את פראיה, זה קורה עם רמז לבדיחה: "כמה ערמומי שאתה לוקח ברצינות את מה שחתמנו רק בצחוק!"

העובדה שזה רק משחק, עוזרת תמיד לרציונליזציה של הגרוע ביותר. לצורך זה פונה וגנר לאגדות מן המסורת הגרמנית. דבר אינו קרוב לכך יותר מן "היהודי בקוצים": "כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד." כך נוהגת המוסיקה של וגנר בנבלים שלה, והקומיות של העינוי לא רק מספקת את העונג, שבו היא תלויה, אלא גם מחניקה את שאלת הלמה, ומכריזה על הביצוע הדומם כערכאה מצוה.

- הסתירה שבין הלעג לקורבן לבין הגינוי העצמי מגדירה את האנטישמיות של וגנר. אלבריך הנצלן, חוטף הזהב, הבלתי נראה והאנונימי, מימה (Mime) המושך בכתפיים, הפטפטן, הטובע בשבחי עצמו וברשעתו, המבקר האינטלקטואל והאימפוטנט הנסליק-בקמסר, כל הדמויות הדוחות ביצירתו של וגנר הן קריקטורות של יהודים.

- בגישתו האנטישמית היה וגנר שותף לנציגים אחרים של מה שמרקס כינה סוציאליזם גרמני בעידן 1848. אבל האנטישמיות שלו מתגלה כסלידה אישית, שמתעקשת לחמוק מכל מגע. עליה מבוסס ההומור של וגנר. תיעוב וצחוק משתלבים בביטויי עוינות. זיגפריד אומר למימה (במבטא יהודי): "אני רואה אותך עומד, דוהר והולך, מהנהן ומקפץ ובעיניך ממצמץ. את הממצמץ בעורף לתפוס מתחשק לי, ולשבור לו את המפרקת!" ומיד אחר כך: "איני יכול לסבול אותך, אל תשכח זאת כל כך בקלות!" מכאן מצלצל תיאור השפה היהודית במאמר על היהדות (מתוך כתבי וגנר, 1888, כרך 5, עמ' 71), שאינו מותיר ספק, מאלו מקורות שואבת רשעותם של מימה ואלבריך: "כזר בתכלית ובלתי נעים נשמע לאוזננו תחילה המבע הרם השורקני, הצורמני, הזמזמני והמשובש של אורח הדיבור היהודי: שימוש כלל לא אופייני בלשוננו הלאומית ועיוות שרירותי של המלים והמבנים הלשוניים נותן למבעים רמים אלה אופי של פטפוט מבולבל ובלתי-נסבל, שבעת שמיעתו מתעכבת תשומת לבנו בעל כורחנו, יותר על האיך הדוחה הזה של הדיבור היהודי, מאשר על המה שכלול בו", שעל ידי כך הוא מובס כדיבור. לשנאה אידיוסינקרטית זו תקפה הגדרתו של בנימין את הגועל כפחד, המתגלה כשוה ערך לחפץ מגעיל.

ועוד קטע קצר מן הפרק האחרון בחיבורו של אדורנו על וגנר:

- רבים מגיבוריו של וגנר מתים ללא כאב פיזי, וללא כל סיבה מלבד האידיאה: טנהויזר, אליזבת, אלזה, איזולדה, קונדרי. מותו של זיגפריד עומד בסימן "פוקח את עיניו הזוהרות" ומתעורר מגסיסתו בנוכחות ברונהילדה. שריפת האלמנה ברונהילדה הינה מיפגן הודי-ארי לגמרי. ללא כל התחשבות בצער בעלי חיים, היא אפילו מעודדת את סוסה לצהול בשמחה, כאשר עליו לזנק אל האש. הפחד מודחק והופך לקומי: רק תת-האדם מימה צורח "אוי אוי" כאשר מצליפים בו. 

