מגן וחץ

 

מאז שהתעוררתי בבוקר יום שלישי והבנתי שבלילה הרגו שלושה בכירים מהג'יהאד האיסלמי ומצפים לירי טילים מעזה אני מרגישה פחד גדול. אני דואגת לבתי ונכדי שחיים בדרום יפו, קרוב מאד לחולון, וכשנורו אתמול טילים לעבר חולון לא ידעתי את נפשי. הכל נראה לי מיותר: את מותו של פעיל הג'יהאד האיסלמי חדר עדנאן לאחר שביתת רעב ארוכה, שבגללה ירה הג'יהאד האיסלמי יותר ממאה טילים על ישובי עוטף עזה, היו חייבים למנוע. מי שמחזיק אנשים בכלא, בצדק או שלא בצדק, חייב לשמור על חייהם, גם אם הם שובתים רעב. מי ששולל את חירותו של אדם אחראי על חייו וחייב לשמור עליהם. גם אם היו משחררים את האיש, שהגם שהוא תומך בטרור של הג'יהאד נגד ישראל, איננו טרוריסט בעצמו, לא היה נגרם לישראל כל נזק. אינני יודעת מי החליט לתת לו למות ובכך פתח את שערי הגיהנום, אבל הממשלה אחראית לכך בכל מקרה. שמחתי כשיירי הטילים נפסק והשתרר שקט, ולא שמחתי שישראל הרגה את בכירי הג'יהאד האיסלמי והתחילה בכך סבב מלחמתי חדש, שעדיין אנחנו בעיצומו, ואתמול הוא גבה חיי אדם גם אצלנו, בנוסף לחיי האדם שגבה בעזה, ולמחיר המצב המלחמתי שאיננו מאפשר לתושבי עוטף עזה לחיות בשלוה את חייהם, וגובה מחירים קשים, כלכליים ונפשיים.

מעבר לנזקי המלחמה מציקה לי העובדה שלולא הניחו לחדר עדנאן למות, כל מבצע המלחמה הזה שמכונה מגן וחץ, לא היה בא כנראה לעולם, וכל האנשים שנמנע מהם כעת לחיות את חייהם בשלוה היו פשוט חיים: המבוגרים היו עובדים, הילדים היו לומדים ומשחקים בחוץ ולא כלואים בממ"ד, וגם אלה שפונו צפונה, שזה דבר טוב, היו כנראה מעדיפים להישאר בביתם ולהמשיך בשגרת חייהם. מציק לי שכל המבצע וההרג כאילו נעשה לשמם של תושבי ישראל ובמיוחד תושבי עוטף עזה שסובלים קשה מירי הטילים, אבל בשנים הרבות ולאחר שצה"ל הרג רבים מבכירי הג'יהאד האיסלמי, בכל פעם מישהו אחר או כמה מהם, לא היה שום שינוי משמעותי במצב, ורק נגרם סבל נוסף לתושבים בדרום, במיוחד בעוטף עזה. אז לשם מה הורגים עוד ועוד בכירים בג'יהאד האיסלמי, מה שגורר בהכרח ירי טילים על ישראל? הרי רק נגרם לתושבי הדרום סבל נוסף מכך, ולאחר פעמים כה רבות שבהן נהרגו בכירי הג'יהאד ובמהרה תפסו את מקומם אנשים חדשים והטרור נמשך, מדוע ממשיכים במעשים שאינם משפרים את המצב, ובמקום להרגיע את הדרום רק מגבירים את ירי הטילים? האם המניע האמיתי הוא בעצם גאוה ורצון להוכיח את עליונותנו הצבאית, שהיא ברורה מאליה, ומלבד תחושת הסיפוק שמעניקה הנקמה איננה מועילה לנו כלל?

נכון שהמסר של רבים מתושבי העוטף עזה לממשלה הוא "תמשיכו להלום בעזה, כדי שלא יירו עלינו יותר". אבל את המטרה הזו אי אפשר להשיג, ואנחנו כבר יודעים שאי אפשר להשיג אותה, אז למה להצית שוב ושוב סבבי לחימה שיגרמו סבל, נזק ונפגעים? למה אנו עצמנו גורמים לסבבי לחימה שאינם הכרחיים כשיכולנו פשוט להתאפק? ואינני מאשימה רק את הממשלה הנוכחית, כי כל הממשלות נהגו כך. גם בנט ולפיד היו מאושרים להרוג מחבלים בכירים ולשתק את הדרום לכמה ימים, וגם אז לא הבנתי לשמחה מה זאת עושה. האיום על תושבי עוטף עזה לא השתנה, ולא נעלם.