וגנר מכריז שהמתרחש באופרות שלו הוא רק בדיחה משעשעת, אומר אדורנו, והעובדה שמדובר רק בבדיחה, מצדיקה מבחינתו את המעשים המכוערים ביותר. השעשוע שגורמת ההתעללות בדמויות השנואות – שכולן, אומר אדורנו, הן קריקטורות של יהודים, כולל מבטא יהודי – שעשוע זה שגורמת ההתעללות בדמויות הקריקטוריות היהודיות מחניק את השאלה למה ומדוע נוהגים בהם כך, וכופה את ביצוע מעשה ההתעללות כאילו היה צו של כוח עליון. הצגה של התעללות אנטישמית כשעשוע, שהצחוק מחניק בה את המחשבה על סיבת ההתעללות ומשמעותה, מזכירה לאדורנו את סיפורם הידוע של האחים גרים "היהודי בקוצים", שבו המוסיקה הינה המכשיר שבאמצעותו מתעללים ביהודי, כאשר הזדהותם של המספרים, ושל מאזיניהם, נתונה למתעלל ולא לקורבנו.

סיפור "היהודי בקוצים" הופיע במהדורה הראשונה של "אגדות לילדים ולבית" של האחים גרים בשנת 1812 כסיפור מספר 110, אך אהדת הקהל גרמה לאחים גרים לכלול אותו כסיפור מספר 42 ב"מהדורה הקטנה" שיצאה ב-1824, ובה חמישים האגדות האהובות ביותר בעיבוד לילדים, וכך חבר "היהודי בקוצים" לסינדרלה, כיפה אדומה, היפהפיה הנרדמת ושלגיה. הסיפור זכה גם לעיבודים אמנותיים ותיאטרליים, והפך לנכס יסוד של התרבות הגרמנית במאה ה-19, ועד לסופה של מלחמת העולם השנייה.

היהודי בקוצים

היה היה פעם איש עשיר, שהיה לו משרת, ששירת אותו בחריצות וביושר, בכל בוקר היה הראשון לקום מן המיטה ובערב היה האחרון לעלות עליה, וכאשר היתה עבודה קשה, שאיש לא רצה לעשותה, הוא התייצב ראשון לעבודה זו. בנוסף לכך מעולם לא התלונן, אלא היה מרוצה מכל דבר ותמיד היה שמח.

כאשר חלפה שנה, לא שילם לו האדון כל שכר, וחשב: "זה הדבר החכם ביותר, כך אחסוך כסף, והוא לא יעזבני, אלא יישאר לשרתני יפה". המשרת שתק חרש, עשה בשנה השנייה את עבודתו כמו בשנה הראשונה, וכאשר בסופה שוב לא קיבל שכר, מצא הדבר חן בעיניו והוא נשאר הלאה. כאשר חלפה גם השנה השלישית, נמלך האדון בדעתו, אחז בארנקו, אך לא הוציא ממנו דבר. אז פתח לבסוף המשרת ואמר:

"אדון, שירתתי אותך ביושר שלוש שנים, עשה עמי חסד ותן לי, את מה שמגיע לי בדין. ברצוני להמשיך ולתור את העולם הלאה." ענה לו הקמצן: "כן, משרתי היקר, שירתת אותי בחפץ לב, על כך מגיע לך שכר נדיב." הוא אחז בארנקו ושילם למשרת אחת-אחת שלוש פרוטות, "הרי לך פרוטה לכל שנה, זה שפע רב של שכר, שרק אצל אדונים מעטים היית מקבל כמותו."

המשרת הטוב, שהבין רק מעט בכסף, גרף את הונו וחשב: "כעת ארנקך מלא, מדוע תדאג ותטריח עוד את עצמך בעבודה קשה." הוא יצא לדרכו, עלה בהר, ירד בהר, שר וקיפץ כטוב עליו לבו. כעת קרה שכאשר עבר לפני משוכת שיחים, הופיע גמד וקרא אליו: "לאן פניך, אחי, כטוב עליך לבך? רואה אני כי אין הדאגות מכבידות עליך."

"מדוע אתעצב אל לבי", ענה המשרת, "כשידי מלאות, ושכר שלוש שנים מצלצל בארנקי?"

"כמה גדול איפוא אוצרך?" שאלו הגמד. " כמה? שלוש פרוטות במזומן ששולמו כדין."

"שמע", אמר הגמד, "אני אדם עני ונצרך. תן לי במתנה את שלוש פרוטותיך: איני יכול עוד לעבוד, ואתה לעומת זאת צעיר ויכול בקלות להרוויח את לחמך." ומכיוון שלמשרת היה לב טוב והוא חש חמלה על הגמד, הוא נתן לו את שלוש פרוטותיו ואמר: "בשם האל, זה לא יחסר לי." אז אמר הגמד: "מכיוון שאני רואה כמה טוב לבך, אעניק לך שלוש משאלות, אחת לכל פרוטה, והן תתמלאנה."

"אה", אמר המשרת, "אתה כזה שיכול לנשוף אוויר כחול. ובכן טוב, אם כך צריך להיות, ראשית אני רוצה קלע-ציפורים, שיפגע בכל שאכוון אליו, שנית אני רוצה כינור, שכאשר אנגן בו, כל השומע ירקוד,  ושלישית, אם אבקש ממישהו דבר מה, שלא יסרב לבקשתי."

"כל זה יינתן לך", אמר הגמד, הושיט יד לשיחים ושערו בנפשכם, שם כבר המתינו מוכנים הכינור וקלע-הציפורים, כאילו הוזמנו מראש. הוא נתן אותם למשרת ואמר: "כל דבר שתבקש לך תמיד, שום אדם בעולם לא יסרב לך."

"מה תחפוץ כעת, לבי?" אמר המשרת לעצמו והמשיך הלאה בשמחה. מיד אחר כך פגש יהודי עם זקן-תיש ארוך, שעמד והאזין לשירתה של ציפור, שישבה גבוה למעלה בצמרת אחד העצים. "פלא אלוהים!" הוא קרא. "חיה כה זעירה וקולה כה גדול ונורא! לו רק היתה שלי! מי יזרה מלח על זנבה!"

"אם רק זאת תבקש", אמר המשרת, "הציפור תהיה מיד למטה", קלע ודייק כחוט השערה, והציפור נפלה מטה אל גדר הקוצים. "לך, שוליית גנבים", אמר ליהודי, "והוצא לך את הציפור".

"אלי", אמר היהודי, "יניח האדון לשוליה, כך בא כלב בריצה: אני רוצה ליטול לי את הציפור, כי אתה כבר פגעת בה פעם." הוא הטיל את עצמו לארץ, והחל להיכנס לתוך השיחים.

כאשר נתקע כעת בקוצים, תקפה את המשרת הטוב רוח-שטות, לקחת את כינורו ולהתחיל לנגן. מיד החל גם היהודי להרים את רגליו ולקפוץ לגובה, וככל שהמשיך המשרת לנגן, כך השתפר הריקוד. אבל הקוצים קרעו את מעילו המרופט, סירקו את זקן-התיש שלו ודקרו וצבטו אותו בכל גופו. "אלי", קרא היהודי, "מה לי הכינור הזה! יניח האדון לכינור. איני חפץ לרקוד." אך המשרת לא שמע לכך וחשב: "די התעללת באנשים, כעת תגמול לך גדר הקוצים כגמולך", והחל שוב לנגן, כך שהיהודי נאלץ לקפוץ יותר ויותר גבוה וקרעי מעילו נותרו תקועים על הקוצים.

"אוי ויי לצרוח!" קרא היהודי, "אתן לאדון כל אשר יבקש, אם רק יניח לכינור, מלוא השק זהב!"

"אם הנך כה נדיב", אמר המשרת, "אחדל ברצון מן המוסיקה שלי, אך דבר זה חייב אני להחמיא לך, שאתה רוקד את ריקודך כך שיש לו סגנון". הוא נטל את השק והלך לדרכו.

היהודי נותר לעמוד ועקב אחריו מבלי נוע עד שהמשרת התרחק וכלל לא נראה לעיניו, ואז צעק בכל כוחו: "מוסיקאי עלוב שכמוך, כנר של בתי בירה, המתן, שאתפוס אותך לבדך! אני רוצה לתפוס אותך, שתאבד את סוליות נעליך: נבל, תקע בפיך פרוטה, כדי שתהיה שוה שש פרוטות", ועוד המשיך לקלל, כל מה שיכול היה לפלוט. ולאחר שמעט הוטב לו עקב כך והוא הוציא את כעסו, הוא רץ העירה אל השופט.

"אדוני השופט, אוי ויי לזעוק! ראה, כיצד שדד אותי אדם חסר-אלוהים בשדה הפתוח ופגע בי לרעה! אבן מארץ היתה מרחמת עלי! הבגדים קרועים! הגוף דקור ושרוט! עוניי הקט נלקח מלוא השק! דוקאטים טהורים, כל מטבע יפה מרעותה: בשם האל, השלך את האיש לכלא!"