ואינני כותבת את הדברים חלילה מפני שאני חושבת שתושבי עוטף עזה פחות ראויים להגנה מאחרים. המדינה חייבת לשמור על בטחונו של כל אזרח ואזרח. אני תוהה על הדרך שבה מדינת ישראל פועלת, שנראה לי שהיא מביאה לתוצאה הפוכה משמירת בטחונם של תושבי הדרום, ושהיא סותרת לגמרי את מטרתה.

לא רציתי להתייחס לרוגל אלפר שכתב שתל-אביב חשובה יותר משדרות, אבל מאז קראתי הבוקר את דבריו אני מרגישה כל כך הרבה כעס ואפילו גועל. לכאורה יחסנו להרג בכירי הג'יהאד דומה: שנינו חושבים שאין בו תועלת, אבל אני אינני חושבת שתושבי שדרות ראויים פחות להגנה. אני חושבת אפילו שמותר לנו להרוג תושבים בעזה, אם הם מסכנים את תושבי שדרות, ואם ההרג הזה מעניק לתושבי שדרות ביטחון, כי מדינה חייבת להגן על כל אזרחיה, גם אם לשם כך היא נדרשת להרוג אזרחים של מדינה עוינת. ההתנגדות שלי להרג המחבלים – ולהרג של בני משפחותיהם יחד איתם, נובעת מכך שהדבר נראה לי מיותר ובלתי מועיל ואפילו מזיק לביטחונם של תושבי הדרום וכל תושבי ישראל, שנמצאים כעת במצב מלחמה שעל פי ניסיון העבר, לא יחסוך מהם סבל נוסף ולא ישפר את בטחונם, רק יעודד אלימות נוספת נגדם.

אלפר כותב: "תל אביב היא בירתה הפיננסית והתרבותית של ישראל, סמל כוחה המודרני כמעצמת הייטק, בירת החלק "האירופי" – הליברלי, הקוסמופוליטי, החילוני (להבדיל מירושלים, בירת החלק "המזרח תיכוני" – הדתי, הגזעני, השבטי). המרכז המטרופוליני שתל אביב שוכנת בטבורו הוא מקום מגוריה של רוב רובה של האליטה המשכילה, שמשקלה הפוליטי והחברתי גדול הרבה יותר מחלקה באוכלוסיה."

קשה לכתוב טקסט יותר גזעני ושבטי מזה שכתב אלפר, שמאחר שהוא עצמו משכיל, חילוני ותל אביבי, הוא משוכנע שהוא ושכמותו שווים יותר מאנשים אחרים. אין דבר מגוחך יותר מראיית תל אביב כ"אירופית". האירופים דווקא רואים בתל אביב עיר מזרח תיכונית לגמרי ולא בכדי, ובכך הם מוצאים את קסמה. האליטות המשכילות של ישראל אינן מתגוררות רק בתל אביב ובסביבתה. אליטה משכילה יש גם בירושלים, עיר של כמעט מיליון נפש, שאוכלוסייתה מגוונת ביותר. התיאור הדיכוטומי של אלפר איננו מתאר את תל אביב וירושלים, אלא מייצג סטריאוטיפים שהם גזעניים ושבטיים למהדרין. הרי כל ההולך בתל אביב דרומה ברחוב אלנבי בואך רחוב העלייה רואה כיצד הופכת האוכלוסיה ה"אירופית" שמתאר אלפר לאוכלוסיה מזרחית יותר, דתית יותר, שחולקת את מגוריה עם עובדים זרים ומהגרים מארצות שאינן אירופיות. מאי גולן היא נציגה אותנטית של מגזר תל אביבי לא פחות מרוגל אלפר, וכשקוראים את דבריו הגזעניים והמתנשאים קשה שלא להבין מהיכן מגיעה השנאה הבוערת של מזרחיים למי שבעיניהם מייצג, למרבה הצער, סטריאוטיפ של "אשכנזי מתנשא שחושב שהוא שווה יותר". כמה עצוב. במה שונה ההתנשאות הגזענית של אלפר מהתנשאותו הגזענית של בנימין נתניהו, שהסביר בנאומו לרגל מבצע "מגן וחץ" כי אנו טובים מן הערבים, כיוון שאצלנו אין מחלקים עוגות וממתקים אחרי הרג ערבים? אני שמחה שאין מחלקים אצלנו עוגות וממתקים לאחר הרג אויבינו, ותמיד אני זוכרת את הפסוקים "בנפול אויבך אל תשמח, ובכושלו אל יגל לבך". אני הרי אשה מסורתית, ואת התנ"ך לימדוני בעל-פה מנעורי, ואני גם ירושלמית, ואוהבת את העיר הזאת. אבל אינני חושבת שהיהודים בהכרח טובים מן הערבים משום שאינם מחלקים ממתקים אחרי הרג אויביהם. הלואי שהיינו מחשיבים את חיי אויבינו יותר ופוגעים בהם פחות, ואולי היינו מעוררים פחות שנאה מצדם. גם את תל אביב אני אוהבת, אבל תמיד הרגשתי שמקומי בירושלים, עוד כשביקרתי בה כאורחת בימי ילדותי בחיפה. תחושת שייכות היא עניין של רגש ולא של הגיון. אני יכולה להבין תל אביבים שאוהבים את עירם יותר מערים אחרות. אבל אינני יכולה לקבל גזענות ושבטיות שמתחזות לנאורות וחכמה. אין דבר פחות נאור מלייחס לעצמך עליונות על בני אדם אחרים, שאורחות חייהם ומנהגיהם שונים משלך. אפשר בהחלט להיות גזעני ומרושע מבלי לחלק ממתקים אחרי הרג של אויבים. בנימין נתניהו מצליח בכך יפה, ורוגל אלפר איננו טוב ממנו.