אמר השופט: ההיה זה חייל, שפגע בך כך בחרבו?"

"ישמרנו האל!" אמר היהודי. "שום כלי סיף לא היה לו, אך רובה היה תלוי לו על גבו, וכינור על צוארו. קל להכיר את הנבל!"

השופט שלח את אנשיו, שמצאו את המשרת הטוב, ששוטט לו לאטו, ולידו מצאו גם את שק הזהב. כשהובא לפני בית הדין, אמר: "לא נגעתי ביהודי ולא לקחתי את זהבו, הוא הציע לי אותו מרצונו החופשי, רק כדי שאפסיק לנגן, כי לא יכול היה לשאת את נגינתי"

"ישמרנו האל! צרח היהודי, "הוא מרבה שקרים כזבובים על קיר!" אבל גם השופט לא האמין לכך ואמר: " זהו תירוץ גרוע, שום יהודי לא ינהג כך." והוא דן את המשרת הטוב, כיוון שביצע שוד בשדה הפתוח, לגרדום. כאשר הוא הובל משם, צרח עדיין היהודי אחריו: "פושט עור דובים שכמותך, נגן כלבים, כעת תבוא על שכרך!" המשרת טיפס בשלוה גמורה בסולם עם התליין, אבל על השלב האחרון הסתובב ואמר לשופט: "מלא לי עוד משאלה, בטרם אמות".  

"כן", אמר השופט, "אם אינך מבקש על חייך."

"לא על חיי", השיב המשרת, "אני מבקש כחסד אחרון לנגן עוד פעם בכינורי." היהודי הרים קול זעקה: "בשם האל, אל תתיר זאת, אל תתיר זאת." השופט דיבר לבדו: "מדוע לא אתיר לו שמחה קצרה? זה מותר לו, ואחר כך יתם עניינו." הוא גם לא יכול היה לסרב לו בגלל המשאלה השלישית שהגמד העניק לו. אבל היהודי קרא: "אוי ווי, אוי ווי! קישרו אותי, קישרו אותי חזק."

אז נטל המשרת הטוב את כינורו מצוארו, הניח אותו כראוי, וכאשר ניגן את הצליל הראשון, החל הכל לנוד ולנוע, השופט הלבלר והשמש, ומידם נפל החבל, שבו ביקש היהודי שיקשרוהו חזק. בצליל השני נשאו הכל רגליהם, והתליין שיחרר את המשרת הטוב ועמד לרקוד. בצליל השלישי קפצו הכל לגובה והחלו לרקוד, והשופט והיהודי היו בראש והיטיבו לקפוץ מכולם. במהרה רקדו כולם יחד, אלה שבאו מן השוק הסמוך מתוך סקרנות, ביניהם זקנים וצעירים, שמנים ורזים. אפילו הכלבים שרצו אחריהם נעמדו על רגליהם האחוריות וכירכרו עמהם. וככל שהאריך לנגן, כך הגביהו הרוקדים לקפוץ, כך שבעטו זה בראשו של זה והחלו לזעוק מרה.

לבסוף קרא השופט חסר נשימה כליל: "אני מעניק לך את חייך במתנה, רק חדל לנגן." הדברים נגעו ללב המשרת הטוב, הוא הניח את כינורו, תלה אותו שוב על צוארו וירד בסולם. אז צעד אל היהודי ששכב על הארץ ונשם בכבדות, ואמר: "כעת הודה, מאין כספך, או שאוריד את הכינור מצוארי ואחל שוב לנגן בו."

"אני גנבתי אותו, אני גנבתי אותו" צרח היהודי, "אבל אתה שירתת ביושר." אז הורה השופט להוביל את היהודי לגרדום ולתלותו כאחד הגנבים. 

סוף     

עד כאן סיפור "היהודי בקוצים", שהובא לאחים גרים בידי המשורר אכים פון-ארנים, והיה במקור סיפור קלוויניסטי הולנדי של התעללות בנזיר, שבו הוחלפה דמות הנזיר בדמות היהודי, והאחים גרים אף הוסיפו לדמות את מאפייני הדיבור היהודי כגון הקריאה "אוי ויי" - "ויי" הוא שיבוש המלה הגרמנית Weh שפירושה "כאב" – שיבוש אופייני ליידיש-דויטש שנוטה להפוך צירוף של תנועה קצרה עם העיצור ה' שאופייני מאד לגרמנית הגבוהה, לתנועה ארוכה שבסופה י'.  

למשרת בסיפור ברור שהיהודי התעלל דיו באנשים, שמגיע לו להידון בקוצים, ושהיהודי הוא גנב. כל המאפיינים האלה של היהודי שאובים מן הברית החדשה ולא מחיי הגלות, כפי שחושבים רבים.

יהודה איש קריות מתואר כגנב בבשורת יוחנן פרק י"ב, בסיפור על מרים אחות מרתא המושחת את רגלי ישוע בשמן, שהמסורת הנוצרית בילבלה לימים עם דמותה של מריה מגדלנה:

ותיקח מרים מרקחת נרד זך ויקר מאד, ליטרא אחת משקלה, ותמשח בה את רגלי ישוע, ותנגב את רגליו בשערותיה, והבית יימלא ריח המרקחת: ויאמר אחד מתלמידיו, הוא יהודה בן שמעון איש קריות העתיד למוסרו: מדוע לא נמכרה המרקחת בשלוש מאות דינר וניתן לעניים: והוא לא דיבר זאת מחמלתו על העניים כי אם גנב היה וכיס הכסף אתו וישא כל אשר ישימו בו.

יוחנן י"ב, ג-ו

רעיון הקוצים שאוב מתיאור המופיע בשינויים קלים בבשורות של מתי, מרקוס ויוחנן. להלן גירסתו של מתי, פרק כ"ז, פסוקים 31-28:

ויפשיטו אותו את בגדיו ויעטפוהו מעיל שני: וישרגו קוצים ויעשו עטרת וישימו על ראשו וקנה בימינו ויכרעו לפניו ויתלוצצו בו לאמר שלום לך מלך היהודים: וירקו בו ויקחו את הקנה ויכוהו על ראשו: ואחרי התלוצצם בו הפשיטו אותו את המעיל וילבישוהו את בגדיו ויוליכוהו לצלוב.

קלמנס ברנטאנו, המשורר שיחד עם אכים פון ארנים חיבר את קובץ השירים "קרן פלאים לנער" ומי שבעבורו החלו האחים גרים להכין תקצירי סיפורים, שהפכו לימים לקובץ האגדות הידוע בעולם, פירסם בשנת 1833 את יצירתו "סבלו המר של אדוננו ישו על פי חזיונותיה של אנה קתרינה אמריך המנוחה, נזירה אוגוסטינית ממנזר אגנטנברג בדילמן, שנפטרה ב-9 בפברואר 1824, לצד מתוה חייה של חסידה זו", יצירה שעל פיה התקין מל גיבסון את סרטו "הפסיון של ישו", כגלגול בן-זמננו של האנטישמיות של הרומנטיקה הגרמנית שהשפיעה השפעה עמוקה על האנטישמיות הנאצית, וכעת חוזרת אלינו בטכנולוגיות חדשות כדי להצדיק את פשעי הנאצים, תוך שימוש בדמוניזציה המסורתית של היהודים. להלן אני מביאה פרק רלוונטי מיצירתו של ברנטאנו, כדי להצביע על ההקבלה בין תיאורי התעללות בישו לתיאורי התעללות ביהודים בתרבות הגרמנית, בחוגי הרומנטיקנים הגרמנים:

הכתרתו של ישו בכתר הקוצים וביזויו

כאשר החוזה המשיכה בתמונות האלה, היא חלתה מאד. היא סבלה מחום גבוה ומצמא כה עז, שלשונה התכווצה והתעוותה וכאילו קמלה. בבוקר יום שני לאחר יום שמחי ירושלים [יום א' השלישי לפני הפסחא], היא היתה כה מותשת ואומללה, שרק במאמץ וללא סדר מדויק מסרה את הדברים הבאים. היא הסבירה תוך כדי כך שבלתי אפשרי עבורה במצבה לספר את כל ההתעללויות בזמן הכתרת ישו, כי אז עולה הכל שוב לנגד עיניה וכן הלאה.