ומה שאירוני במיוחד הוא שמי שתיאר את ישראל כ"מדינת תל אביב" הם דוקא הערבים, מאחר שסירבו להכיר בשלטון ישראל בירושלים, מאחר שהיא עיר קדושה להם, בין אם נוצרים הם שירושלים היא עבורם עירו של ישו המשיח בן אלהים, ובין אם מוסלמים הם שרואים במסגד אל אקצה את מקום חנייתו של הנביא מוחמד. מפני שירושלים היא עיר קדושה לשלוש הדתות הגדולות ולכן גם מושכת אוכלוסיה דתית – ולא משום סיבה אחרת – הופקעה ירושלים בתודעת העולם משלטון מדינת ישראל, וזו זכתה לכינוי "ממשלת תל אביב", שנים רבות לפני שישראלים דיברו על "מדינת תל אביב", אם לגנותה ואם לשבחה. לא מזרח תיכוניותה של ירושלים, שאיננה שונה בהרבה ממזרח תיכוניותה של תל אביב, מבחינה בינה לבין העיר המודרנית תל אביב, אלא קדושתה הדתית בעיני מיליארדי אנשים הפכה אותה בעיניהם לישות יחודית ונבדלת.

תושבי שדרות הם בעיני גיבורים. חלקם גיבורים מבחירה וחלקם גיבורים מכורח, וזה איננו מפחית מגבורתם. מדינה היא פסיפס של אנשים ומקומות שכולם תורמים את תרומתם לתרבותה. המשוררת רחל חיה גם בתל אביב, אבל את מיטב שירתה כתבה על ים כנרת. גם נעמי שמר חיה בבגרותה בתל אביב, אבל ילדותה בכנרת עצבה את שירתה. קובי אוז חי בתל אביב, אבל שירתו נטועה בילדותו בשדרות. חיים גורי ויהודה עמיחי חיו וכתבו בירושלים ואת ירושלים, גם זלדה. מאיר ויזלטיר חי וכתב בתל אביב ואת תל אביב. מאיר שלו חי בנהלל, בירושלים ובאלוני אבא. הספרות שכתב נשמה את עמק יזרעאל. כולם, כמו רבים רבים אחרים, הם חלק בלתי נפרד מפסיפס התרבות הישראלית. בכל מדינה יש ערים גדולות יותר ועשירות יותר, אבל האנשים שחיים בהן אינם חשובים יותר מאחרים, ושרידותה של ישראל איננה תלויה רק בתל אביב, אלא ביכולתו של המגוון היחודי של תושביה להשתלב ולחיות יחדיו אלה עם אלה, אלה שיודעים שחביב אדם שנברא בצלם, וגם אלה שאין להם אלהים.   