--------

בשעת הלקאת המשיח דיבר פילאטוס עוד כמה פעמים עם העם, ופעם אחת הם צעקו אפילו: "הוא חייב ללכת אפילו אם כולנו נצטרך למות עקב כך," וכאשר ישו הובל להכתרתו [בכתר הקוצים], הם צעקו עוד: "הלאה ההוא, הלאה", כי תמיד הגיעו המוני יהודים נוספים, ששליחיהם של הכוהנים הגדולים הסיתו לקריאה הזו.

בינתיים השתררה דומיה קצרה. פילטוס נתן הוראות לחייליו, והכהנים הגדולים והכנסת, שישבו על ספסלים מוגבהים משני צדי הרחוב לפני מרפסתו של פילטוס תחת העצים והיריעות שנמתחו ביניהם, הניחו למשרתיהם לשאת עבורם מזון ומשקה. אני רואה גם את פילטוס במבוכה מסוימת עם אמונותיו התפלות. הוא בגפו, עדיין עם מקטירי הקטורת לאליליו, ומתעסק במשמעויות השונות של האותות.

את הבתולה הקדושה ומקורביה אני רואה לאחר ההלקאה, לאחר שניגבה את דמו של ישו, שבה אל הפורום. אני רואה אותה בבית קטן שבנוי ליד חומה עם האריגים ספוגי הדם. הבית איננו רחוק מכאן. איני זוכרת עוד למי השתייך הבית. אני נזכרת שיוחנן לא נכח בהלקאה.

הכתרתו וביזויו של ישו התרחשו בחצר הפנימית של בית המשמר, שעמד בפורום מעל בתי הכלא. הוא היה מוקף עמודים ומבואותיו היו פתוחות. היו כחמישים בני בליעל שפלים מן הפמליה, משרתיהם של סוהרי הכלא, תליינים, נערים, עבדים ומלקים, שנטלו חלק במעשי ההתעללות בישו. תחילה נדחף לכאן העם, אך במהרה הקיפו את הבניין אלף חיילים רומיים. הם עמדו בשורה, צחקו ולעגו, ותוך כך העניקו לשחצנותם של מעני ישו כל הזדמנות להרבות את סבלו, כי צחוקם ולעגם עודדו אותם כפי שהתשואות מעודדות את השחקן.

הם גלגלו לאמצע את בסיסו של אחד העמודים. היה שם חור, שבו יכלו לקבע את העמוד. מעליו הניחו שרפרף נמוך עגול, שמאחוריו ידית לתפוס בה, ומתוך רשעות הם הניחו מעליו אבנים חדות וחרסים.

הם קרעו מעל גופו הפצוע של ישו כל בגד ווהניחו עליו מקטורן חיילים קצר, ישן, אדום וקרוע, שלא הגיע לברכיים. קרעי גדילים צהובים ניתלו ממנו פה ושם. הוא שכב באחת הפינות של חדר התליינים, והם הניחו לפושעים המולקים לטפל בו, אם לנגב את דמו, או ללעוג לו. כעת גררו את ישו לכסא המכוסה חרסים ואבנים, ודחפו אותו בכוח למטה עם גופו הפצוע והחשוף. לאחר מכן חבשו לו את כתר הקוצים, טפחיים גובהו ורוחבו, וקלוע ביד אמן, ובראשו שוליים בולטים. הם הניחוהו על מצחו כמו סרט, וקשרו חזק מאחור, כך שנוצר כתר. עוביו היה שלוש זרתות, ענפים קוצניים מלבלבים קלועים בצפיפות ביד אמן והקוצים בכוונה מסובבים בעיקר פנימה. היו שלושה סוגי קוצים דוקרניים, מאותם סוגים שנקראים אצלנו קוץ הצלב (אשחר), קוץ שחור וקוץ לבן. למעלה היו למקלעות הקוצים שוליים בולטים מקוצים, כפי שקולעים אצלנו ענפי אוכמניות, שבאמצעותם הידקו ומתחו את הכתר. ראיתי את הסביבה, שבה החזיקו הנערים את הקוצים. הם נתנו בידו קנה סוף עבה שבראשו ציץ. את כל זאת עשו בחגיגיות לעגנית, כאילו הכתירו אותו באמת למלך. הם נטלו את הקנה מידו, היכו בכוח על הכתר, עד אשר דם מילא את עיניו. הם כרעו ברך לפניו, חרצו את לשונם כלפיו, היכו ורקקו בפניו, וצעקו: "תבורך מלך היהודים!" בצחוק לעגני הם זרקוהו סביב ושוב דחפוהו מעלה.