אחרי האירוויזיון

היה משהו מחמם לב בהצבעה הקבועה של יוון באירווויזיון בעד מירב הנקודות לשיר של קפריסין ולהיפך. יש ערך לנאמנות, גם כשהיא מגוחכת, ויש גם ערך לתובנה המציאותית, שניסיון להתנער מפוליטיקה הוא בלתי אפשרי ומיותר. הכל פוליטי: אזהרת המסע של ארצות-הברית, שאמורה להיות ידידתנו, נגד נסיעה לישראל בימי האירוויזיון, וקיום תחרות האירווויזיון בישראל, אבל בתל-אביב ולא בירושלים הבירה, הכל פוליטי. העובדה שבירושלים לא הציבור הרחב ולא הממשלה, לא התעניינו באירווויזיון שהורחק מן העיר – בתי הקפה היו מלאים בלילות של שידור התחרות, ובבית קפה אחד סמוך לביתי שטרח לשדר את גמר האירווויזיון על מסך גדול, ישבו לא מעטים עם הגב למסך. גם זה פוליטי, שבירת ישראל, שבניגוד לדימויה יש בה חיי לילה מאד ערים, מורחקת מן הזירה הבינלאומית ומובדלת מן המרכז הכלכלי והתרבותי של ישראל, אבל חיה את חייה לעצמה, ולמרות הדיבורים האינסופיים על מדינת תל-אביב והעיסוק האינסופי באירווויזיון בתקשורת, מה שמאד בולט לעין ליושבי ירושלים הוא נבדלותה של ירושלים, לטוב ולרע, משאר חלקי המדינה. אפילו ההפגנות בירושלים אחרות. בתל-אביב מתנהלות ההפגנות הגדולות, הממומנות בידי המגזר העסקי ונושקות תמיד לאינטרסים העסקיים שלו, ולכן יש להן תמיד אופי קרנבלי עולץ. בירושלים ההפגנות עצובות, גם כשיש בהן משתתפים רבים, ולרוב אין משתתפים רבים, וליד בית ראש הממשלה יושבים תמיד אנשים מעטים ועצובים שנלחמים על מטרות חסרות סיכוי, או מתלוננים ביזארים על עוול שאיש איננו יורד לשורש כוונתם, ולא רק בגלל שגיאות הכתיב המזעזעות בפלקטים שהם מציבים, בתצוגה מכמירת-לב של עליבות קיומית. אין כמו ירושלים כדי להבין שעוני הוא לא רק עובדה כלכלית, הוא מצב תודעה וגם זהות תרבותית, שיש לה דרכי ביטוי משלה.

גם ההתייצבות נגד נתניהו של גדעון סער – ובמובלע גם של רעייתו גאולה אבן-סער, המזוהה עם תאגיד השידור שמנכ"לו אלדד קובלנץ מונה בידי גדעון סער למנכ"ל הטלויזיה החינוכית ומינה בתורו את אשת מיטיבו למגישת המהדורה המרכזית - היא התייצבות של תל-אביב נגד ירושלים, שלכן לא נקף נתניהו אצבע לסייע למימון האירוויזיון, ואף זומם לקצץ בתקציב התאגיד ולפרקו, כחלק ממאמציו הבלתי נדלים למנוע כל אלטרנטיבה לעמידתו בראשות הליכוד, מה שהפך מאובססיה לשלטון נצחי להתבצרות בקרנות המזבח של השלטון כמקלט מאימת הדין. התכנית החדשה בתאגיד שמשדכת את גאולה אבן-סער עם ירון לונדון בתכנית שאמורה לעסוק רק בתרבות, רק מוכיחה עד כמה עצם הופעתה על המסך של רעיית הטוען לכתר ראש הממשלה היא פוליטית, וגם עד כמה טפשי לטעון שתכנית בטלויזיה הישראלית יכולה בכלל להיות מוקדשת לתרבות ללא פוליטיקה. דוקא גאולה אבן-סער  היתה זאת שהקשתה על גידי גוב בעניין התבטאויותיו הפוליטיות, שהוא כל כך לא רצה להתייחס אליהן, וטוב שכך, כי אחד מכשרונותיו הבולטים הוא לדבר שטויות ולחשוף צדדים פחות חביבים באישיותו כשהוא מנסה את כוחו באקטיביזם פוליטי. ירון לונדון דוקא נהנה לדבר עם גידי גוב על העדר היומרנות של האחרון, וזאת היתה שיחה מעניינת בעיני בין האיש הכי לא יומרני בתרבות הישראלית לאיש הכי יומרני בה, שיחה שאצלי לפחות עוררה מחשבה על כך שממסדיות נעדרת יומרנות יכולה לשדר הרבה פחות ממסדיות מיומרנות דעתנית אנטי-ממסדית במוצהר – לונדון הצהיר על הצבעתו מרוב זעם לרשימה המשותפת, ואפילו פעמיים, ובכל זאת מול פרצופו הנבוך של גידי גוב ששערו הפך לבן מאד וזקנתו ניכרת ולא מסתתרת, הוא נשמע כמו נציגו המובהק של המימסד שדורש דין וחשבון ממי שנמצא בשוליים, גם כאשר הוא חולק לו מחמאות על חוסר-יומרנותו. ונזכרתי בדברי גידי גוב שכן התרגש כאשר בנימין נתניהו התקשר לנחם אותו על מות רעייתו המחזאית האהובה ענת גוב "חשבתי שאני המפורסם". נדמה לי שלא שאלו אותו עליה דבר, ואולי הוא מעדיף שכך, אבל אולי החמצתי משהו. מזמן איבדתי את היכולת לראות או לשמוע משהו ברציפות. אני משוטטת כל העת בין הטלויזיה לבין המחשב ולבין המטבח, משתדלת לא לשכוח מהסירים על האש בגלל משהו מעניין, ולא להחמיץ שיחה עם הבת והנכד בניכר בגלל הרעש מן הטלויזיה. וכך מול השמאלנות נעדרת היומרות של גידי גוב הידהד בזיכרון, אולי גם מפני שהושמע ברקע הראיון היחצ"ני ערב קודם, שירו מלא הפאתוס של לונדון על ארץ המרדפים, ותהיתי אם גם הסיפור על ההצבעה הכפולה לרשימה המשותפת נועד לחזק את מסר האיזון המושלם בין לונדון השמאלני לגאולה אבן-סער הימנית, כאשר לעיניי שלי נראו על המסך שלושה תל-אביבים, שלא לומר שלושה סמלים של תרבות תל-אביבית, ולא יכולתי שלא לחשוב כיצד סילק מנכ"ל התאגיד אלדד קובלנץ את אושיות התרבות הירושלמיות של רשות השידור: דוד ויצטום, עמנואל הלפרין שעזב בעצמו עוד קודם, ואורן נהרי, ובדרך המרושעת והמשפילה ביותר, והרהרתי לעצמי איזו תכנית תרבות יכלו להעלות השלושה האלה, וכמה עודני מתגעגעת לתכניתם של ויצטום והלפרין "מהיום למחר", שהיתה בה כל כך הרבה תרבות, וגם סוג של צניעות למדנית שלונדון ואבן-סער לעולם לא יהיו מסוגלים לה, מאחר שהיא דורשת מידה של אצילות שהתל-אביביות הישראלית עשירה מדי וראוותנית מדי כדי לגלות אותה. באמת שאינני רוצה שבנימין נתניהו נטול היכולת לראות אינטרס ציבורי כלשהו מעבר לענייניו הפרטיים יפגע בתאגיד, שאכן מילא באופן מופתי את השליחות הלאומית של הפקת האירוויזיון בישראל, ואכן עיר החוף והים תל-אביב מתאימה מאין כמוה לפסטיבלים, ואולי כדאי שתיזום פסטיבל מוסיקה וים שנתי משלה כמו זה הנערך בברצלונה, אבל יש בי מידה של צער על שנמנעה עריכת האירוויזיון הזה בירושלים, בגלל פוליטיקה, כמובן, ששייכת מאד לאירוע הזה, שמתיימר להיות נטול פוליטיקה ואיננו מסוגל לכך כלל, כי פוליטיקה היא המציאות והחיים, ויש בי מידה גדולה עוד יותר של צער על כל האנשים שהתאגיד הזה רמס ללא כל צורך, באכזריות וגם בטיפשות, לכאורה כדי לשדר משהו אחר, ובעצם רק כדי לעשות פחות או יותר את אותו הדבר.