לא אוכל לחזור על כל ההמצאות השפלות של נערים אלה, לבזות את המושיע האומלל. אח! הוא היה צמא באופן כה מזעזע, כי לקה בחום^* מקריעת בשרו בהלקאה הבלתי-אנושית. הוא רעד, הבשר בצדי גופו נקרע פה ושם עד הצלעות, לשונו התעוותה והתכווצה, רק דם ראשו הקדוש הזורם, חס על פיו הלוהט, שנפער בערגה. אבל האנשים הנוראים הפכו את פיו מטרה לליחותיהם הנתעבות. כך עונה ישו כמחצית השעה, והפלוגה שהנציב הציב מסביב בשורה, צחקה והריעה לכך.                     

* חיזיון זה גרם במשך הלילה לכזה סבל אצל המחוננת, שהתאוותה לצמוא עם מושיעה. היא נתקפה עקב כך חום גבוה, וסבלה צמא כה בוער, שבבוקר לא יכלה יותר לדבר, לשונה התכווצה בלוע, כחולה, נוקשה ויבשה, שפתיה היו יבשות ומתוחות. הכותב מצאה במצב זה בבוקר כאילו נבולה, חיוורת וחלושה. היא נראתה קרובה למות. לאחר שהשקוה במאמץ מעט מים, היא יכלה לאחר שתיקה ארוכה רק במאמץ לספר את הדברים הנ"ל. האיש שהשגיח עליה סיפר, שבמשך הלילה התהפכה תכופות ביבבות על משכבה.

[על פי האוונגליונים אמר ישו לפני מותו על הצלב "אני צמא", וזה כנראה מקור מוטיב הצמא ביצירתו של ברנטאנו.]                 

היהודי בסיפור "היהודי בקוצים" נענש בעצם בקוצים ובתלייה – אותם עונשים ויסורים שבהם נענש והתייסר ישו - על צליבת ישו, למרות שלכאורה אין שום איזכור דתי בסיפור. כך שלהצדקת ההתעללות ביהודים שמתאר אדורנו, בלשונו – "מחניקים את שאלת הלמה" - שורשים עמוקים במסורת האנטישמית הנוצרית, באמצעות תיאורים של התעללות היהודים כביכול בישו. מסורת זו עומדת ביסוד סיפור ההתעללות של האחים גרים, ובלעדיה הוא היה בלתי אפשרי. גם ההתעללות ביהודים אצל וגנר, שאופיינית כל כך להומור של וגנר, ממשיכה מסורות נוצריות מובהקות, למרות שהוא משלב אותה ב"מיתולוגיה הנורדית", כביכול, למעשה ספרות פנטסיה נוצרית מן המאה השלוש עשרה, שכמו סיפורי המלך ארתור וסיפור פרסוו-פרסיפל של כרתיאן דה-טרואה או וולפראם פון אשנבאך, שלא היו אלא צופן דה-וינצ'י והארי פוטר של זמנם, הועלו אצל הרומנטיקנים, ובעקבותיהם אצל הנאצים, לדרגת "מיתולוגיה קדם-נוצרית שעברה בעל פה מדור לדור", טענה שאין לה שחר. האדה והניבלונגים, סיפורי האחים גרים והאופרות הרומנטיות של וגנר המתבססות על מקורות "עממיים" אלה כביכול, אינם אלא גילויים מתוחכמים, כל אחד בזמנו ובסגנונו, של המסורת הנוצרית הגרמנית והאנטישמיות הארסית והאובססיווית המאפיינת אותה.

לכאורה די בהכרת המסורת הנוצרית הגרמנית כדי להסביר את הפופולריות של סיפורי ההתעללות ביהודים, אך יש חשיבות עצומה לניתוח של אדורנו את המנגנון הפסיכולוגי שבאמצעותו פועלים סיפורים אלה, את "השעיית הצדק באמצעות הצחוק" אשר "גולשת לאישורו של אי-הצדק", ואת "הקומיות של העינוי שגורמת לעונג" אשר "מחניק את שאלת הלמה", ומשתיק כל רגש אנושי של חמלה ורחמים.

וראו גם רשימתי "יוזפינה הזמרת, או קפקא עונה לווגנר"

http://anatperi.blogspot.com/2011/05/blog-post_24.html