   

שנאת ירושלים

כבר יותר מארבעים שנה אני גרה בירושלים ואני אוהבת אותה מאד. בגלל שאני גרה בה, ירושלים היא בשבילי מקום אמיתי והאנשים בירושלים הם בשבילי אנשים אמיתיים ולא סטריאוטיפים. אני אוהבת את עמק המצלבה ואת גן העצמאות ואת בית הנשיא ואת טחנת הרוח של מונטיפיורי ואת גן בלומפילד שמשתרע מטחנת הרוח ועד קצה מלון המלך דוד ורואים ממנו את העיר העתיקה. לעיר העתיקה אני לא הולכת כי אני מפחדת, וגם לכותל אני לא הולכת, כי אפשר להתפלל גם בבית, ואני לא אוהבת להידחק עם הרבה אנשים. אני בעד שתהיה מדינה פלשתינית ושירושלים המזרחית תהיה הבירה שלה, וזה לא מפריע לי שהפלשתינים ישלטו בעיר המזרחית. כן מפריע לי שתל אביבים מדברים על ירושלים ותושביה כמו שדונלד טראמפ מדבר על מקסיקו ועל מקסיקנים. כמובן שהאנשים שמדברים על ירושלים בצורה גזענית, כי הם שונאים מזרחיים וחרדים, בטוחים שהם מאד נאורים, במיוחד אם הם עיתונאים בעיתון "הארץ", והם לא חושבים שכשהם מתבטאים על ירושלים ותושביה כפי שהם מתבטאים, הם נשמעים כמו דונלד טראמפ כשהוא מדבר על מקסיקו והמקסיקנים, כלומר כמו גזענים, שזה מה שהם, גם אם נדמה להם שהם ההיפך הגמור מזה. לא שלירושלמים כל כך אכפת, כי הם אינם מרבים לקרוא עיתונים, בוודאי לא את "הארץ", אני דוקא כן קוראת את "הארץ", אולי מפני שגדלתי במקום אחר, וגם אין לצערי הרבה אלטרנטיבות, ועד כמה שאני רגילה לגלי השנאה בכל זאת אני מצליחה להזדעזע כמה האנשים שם מלאים שנאה, ועד כמה השנאה שלהם חסרת בושה וחסרת מודעות וחסרת מעצורים, כביכול מפני שהירושלמים לא נאורים כמוהם, ובעצם בגלל שהם פשוט גזענים, וחושבים רק בסטריאוטיפים, ולפעמים זה מדהים כמה הסטריאוטיפים מעצבים את תפיסת המציאות, וכמה הם יותר חזקים מהמציאות עצמה. הערב גם "גב האומה" שידרו תוכנית מירושלים, שהיתה די מצחיקה, לפחות החלק שראיתי, אבל לא יכולתי שלא לחשוב איך התל אביבים מתכחשים למציאות של חייהם ומשליכים הכל על ירושלים. למשל פיגועים. אני לא בדיוק ספרתי כמה דקירות סכינים ויריות היו בגל הפיגועים האחרון בירושלים וכמה בתל אביב, אבל למיטב זיכרוני היו בתל אביב לא מעט פיגועים רצחניים, ובכל זאת כשהתל אביבים מדברים על פיגועים הם מדברים כאילו יש דבר כזה רק בירושלים, כאילו בתל אביב אין פיגועים. וגם כשתל אביבים שעובדים בעיתון "הארץ" כותבים על תל אביב וירושלים, אז ברור להם שבירושלים כולם שליסלים שרוצחים הומוסקסואלים ובתל אביב כולם אוהבים ומחבקים הומוסקסואלים, כאילו לא היה הרצח בבר-נוער, וכאילו לא היתה משטרת תל אביב ההומופובית שבמקום לחפש ולתפוס את הרוצח, הפיצה שמועות שהרוצח הוא אחד מההומוסקסואלים, ואחר כך תפרה תיק למנהל הבר-נוער ועל סמך עדות שקר הכריזה שהרצח בבר-נוער לא היה פשע שנאה. כל זה קרה בתל אביב, אבל בשביל עיתונאי "הארץ" אורי משגב למשל, תל אביב זה גן עדן להומוסקסואלים וירושלים גיהנום, בעוד שבפועל אין הרבה הבדל בין שתי הערים, בשתיהן יש אנשים סובלניים להומוסקסואלים ואנשים לא סובלניים להומוסקסואלים, ובשתיהן היו מעשי רצח של הומוסקסואלים, רק שבתל אביב לא יודעים מי הרוצח כי משטרת תל אביב היתה מדי עסוקה במאמץ להאשים את ההומוסקסואלים ברצח של עצמם מכדי להקדיש מאמץ לתפוס את הרוצח האמיתי, וככה גם הרוצח מסתובב חופשי, וגם התל אביבים הגזענים, כמו העיתונאי אורי משגב מ"הארץ" למשל, יכולים להעמיד פנים שרק בירושלים רוצחים הומוסקסואלים, ושרוצח של הומוסקסואלים יכול להיות רק חרדי מירושלים, למרות שחרדי כמו ישי שליסל יכול לרצוח עם סכין, אבל אין הרבה סיכוי שהוא יידע להשתמש במיומנות בנשק חם, כמו הרוצח מהבר-נוער, שעדיין לא נתפס. גם גזענים לא חסרים בתל אביב, ולא חסרים בתל אביב אנשים שמדברים כמו אוהדים מסוימים של בית"ר ירושלים. אבל לשנוא את ירושלים ולהסביר כמה תל אביב ותושביה יותר נאורים וסובלניים זה מוטיב של חילוניים אשכנזים שחושבים את עצמם לנאורים, וזה לא נחשב אצלם גזעני אלא זה נחשב גזעי להגיד כמה הם יותר נאורים מהירושלמים, כמו שזה נחשב אצלם גזעי להגיד כמה הם שונאים את ישראל ורוצים להגר לברלין ולחיות עם גרמנים ולא עם יהודים, אבל האמת היא שחוץ מזה שהם גזענים, הם גם מאד פרובינציאלים, יותר מדי פרובינציאלים מכדי להכיר באמת את ירושלים או את ברלין או אפילו להכיר באמת את עצמם, שזה דורש יכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, וכנראה שהיכולת הזו לא כל כך נפוצה אצל אנשים שמכירים בעיקר את בית הקפה התל אביבי שלהם, שבו הם יושבים ומתבשמים מעצמם כמה הם נאורים כביכול ורחבי אופקים.  

הקהילה האפריקאית היא מציאות

אמרו לי שאגיע יותר מהר מן התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב, ושכדאי שאלך ברגל, אז אחרי שנים שבהן פחדתי להגיע לתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב חזרתי לנסוע לשם. בקומה הששית שבה עוצר האוטובוס מירושלים היו רוב האנשים לבנים, אבל כשהגעתי לתחנת קו חמש שמתי לב שאני הלבנה היחידה. אז הבחנתי שיש עוד בחורה לבנה ששותה קפה על הספסל. אחרי כמה דקות היא נכנסה לתוך המרפאה הסמוכה והתברר שהיא עובדת שם, אבל כל החולים שהמתינו שם בתור, מעט גברים והרבה אמהות צעירות עם ילדים ותינוקות בעגלה, היו אפריקאים. בפעם הקודמת, כשירדתי לרחוב והלכתי ברגל דרך גן לוינסקי, ראיתי כמעט אך ורק אנשים שחורים, כאלה שמוכרים בחנויות וכאלה שהולכים ברחוב וכאלה שיושבים בגן לוינסקי בחבורות. הקהילה האפריקאית בדרום תל-אביב היא קהילה ענקית שיש לה רקמת חיים משלה. אלה כבר לא מהגרים זה מקרוב באו ולא אוסף של פרטים חסרי קשר. זוהי קהילה גדולה מאד של אנשים שחיים בישראל יותר או פחות שנים, זה כבר לא משנה. לקהילות יש כוח של קהילות, בין אם הן חדשות ובין אם הן ותיקות. גם העובדים הזרים שהובאו מן הפיליפינים ותאילנד במחשבה טפשית שאפשר לנצל אנשים ממדינות עניות לעבודות קשות בשכר מגוחך ואז לשלח אותם חזרה לארצותיהם, העובדים הזרים הם מזמן עוד קהילה ישראלית שחלקם נישאו לישראלים, חלקם נישאו בינם לבין עצמם, ורבים מילדיהם נולדו כאן ואינם מכירים שום ארצות אחרות.

את מחיר התיישבותם של המהגרים בישראל, כמו בכל מדינה אחרת, משלמות תמיד השכבות החלשות ביותר – אלה שידם אינה משגת לעקור משכונות העוני, שבהן מתיישבים המהגרים, אלה שהמהגרים שמוכנים לעבוד בשכר רעב מתחרים בהם על מישרות. לכן קליטת מהגרים היא תמיד שדה-קרב בין קבוצות חברתיות, וקרקע נוחה למסיתים ומבקשי הון פוליטי. תהא אשר תהא עמדתו של אדם, הוא יוכל לטעון לצדקתו, כי סבלם של המהגרים וגם סבלם של העניים החיים בשכנותם הוא בשני המקרים סבל של אמת.

אבל מעבר למוסר ולעמדות הפוליטיות יש מציאות: לדבר על לסלק מכאן את הקהילה האפריקאית שנטועה כעת בדרום תל-אביב פירושו שלא להכיר במציאות. גם הניסיונות למרר את חייהם כדי שיעזבו מרצונם, מעבר להיותם מרושעים ובלתי אנושיים, הם מטופשים. לרוב האנשים האלה אין לאן ללכת ומספרם הגדול הופך את הדיבורים על סילוקם מכאן, מעבר למרכיב ההסתה וחוסר-האנושיות שבכך, ללהג ריק: הקהילה האפריקאית, כמו קהילת העובדים הזרים ממזרח אסיה, כמו העולים מרוסיה ומאתיופיה או מכל מדינה אחרת, כמו כולנו פחות או יותר שאם איננו מהגרים בעצמנו הננו בני ונכדי מהגרים: עכשיו אנחנו חיים כאן, ואין לנו מקום אחר ללכת אליו, ומדינת ישראל, כמו שכנותיה, צריכה להכיר בעובדת קיומנו כאן, ובכך שקיומנו כאן הוא עובדה.

לכן דיבוריהם של ראש הממשלה ושר-הפנים, שנועדו ככל הנראה לקרוץ לחסידיהם של מירי רגב ומרעיה, הם דיבורים ריקים. מדינת ישראל שקמה כדי להעניק מקלט לעם היהודי הנרדף צריכה להכיר במציאות של שנות האלפיים: שכבר אין בעולם מדינות הומוגניות מבחינה אתנית, ואין גבולות עמידים בפני מהגרים מכל העולם, ומדינה צריכה להיות איומה ונוראה באמת כדי שאנשים רק יברחו ממנה ולא יהגרו אליה, וישראל למרבה השמחה איננה מדינה כזאת, אלא היא מדינה שדי נעים לחיות בה, למרות מגרעותיה, ולכן אנשים מכל העולם רוצים לבוא ולחיות בה: חלקם מפני שהם יהודים שרוצים לחיות במדינה יהודית, חלקם מפני שהם ערבים פלשתינים שרוצים לחיות בקרב הציבור הערבי במדינת ישראל, חלקם מפני שהם עניים מאד או נמלטים ממדינות ששוררת בהן מלחמת אזרחים והחיים בהן בלתי נסבלים, ולפעמים מכמה וכמה סיבות. הם מגיעים לכאן, ואפשר להגביל את כניסת חלק מהם, אבל אי אפשר למנוע כליל את כניסתם ובוודאי שאי אפשר לגרש אלפים ורבבות אנשים שכבר הגיעו וכבר התיישבו כאן.

המציאות הזאת מחייבת אותנו לחשוב על מדינתנו אחרת מכפי שחונכנו. חונכנו לכך שנחיה במדינה יהודית חלוצית, שהעלייה אליה היא צו מוסרי בלי קשר להנאה מן החיים בארץ לכשעצמם, והיא נועדה לאפשר קיום יהודי מוגן, אבל אנו חיים במדינה שכבר מזמן איננה מדינת חלוצים, אלא מדינת שפע משגשגת, שאנשים מכל קצוי העולם נמשכים לחיות בה מפני שהחיים בה טובים, או לפחות טובים דיים או יחסית לארצותיהם, ולכן המדינה שלנו, לא רק שעליה להכיר בעובדה שהיא הוקמה בארצו של עם ערבי פלשתיני שיש לו זכויות ראשונים לחיות בה, אלא שהיא איננה מתחם סגור אלא מקום דינמי שאוכלוסייתו מתעצבת ומשתנה כל הזמן על פי לחציה של האוכלוסיה המתדפקת על שערינו ומתיישבת בקרבנו, וכמובן שעלינו להכיר בכך שקיומן של קבוצות אוכלוסיה נבדלות ושונות ברקען, שפתן, אמונותיהן ותרבותן, הוא רקע לעימותים וסכסוכים בין קבוצות האוכלוסיה השונות.

ראש ממשלתנו וגם שריו מצטיינים מאד בלהג והרבה פחות במעשה, אבל תפקידה של ממשלה אחראית איננו ללהג ובוודאי שלא להסית, אלא לחפש פתרונות מעשיים שיאפשרו לקהילות השונות, שקיומן כאן הוא עובדה, לחיות בדו-קיום זו לצד זו. תפקידה של הממשלה ותפקיד כל הרשויות הוא למתן את החיכוכים, לסייע לנזקקים מכל הקהילות ולמצוא פתרונות מעשיים. קריאות ותכניות הבל לסילוק הזרים מפה אינן רק מרושעות – הן מופרכות ולא מעשיות ואינן אלא להג ריק שנוטה לגלוש להסתה ממש. עדיף למנהיגינו לדבר פחות ולעבוד יותר: במקום להקים בתי סוהר ומחנות מעצר שרק המחשבה עליהם מעוררת חלחלה, מוטב שיבדקו אפשרות ליישוב המהגרים במושבים חקלאיים ובערים נוספות, מוטב שיניחו להם לעבוד ולהתפרנס בכבוד, כנגד האלימות הגואה בדרום-תל-אביב דרושה נוכחות משטרתית מוגברת וגם סיוע של גורמי הרווחה – כל אלה כמובן עולים כסף ונוגדים את האידיאולוגיה הרפובליקנית של נתניהו שמדינה צריכה להשקיע רק בביטחון – יותר ויותר בביטחון - ואת כל שאר התחומים צריך להזניח ולייבש – אבל יש מציאות, ולמציאות יש כוח משלה, וגם אם הממשלה תתעקש להתעלם ממנה ולנסות לקנות את לב בוחריה בתעמולה ריקה מתוכן, המציאות רק תחזור ותחבוט בפניה ביתר עוצמה.    

   

צלצול פעמון וחריף בפיתה

אני כבר זקנה, אבל לצלצול

פעמון בית הספר אני מצטמררת

ואני בטוחה שאני מאחרת

וכשאבוא לכיתה מתנשפת

כבר כל הילדים ישבו במקומם

והמורה תביט בי זועפת.

*

הקדמתי לקום מרוב התרגשות

לקראת הנסיעה

חלל הבית הדיף ריח נסיעות לחו"ל

אבל נסעתי רק לתל-אביב.

*

הכנתי לי צידה לדרך

כריך ובננה ומים

אבל בתחנה המרכזית

נורא התגריתי מהבורקס.

*

בתל-אביב יש המון חנויות ומסעדות ובתי-קפה.

בירושלים יש אוויר נהדר.

*

במזנון של אייל שני יש אוכל נורא טעים

ונורא חריף

כמו בירושלים.

ואני פולניה.

כל הזמן אני פולניה.

בירושלים קוראים לזה אשכנזית.

*

באוטובוס לירושלים

מישהו הדביק על הריפוד הכחול

מסטיק צהוב.

כמו הילדים בכיתה כשנכנסה המורה

ואמרה למי שלועס מסטיק

שיפסיק להעלות גרה.

*

כשאני חוזרת לירושלים

כולם נראים בדיוק כמוני

ואני רואה את עצמי

בעיני התל-אביבים.

*

מה שרחוק נשאר רחוק

גם כשהאדם לומד לדהור ולעוף ולשוט

מה שרחוק נשאר מעבר לאופק.